שבוע ההפגנות בחיפה נגד הטבח במפגינים בעזה (14-20.5.2018)

סיכום פעולות הסולידריות החיפאית עם תהלוכות השיבה ברצועת עזה

החל מיום האדמה (ה-30 במרץ) 2018, התקיימו ברצועת עזה סדרה של הפגנות מחאה בקרבת הגדרות שבתוכן כולאת ישראל את שני מליון תושבי הרצועה תחת הכותרת "תהלוכת השיבה הגדולה". החל מהיום הראשון של ההפגנות הגיב צבא הכיבוש בירי רצחני שיטתי לעבר המפגינים. כבר ב-30 במרץ נרצחו 17 מפגינים ויותר מאלף נפצעו. למחרת, ב-31 במרץ, התקיימה בחיפה הפגנה ראשונה ביוזמת "חראק חיפה" שהחלה כמשמרת מחאה בצומת החלל באסל אלאערג'  במושבה הגרמנית והתפתחה לתהלוכה שצעדה ברחובות ואדי ניסנאס.

שיא תהלוכות השיבה נקבע ליום הזיכרון ה-70 לנכבה, ה-15.5, אך הוקדם לבסוף ל-14.5, כדי שיתקיים בו זמנית עם פתיחת שגרירות ארה"ב בירושלים. הפעם החראק לא חיכה לטבח כדי להגיב אלא הזמין מראש להפגנה בכיכר אמיל חביבי בואדי ניסנאס ביום שני ה-14.5 בשעה שש בערב. הידיעות על הטבח במפגינים בעזה, כאשר יותר משישים איש נרצחו בידי צלפי הצבא, גרמו לנוכחות רבה בהפגנה, כ-200 איש. ניסיון כושל של הימין לארגן הפגנת נגד רק חימם את הרוחות והמפגינים יצאו לצעדה ספונטאנית שבמהלכה נחסמו רחובות ראשיים בעיר התחתית – רחוב המגינים ורחוב העצמאות. בהזדמנות זאת נזכרנו כי רחוב העצמאות צריך להיקרא בתרגום לערבית "רחוב הנכבה" – וכי היה זה רק סימלי כי רחוב הנכבה נחסם ביום הזיכרון ה-70 לטיהור האתני של פלסטין. (בעקבות הפגנה זו נעצרתי בבוקר למחרת ונשלחתי למעצר בית בן 3 ימים.)

כשהתבררו מימדי הטבח קרא החראק להפגנה נוספת למחרת היום, יום שלישי ה-15.5, יום הזיכרון לנכבה, בצומת באסל במושבה הגרמנית. הפעם הביאה המשטרה כוחות גדולים שהשתלטו מראש על הצומת המיועד להפגנה. המפגינים הרבים שבאו נאלצו להפגין על המדרכה מצידו השני של הרחוב. למרות שההפגנה לא הפריעה לתנועה תקפו כוחות היס"ם את המפגינים, היכו כמה מהם ועצרו חמישה. ההפגנה המשיכה כמתוכנן והעצורים שוחררו למחרת היום.

יום זעם ופיזור משטרתי אלים

ועדת המעקב של הציבור הערבי-הפלסטיני בתוך גבולות 48' קראה ליום זעם נגד הטבח בעזה ביום שישי ה-18.5. מארגני ההפגנות בחיפה, בעקבות ההתנפלות על ההפגנה ביום שלישי, צפו כי המשטרה תנסה למנוע הפגנות נוספות, והודיעו על הפגנת זעם ביום שישי בשעה 8:30 בערב "בעיר התחתית בחיפה", תוך שהם מבטיחים להודיע על מקום ההפגנה שעתיים קודם למועד המיועד. המשטרה נכנסה ללחץ ובלילה שבין חמישי לשישי הזמינה (או עצרה מבתיהם) לפחות ארבעה פעילים לשיחות אזהרה ואיימה עליהם שלא להזמין ולא להשתתף בהפגנה המתוכננת ליום שישי.

