השמן, הרזה והמכוערים

רשמים והרהורים בעקבות ביקורי הכפוי במשטרת חיפה ובבית החולים

בבוקר יום ראשון, ה-29 באוקטובר, התכוננתי לצאת לבית המשפט, לצפות במספר דיונים בבקשות המשטרה להארכת מעצרם של ידידים העצורים על רקע חופש הביטוי וההתנגדות לטבח בתושבי עזה… לפתע נשמעו קולות רבים מכיוון הכניסה לבית. רצנו אל הדלת לראות מה קורה ומצאנו שהשוטרים (שוב) לא צילצלו בפעמון ולא קראו "תפתחו, משטרה!" אלא קפצו מעל השער וכבר צבאו על דלת הכניסה. כשפתחנו את הדלת הם התפרצו הביתה. לשאלתי אם יש בידם צו חיפוש, הראו צו חתום על ידי שופט לחיפוש בעניין "הסתה".

בפעם הקודמת היה זה השב"כ שארגן פשיטה באישון לילה על ביתנו באפריל 2021. הפושטים הפכו בכוונה את הבית בחיפוש שנועד להפחיד, זרקו את הבגדים והספרים לערמה גדולה על הרצפה ודרכו עליהם, אך לא לקחו דבר מכל החומר הפוליטי שמצאו בבית. בסיום החיפוש האלים לקחו אותי בניגוד לרצוני ל"שיחה" עם איש השב"כ בעכו, שניסה לשכנע אותי כי גם אם השוטרים התנהגו בפראות, הוא זה שהרגיע אותם, ולכן עלי להיות אסיר תודה לו.

הפעם היו אלה בלשי משטרת חיפה, שחלק מהם ליוו את איש השב"כ בפשיטה הקודמת, שהובילו את הפשיטה בשיתוף חיילי וחיילות משמר הגבול. הם באו בברור לחפש ולתפוס את החומר הפוליטי (פוסטרים ופלקטים מהפגנות קודמות שאספתי במשך השנים) אותו הורה להם איש השב"כ להשאיר מאחור. נראה שהם הסיקו כי בימים אלו הפשיזציה הגיעה לשלב בו פעילים פוליטיים המתנגדים בברור לכיבוש ותומכים בזכויות העם הפלסטיני אינם צריכים להסתובב חופשי ברחובות.

ביקור קצר בבית הדודה

פעילים פלסטינים שנעצרו ושוחררו נוהגים, לפעמים, לתאר את החוויה במילים "הייתי בבית דודתי." זכיתי לישון בבית הדודה לפני כשבועיים, בעקבות ניסיון שווא להפגין לעצירת המלחמה העקובה מדם. נראה שפיתחתי רגישות יתר לביקורים אלו. כשנלקחתי למשטרה והודיעו לי כי בכוונתם לבקש את הארכת המעצר החלתי להרגיש רע בכל גופי. השוטרים לקחו אותי לבדיקה בבית החולים, כשהם מגדירים את מטרת הבדיקה "אישור כשירות להחזקה במעצר". ראיתי את הטופס שהגישו לבית החולים, ושמתי לב שכתוב עליו באותיות קידוש לבנה כי המשטרה לא תכסה שום חלק מהוצאות הבדיקה.

כשהתייצבתי, בלווי שני בלשים, מול פקידת הקבלה במיון, סיפרתי את ההיסטוריה הרפואית המפוארת שלי ותיארתי את מה שהרגשתי. אושפזתי במיון להשגחה ולבדיקות והוחזקתי שם במשך יומיים. השוטרים אזקו את ידי למיטת בית החולים, וכך הוחזקתי עד לשחרורי, ללא יכולת לקום או אף להתהפך במיטה. בהמשך השוטרים דאגו גם להביא אזיקי רגליים, כך שהייתי אזוק למיטה בידי, בעוד רגלי אזוקות זו לזו בצורה שהופכת כל תנועה, ובמיוחד ההליכה לשירותים, לכואבת. בכל רגע נתון נשמרתי על ידי שני שוטרים חמושים שלא סרו מהמיטה. במהלך המעצר התחלפו במשמרת שישה זוגות שוטרים, מה שפגע קשה ביכולתה של מדינת ישראל להתעלל באזרחים אחרים בשעות אלו.

