ישוחררו חמשת הנאשמים מאולם!

בספטמבר 2025, כשרצח העם בעזה היה בעיצומו, חמש פעילות ופעילים פרו פלסטינים בגרמניה החליטו לא להסתפק במחאה מילולית. הם נכנסו למפעל של אלביט סיסטמס בעיר אולם (Ulm), וגרמו נזק למקום. הם עצמם הזמינו את המשטרה וחיכו לה במקום. מאז, כבר כמעט שנה, מוחזקים החמישה בבתי כלא גרמנים שונים בקרבת העיר שטוטגרט. משפטם מתנהל בתוך מבנה בית כלא תוך הגבלות לא-שגרתיות על ייצוגם המשפטי ועל התנהלות קהל. חבר שביקר לאחרונה בגרמניה ונכח בישיבה של משפט "החמישה מאולם" שלח במיוחד ל"חיפה החופשית" את המאמר שלהלן.

על מערכת המשפט הגרמנית

קשה להפריז בתיאור היעילות הגרמנית: הם בנו אולם בית משפט ממש בתוך מתחם הכלא, כדי להבטיח שהצינור המוליך מנחשד לכלוא יהיה קצר ככל האפשר. בדרך זו, גם מי שמגיעים להפגין תמיכה בנאשמים עלולים לעבור באותו צינור מקוצר ולהפוך, כהרף עין, לטרוריסטים בעצמם.

חם בחוץ. נראה שמשבר האקלים מביא קיצים קשים למדינה שלא מורגלת בחום כזה. אי אפשר להמתין בפנים, ואי אפשר אפילו לגשת לשירותים – שהרי המתחם כולו שוכן בירכתי כלא שמור היטב. הפועלים שעבדו בסמוך הפגינו אנושיות והציעו לקהל להשתמש בשירותים החיצוניים שלהם, אולם המשטרה מיהרה למנוע גם את המחווה הקטנה הזו.

בפנים, ההצגה חייבת להימשך. קיר זכוכית חסינה לכדורים חוצץ בין הנאשמים – חבורה של צעירים קווירים באזיקים, שמעולם לא פגעו באף אדם, רק ברכוש – לבין סנגוריהם. הצילום מותר רק כשהם כפותים; ברגע שהאזיקים מוסרים, המצלמות מורחקות. חלילה שלא תונצח תמונה שתסדוק את נרטיב "הפושעים המסוכנים" ותחשוף את האמת: מדובר בצעירים אמיצים שנטלו לידיהם את התפקיד שהמדינה שלהם מעלה בו – המאבק לעצירת רצח עם.

לגרמניה היסטוריה רוויית מעשי רצח עם – שהשואה היא רק אחד מהם. שיתוף הפעולה הנוכחי שלה ברצח העם הפלסטיני הופך אותה, שוב, למפירת החוק הבינלאומי. כדי להתחמק מאחריות זו, מערכת המשפט מנסה לנתק את הדיון מההקשר הרחב: לצייר את חמשת הנאשמים מאולם כוונדליסטים שסתם נהנים להרוס רכוש, ואת "אלביט" – לא כחברת נשק שמחמשת את רצח העם בעזה ומסייעת להרחבתו ללבנון ולגדה – אלא כעלמה תמימה במצוקה הזקוקה לחסות המדינה.

חסות זו היא ההגנה מפני חמישה צעירים שסירבו להמשיך לשבת בחיבוק ידיים מול תמונות הזוועה: עוד וידאו של ילדה שנרצחה, אב הנושא את שאריות גופת בנו הפעוט בשק, וילדים מורעבים – מראות המהדהדים באופן מצמרר תמונות אחרות שגרמניה הייתה רוצה מאוד למחוק מההיסטוריה שלה.

כל הכבוד לעורכי הדין של ההגנה, שלא חסכו בהאשמת גרמניה בשיתוף פעולה עם רצח העם הפלסטיני, שלא הסכימו לנתק את המעשה המיוחס ללקוחותיהם מההקשר, ושמתעקשים שהחמישה מאולם הם גיבורים ולא "טרוריסטים". במעמד זה יש לציין לחיוב את האינקלוסיביות של מערכת המשפט הבריטית, שבניגוד למערכת הגרמנית היא מסכימה ברוב טובה לכלול תחת הקטגוריה של טרור גם א.נשים שאינם מוסלמים או ערבים. לא זה המצב לגבי מערכת הביון באזור שטוטגרט: למרות שהיא עוקבת אחרי "ימנים קיצוניים", היא לא מוכנה לכנות אותם טרוריסטים – שהרי הם מהגזע העליון, והגזע העליון לא יכול לבצע טרור.

זהו עוד אחד מקווי הדמיון בין מערכת הכוח הגרמנית לבין ההתנהלות בישות הציונית. בהקשר זה מעניין לציין שמשטרת ברלין ירתה למוות באדם שדרס א.נשים באירוע הגאווה בברלין, בעוד משטרת שטוטגרט לא ראתה צורך לירות למוות באדם שהצית את אשתו לשעבר באמצע הקניון בניסיון לרצוח אותה. אולי זה רק צירוף מקרים שהראשון היה גרמני-מוסלמי והשני הוא גרמני שאינו מוסלמי.

אלביט סיסטמס היא חברת נשק ציונית. הנשק שהיא מייצרת על אדמת גרמניה, ובשיתוף פעולה מוחלט עם הממשל הגרמני, משמש ישירות לרצח העם הפלסטיני בעזה. 30% מהנשק שמשמש את הציונים עבור התפרעותם הפושעת בכל רחבי המזרח התיכון מגיע מגרמניה – מה שהופך אותה לשותפה השנייה בגודלה באספקת נשק לישות הציונית (אחרי ארה"ב, כמובן).

מעניין אך לא מפתיע, גם התוכנות שמאפשרות את רדיפת מתנגדי המשטר בגרמניה (ובכללם החמישה מאולם) הן תוכנות "ישראליות". חותמת ה-"Tested in the field" (נוסה בשטח) שלהן, שמעלה את ערכן בעיני משטרים משתפי פעולה כמו גרמניה, הושגה על גב העם הפלסטיני – ובעיקר על גב סבלם של אסירים פוליטיים פלסטינים.

מספר הפלסטינים שנאסרו על ידי שלטונות הכיבוש לאורך שנות קיומה של הישות הציונית מוערך בכמיליון. אלפים רבים מוחזקים במחנות העינויים הציוניים ברגעים אלו ממש, בהם אחוז ניכר שאפילו לא זכו להצגת התיאטרון של "משפט הוגן" לה זוכים החמישה מאולם.

כשאנחנו מסתכלים על עינוי הדין של חמשת הנאשמים מאולם בגרמניה, אסור שנתמקד רק בהם ונשכח את האסירים והאסירות הפלסטינים במחנות העינויים הציוניים. והם אכן אינם נשכחים: בנאום מטעם Pako (הוועדה הפלסטינית של שטוטגרט) הוזכרו האסירים הפוליטיים הפלסטינים יותר מפעם אחת.

לדעתי, חשוב מאוד שהתומכים האירופאים לא יראו בעם הפלסטיני עם שגורלו אך ורק לעורר רחמים – כאילו הפלסטינים הם רק הקורבנות הנרצחים והגיבורים האירופאים מקריבים את עצמם כדי להצילם; שהרי זה כלל לא נכון. החמישה מאולם הם חלק קטן מציבור גדול של גיבורים, שרובם פלסטינים, המוכנים לסכן את חירותם (ואף מעבר לכך) כדי לעצור את הקולוניאליזם הציוני – ובתוכו את רצח העם הפלסטיני – ולשחרר את פלסטין.

לאן הגענו בעקבות רצח העם בעזה?

נקודות לדיון על המצב הפוליטי הנוכחי – דצמבר 2025

רצח העם נמשך

הלוואי ויכולנו להסתכל אחורה על רצח העם בעזה ולנהל את הדיון על מה שאחריו. בינתיים רצח העם בעזה נמשך באופן יומיומי, גם אם בקצב מופחת. האמצעי העיקרי כעת לרצח העם הוא המצור המתמשך, כולל הגבלות חמורות על כמויות המזון הבסיסי, מניעת כניסת אוהלים, קרוונים וחומרי בניה, מניעת שיקום התשתיות החיוניות לחיים אנושיים, מניעת כניסת תרופות וציוד רפואי מציל חיים כמו גם מניעת פינוי פצועים וחולים לקבלת טיפול מחוץ לרצועה. במקביל ממשיכות ההפצצות, ההפגזות, הירי והרצח באמצעות כתב"מים באופן יומיומי. הצבא מגדיר שטחי הריגה בלתי מסומנים. בשטחים שעדיין תחת כיבוש צבאי ישיר ממשיכים הכובשים במסע שיטתי להשמדת כל תשתית לחיים.

רצח העם שמנהלת המדינה הציונית נגד העם הפלסטיני אינו מוגבל רק לרצועת עזה המכותרת. בגדה המערבית, כולל ירושלים, ממשיך מסע השוד, הנישול, הפרעות והרצח בתיאום מלא בין צבא הכיבוש ובין המתנחלים "האזרחיים".

