Skip to content

משפט המשוררת: הקרב על הנרטיב

(הכתבה שלהלן על ישיבת המשפט מה-19.3.2017 התפרסמה בשיחה מקומית. כתבה נוספת על אותה ישיבה מאת עפרה ישועה-ליית התפרסמה בהעוקץ.)

מאז נעצרה המשוררת דארין טאטור מביתה שבריינה ב-11 באוקטובר 2015 חלפו כמעט שנה וחצי, שבראשיתן הוחזקה שלושה חודשים בכלא וחצי שנה במעצר בית והגליה בקרית אונו. כעת, בעוד משפטה בעוון פרסום שיר ושני סטאטוסים בפייסבוק מתנהל בבית המשפט בנצרת, היא נתונה במעצר בית בביתה תחת הגבלות קשות.

בנובמבר האחרון העידה המשוררת עצמה והודתה בפרסום השיר והסטטוסים המיוחסים לה בערבית. היא הסבירה שהתרגום שהגישה המשטרה מסלף ומעוות, ועמדה על כך כי כל מה שכתבה מהווה ביטוי לגיטימי להתנגדות פוליטית לכיבוש ולפשעי הצבא והמתנחלים נגד העם הפלסטיני. התובעת עו"ד חרדאק חקרה את טאטור חקירה נגדית במשך שלוש ישיבות ארוכות, שתים בנובמבר והאחרונה ב-26 בינואר, והטיחה בה שוב ושוב שהיא תומכת בטרור, אך המשוררת הכחישה ועמדה על דעתה.

ישיבה נוספת לשמיעת עדי ההגנה נקבעה ליום ראשון ה-19.3 בשעה 11:30 בבוקר. בשעה היעודה התכנסנו בקומה ג' של בית המשפט בנצרת, דארין טאטור, אביה תאופיק, עורכי הדין גבי לסקי ונרי רמתי וכעשרה מתומכיה של המשוררת. אלא שבאותה שעה ממש צבאו על דלת אולמה של השופטת עדי במביליה-איינשטיין עוד מספר חבורות של תובעים, עורכי דין ולקוחות שדיוניהם נקבעו לשעות הבוקר… כיוון שהדיון שלנו היה צפוי להתמשך הוא נדחה לאחר כל האחרים והחל רק בסביבות השעה 14:30.

האם מקובל לעצור משוררים?

עד ההגנה הראשון היה פרופסור ניסים קלדרון, המתמחה בחקר השירה העברית. בחוות הדעת שהגיש הוא מביא דוגמאות של שירים המכילים קריאה להתנגדות אלימה לשלטונות שונים ומציין כי בכל אותם מקרים לא ננקטו כל צעדים משפטיים נגד אותם משוררים. הוא מציין במיוחד שירים שפרסמו ביאליק וטשרניחובסקי ברוסיה הצארית ואת שיריו של אורי צבי גרינברג בתקופת שלטון המנדט הבריטי.

Dareen and Propf Calderon smaller

תאופיק טאטור, פרופ' קלדרון והמשוררת דארין – בהמתנה למשפט

את עיקר חוות הדעת ניתן לסכם בציטוט הבא מתוכה: "אותה מסורת הבחינה היטב בין תגובתו של משורר לבין תגובתו של אדם מן השורה. הקיצוניות, הסירוב לפשרה, והאלימות נתפסו על ידי קוראים, מבקרים, וגם על ידי השלטונות, כחסינים בפני תביעה  משפטית. שכן ביטוי קיצוני של משורר נתפס כזכותו, וחובתו, של המשורר להבעה רגשית מאוד, אינטנסיבית מאוד, וגם נענית לצרכים אסתטיים של ביטוי אמנותי. איש לא טעה בשירי אהבה ארוטיים מאוד שהם גם מעשה מגונה של התערטלות בציבור, ואיש לא טעה בשירי נקמה קיצוניים מאוד שהם גם קריאה אסורה לאלימות בפועל."

בחקירה הנגדית ניסתה התובעת לתקוף את חוות הדעת מכל כיוון אפשרי. האם הפריבילגיה של חופש הביטוי בשירה מותרת לכל משורר, גם למשורר מתחיל? גם למי שכתב רק שיר אחד? ומה פתאום הוא בכלל קובע כי טאטור הינה משוררת וכי מה שכתבה הינו שיר? פרופ' קלדרון לא התבלבל והבהיר שוב ושוב את עמדתו העקרונית בדבר חופש הביטוי הנרחב שצריך להינתן למשוררים. הוא החל להקריא קטעים משירה של טאטור כפי שהוא מופיע בכתב האישום כדי להוכיח לפי הקצב והסגנון שזהו אכן שיר ולבסוף הזכיר כי אף בכתב האישום עצמו מוגדרת האשמה כפרסום שיר. בניסיונה לערער על הגדרת טאטור כמשוררת "שכחה" התובעת טענות שהשמיעה היא עצמה בישיבות קודמות כי הסכנה בטאטור נובעת מעצם היותה משוררת ובכך בעלת השפעה על הציבור…

נראה לי כי הנקודה החזקה בעדותו של קלדרון הייתה ההשוואה למשטר האפל של הצאר ברוסיה ולמשטר המנדט הבריטי שלא התיימר להיות משטר דמוקרטי. למרות זאת משטרים אלו לא מצאו לנכון לעצור משוררים שהתבטאו בצורה חריפה יותר מהביטויים נושא כתב האישום. הוא אף הזכיר כי אורי צבי גרינברג לא נעצר בעוון שיריו גם כשקרא להתנגדות אלימה למשטר המנדט הבריטי בעוד זה נתון במלחמה נגד הנאצים.

בסוף חוות הדעת, כדי להראות שאין מדובר רק בשירה המיועדת לחוגים הספרותיים האליטיסטיים, מצטט פרופ' קלדרון מתוך השיר "מעוז צור ישועתי" את הקטע "לעת תכין מטבח / מצר המנבח". הוא מסביר כי "בכל שנה שרים יהודים יחד עם ילדיהם על אויביהם שמן הדין לכנות אותם כלבים מנבחים, ומן הראוי להכין להם מטבח, שהוא בלשון פשוטה טבח. ובצדק הם שרים. יש להם חשבון מר עם מדכאיהם. והם יודעים ששיר על מטבח איננו מטבח."

אני, כמי שפוצץ בעבר סדר פסח משפחתי מתוך התנגדות לשיר "שפוך חמתך על הגויים", מתקשה להזדהות עם הצדקת "מעוז צור". אך בוודאי שאין זה מקובל להעמיד לדין כל מי שמפיץ קריאה בוטה כזו לאלימות.

מיטב השיר כזבו

פרופסור קלדרון הופיע כמומחה לשירה עברית, אך כאשר נשאל על שירה של דארין נפל בפח התגובה הישראלית הכול-כך צפויה. הוא העריך שהשיר קורא להתנגדות אלימה, וזאת על סמך התרגום המעוות של השיר המופיע בכתב האישום והדעה הקדומה הישראלית המקובלת לפיה המונח "שוהדא" (המתורגם קולוניאליסטית ל"שהידים") מתייחס למי שמבצעים פעולות טרור.

הוא אף נשאל האם לדעתו השיר יכול להוביל לאלימות בפועל. הסנגורים התנגדו: מקובל בבתי המשפט הישראלים כי המומחיות לקבוע מסוכנות של אמירה מסוימת ומה מידת הסבירות שהיא תוביל לאלימות בפועל שמורה ל"מקצוענים" של השב"כ. מאחר שהתביעה לא טרחה להביא עד מומחה שינמק את מסוכנות השיר היא אינה יכולה לסתום את הפער על ידי מומחה לשירה עברית. השופטת אישרה את השאלה ופרופ' קלדרון אמר בביטחון כי השיר יכול להוביל לאלימות, אך זה אינו צריך לשנות את העיקרון כי אין להעמיד את המשוררת לדין על כתיבת שירה. דין טאטור כדין ביאליק וישראל אינה צריכה להיות פחות דמוקרטית ממשטר הצאר.

העד השני והעיקרי בישיבה היה דר' יוני מנדל, חוקר השפה הערבית בהקשריה החברתיים, העוסק בתרגום ספרות ערבית לעברית ומתמחה במקום השפה הערבית ביחסים בין יהודים וערבים בארץ. חוות הדעת שהגיש לבית המשפט, לבקשת ההגנה, כללה תרגום של השיר נשוא כתב האישום לעברית, ביקורת על התרגום המשטרתי המופיע בכתב האישום והערות רבות להסברת עולם התוכן הפלסטיני העומד מאחורי השורות הקצרות של השיר.

Yoni Mendel

דר' יוני מנדל – פותח צוהר לעולם המושגים הפלסטיני

אחד ההבדלים הבולטים בין התרגום המשטרתי לבין הנוסח שהגיש מנדל היה כמובן בשורה העוסקת בשוהדא: השוטר תרגם "ותלך בעקבות שיירת השהידים" ואילו מנדל כתב "לך בעקבות שיירת החללים". בהסבר הוא מתייחס בפרוט לנוהג הישראלי שלא לתרגם את המילה שהיד למונח המדויק, "חלל", תוך יצירת מושג מעוות שסביבו נבנו בקונטקסט העברי הקשרים שליליים שאינם מאפיינים את המושג במובנו הערבי. השארת מילים בערבית בתרגום וההימנעות משימוש במילה עברית מתאימה מסייעים גם ליצור ניכור ולמנוע קבלת הטכסט בהקשר האנושי הכללי שלו.

