(מכתב שיזמה קבוצת אינטלקטואלים ופעילים פלסטינים, במטרה לגבש שיח חדש, בהקשר של תנועת השחרור הפלסטינית, ולהציגו בפני בני הקהילה היהודית המתיישבת בפלסטין, ובאמצעותו לקרוא להם להתנתק מהציונות ולהשתלב בעם הפלסטיני. המכתב במספר שפות, עם רשימת חתימות מתחדשת, זמין באתר אג'רס (פעמונים) ajras.org ושם תוכלו לחתום עליו ולדון בתוכנו.)
אל ה"אחר" שלנו,
משוררנו הנצחי מחמוד דרוויש, בגאונותו הספרותית, תיאר את היחסים בין הכובש הישראלי לאוכלוסייה הפלסטינית הילידית באומרו: "הנרצח אוהב את דמות רוצחו". הגזמה פואטית זו חשפה את מה שמסתירה השתיקה. אין לנו מנוס מלהכיר בעובדה שמערכת יחסים מיוחדת נוצרה בין הפלסטינים לכובשים. התארכות תקופת הכיבוש השפיעה על כולנו, בניגוד לרצון האנשים, וגרמה הן לכובש והן לקורבן הכיבוש להגדיר את זהותם, במקרים רבים, על ידי הסכסוך שלהם עם האחר. הכובשים, לאחר ששתו מהמים שלנו, אכלו מטוב אדמתנו והשתזפו בשמש שלנו, טוענים לעתים קרובות שהם אנחנו. ומטבע החיים החברתיים מחלחל לתרבות הקורבן משהו מהשיח הגזעני של האנס שלה.
זו מערכת יחסים מיוחדת במינה, אשר מחזקת את הנחתנו שהישראלי מקווה שהפלסטינים יעלמו כדי לתפוס את מקומם, לייחס לעצמו את מורשתם ולקרוא לעצמו בשמם. כן, אנחנו מאמינים שאתם, במודע או שלא במודע, מקווים להיות אנו. אנחנו צאצאיהם של הכנענים, של הערבים ושל אלה שבאו מחופים אחרים אל הים שלנו, ושל מי שנשאר כאן מהטורקים, הכורדים, האמאזיר, האפריקאים ואחרים שהיגרו אלינו והפכו חלק מאיתנו.
אבל מה מונע ממכם להיות חלק מאיתנו, כפי שנהיינו?
אתם יכולים לענות לנו, ובינתיים נאמר לכם מה היא לדעתנו הסיבה: זוהי הציונות (בין אם חילונית ובין אם דתית), שדחתה את ההצעות של יהודים ופלסטינים ערב 1948 להקים את פלסטין החילונית והדמוקרטית כמדינת כל תושביה, ובכך מנעה מסלול אחר של ההסטוריה שבו יכולנו להיות ביחד. לשם כך היא ניצלה את הפחד שלכם, הנובע מפשעים רבים שבוצעו נגדכם, שבראשם זוועות פשעי הנאצים. בשם הפחד הזה הצדיקו את הפשעים הזוועתיים שביצעו הכנופיות הציוניות ומדינתן נגדנו (כיבוש, גזענות ועקירה מאדמתנו…) ונגד תושבי האזור.
הציונות, במשך מאה השנים האחרונות, היא האחראית בראש ובראשונה לחוסר היכולת להגיע לפתרון בינינו ובינכם. היא אחראית הראשית להיעדר מה שאנו חולמים שיאחד בינינו, ערכי הצדק, הדמוקרטיה, השוויון, וכל הטוב שאנו מאחלים לאנושות, כולל לנו ולכם.
הציונות היא זו שכופה את חוסר האפשרות לחיים משותפים בינינו על בסיס שוויון וצדק. היא מייצרת אלימות, במסגרת חלוקת תפקידים עם כוחות קיצוניים אזוריים השותפים ברצונה להגמוניה על האזור. ביחד הם מספסרים, באלימות, בדם של כולנו. הם שותפים בעוינותם לכוחות השלום, הדמוקרטיה, השוויון והצדק.
הפתרון, אם תשאלו, הוא סיום פרויקט המונופוליזציה והדיכוי בארץ עתיקה זו, והקמת משטר פלורליסטי ודמוקרטי שיגשים שלום וצדק לכולם, כולל עבור הפליטים הפלסטינים שיחזרו לבתיהם מהם נעקרו.
המשמעות היא שתפסיקו להאמין שאתם יכולים לבוא, לגרש אותנו, להרוג אותנו, להתיישב במקומנו ולטעון שאתם אנחנו.
במקום זאת, אנו קוראים לכם לעשות את מה שעשו גלי ההגירה שתרמו להיותנו מה שאנחנו, להשתתף יחד איתנו ביצירת מולדת שמכילה את כולנו, ביצירת מדינה חילונית ודמוקרטית עבור כולנו. בכך נכונן שלום, צדק ושוויון עבורנו יחד, ומגדלור לכלל האנושות לעולם טוב יותר שנוכל להשתתף בבנייתו.
זה מסר עבורכם, ועבורנו. מסר לכולנו, שעלינו להיות ביחד. או שמא מדובר בזעקה לתהום שאין לה קרקעית, שתאבד במחשכיו, והאלימות תימשך לתועלת הרודנים. אנחנו ביחד נקבע מה יעלה בגורל המסר שלנו. בואו נצא ביחד לדרך לסיום הדיכוי, האפליה, המלחמה והעוולות, ונפתח עידן חדש עבור הצדק שלנו, השוויון שלנו ועולמנו הטוב יותר.
לסיכום, אנו מאמינים כי ארץ זו מאמצת את מי שמשכין בה שלום, צדק, שוויון ואהבה, כחלק ממנה, כמו צמחייתה, מימיה ואדמתה, ומעניקה לו את שמה, כדי שיתאחד עם מי שקדמו לו. אולם אדמה זו דוחה מקרבה את התוקף, בין אם הוא נשאר זמן רב או קצר, עד שיהפוך לזיכרון חולף כמו שחלפו רבים.
(כל קשר בין הסיפור הבדיוני שלהלן ובין אנשים או מאורעות אמיתיים הינו מקרי בהחלט.)
הכל מתחיל בצלצול בפעמון שער הברזל שבכניסה לחצר הבית. זהו פעמון חדש. לפניו, במשך יותר מעשרים שנה, היה שער הברזל ללא פעמון ומי שבא לבקר היה צריך לדפוק בחוזקה על השער או להרים קול צעקה. השער הותקן בשבת, בשיא ימי האינתפאדה השניה. כבר בבוקרו הראשון ניצבו מאחוריו שוטרים שרצו לקחת אותי לתחנה. קשה לתאר כמה טובה ההרגשה לדבר עם השוטרים מאחורי סורגים כשהמפתח נמצא אצלי.
אלא שבביקורים נוספים, ב-2004 וב-2018, "התעצלו" השוטרים לדפוק על השער ולחכות לתשובה, טיפסו מעל השער או הגדר ולא הבחנתי בהם אלא כאשר דפקו על הדלתות והציצו מחלונות הבית. בביקורם האחרון באפריל 2021 הגדילו לעשות ושברו את מנעול השער. כאשר בא סוף סוף החשמלאי להתקין את הפעמון תהיתי אם בביקורם הבא יואילו השוטרים לצלצל בו.
אתמול בערב, כאמור, נשמע צלצול הפעמון. שני השוטרים מאחורי השער הודיעו לי כי באו למסור לי הזמנה לשיחה עם מפקד משטרת חיפה. הם שאלו אם הם יכולים להכנס. השבתי בשלילה. בעודם ברחוב מאחורי השער הנעול מילאו טופס נייר בכתב יד וצילמו אותו במחשב הטאבלט. לבסוף מסרו לי את הנייר שנשא את הכותרת המודפסת "הזמנה לסור למשטרה" ונפרדו לשלום. אחרי כמה דקות נשמע צלצול נוסף. מפקד התחנה אינו פנוי מחר ב-10 בבוקר. האם אוכל לבוא ב-11? האם יש צורך שישנו את הכתוב בהזמנה?
למרות שעבדתי אתמול עד ארבע לפנות בוקר, ולמרות שלא כיוונתי שעון, התעוררתי בעשר ועשרים נחוש בדעתי לא לאחר יותר מכמה דקות לפגישה. הכנתי שקית ניילון ובה משקפיים, ההזמנה, אישור רפואי על מספר מחלות ותרופות שעלי לקחת, קלסר עם נייר לכתיבה ועט. את הטלפון השארתי בבית ושכחתי לקחת את מספר הטלפון של עורכת הדין שאיתה התייעצתי ושביקשה שאתקשר אליה באם יחליטו לעצור אותי. את הדרך הקצרה לתחנה עשיתי ברגל.
בכניסה לתחנת המשטרה ישבו שני שוטרים שבדקו את המבקשים להיכנס. הם הסתכלו בהזמנה באי אמון ובהערכה: "שיחה עם מפקד תחנה". הם התקשרו לשאול באם מצפים לביקורי ואז הורו לי "תעלה לקומה רביעית ותפנה ימינה". ביציאה מהמעלית בקושי הספקתי לפנות ימינה כאשר הופיע מולי "בלש" באזרחי, פנה אלי בשמי והורה לי לפנות שמאלה ולשבת במסדרון, שם ניצבו כמה כיסאות ליד החלון, עד ש"משה" יתפנה.
בקושי הספקתי לשבת כאשר הבלש פנה אלי ושאל: "מה אתם מתכננים לשבת?". "מי אתה?" שאלתי. "אתה מכיר אותי מההפגנות", ענה. נזכרתי. לפני מספר שנים ראיתי אדם ממתין במקום ההפגנה. שאלתי אותו אם גם הוא בא להפגנה. הוא צחק ואמר שהוא שוטר. ניסה לפתוח בשיחה. אמרתי לו שאם הוא שוטר, עליו להמתין בצד השני של הכביש, שם מרכזת המשטרה את כוחותיה.
"האם מה שמתוכנן לשבת זה משהו חריג, או הפגנה כמו שאתם עושים תמיד?", חזר לשאול. "אני לא חבר שלך," עניתי, "אני מוזמן לשיחה עם מפקד התחנה". "אל תדאג, גם אני אהיה שם," ביטל את הניסיון להמעיט לכאורה מערכו.
בינתיים עבר שוטר במדים ולפני שנכנס בדלת הזכוכית הנעולה לאגף שלידינו זרק כמה מילות ברכה ל"שלמה", הבלש שליווה אותי. עכשיו ידעתי את שמו וניסיתי לחרוט את פניו בזכרוני, כדי להינע מאי נעימות פעם נוספת. אני מאוד גרוע בזיכרון פרצופים, אבל משהו בסוף נקלט.
"איפה בני אורון", שאלתי, הפעם לוקח את היזמה לשיחה, "הוא כבר לא כאן?". בני אורון היה נוהג גם הוא לבוא באזרחית להפגנות, והופתע, כמעט נעלב, כאשר פעם הזמין אותי למשרדו בתחנה ולא היכרתי אותו. "לא, אני ממלא את מקומו, עכשיו אני אחראי על ההפגנות בחיפה," ענה.
ההתמודדות בין שני אנשים שנמצאים ביחד עם מטרות מנוגדות יכולה ללבוש אופי של התגוששות, כל דבר שבין האבקות חופשית לבין משחק שחמט. הוא ניסה להמשיך ולדון בפעילות המתוכננת בשבת, וכאשר לא שיתפתי פעולה הרגיש צורך לחיזוק מעמדו, או להדגיש את חולשתי. "אל תשכח מה היה לפני שנתיים", אמר. כיוון שהוא דיבר עד כה על הפגנות, ניסיתי לחשוב איזה הפגנות היו לפני שנתיים. לא הבנתי למה התכוון, ושאלתי. "המשטרה הייתה אצלך בבית. זה לא היה נעים ", אמר.
"אה," אמרתי, "אבל זה היה השב"כ, לא המשטרה", ניסיתי לחזור ולהנמיך את האיום המרומז. "השב"כ מזמין אותנו ואנו עושים את החיפוש. על פי חוק," אמר. "אני יכול לגרום להם לעשות זאת שוב".