גם בתוך הקו הירוק, מה שאנו מכנים "פלסטין 48", נמשכים הפקעת האדמות, הרס הבתים ואף עקירת כפרים שלמים מאדמתם כדי "לייהד" את השטח. שלטון כנופיות הפשע, ומעשי הרצח היומיומיים, בחסות שירותי הביטחון הישראליים, נועדו להפוך את חיי "האזרחים" הערבים-הפלסטינים לבלתי נסבלים.

בכל החזיתות, הציונות פועלת בשיטתיות להגשמת מטרתה: ביסוס הישות המתנחלת על חשבון הרג, גירוש ושיעבוד בנות ובני הארץ המקוריים.

של מי המלחמה הזאת, לעזזל?

למרות כל הדרמה והכאב של המאבק היומיומי על אדמת פלסטין, חשוב להבין שזו, בעיקרה, אינה מלחמה בין האוכלוסייה הילידית למתנחלים על פיסת הארץ בין נהר הירדן לים התיכון. את הפצצות שהפכו את רצועת עזה לאיי חורבות סיפקו בהתנדבות ובהתלהבות מעצמות "המערב" ובראשן ארצות הברית. המטוסים שהטילו את הפצצות גם הם מתוצרת ארצות הברית. מאז 1973 ישראל לא ניהלה שום מלחמה או מסע רצח מתמשך ללא רכבת אווירית שאיפשרה זאת.

גם ההחלטות השונות על הפסקות האש (בחזיתות לבנון, איראן, עזה) התקבלו בידי ממשלת ארצות הברית. ישראל משולה בכך לכלבי התקיפה של יחידת "עוקץ". היא חורקת שיניה ומאיימת כל ימות השנה. היא תוקפת כאשר בעליה משחרר את החבל ונסוגה כאשר הוא מושך בחזקה בחבל שלצווארה.

המלחמה הנוכחית, בעקבות "מבול אלאקצא", הייתה המלחמה הראשונה מאז 1973 בה היו מעורבות רבות מארצות האזור. התעמולה הישראלית והמערבית אוהבת להציג את מי שנלחמים בישראל כ"שלוחות של איראן". אם מסתכלים טיפה יותר לעומק, התמונה מאוד שונה. הפלסטינים, כמובן, נלחמים לחרותם הרבה לפני המהפכה האיראנית (שניצחה ב-1979). חיזבאללה בלבנון הוא תוצאה ישירה של הכיבוש הישראלי (1982 -2000) ומבטא את שאיפותיהם של בני המיעוט השיעי המופלה לרעה בתוקף החוקה העדתית שהאימפריאליזם הצרפתי הכתיב ללבנון. אנסאר אללה ("החות'ים") בתימן החלו את המאבק שלהם נגד עריצות ושחיתות השלטון התימני בשנת 1992. הם הזרם היחיד מתנועות "האביב הערבי" שהצליח להישאר בשלטון למרות מסעי כיבוש, הפצצות והרעבה בינלאומיים נגדם.

המלחמה הגדולה הקודמת שארצות הברית ניהלה באזורינו, בעידוד הלובי הישראלי, הייתה הפלישה לעיראק ב-2003, שעדיין לא הסתיימה. התוצאה, כזכור, הייתה הרת אסון לעיראק ולאזור (ובאירוניה של ההיסטוריה, חיזקה את איראן). מה שמשותף לכל המלחמות הציוניות-אמריקאיות באזור הוא הרצון למנוע עליית כל כוח מקומי שיכול לפתח את האזור ולהגיע לעצמאות כלכלית ופוליטית. מדינת ישראל מופיעה בתפקיד "מסמר ג'וחא" אותו תקע האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון במטרה לאפשר התערבות זרה מתמדת באזור. לכן מכריזות ארצות הברית ובנות בריתה המערביות על הצורך להבטיח "עליונות אסטרטגית" של ישראל על פני כל קואליציה אזורית אפשרית. בהתחשב בעובדה שיש באזורינו מעל 400 מיליון ערבים, שאליהם אפשר להוסיף גם "סכנה איראנית" ו"סכנה טורקית", אין ספק שהאימפריאליזם לקח על עצמו משימה כבדה לזרוע סכסוכים,  הרג והרס בחלק זה של העולם.

מה בכל זאת השתנה?

המאבק הפלסטיני נמשך, למרות רצח העם, וחזר למרכז הזירה האזורית והעולמית

הפלסטינים לא בחרו להיאבק. בסדר האימפריאליסטי הנוכחי פשוט אין להם מקום, והרדיפות הישראליות הבלתי פוסקות אינה מאפשרת לאף פלסטיני לישון בשקט.

בצל מאזן הכוחות הנוכחי, הפלסטינים לא יכולים להשיג את חרותם. גם הקלה במצב, בדמות מדינה פלסטינית עצמאית ב-20% משטח פלסטין, אינה אלא אשליה שמנופפות בה מעצמות המערב כדי להצדיק את תמיכתן בכיבוש הישראלי ובהמשך רצח העם.

הסיבה העיקרית ל"החמצה" הפלסטינית המתמשכת היא שהם ניצבים מול כוח אימפריאליסטי שנועד להבטיח הגמוניה מול מאות מיליוני תושבי האזור. לכן המאבק הפלסטיני הוא בעיקרו "להכות מבפנים בדפנות המיכלית", כפי שכתב הסופר הפלסטיני רסאן כנפאני, בתיקווה שהאנשים שבחוץ ישמעו.

האכזריות הישראלית במהלך רצח העם בעזה, על פני למעלה משנתיים, אכן עוררה חלקים גדולים מאוכלוסיית האזור והעולם לתמוך במאבק הפלסטיני. כמו שאמר טראמפ עצמו: "ביבי, אתה לא יכול להילחם בכל העולם."

המאבק הפלסטיני והסולידאריות הבינלאומית הובילו להפסקת האש החלקית המתקיימת היום. הרבה יותר עוד יידרש כדי להגיע לפיתרון אמיתי של הבעיה.

הציבור הישראלי בחר ברצח העם ואיבד צלם אנוש

אם בעבר היה מי שטען בישראל כי "אנו נלחמים למען השלום", ישראל כולה, ולא רק הימין הפשיסטי הגאה בפשיסטיותו, הפסיקה להעמיד פנים. ישראל כולה התגייסה ברצון לביצוע רצח העם בעזה. אין בציבור הישראלי שום התנגדות פוליטית משמעותית להמשך הרצח והטיהור האתני בגדה המערבית. גם ההתעללות בפלסטינים אזרחי ישראל אינה זוכה לשום התייחסות בספרה הישראלית.

רוב הביקורת מהאופוזיציה הציונית על הממשלה הפשיסטית ביותר בתולדות ישראל תוקפת את הממשלה מימין. למה לא מגייסים בכוח את החרדים? למה ביבי לא תקף את עזה מוקדם יותר? למה לא מחסלים את החמאס? כעת מפגינים רבים כדי להדק את מצור ההרעבה על שני מיליון קורבנות רצח העם בעזה, עד שיעלו מהאוב את גופת "החטוף הישראלי האחרון" שככל הנראה נכתשה ונקברה על ידי המפציצים הישראלים.

המזרח התיכון משתנה

זמנים קשים מעמידים את כל המבנים הפוליטיים הקיימים במבחן. התבוסה הערבית במלחמת 1948 הובילה לנפילת המשטר המלוכני במצרים (ב-1952) ובעקבות זאת לעשור של מאבקים ושינויים אזוריים. התבוסה הערבית ב-1967 הובילה מצד אחד לעליית "המהפכה הפלסטינית" ומצד שני למלחמה נוספת ב-1973, שבה, למרות פנייתם ימינה, החזירו המשטרים הערביים במצרים ובסוריה מעט מהאיזון האסטרטגי שאבד. בכל אחד מהמקרים האלו הוביל אירוע מזעזע לשינויים מבניים שהתרחשו במשך שנים רבות. רצח העם בעזה, ועמידתן של מעצמות המערב לצד ישראל, הוא אירוע בקנה מידה דומה, שעוד ישפיע רבות על מפת האזור.

בינתיים ישראל לא השיגה הכרעה באף אחת מזירות המלחמה. התוקפנות הישראלית הבלתי פוסקת כלפי לבנון וסוריה, התקיפה בקטר והאיומים בסבב נוסף נגד איראן מהווים תזכורת לכל מי שרצה לשכוח כי ישראל אינה מסתפקת בשלילת זכויות העם הפלסטיני אלא מהווה איום על הרצון לחיים, לפיתוח וליציבות באזור כולו.