קטע אחר שבו התרגום המדויק הפוך ממש מהתרגום המשטרתי הוא בשורות: "אל תפחד מלשונות טנק המרכבה / שכן האמת שבליבך חזקה יותר / היא חזקה כל עוד אתה מתקומם במולדת / מולדת שידעה התקפות אך שכוחה לא תש". בתרגום המשטרתי מופיע במקום שתי השורות האחרונות "כל עוד אתה מתנגד במולדת / יחיו הרזוואת ולא יתעייפו". ההיפוך במשפט זה מסכם את ההיפוך שבטקסט כולו: בעוד שהטקסט כתוב מנקודת הראות של קורבן ההתקפות המתנגד להן מתוך הדבקות באמת ובצדק, התרגום המשטרתי המעוות מיחס לכותבת קריאה "יחיו הרזוואת" – מה שהשוטר המתרגם הסביר בעדותו כמתקשר עם פלישות השבטים הערבים לצרכי שוד בימי הג'אהליה שקדמו לאסלאם.

אפשר להתווכח אם יש בכלל תרגום מדויק של שיר. נראה לי כי הטיעון החזק ביותר של ההגנה במשפט שבמרכזו שיר יכול להיות כי כל תרגום של שיר, ואפילו כל קריאה של שיר בשפת המקור, היא בהכרח פרשנות סובייקטיבית. קשה לראות איך הבנת שיר יכולה להיות "מעבר לכל ספק סביר" כפי שנדרש בחוק הפלילי. בכל מקרה דר' מנדל עשה ניסיון כנה להבין את מילות המשוררת מתוך עולם המושגים הפלסטיני, בהתבסס על התמחותו בנושא זה בהקשר החברתי והפוליטי. זאת בניגוד למתרגם השוטר שלא רק נעדר כישורים לתרגום מקצועי אלא אף ביצע הטיה מכוונת של הנוסח כדי להשיג את מטרתו המפלילה.

חקירה נגדית מאוד

בתחילת החקירה הנגדית נהננו מאתנחתא קומית כאשר התובעת שאלה את דר' מנדל, כדרך אגב: "אני מניחה שאתה רגיל לתת חוות דעת מקצועיות ושקיבלת תשלום עבור חוות הדעת?" והוא ענה: "לא קיבלתי שום תשלום, הייתי צריך לבקש?" הוא הבהיר כי הוא אינו מכיר את הנאשמת ומעולם לא נפגש איתה, וכי נענה לבקשה לתת חוות דעת אובייקטיבית ללא תשלום. זו הפעם הראשונה שהוא מעיד כמומחה בבית המשפט.

התובעת הבינה כי עדותו של דר' מנדל חשובה ביותר לבסס את הסברי ההגנה בדבר מהות הפרסומים נושא כתב האישום ועשתה הכול כדי לערער את אמינותו. היא הציגה מאמרי דעה שפרסם בעיתון הארץ ב-2012 תחת הכותרת "מומחים גדולים לערבים" וב-2014 תחת הכותרת "חמאס – באמת אין עם מי לדבר?", ציטטה קטעים שהוצאו מהקשרם ותקפה את דעותיו הפוליטיות של העד. הסנגורים ביקשו מהשופטת להגביל את החקירה הנגדית לשאלות המתייחסות לנושא המשפט ולמומחיותו של העד כמתרגם, אך השופטת דחתה בזו אחר זו כל התנגדות מצידם ואפשרה לחקירה הנגדית להימשך כמעט חמש שעות.

Lawyer Gaby Lasky

עו"ד גבי לסקי: השופטת דחתה את כל ההתנגדויות

חלק גדול מהחקירה הנגדית נסב סביב אותה שורה יחידה בשיר, זו המתייחסת לחללים, ה"שוהדא". מנדל הסביר שוב ושוב כי ההקשר הערבי הפלסטיני של המילה "שהיד" שונה מהתדמית הישראלית שנוצרה לה. בעוד הישראלים רואים בערבי קודם כל את התוקפן שנוקט באלימות מנותקת מכל הקשר הרי הפלסטינים רואים עצמם כקורבנות של נישול וכיבוש וגם אם ישנה התקוממות עממית זוהי בעיקרה תגובה לאלימות הכיבוש. אם תגיד את המילה שהיד הישראלי יחשוב קודם כול על מי שפוצץ עצמו באוטובוס בעוד הפלסטיני יחשוב קודם כל על חולת הסרטן שמתה לאחר שנמנע ממנה לעבור במחסום.

מנדל חיזק את פירושו לתרגום החללים כמתייחס לקורבנות הכיבוש בהקשר המלא של השיר, שכל החללים המוזכרים בו הם קורבנות: הילד הירושלמי שנשרף מחמד אבו ח'דיר, התינוק עלי דוואבשה שנשרף בביתו בדומא והדיל אלהשלמון שנורתה במחסום בחברון. התובעת ניסתה להוכיח "מתמטית" שלא לאלו מתכוונת המשוררת כשהיא אומרת "תלך בעקבותיהם" שכן אף אחד אינו רוצה להירצח כמוהם. מנדל פתר את הפרדוקס בצורה הפוכה: הקריאה ללכת בעקבותיהם אין כוונתה הרצון למות אלא לא לשכוח ולא לזנוח את הקרבנות, לחבק את משפחת השכול הפלסטינית ולא להסכים להסדר שלא יכלול את הבטחת זכויות העם הפלסטיני.

לקראת הסוף, לאחר שעות של התשה, הציגה התובעת בפני דר' מנדל שלושה סרטונים מאתר יוטיוב שמציגים אלימות או קריאות לפגיעה אלימה מצד פלסטינים (אנחנו כקהל לא ראינו מה באמת מופיע בהם) ודרשה ממנו לתרגם אותם בפני בית המשפט. העד תרגם קטעים מהסרטונים תוך שהתובעת גוערת בו "אתה אומר שאתה מומחה לתרגום?" כיוון שלא התובעת ולא השופטת לא הבינו את תוכן הדברים בערבית, הרי שקשה לראות כיצד מבחן זה אכן נועד לבדוק את מומחיותו של העד בתרגום.

בשלב מסוים הציגה התובעת לעד קטע מסרט וביקשה ממנו לתאר לבית המשפט מה ראה. הוא השיב בעייפות שראה עוד קטע מהאלימות הבלתי פוסקת משני הצדדים. נראה כי מבחינת התובעת הוא נכשל בבחינה כיוון שלא מיהר להזדעזע מהאלימות הפלסטינית.

לבסוף נראה שנחשפה כוונתה האמיתית של התובעת בהצגת הסרטים: היא ביקשה להוסיף את הסרטונים שהוצגו לעד כחלק מחומר הראיות לתיק בית המשפט. בסרטונים אלו מנסה התובעת לקבע את הנרטיב הישראלי, בדיוק כפי שהסביר אותו העד, המציג את הפלסטינים כתוקפנים אלימים מחוץ לכל הקשר, ולמכר את בית המשפט ל"סנאף של פיגועים". הסנגורים התנגדו מכל וכול לצירוף הסרטונים וטענו כי העובדה שהסרטונים הוצגו לעד אינה הופכת אותם בשום צורה לחלק מחומר הראיות. הויכוח המשפטי הפך לדו-קרב של צעקות ועלבונות ולבסוף הודיעה השופטת שהדיון בקבילות הסרטונים יערך בישיבה הבאה.

בשעה 20:15 הסתיים סוף סוף יום מתיש של המתנה ודיונים.

מה הלאה?

הישיבה הבאה נקבעה ליום שלישי ה-28 במרץ בשעה 14:00 ובה אמורים להישמע אחרוני עדי ההגנה. התובעת ביקשה שסיכומי שני הצדדים יהיו בעל-פה, אך הסנגורים עמדו על כך שאופי המשפט מחייב טיעונים משפטיים מורכבים ובחינת סוגיות רלבנטיות במשפט המקומי והבינלאומי והצליחו לשכנע את השופטת להתיר להם לסכם בכתב. באם אכן יופיעו עדי ההגנה ביום שלישי הבא תהיה זו כנראה הישיבה האחרונה לפני מתן פסק הדין, שצפוי להינתן בעוד מספר חדשים. בינתיים ממשיכה המשוררת להיות במעצר בית.

יום בחיי משטרת המחשבות

(הכתבה הבאה פורסמה ב"שיחה מקומית" ב-12.3.2017)

שר המשטרה, גלעד ארדן, התרעם על מערכון בנושא "משטרת המחשבות" שהוצג בתכנית הסטירה "ארץ נהדרת"… לראיה הוא ציין את העובדה כי התכנית "השמאלנית" עדיין משודרת. אולם משטרת המחשבות פועלת במלוא המרץ וללא עכבות כאשר מדובר בציבור הערבי הפלסטיני. דוגמה אופיינית לדרכי פעולתה אפשר לראות במה שקרה לאחרונה לתושבת חיפה, סוהיר בדארנה.

בבוקר יום ראשון, ה-26 בפברואר, ענתה בדארנה לשיחת טלפון ממספר לא מוכר. הדובר הזדהה כחוקר במשטרת נצרת ודרש ממנה להגיע מיד לתחנה לצרכי חקירה. הוא סרב לפרט מה סיבת החקירה ואמר שהדבר יובהר לה כשתתייצב.Police invitation edited

לגברת בדארנה יש ניסיון עם הטרדות המשטרה נגדה ונגד חבריה, בתור פעילה פוליטית בחראק חיפה ובתור אם לשני בנים פעילים. אחד מהם הוא הסופר והעיתונאי מג'ד כיאל ש"הועלם" לפני מספר שנים על ידי השב"כ בעקבות ביקור (מקצועי ופומבי) בלבנון. היא לא הבינה מה כבר יכול לגרום דווקא למשטרת נצרת לחפש אחריה, אך עמדה על זכותה לקבל הזמנה בכתב ולתאם מועד סביר יותר לחקירה. השוטר עמד על כך שמדובר בחקירה דחופה. לבסוף נקבעה החקירה ליום המחרת, והזמנה כתובה (מצורפת) נשלחה למספר הפקס שמסרה לשוטר.

למחרת נאלצה בדארנה להחסיר יום עבודה ולצאת בשעה מוקדמת באוטובוס לנצרת. כאשר הגיע לעיר היא התקשתה למצוא את תחנת המשטרה המוחבאת בסמטה במרכז העיר. לבסוף הציגה את ההזמנה בתחנה והופנתה אל החוקר.