כאן הבחנתי בהזדמנות. מזמן דמיינתי את עצמי שואל את השאלה הזאת, אך לא נמצאו לי נסיבות מתאימות. "באמת," אמרתי לו, "השוטרים שבאו אלי השתוללו בבית. איך זה עובד? האם השב"כ מורה לכם איזה דרגת השתוללות דרושה בזמן החיפוש?"
"לא!", הכחיש נמרצות. לא היה ברור לי באם ה"לא" נועד להכחיש את העובדה שהשוטרים השתוללו או את ההנחה כי השוטרים הם רק פיונים בשרות השב"כ. "היית צריך לראות איך אנחנו עושים חיפושים אצל עבריינים," ניסה להחזיר את כבוד השוטרים ואת הטון המאיים.
"דווקא בחיפוש אצלי הייתה ממש השתוללות," חזרתי לנושא האהוב עלי בשיחות עם שוטרים – ההתנהגות הבלתי חוקית של המשטרה. "זרקו את הבגדים והספרים על הרצפה ודרכו עליהם". "זורקים, לא דורכים," ניסה להחזיר את כבודו המקצועי, "לדרוך זה לא מקובל".
לבסוף הופיע קצין במדים כהים, תג בולט שעל חזהו זיהה אותו כ"משה" (את שם המשפחה שכחתי), והורה לנו להיכנס לאגף עליו נכתב "לשכת מת"ח". ניחשתי שזאת לשכת מפקד התחנה וחשבתי כמה טיפשי הנוהג להמציא לכל דבר ראשי תיבות. "משה" נראה צעיר למדי, ותהיתי אם יתכן שהוא המפקד. כמובן שטעיתי. בלשכה המרווחת שבקצה המסדרון המתין קצין מבוגר יותר בחולצה משטרתית כחולה. על התג שעל חזהו היה כתוב גם כן "משה", בכתב קטן יותר. את שם המשפחה התקשתי לקרוא. לאחר מכן שאלתי והוא זיהה עצמו כ"משה פורן", מפקד התחנה. שלושה כיסאות ניצבו מול השולחן המשרדי שלו, והוא הזמין אותנו לשבת. "משה" הצעיר התיישב לידי ושלמה נשאר לעמוד בצד תוך שהוא נועץ בי מבטים עצבניים.
– "אתה עומד בראש הארגון?", שאל אותי מפקד התחנה.
– "איזה אירגון?" שאלתי.
– ח'יראק.
– לא.
– אתה עומד בראש הסניף המקומי?
-לא
-אתה חבר בח'יראק?
-אין דבר כזה חברות בחראק.
-איזו פעילות מתוכננת בשבת?
-לא יודע.
-איך אתה בא להפגנות? אני רואה אותך בכל ההפגנות.
-אני רואה הזמנה, כמו שאתם רואים, אז אני בא.
-טוב, אם אתה רוצה לשחק אותה ככה… אז עם מי אנחנו יכולים לדבר בח'יראק? אני מכיר רק אותך.
-אני לא מוסמך לתת לכם שמות של אנשים בחראק. אתם במילא עוקבים אחרי כל מה שנעשה בעיר, אז אתם בוודאי יודעים הכל.
-אנחנו לא עוקבים אחריך. אפילו אינני יודע היכן אתה גר.
אני מאמין בתקשורת חיובית, ברוב המקרים, גם עם המשטרה. זה לא אומר לנדב אינפורמציה, גם בשיחה עניינית, כי, גם ללא האזהרה הפורמלית, "כל מה שתאמר יכול לשמש כנגדך". אבל ברוב המקרים עדיף לשני הצדדים להימנע מעימות או לפחות לצמצם את מידת החיכוך. משטרת חיפה רצתה להעביר מסר לחראק. ביקשתי את המסר בכתב, והסכמתי גם לשמוע בעל פה מה המסר שהם רוצים להעביר. ביקשתי רשות להוציא עט ונייר ולרשום את מה שנאמר.
המפקד הסביר שבאינטרנט התפרסמו קריאות להפגנה בשבת במושבה הגרמנית. הוא הוסיף שבדרך כלל הם אינם מתנגדים להפגנות "שלכם", אבל הפעם המצב שונה. אלו אירועי החג של החגים וברחוב תהיה כמות גדולה של אנשים, יהודים וערבים. אם תהיה הפגנה ואם יונפו דגלי פלסטין הוא צופה שתהיה הפרעה לסדר, ובתור אחראי על הסדר בחיפה הוא מתכוון למנוע זאת. הוא ציין במפורש מספר פעמים כי ימנע הנפת דגלי פלסטין, אפילו דגל אחד, ואם מישהו ינסה להניף דגל הוא יעצר מיד.
המפקד הציע אלטרנטיבות להפגנה המתוכננת. החראק יכול להציב דוכן במושבה הגרמנית בעת החגיגות ולחלק "חומר הסברה נגד הכיבוש". כאן הוא הרגיש כנראה כי הגזים והוסיף: "למרות שגם עם זה יש לי בעיה", ובכל מקרה הבהיר כי אסור בשום פנים כי מעל דוכן ההסברה יוצב דגל פלסטין. לחליפין יכול החראק לקיים את ההפגנה במקום סמוך, למשל ברחוב המגינים, כמו שאישרו הפגנה במקום בשבת שעברה. שלמה מצידו אף ניסה לטעון כי החראק מתכוון בכל מקרה להקים דוכן הסברה בשבת ולא לקיים הפגנה (כנראה ניסה להושיט לי "סולם לרדת מהעץ"), אך המפקד אמר כי ראה באינטרנט "כל מיני הזמנות, כאלו ואחרות".
בהמשך הסביר המפקד כי, כמובן, ביכולתנו לפנות לבית המשפט כנגד החלטתו לאסור את ההפגנה. הוא הזכיר כי בעבר כבר היו לו התנגשויות רבות בבית המשפט עם רג'א זעאתרה (שהיה מזכיר סניף חד"ש בחיפה) ואף ציין כי ברוב המקרים בית המשפט תמך בזעאתרה כנגדו. באם בית המשפט יקבע כי יש זכות לקיים את ההפגנה, נאנח, "אגייס לשם כך כוחות…" סיים בלא לפרט.
את המכתב המפרט את עמדת המשטרה לא קיבלתי. נאמר לי כי היועצת המשפטית נמצאת בבית המשפט וכי המכתב יהיה מוכן לכשתחזור במהלך היום. הבטיחו שיתקשרו אלי כדי שאבוא לקחת את המכתב ולבקשתם השארתי להם מספר טלפון.
לאחר הדיאלוג המתוח בפתיחה, השיחה התנהלה בצורה עניינית. בעיקרו המפקד הסביר ואני רשמתי מה שהספקתי. כהרגלי מיעטתי בדיבור, שומע ולא מנדב אינפורמציה. היה חשוב למפקד להראות שכל מעשיו הם במסגרת החוק ולמען שמירת הסדר הציבורי. היה חשוב לו גם להסביר שבדרך כלל הם מגינים על חופש הדיבור ואינם מתנגדים להפגנות אלחראק.
לבסוף שגיתי בחטא הרהב, לא התאפקתי, והזכרתי לו שאני לימדתי את בורובסקי (מפקד משטרת חיפה לשעבר) כיצד נותנים רישיון להפגנה. אני התכוונתי לאירוע ספציפי מ-1986, כאשר הגשתי בקשה לרישוי להפגנה נגד הכיבוש שתצעד ברחובות הדר, ובורובסקי, אז קצין צעיר, לא ידע באיזה טפסים מדובר. מתשובתו של המפקד נראה שהוא הבין זאת בהקשר רחב יותר, כאשר ציין שאכן היום ברור כי לא לכל הפגנה צריך לבקש אישור מראש.
במהלך כל השיחה עם המפקד נמשכה ההתגוששות הטעונה ביני לבין שלמה. כאשר ניסה לשאול אותי דבר מה, חזרתי ושאלתי אותו: "מי אתה? אפילו איני יודע מה שמך." הפעם הוא הזדהה בשמו המלא, "שלמה דרומי". רשמתי לעצמי ניצחון נקודתי.
"משה" הצעיר, שישב לצידי, הבחין בחשיבות שייחסתי לזיהויו של שלמה בשמו המלא. "אני שמי כך וכך, אמר, והצביע בגאווה על התג שעל חזהו". הרגשתי שאני פוגע בו אבל I couldn’t care less.
פעמים רבות היה שלמה נועץ בי מבטים מזרי אימה. אמרתי לו "לפי המבט נראה שבא לך להרביץ". "אתה פוגע בי," אמר, "להרביץ זה לא מקצועי." בשלב מסויים, כאשר נראה לו כי אני מרים את האף יתר על המידה בפני השוטרים, אף טרח לציין בפני עמיתיו כי לפני שנתיים, כאשר עשו חיפוש בביתי, הם "הראו לי" ו"השתיקו אותי כמו שצריך." היה נדמה לי שהאחרים הסתכלו בו במבוכה.
כאשר הציעו לי לבוא בהמשך היום לקחת את המכתב מהתחנה, קפץ על ההזדמנות והציע: "אולי אתה מעדיף שאני אביא את המכתב אליך הביתה ותזמין אותי לכוס קפה?". "לא, אני מעדיף לבוא לתחנה". "הוא אינו רוצה שאכנס לביתו", ניסה להקניט. "תביא צו חיפוש ותיכנס", עניתי.
לבסוף ליווה אותי שלמה אל המעלית, לחץ עבורי על קומה "1" ועבור עצמו על קומה "2". גם במעלית אינסטינקט הבלש שבו לא ידע מנוחה. "מה אתה עושה? מה עשית קודם?" שאל. "מה אתה עשית קודם?" שאלתי. "שום דבר", ענה. "גם אני".
בדרכי הביתה רציתי להיכנס לבית של חברים קרובים שניצב בצד הדרך. הרגשתי שאני זקוק לקצת אינטראקציה אנושית אמיתית. מצאתי שהם הגביהו את החומה והתקינו שער חדש. ניסיתי לדפוק על השער ולצעוק את שמם, אך לא נראה שמישהו שומע. אולי מתישהו גם הם יתקינו פעמון.
(דף מיומני, חיפה, 14 בדצמבר 2022)
(המאמר שלהלן פורסם היום, 9 במרץ 2023, במדור הדעות של הארץ, תחת הכותרת "גם בחיפה הסובלנית המשטרה משתוללת. מה לכם כי תלינו?". את הכותרות, כידוע, לא אנחנו כותבים, אלא העורך. אגב, זה המאמר הראשון שלי שמתפרסם ב"הארץ".)
בשבוע שעבר, לנוכח המחאה המתגברת, נפסקו החיבוקים והנמר המשטרתי חשף את שיניו מול המפגינים בתל-אביב. רימוני הלם בכינון ישיר לתוך ההמון, מכת"זית, מפגינים שהדם מכסה את פניהם. בהחלט מראות קשים. משום מה, מה שעורר את תשומת לבי במיוחד היה דווקא מאמרו של יהושע (ג'וש) בריינר ב"הארץ" שהסביר, מפיו של קצין במשטרה, כי "ברימוני הלם משתמשים אך ורק במקרים קיצוניים של אלימות קשה של מפגינים כלפי כוחות משטרה… רימוני הלם זה כלי אלים מאוד וגם מסוכן מאוד, ולא משתמשים בו נגד מפגינים באמצע תל אביב שלכל היותר חוסמים כבישים או פורצים מחסומים." בריינר מזכיר גם כי לפי נוהלי המשטרה "השימוש בפרשים, במכת"זיות וברימוני הלם נעשה כשהפרת הסדר עולה ל'מדרג ג', שהגדרתו 'הפרת סדר תוך התנגדות אלימה כלפי כוחות המשטרה או הציבור באופן העלול לגרום לחבלות בגוף ולנזק לרכוש'" וכי "את רימון ההלם יש לזרוק במרחק של לפחות מטר אחד ממפירי הסדר".