בינתיים אפשר לזהות כמה מגמות שיכולות להתפתח לכאן או לכאן:

• מבחינה כלכלית תפקידן של מעצמות המערב באזור נמצא בירידה. שחקנים אזוריים (כמו טורקיה) מתחזקים. השותפה הבינלאומית העיקרית לפיתוח כלכלי היא סין.
• ארה"ב נוהגת כראש מאפיה שמשלח את חייליו (ישראלים ואחרים) לרצוח ולהרוס ובא אחר כך לדרוש כופר כדי "להשכין שלום". בינתיים המשטרים הערבים מנסים לקנות שקט באמצעות שוחד וחנופה, בהצלחה חלקית מאוד. לא ברור כמה הסדר זה יכול להימשך עד שינסו למצוא פתרונות אחרים.
• במשך עשרות שנים האסטרטגיה האמריקאית באזור התבססה על "הפרד ומשול". זו הגיע לשיאה במלחמת איראן-עיראק (1980-1988) כאשר ארה"ב חימשה את עיראק וישראל חימשה את איראן. התוצאה המשמחת, מבחינת ארה"ב וישראל, הייתה יותר ממיליון ערבים ואיראנים הרוגים. בעשורים שאחר כך המשיכה ארה"ב לנסות ללבות סכסוכים בין סונים לשיעים או בין ערבים לפרסים. בשנים האחרונות מתחילה מגמה לנסות להימנע מסכסוכים ולחפש דרכים לשיתוף פעולה אזורי.
• דפוס מרכזי של השליטה האימפריאליסטית באזור הוא תמיכה בשלטון של משפחה, כת צבאית או מיעוט דתי או אתני שנזקק לתמיכה חיצונית מתמדת כדי לשמור על הפריבילגיות שלו ולדכא את רוב האוכלוסייה. בעקבות רצח העם בעזה וההרחבה האזורית של המלחמה (כמו גם בעקבות ההסתבכות הרוסית באוקראינה) נוצרה הזדמנות להפלת המשטר בסוריה ולהקמת משטר חדש על ידי חלק ממרכיבי "המהפכה הסורית". המשטר החדש בסוריה מהווה ניסיון היסטורי חדש מבחינות רבות. קודם כל זהו שלטון שעלה מתוך התקוממות עממית ושיכול לבנות מדינה סורית בתמיכת מרבית תושביה. ההתפתחויות בסוריה בשנה שעברה ובשנים הבאות מהוות מוקד עניין ותקווה לרבים מתושבי האזור ומקור של דאגה לאימפריאליזם.

אנחנו בעיצומו של מהפך בסדר העולמי

ארצות הברית מאבדת במהירות את מעמדה כמעצמה הראשית בעולם. מבחינה "הכלכלה החומרית" סין כבר עברה בהרבה את ארה"ב. אחד מסימני הכוחות היורדים (ארה"ב ואירופה) הוא ריבוי הסכסוכים הפנימיים במחנה, בתוך ובין המדינות. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שהכוח העולה אינו מעצמה אימפריאליסטית אלא "מדינת עולם שלישי", ועוד בשלטון מפלגה קומוניסטית.

כיוון שעליונותה הצבאית של ישראל היא פועל יוצא של הטכנולוגיה, הכלכלה והכוח הצבאי האימפריאליסטי, אפשר לצפות לשינויים מהירים גם באזורנו.

תסריטים לשינויים בעתיד

כיוון שאנו בעיצומם של תהליכי שינוי רבים, בעלי השפעות הדדיות, קשה לחזות כיצד דברים יתפתחו. בכל זאת, ישנן "נקודות פיתול" שיכולות להתרחש בעתיד הלא רחוק ושכדאי לדון בהיתכנותן ולנסות להתכונן להשלכותיהן.

• תוקפנות ישראלית נרחבת מול לבנון ו\או סוריה בהחלט עומדת על הפרק.
• ישראל עלולה בהחלט לנסות להשלים את הטיהור האתני בפלסטין.
• מאזן הכוח הצבאי בין ישראל לארצות האזור יכול להשתנות עקב הכנסת טכנולוגיות חדשות.
• ארצות הברית יכולה להחליט כי התמיכה בישראל איננה משרתת יותר את האינטרסים שלה.
• הצטברות בעיות פוליטיות, כלכליות וביטחוניות יכולה לגרום להגירה המונית מישראל.
• התחדשות דמוקרטית במזרח התיכון ברוח האביב הערבי יכולה ליצור אלטרנטיבה פוליטית חיובית.

כמובן שיש אינסוף אפשרויות נוספות, החל משריפת כדור הארץ, מידבריזציה של האזור או שקיעת כולנו (או חלקים מאיתנו) בסכסוכים עקובים מדם…

בינתיים הייתי מציע להתרכז בתסריטים האופטימיים, שבהם אולי נוכל להשפיע למען עולם טוב יותר.

משטרת חיפה מונעת הפגנות נגד רצח העם בעזה ונגד המלחמה בכל החזיתות

(This post is also available in English.)

מאז תחילת מסע רצח העם בעזה, באוקטובר 2023, משטרת ישראל פועלת באלימות ובעקביות למנוע כל הפגנה פלסטינית בתמיכה בתושבי עזה המורעבים והנרצחים. נוכח מצב זה התארגנה קבוצת פעילים מבני החברה היהודית בפלסטין בניסיון לשמור על נוכחות ההתנגדות ברחוב… ניסיונות שונים להפגין נגד רצח העם בעזה נענו ברמות שונות של דיכוי. בחודשים האחרונים הגבירה המשטרה את הדיכוי כך ששום הפגנה לא הצליחה להתקיים יותר מכמה דקות עד לפיזורה באלימות ולפעמים אף במעצרים.

מאז הרחבת המלחמה לחזית נוספת, עם תחילת ההתקפה הישראלית על איראן ב-13 ביוני 2025, החריף הדיכוי אף יותר. ביום שני פוזרה משמרת מחאה של 15 אנשים נגד המלחמה בצומת הרחובות הנביאים ושבתאי לוי בהדר. מפגינים שנשארו לעמוד על המדרכה נעצרו באשמת לבישת חולצה שעליה הכיתוב "לעצור את המלחמה". (ראו דיווח בעיתון הארץ ובאתר וואלה.)

אתמול (בשבת ה-21.6) הגדילה המשטרה לעשות ומנעה כל הפגנה באמצעות התנכלות לכל מי שנמצא באזור המיועד, עוד טרם שנעשה ניסיון להפגין. להלן אני מביא במלואו גילוי דעת של קבוצת "שמאל חיפה" לגבי האירוע.

הודעה לעיתונות של "שמאל חיפה" בדבר ההפגנה שלא הייתה

סיכום אירועי אתמול בהפגנה שלא הייתה:

ב-21.6.25 בשעה 18:00 הייתה אמורה להתקיים הפגנה נגד רצח העם והמלחמה בכיכר האסיר (שד' בן גוריון) בחיפה.

כ-20 דקות לפני ההפגנה כבר נכחו במקום כ-40 אנשי כוחות הביטחון – שוטרים במדים, מג"ב ושוטרים בלבוש אזרחי.

החל בשעה שש לערך החלה מסכת של הצקות עד התעללויות של השוטרים ובראשם מפקד התחנה כלפי המפגינים, שכללו:

1. דרישה להזדהות וחיפוש בתיקים אישיים ללא עילה, גם כלפי מפגינים שלא היו קרובים כלל לאזור ההפגנה.

2. מתן קנסות מופרכים ע"י פקחים של העיריה על שלטים של ההפגנה שהונחו בצד לכמה דקות.

3. יריקות של שוטרים לעבר מפגינים.

4. חיפוש פיזי.

6. החרמת באנר ושלטים.

7. אלימות ואיומים באלימות: שני מפגינים בודדו מחבריהם ברחובות סמוכים למקום הפגנה ע"י שוטרים בלבוש אזרחי שהקיפו את המקום, ונלקחו למקומות נסתרים (כ"א בנפרד). על האחד איימו שאם יפגין הוא ייעצר מייד, יילקח לתחנה ושם ישברו לו כל עצם ועצם בגופו. על השני איימו תחילה בחניקה ולאחר מכן הכו אותו בפועל תוך שממשיכים להטיח איומים ועלבונות. השוטרים האלימים סירבו להזדהות. יודגש ששני האירועים האלה קרו כאשר המפגינים מבודדים ומוסתרים מחבריהם שהיו מנועים מלראות ולצלם את מה שנעשה להם.

8. מפגינה נעצרה ונשלחה לשלושה ימי מעצר בית על העלבת שוטר. בזמן שהיתה מעוכבת שוטר הודיע לה שמעתה ואילך יעצור אותה בכל הפגנה "כי זה כיף".

9. מעקב של שוטרים אחרי מפגינים לפני ההפגנה, בזמן ההפגנה ולאחריה.

10. מפגין בודד שעמד בכיכר אמיל חביבי עם שלט "הרעבת עזה היא פשע נגד האנושות" הותקף על ידי מפקד תחנת משטרת חיפה, השלט שבידו נקרע והוא גורש מהמקום באיומים ובדחיפות.

ההפעלה במקביל של כל האמצעים האלה מעידה על כך שמשטרת חיפה הכריזה מלחמת חורמה על הזכות הדמוקרטית להפגין בעיר. נוכחותו הפעילה והאלימה של מפקד התחנה, והפרקטיקות וההתבטאויות הדומות שנקטו שוטרים שונים, מראות שמדובר במדיניות מוכתבת מלמעלה.

הפגנת היחיד שלי

ביום חמישי לפני שבוע וחצי, ה-12.6, נעצרתי עם עוד שתי חברות בהפגנה קודמת בכיכר האסיר. שוחררנו לאחר מספר שעות, כאשר תנאי השחרור היה הרחקה ל-15 יום מהמושבה הגרמנית. כיוון שלא יכולתי להשתתף בהפגנה שתוכננה לאתמול, הלכתי לכיכר אמיל חביבי שבכניסה לוואדי ניסנאס. הכיכר הייתה מלאה שוטרים, כמו גם נקודות מפתח אחרות באזור הוואדי והמושבה הגרמנית, במסגרת גיוס חרום של משטרת חיפה, מגובה על ידי משמר הגבול, למנוע כל אפשרות שההפגנה תזלוג ממקומה המיועד ותתקיים בכל זאת.