המשטרה הגישה בקשה להארכת מעצרי בחמישה ימים. הדיון התקיים בבית משפט "השלום" בחיפה בצהרי יום שני. צפיתי בו באמצעות הווטסאפ, דרך הטלפון הפרטי של אחד השוטרים וטלפון התובע המשטרתי. עורך הדין חסן ג'בארין מעדאלה הפתיע את כולם כשהודיע כי בדיון זה הוא מוכן לקבל את כל הטענות העובדתיות שטענה התביעה. הוא הסביר כי לפי מסכת העובדות שהציגה התביעה אין כל עבירה בהחזקת החומר הפוליטי שמצאה המשטרה בביתי. מעבר לכך, העבירה שהתובע המשטרתי ייחס לי כעילה למעצר, "התנהגות שעלולה לסכן את שלום הציבור", מדברת בפירוש על התנהגות במקום ציבורי, בעוד שאני נעצרתי בביתי ולא יוחסה לי שום פעילות מחוץ להחזקת חומר פוליטי בבית, ברשות הפרט. השופט קיבל את טענת ההגנה כי לא מתקיימת עבירה, אפילו לכאורה, והורה על שחרורי ללא תנאים.

יתרון גדול של השחרור בעודי בבית החולים היה שתוך דקות, ולאחר שהתייעצו עם התובע המשטרתי, השוטרים הסירו את האזיקים ונעלמו כמו סיוט שפג. כאשר השופטים מורים על שחרור עצור המוחזק בבית הכלא, ה"נחשונים" מעכבים את השחרור במשך שעות רבות. העצור הזרוק בתאים המעופשים סובל, ולהם זה לא עולה בכלום. במעצר הקודם הוחזקנו בבית המעצר ג'למה (קישון), והשוטרים הודיעו לנו כי החלטת השחרור, שהתקבלה ב-12 בצהרים, פרושה, לדעתם, שעליהם לשחרר אותנו עד השעה 12 פחות דקה בלילה. לבסוף שוחררנו לאחר כחמש שעות.

משטרה שמנה ומערכת בריאות רזה

ביליתי מספר שעות במשטרה ואחריהן יומיים בבית החולים. נתניהו נהג לכנות את מערכת השירותים הציבוריים "השמן" אותו סוחב "הרזה" – המשק הפרטי. מסתבר שלא כולם במערכת הציבורית השמינו באותה מידה. המשטרה, כך התרשמתי, סובלת קשות מעודף תקציבים וכוח אדם. בכל פינות הבניין המפואר של מטה משטרת חיפה מסתובבים שוטרים המעמידים פנים שהם עסוקים, משרדים רבים ריקים, בכל פינה זרוקים מחשבים שבהם ממלאים מידי פעם דוחות פעולה חסרי שחר, הכול נמצא בשפע וגולש על גדותיו.

בעבר היו מצלמים את העצור ולוקחים ממנו טביעות אצבעות רק במקרה בו חלפו מספר שנים מהמעצר הקודם. הפעם צילמו אותי מספר פעמים (תמונתי על רקע דגל ישראל גדול נשלחה לעיתונות בתוספת האשמות עליהן כלל לא נחקרתי!) ולקחו שוב ושוב טביעות אצבעות במכונות דיגיטליות משוכללות. כאשר רטנתי על הכפילות אמרו ש"זו מחלקה אחרת". בנוסף לשוטרים עצמם, בניין המשטרה היה מלא גם בחיילי משמר הגבול המשמשים ככוח עזר. הקצינה האחראית על החקירה התחננה חצי שעה לכל הבטלנים שבסביבה שיעזרו לה להוריד את ארגזי הפוסטרים שהוחרמו מביתי למחלקת מוצגים, כי האחראית על המוצגים מיד תסגור ותלך הביתה…