החוקר פתח בכך ששאל את בדארנה האם היא מעוניינת להתייעץ בעורך דין לפני החקירה. היא השיבה לו כי אין לה מושג באיזה עניין היא נחקרת ולכן אינה יודעת עדיין עם תזקק לעצת עורך דין. רק אז הודיע לה החוקר כי היא נאשמת ב"הסתה נגד שוטרת" בעקבות פוסט שהעלתה בפייסבוק. הוקל לה והיא אמרה כי לא נראה לה שתזקק לעורך דין.

החוקר הציג לבדארנה תצלום מסך של הפוסט שבעקבותיו הוזמנה לחקירה. הייתה זו תמונה (מצורפת בזה) של בחורה ערביה שהתגייסה למשטרת ישראל. התמונה נלקחה מתוך ידיעה עיתונאית ומקורה ככל הנראה דוברות המשטרה. השוטרת שבתמונה חובשת חג'אב שחור. ליד התמונה הוסיפה בדארנה שלוש מילים: "השחור מתאים לך".

Police women picture - FB status

העילה לחקירה – סטאטוס בפייסבוק

בדארנה הסבירה לחוקר כי "השחור מתאים לך" הוא שם ספר מפורסם של הסופרת האלג'יראית אחלאם מוסתגאנמי. הפוסט, הספר והחקירה כולה היו בערבית, מלבד הקטעים בהם החוקר הערבי היה עובר משום מה לעברית. בכל מקרה, בדארנה הסבירה כי אינה רואה איך פרסום פוסט כזה יכול להיחשב להסתה.

החוקר ניסה להרחיב את הדיון לעמדותיה הפוליטיות של בדארנה. האם היא נגד הגיוס לצבא ולמשטרה? כן, היא מתנגדת לגיוס. האם היא מתנגדת לכך שהשוטרת התגייסה מפני שהיא מוסלמית? או שמא היא מתנגדת לכך שבנות יתגייסו? לא, השיבה, היא מתנגדת לכך שערבים יתגייסו למשטרת ישראל, בלי קשר לדת או למין. הוא שאל את בדארנה האם היא פעילה פוליטית. כאשר סירבה לענות אמר שהוא יודע במילא וייעץ לה להוריד פרופיל. בשלב מסוים מצא השוטר צורך לציין כי נראה שיש הבדל גדול בין דעותיו הפוליטיות לבין אלו של הנחקרת…

החוקר סיפר שהוא אישית מכיר את השוטרת שתמונתה פורסמה. הוא האשים את בדארנה כי היא פרסמה את התמונה "כדי ללכלך את שמה". אם זאת הוא מצא לנחוץ להבהיר כי לא השוטרת "הנפגעת" ולא משפחתה לא הגישו תלונה בנושא.

החקירה התארכה והחוקר הסביר לבדארנה כי תפקידו הוא לעקוב אחר מה שאנשים מפרסמים בפייסבוק ולהזמינם לחקירות. את הדף עם צילום המסך שלה הוא שלף מתיק עבה ובו צילומי מסך רבים. הוא התגאה כי כל יום הוא מזמין ארבעה או חמישה אנשים לחקירה. בדארנה לא התאפקה ושאלה את החוקר מה דעתו לגבי האלימות בחברה הערבית, מעשי הרצח, הגנבות ומעשי האונס. האם כל אלו לא מטרידים את המשטרה ומה שנותר לה הוא רק לעקוב אחר הפרסומים בפייסבוק?

Al-Aswad Yalik Bik - book by Ahlam

הספר – "השחור מתאים לך"

אחרי שיחה ארוכה "שלא לפרוטוקול" הודיע השוטר כי הגיע הזמן לערוך חקירה בכתב. הוא הודיעה לבדארנה כי היא חשודה ב"גרימת נזק נפשי" לשוטרת והחל לחזור על אותן שאלות שוב.

החקירה התארכה כשלוש שעות. לקראת סיום הודיע החוקר לבדארנה כי יהיה עליה להשאיר בידיו את הטלפון הנייד למספר ימים כדי ש"יפרק אותו" ויבדוק אותו. כאן כבר לא יכלה בדארנה להתאפק. היא הודיע לחוקר כי כיוון שהיא אינה חשודה בשום עברה היא מסרבת למסור לו את הטלפון, ואם הוא עומד על כך היא מבקשת ראשית להתייעץ עם עורך דין. החוקר יצא להתייעצות ולבסוף חזר, הודיע שהוא מוותר על בדיקת הטלפון ואיפשר לבדארנה להשתחרר.

בחקירה זו, שהיא עניין יומיומי, לא קרה שום דבר מיוחד. למעשה בזכות ניסיונה של בדארנה ונכונותה לעמוד על זכויותיה הנזק שנגרם לה היה נמוך ממה שנגרם לנחקרים רבים אחרים. דווקא שגרה יומיומית זו מראה כמה קל לדרוך על זכויות הערבים הפלסטינים בישראל וכיצד משטרת המחשבות מטעם "הדמוקרטיה" היהודית מתייחסת בפטרנליזם קולוניאליסטי לנתיניה.

Sueir Badarneh

סוהיר בדארנה – התבקשה להוריד פרופיל

להפיל את החומות בדרך למדינה דמוקרטית אחת

(המאמר שלהלן התפרסם ב"שיחה מקומית" ב-26.2.2017)

הדיון על "פתרון המדינה האחת" השתדרג לאחרונה בזכות שני הנשיאים, טראמפ וריבלין, שדיברו עליה כפתרון אפשרי למה שנראה כסכסוך נצחי ובלתי פתיר בין ישראל והפלסטינים. קשה לחשוב על הצלחה שיווקית גדולה יותר, כאשר פתרון שאינו נתמך על ידי שום כוח פוליטי מאורגן, מפלס את דרכו למרכז השיח הפוליטי. האם מדובר במזימה מסוכנת או שהמציאות מבצבצת מבעד לענני האשליה והשקר?

כעת מנהלים תומכי "פתרון שתי המדינות" מאבק נואש להחזיר את השד לבקבוק ולשכנע את כולנו ש"השתיים" הן המשחק היחיד בעיר (או הפוליטיקה הרצינית היחידה(. ובכן, אולי הגיע הזמן שתומכי המדינה הדמוקרטית האחת יציגו עמדה ברורה במקום הקריקטורה המגחכת שמציגים מתנגדיהם.

תחילה קצת עובדות: בפלסטין שולטת כבר מזמן מדינה אחת, מהנהר ועד הים, מדינת אפרטהייד קולוניאליסטית גזענית. המדינה הזאת, ישראל שמה, לא הוקמה ב-1967 אלא ב-1948, על 78 אחוזים משטח הארץ, תוך גרוש מרבית האוכלוסייה הערבית הפלסטינית והכפפת אלו שנותרו למשטר צבאי של גזל, דיכוי ואפליה. ב-1967 בסך הכול הושלמה התכנית עם ההשתלטות על 22% האחוז הנותרים מהארץ (בנוסף לסיני ולגולן הסורי).

אם מדברים על פתרון, צריך ראשית להבין מה הבעיה אותה רוצים לפתור. מבחינת הפלסטינים הבעיה הראשונית והגדולה ביותר היא בעיית הפליטים, אלו שגורשו בטהור האתני המסיבי של 1948 ואלו שגורשו בכוח או נאלצו להגר בעקבות רדיפות המשטר אחרי כן. בעיה קיומית נוספת היא משטר הדיכוי והאפליה המתקיים בצורות שונות נגד כל הערבים הפלסטינים בכל חלקי הארץ.

"פתרון שתי המדינות" הוא אשליה שימושית

רבים מתומכי "פתרון שתי המדינות" עושים זאת בשם הריאליזם – אולי זה אינו צודק אך זהו הפתרון האפשרי. הנחת היסוד הפוליטית מאחורי טענה זו היא כי טוב ליבה של ישראל או רצון האימפריאליזם לעשות סדר אזורי יאפשרו לפלסטינים לחיות בבנטוסטאן עצמאי למחצה ובכך יקלו עליהם את סבל הכיבוש.1280px-clinton_netanyahu_abbas_15_sep_2010

50 שנות "ריאליזם" כזה הביאו את תנועת השחרור הפלסטינית להתייצב כקבצן ולבקש חסדים מהאחראים לסבל עמה בממשל האמריקאי ולעשות עוד ועוד ויתורים לישראל. במהלך עשרות שנים של "תהליך שלום" עקר שילם העם הפלסטיני מחיר יקר בויתור על עקרונות תנועת השחרור שלו ללא הישג מוחשי. בפועל הפכה הרשות הפלסטינית לכלי לדיכוי עמה בשרות הכיבוש בעוד הציונות ממשיכה בתכנית הנישול הקולוניאליסטית.

אשליית שתי המדינות לא נמוגה נוכח המציאות מפני שהיא משרתת אינטרס ברור. היא אינה תחליף למציאות של מדינת אפרטהייד אחת אלא עלה תאנה המאפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. כך אפשר לטעון כי הנעשה בשטחים שנכבשו ב-1967 אינו מעניינו, כיוון שזהו כיבוש זמני, ולכן אין בעיה עם השלילה המוחלטת של זכויות האדם של מיליוני אנשים החיים שם. כך ניתן להמשיך ולטעון שישראל הוירטואלית בגבולות 1948 הינה מדינה דמוקרטית, דבר המהווה תנאי יסוד לשיווק ישראל בעולם ולתמיכת מעצמות המערב בה.

הפיתרון הדמוקרטי

כיוון שכבר 50 שנה מתקיימת בפלסטין מדינה אחת, ברור כי "מדינה אחת" אינה הפתרון עבור קרבנותיו של שלטון זה. הבעיה היא אופייה הגזעני, המתנחל והמדכא, של המדינה. לכן הפתרון הוא חזרת הפליטים וכינון משטר דמוקרטי. בניגוד למוכרי אשליית שתי המדינות אין אני טוען כי השגת דמוקרטיה בפלסטין הינה משימה קלה או מהירה. אולם המאבק למען מדינה דמוקרטית אחת מציב אותנו מול הבעיות האמיתיות ומציג פתרון צודק ובר קיימה לבעיות אלו.