עמדתי שם מספר דקות בעודי לובש את "החולצה האסורה" עם הכיתוב "לעצור את המלחמה". כשראיתי שהשוטרים לא עושים דבר, הבאתי שלט שעליו נכתב "הרעבת תושבי עזה היא פשע נגד האנושות." עמדתי עם השלט בצומת כשלושת רבעי השעה. העוברים ברחוב ורוב הנוסעים במכוניות הפגינו את אהדתם. לאחר זמן הצטרפו אלי שני מפגינים שעברו במקום לאחר שהאירוע בכיכר האסיר הסתיים. אחת מהם, גאיה הבלתי נלאית, סידרה לי תמונה קלאסית עם השוטרים.

לבסוף הגיע למקום מפקד תחנת חיפה אייל שחר. כל נחיל השוטרים בא בעקבותיו, והוא אישית קרע את השלט מידי והורה לי בדחיפות ובאיומים להסתלק מהמקום. בעודנו נסוגים מפני דחיפות השוטרים גאיה נעצרה.

(תודה על הצילומים לגאיה, ליאן ואיתי)

מעזה עד איראן – ישראל נלחמת על זכותה לבצע רצח עם

לאלימות יש כוח משתק. מה כוחה של המילה מול המטוסים הזורעים הרס ומוות ומול הטילים המתעופפים? כאשר אני רואה אנשים סביבי משותקים או משתגעים מפחד מול ההרס שזרעו הטילים האירניים, איני יכול שלא לחשוב על כוח העמידה של תושבי עזה, שעוברים שבעת מדורי גהינום יום יום ללא הקלה באופק.

אבל מעופם של הטילים והמטוסים הוא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים. הרבה מילים נאמרו והרבה הסכמים סוכמו כדי ליצור ולהניע את מכונות ההרס והמוות. ככל שזה נראה כעת תלוש מהמציאות, חשוב לדבר היום כדי להבין את שורשי המלחמה וכיצד ניתן להתנגד ולעצור את האסונות הנרקמים.

בעזה, בגדה, בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן – זו אותה המלחמה

לאחר התמיכה הגורפת של הציבור הישראלי ברצח העם בעזה במהלך השנה הראשונה ל"מלחמה," בחודשים האחרונים ראינו התפכחות מצד חלקים נרחבים. כאשר אנו עומדים במשמרות מחאה בתביעה להפסיק את ההרג, ההרגשה הייתה שרוב הציבור ברחוב תומך בנו. יותר ויותר ישראלים, כולל אמצעי תקשורת ממוסדים ופוליטיקאים וגנרלים בכירים לשעבר, החלו מדברים בפה מלא על פשעי המלחמה שישראל מבצעת. החל להתגבש קונצנזוס ישראלי ובינלאומי שממשלת ישראל נמנעת בכוונה מלחתור לסיום המלחמה, ופועלת להרחבתה ולהנצחתה, מטעמים של אינטרסים פוליטיים ואישיים צרים או מתוך קיצוניות משיחית.

לפתע, כשישראל יזמה את הרחבת המלחמה בהתקפה כוללת על איראן, מה שבהכרח מביא מוות והרס נוסף הן באיראן והן בישראל, אנו רואים שוב את כוחה של האלימות להשתלט על הנפש האנושית ולשתק את המחשבה. לפתע נוצר מחדש הקונצנזוס הישראלי האוטומטי, כשאמצעי התקשורת והציבור חוגגים על הדם האיראני שנשפך. אפילו אירופה השוקעת, שהחלה להפגין חיבוטי נפש בתמיכתה ברצח העם בעזה, חזרה להתלהב, כאשר גרמניה, צרפת ובריטניה מתחננות ממש לקבל את חלקן בליטרת הבשר והדם.

שורש הרע, מקור כל המלחמות, הוא התפקיד שקיבלה על עצמה הציונות ככוח המחץ של השליטה האימפריאליסטית במזרח התיכון. זוהי האסטרטגיה המוצהרת של ארצות הברית: הבטחת העליונות הצבאית של ישראל על פני כל קואליציה אזורית. כדי להבטיח את מקומה של ישראל ככוח צבאי שיכול לפגוע בכל מי שיאיים על ההגמוניה האמריקאית, ארצות הברית חייבת לשמור על ישראל במצב של סכסוך מתמיד וסכנה מתמדת. אסטרטגיה זו הניבה רווחי על לארצות הברית בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967, כאשר הניצחון הישראלי המוחץ על שלוש מדינות ערביות הביא תוך מספר שנים לנפילת חלומות העצמאות והסוציאליזם הערבי של הנאצריסטים ושל אגף השמאל של הבעת' ולכינון דיקטטורות ראקציונריות וכנועות.

מאז זרמו מים רבים בנהרות האזור, נוספו בו מאות מיליוני תושבים, חלה התקדמות בהשכלה ובכלכלה, והמשוואה שמסתמכת על מבצר ספרטה היהודית לשמור על העליונות האימפריאליסטית באזור נהיית פחות ופחות בת קיימה. ארצות הברית עצמה שילמה מחיר כבד על הרפתקאותיה הצבאיות באפגניסטאן ובעירק ויצאה מהן ללא כל השג ממשי. ישראל נכשלה פעמיים במלחמותיה על לבנון, במלחמת שמונה עשרה השנים (1982 – 2000) ובהרפתקתה הקצרה בקיץ 2006.

בינתיים השתנתה גם התמונה האזורית, ובמקום דיקטטורות פרו מערביות בטורקיה ובאיראן עלו בשתי המעצמות האזוריות ממשלות איסלאמיסטיות פופוליסטיות שמושפעות מדעת הקהל בארצותיהן ונוטות להזדהות עם הסבל וההתנגדות הפלסטיניים ולחשוש מתוקפנות ישראלית.

במשך תקופה ארוכה התבססה הפוליטיקה האימפריאליסטית באזור על עקרון "הפרד ומשול", כשהציר העיקרי הוא סכסוך מתמשך בקרב האוכלוסייה המוסלמית בין סונים ושיעים. הרעיון הגדול היה, במסגרת "הסכמי אברהם", לכונן ברית הגנה בחסות ישראלית אמריקאית שתגן על מלכי ואמירי הנפט בחצי האי ערב מול "האיום האיראני" (ומפני בני עמם), בתמורה להמשך השליטה האפקטיבית האמריקאית במשאבי הטבע ובכלכלת האזור.

גם אם הפלסטינים לא קיבלו תמיכה מסיבית שתאפשר להם לממש את זכויותיהם האנושיות והלאומיות, המאבק הפלסטיני היה ונשאר ציר מרכזי שמאתגר את מערכת השליטה האימפריאליסטית באזור. ההזדהות עם הפלסטינים מצד סונים ושיעים כאחד, הזעזוע מהאלימות חסרת הרסן שהפעילה ישראל מאז ה-7 באוקטובר וחשיפת האינסטינקט הפבלובי הגזעני של כל מעצמות המערב בתמיכה ברצח העם בעזה, כל אלה שינו ועודם משנים את מפת האזור לטווח ארוך.

בינתיים הסתבכה ישראל במלחמה בזירות רבות, כשהיא מתקשה להשיג הכרעה ולקטוף את פירות עליונותה הצבאית. לעומת ששת הימים ב-1967 בהם הכריעה ישראל צבאית שלוש מדינות ערביות וכבשה שטחים נרחבים, כבר יותר מ-600 ימים היא לא מצליחה להכריע את ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש רצועת עזה, שהייתה תחת מצור חנק שנים רבות עוד קודם למלחמה הנוכחית. הזירה היחידה בה נחלה ישראל ניצחון צבאי ופוליטי היא המאבק נגד חיזבאללה בלבנון, וזאת בשל שילוב של כישלונות טקטיים מצד חיזבאללה, והעובדה שכנציג המיעוט השיעי המדוכא, לא הייתה לו לגיטימציה כל לבנונית להתערבות במלחמה. עם זאת, גם בלבנון, התעקשות ישראל להמשיך ולהחזיק בשטחים כבושים בתוך לבנון, תוך פעילות צבאית התקפית מתמדת, שומרת על הגיזרה במסגרת עימות אלים שלא הסתיים.

בתימן, ממשלת צנעה שעלתה לשלטון על גלי האביב הערבי, ושרדה מלחמה כוללת מצד סעודיה, מצרים והאימאראת, ממשיכה לנסות וללחוץ להפסקת ההתקפה על עזה באמצעות מצור ימי ותקיפות חוזרות ונשנות. גם קודם לעימות עם ישראל, תימן הייתה המדינה הענייה ביותר באזור והיא עדיין שסועה במלחמת אזרחים. למרות יכולותיה המוגבלות, התקפות חוזרות ונשנות של קואליציה של מדינות מערביות בראשות ארצות הברית והתקפות ישראליות על התשתית הכלכלית לא הצליחו לשנות את עמדת תימן.