בניגוד גמור לשפע האמצעים וכוח האדם במשטרה, חדר המיון בבית החולים אליו הובאתי נראה כמו מדור ממדורי הגהנום. משני צידי החדר סודרו מיטות, והחולים שכבו סמוכים זה לזו כמו תרנגולות בלול הטלה שבעליו שיחד את המפקח על צער בעלי חיים. כאשר הובאתי לטיפול, האחות הודיע שאין מיטה פנויה והורתה להביא מיטה ולהציב אותה במעבר הצר במילא בין שני טורי המיטות. הבנתי שאחות אחת אחראית על 35 חולים, כל אחד מהם במשבר בריאותי, כשעדיין לא אובחן ולא ברור מה מידת הסכנה הנשקפת לו ומה הטיפול הנחוץ. חלק מהחולים היו קוראים שוב ושוב: "אחות, אחות!", אין להאשים אותה אם לא נענתה לקריאות, ומי שהרבה לקרוא ולהתלונן נחשב לנודניק.

הניגוד הקוטבי בין המשטרה השבעה והמדושנת לבין מערכת הבריאות הכורעת תחת העומס הומחש על ידי מצבי כעציר חולה, הנתון לחסדן של שתי המערכות בו זמנית. שניים מטובי המוחות של מחלק הבילוש, במכנסי ג'ינס וחולצות טריקו שחורות, ללא סימני זיהוי, חברו יחד כדי לשמור עלי מכל משמר בעודי אזוק למיטה. לכל חולה אחר הותר רק מלווה אחד בחדר המיון הדחוס. שלטים בחדר המיון אסרו על השימוש בטלפונים, ומי שהפר את האיסור זכה לנזיפה. השוטרים דיברו חופשי חופשי בטלפונים ואיש לא העז להעיר להם. חולים שנזקקו לטיפול חיכו שעות ארוכות, וחלקם גם ימים, עד שיקבלו את הטיפול המיוחל, ורק אני זכיתי לטיפולם הבלעדי והאישי של שני בלשים.

סיבת האשפוז

במהלך יותר מעשרים השעות שחלפו מאז אשפוזי ועד שהשפט הורה לשחרר אותי, הייתי, כאמור, אזוק ושמור בקפידה על ידי מיטב השוטרים בחיפה. לא פלא שהרגשתי יותר כאסיר מאשר כחולה.

לאחר שהועברתי למחלקה, ניגשה אלי רופאה ושאלה "למה אתה פה?"

מבלי לחשוב, עניתי לה בערבית: "אנא הון עלא סיאסה, מונאהדת אלחרב." (אני כאן על פוליטיקה, התנגדות למלחמה.)

היא צחקה ושאלה: לא זה מה ששאלתי, מה הבעיה הרפואית?

גברים מהמשטרה ונשים ממשמר הגבול

אם ישאלו אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול, אענה ללא היסוס כי חלומי להיות סופר.

בקורס לכתיבה יוצרת ייעץ לנו המורה לנסוע בתחבורה ציבורית ולהעמיד פנים כאילו אנו קוראים ספר, בעוד אנו מאזינים לשיחות הסובבים אותנו ואוספים חומר לרומן שנכתוב.

כשנעצרנו אחרי ניסיון ההפגנה הקפידו השוטרים שלא ננצל את המעצר למטרות אנוכיות. העמידו אותנו, כל אחד לחוד, עם הפנים אל הקיר בפינה אחרת, אסרו עלינו לדבר ואיימו במכות באם נעז להסתכל לעברם.

הפעם, בבית החולים, שכבתי באפס מעשה, ללא טלפון או כל חומר קריאה, ובהיתי באין מעצור בזוגות השוטרים ששמרו עלי. הם היו מרותקים למקומם למרגלות המיטה, אכלו, שתו, דיברו בטלפון, חיזרו, ריכלו, קיימו התייעצויות מקצועיות, והכל לעיני הפקוחות לרווחה, כמו עכברים במעבדה.