המראות עצמם החזירו אותי לאירועי מאי 2021 בעירי השלווה, סמל ה"דו קיום" והסובלנות, חיפה. בראשית מאי אותה שנה היו כל העיניים נשואות אל מאבקם של תושבי שכונת שייח ג'ראח נגד פינויים מבתיהם, ואל המאבק נגד שינוי הסטטוס קוו במסגד אלאקצא. בראשית אותו החודש המאבק בפועל היה כמעט רק בירושלים עצמה. חראק חיפה, יחד עם תנועות פלסטיניות אחרות, הזמין להפגנה ב"כיכר האסיר" במושבה הגרמנית ב-9 במאי. כמאתיים מפגינים התכנסו בכיכר ולאחר זמן מה ירדו לכביש, שהיה חסום בלאו הכי על ידי המשטרה, וניסו לצעוד במעלה השדרה.
המשטרה לא ניסתה אפילו לבלום את המפגינים, אלא בחרה לתקוף מיד במטחים של רימוני הלם לתוך ריכוזי המפגינים. רבים נפגעו מפגיעות ישירות, והשוטרים החלו במרדף למעצר מפגינים תוך שהם מכים רבים ממי שנלכדו. מתחי ההלם והמרדפים ברחבי השדרה נמשכו שעות ונגמרו בעשרות עצורים ופצועים. בין הפצועים היו גם בת זוגי, איריס, שנפגעה מרימון הלם בכף רגלה, וחברי יורם ששוטר שעצר אותו כופף את אצבעו בחוזקה עד שנשברה. מיותר לציין כי קודם להתקפת המשטרה לא היה בהפגנה שום סממן של אלימות או סכנה לפגיעה בגוף או ברכוש.
תמונות המפגין שנפגע בראשו מרימון הלם הזכירו לי גם את מראהו של שכני וידידי שאדי בושקאר, שעמד בשולי הכביש בוואדי נסנאס ב-13 במאי, בקרבת בית דודתו. הוא היה מטרה נוחה לשוטר שפגע בו בכינון ישיר ממרחק קצר לתוך פניו. מעוצמת הפגיעה נעקרה עינו של שאדי ממקומה והוא איבד לחלוטין את כושר הראיה בה, בעוד עצמות הפנים והלסת התרסקו. עד היום הוא סובל מטראומה, לרבות טראומה נפשית, ומכאבים קשים, עובר ניתוחים רבים לשיקום ונקבעה לו נכות גבוהה. מח"ש, כמצופה, סגרה את התיק באופן תמוה, ועורך הדין של שאדי, אלבר נחאס, מגיש ערעור על סגירת התיק. כמובן שתמונתו של שאדי לא פורסמה בעיתונות הישראלית והפגיעה בו לא היתה בגדר חדשות.
מבחינת אמצעים לדיכוי הפגנות, מאי 2021 בחיפה לא היה אירוע חסר תקדים. אני נזכר גם בשוכרי מחאמיד מפרדיס שהשתתף ב-2013 בהפגנה שחסמה כבישים במושבה הגרמנית נגד "תכנית פראוור" לנישול ערביי הנגב. המכת"זית כיוונה את זרם המים היישר אל בטנו, קורעת את אבריו הפנימיים. הוא הגיע לבית חולים על סף המוות ונזקק לטיפולים ממושכים. עוד יום שקט של דו קיום במסגרת הדמוקרטיה הישראלית, שום דבר שראוי לדיווח חדשותי.
בקיץ 2014, כאשר תנועות מחאה של הצעירים הפלסטינים ערכו תהלוכה נגד הטבח המתמשך בתושבי עזה, המשטרה הביאה פרשים וכוחות יס"מ וכיתרה את המפגינים ב"כיכר אונסק"ו לסובלנות ולשלום". המצור על המפגינים, כשגבם אל גדר הגנים הבהאים הפסטורליים, נמשך שעות, ומדי פעם השוטרים פורצים לתוך הקהל, חוטפים מפגין, מכים ועוצרים אותו. במאי 2018 חזרו מראות דומים בהפגנת סולידאריות עם "תהלוכות השיבה" בעזה, שנערכה במדרחוב בעיר התחתית המתחדשת של חיפה. גם בהפגנות אלו לא היו שום אלימות או נזק לרכוש מצד המפגינים, אך הן הסתיימו בעשרות עצורים ופצועים.
ואם מדברים כבר על מראות קשים וזכרונות מחיפה, גם המראות מחווארה מהשבוע האחרון הזכירו לרבים מאיתנו את הפוגרומים שערך אספסוף גזעני, בחסות המשטרה, בתושבים הערבים בשכונה המעורבת קרית אליעזר במאי 2021. תושבים הותקפו בבתיהם וברחוב ומכוניות נהרסו באופן שיטתי. בכל המקרים של תקיפות נגד ערבים בחיפה לא נעצר איש מהתוקפים. זאת למרות נוכחות שוטרים במקום ולמרות שהתושבים העבירו למשטרה סרטונים רבים ממצלמות האבטחה. תוך זמן קצר כל תיקי החקירה נסגרו.
כל המקרים שהזכרתי מתייחסים לחיפה השקטה, סמל הסובלנות, ולא ליתר הערים המעורבות בהן נאמר בגלוי כי האוכלוסייה הערבית הינה בלתי רצויה, או למרחבי הגליל, המשולש והנגב בהן המשטרה יוצאת להשליט "סדר ומשילות" מטעמים מוצהרים של הצורך לייהד את השטח. וכמובן שכל זה טיפה בים לעומת מה שמתרחש יום יום בשטחים שנכבשו ב-1967.
אינני רוצה להישמע ציני, לכן אסכם ואומר כי יתכן שהמחאה הנוכחית אכן הופכת את ישראל לדמוקרטית יותר, לפחות במובן שתושבי צפון תל אביב והליברלים מההיי-טק יכולים לטעום מעט מהתפריט שמגישה הדמוקרטיה היהודית בשגרה לערבים באשר הם, ליהודים שמעיזים להתערב כאשר פוגעים בערבים, לאתיופים, לחרדים, לפליטים, לתושבי שכונות העוני ולכל מי שלא בא לה בטוב. אולי אפילו יהיה מי שיבין שהגנה על הדמוקרטיה מחייבת קודם כל הגנה על מי שאין לו זכויות.
מזה שנים רבות שאנו מקיימים דיאלוג פורה עם משטרת חיפה בעניין חופש הדיבור וזכות ההפגנה.
בשנות השבעים, כשהשלטונות עדיין האמינו בכוחה של המילה הכתובה, נהגה המשטרה לעצור כל מי שנמצא מחלק כרוז שנחשד כשמאלני או פרו-ערבי. היינו מחלקים כרוזים עם השעון ביד, והיתה לנו הערכה טובה למדי כמה זמן ייקח בכל מקום עד שהמשטרה תגיעה. לפעמים הצלחנו להימלט, ולפעמים לא. לפעמים חיכינו מאחורי הפינה עד שהשוטרים יסתלקו וחזרנו לחלק. אחר כך כבר היו השוטרים עוצרים אותנו ברחוב ומחפשים בכלינו, אולי במקרה ימצאו כרוז לחלוקה.
בקיץ 1983 נהג "הועד נגד המלחמה בלבנון" לקיים משמרת מחאה שבועית במרכז הכרמל ולהחתים את העוברים והשבים על עצומה למען נסיגה ישראלית מיידית מכל שטח לבנון. באותה תקופה כבר קשה היה למצוא מי שיודה שתמך בזמנו במלחמה, והתגובות היו אוהדות ברובן. אך המשטרה החליטה שפעילות זאת, כיוון שהתקיימה ללא שביקשנו רישיון, הינה בלתי חוקית. מידי שבוע נהגו לפזר אותנו ולעצור חלק מהמשתתפים. לאחר מספר חודשים המשטרה התייאשה והפסיקה להפריע למשמרות המחאה שקיימנו. כך הרווחנו, בזכות נכונותנו להיעצר, את זכותנו, וזכות הציבור בכלל, לקיים משמרות מחאה בחיפה.
ב-1986, בעזרת משפחת מר-ח'מיס האגדית, הצלחנו לאסוף מספר עשרות פעילים בחיפה שרצו להפגין נגד הכיבוש. כשפניתי למשטרה לבקש רישיון להפגנה, בורובסקי, שהיה אז, למיטב זכרוני, קצין המבצעים, לא ידע אפילו על קיום טפסים לרישוי הפגנות. ביקשנו לקיים תהלוכה מואדי נסנאס לגן בניימין, והמשטרה סרבה. ההפגנה נקבעה ליום שישי בשתיים בצהריים. באותו יום ב-7:30 בבוקר הגשתי פניה לבג"ץ לחייב את המשטרה לאשר את ההפגנה. הבקשה הועברה לתשובת הפרקליטות, שב-11:30 השיבה שההפגנה תאושר.
ב-1987, עם פרוץ האינתפאדה העממית, הוקם לראשונה בחיפה סניף של תנועת אבנאא אלבלד. לאחר מספר חודשים של פעולות שונות בתמיכה באינתפאדה, נוצרה לראשונה האפשרות להפגנה המונית של הציבור הפלסטיני בעיר. הגשנו רשיון להפגנה שתצעד בשני ראשים מבתי הספר "מותנבי" ו"האורתודוקסי", תתלכד בואדי ניסנאס ותצעד ברחובות הראשיים של הדר עד לעירייה. המשטרה, אחרי הניסיון מהשנה הקודמת, אישרה, וההפגנה צעדה, כולל דגל פלסטין (שהנפתו באותם ימים יכלה לגרום מעצר ממושך, עינויים ועונש מאסר) שציירו כמה מהתלמידים ביוזמתם. פירסמתי בעבר תיאור מפורט של הפגנה זו (כאן, בערבית).
ב-1994, בעקבות הטבח שערך ברוך גולדשטיין בתושבי חברון, והמשך הטבח באותו יום בכדורי צבא הכיבוש, הכריז הציבור הערבי על שלושה ימי שביתת מחאה. במהלך השביתה קיימנו מחאות ופעילויות בואדי נסנאס. הפעילות היתה ספונטאנית, היינו קובעים מקום התכנסות ושם מחליטים מה לעשות ואם לצעוד ולאן לפי תנאי השטח. ביום השלישי החליטו הפעילים להרחיב את המחאה "כך שתראה גם על ידי הציבור היהודי". כשההפגנה עלתה מואדי נסנאס והגיעה למה שהיה אז בניין "סולל בונה", בקצה רחוב ח'ורי, הקיפו אותנו שוטרים ודרשו שנתפזר. לפני שנתפזר, הכרזנו "דקה דומיה" לזכר הנטבחים. המשטרה לא חיכתה לסיום הדקה ותקפה אותנו באלימות רבה. עשרות נעצרו וההתנגשויות בין השוטרים לתושבים נמשכו לתוך הלילה בסימטאות הואדי.
ב-2 באוקטובר 2000, כאשר רצח מפגינים בידי המשטרה הפך לחדשה יומיומית, ועם הגיע הידיעות על רצח ארבעה צעירים בסכנין ועראבה, כולל אסיל עאסלה, שגדל בחיפה ורבים מאיתנו היכרנו אישית, נחסמו הרחובות הראשיים בוואדי, אלג'בל וח'ורי. המשטרה תקפה באכזריות יתרה. לי אישית זה עלה בשתי צלעות שבורות, שלושה שברים בכף היד, שיניים קדמיות שבורות וגוף מלא סימנים אדומים וכחולים. השוטרים בתחנה התלוננו על כך שבחיפה הם לא מורשים לירות על מנת להרוג, שלא כמו השוטרים בנצרת ש"כיף להם".
מאז נמשך הדיאלוג באינסוף הפגנות, ברישיון וללא רישיון, משמרות מחאה, תהלוכות ועצרות שמקיים הציבור הערבי פלסטיני בחיפה. בזמן "מלחמת לבנון השנייה", בקיץ 2006, קימנו משמרת מחאה יומית במרכז הכרמל, בחסות "המהוגנות הבורגנית" של האזור ומרכז העיתונות הבינלאומית (שבאה בהמוניה לסקר את המלחמה ומצאה רק מעט אקשן בחיפה) שנמצא בסמוך. בזמן התקיפות הברבריות נגד עזה, שהחלו בכריסטמס 2008 ונמשכו לתוך 2009, עבר מרכז המחאה לרחוב הערבי – לרחוב אלג'בל. המשטרה כבר התרגלה לקונצפט של הפגנות יומיומיות שנמשכו כשעה מידי יום, אבל יום אחד, כשהחברה החליטו להישאר ולהפגין חצי שעה נוספת, באו השוטרים ועצרו אותי בזעם.