התרחבות המלחמה לסוריה לאחר נפילת משטר אסד משלימה נדבך נוסף בהגיון של העימות. המשטר הסורי החדש, שעלה לאחר 14 שנה של מהפכה ומלחמת אזרחים במחיר של כמיליון קורבנות בנפש והרס עצום, הכריז מרגע כינונו כי הוא מחוייב להסכמי שביתת הנשק מ-1974 וכי אינו רוצה סכסוכים עם אף מדינה שכנה. למרות זאת, ולמרות השחיקה הצבאית של המלחמה מרובת החזיתות, החליטה ישראל לפתוח בחזית נוספת נגד סוריה, תוך כיבוש שטחים נוספים (בהמשך לגולן הסורי שנכבש ב-1967), הפצצות בכל רחבי סוריה ואיומים על המשטר החדש. בכך נחשף עד תומו היגיון "הווילה בג'ונגל": כדי שהווילה תישאר וילה עליה לדאוג שהג'ונגל יישאר ג'ונגל, וכל ניסיון לבנות חברה ומדינה נורמאליות באזור הוא עבורה סכנה קיומית.

ההתקפה על איראן לקחה את ההיגיון הזה צעד נוסף. העליונות האסטרטגית הישראלית צריכה להיות מובטחת לא רק נגד ארבע מאות מיליון ערבים אלא גם נגד שאר מדינות האזור. השיטה הישראלית להרוג מדענים איראניים, שלא התחילה במתקפה האחרונה, מציגה באופן ברוטאלי את הקונצפציה כיצד יתאפשר ל"שלוחת התרבות המערבית" הקולוניאליסטית לשמר את עליונותה הטכנולוגית.

על שאלת הגרעין

בהיותי סטודנט באוניברסיטה לקחתי קורס על "היחסים הבינלאומיים אחרי מלחמת העולם השנייה," כלומר על המלחמה הקרה בין מעצמות המערב וברית המועצות. המרצה דיבר תמיד כיצד מנהיגי המערב תכננו לעמוד מול "האיום הסובייטי." ב"מבצע לא יעלה על הדעת," שנועד להתחיל כבר ביולי 1945, צ'רצ'יל תכנן לגייס את חיילי הוורמכט שנכנעו לתקוף את ברית המועצות ולהטיל פצצות אטום (אמריקאיות) על מוסקבה, סטלינגרד וקייב. ב-1949 תכננה ארה"ב מבצע רחב יותר ("מבצע הטלה") שכלל שימוש ב-300 פצצות אטום והשמדת 100 ערים ועיירות בברית המועצות.

ב-1949 ערכה ברית המועצות את הניסוי הראשון בנשק גרעיני, מה שצינן את ההתלהבות האמריקאית לעימות ישיר עימה. בעקבות משבר הטילים הקובני, ב-1962, לאחר שברית המועצות הוכיחה שבידה ליצור איום גרעיני ממשי על ארה"ב, החלה הידברות בין הצדדים והמלחמה הקרה עברה בהדרגה לשלב ה"דטאנט."

בתמימותי שאלתי את המרצה: לדבריך כל עוד היה נשק גרעיני רק בידי המערב היינו על סף מלחמת עולם, ורק כאשר נוצר "מאזן אימה" המתח הופג. איך זה מסתדר עם הדיבור כאילו הסיבה למלחמה הקרה היה "האיום הסובייטי"? נראה שההפך הוא הנכון…

הוא ענה שמבחינת השתלשלות המאורעות יש היגיון בדברי, אבל "אף אחד במדע המדינה לא יסכים" למסקנה שלי…

ככל הידוע (על פי מקורות זרים) ישראל מחזיקה בנשק גרעיני רב, שמעצמות המערב סייעו לה בפיתוחו. עד היום הן מגינות על "זכותה" להפר את האמנה לאי הפצת נשק גרעיני בכל הפורומים הבינלאומיים. פוליטיקאים ישראלים ומומחים שונים סיפרו כי ישראל כבר שקלה מספר פעמים, ברגעי משבר, להשתמש בנשק גרעיני נגד מדינות ערב. השיא הגיע בהתקפה על עזה כאשר פוליטיקאים סהרוריים מפנטזים על שימוש בפצצת אטום להשמדת תושבי עזה כ"נקמה". ובבקשה, על תגידו לי שהימין הסהרורי רחוק ממרכז ההחלטות בישראל.

כל עוד נמצא באזור נשק גרעיני בידי צד אחד, קיים פיתוי להשתמש בו, ובכך מתקיים איום קיומי על תושבי האזור כולו. ברור שהמצב העדיף הוא פירוז האזור כולו מנשק גרעיני, אך ההיסטוריה הוכיחה כי גם מאזן אימה גרעיני יכול להיות מתכון לאי שימוש בנשק זה.

עמדת המערב בשאלת הגרעין האיראני היא, בקנה מידה אזורי, חזרה על עמדתו לגבי שלילת הלגיטימיות של ההתנגדות הפלסטינית. לא משנה כמה ישראל תכבוש ותדכא פלסטינים, תשדוד את אדמתם, תהרוס את בתיהם ותהרוג אותם. לישראל תמיד שמורה "הזכות להגנה עצמית" והפלסטיני המגן על זכויותיו הוא תמיד ה"טרוריסט". הדרך האולטימטיבית להבטיח את "העליונות האסטרטגית" של ישראל באזור היא לאפשר לה, ב"שעת הצורך" להשמיד את תושבי האזור באמצעות נשק אטומי. זה העיקרון המערבי העליון ועליו הם מגינים.

מדינות המפרץ המתחנפות לשליטי ארצות הברית ואירופה חשבו שהן קונות את חסדיהם כדי שיעצרו את הטבח בעזה. הם קיוו גם למנוע את המלחמה על איראן המסכנת את ביטחון כל מדינות האזור. במקום זה, surprise, surprise, יצא שהכסף שהן נתנו לארה"ב ממשיך לממן את רצח העם הפלסטיני וההפצצות על לבנון וסוריה. מעבר לכך, בפועל הן משלמות לארצות הברית עבור הפריבילגיה להיות בצד המקבל של הפצצה האטומית.

מה יהיה?

כפי שנאמר: קשה להתנבא, בעיקר לגבי העתיד.

קשה לדעת מה יהיה, אבל ישנם דברים רבים שאפשר לדעת שלא יהיו. בראשית "המלחמה" הנוכחית בעזה, שליחי הממשל האמריקאי נהגו לשאול את נתניהו מה התוכניות שלו "ליום שאחרי." What is your end game?

עד היום הם לא קיבלו תשובה, ולא במקרה. ישראל חיה מהמלחמות ואינה מסוגלת לדמיין מציאות אחרת, שלא לדבר על פעולה למענה. ההיגיון ההיסטורי היה שישראל תוקפת כדי לכפות על הערבים את "היום שאחרי" האמריקאי. בשביל שהמשוואה תתקיים צריך היה ממשל אמריקאי שידע לבסוף גם לכפות ויתורים על ישראל. בינתיים האמריקאים התאהבו בתוקפנות הישראלית, וממילא אין להם באמת מה להציע לאזור.

אנו חיים בשלהי "העידן האמריקאי". השותף הכלכלי העיקרי למסחר ולפיתוח, לארצות האזור כמו לעולם כולו, היום הינה סין. מה שנשאר לארצות הברית היום היא העליונות הצבאית, ולכן היא נוטה למיליטריזציה של הפוליטיקה הבינלאומית, ראה אוקראינה ומזרח אסיה. כוחה הצבאי והפוליטי של ישראל הינו השתקפות של העליונות האמריקאית.

המלחמה הנוכחית במזרח התיכון היא חלק ממלחמת מאסף לשמירה על שרידי הקולוניאליזם ועל העליונות המערבית כלפי עמי העולם השלישי. העם הפלסטיני משלם על כך מחיר נורא, בלתי נסבל. אבל העתיד לא יכונן בידי הפוליטיקאים של המערב או מושחתי האזור המתחנפים להם, אלא בידי העמים שיעמדו על זכותם לקבוע את גורלם.

נושאים לדיון בעקבות ניצחון המהפכה בסוריה

מה זאת מהפכה?

ההגדרה הראשונה בחיפוש בגוגל (באנגלית) מדבר על "הפלה בכוח של שלטון או סדר חברתי, לטובת מערכת חדשה." הייתי מוסיף שמהפכה, בניגוד להפיכה, הינה החלפת השלטון באמצעות פעולה של המוני העם, ולא כוח צבאי מדינתי. אפשר לשאול שאלות רבות לגבי עתידה של סוריה, אבל נראה לי כי אין ספק שב-8 בדצמבר 2024 הושלם בסוריה ניצחון מהפכני לאחר 14 שנה של תנועה עממית מהפכנית ומלחמת אזרחים עקובה מדם.

החלפת שלטון באמצעות מהפכה היא "הדרך הקשה," היא יכולה להיכשל, ובכל מקרה היא כרוכה בדרך כלל בקורבנות רבים ובהרס רב. העם הסורי שילם על מאבקו בכמיליון הרוגים, הרס רב בכפרים ובערים, וכעשרה מיליון פליטים שנעקרו מבתיהם. אנשים יבחרו בדרך זו רק כאשר נוכחו כי כל דרך אחרת להגן על עצמם משרירות ליבו ונחת זרועו של השלטון חסומה בפניהם.