האם זה בכלל אפשרי? יש להבין כי כל עוד מתקיים משטר של גזל ואפליה יאבקו המדוכאים נגד משטר זה שיגיב בצעדי דיכוי הולכים וגוברים וכך הסכסוך יימשך ויחריף. רק משטר צודק שייתן זכויות מלאות לכל תושבי הארץ יוכל לסיים את הסכסוך ולהבטיח יציבות ושגשוג.

מעבר לכך, אנו חיים בעולם שמשתנה במהירות. ישראל היא שריד מאוחר של הקולוניאליזם האירופי ששלט פעם במרבית העולם. כוחה מתבסס על ההגמוניה האמריקאית המתפוגגת במהירות ועל הקיפאון המוחלט של המשטרים הערבים שכבר הוביל את האזור כולו למרחץ דמים. האזור כולו עובר ויעבור תהפוכות רבות ושינוי מערך הכוחות האזורי יכול לשנות גם את תמונת הסכסוך הישראלי פלסטיני והישראלי ערבי.

שתי אשליות לעם אחד

פרספקטיבת "שתי המדינות" משמשת גם לפילוג העם הפלסטיני, תוך שהיא מוציאה לחלוטין את הפליטים מחוץ למשוואת הפיתרון. בתהליך הפוליטי מוגבלת ההנהגה הלאומית הפלסטינית מראש לדרישת עצמאות בגדה וברצועה. מליון וחצי פלסטינים בתוך הקו הירוק נדרשים לוותר על שאיפותיהם הלאומיות ולקוות רק לשיוויון זכויות אזרחי במסגרת ישראל היהודית. אלו ואלו תלויים ברצונה הטוב של ישראל ובנכונות "הרוב היהודי" המלאכותי לוותר על זכויות היתר שלו.

האשליה העמוקה ביותר אינה בבחירה לכאורה בין "שתי מדינות" ל"מדינה אחת", אלא בגישה לפתרון בעיות היסטוריות כאילו מדובר בקניות בסופרמרקט בה את\ה לוקח\ת מהמדף את המוצר בעל העטיפה הנאה או הפרסומת הסקסית. למעשה מדובר במאבק בין כוחות בעלי אינטרסים מנוגדים, כאשר הצד החזק מכתיב את המציאות הפוליטית. המדוכאים והמנושלים אינם צריכים "לבחור פתרון" אלא להיאבק לשינוי יחסי הכוחות כך שתהיה להם יכולת אמיתית להשפיע על גורלם.

אחדות במאבק

בפועל הכיבוש והאפרטהייד נמשכים בכל שטחי פלסטין והמשימה שלנו היא להיאבק נגדם. מי שמעוניין במאבק להפסקת הדיכוי הם קורבנות דיכוי זה, וכדי לעמוד מול דורסנות השלטון עליהם להתאחד. במציאות בארץ פרוש הדבר קודם כול אחדות תנועת השחרור של הערבים הפלסטינים, בכל חלקי פלסטין ובגלות, במאבק אחד למען זכויותיהם האנושיות והלאומיות ולמען עתיד של חרות. הבסיס לאחדות זו היא תכנית פוליטית שתבטיח את מלוא הזכויות לכולם, תכנית המדינה הדמוקרטית האחת.

תכנית שתי המדינות מנציחה גם את החלוקה בין ערבים ויהודים במאבק היומיומי נגד הדיכוי ובמאבק לפתרון פוליטי. היא מפנה את תומכי הדמוקרטיה בקרב היהודים לפעול כחלק מ"המחנה הישראלי" ולהשפיע על הנהגתם הציונית שתעשה שלום עם "האחר הפלסטיני".

בפועל כולנו תושבי הארץ, שכנים ושותפים למאבק אחד. חייבים להפיל את חומות החלוקה העדתית בתוך המחנה הנאבק למען הצדק והשלום לפני וכדי שנוכל להפיל את חומות הבטון. תכנית המדינה הדמוקרטית האחת מציבה, כבר מעכשיו, פרספקטיבה של מאבק משותף למען המטרה המשותפת, תנועה דמוקרטית אחת שתהווה את המודל והמכונן של המדינה האחת. אנו מצטרפים למאבק הפלסטיני לא כדי להגיד "להם" מה לעשות אלא כדי לזרז את השחרור מהכיבוש, מהאפרטהייד ומהסכסוך הבלתי פוסק שהם גורמים. שחרור זה יהיה השחרור של כולנו. רק בעקבותיו תהיה לנו לא רק הזכות אלא גם האפשרות לקבוע ביחד את עתידנו המשותף.

 

המשוררת דארין טאטור סיימה להעיד… אך היא עדיין עצורה זה חמישה עשר חודשים בגין שיר ופוסט בפייסבוק!

מאת: עפרה ישועה-ליית

במשפטה של המשוררת דארין טאטור הסתיימה החקירה הנגדית

ההגנה: נדרוש הקלה בתנאים הקשים של מעצר הבית

  • ארגון הסופרים הבינלאומי פן: היא סומנה כמטרה בגין שירתה – יש לשחררה מייד

 

בבית משפט השלום בנצרת הסתיימה ביום חמישי (26 בינואר 2017) חקירתה הנגדית של המשוררת דארין טאטור, ששיר ופוסט שכתבה בפייסבוק הביא להאשמתה ב"הסתה", לשלילת חירותה זה 15 חודשים ברציפות, ולהפיכתה לאייקון בינלאומי של דיכוי חופש הדיבור במדינת ישראל. 

במרכז כתב האישום מופיע שיר שכתבה טאטור נגד פשעי הכיבוש והמתנחלים. במהלך החקירה הנגדית שנמשכה כשש שעות בישיבה זו (בנוסף לשתי חקירות ממושכות בישיבות קודמות של המשפט בנובמבר) ניסתה התובעת מטעם המדינה לגרום לטאטור להודות שהיא מזדהה עם מטרות אירגון הג'יהאד האיסלמי ותומכת באלימות וב"אינתיפאדת הסכינים", טענות שהמשוררת הכחישה. עורכת דינה גבי לסקי חזרה וציינה שההאשמות מבוססות על תרגום לקוי של המונחים הפלסטינים לקריאה ל"התקוממות עממית" ו"התנגדות". בישיבות הבאות תציג ההגנה את עדיה, בהם מומחים לתרגום מערבית, לספרות עברית ולשאלה, מה נחשב "הסתה" במציאות הישראלית. המשפט מתנהל בפני סגנית נשיא בית משפט השלום בנצרת השופטת עדי במביליה-איינשטיין.

אירגון הסופרים הבינלאומי "פן" הוציא בספטמבר האחרון גילוי דעת שבו נאמר כי לאחר עיון  בהאשמות נגד טאטור האירגון משוכנע כי המשוררת סומנה כמטרה בגין שירתה ופעילותה הפוליטית וקורא לשחרורה המיידי ללא תנאי וביטול מיידי של כל ההאשמות נגדה.

טאטור נעצרה בחודש אוקטובר 2015, ולאחר שלושה חודשים שבהם הוחזקה בבתי כלא שונים הועברה למעצר בית בתנאים חמורים הרחק מבית מגוריה בריינה שליד נצרת. רק אחרי שבעה חודשים נוספים התאפשרה חזרתה למעצר בית בבית הוריה. החל מחודש נובמבר מותר לה להגיע למקום עבודתה בשעות היום אך תמיד בלוויית "משמורן". תנאי מעצר הבית הדראקוני ממשיכים לכלול ניתוק ואיסור שימוש ברשת האינטרנט, ובית משפחת טאטור נותק מהרשת. למשוררת אסור להשתמש בטלפון חכם או אף להשתמש במחשב שאינו מחובר לרשת האינטרנט. היא לא יכולה לצאת בשעות הערב לסרט או לביקורים שכן יש לה מספר מועט של "שעות איוורור" בכל שבוע, וכל יציאה שלה מחייבת ליווי של בן משפחה משמורן.

עורכת הדין גבי לסקי אמרה כי עם סיום פרשת עדותה של דארין יעתור משרדה באופן מיידי לביטול או לפחות הקלה משמעותית בתנאים הקשים של מעצר הבית. לסקי הביעה תמיהה על ההתמשכות ה"בלתי סבירה" כדבריה של ההליכים המשפטיים נגד המשוררת בגין התבטאות בפייסבוק, ובחילופי דברים עם התובעת במהלך המשפט האשימה את המדינה בהתעמרות בנאשמת. בקיץ האחרון הציעה התביעה "עיסקת טיעון" שעל פיה על דארין להודות באשמת ה"הסתה" ולרצות לפחות תשעה חודשי מאסר בפועל, אך המשוררת דחתה את ההצעה.

הישיבה הבאה של בית המשפט נקבעה ליום 19 במרס.

 

 

 

ישוחרר העציר המנהלי מחמד אברהים מכאבול שבגליל!

[הכתבה הבאה פורסמה היום (23.1.2017) בשיחה מקומית. תרגום לאנגלית פורסם ב-Free Haifa]

אומרים שאם המשטרה תפשפש מספיק בעברו של כל אחד מאיתנו הרי שהיא תמצא סיבה חוקית למעצר ולמשפט. מסתבר שגם לכלל הזה יש יוצאים מהכלל. אחד מהם הוא המקרה של מחמד אברהים, טכנאי מחשבים בן 20 מהעיירה כאבול שבגליל המערבי. לא רק המשטרה, גם השב"כ עשה כל מאמץ כדי להעמידו לדין, אך לבסוף לא נמצאה שום סיבה חוקית לכך ולכן הוא נעצר במעצר מנהלי, ללא אשמה וללא משפט.