לבסוף הודיעו המארגנים כי ההפגנה תתקיים במדרחוב "נתנזון" (המשך רחוב יפו בין רחוב כיאט וכיכר פריז) שבעיר התחתית. כ-300 מפגינים השתתפו בהפגנה כשהם מוקפים בכוחות גדולים של משטרה ויס"ם. מראשית ההתכנסות תקפו השוטרים את המפגינים במכות וערכו מעצרים תוך הפעלת אלימות רבה. בדרך הקצרה ממקום ההפגנה למטה משטרת חיפה נסעה אחת הניידות ובה שלושה עצורים בנסיעה פרועה, חצתה רמזור באור אדום מבלי לוודא שהדרך פנויה וגרמה לתאונת דרכים. השוטרים הפצועים פונו לבדיקה בבית החולים אך העצורים הפצועים, כולל אחד שדם נזל מפניו, הוצעדו ברגל אל מטה המשטרה.

הפגנת הסולידריות בחיפה ביום שישי ה-18.5.2018 פוזרה באלימות – צילום נדין נאשף

גם בתוך מטה המשטרה המשיכו השוטרים להכות במפגינים. מנהל "מרכז מוסאווא לזכויות האזרחים הערבים בישראל", מר ג'עפר פרח, היה בין העצורים ובנו היה בין העצורים הפצועים מתאונת הדרכים. כאשר ראה את בנו הפצוע ורצה לברר מה קרה לו נתקף בפראות והוכה קשות. כאשר נלקח לבסוף לבית החולים התברר כי כתוצאה מהמכות נשברה עצם הברך. גם בבית החולים המשיכו השוטרים לרדוף את ג'עפר, הפריעו לבדיקות הרפואיות ומנעו מבני משפחתו להיפגש איתו. לבסוף לחצו השוטרים על הנהלת בית החולים (שנענתה ללחץ) לאשר את החזרת פרח למעצר בג'למה, בניגוד לחוות הדעת המקצועית של הרופאים שבדקו אותו.

סך הכל נעצרו בהפגנת יום שישי 21 עצורים. שני עצורים שהיו מתחת לגיל 18 שוחררו ממעצר בשעת בוקר מוקדמת, ושאר העצורים נשלחו לבית המעצר בג'למה ("קישון").

כאשר נפוצו הידיעות על אלימות המשטרה כלפי העצורים בכלל וכלפי ג'עפר פרח בפרט קראה תנועת "שבאב חיפה" (הנוער החיפאי) להפגנה בשבת אחרי הצהרים מול מטה משטרת חיפה, קריאה אליה הצטרפה גם וועדת המעקב. כ-70 איש השתתפו בהפגנה שכללה רבים ממנהיגי הציבור הערבי.

שלוש הפגנות ביום ראשון

בשל חג השבועות שחל ביום ראשון נקבעה הארכת המעצר של 19 העצורים שנותרו לשעת יציאת החג בליל יום ראשון. ליום ראשון בערב נקבעה גם הפגנה של חד"ש וכוחות נוספים כנגד המצור על עזה והטבח במפגינים שנועדה להתקיים בכיכר אונסקו ("הבהאים") במושבה הגרמנית. כוחות הימין בחיפה קראו להפגנת נגד, גם היא במושבה הגרמנית. החראק קרא להפגנת סולידריות עם עזה ועם העצורים מול בית המשפט.

להפגנת חד"ש הגיעו כ-500 איש. הפגנת הימין היתה קטנה בהרבה. המשטרה, שהגיע בכוחות גדולים, הפרידה בין ההפגנות אך איפשרה לאנשי הימין לצעוד במושבה הגרמנית תוך קריאות נאצה גזעניות וסקסיסטיות ולתקוף עוברי אורח ועובדים במסעדות הערביות.

להפגנת החראק מול בית המשפט הגיעו יותר מ-200 איש. המשטרה הקיפה את האזור בכוחות גדולים, כולל פרשים רכובים על סוסים ותותח מים לפיזור הפגנות, אך לא התקרבה אל המפגינים עצמם. במשך כשעתיים קראו המפגינים סיסמאות והניפו דגלי פלסטין. גם לאחר שההפגנה פסקה נשארו רבים מהמפגינים בפתח בניין בית המשפט לחכות לשחרור העצורים.