האביב הערבי

לאחר עשרות שנים של חסימת כל אפיק לשינוי פוליטי במרחב הערבי, התפרצה ב-2011 התנועה העממית לשינוי שנודעה בשם "האביב הערבי". גל המחאה העממית הפיל במהירות את השליטים הדיקטטוריים בתוניס, מצרים, תימן ולוב. ההתנגדות האלימה של המשטר בסוריה, כולל ירי מסיבי במפגינים, הפצצת שכונות שתושביהן תמכו במהפכה, מאסרים שרירותיים, עינויים ורצח המוני של אסירים, יצרו אפקט מרתיע ובלמו את האביב הערבי במרחב כולו. במצרים ובתוניס, שבהן נפל השלטון במהלך האביב הערבי, חזרו האליטות הישנות לשלטון והחזירו את הדיקטטורה. בלוב ובתימן נמשכות מלחמות האזרחים תוך מעורבות זרה קטלנית.

הקושי לשינוי חברתי במבוך החלוקה

במטרה למנוע עצמאות אמיתית של תושבי המזרח הערבי, יצר האימפריאליזם חלוקה של האזור, תוך יצירה של מדינות חסות שהמשטרים בהם תלויים בתמיכה חיצונית. חלוקה זו מקשה על שינוי חברתי, שכן התנועה החברתית מתנהלת בדרך כלל במשבצת בודדת בגבולות החלוקה, בעוד שהכוחות הריאקציוניים מתערבים להצלת כל שלטון שנמצא בסכנה מהמוני עמו ולהפלת כל שלטון שמנסה לשפר את גורל אזרחיו.

כך פעלה ישראל ב-1967, כאשר ניצחונה היה גורם מרכזי להפלת משטר הבעת' השמאלי בסוריה ועליית חאפז אל-אסד (ב-1970), וכן לשינוי הדרסטי במצרים מהיותה לב הלאומיות הערבית בימי נאצר למשטר חסות של האימפריאליזם האמריקאי בימי סאדאת.

כך התערבה סוריה של אסד ב-1976, בתאום עם ישראל וארה"ב, לבלימת עליית השמאל הלבנוני והפלסטיני במלחמת האזרחים בלבנון, התערבות שהגיע לשיאה בטבח במחנה הפליטים הפלסטיני תל אל-זעתר.

כך, במהלך האביב הערבי, נבלמה תנועת המחאה העממית בבחריין על ידי התערבות צבאית של מדינות המפרץ.

ליברלים, איסלאמיסטים וסוציאליסטים

בראש סדר היום של האביב הערבי הייתה התביעה לדמוקרטיה. הדיכוי הכמעט טוטאלי של כל ביטוי פוליטי תחת המשטרים הדיקטטוריים יצר ואקום פוליטי, כאשר הכוח היחיד שהצליח לשמור על מידה מסויימת של נוכחות ארגונית, למרות דיכוי כבד, היו התנועות האיסלאמיות, ובעיקר תנועת האחים המוסלמים.

בשלבים הראשונים של האביב הערבי בלט תפקידם של הצעירים והצעירות המשכילים. בעוד שהתנועות האיסלאמיות ביטאו כמחצית התנועה החברתית, החצי השני התבטא במגוון רחב של זרמים ליברליים וסוציאליסטיים.

חוסר האמון והקושי לשתף פעולה בין הזרמים השונים היווה מכשול עיקרי בדרכו של האביב הערבי להשגת מטרותיו. סתירה זו הגיע לשיאה במצרים, כאשר השמאל סרב לשתף פעולה עם הנשיא שנבחר ב-2012, איש האחים המוסלמים, מחמד מורסי. חלק מהשותפים בהפלת הדיקטטורה של מובארק אף תמכו בהפיכה הצבאית בהנהגת סיסי (ב-2013), שלא איחר לדכא כל ביטוי פוליטי עצמאי במצרים.

שאלת שיתוף הפעולה בין תנועות איסלאמיות, ליברליות ושמאליות נשארה שאלת המפתח להצלחת שינוי דמוקרטי במרחב הערבי ובאזור.

יותר טוב מאוחר… לקחי אידליב

המהפכה להפלת השלטון בסוריה נמשכה 14 שנים ארוכות וכואבות. היו לכך גם יתרונות.

מצד אחד השלטון נרקב מבפנים בשל שחיתות, הכפפת כל מנגנון המדינה לתאוות הבצע של משפחה אחת וחוסר הדאגה לצרכים הבסיסיים של הציבור. לבסוף המשטר נפל כפרי רקוב כמעט ללא התנגדות.

מצד שני למתנגדי השלטון הייתה אפשרות לרכוש ניסיון ולהבשיל מבחינה פוליטית. התבגרות פוליטית זאת התרחשה בעיקר עם הקמת השלטון העצמאי במחוז אידליב, שבו התרכזו גם פליטים רבים משאר אזורי סוריה. בין השאר, התנועה המובילה באידליב, היאת תחריר אלשאם, ויתרה בהדרגה על הניסיונות לכפות אדיקות דתית ופיתחה מדיניות חיובית ביחסה למיעוטים דתיים. כאשר השלטון בדמשק נפל בהפתעה לידיהם, הביאו שליטי אידליב ממשלה מוכנה לניהול ענייני המדינה. הקריאה לכל הפקידים במנגנון המדינה להישאר בתפקידיהם והמעבר המסודר תוך חפיפה מקצועית בין ראשי הממשלה והשרים החדשים והישנים מהווה דוגמה מפתיעה של מתינות ושיקול דעת.

אפקט המלבינאס

ב-1982 המשטר הדיקטטורי הרצחני בארגנטינה פתח במלחמה לשחרור איי המלבינאס מהכובשים והמתנחלים הבריטיים. ארגנטינה הפסידה במלחמה והמלבינאס עדיין נמצאים תחת שליטה בריטית. חברים מארגנטינה אומרים לי שבעצם העם הארגנטינאי ניצח במלחמה – התבוסה במלבינאס הביאה לנפילת הדיקטטורה. לעומתם תושבי בריטניה הפסידו, שכן הניצחון הצבאי חיזק את המשטר הריאקציוני של מרגרט תאצ'ר, שהמשיכה בזכות הפופולריות הפטריוטית לפגוע קשות בכוחם של האיגודים המקצועיים ובזכויות הסוציאליות שלהם.

משטרים בעולם השלישי, גם רבים מהגרועים שבהם, מוצאים עצמם מידי פעם בעימות עם המעצמות האימפריאליסטיות, הן כדי להגן על האינטרסים של עצמם והן כדי לזכות בלגיטימיות בקרב עמיהם. פעמים רבות עימותים אלו חושפים את חולשתם של המשטרים המקומיים, שמפחדים מבני עמם יותר מאשר מפני "האויב החיצוני", ולכן אינם יכולים לגייס באמת את הכוחות הנחוצים למאבק הלאומי. הכישלון במאבק הלאומי, לצד הדאגה לרווחת התושבים, הוא חלק מהסיבות לנחיצות השינוי הדמוקרטי והחברתי.

במקרה שלנו, הכישלון של הציר "איראן-סוריה-חיזבאללה" במלחמה נגד ישראל חשף את חולשתו של משטר אל-אסד, והיווה זרז לנפילתו.

הכורדים בסוריה

הכורדים בסוריה היו קורבנות של משטר הדיקטטורה, שאף סרב להכיר באזרחותם של רבים מהם. כאשר השלטון המרכזי בסוריה התערער, הגורם הכורדי שהיה מוכן ארגונית לנצל את המצב הייתה "מפלגת האיחוד הדמוקרטי", שהצליחה להקים שלטון אוטונומי באזור גדול, תחת הכותרת "המנהל העצמי של צפון מזרח סוריה".

מפלגה זו הצליחה לנווט פוליטית בין הסכמים עם משטר אל-אסד, מלחמה נגד ארגון "המדינה האיסלאמית", קבלת חסות ממשלת ארה"ב להגנה (חלקית) מול האיומים והפלישות מתורכיה וניסויים חברתיים בהתארגנות קהילתית וצורות משטר אנרכיסטיות וקומוניסטיות.

מפלגת האיחוד הדמוקרטי לא פעלה כחלק מהאופוזיציה למשטר, בעוד שגורמים אחרים בקרב האוכלוסייה הכורדית תמכו באופוזיציה.

כעת, עם נפילת המשטר, עומד עתיד האוטונומיה בצפון מזרח סוריה בסימן שאלה. הפתרון המסתמן הוא שילוב אזורי האוטונומיה במסגרת מדינה סורית דמוקרטית לכל תושביה, אך הדבר יחייב מידה רבה של אחריות ופשרות משני הצדדים.

נקודות לדיון בעקבות הבחירות בארה"ב

מדוע ארה"ב מעוניינת בהמשך המלחמות במזרח התיכון ובעולם?