מאז 2012 מאורגנת רוב הפעילות הפטריוטית הפלסטינית בעיר על ידי "חראק חיפה". חיפה מהווה גם מוקד לפעולות מחאה ארציות שמארגנות תנועות המחאה של הצעירים הפלסטינים, כמו ההפגנות נגד תוכנית פראוור לטיהור אתני של הבדואים בנגב, וההפגנות נגד ההתקפה הברברית על תושבי עזה בקיץ 2014. אם המשטרה לא מתערבת, ההפגנות מתפזרות בשקט, אחרי הפרעה טבעית ומתבקשת לתנועה בעיר. כאשר המשטרה בוחרת לדכא את ההפגנות, כל אירוע מסתיים בפצועים ובמעצרים, ובדרך כלל נמשך הרבה יותר מהזמן המתוכנן וההפרעה לשלום הציבור, המפגינים והאחרים, מתרחבת.
ב-2018, כאשר בעזה התקיימו "צעדות השיבה" לעבר גדר המצור, והצבא ירה והרג מאות מפגינים שלא סיכנו איש מלבד את עצמם, התקיימו בחיפה מספר הפגנות מחאה, כולל אחת שחסמה לזמן מה את "רחוב העצמאות" – נתיב התחבורה הראשי בעיר התחתית. לאחר מספר ימים החליטה המשטרה לדכא את המחאה והתנפלה באלימות רבה על כינוס של מפגינים שלא הפריע לאיש במדרחוב בעיר התחתית. כך הפכה המחאה בחיפה לאירוע שסוקר בכל העולם. הגענו למצב האבסורדי שבעזה הכריזו על צעדות השבוע שאחריו כ"יום הזדהות עם תושבי חיפה".
בעקבות רצח איאד אלחלאק, צעיר פלסטיני ממזרח ירושליים שסבל מאוטיזם, ב-30 במאי 2020, בידי שוטרי משמר הגבול, התקיימה בחיפה הפגנת מחאה בשיתוף החראק, שמרבית המשתתפים בה היו ארגוני החברה האזרחית של הפלסטינים בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים ובני משפחותיהם. הנוכחות הגבוהה של ציבור שאינו רגיל בהפגנות, כולל נכים בכיסאות גלגלים, תפסה את המשטרה לא מוכנה, וההפגנה התגלגלה שוב לחסום את "רחוב העצמאות". הפעם המשטרה לא התערבה (וכמובן הכל הסתיים בשלום), אבל מאז היא מגייסת כוחות מתוגברים כל פעם שהחראק קורא להפגנה, ועושה הכל כדי למנוע מהחראק לקיים אפילו תהלוכה שקטה ברחובות צדדיים.
נחישות זו של המשטרה להגביל את חופש ההפגנה בחיפה היתה בין הגורמים שהביאו לפיצוץ הגדול במאי 2021. ב-9 במאי החראק, יחד עם תנועות פלסטיניות אחרות, קרא להפגנה בכיכר האסיר בתמיכה במאבק תושבי שייח' ג'ראח נגד נישולם מבתיהם. עד לאותו יום ההתנגשות היתה בעיקרה בתוך אל-קודס, סביב שייח' ג'ראח והפרובוקציות של המתנחלים במסגד אל-אקצא. להפגנה בחיפה הגיעו כמאתיים איש, וכן, היה ניסיון לצעוד במעלה השדרה הראשית של המושבה הגרמנית. המשטרה לא ניסתה אפילו לבלום את הצעדה אלא התנפלה מייד במטחים צפופים של רימוני הלם, במכות ובמעצרים. ההתנגשות נמשכה שעות ומאז חיפה לא שקטה במשך עשרה ימים. תוך יומיים ההתנגשויות התפשטו בכל הארץ והשאר הוא הסטוריה שעוד תסופר בהרחבה.
ערב עליית ממשלת ה"ימין על ימין" לשלטון והפיכת המשטרה למליצייה של בן-גביר, החליט מפקד משטרת חיפה, סנ"צ חיים אזרד, להיות החלוץ ההולך לפני המחנה ולשנות את כללי המשחק בעיר. החראק קרא להפגנה בכיכר האסיר ב-17 בדצמבר 2022 כנגד העונשים הכבדים שהוטלו על מגיני השכונות הערביות בעיר במאי 2021. ימים ספורים לפני ההפגנה דרש אזרד לשנות את מקום ההפגנה והודיע כי הוא אוסר הנפת דגלי פלסטין. למרות שהחראק החליט (מסיבות שונות) אכן לשנות את מקום ההפגנה למקום שהוצע על ידי המשטרה, זו התנפלה על ההפגנה ועצרה שלושה, בינהם אותי.
בהפגנה הבאה של החראק, שהתקיימה ב-27.1, בעקבות טבח שערכו כוחות הכיבוש בג'נין יום קודם לכן, כבר היה ברור כי בכוונת המשטרה לעצור כל מי שיניף דגל פלסטין. ארבעה (שלושה מפגינים ומפגינה, בינהם אני) שהניפו את הדגל האסור אכן נעצרו. כמו כן נעצר צעיר נוסף שניסה להגן על מפגינה שהותקפה. נעצר גם עורך הדין עדי מנסור מ"עדאלה", שניסה להסביר לשוטרים כי הנפת הדגל הינו חוקית ואינה מהווה עילה למעצר. ההישג שלנו היה שההפגנה נמשכה גם אחרי המעצרים. פעילות ופעילי החראק הכינו מבעוד מועד דגלים בארבעת הצבעים (פסים בצבעי שחור, לבן וירוק ומשולש אדום) – כך שכל צבע ינשא על מקל נפרד. לאחר ויכוח סוער נמנעה המשטרה מלהחרים דגלים אלו, והמשמעות הסמלית של הדגל רק זכתה להדגשת יתר.
בעקבות הטבח שערכו כוחות הכיבוש בנאבלוס אתמול (רביעי ה-22.2), נקבעה להיום הפגנה נוספת בכיכר האסיר. הדגלים ה"מפוצלים" הונפו – אך לא להניף את "הדבר עצמו" היה מתפרש כנסיגה וויתור שלנו על זכות יסוד. במקרה היה לי דגל בכיס, כך שהוצאתי אותו ונשאתי אותו בידיי, ללא מקל. בכוונה עמדתי לפני המפגינים, בכיוון המשטרה, כך שאם יבואו לעצור אותי לא יהיה זה בקרב ההמון ולא תיגרם מהומה שעלולה להסתיים במכות ומעצרים מרובים. תוך זמן קצר הגיע אזרד בראש אנשיו, שהיו צופים בנו מצידה השני של השדרה. הוא הורה לי להוריד את הדגל, ועניתי לו שאין לא סמכות להורות על כך. מיד חטף בחוזקה את הדגל מידי. שוטרים אחזו בי משני צדדי בעוד שחלק מהמפגינים ניסו לאחוז בי מאחור. פחדתי למצוא עצמי בלב תחרות משיכת חבל, כשאני בתפקיד החבל. לפתע אמר אזרד, "אם תרים עוד פעם דגל, נעצור אותך", והוא ואנשיו חזרו לצידו השני של הכביש.
לעומת הניסיון של שתי ההפגנות הקודמות שהסתיימו במעצר, חגגנו ניצחון קטן במאבק הארוך למען חופש הביטוי בחיפה. את הערב שתכננתי לבלות במשטרה ניצלתי לכתיבת פוסט זה.
יש לי רומן מתמשך עם דגל פלסטין. היכרתי אותו בתחילת שנות השמונים, כאשר הופיע פתאום בהפגנות יום האדמה ב"משולש העמידה האיתנה", סכנין עראבה ודיר חנא. תחילה ראיתי אותו מונף מעל ראשי הגבעות, מחוץ לתהלוכה הרשמית, אחר-כך נישא על ידי מפגינים, ולבסוף מתנופף בגאון באקט תיאטרלי בידי רוכבי סוסים אצילים. כשהדגלים בשחור, לבן וירוק, עם המשולש האדום, מתנופפים בשמי הגליל, נישאים בידי האנשים בתהלוכה אינסופית ומתנוססים על ראשי הגבעות הירוקות, אפשר לעצום עיניים לרגע ולחשוב שאין כיבוש ואין קולוניאליזם, שהאדמה והאנשים חופשיים, כפי שנולדו מטבעם וכפי שהיו מאז ומתמיד.
הרומן נמשך גם כשהדגל הוצא מחוץ לחוק, אך המשיך להתנוסס על עמודי החשמל, ובגוש של תנועת אבנא אלבלד בהפגנות יום האדמה, למרות התקפות מצד ה"סדרנים" בהפגנות, ולמרות העינויים הקשים והמאסרים שהיו צפויים למי שהניף את הדגל, או נחשד בהנפתו, אם נפל לידי המשטרה.
זכורה לי הפגנה אחת בתל-אביב, בשנת 1993, כאשר הנפת הדגל הפכה ל"חוקית"(*) בעקבות הסכמי אוסלו. הגעתי להפגנה עם בני, נור, אז בן 6 בערך, שנשא עימו דגל פלסטין על מוט. ידיד, פעיל חד"ש, שעד אז התנגדה להנפת הדגל, ביקש לקבל את הדגל כדי להניפו. אמרתי לו שהדגל אינו שלי אלא של נור, ואיני יכול לקחת אותו ממנו. לבסוף, כפשרה, הוא נשא את נור עם הדגל על כתפיו.
היו מי שטענו כי משבטלה הסכנה בהנפת הדגל איבדה פעולה זו את משמעותה המשחררת, הקוראת תיגר על המשטר. חברים התלוננו על כך כי היום גם פוליטיקאים אופורטוניסטים, ואפילו סוכנים של השלטון, מניפים את הדגל כדי לכסות את ערוותם. מעולם לא הסכמתי עם טיעונים אלו, והרומן שלי עם הדגל נמשך ואף התעצם. לשיטתי, המהפכנים הניפו את הדגל בתנאים קשים כדי להפוך אותו לנחלת הכלל. שמחתי מאוד כשהדגלים קישטו שוב את גבעות הגליל, שמחתי לראות אותם בידי ילדים וזקנים, שמחתי לדעת שכבר לא צריכים קבוצה קטנה של בחורות ובחורים אמיצים שיסכנו את שלומם וחרותם כדי להבטיח שהדגל לא ישכח.
בהמשך, מהפגנה להפגנה, הופיע הדגל בעוד ועוד מקומות ברחבי המולדת הכבושה. בחיפה דגלי פלסטין הפכו לחלק טבעי מנוף ההפגנות, עד שקשה לתאר פעילות פוליטית פלסטינית בעיר בלעדיהם. כאשר עצורים מנהליים שובתי רעב הוחזקו בבתי חולים שונים, והפעילים ארגנו משמרות מחאה מול בתי החולים כדי לחזק את ידיהם ולתבוע את שחרורם, ראיתי בהנפתם של דגלי פלסטין ביישובים שבהם לא התנוססו קודם מעולם הישג סמלי בפני עצמו (כאן קישור בערבית).
עוד קודם שנכנסה הממשלה החדשה לתפקידה, יזם מפקד משטרת חיפה מדיניות חדשה של מניעת הנפת דגלי פלסטין. ערב הפגנה שארגן חראק חיפה במושבה הגרמנית ב-17 בדצמבר, הפגנת תמיכה באסירים שנעצרו בעקבות התארגנות התושבים הערבים בעיר להגנה על בתיהם מול פורעים גזענים במאי 2021, הוזמנתי לשיחה עם המפקד, שהודיע לי כי מי שינסה להרים דגל בהפגנה יעצר. לבסוף הנפתי דגל בהפגנה ונעצרתי מיד, עם עוד שני מפגינים.