מחמד מסתבך

מה שסיבך ככל הנראה את מחמד היה אהבתו למסגד אל-אקצא… הוא לא היה פעיל פוליטי אבל הרבה לנסוע לירושלים להתפלל במסגד שחלק ממנהיגי ישראל שואפים להרוס כדי לבנות במקומו את בית המקדש השלישי.

ההתקלות הראשונה של מחמד עם החוק היתה כאשר רצו השוטרים לעצור אישה בחצר המסגד והוא זרק עצמו בינה לביניהם ונעצר במקומה. הוא בילה את הלילה במעצר במוסקוביה (מגרש הרוסים) ולמחרת שוחרר על ידי השופט בהעדר עבירה כלשהי.

אחרי המעצר הראשון השוטרים כבר הכירו את מחמד וכאשר היו רואים אותו בחצר המסגד נהגו לעצור אותו. כך נעצר כבר חמש פעמים, ושוחרר חמש פעמים, לאחר שלא הואשם בשום עברה. מדי פעם היה נדרש לחתום על התחייבות להתרחק מירושלים לתקופת מה כתנאי לשחרור.

ב-11 במאי 2016, בשעה 3 לפנות בוקר, בא כוח משטרתי מיס"ם נצרת, יחד עם איש שב"כ, והעירו את בני המפחה משנתם. איש השב"כ הממונה על האזור אפילו לא הכיר את מחמד הצעיר אותו בא לעצור – הוא פנה לאב ושאל אותו מי זה מחמד… מה שמוכיח שוב כי הסיבה למעצר שייכת למקום אחר – לירושלים.

חיפוש וחקירה

לאחר חיפוש בחדרו של מחמד ובמספר חדרים נוספים בבית, השוטרים לקחו עימם בנוסף למחמד עצמו גם את כל המחשבים שנמצאו בבית, כולל מחשבים של לקוחות שהיו בתיקון.

המשפחה המבוהלת התרוצצה מתחנת משטרה אחת לשניה כדי למצוא להיכן לקחו את הבן. לבסוף הודיעו להם כי הוא נמצא במעצר אצל השב"כ בפתח תקווה.muhammad-ibrahim-sitting

בתקופת החקירה נאסר על מחמד להיפגש עם עורך דין. הוא נחקר בתנאים קשים, תוך מניעת שינה וכל שיטות החקירה ה"מיוחדות" של השב"כ. פעם אחת נחקר ברציפות 22 שעות כשהוא קשור אל כיסא.

25 ימים של חקירה אינטנסיבית לא הולידו כלום, ההר לא הוליד אפילו עכבר. לבסוף הגיעה ישיבת בית המשפט שבה אמור היה מחמד להשתחרר. אלא שאז הודיעו אנשי השב"כ לשופט כי הם מתכוונים להפעיל נגד מחמד מעצר מנהלי. השופט עיכב את שחרורו ליום עד ששר הביטחון יחתום על הצו, שאכן נחתם על ידי אביגדור ליברמן ב-5 ביוני 2016, לתקופה של חצי שנה.

הנקמה על כשלון השב"כ בסחיטת הודאה ממחמד ובהעמדתו לדין היא כנראה הסיבה הנוספת להוצאת צו המעצר המנהלי. יש כאן מסר מאיים לנחקרים: אם לא תודו נעצור אתכם בכל מקרה, לכן עדיף לכם להודות גם אם לא עברתם על החוק.

אגב, למרות שהחקירה נסתיימה מזמן, ולמרות שלא הוגש כתב אישום, המחשבים, כולל אלו של הלקוחות, לא הוחזרו עד היום.

המעצר המנהלי ככלי של המשטר הצבאי

"הפיקוח השיפוטי" על הליך המעצר המנהלי נגד מחמד אברהים מתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה. בתקופה הראשונה יצג אותו בהליך זה מרכז "עדאלה". למעשה אין מדובר בהליך שיפוטי או בהגנה משפטית אלא בהליך פורמאלי חסר כל תוכן. ההאשמות או החשדות לא נמסרו לעצור עד היום הזה ואף לא לעורכי דינו. כל טענות השב"כ הן "חומר סודי" שנמסר לשופט ללא נוכחות החשוד או נציגו. פעם, כאשר עורך דין אראם מחאמיד מטעם עדאלה הוצא מאולם בית המשפט בעת הגשת החומר הסודי אך השאיר אחריו את תיקו, מיהרו נציגי המדינה להוציא גם את התיק.

לא רק שעורכי הדין של מחמד אינם נוכחים בעת הגשת החומר הסודי, בני המשפחה אינם מורשים כלל להיות באולם בעת הדיון, אפילו לא כדי לשמוע את טיעוני ההגנה. במקביל הוטל איסור מוחלט לדווח על הדיונים בעניין. רק בראשית החודש (ינואר 2017), בעקבות פניית העיתונאי ג'קי חורי (מרדיו אלשמס והארץ), אישרה הצנזורה הצבאית שאין מניעה לדווח. במילא אין מה לדווח מלבד העובדה שאין כלום כי לא היה כלום והכלום הזה הוא סוד מדינה.

ב-5 בדצמבר היה המעצר אמור להסתיים, אלא שאז הודיעו למשפחה כי צו המעצר יחודש לשישה חודשים נוספים. הפעם יצג את מחמד עו"ד עמר ח'מאיסי מעמותת "מיזאן". השופט עצמו התקשה להבין את ההצדקה להארכת המעצר ללא אשמה ושאל את אנשי השב"כ האם מבחינתם מעצר מנהלי הוא מעצר עולם… אולם לבסוף חזר הטקס הרגיל: העצור ונציגיו הוצאו מהאולם ואנשי השב"כ התייחדו עם השופט שלבסוף חזר ואישר את המעצר. ההליך השיפוטי הבא בהצגת "הביקורת השיפוטית" על המעצר הנוגד את כל כללי המשפט נקבע ל-15 במרץ.

ישבתי עם עו"ד ח'מאיסי שהסביר לי את הבסיס המשפטי למעצר המנהלי… ובכן, לכל מי שנהג להתרעם על מעצר ללא משפט לפי חוקי הקולוניאליזם מטעם המנדט הבריטי (ראו בויקיפדיה: תקנות ההגנה לשעת חרום 1945), יש לנו כעת מעצר ללא משפט כולו כחול לבן בהתאם לחוקי החרום 1979 כראוי למדינה יהודית ו"דמוקרטית" (החוק כל כך חדש, רק בן 38 שנה, שעדיין אינו מוסבר בויקיפדיה). הסמכות לחתום על המעצר המנהלי נתונה בידי שר הביטחון – כלאמר זוהי סמכות צבאית בעיקרה שנועדה להזכירנו כי מתחת למעטה הדק של דמוקרטיה לכאורה אנו חיים כולנו תחת משטר כיבוש צבאי.

הביקור כהתעללות

למרות העובדה שלא הואשם בדבר, מחמד מוחזק בתנאים קשים עם העצירים הביטחוניים בכלא קציעות בחולות ניצנה.

khaled-ibrahim-abu-muhammad

ח'אלד אברהים, אבו מחמד

ח'אלד אבראהים, אביו של מחמד, סיפר לי בפרטים על הביקור בכלא. לפי הוראות שרות בתי הסוהר על המשפחה לתאם את הביקור מראש, אלא שהסוהרים בכלא קציעות כלל אינם עונים למספר הטלפון שנועד לתיאום. על מועדי הביקורים הוא יודע ממשפחות האסירים מהגדה המגיעות בהסעה מאורגנת.

הנסיעה מכאבול לקציעות, כמעט 300 קילומטר, יכולה לקחת שלוש וחצי שעות לכל כיוון כשהכביש פנוי, כך שהיא כשלעצמה עינוי לגוף ולנפש. כשהגיע לקציעות הוא נכלא עם המכונית במגרש החניה של הכלא וחיכה כשעה וחצי עד שיגיעו האוטובוסים מהגדה. הסוהרים הורו לו להשאר במכונית ואסרו עליו אפילו לחלץ את העצמות בהליכה במגרש החניה. כשהגיעו האוטובוסים הוכנסו כל המבקרים לחצר המתנה פנימית וחלפו כשעתיים נוספות עד שהחל הביקור בפועל. בביקור עצמו, שנמשך שלושת רבעי השעה, מופרדים המבקרים מיקיריהם באמצעות קיר זכוכית והם יכולים לדבר רק דרך שפופרת טלפון. לאחר שהסתיים הביקור היה עליהם להמתין כלואים בחצר ההמתנה עד שסבב נוסף של מבקרים יסתיים והם יורשו לחזור למגרש החניה… מה פתאום שהסוהרים יתאמצו ויפתחו את דלת היציאה פעמיים?

בסך הכל נמשך הביקור בן שלושת רבעי השעה על פני ארבע עשרה וחצי שעות, משש בבוקר ועד שמונה וחצי בלילה. זו התעללות במשפחות האסירים והעצירים שגורמת לרבים להמעיט בביקורים.

מאבק ציבורי

בני המשפחה קיוו כי ששת חודשי המעצר המנהלי יעברו כמו שעברו 25 ימי החקירות וכי מחמד ישוחרר… הרי הוא לא הואשם בכלום. סודיות הדיונים ומניעת הפרסום יצרו אווירת פחד והם לא ידעו למי לפנות. הסודיות איפשרה לשלטונות להשאיר את את הנושא כולו רחוק מתודעת הציבור. מנגנוני החושך אוהבים לפגוע בקרבנותיהם בחסות ההאפלה התקשורתית. אולם אחת הבעיות הקשות ביותר עם המעצר המנהלי הוא שאין לגביו שום הגבלת זמן.

הארכת המעצר לשישה חודשים נוספים הביאה לשבירת קשר השתיקה. בכאבול פועל מזה מספר שנים "ועד עממי", חלק ממדיניות "ועדת המעקב" של האוכלוסיה הערבית לבניית תשתית ציבורית למאבק בכל ישוב. הועד העממי לקח על עצמו לפרסם את דבר המעצר המנהלי.