• ארה"ב הינה האחראית הראשית לרצח העם בעזה ולהרחבת המלחמה נגד לבנון, תימן, סוריה עיראק ואיראן. מדיניות התמיכה הבלתי מוגבלת בפשעי ישראל זוכה לתמיכה מקיר אל קיר בכל מוסדות הממשל בארה"ב, כמו גם מצד התקשורת הממסדית והחברות הגדולות.
• ארה"ב יזמה וניהלה מלחמות ארוכות שהביאו סבל לעמים רבים אך למרות עליונותה הצבאית לא השיגה מהן הישגים פוליטיים או כלכליים. במאה הזאת מרבית המלחמות העיקריות בעולם היו ביוזמת ארצות הברית, מהן מלחמת כיבוש אפגניסטאן שנמשכה 20 שנה (2001 – 2021), מלחמת כיבוש עיראק (שהחלה ב-2003 ועדיין לא הסתיימה סופית) והמלחמה בין אוקראינה ורוסיה.
• ארצות הברית ובעלות בריתה במערב מנהלות מלחמת מאסף לשמר את מה שהן מכנות "הסדר העולמי המבוסס על כללים" (rule based world order), או בפועל לשמר את ההגמוניה הכלכלית והפוליטית של המעצמות הקולוניאליסטיות והאימפריאליסטיות. סדר זה מיוצג, בין השאר, על ידי מוסדות כמו ה-G7, קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. "סדר" זה מבטא למעשה את חלוקת העבודה העולמית שנוצרה עם הכיבושים הקולוניאליסטיים, ונשמרה במסגרת הניאו-קולוניאליזם בהנהגת ארה"ב, ומאפשרת ניצול יתר של מרבית עמי העולם (העולם השלישי, או מה שמקובל לכנות לאחרונה The Global South), לטובת החברות הקפיטליסטיות הגדולות. ניצול יתר זה הוא שמאפשר גם את הרווחה היחסית והדמוקרטיה הבורגנית במרכזים האימפריאליסטיים.
• מערכת השליטה האימפריאליסטית התאפשרה באמצעות עליונות טכנולוגית, תעשייתית, כלכלית וצבאית. עליונות זו התערערה בהדרגה במאה השנים האחרונות, וכיום מבחינת טכנולוגיה ותעשייה "המערב" מפגר ברוב התחומים, במיוחד לעומת סין. לעומת זאת יש למערב עדיין יתרון ברור מבחינה שליטה במרבית המערכת הפיננסית הבינלאומית וכן מבחינה צבאית.
• חוסר האיזון בין החולשה הכלכלית ויתרון הכוח הצבאי מוביל את המערב למיליטריזציה של היחסים הבינלאומיים. זה מאפשר רווחים גדולים לתעשיות הנשק, ואף גורם לארצות "ידידותיות" המסוכסכות עם שכינהן (ולמשטרי דיכוי שחוששים מבני עמם) לחפש חסות והגנה תחת המטריה האמריקאית. בנוסף, במישור הפיננסי, המלחמות, הסכסוכים האזוריים וחוסר היציבות גורמים לבורגנויות המקומיות ברחבי העולם שלא להשקיע את כספיהן בפיתוח כלכלי מקומי, אלא להעביר אותו למערכת הפיננסית בארצות הברית שנחשבת ליציבה. כך "השוטר של העולם" מטפח את כנופיות הפשע וגובה את דמי החסות. זה מקרה ברור של Win-Win – ארה"ב מרוויחה כלכלית ופוליטית מהמלחמות שהיא מטפחת וכל שאר האנושות מפסידה.

משבר השליטה האימפריאליסטית גורם לעליית הימין הפופוליסטי

• בינתיים, במה שכונה הגלובליזציה, מרכז התעשייה בעולם עבר אל ארצות העולם השלישי, והמרכזים האימפריאליסטיים עברו תהליך של דה-אינדוסטריאליזציה. תפקידו של מעמד הפועלים במרכזים האימפריאליסטיים בתהליך הייצור הפך לשולי, כוחם של האיגודים המקצועיים נחלש, והמעמד השליט, האלפיון העליון, המתבסס על ניצול היתר ברחבי העולם, צבר עושר וכוח.
• עליית הימין הפופוליסטי אינה תופעה ייחודית לארה"ב. היא מופיעה בצורות שונות בכל המרכזים האימפריאליסטיים, החל מה-Brexit (פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי), עובר בממשלה בהנהגת "האחים" באיטליה, בעליית הימין בגרמניה, צרפת וסקנדינביה, ועד המיליטריזם המחודש של יפן. כמו שמעידים ראשי התיבות של MAGA – תנועות אלו מלמדות על געגועים לימי גדולתם של הכוחות האימפריאליסטיים. בפועל, בהעדר יכולת לשקם את העליונות האימפריאליסטית, מפנות תנועות אלו את התסכול של שכבות עממיות בארצות האימפריאליסטיות קודם כל נגד מהגרים, כמו גם נגד נשים, נגד מיעוטים, נגד להט"בים, נגד הליברליזם התרבותי והחברתי, נגד הצורך להיאבק בהתחממות כדור הארץ ועוד.
• המדיניות שמציע הימין הפופוליסטי בכלל, והטראמפיזם בפרט, יכולה לגרום נזק רב, הן בארצות בה היא עולה לשלטון והן ברחבי העולם. עם זאת אין היא יכולה לפתור את הבעיות שהביאו למשבר, וברוב המקרים היא אף מחריפה אותן ומזרזת את תהליך ההתדרדרות של ההגמוניה המערבית. לדוגמה:
  • העויינות, הזלזול והגזענות כלפי עמי  העולם השלישי, והדוגמא הרצחנית ביותר שלהן המתבטאת בתמיכה הבלתי  מסויגת ברצח העם בעזה, גורמים לירידת קרנן של ארה"ב ובנות בריתה בעולם. כל הניסיון לדבר "מלמעלה" אל עמי העולם השלישי בשם "ערכים דמוקרטיים" או "זכויות אדם" נחשף במלוא צביעותו.
  • ההגירה הינה יסוד עיקרי בצמיחה הכלכלית של ארה"ב ושל ארצות מערביות אחרות. בפועל המהגרים יכולים לשפר את מצבם האישי, אך הם תורמים תרומה רבה לכלכלות המערב, בעוד כישרונותיהם ומרצם חסרים בארצות מוצאם.
  • המרוץ הבלתי פוסקת להפחתת מיסים על העשירים והחברות הגדולות ולהעלאת ההוצאות הצבאיות יוצרים גירעון תקציבי המתפתח במהירות והופך את החוב הלאומי של ארה"ב ל"הונאת פונזי" הגדולה ביותר בהיסטוריה. המשבר הכלכלי שיבוא עם המשך מדיניות זו הוא בלתי נמנע.
  • צמצום מנגנוני המדינה המשרתים את האזרחים ומתן סובסידיות ענק לחברות הגדולות לא יוצר חברות יעילות יותר אלא מטפח קפיטליזם מושחת וכושל. כך גם התרבות הארגונית של מרבית החברות הגדולות, כאשר הרווח הרבעוני המיידי וערך המניה בבורסה קובעים את גובה הבונוסים האסטרונומיים של המנהלים, ולכן חשובים להם הרבה יותר מהשקעה בעתיד. ראו למשל את גורלן של ענקיות הכלכלה האמריקאית אינטל ובואינג.

סליחה, אבל אתם שורפים לי את הכדור

• תחום חשוב ביותר כיום לגורל האנושות הוא המאבק בהתחממות הגלובאלית. גם בתחום זה הטיפו המדינות האימפריאליסטיות במשך עשרות שנים לארצות העולם השלישי שעליהן להתאמץ יותר, בעוד שהן הגנו על החברות הגדולות שהאיצו את פליטות גזי החממה. כעת הטכנולוגיה שמגיעה מסין מאפשרת פתרונות יעילים לעצירת ההתחממות: אנרגיה מתחדשת מהשמש ומהרוח ומכוניות חשמליות. מעצמות המערב מעכבות את אימוץ פתרונות יעילים וזולים אלו באמצעות מיסים ומלחמת סחר.

חיפה, 13 בנובמבר, 2024

למתפכחות ולמתפכחים מהציונות: מה הלאה?

הבהרה: מאמר זה מופנה לבנות ובני החברה המתנחלת בפלסטין, גם למי שבאו מבית אנטי ציוני טוב ונאבקו כל חייהם נגד הכיבוש ולמען השלום, מאבק אמיץ ועיקש.

ההתפכחות מהציונות יכולה לבוא מסיבות שונות וללבוש צורות שונות. היא יכולה להיות תוצאה של עמדה מוסרית אנושית, תגובה לפשעים ולזוועות ההולכים ונערמים לנגד עיננו בקצב מסחרר עד שהדעת אינה תופסת. היא יכולה להיות תוצאה של ניתוח והבנה מושכלת כי הפרויקט הציוני נכשל, וכי ככל שהוא נזקק לאלימות רבה יותר כלפי אויבים רבים יותר הוא מקרב את סופו הבלתי נמנע. היא יכולה להיות גם תוצאה של בחירה אישית ורצון להתנתק מהמציאות הקיומית הדחוסה שהציונות כופה על כולנו כתושבי גטו נבער ואלים. בדרך כלל מתקיים צרוף של כל הגורמים האלה ואחרים.