היום, יום חמישי ה-26 בינואר, ביצעו שלטונות הכיבוש טבח בתושבי ג'נין והאזור. 9 תושבים נרצחו בג'נין, ביניהם אישה בת 61. תושב פלסטיני נוסף נרצח בא-ראם ליד רמאללה. שמחתי לשמוע שחד"ש מארגנת הפגנת מחאה נגד הטבח בכיכר אמיל חביבי שבמרכז ואדי ניסנאס. כשהגעתי, באיחור מה, להפגנה ראיתי דגל פלסטין מונף בידי חבר הכנסת עופר כסיף, כאשר קבוצה גדולה של שוטרים בראשות המפקד דורשת ממנו להוריד את הדגל ועוצרת מפגין אחר, שניסה לטעון כי הנפת הדגל אינה מהווה עבירה.
החבר עופר עמד על שלו מול השוטרים, הדגל נשאר נישא בידיו והשוטרים נסוגו. לאחר זמן ראיתי שהחבר התעייף והניח את קצהו התחתון של מקל הדגל על הרצפה. ביקשתי ממנו את הדגל והנפתי אותו בגאווה, כפי שאתם יכולים לראות בתמונה המצורפת.
עבר זמן מה עד שהושטרים הבחינו במתרחש וכוח גדול של המשטרה, תחת פיקודו האישי של המפקד, הגיע כדי לשים קץ ומייד לסכנה החמורה לשלמותה ובטחונה של המדינה ולשלום הציבור. תחת איומים במעצר מיידי החזרתי את הדגל לחבר הכנסת כסיף, ששב והניף אותו מעל ראשי המפגינים.
למחר מתוכננת שוב הפגנה של החראק במושבה הגרמנית, גם היא נגד הטבח בג'נין. התנהגות המשטרה היום בהפגנת חד"ש מראה שהמשטרה נחושה בדעתה לכפות בחיפה סדר כהלכתו מבית המדרש של כהנא.
אין כמו אהבה אסורה כדי להחיות כל פעם מחדש את קיסמה של הרומנטיקה.
—
הערה: לפי מיטב ידיעתי החוק שאסר על הנפת הדגל לא שונה, אלא שניתנה הוראה מהיועץ המשפטי לממשלה שלא לרדוף באופן גורף את מניפי הדגלים. למרות ההוראה, המשטרה לא פסקה מעולם לחלוטין מנוהג פסול זה, למשל בירושלים או בבאר שבע.
חראק חיפה ארגן בשבת הפגנה נגד העונשים הכבדים שהוטלו על ערבים שנעצרו בעקבות אירועי מאי 2021, בעוד יהודים שפגעו בערבים זכו ליחס מקל. תחילה דרשה המשטרה לשנות את מקום ההפגנה ודרשה שלא יונפו דגלי פלסטין בשל אירועי חג החגים "שנועדו לקדם דו קיום וסובלנות". גם לאחר שהמארגנים שינו את מקום ההפגנה, המשטרה ניסתה למנוע אותה ועצרה שלושה מפגינים.
(הכתבה הבאה פורסמה ב-19.12.2022 באתר "שיחה מקומית". דברים נוספים שנכתבו בעקבות אותם אירועים אפשר לקרוא בערבית ב"حيفا الحرة".)
הערבים בחיפה זוכרים את אירועי מאי 2021 כטראומה. האלימות בעיר החלה ב-9 במאי לא כהתנגשות בין יהודים וערבים אלא כהתקפה אלימה של המשטרה על הפגנה רעשנית, אבל בהחלט לא אלימה, שארגן "חראק חיפה" בסולידריות עם תושבי שייח' ג'ראח נגד הטיהור האתני. המפגינים פוזרו בכוח אך חזרו ביומיים הבאים ל"כיכר האסיר", שם התקיימו ההפגנות, במספרים גדולים יותר.
רק ביום השלישי להפגנות הופיע גורם נוסף – מפגיני ימין שארגנו הפגנת נגד, בעוד המשטרה מנסה לפזר את הפגנת החראק. לאחר שהמפגינים הערבים נסוגו ברובם לוואדי ניסנאס, המשטרה ארגנה את מפגיני הימין לצעוד ברחוב הראשי של המושבה הגרמנית בקריאות "מוות לערבים", תוך שהם זורקים אבנים על עוברים ושבים בחסות השוטרים. תלמידת תיכון אחת נפצעה בראשה מאבן ואיבדה עין. לאחר שסיימו לצעוד ברחוב הראשי, פנו מפגיני הימין לצוד עוברי אורח ערבים ברחוב ולהכות בהם בחסות המשטרה.
ביומיים שבאו אחר כך כבר לא התקיימו בעיר הפגנות. התושבים הערבים שנחרדו מהתקיפות התארגנו להגנה על השכונות, והפורעים הגזעניים פנו לשכונות המעורבות שיש בהן מיעוט ערבי ועברו בין השיכונים לחפש קורבנות. הצעירים הערבים ששמעו על התקיפות ניסו לצאת לכיוון השכונות המעורבות אך נתקלו באלימות קשה מצד המשטרה ומשמר הגבול.
באירועי מאי 2021 ובעקבותיהם נעצרו בחיפה מאות צעירים ערבים. ברחבי הארץ הגיע מספר העצורים לאלפים. בעקבות אירועים אלו הוגשו מאות כתבי אישום נגד צעירים ערבים. מכל המקרים של תקיפת ערבים באותה תקופה נחקרו רק מקרים בודדים, ובמקרים המעטים שהוגשו כתבי אישום בתי המשפט הקלו עם הנאשמים.
לעומת זאת מנהלים המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מסע חורמה נגד אותם צעירים ערבים שנעצרו, שבלי להכנס לפרטי כל מקרה ומקרה הציבור הערבי רואה בהם את מי שיצאו להגן עליו מפני התקפות פורעים גזענים. בחודשים האחרונים הגיעו משפטים רבים לסיומם, ורבים מהנאשמים קיבלו עונשי מאסר ממושכים, רבים מהם משבע עד עשר ואף חמש עשרה שנים, גם במקרים בהם לא נגרם נזק או פגיעה של ממש.
הענישה הכבדה לנאשמים הערבים מול ההקלה עם התוקפים מהצד השני מתפרשת בציבור הערבי כהמשך להתקפות הגזעניות עצמן, כניסיון להרתיע את הצעירים הערבים מלהתנגד במקרה של תקיפות חוזרות בעתיד. רוב העצורים הפעם אינם באים מרקע פוליטי, אלו צעירים שרצו לצאת ולהגן על בתיהם ועל שכניהם. רק עכשיו, לאחר שנדהמו מחומרת העונשים, מתחילה התארגנות של משפחות העצורים ושל פעילים שמנסים לעזור להן. בהקשר זה החליט חראק חיפה לחזור ל"כיכר האסיר" להפגין נגד הענישה המחמירה והמפלה. ההפגנה נקבעה לשבת ה-17 בדצמבר, בשעה 5 בערב.
ביום שלישי בערב הגיעו שוטרים לביתי ומסרו לי "הזמנה לסור למשטרה" למחרת בבוקר לשיחה עם מפקד משטרת חיפה, סנ"צ חיים אזרד. תחילה הבהרתי למפקד כי איני מייצג את החראק, אולם לבקשתו הסכמתי להעביר מסר לחראק. ביקשתי לקבל את עמדת המשטרה בכתב. בשעות הערב, כשהעבירו לי את המכתב, גיליתי כי הם תיארו אותי בו כ"נציג החראק", למרות שהבהרתי להם שוב ושוב כי אינני מייצגו.
המפקד טען כי בשל אירועי "החג של החגים" קיום ההפגנה במקום המתוכנן יגרום להפרת סדר, ולכן הוא ימנע מראש את קיומה. הוא אף הודיע כי מי שינסה להניף דגל פלסטין יעצר מיד. הוא גם טען כי המשטרה אמונה על שמירת חופש הביטוי והציע לחראק אלטרנטיבות: קיום דוכן חומר הסברה במקום הפגנה ("אבל בלי שום דגל פלסטין!") או העברת ההפגנה למקום אחר. במכתב שקיבלתי לבסוף אף מוצעים במפורש שני מקומות חלופיים: רחוב המגינים או רחוב הגפן.
העברתי את המכתב לחראק כמו גם למרכז "עדאלה" הפועל לשמירת זכויות האדם של הציבור הערבי פלסטיני. במהלך יום חמישי התנהל דיון ממושך שבמהלכו הבהירו עורכי הדין של עדאלה לממונים במשטרה כי ההפגנה מטבעה אינה זקוקה לאישור, ועקב כך אין גם שום הליך חוקי שבו המשטרה יכולה להציב תנאים למפגינים. הנפת דגלי פלסטין, כידוע, אינה עברה ולכן אינה יכולה להיות עילה חוקית למעצר. באם יש סכנה להפרת השלום מצד מתנגדי ההפגנה על המשטרה להגן על המפגינים.
בינתיים, ברביעי בערב, מרוקו הפסידה בחצי גמר המונדיאל לצרפת (בניגוד למה שכולנו קיווינו) ונקבע כי תשחק נגד קרואטיה במאבק על המקום השלישי בשבת בחמש. לחברי החראק שנפגשו לדון במצב היה ברור כי יש לשנות את זמן ההפגנה ונקבע שתתקיים ב-3:30, כדי לאפשר לאנשים לצפות במשחק.
ב-3:30 היתה צריכה להתקיים במושבה הגרמנית גם תהלוכה גדולה של תנועת הצופים… בין הרצון להתרחק מהצופים והרצון לאפשר למפגינים, שרבים מהם אימהות ובני משפחות אסירים, שאינם מורגלים בהפגנות, להפגין ללא התערבות המשטרה, נקבע כי ההפגנה תתקיים בכיכר הבהאים שברחוב הגפן, בקצה העליון של המושבה הגרמנית. עורך הדין מעדאלה מסר על ההחלטה למשטרת חיפה.
בבוקר שישי פרסם עיתון "אלמדינה", מקומון בשפה הערבית שמחולק בחיפה ובאזור, בכותרתו הראשית, כי המשטרה איימה על החראק שתמנע את ההפגנה. רבים שראו את הידיעה נמנעו מלבוא להפגנה מתוך חשש מאלימות המשטרה או ממעצר. מנגד, רבים מהחברים והתומכים הצעירים של החראק לא אהבו את ההחלטה "המתונה" והחליטו גם הם להימנע מלבוא להפגנה.
בשבת אחר הצהריים היה הרחוב הראשי במושבה הגרמנית גדוש באלפי חוגגים. הכבישים מסביב נחסמו כולם בידי המשטרה, כך שהמפגינים נאלצו לחנות רחוק ורבים הגיעו באיחור. סנ"צ אזרן חיכה לנו שם, ליד כיכר הבהאים, שהיתה מוקפת שוטרים וריקה מאדם. כשהגענו עם הפלקטים דרשו השוטרים שנעמוד מאחורי הכיכר, כך שלחוגגים ברחוב הראשי לא תהיה כל אפשרות לראות אותנו. לא הסכמנו. כאשר הוצאנו את השלטים ונעמדנו בצד הכיכר הפונה אל הרחוב, הורה הקצין לשוטרים לעמוד כחומה מולנו, כך שיסתירו אותנו מהקהל. כאשר הוציאו כמה מהמפגינים דגלי פלסטין מיהרו השוטרים לפעול בכוח, לחטוף את הדגלים ולעצור שלושה מפגינים (בינהם כותב שורות אלו).
מה שייחד הפגנה זו היה שחלק גדול מהמשתתפים לא היו מקרב המפגינים הקבועים אלא בני משפחות אסירים, שנשאו את תמונות יקיריהם עם הכיתוב "החופש לשבויי הבת אלכראמה, לא לענישה הבלתי צודקת".