פעילי "הועד העממי" הזעיקו את ועדת המעקב ואת חברי הכנסת של הרשימה המשותפת ופנו גם לתקשורת. הם פתחו עמוד פייסבוק מיוחד בשם "שחררו את העציר המנהלי מחמד אברהים מכאבול" (בערבית). בישיבה האחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה היו כבר כ-30 איש שלא הורשו להיכנס… גם הביקור שלי בבית המשפחה בכאבול וכתבה זו הם תוצאה של אותה פניה.

כעת לא נותרה למשפחה תקווה אלא המאבק הציבורי שיחשוף את הפגיעה הקשה והבלתי מוצדקת שנגרמה למחמד ויביא לשחרורו. בסיום הביקור הביע נציג הועד העממי את הרצון שעד לישיבה הבאה ב-15.3 תתרחב המחאה נגד המעצר, ואולי תתקיים הפגנה מול בית המשפט. הבעתי תקווה שעקב חשיפת הנושא והלחץ הציבורי מחמד ישוחרר ונבוא לברך אותו על כך. את התקווה איננו מאבדים, אך באווירה הציבורית הנוכחית לדבר על "פגיעה בדמוקרטיה" זהו לעג לרש מול שלטון שההתעללות בזכויות הדמוקרטיות היא גאוותו.

חזרה ל-48 – זו אותה המלחמה

אנחנו, בתנועה הלאומית הפלסטינית, לא מתעלמים מההבדל בין השטח שבתוך הקו הירוק, לבין הגדה המערבית ורצועת עזה שנכבשו ב-1967. לכן אנו מדברים על "שטחי פלסטין שנכבשו ב-1948", מה שמכונה בקיצור "פלסטין 1948" או בקיצור נמרץ "48".

כמו שאמרו זקני הציונות, הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים, ומהות הציונות, כאז כן עתה, היא כיבוש השטח, הרס הבתים וגרוש התושבים הערבים הפלסטינים המקוריים כדי להושיב מתנחלים ציונים על ההריסות והאדמה השדודה. זה מה שמתבצע בימים אלו באום אל חיראן ולמעשה בכל אתר ואתר ברחבי הארץ, מהירדן ועד הים, באלף צורות שונות ומשונות.

ממשלת ישראל הכריזה בשבועות האחרונים על מלחמה בכל החזיתות נגד "ערביי 48". עיתוי ההתקפה ברור וגלוי לכל – לא "פיצוי על פינוי עמונה", שהרי עמונה לא פונתה ואין כוונה לפנותה, אלא הסחת דעת מתעלוליו של ראש הממשלה. בצורה זו בדיוק הצליח נתניה ברגע האחרון לנצח בבחירות על ידי ההסתה נגד הערבים ה"נוהרים לקלפיות". המוטיבציה הובהרה היטב בפוסט חגיגות הניצחון שפרסם נתניהו בבוקר ההריסות בקלנסווה לפני שבוע: "כוחותינו הורסים בתי ערבים". העיתוי ברור אולם המלחמה אינה חדשה. זהו המשך ישיר של מלחמת 1948 שלעולם לא נגמרה – הטיהור האתני והשמדת החברה הילידה שהם לב הפרוייקט הקולוניאלי הציוני כמו כל פרוייקט אחר של קולוניאליזם מתנחל במהלך ההיסטוריה.

פרספקטיבה הסטורית אופטימית

להיות צעיר זו זכות גדולה, אך יש גם יתרונות מסויימים לגיל המבוגר שמקנה לך פרספקטיבה הסטורית. אני מנסה לנצל יתרון זה כדי לתת נקודת מבט אופטימית גם ברגעים הקשים. כאן רציתי להתייחס לחזרה ל-48 גם מבחינה אחרת, גאוגרפית.

the-martyr-yaaqub-abu-qian

החלל יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן

בשנות השבעים והשמונים כאשר היה צורך בהסחת תשומת הלב של הציבור היהודי בארץ, כאשר היו מבטלים סובסידיות, מעלים מחירים, נתפשים בשחיתות או שמכבי תל אביב היתה מפסידה, "התגובה הציונית ההולמת" היתה הפצצת מחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון. קצת קטיושות על קרית שמונה היו מאפשרות לראש הממשלה להצטלם במעיל רוח קרבי, צופה באוייב, להורות על הפצצות נוספות ולקבל כותרות חיוביות. הניסיון לשחזר את הסצנריו המוכר ב-2006 עלה לאולמרט ועמיר פרץ בקריירה הפוליטית, כך שהיום פוליטיקאים ישראלים במצוקה צריכים לחפש אופציות אחרות.

בעזה אמנם אין חשמל אך יש טילי קסאם שמגיעים עד תל אביב. זו הסיבה שיש קצת שקט בשדרות והאופציות לעימות שיבטיח חגיגה תקשורתית מצטמצמות עוד יותר.

כמובן שאפשר תמיד להפציץ בדמשק, אך הפצצות אלו נבלעות בתוך רעש מלחמת האזרחים בסוריה. אפשר גם להרוס בקתות בבקעת הירדן ולגרש יושבי מערות בדרום הר חברון – ואף עושים זאת מדי יום – אך אלו לא יתנו את תמונת הניצחון הנכספת. ובנוסף החוק הבינלאומי מכיר בגדה המערבית כשטח כבוש, האיחוד האירופי מוחה על הרס הבתים והאו"ם מגנה את ההתנחלויות.

לכן חוזרים הפושעים למקום הפשע הראשוני, ל-1948, היכן שאפשר להתעלל באזרחים חסרי הגנה, היכן שאיש אינו מערער על ריבונותה של ישראל היהודית וה"דמוקרטית".

דינאמיקה של מאבק

בזמן האחרון היינו עדים לנסיגה גדולה במאבק הפלסטיני. בדרך כלל המניע למאבק הוא תקווה. נצא, נפגין, אולי קולנו ישמע והשלטון ישפר את מצבנו. בישראל הציונית ההגיון של מאבק דמוקרטי לשיפור המצב יכול לעבוד עבור חלקים בחברה היהודית אך הוא מנוטרל עבור האוכלוסיה הערבית. דעת הקהל הערבית לא נחשבת. להפך, המפלגות הציוניות כולן מתחרות בהסתה נגד הערבים כדי לצבור פופולריות בקרב הציבור היהודי. הקמפיין המחריד של הפחדה והסתה גזענית מטעם מי שמתיימרים להיות תומכי השלום הוא רק דוגמה אחרונה לכך.

הממשלה ניצלה את ההפוגה במאבק להכות בהנהגת האוכלוסיה הערבית, להוציא את התנועה האיסלאמית מחוץ לחוק, להתעלל בהנהגת בל"ד, לעצור אינטלקטואלים ופעילים. הציבור הערבי התקשה להתאחד להגנה על מעט חופש הביטוי שנקנה במאבק קשה.

אולם ההחלטה לרכז את המתקפה בהרס הבתים שינתה את התמונה. עשרות אלפי משפחות ערביות חיות בבתים שנבנו ללא רישיון פשוט בגלל שרשויות התכנון בישראל הן חוד החנית של הגזענות ועושות הכל כדי לא לאפשר לערבים בניה חוקית. עבור מאות אלפי תושבים הבתים "הלא חוקיים" בהם הם גרים הם הסיכוי היחיד לחיים נורמאליים.

protst-in-qalansawa

אספה המונית בסיום ההפגנה בקלנסווה

ביום השביתה הכללית נגד הרס הבתים בקלנסווה, יום רביעי ה-11.1.2017, ביקרנו בעיירה. זה היה אחרי ההפגנה ולפני שהוקם אוהל המחאה, כך שיצא לנו להפגש עם בעלי הבתים שנהרסו לשיחה מלב אל לב. הם היו בטוחים שלהפגנה שתוכננה ליום שישי יבואו אלפים. פחדנו לאכזב אותם. הם הסבירו כי כשאירגנו משמרת מחאה באותו יום ציפו לכמה עשרות אנשים. תוך שעה התקבצו סביבם יותר מאלף איש. הם צדקו ואנו, מארגני ההפגנות המקצועיים, שמחנו להתבדות. ההפגנה ביום שישי היתה המונית, 20,000 איש להערכת המארגנים, ובמצב רוח מרומם של מי שיוצאים לקרב. בסיום ראש המועצה (שהתפטר במחאה על ההרס) הודה לא רק לכל הנוכחים אלא גם לנתניהו שאיחד מחדש את הציבור הערבי והוציא אותו מאדישותו.

ביום שבו הרסו את 11 הבתים בקלנסווה הכריז חראק חיפה על הפגנה לילית במושבה הגרמנית. באו כמה עשרות אנשים. ראינו זאת כהצלחה. ההפגנה בחיפה היתה ההפגנה הראשונה שהתארגנה בתגובה על ההרס.

haifa-demo-in-meginim-street

ההפגנה בחיפה בשדרות המגינים

היום, כשהגיעו הידיעות על הרס הבתים באום אלחיראן ועל רצח יעקוב אבו אל-קיעאן, התארגנו תוך מספר שעות הפגנות בכל רחבי הארץ. בהקשר של חיפה הופיע סטטוס אישי בשם מזכיר חד"ש, רג'א זעאתרה, שקרא להפגנה בכיכר האסיר במושבה הגרמנית ב-7 בערב. הצטרפנו למרות שלא היה תאום בין המפלגות והתנועות בעיר. ברשת נפוצו תמונות של ההריסות באום אלחיראן עם רשימה של מועדים להפגנות במקומות שונים. כבר לפני הזמן המיועד להפגנה היו במקום עשרות אנשים, שהפכו תוך זמן קצר למאות. מה שנועד להיות משמרת מחאה הפך לצעדה ברחובות הראשיים: שדרות הכרמל (בן גוריון), אלנבי, רחוב ההר ושדרות המגינים נחסמו בזה אחר זה ככל שהתהלוכה התקדמה.