עורכי הדין של העצורים ניהלו קרב משפטי עיקש שנמשך כל הלילה, בהשתתפות צוות גדול של עורכי דין מתנדבים בהובלת הצוות המקצועי של "עדאלה". חלק גדול מהדיון עסק בהאשמות עורכי הדין כי פיזור ההפגנה היה בלתי חוקי וכי המשטרה הפעילה אלימות רבה ללא כל הצדקה. לבסוף, בשעה 5:30 בבוקר יצאו עורכי הדין מבניין בית המשפט ולקול תרועות עשרות התומכים שחיכו כל הלילה הודיעו כי כל העצורים ישוחררו תוך מספר שעות.

(המאמר הבא פורסם באתר "העוקץ" ב-24.5.2018)

ערבי עם שם: ג'עפר פרח

 

בשלהי שנות ה-90 היו מספר הפגנות מוצלחות של האוכלוסיה הערבית-פלסטינית בישראל: הפגנות סוערות באיזור המשולש הצליחו למנוע את הפקעת "אדמות רוחה" ואף להחזיר אדמות לבעליהן. הפגנות נגד הריסות בתים ב"אום אלסחאלה" שליד שפאעמר (שפרעם), שכללו סגירת עורקי תחבורה מרכזיים, הביאו להכרה בכפרים הבלתי מוכרים באזור.

למשטרת ישראל, בשרות ממשלת ה"שמאל" בראשות ברק ותחת פיקוד שר המשטרה ה"נאור" דר' שלמה בן עמי, היה רעיון: לאמן צלפים כדי לירות במפגינים. בספטמבר 2000, לאחר ביקור פרובוקטיבי של שרון, בעידוד ברק, במסגד אלאקסא, החל גל הפגנות המונים פלסטיניות משני צידי הקו הירוק. למשטרה היתה זו הזדמנות להפגין את היכולות החדשות שרכשה. התוצאה היתה 13 מפגינים הרוגים בתוך הקו הירוק, בנוסף למאות הרבות שנרצחו בשטחים שנכבשו ב-1967.

לכל אחד יש שם

בעקבות רצח המפגינים הדפיס "מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערביים בישראל" מדבקה תחת הכותרת "לכל אחד יש שם" עם תמונות ההרוגים. קשה לאמר כי אמירה זו הצליחה לחלחל מעבר לחומת הגזענות המחסנת את דעת הקהל הישראלית מפני התייחסות אנושית אל קורבנות פלסטינים. בחקירות שנמרחו על פני שנים הצליחו ועדת אור ומח"ש לטשטש את עקבות הרצח המתוכנן ולמנוע כל ענישה של האחראים, בדרגים הפוליטיים והמבצעיים כאחד.

ג'עפר פרח בביתו לאחר הטיפול המשטרתי ברגלו

מאז אוקטובר 2000 החל מרכז מוסאוא גם לתעד מקרים של הרג אזרחים ערבים בידי משטרת ישראל. לפי מה שפורסם הצטברו כבר יותר מחמישים מקרים כאלו. השוטרים הרוצחים מקבלים גיבוי מדרגי הפיקוד. במקרים הנדירים בהם מתקיימים חקירה או משפט מקבל השוטר "הקורבן" תמיכה הן מהמשטרה עצמה והן מלובי פוליטי שעבורו כל הרג של ערבי ראוי לשבח.

השוטר ששבר את עצם הברך של מנהל עמותת מוסאוא, ג'עפר פרח, הרגיש שהוא מבצע את מה שנדרש ממנו במסגרת רוח הפיקוד. הוא לא יכול היה לדעת שלערבי שנפל בין ידיו אכן יש שם.

עזה

הרעש שעוררה ההתקפה המשטרתית האלימה על הפגנת תנועות הצעירים (אלחראק אלשבאבי) בלילה של יום שישי ה-18.5 במרכז הבילויים בעיר התחתית של חיפה יכול לעודד – ויכול גם להיות גורם לתסכול.

ההפגנה היתה תגובה לטבח במפגינים על גדרות כלא עזה. ביום שני ה-14.5 נטבחו על ידי צלפי הצבא יותר מ-60 איש, מאות נפצעו מאש חיה ואלפים נפגעו בצורות שונות. מאז תחילת הפגנות השיבה ב-30 במרץ נרצחו על הגדרות יותר מ-120 איש.