הסבר קצר: (1) המונח "אסרא" פרושו "שבויים", והוא משמש היום במקום המונח "אסירים" למי שנפל בשבי תוך כדי מאבק בדיכוי או נאסר בשל שרירות המשטר. (2) "הבת אלכראמה" הוא השם הרישמי בנרטיב הפלסטיני של אירועי מאי 2021, והוא נועד להדגיש את "עמידת הכבוד" שעמד הציבור נגד הטיהור האתני בשייח' ג'ראח ובמקומות אחרים, נגד הניסיונות לשינוי הסטטוס קוו במסגד אל-אקצא, נגד ההפצצות על עזה ונגד התקיפות הפשיסטיות על האזרחים הערבים בתוך הקו הירוק.
למרות המעצרים, ההפגנה נמשכה יותר משעה, ממש עד לתחילת המשחק של מרוקו. הנוכחות המשטרתית המסיבית רק הגבירה את הנראות של ההפגנה. ואף שברחוב היו אלפים, "בני כל הדתות", כמו שציינה המשטרה במכתבה, לא ניכרה שום עויינות מהציבור כלפי המפגינים. התגובות היחידות שנשמעו היו אוהדות. האלימות והעויינות כולן היו אך ורק מצד המשטרה.
אחרי ההפגנה הלכו רבים מהמפגינים לחכות לעצורים מול תחנת המשטרה. המשטרה, שידעה כנראה כי אין עילת מעצר חוקית, פרסמה הודעה כוזבת לעיתונות לפיה "עיכבה" שלושה מהמפגינים. בפועל, מיד כשנגררנו בכוח לניידת (למרות שלא הייתה שום התנגדות למעצר) נאמר לנו כי אנו עצורים. המעצר נמשך עד שעת ערב מאוחרת, הרבה מעבר לשלוש השעות שמותרות במקרה של עיכוב. במשך כל שעות המעצר, גם כשכבר ברור היה כי נשתחרר בקרוב, התעקשו השוטרים כי נישאר כבולים.
במהלך הימים שקדמו להפגנה הרגעתי את מי ששאל ואמרתי כי המשטרה לא תתערב. הרי הם עצמם הציעו שנפגין ברחוב הגפן… בעודי במעצר נזכרתי בבדיחה מימי המהפכה האיראנית ב-1979. היה עוצר לילה בטהרן והודיעו שמי שיפר את העוצר יירה. שני שוטרים הלכו ברחוב וראו אדם עובר. אחד השוטרים הורה לו לעצור. כשזה עמד על מקומו התקרב אליו השוטר וירה בו למוות. "אם כבר הורית לו לעצור והוא עצר, מדוע ירית בו?" שאל חברו. "קשה לי לפגוע בהם כשהם הולכים," היתה התשובה. במבט לאחור, תהיתי אם שוטרי משטרת חיפה לחצו עלינו להזיז את ההפגנה למקום אחר רק כדי שיהיה להם נוח יותר להסתיר אותה מעיני ההמון ולבצע מעצרים.
כמו בסרט מצויר שנע fast forward, הדמויות רצות במהירות ומחליפות עמדות ממערכת בחירות למערכת בחירות, עד שנדמה שראינו כבר את כל הצרופים האפשריים. וכך הספיקו כבר כל הצרופים האפשריים של הפוליטיקה הישראלית להוכיח תוך זמן קצר ש… למעשה אין הבדל בינהם. הספקנו לראות גם כל הרכב אפשרי של המפלגות הערביות, מאוחדות או מפוצלות, באופוזיציה או בממשלה. רוב המצביעים הערבים, שהם המצביעים האכפתיים ביותר, שיש להם הכי הרבה מה להפסיד בבחירות, הגיעו כבר למסקנה כי ההפסד הגדול ביותר הוא בעצם ההשתתפות בבחירות כאלו, בהן התוצאה ידועה מראש אך ההשתתפות נותנת לגיטימציה למערכת הפוליטית הישראלית ולמשטר הגזעני.
ממציאי הדמוקרטיה הייצוגית כבר הסבירו כי "אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן", ולכן המציאו שיטה שבה מספיק לרמות את רוב האנשים פעם בארבע או חמש שנים. אלא שזה נהיה קשה יותר כשצריך לחזור ולרמות אותם שוב ושוב מידי שנה. לאחר שסבלנו מהתנהלותה העקובה מדם של "ממשלת השינוי" בשנה וחצי האחרונות, נהיה קשה לשכנע כל מי שחי במציאות לתמוך בממשלה כזאת או בכל מפלגה שעלולה לתמוך בה במישרין או בעקיפין. מנהיגת מרץ, זהבה גלאון מצאה מפלט מהקושי להתמודד עם המציאות במעבר לעולם הפנטזיה.
גלאון פרסמה פוסט בעמוד הפייסבוק שלה ב-1 באוקטובר, בתאריך בו הציבור הערבי פלסטיני ציין את זכר החללים שנרצחו על ידי משטרת ישראל באינתפאדה השניה (שנת 2000), ובו תמונה של בני משפחות החללים, ובעיקר אימהותיהם, נושאים את תמונות הבנים שנרצחו. בכיתוב שהתלווה לפוסט שיחזרה גלאון דברים שאמרה באותו בוקר באירוע "שבת תרבות" בטירה. אולם כדי להפוך את התמונה האנושית הכואבת לתעמולת בחירות היתה צריכה גלאון להשכיח מקוראיה את המציאות ולבנות תמונת עולם דמיונית משלה…
ראשית, גלאון מנסה לתאר את אירועי האינתפאדה ככאב משותף, כאשר היא כותבת על "הפצע שנפער בלב החברה הישראלית". בכך היא מנסה להעלים את העובדה שהאלימות הרצחנית שהפעילה המשטרה אינה אלא הקצה החד של קרחון המשטר הקולוניאליסטי הגזעני, שמרץ שותפה בו מעצם היותה מפלגה ציונית שנועדה לשמר את משטר העליונות הלבנה, והיתה שותפה ברבות ממשלותיו.
שנית, כדי להסיר את האחריות הפוליטית מהטבח במפגינים ב-2000, גלאון מתייחסת לאירועים כבעיה של שוטרים עם "יד קלה על ההדק". לא במקרה, היא מנסה להשכיח מאיתנו את אחריותה הישירה של ממשלת ברק ,שנבחר ב-1999 בסיוע פעיל של מרץ ושל כל מפלגות הכנסת הערביות. ממשלה זו, בל נשכח, היא שהכינה צלפים מבעוד מועד ואימנה אותם לירות אש חיה במפגינים ערבים.
תלונתה של גלאון כי הפצע של אוקטובר 2000 "עדיין מדמם, בעיקר בשל העובדה שאף אחד מהשוטרים לא הועמד לדין", רק מעצימה את השקר וההתנערות מאחריות. (יעני, כולנו "אמריקה", חיי שחורים חשובים וכיוצא בזה…). הציבור הערבי פלסטיני הסיק את המסקנות והחרים את הבחירות לראשות הממשלה בפברואר 2001, בה התמודד ברק מול שרון. התגובה הבריאה של הבוחרים, "לא נצביע למי שיורה בנו", הביאה לנפילתו של ברק, למרות ניסיונות ההפחדה מ"עליית הימין הקיצוני". מרץ, לעומת זאת, המשיכה לתמוך בברק גם לאחר שהיה אחראי לרצח המפגינים באוקטובר ולאינסוף מעשי רצח נוספים במסגרת דיכוי האינתפאדה.
מעבר לכך, מרץ ניסתה שוב לשקם את הקריירה הפוליטית של ברק, כאשר הלכה איתו ברשימה אחת תחת השם "המחנה הדמוקרטי" בבחירות לכנסת בספטמבר 2019. כמה ציניות צריך כדי לדבר על השוטרים שלא נענשו ולהשתמש בתמונות החללים כאשר האחראי הישיר והראשי לרצח הוא עבורך ממנהיגי "האלטרנטיבה" שאת מוכרת לציבור?
כל זה ועדיין לא הגענו לשקר הגדול ביותר… מצג השווא כאילו מרץ מייצגת אלטרנטיבה לסדר הקיים, וכאילו השתתפות המצביעים הערבים פלסטינים, (כמובן המיעוט שקיבל זכות בחירה, לא הרוב הפלסטיני בין הים לירדן), בבחירות ובממשלה ציונית עתידית יביאו את השינוי המיוחל! גלאון תוקפת את "ראש הממשלה בעבר והנאשם בהווה" ומבטיחה שעליית אחוז האצבעה בקרב הערבים "יבטיח 61 עם מרצ, ויאפשר למחנה הדמוקרטי להקים ממשלה בישראל". שום מילה על הממשלה הנוכחית בישראל, שמרץ, "לגמרי במקרה", שותפה בה, ממשלה שנתמכה, בצורה זו או אחרת, על ידי רבים מנציגי האוכלוסיה הפלסטינית בכנסת, ועל הרצח היומיומי של פלסטינים שהיא מצטיינת בו.
לבסוף היא מציעה למצביעים הערבים חזון פנטסטי באמת: "מינוי מפכ"ל ערבי" למשטרת ישראל. לא, חס וחלילה, עמדת השפעה וחלוקת המשאבים השמורים ליהודים בלבד במדינה הציונית, אבל יאפשרו לערבים, אם יהיו נאמנים וחרוצים, לירות לעצמם בראש בשרות עצמי.
לשיפוטכם: הפוסט אותו פרסמה זהבה גלאון ב-1.10.2022 מובא להלן במלואו
אחרי 22 שנים, הגיע הזמן שחיי יהודים וערבים באמת יהיו שווים.
זה מה שאמרתי הבוקר בשבת תרבות במתנ״ס בטירה, בהנחיית עקיבא אלדר.
זאת השנה ה-22 שבה אנחנו מציינים את אירועי אוקטובר, בהם נהרגו 14 אזרחים – 13 ערבים ויהודי אחד. אני זוכרת עד היום את הכאב והכעס שליווה אותנו אז, ואת הפצע שנפער בלב החברה הישראלית. פצע שעדיין מדמם בעיקר בשל העובדה שאף אחד מהשוטרים לא הועמד לדין.
למרבה הצער והכאב, גם אירועי אום אל חיראן מעידים שבשנים שחלפו, מעט מאוד השתנה. בפיקוד העליון של המשטרה עדיין משרתים שוטרים שנגועים בתרבות של טיוח ושקר, אותה ציינו חברי ועדת אור אחרי אירועי אוקטובר 2000. גם היום, היד קלה מדי על ההדק כשמדובר בערבים ובבדואים.
זה רק קצה הקרחון. בכירים במשטרה מתייחסים בשוויון נפש לכלי הנשק המציפים את החברה הערבית, ונכשלים שוב ושוב במניעה ובפענוח של מקרי הרצח – חברי הכנסת הערבים זועקים על כך כבר יותר מעשור.
אבל השנה, אני רוצה להגיד, משהו בכל זאת יכול להשתנות.
אנחנו מוצאים את עצמנו בנקודה של הכרעה: מצב המפה הפוליטית מאפשר לראות באופן ריאלי שותפות אמיתית של מפלגות ערביות בשלטון. אפשר לא רק להעלות על הדעת, אלא גם ממש לקדם את המצב שבו המשטרה הופכת מגוף בטחוני שמפנה את הנשק כלפי האזרחים הערבים, לשירות ציבורי שמעניק בטחון אישי והגנה – לכל אזרח ואזרחית. מתוך שוויון אמיתי בחיי יהודים וערבים.
רק דבר אחד יכול לקדם את השוויון הזה – שוויון גם בהשפעה.
שיעור ההשתפות בהצבעה בקרב החברה הערבית בבחירות האחרונות היה 44.6%. בציבור הכללי, הוא עמד על 67%. גם האי-שוויון הזה הוא תוצאה של הזנחה פושעת ומכוונת, ושל הסתה אנטי דמוקרטית מצד ראש הממשלה לשעבר והנאשם בהווה, בנימין נתניהו. אם כולנו ניקח את גורלנו בידינו נצליח במשימה הגדולה – להביא לשוויון באחוזי ההצבעה בין יהודים וערבים – החיים של כולנו כאן בישראל יכולים להשתנות לבלי היכר. מצב כזה לא רק יבטיח 61 עם מרצ, ויאפשר למחנה הדמוקרטי להקים ממשלה בישראל – הוא גם יאפשר לה לשנות את סדר העדיפויות באופן מהותי, למנות מפכ״ל ערבי ולערוך שינויי עומק במשטרה שיהפכו אותה לגוף מכוון קהילה. מארגון שנוקט באדישות כלפי החיים של אזרחים ערבים, לארגון שמגן עליהם מתוך ערכים של שוויון בחיי אדם.