אות כבוד

איימן עודה כיכב היום בתקשורת כשהדם נוזל מראשו לאחר שנורה על ידי השוטרים. אין לי ספק כי הוא גאה בתמונות אלו המוכיחות כי ברגע האמת הוא עמד עם אנשיו בקו הראשון של המלחמה להגנה על הבית. זה יאפשר לנו לסלוח לו על חולשתו מול גל ההסתה בנושא השריפות (הוא קרא לחקור ולהעניש בחומרה – מי? המשטרה הגזענית?) או בעקבות מעצר חבר הכנסת באסל גטאס ("מעשה חמור").ayman_odeh_blooded

הציבור הפלסטיני גאה בשוהדא, במי שהקריבו את חייהם בהגנה על ביתם, על כבודם, במאבק נגד השלטון הגזעני. הם "הילדים של כולנו" – כל הערבים – בדיוק כמו שפושעי מלחמה ורוצחי שבויים הם "הילדים של כולנו" של הציבור הציוני.

בחיי היומיום אנו שותקים על עוול רב. אנו משלימים, לפחות בינתיים, עם אפליה ודיכוי ומחפשים דרך להמשיך לחיות. אחרי הכל קשה לצאת כל יום למאבק מחדש. חברינו נאסרים ונרצחים ואנו ממשיכים לחיות. לכן אנו גאים באותו יום שבו לא שתקנו, ביום שבו יצאנו לרחוב, ביום שבו לא הסתפקנו במשמרת מחאה שקטה, ביום שלא זזנו כאשר המשטרה התנפלה עלינו. הצלקות מהמכות והירי, האסירים והקדושים שנפלו במאבק הם ההוכחה שהתנגדנו. האונס נמשך אך הכבוד ניצל.

שתי הפגנות לשני עמים

בחיפה כל מי שרצה להפגין נגד ההרס והרצח מצא את מקומו בהפגנה במושבה הגרמנית. שמעתי שבתל אביב וביפו התקיימו שתי הפגנות נפרדות, שתי הפגנות לשני עמים.

בהזמנה שקיבלתי להפגנה בתל אביב נכתב "אנו דורשים חקירה בלתי תלויה לנסיבות ההסלמה וההרג, במקום הסתה בלתי מרוסנת." נראה לי שכל ניסוח של טקסט, גם המתקדם ביותר, שיוצא מתוך ראיה ישראלית, חוטא בהכרח לעיקר. מי יחקור את מי ולמה? אין דבר כזה חקירה בלתי תלויה. יש בארץ אפרטהייד ושלטון גזעני. הניסיון ליצור מראית עין של צדק או דמוקרטיה בהקשר הישראלי איננו אפילו נקרופיליה – כיוון שהפאטה מורגנה של הדמוקרטיה הישראלית לא היתה מעולם גוף חי.

ב-6 אחרי המלחמה

אינני נביא אך רוב מי שדיברתי איתו מעריך שהעימותים האחרונים הן רק יריות הפתיחה לסבב עימותים שילך ויגבר. נתניהו במצוקה גוברת והתחרות על ההקצנה האנטי ערבית היא המשחק היחיד במחנה הציוני – תרתי משמע.

עם זאת, ככל שיותר אנשים מבינים כי הציונות יכולה רק לייצר עימותים ומלחמות, וכי המשטר הציוני אינו ניתן לתיקון, אנו מתקרבים לפתרון האמיתי. קרתגו חייבת ליפול. רק דמוקרטיה מלאה וזכויות אדם לכולם, מהירדן ועד הים, כולל הפליטים שיחזרו, תאפשר לכולנו לחיות בכבוד ולהתגאות ביצירה האנושית ולא בצלקות.

הדיון על האביב הערבי הוא הדיון על עתידנו כולנו

תרומה לדיון בעברית בעקבות הטבח בחלב

חלפו שש שנים מאז תחילת "האביב הערבי" בתוניס והתפשטותו כדליקה בשדה קוצים בארצות האזור. המאבק שהחל כהפגנות המונים להפלת הדיקטטורות המקומיות עדיין רחוק מהכרעה, וכל שנה מזמנת לנו הפתעות חדשות. אם ב-2015 היתה זאת "דאעש" שהצליחה תוך זמן קצר להשתלט על חלקים נרחבים מסוריה ועיראק, הרי שעתה אנו רואים התערבות צבאית ישירה על אדמת סוריה מצד רוסיה ותורכיה.

נפילת חלב, שהייתה העיר הגדולה ביותר בסוריה, בידי הצבא הסורי, מגובה בהתערבות צבאית איראנית, מליציות עדתיות שיעיות מעיראק ולבנון והפצצות מסיביות רוסיות, ומעשי הטבח שהתלוו לכך, עוררו מחדש את תודעת העולם לסבל הנורא שעובר על העם הסורי באופן יומיומי מזה שש שנים.

לשם שינוי ראינו הפעם גם ויכוח עירני וכמה הפגנות סולידאריות בקרב השמאל והפעילים הדמוקרטיים בחברה היהודית. עבור החברה הערבית הפלסטינית הויכוח סביב האביב הערבי הינו ויכוח קיומי, שסע כואב הקורע משפחות ותנועות פוליטיות.

רבים מאיתנו הופתעו לראות כי במחנה השמאל יש מי שתומך במשטר אסד ואף היה מי שחגג את "הניצחון" בחלב. דוגמה מתונה יחסית לגישה זו ניתן לראות במאמרה של נועה לוי מחד"ש שפורסם בשיחה מקומית ובו היא קובעת כי "במסגרת המידע שנמצא בידינו כרגע, שחרור חאלב מהאיסלאמיסטים נראה אכן כהתפתחות חיובית". רוב התשובות שראינו בויכוח, כמו למשל מאמרה של יעל מרום, גם כן בשיחה מקומית, יוצאים מנקודת מוצא מוסרית (מוצדקת וחיונית) כי תמיכתנו בזכויות האדם הינה עקרונית וכללית – אם נתמוך בדיכוי אכזרי של העם בסוריה, כיצד ניכול להאבק למען זכויות אדם וחרות כאן?

אולם העם הסורי אינו רק קורבן – הוא נתן לעולם כולו דוגמה מופלאה של מאבק נועז לחירות נגד כל הסיכויים. מאבק של העם הסורי אינו מאבק מבודד של ציבור שנאנק תחת משטר רודני ורצחני. סוריה הינה המקרה הקשה ביותר, אך היא מהווה חלק בלתי נפרד ממאבק תושבי האזור נגד הסדר האזורי המושתת על הגמוניה אימפריאליסטית-ציונית כאשר את מרבית העבודה המלוכלכת של הדיכוי היומיומי מבצעות הדיקטטורות המקומיות.

מאבקו של העם הסורי לחרותו, כמו גם האביב הערבי בכללו, אינו רק מאבק של האחר הראוי לתמיכתנו. יש רק מאבק אחד בסוריה, בפלסטין ובאיזור כולו – מאבק לשחרור מהסדר המדכא וליסוד סדר אזורי חדש, מודרני, דמוקרטי, פלורליסטי, מבוסס על צדק חברתי וכלכלי, סדר שישרת את תושבי האזור כולם.

מה עומד להכרעה?

מאז כשלון "המהפכה הערבית" בהנהגת נאצר, עליית משטרי הנפט והצלחת ישראל, בעקבות כיבושי 1967, להפוך לציר מרכזי במדיניות האימפריאליסטית באזור, נכנס העולם הערבי לשיתוק פוליטי מוחלט. בעוד שבאזורים אחרים של העולם היתה התפתחות לכיוון דמוקרטי, באזורנו התחזקה השליטה המרכזית של אליטות מושחתות המשרתות רק את עצמן, תוך דיכוי הולך וגובר. בתקופה שקדמה להתפרצות נראה היה שגם הרפובליקות לכאורה שבאזור הופכות למלוכה שבה מועבר השלטון מאב לבן. בין הסיבות למגמה זו היו רצון האימפריאליזם להבטיח את רווחיו האסטרונומיים מהפקת הנפט והצורך לנטרל את דעת הקהל הערבית האוהדת לפלסטינים כדי לשמור על בטחון ישראל.

הקיפאון הפוליטי והכלכלי נמצא בסתירה גוברת עם התפתחות החברה – העלייה בהשכלה, התפתחות התקשורת והאינטרנט, עלייתו של דור חדש שמצא שעתידו חסום. בהעדר מוצא לשינוי הדרגתי מתוך השיטה, התפוצץ האביב הערבי כהתקוממות עממית בדרישה להפיל את המשטרים, לחופש פוליטי ולצדק חברתי.arab-spring-the-beginning-in-tunisia

מה שאנו רואים היום הוא התגברות העימות בין דרישת ההמונים לשינוי לבין מהפכת הנגד בהנהגת כוחות הסדר הישן. במצרים הצבא ויתר על האיש מובארכ אך לעולם לא ויתר על שלטונו. מורסי, הנשיא הראשון שנבחר באופן דמוקרטי, הודח בהפיכה צבאית. בלוב גנרל חפתר, ששימש כסוכן בשכר של ה-CIA, הנהיג הפיכה צבאית שהביאה לחלוקת הארץ. לאחרונה השתלט צבא חפתר על נמלי ייצוא הנפט. בבחריין התערבות צבאית משולבת של מלכי ואמירי המפרץ דיכאה את המאבק לדמוקרטיה. בתימן הענייה והמורעבת התערבות צבאית סעודית ואימאראתית, כולל הפצצות שיטתיות של האוכלוסיה, מנסה לשמר את יסודות הסדר הישן. אפילו תוניס, שנחשבת להצלחה הגדולה של התקופה, הצליחה להימלט מגורל של הפיכה צבאית רק באמצעות הסדר שהחזיר "מרצון" חלק גדול מההשפעה לאנשי המשטר הישן.