את הרשמים המעניינים באמת אשמור לרומן שאכתוב, כעצת המורה. אבל כמה דינמיקות שאפיינו את רוב זוגות השומרים אחלק עמכם כבר עכשיו. הזוגות ברובם (אחרי שהבלשים השתחררו וחזרו לעיסוקם) הורכבו משוטר ומחיילת משמר הגבול. הפער ביניהם נראה גדול.

החיילות נשאו "נשק ארוך" ונראה היה שיש להן מעט מאוד מושג על עבודת המשטרה. נראה שתרומתה העיקרית של השוטרת בצוות יהיה לירות בכל מה שזז אם רק תחוש בסכנה. פעם, כשהשוטר הלך להביא דבר מה, עייפתי מהתנוחה הקבועה במיטה והתיישבתי. "לאן אתה הולך?" שאלה אותי החיילת בבהלה ואחזה ברובה. אינני הולך לשום מקום, הרגעתי אותה, הרי אני כבול למיטה.

השוטרים, בגילאים שונים, מלאו את תפקיד המבוגר האחראי. להתקשר, לדאוג לאספקה ולחילופי המשמרות, וכל כיוצא בזה. התרשמתי שהשוטרים אינם אוהבים את המשמרת בבית החולים, הסביבה לא נעימה ועליהם להיות מרותקים למקום אחד למשך שעות.

האתגר המקצועי הגדול שעמד בפני השוטרים היה לקחת אותי לשירותים. כאן יכול היה כל אחד מהם להוכיח את מקצועיותו ודבקותו במשימה. זה החל בשוטר הצעיר שהקפיד לשמור פתח בדלת השירותים ונעץ בי בריכוז רב את עיניו הערמוניות בעודי מפשיל את מכנסי. נעצתי בו את עיני בחזרה עד שנסוג מהפתח. שני שוטרים אחרים דאגו שידי יהיו מהודקות זו לזו באזיקים גם בהיותי בשירותים. נאלצתי לפתל את כל גופי בתנוחות שלא האמנתי שהן אפשריות כדי להתנקות לאחר שעשיתי את צרכי. ידי היו כואבות ומלאות סימנים מהאזיקים, עד שבצאתי לא התאפקתי וצעקתי על השוטר. הוא הסביר שאלו הן ההוראות והוא חושש כי יגיע קצין לביקורת ויגער בו אם ימצא אותי לא אזוק.

יחס הציבור למשטרה

אמרתי  כבר שהמשטרה שמנה ומערכת הבריאות שדופה. השוטרים היו אוכלים ארוחות שמנות ומגוונות מהמסעדות שבסביבה, בעוד שעברו יותר משלושים שעות מפריצת המשטרה לביתי ועד שזכיתי לקבל ארוחה ראשונה שיכולתי לאכול חלקית.

מה שנראה לי מכוער, בעודי שוכב מורעב ואזוק במיטה, היה יחסם של רבים מהסובבים: חולים, בני משפחותיהם ואנשי צוות (לא כולם). הם היו פונים שוב ושוב אל השוטרים: בוקר טוב אדוני השוטר, מה נשמע? חסר לכם משהו? להביא לכם משהו? לשתות? לאכול? על חשבוננו, אל תדאגו.

האם מקובל להעלים אנשים?

ישנן מספר תרופות שאני נוהג לקחת באופן קבוע, בהוראת הרופאים. המשטרה סירבה לבקשת משפחתי להכניס לי תרופות, בטענה שאקבל תרופות בבית החולים. בבית החולים אמרו לי כי אין ברשותם את התרופות הנחוצות. ביקשתי להודיע לאשתי כי אני נמצא בבית החולים, כדי שתביא לי את התרופות מהבית. האחיות טובות הלב במחלקה סברו, לתומן, כי בהיותי עצור אסור להן להודיע למשפחתי היכן אני נמצא.

תהיתי, האם הציבור בארץ מאמין שהמצב גרוע אף מכפי שהוא? האם נראה להן סביר שמעלימים אזרח ולמשפחתו אסור אפילו לדעת היכן הוא נמצא?