בעוד חודש יש לנו הזדמנות להפוך את החזון הזה למציאות. אם כל מי שמאמין בשוויון בין יהודים וערבים יצא אל הקלפי ויצביע, אם נגיע אפילו קרוב לשוויון בשיעור ההשתפות של יהודים וערבים בישראל, יהיה לנו את הכוח לשנות, להשפיע – ולהתחיל באיחוי הקרעים של האירועים המדממים מלפני 22 שנה.
מרצ מחויבת לחזון השוויון הזה. ובחודש הקרוב אני מתכוונת לעשות הכל כדי להפוך אותו למציאות.
אלי אמינוב 20.4.1939 – 5.8.2022
מאת: עפרה ישועה-ליית
(This article is also available in English)
(המאמר הבא פורסם בחלקו באתר "זו הדרך" ב-14.8.2022)
המחנה הקטן של מתנגדי משטר במדינת ישראל איבד בסוף השבוע שעבר את אחד הקולות הצלולים והחשובים שלו, עם מותו של אלי אמינוב – הוגה, כותב, איש עבודה ופעיל פוליטי שחשיבתו המקורית השפיעה על דורות של אקטיביסטים וכותבים.
אלי נולד בסומייל, כפר ערבי שהפך לשכונת עוני תל אביבית בסוף שנות השלושים, לאב יוצא בוכרה ואם יוצאת פולין. כשהיה בן תשע, עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, נאלצו כל שכניה הערבים של המשפחה, בהם חברי ילדותו, להפוך לפליטים ובתיהם נמסרו לעולים חדשים, אירוע שנחקק היטב בזיכרונו. בתום שירותו הצבאי עסק בעבודות שונות, ובמהלך חייו היה בין השאר צורף מומחה ובעל בית דפוס. הוא היה מהחברים הותיקים בארגון "מצפן", אליו הצטרף בראשית 1967. חתימתו מתנוססת על המודעה ההיסטורית מקיץ 1967, של פעילים פוליטיים שקראו לישראל לצאת מיד מהשטחים שנכבשו במלחמה ולחתור לפתרון של שלום צודק עם העם הפלסטיני.
ב-1975 עזב אלי את מצפן לטובת ארגון "ברית הפועלים" (המוכר גם כ"אוונגרד", על שם בטאונו התאורטי). ברית הפועלים, שזוהתה עם אידיאולוגיה טרוצקיסטית, אנטי-סטליניסטית, הדגישה באותה תקופה, תקופת המאבק העממי ערב "יום האדמה", את האופי הפלסטיני של המהפכה וכי על הפעילים היהודים להצטרף למאבק הפלסטיני. היא קראה להקמת מדינה סוציאליסטית בפלסטין, הדגישה את הצורך לפרק את המבנה הקולוניאלי שהקימה הציונות כדי לבנות בסיס לחיים משותפים של ערבים ויהודים והתנגדה לקריאה למתן זכות הגדרה עצמית ליהודים בפלסטין – עמדה שאלי נאבק עבורה עוד קודם בדיון הפנימי בתוך מצפן.
אלי לא הסתפק בפעילות למען סיום הכיבוש והתנגדות למיליטריזציה הגוברת של מדינת ישראל אלא ראה צורך בהצגת אלטרנטיבה כוללת והיה מראשוני התומכים בפתרון של מדינה דמוקרטית אחת בכל פלסטין. בשנות התשעים הוא יזם את הקמת "הוועד למען מדינה אחת בכל פלסטין ההיסטורית". עקרונות הוועד, שנוסחו בפשטות על ידי אמינוב וד"ר יהודה קופרמן, כללו דרישה להקמת מדינה אחת, חילונית ודמוקרטית בכל שטח פלסטין; הכרה בזכות כל הפליטים הפלסטינים לשוב לעריהם ולכפריהם; ובחירת אסיפה מכוננת מטעם כלל אוכלוסית פלסטין, ערבים – לרבות הפליטים – ויהודים, שתנסח חוקה דמוקרטית. במדינה זו התשתיות הכלכליות ואמצעי הייצור אמורים להיות נחלת העם כולו כזכות דמוקרטית ומימוש הריבונות.
אלי היה מקורבו של פרופסור ישראל שחק ואחד ממנהלי עזבונו, ביחד עם ד"ר עמנואל פרג'ון. באחרית הדבר שכתב למהדורה העברית של ספרו של שחק "הסטוריה יהודית, דת יהודית, משא של שלושת אלפים שנה" הזכיר כי שחק היה אחד ההוגים הראשונים שהגדירו את ישראל כמדינת אפרטהייד.
במאמרו "'מדינה דו-לאומית' – הבלוף החדש שבא להחליף את בלוף 'שתי המדינות'" שפורסם ב-2013 כתב אמינוב כי "אין פתרון פוליטי מעשי חלופי למדינה אחת, חילונית דמוקרטית, בין הירדן והים". מאמרו האחרון, תחת הכותרת "מ'גאולת קרקע' למשטר אפרטהייד" פורסם בקובץ מלכוד הלאום שיצא השנה בהוצאת ספרי נובמבר. מאמר זה סקר את הדרכים והשיטות שבהן ביצע המפעל הציוני עשרות שנים לפני קום המדינה ובהמשך לאורך שנות קיומה – את נישולם של פלסטינים מאדמותיהם, על מנת לכונן את מדינת הלאום היהודי. את מדינת הלאום הגדיר "ישות מטפיסית מבוססת מוצא", ותיאר כיצד הפכה גזלת האדמות השיטתית לבסיס לכינונה של מערכת חוקי אפרטהייד יהודית-ישראלית, המודגמים במאמר. אמינוב ציין את אפיוניו של האפרטהייד הישראלי לעומת הדרום-אפריקאי. מסקנתו: ללא רפורמה יסודית שתהפוך את ישראל ממדינה מבוססת מוצא אתני ודתי למדינה חילונית דמוקרטית, אין היתכנות לתיקון משטר האפרטהייד . "בסופו של דבר, הקניין הקרקעי של 'הלאום היהודי' הוא הדבק החומרי המחבר בין גזענותה הקולוניאלית של התנועה הציונית וגזענותה הקסנופובית של יהדות ההלכה", כתב.
בשנים האחרונות, למרות הרעה ניכרת במצב בריאותו, הקפיד אלי להתייצב מדי יום ששי בהפגנה למען שכונת שייח' ג'ראח בירושלים ביחד עם ניצה אמינוב, רעייתו לשעבר שהיתה לידידה קרובה ותומכת. הוא טרח לפרסם תגובות קצרות, קולעות ומנוסחות בחריפות, בפייסבוק ובאתרים שונים והתייחס לכל אירוע אקטואלי מטריד בפוליטיקה המקומית. הוא היה איש רעים ובשלן בחסד שיחסר עד מאוד לכל ידידיו ומוקיריו הרבים, לאלה שהכירוהו אישית ולמי שלמדו להעריך את אישיותו דרך כתיבתו ברשת. יהי זכרו ברוך.
* * *
עד כאן, מאמרה של עפרה. ברשותכם אוסיף כמה זכרונות משלי.
היכרתי את אלי כשהיה חבר "מצפן מרכסיסטי" בשנות ה-70 בירושלים. אני הצטרפתי ב-1973 לארגון "ברית הפועלים" (שפרש ממצפן ב-1970) וניהלנו ויכוח חד עם מצפן והפלגים השונים שפרשו ממנו. ב-1975 החליט אלי, יחד עם קבוצת חברים אחרים מ"מצפן מרכסיסטי", לעבור ולהצטרף ל"ברית הפועלים".
באותם ימים אלי סיפר לי כיצד הגיע אל הפעילות בשמאל. הוא היה בצעירותו שוטר בילוש במשטרת ירושלים. באותה תקופה אורי אבנרי ו"העולם הזה" ארגנו פעולות מחאה אזרחית נגד הכפיה הדתית, ואלי שלח מכתב תמיכה למארגנים. במקום תשובה מהנמענים למכתב, קיבל הזמנה לחקירה ונזיפה על עמדתו המסוכנת. זה עזר לו להבין את אופי המשטר שהוא משרת ובהמשך התפטר מהמשטרה והיה לפעיל פוליטי דמוקרטי. המאבק למען הפרדת הדת מהמדינה ונגד התפקיד המרכזי שמשחקת הדת היהודית בהצדקת וביסוס המבנה הגזעני של המשטר בישראל היה תמיד נושא מרכזי עבורו.
באמצע שנות ה-80, ימי פעילות "ועד הסולידאריות עם ביר זית", רב המתנחלים לוינגר קיים הפגנות פרובוקטיביות מול מחנה הפליטים דהיישה הסמוך לבית לחם. תושבי המחנה ביקשו את עזרתנו בקיום הפגנת נגד. אני זוכר כיצד היינו מגיעים מחיפה לביתם של אלי ורעיה במרכז ירושלים, נהנים מהכנסת האורחים הבלתי מוגבלת, לאכול ולהתארגן לפני היציאה להפגנות. משם המשכנו ביחד, כולל הילדים, לדהיישה למשמרת מחאה שהיתה מסתיימת או באירוח ושיחות מקסימות עם הפעילים במחנה הפליטים – או במעצר במשטרת בית לחם. כשיצאנו מהמעצר ידענו להיכן להגיע כדי להתעדכן: הבית של אלי ורעיה.
בהמשך הדרך, בתנועת "אבנא אל-בלד", ערכנו מספר ניסיונות להרחיב את המאבק ולאסוף שותפים פלסטינים, יהודים ובין-לאומיים למאבק למען שיבת הפליטים הפלסטינים והקמת מדינה חילונית ודמוקרטית בכל פלסטין. כך בועידה שנערכה בנצרת ב-1998 ושוב בשתי הועידות שנערכו בחיפה ב-2008 וב-2010. אלי וקבוצות הפעילים שתמיד אסף סביבו היו הכתובת הראשונה כשבאנו לחפש שותפים שנאמנותם לדרך הדמוקרטית הבלתי מתפשרת היתה מעבר לכל ספק.
בעקבות ועידת מינכן למען מדינה דמוקרטית אחת בפלסטין (יולי 2012) יצא קול קורא להתארגנות מתואמת בכל פלסטין (משני צידי הקו הירוק), בגולה הפלסטינית ובקרב תנועת הסולידאריות סביב תוכנית מוסכמת שמגדירה את יסודות הפתרון הדמוקרטי להשבת הזכויות הפלסטיניות ולפתרון בעיית האוכלוסייה המהגרת שהציונות הביאה לפלסטין. אלי וחברי "הוועד למען מדינה אחת בכל פלסטין ההיסטורית" השתתפו בהקמת קבוצת הפעולה שהתארגנה ביפו, והשתתפו בפגישות דיון ותאום בין ההתארגנויות השונות שנערכו ברמאללה.
כחודשיים לפני מותו ביקרתי את אלי בביתו בירושלים. גופו כבר היה שבור כתוצאה ממחלות אך רוחו עוד היתה איתנה ומוחו חריף ואנליטי. העלינו זכרונות מ-50 שנה של מאבק משותף. ניתחנו ביחד את התפתחויות המצב הבינלאומי והסכמנו שהחרפת המשבר של ההגמוניה האימפריאליסטית והמלחמות הבלתי פוסקות שהיא מביאה רק מוכיחים שהפתרון הדמוקרטי שחתרנו אליו כל חיינו הוא לא רק הצודק ביותר אלא גם הפתרון היחיד שהוא בר קימא והמאבק למענו סופו לנצח.
קישורים:
אלי אמינוב על הויכוח בנושא זכות ההגדרה העצמית של היהודים בפלסטין
בשבוע שעבר הגיעו כלים כבדים לביצוע עבודות עפר בבית הקברות המוסלמי בחיפה, אך פעילים שנזעקו לשטח הצליחו להגיע להבנות עם הפועלים והקבלן, ולמנוע את ניסיון הפגיעה בבית הקברות. האירוע המריץ את המחאה, וביום שישי התקיימה הפגנה במקום
(הכתבה הבאה התפרסמה באתר "שיחה מקומית". היא זמינה גם באנגלית.)