מעל הכל, כמובן, אנו רואים את משטר הבעת בסוריה, שהפך לדיקטטורה עדתית ומשפחתית, מפציץ, הורס וטובח בכל אזור של סוריה שמצליח לצאת מתחומי שלטונו. הטבח בסוריה, שבו נהרגו כבר כחצי מליון איש, משמש נאמנה את כל השליטים באזור, כדי ללמד את נתיניהם שעדיף להם לשמוח שהם עדיין חיים וארצם לא נהרסה ולא להעז לבקש את חרותם וזכויותיהם.

של מי המהפכה הזאת?

מאמרה של נועה לוי הוא דוגמה טובה לניסיון להשחיר את פניו של האביב הערבי בחסות איסלאמופוביה. העמים עצמם ושאיפותיהם לחרות ולצדק לא קיימים כלל. האופוזיציה כולה מוצגת כאילו היא אחראית, מצד אחד, לפשעי דאעש, ונתמכת, מצד שני, על ידי סעודיה, מעוז הראקציה המקומית. בצורה זו או אחרת אנו רואים את אותו ניסיון לערבב הכל במיקסר גם אצל נתניהו, שמסביר שחמאס ודאעש אחד הם, ואצל טראמפ שהסביר שהילרי קלינטון יצרה את דאעש.

האמת מורכבת הרבה יותר. האחים המוסלמים הוו את המפלגה הפוליטית הגדולה ביותר ברבות מארצות האזור כבר לפני האביב הערבי. הם זכו לתמיכה לא על רקע של קיצוניות איסלאמית (מבחינה דתית זו מפלגה מתונה יחסית) אלא בגלל שילוב של דאגה לצרכי ההמונים על בסיס יומיומי ותביעה לדמוקרטיה ולעצמאות לאומית לעומת משטרי דיכוי שנתפסים כסוכני האימפריאליזם.

ב-2006 חזינו במישור הפלסטיני במעין קדימון של האביב הערבי כאשר חמאס, המקורבת לאחים המוסלמים, נצחה בבחירות בעיקר על רקע סדר יום אזרחי: התנגדות לשחיתות של פתח ואכזבה מהסכמי אוסלו שלא הביאו להפסקת הכיבוש. בתקדים מבשרת רעות לעתיד לבוא, דאגה ישראל, בתמיכת כל הכוחות האימפריאליסטים, להעניש קשות את הפלסטינים על שהעזו לבחור במפלגה הלא נכונה. הרבה קודם לכן, בדצמבר 1991, ניצחה החזית האיסלאמית בבחירות באלג'יר, והצבא הגיב על כך בהפיכה צבאית ובמלחמת אזרחים עקובה מדם שעלתה בחיי כמאתיים אלף איש.

בכל ארצות האביב הערבי ממשיכה תנועת המחאה והמאבק העממי להיות קואליציה רחבה של זרמים שונים, כולל שמאל, דמוקרטים, מיעוטים לאומיים ודתיים וכמובן אינסוף זרמים איסלאמיים. למעשה סעודיה מימנה ודירבנה את ההפיכה הצבאית במצרים כדי לחסל את האפשרות שמשטר דמוקרטי בהנהגת האחים המוסלמים יציב אלטרנטיבה למשטר המלוכני בה עצמה. בסוריה אנו עדים שוב ושוב לאיחודים (ולסכסוכים) בין מליציות ותנועות שונות שמייצגות את כל גווני תושביה.

בעוד מתנגדי המהפכה רוצים להפחיד אותנו מהסכנה האיסלאמית יש לכל אחד מהם את "האיסלאמיסטים הטובים" שלהם. לתומכי אסד אין בעיה עם הכפיה הדתית באיראן או הפוליטיקה הדתית-עדתית השיעית. האימפריאליזם המערבי, לצד ההסתה האיסלאמופובית, ממשיך לטפח ולחמש את המשטרים האולטרה-ראקציוניים בסעודיה ובנותיה.

המכשול המרכזי

למרות הכוח הצבאי העומד לרשות מהפכת הנגד, אכזריותה חסרת המעצורים והעזרה שהיא מקבלת מבחוץ, הסיבה העיקרית לאי הצלחתו של האביב הערבי עד כה להביא את השינוי המיוחל היא הפילוג הפנימי בקרב ההמונים המעוניינים בשינוי זה.syrian-revolution-on-violence

את הדוגמה הברורה ביותר לנזק שגרם פילוג הפנימי בין תומכי המהפכה ראינו במצרים. בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות ב-2012 קיבל מורסי, נציג האחים המוסלמים, 25% מהקולות בעוד ששפיק, נציג מובהק של השלטון הישן, קיבל 24%. למקום השלישי הגיע נציג השמאל, סבאחי, עם 21%, ואחריו מועמד איסלאמי נוסף עם 17%. בסיבוב השני, שבו השתתפו רק מורסי ושפיק, קיבל מורסי 51.7% מהקולות, מה שאומר שרבים ממצביעי השמאל העדיפו לתמוך בנציג המשטר הישן. מורסי הציע לסבאחי להיות סגנו, דבר שהיה מבטיח תמיכה עממית רחבה לממשלה ומאפשר לשמאל להשפיע על סדר היום שלה, אך זה העדיף לפעול לערעור הלגיטימציה של השלטון הנבחר. רבים מתומכי המהפכה, כולל חלק מתנועות הצעירים של כיכר תחריר, תמכו בהפיכה הצבאית שהנהיג גנרל אסיסי, שלא היסס אחר-כך להשליך אותם לבתי הסוהר.

בסוריה בעיית הפילוג הפנימי חמורה לא פחות. מצד אחד, גם כאשר הם מופצצים ונטבחים, אנו רואים את האופוזיציה מפולגת לעשרות מליציות מקומיות. זה מראה עד כמה זו תנועה המונית ספונטנית, אך בהחלט לא דרך יעילה לנצח במלחמה. מצד שני נוצר פילוג עמוק בין "סוריה הדמוקרטית", בהנהגת השמאל הכורדי ברוג'אבה, לבין שאר ארגוני האופוזיציה. חוסר האמון בין הרוב הערבי לבין המיעוט הלאומי הכורדי, יחד עם חילוקי דעות פוליטיים, עלול לעלות לכולם בחירותם ובחייהם.

בנוסף, על רקע החולשה הפוליטית והארגונית של האופוזיציה, ולאחר שנים של מאבק עקוב מדם נגד השלטון, הצטבר יאוש ונוצר ואקום פוליטי אותו מילא ארגון "דאעש", המתעלל באוכלוסייה, נלחם באופוזיציה ומספק את סיפור הכיסוי הטוב ביותר להצדקת כל פשע מצד אוייבי העם הסורי, החל מהשלטון וכלה במעצמות האזוריות והעולמיות.

לא רק דמוקרטיה

לאחר שש שנים של מאבק הירואי אין רואים הכרעה. זה מחייב, גם תוך כדי המאבק, לבחון מחדש את הפקספקטיבה.

חזרה לסדר הקודם אינה אפשרית. נצחון הקונטר מהפכה יהיה גרוע בהרבה מהמצב שהיה לפני תחילת המאבק. אם המשטר יצליח להשיג ניצחון על ידי החרפה נוספת של הדיכוי והטבח, תוך השענות על צבאות זרים, השקט שישרור הוא שקט של בית קברות. המשטר שהטביע את שאיפות החרות של עמו בדם יחשוש עוד יותר מבעבר ממתן אפשרות לביטוי שאיפות אלו.

מצד שני הקונספציה שהנחתה רבים במאבק, כאילו "העולם" צועד לדמוקרטיה ויעזור לתושבי האזור להשיג אותה, היתה מוטעת מראשיתה. אשליה זו כבר הובילה לאכזבות רבות לאור ההתפתחויות באזורינו וכעת היא מאבד את שארית יסודותיה נוכח גל הראקציה הלאומנית ושנאת "הזרים" המאפיין היום את הפוליטיקה בארצות האימפריאליסטיות. את הפתרון לבעיות האזור יכולים ליצור רק הנציגים הישירים והכנים של תושבי האזור.

כל ניסיון להגמוניה עדתית או לאומנית, שלא מכיר בפסיפס האתני והדתי המאפיין את האזור, הוא נוסחה בטוחה להגברת הסכסוכים ומשרת רק את המשטרים הנהנים מהקיטוב בין קבוצות האוכלוסיה. הקיטוב בין דתיים וחילוניים הוא בעיית יסוד בתקופה זו באזורנו, שלא כאן המקום לנתחה, אך היא לא תפתר ללא הנהגות אחראיות מכל הצדדים שיפעלו למען איחוי השסעים החברתיים. המפתח ליציאה מהמשבר הוא הסכמה רחבה בין זרמים פוליטיים בעלי אידיאולוגיות שונות על הדמוקרטיה כמסגרת להמשך התפתחות החברה מתוך דיאלוג ולא מתוך כפיה.

גם הדמוקרטיה כשלעצמה אינה פתרון מלא באזור הסובל מקיטוב חברתי וכלכלי וחווה זה עתה הרס שיטתי וגרוש המוני. בנייה מחדש של הכלכלה והחברה תוך צמצום הפערים הינה משימה בוערות לא פחות מפתרון הקונפליקטים הפוליטיים.

ניסיון הציונות וישראל לבנות חברה עדתית-דתית תוך טיהור אתני ושלילת זכויות היסוד של התושבים המקוריים הערבים הפלסטינים הוכיח עצמו כמתכון לסכסוך דמים שנמשך כבר יותר ממאה שנה. סדר היום החיוני להצלת האזור כולו הוא גם זה הנחוץ לנו. בניה של משטרים חדשים על בסיס דמוקרטיה פתוחה, מולטי אתנית ורב תרבותית, תוך הכלה והעצמה פוליטית וכלכלית של כל השכבות המדוכאות, היא המפתח למזרח תיכון אחר, חופשי ומשגשג, שלא יהיה אסון לתושביו ופצע פתוח בפני העולם.