המסר שרצו המפגינים להעביר היה אחדות הגורל הפלסטיני. האלימות המשטרתית שירתה את המסר הזה. בזכותה ההפגנה הגיעה דרך מסכי הטלביזיה והרשתות החברתיות לקרובי הנטבחים בעזה, לתושבי הגדה המערבית שהרשות הפלסטינית מנסה לנטרל ממפת המאבק, ולקרובים במחנות הפליטים שכבר נראה היה כי הוצאו ממעגל הפיתרון הפוליטי ונמחקו מתודעת העולם. ההפגנה גם הזכירה כי המדינה "היהודית הדמוקרטית" הינה בלתי דמוקרטית בעליל ככל שמדובר בערבים.

דווקא השחרור המהיר של העצורים והרעש התקשורתי בעקבות אלימות המשטרה חושפים את מרחק שנות האור שעדיין מפריד בין עזה לחיפה. הוא חושף את האדישות בארץ והעולם כלפי רצח מפגינים בדם קר – כל עוד הם מהצד הלא נכון של הגדר.

גיאופוליטיקה חיפאית

חיפה ידעה כבר התנגשויות אלימות הרבה יותר בין מפגינים ומשטרה.

בעבר היה מרכז ההתנגשויות תמיד בואדי ניסנאס. בספטמבר 1982, בזמן השביתה הכללית של האוכלוסייה הערבית במחאה על הטבח בסברה ושתילה, רדפה המשטרה אחר המפגינים בסמטאות הואדי, עצרה עשרות והיכתה בהם באכזריות בתחנות המשטרה עד שגם העבריינים היהודים הזדעזעו מהאלימות (ידע אישי מבית המעצר ג'למה). בפברואר 1994, בעקבות הטבח בחברון, התנפלה המשטרה על הפגנה שקטה שעלתה מהואדי להדר. התוצאה היתה לילה של עימותים בסמטאות הואדי ועשרות עצורים. באוקטובר 2000 התנפלו השוטרים באלות על מפגינים שחסמו את הכבישים הפנימיים בואדי במחאה על רצח המפגינים בגליל ובמשולש, מה שהסתיים ביום קרב נוסף, כולל ירי חי על מפגינים ועצמות שבורות.

העימותים הבאים כבר התקיימו במושבה הגרמנית, הלב התיירותי החדש של חיפה המזוהה עם הפריחה העסקית והתרבותית של העיר הערבית. בנובמבר 2013 הפגינו מאות במושבה הגרמנית ביזמת תנועות הצעירים כנגד תוכנית פראוור לנישול הבדואים בנגב. ההפגנה דוכאה במעצרים ובאלימות רבה, כולל הכאה שיטתית של העצירים בחמ"ל שהקימה המשטרה בקרבת מקום. ביולי 2014 התקיימה תהלוכה של תנועות הצעירים במחאה כנגד ההפצצות הישראליות על עזה. התהלוכה כוונה על ידי המשטרה אל "כיכר אונסקו" בפתח הגן הבהאי, שם כיתרו השוטרים את המפגינים מול גדרות הגן והחלו במכות ובמעצרים.

הפעם בחרו הצעירים מארגני ההפגנה זירה חדשה למחאתם – המידרחוב ברחוב נתנזון (המשך רחוב יפו) בעיר התחתית. חלק מהפעילים הותיקים זלזלו בצעירים בשל בחירת המקום. אין כמו סמטאות ואדי ניסנאס להתחבא בהן ולבלום את התקפות השוטרים. אין כמו המושבה הגרמנית להיראות בציבור. למארגנים היו סיבות משלהם: המתכנסים במדרחוב לא יכולים להיות מואשמים בחסימת צירי תנועה, כך שלמשטרה לא היתה כל עילה חוקית להתקפתה על המפגינים, מה שגם סייע לשחרור המהיר של כל העצורים. ובנוסף, מיקום ההפגנה פרושו שכמעט כל מי שנכח בה בא במיוחד כדי להפגין. ומבחינת הצעירים שהפגינו העיר התחתית כולה היא גם העיר שלהם – הלב המתרחב של חיפה הערבית.