ביום שני שעבר, 7 בפברואר, האיום על בית הקברות המוסלמי בבלד א-שייח' שבחיפה הפך פתאום מוחשי מאוד: כמה כלים כבדים לביצוע עבודות עפר התמקמו בקצה בית הקברות, והחלו בהכנות לעבודה.
בתחילת דצמבר 2021, כשהוקם אוהל המחאה בפאתי בית הקברות, המצב לא היה ברור. חלק מהקרקע הופקע כבר בשנות ה-50, ומאז עברו כמעט 70 שנה ובית הקברות ממשיך להתקיים בפועל. כשדיווחתי כאן על המאבק להכרה מחדש בבית הקברות, כתבתי בזהירות כי "חוששים מתוכניות בנייה חדשות".
ההיערכות לשמירה רצופה בבית הקברות הוכיחה את עצמה. כשהגיעו הכלים הכבדים, הפעילים שנזעקו למקום הבהירו לצוות שמדובר בבית קברות. הפועלים, ערבים כולם, סירבו מיד לבצע כל עבודה במקום. בעקבותיהם, הודיע הקבלן היהודי כי כשנשכר לעבוד במקום לא נאמר לו שמדובר בבית קברות, וכי אין בכוונתו לבצע את העבודה.
מכיוון שכל העניין נסגר בהבנה בין הפעילים לעובדים, כוח המשטרה שנשלח כדי לאבטח את העבודות נותר ללא תעסוקה.
בית הקברות, שנוסד בשנות ה-30 של המאה הקודמת על שטח של 44 דונם, שימש לא רק את בלד א-שייח' עצמה, אלא את הקהילה המוסלמית בחיפה ובעיירות ובכפרי הסביבה. משפחות רבות באזור זוכרות בני משפחה שנקברו בו.
כמו כן נקבר במקום ב-1935 השייח' עז א-דין אלקסאם, שהיה אימאם מסגד "אלאסתקלאל" בחיפה ומנהיג מרכזי של הקהילה הפלסטינית, שהוביל את ההתנגדות לכיבוש הבריטי בפלסטין ולהתנחלות הציונית. בשל כך הוא מכונה מאז "בית קברות אלקסאם" (להבדיל מבית הקברות הישן של בלד א-שייח' עצמה, שנקרא על שם השייח' אלסהלי), ויש לו חשיבות סמלית עבור המורשת הפלסטינית בכללה.
בית הקברות בבלד א-שייח' היה מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת מושא להפקעה, לעסקאות מושחתות של ממונים מטעם המדינה, ולמאבקים משפטיים וציבוריים על פני עשרות שנים.
בשנים האחרונות דן בית המשפט בקריות בתביעה של חברת קירור אחזקות, הטוענת לבעלות על חלק גדול מהשטח המופקע, נגד נאמני ווקף אלאסתקלאל. בסיום הדיון דחה בית המשפט את תביעת החברה לחייב את הנאמנים לפנות את הקברים, וקבע שאם ברצונה לפנות קברים, עליה להגיש תוכניות בנייה, ואם תוכניות הבנייה יחייבו זאת – להגיש בקשה לפינוי הקברים לרשות המתאימה במשרד הבריאות.
בינתיים, החברה מנסה "לקצר הליכים" ולקבוע עובדות בשטח, כשהיא מסתתרת מאחורי קבלנים ויזמים. המשטרה, במקום למנוע את הפעולות, מתייצבת באופן לא מפתיע נגד מי שמנסים לשמור על בית הקברות.
הניסיון לפגיעה מוחשית בבית הקברות שודר בזמן אמת באמצעי תקשורת ערביים, ועורר תגובות נרחבות ברשתות החברתיות. העיתונות העברית, כהרגלה, התעלמה מהאירוע. באוהל המחאה התכנסו עוד באותו הערב הפעילים הקבועים מנאמני ווקף אלאסתקלאל, נציגי משפחות הקבורים וועד האוהל, יחד עם נציגי תנועות וארגוני מחאה, וצעירים משכונות חיפה הערביות. הוחלט לקיים הפגנת מחאה ביום שישי בשעה שתיים אחר הצהריים.
לקראת ההפגנה, קיבלו כמה מארגנים ופעילים שיחות ממי שהציגו עצמם כאנשי משטרה או שב"כ, שניסו להניא אותם מלהפגין. הקצין האחראי במשטרת נשר הציע לאחד המארגנים לקיים במקום "תפילת יום שישי" במקום הפגנה. אני עצמי הופתעתי ביום חמישי לקבל שיחת טלפון מאדם שהציג את עצמו כ"עמיחי מהשב"כ", וניסה לשכנע אותי "להפעיל את השפעתי" כדי "למנוע אלימות" בהפגנה.
למרות האיומים, הגיעו עשרות רבות של פעילים להפגנה בשישי. המשטרה, מתוגברת בכוחות מיוחדים, הקיפה את האזור וחסמה חלק מהתנועה בצומת מבעוד מועד. עוד לפני שההפגנה החלה דרשה המשטרה כי לא יונפו דגלי פלסטין ליד הכביש הראשי.
כמה צעירות שנשאו דגלים נבלמו על ידי השוטרים ליד המחסום המשטרתי, בעוד שאר המפגינים הסתדרו בשורה לאורך הכביש הראשי, על פני הגשר שהוקם מעל בית הקברות. לבסוף הופיע גם דגל פלסטין גדול במרכז ההפגנה. בעיתונות ציינו אחר כך כי היתה זו כנראה הפעם הראשונה שדגל פלסטין מונף בנשר מאז גירוש תושבי בלד א-שייח', ב-1948.
המפגינים נשאו שלטים בערבית, בעברית ובאנגלית, שבהם קראו לכבד את בית הקברות ולהימנע מפגיעה בו. חלק מהשלטים האשימו ישירות את החברות המעורבות, קירור אחזקות וגולד ליין, יחד עם הממסד הישראלי, בפגיעה בבית הקברות, וקראו להחרים את מוצריהן.
חלק מהקריאות בהפגנה התייחסו גם לפגיעה בבתי קברות כאחד מסממני מדינת האפרטהייד. השייח' ראאד סלאח, מנהיג התנועה האיסלאמית הצפונית, שהשתחרר לא מכבר ממאסר ממושך, הצטרף אף הוא להפגנה והתקבל בהתלהבות על ידי המפגינים.
מהצד השני של הכביש התקיימה הפגנת נגד קטנה, מלווה בתמונות של ח"כ איתמר בן גביר ובכרזה גדולה הקוראת להתפקד ל"עוצמה יהודית".
בינתיים, הפגיעה בבית הקברות נמנעה, והניסיון לפגוע בו רק עורר וחיזק את הקריאה לעצור את כל תוכניות ההריסה ואת הדרישה להכרה בבית הקברות והחזרת מלוא שטחו לבעלות הווקף. לצד זאת, התעצם גם החשש מניסיון נוסף לעלות בדחפורים על בית הקברות, שיגובה בשימוש בכוח רב, כפי שנוהגת המשטרה בביצוע הריסות ביישובים הערביים.
בסיום ההפגנה התכנסו הפעילים באוהל כדי לדון בדרכים להרחיב את המאבק.
מאת: ענת מטר
(הפוסט הבא הופיע היום בעמוד הפייסבוק של ענת מטר. את הקישורים הרלבנטיים העברתי מההערות לגוף הטקסט.)
סיפור ההתנכלות לדוקטורנטית סומיה פלאח עבר פה בשקט. אולי זה משום שהמופרכות ניכרת, והתחושה היא שעוד רגע זה ייגמר. חבל לבזבז אנרגיה. אבל ביום שלישי (25.1.2022) הוארך מעצר הבית שלה בשבוע נוסף, בתנאים שתיכף אפרט. אז הגיע הזמן.
סומיה היא דוקטורנטית בטכניון. היא מתמחה במדעי הסביבה והאטמוספירה, שימשה במשך שנים אחדות כיועצת של בתי הזיקוק בחיפה ועבדה גם במשרד לאיכות הסביבה. תוכלו למצוא בקישור להלן דו"ח מפורט מטעם המשרד, עליו היא חתומה, בעניין היתר פליטת גזים למפעל פרוטרום. בקישור אחר, משהו שונה לגמרי: מאמר בערבית מדצמבר 2020 על האופן שבו ישראל מזהמת את הנגב באמצעות חומרי דישון מסוכנים. (האם ברקע המעצר גם השמצת קק"ל הקדושה, בפרט כשהעיניים מכוונות כעת כלפי מעשיה הנפשעים בנגב?)
סומיה היא גם אקטיביסטית. היא פעילה בחראק-חיפה ומשתתפת קבועה בהפגנות התנועה, למשל אלה המוחות נגד המעצרים המנהליים ומזדהות עם שובתי-הרעב. בשלהי אוקטובר 2021 השתתפה בכנס במדריד. היה זה כנס ההקמה של תנועת צעירים פלסטינים, בארגון מסאר אל-בדיל. גם בעניין זה צירפתי לינק, המוביל לתוכניות העתידיות של התנועה. בגדול, הכוונה היא לחשוב על העתיד בפלסטין רבתי, לאחר כישלון שיחות מדריד, הסכמי אוסלו, ובעצם הציונות בכללה. לא כל כך נעים לאוזניים ציוניות.
בכנס פגשה סומיה את חאלד ברכאת, העומד, ביחד עם בת-זוגו, בראש סמידון, הרשת לסולידריות עם האסירים הפלסטיניים (ממנה אני שואבת מידע לדף הזה, באופן קבוע, כבר שנים). סמידון הוכרזה על ידי השלטון הישראלי כארגון טרור, כמוה כארגונים רבים וטובים אחרים, כידוע. סומיה נחשדת ב"מגע עם סוכן זר". נרמז שהיא העבירה לו מידע על תנועות סטודנטיאליות פלסטיניות בישראל. האם מדובר בברכאת? אחת ממטרות התנועה החדשה היא שבירת המחיצות בין הקהילות הפלסטיניות השונות: 48, 67, רצועת עזה הנצורה, הגלות. האם זה מה שמפחיד כל כך את אנשי הארגון המתועב?
בבוקר ה-11 בינואר, בשיטות הידועות, פרצו אנשיו לביתה של סומיה, החרימו את המחשב והטלפון שלה ועצרו אותה. באותו יום היא נחקרה 12 שעות ו"שוחררה" למעצר בית. מאז היא נחקרה מעט מאד אך נמצאת במעצר בית בתנאים מגבילים קשים. ב-20 בחודש האריך שוב שופט בית-משפט השלום את מעצר-בית בתנאים מגבילים: הבית לא יהיה זה שבו היא מתגוררת עתה, בחיפה, אלא בית אמה בכפר ערב אל-היב; מותר לה לצאת ללימודים בטכניון יום בשבוע, אך עליה להגיע ישירות לשם ולחזור ישירות לבית אמה בכפר; אסור לה להיכנס לחיפה בחודש וחצי הקרובים; אסור לה להשתמש בטלפון ואינטרנט עד לחודש מרץ. כאמור, מעצר הבית בתנאים הללו הוארך בשבוע נוסף ביום שלישי ה-25.1.
בינתיים משחררת המשטרה הצהרות על כך שעדיין מפשפשים בפוסטים ובפרסומים השונים של סומיה ברשתות החברתיות. עורך-דינה, חאלד מחאג'נה, מעריך שההר לא יוליד אפילו עכברון. ההערכה הזו נשמעת לי סבירה מאד, כי ברור שהשופטים לא התרשמו שיש פה עילה למעצר בתנאים מחמירים יותר.
סומיה פלאח היא סטודנטית מצטיינת, בת ארבעים, שכבר רשמה הישגים אקדמיים ומקצועיים מרשימים בתחום מדעי הסביבה. אולי בכלל זה מה שכל כך מפחיד?
חיפה החופשית 