ההתפכחות מהציונות כוללת גם את ההבנה שאין ציונות אחרת. הציונות הינה פרויקט התנחלותי שנועד לנשל את הערבים הפלסטינים, תושבי הארץ המקוריים, מאדמתם ומארצם, כדי לרשת את מקומם. מטבע מהותה, הטיהור האתני הוא הפרקטיקה המרכזית של הציונות. הגזענות, האפליה, האכזריות, אטימות הלב ושלילת האנושיות של האחר הפלסטיני הם תנאי יסוד לקיומה. מעשי הטבח, בואכה רצח עם, הם מסקנה ותוצאה הגיונית וכמעט בלתי נמנעת של המאמץ הציוני לעקור את הפלסטינים ממולדתם והצורך להתגבר על התנגדותם לנישולם.

מה צריך, אם כך, לעשות מי שהתפכח או התפכחה מהציונות?

ראשית, לא לחזור לאחור

מדינת ישראל, כהתגשמות השלטונית של התנועה הציונית, קובעת את כללי המשחק ותנאי הקיום של כולנו באופן שישמר את האוכלוסייה המתנחלת תחת כנפיה וימנע כל התנגדות אפקטיבית.

זה מתחיל כמובן במישור האישי: הפריבילגיות השמורות לפי החוק והפרקטיקה לבני המתנחלים בחינוך, בעבודה, ביכולת ללכת חופשי ברחוב, בביטחון האישי, בכל תחומי החיים ומעל לכול בזכות לדיור מסובסד ואדמה מופקעת כחלק מיהוד המרחב משני צידי הקו הירוק. צידן השני של זכויות היתר הוא האיום ברדיפה, פיטורים, מאסר, דיכוי, נידוי ושלילת הלגיטימיות של מי שאינו מוכן להתאים את עצמו לכללי המשחק.

כללי משחק אלו אינם חלים רק על הפרטים, אלא גם על מגזרים בחברה והתארגנויות לשיפור מצבם. הסיכוי להשיג הישגים דמוקרטיים וכלכליים לשכבות בציבור במסגרת מאבקים חברתיים מותנה כמעט לחלוטין בכך שדורשיהם יתעלמו מהדיכוי כלפי הפלסטינים הסובלים מבעיות חריפות הרבה יותר. כך ראינו שתנועת "האוהלים" ב-2011 זנחה את כל התביעות שנגעו להפליית הפלסטינים אזרחי ישראל (כמו, למשל, מניעת הרס בתים)  מיד עם התחלת המשא ומתן מול הממשלה. כך ראינו פעילים מזרחיים תובעים "צדק חלוקתי" ו"שיוויון" בין מגזרים שונים של האוכלוסייה המתנחלת בחלוקת הקרקעות המופקעות מהערבים.

כללי משחק אלו חלים גם על מי שמתיימרים (או אף מנסים בכנות) לעשות מאבק פוליטי במסגרת ישראלית "למען השלום" ו"פתרון הבעיה הפלסטינית". תחת שלטון ישראל, בין הירדן והים, רוב התושבים הינם פלסטינים, אך לרובם המכריע אין זכות בחירה. מיעוט הפלסטינים שכן נבחרים לכנסת מהווים שק חבטות נוח ואינם נחשבים שותפים לגיטימיים להחלטות ולשלטון.

בתנאים אלו, כדי להביא שינוי במסגרת הפוליטיקה הישראלית, צריך להתאים את עצמך לציבור בעלי זכות הבחירה, ומעבר לכך לפוליטיקאים הנבחרים, שמרוויחים מהמשך שלטון הכיבוש והאפרטהייד. התוצאה העיקרית, לכן, של פעילות פוליטית במסגרת ישראלית הינה תחזוקת מצג השווא כאילו ישראל הינה מדינה דמוקרטית. מצג שווא זה הינו מרכיב מרכזי במערכת השקרים שעליה בנויה תמיכת מעצמות המערב בישראל ובפשעי המלחמה שהיא מבצעת.

הסכנה שבאשליה בדבר האפשרות "להשפיע מבפנים" אינה מוגבלת לפוליטיקה הפרלמנטרית והיא חלה גם על תנועות המחאה. השתתפותו של "אגף שמאלי" במחאות שמונהגות על ידי פושעי מלחמה נותנת לגיטימציה לאופוזיציה הציונית ששותפה מהותית לכל פשעי השלטון. גם כשהשלטון נמצא בידי חבורת ימין קיצוני עד מוטרף, האופוזיציה הציונית עושה כל מאמץ לאגף את הממשלה מימין. כך למשל הם מאשימים את נתניהו בביצוע "עסקת שליט" ובכך שלא תקף מספיק את תושבי עזה ומבטיחים את "הניצחון האמיתי" לאחר החלפת השלטון.

האבסורד מגיע לשיאו במאבק של "האופוזיציה" למען גיוס בני העדה החרדית – ניסיון אלים למיליטריזציה של המגזר היחיד בחברה הישראלית שעדיין לא שותף מלא לפשעי הכיבוש. אין פלא שמאבק נלוז זה למען "שותפות בנטל" הוא שמאפשר לאופוזיציה הציונית להתאחד ולזקוף את גבה הפטריוטי, ממאמרי המערכת של הארץ ועד הבג"ץ.

אפילו בהפגנות למען החזרת השבויים והחטופים הישראלים מעזה, שהשתתפתי ברבות מהן, (אלו שהן בעיקרן נגד המלחמה ובעד החלפת "כולם תמורת כולם"), ישנו מלכוד מסוכן. ראינו במשך עשרות שנים כיצד "התהליך המדיני", "המשא ומתן לשלום" והקריאה ל"פתרון פוליטי לסכסוך" מהווים כסות נוחה להנצחת כיבושי 1967 "עד שיוסכם על פתרון". בצורה דומה, כעת, המשא ומתן על "עסקת חילופים" מהווה כיסוי פוליטי נוח לישראל,  לארצות הברית ולמדינות האירופאיות והערביות התומכות בהן לאפשר את המשך רצח העם בעזה. בפועל התביעה ל"עסקה" מסכנת גם את חיי החטופים עצמם, שכן הם נהרגים כתוצאה מההפצצות ו"הלחץ הצבאי" (שגם הוא נועד, לכאורה, לקדם עסקה). מה שהיה צריך לדרוש הוא הפסקה מיידית של מעשי הטבח בעזה, נסיגה מלאה של הצבא הכובש והסרת המצור. בכך היו ניצלים חיי תושבי עזה, כולל החטופים. את עסקת חילופי השבויים אפשר יהיה לעשות גם אחר כך.

לבסוף, הרצון "להשפיע מבפנים", מתוך הפוליטיקה הישראלית, אינו רק חסר תועלת, אלא, ברוב המקרים, הוא גם שוחק את העמדות האנושיות והפוליטיות של מתנגדי הציונות ועלול לגרור אותם חזרה לכניעה או הסתגלות למסגרות שהיא כופה עלינו. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כושלות של "משפיענים מבפנים" כאלו ממשה סנה ועד מנסור עבאס.

אפשר להשפיע מבחוץ

לא צריך לפחד לדבר על הגירה, או "עליה" ממעמקי הבור הציוני, כפתרון שמאחד את הטוב האישי עם תועלת פוליטית.

במישור האישי, הציונות מהווה סכנה גוברת והולכת לביטחון הפיזי ולעתיד הכלכלי של כלל תושבי הארץ, שלא לדבר על איכות החיים בחברה שהתמכרה לאלימות ולגזענות ודחקה הצידה כל ערכים אנושיים. איש אינו יכול לחזות איך ומתי תחריף המלחמה הנוכחית, או מתי יפרצו מלחמות חדשות שבהן האלימות לא תהיה מרוכזת כמעט כולה בצד אחד. איש אינו יכול לחזות איזה קטסטרופות יתרחשו עד שכל זה יגמר. בכל מקרה, הנוחות הזמנית של ההצמדות לחיים המוכרים בגטו ברוב המקרים אינה מצדיקה, אפילו משיקול אגואיסטי טהור, את הסכנה לחיי הילדים או האפשרות להצטרך להימלט כפליטים כשהכול יתמוטט.

עזיבת הארץ כשלעצמה הינה גם פעולה פוליטית. היא מביעה אי אמון בציונות בצורה העמוקה ביותר. כמעט כל מי שנמצא כאן, גם אם הוא נאבק בכל כוחו לעתיד אחר, גם אם הוא פלסטיני, מנוצל, בלית ברירה, בצורה זו או אחרת על ידי המשטר לתחזוקת מכונת הדיכוי וההרס.

וכמובן, יתכנו גם חיים שלמים אחרי העלייה לארץ אחרת, עם שלטון טיפה נורמלי יותר, כולל המשך המאבק בתנאים נוחים הרבה יותר. כיוון שהציונות מתקיימת כנטע זר במזרח התיכון רק בחסדי התמיכה הבינלאומית, וכיוון שהסולידריות עם העם הפלסטיני מהווה היום גורם מרכזי ומאחד של כוחות הדמוקרטיה והקידמה בכל רחבי העולם, השמיים הם הגבול למה שניתן לעשות מבחוץ לקידום השלום והצדק בארץ הקודש. למעשה כל תרומה לשינוי ביחסי הכוחות בין השמאל האמיתי, ההומניסטי, לבין הימין הגזעני האימפריאליסטי, בכל מקום בעולם, הינה תרומה מוחשית ליצירת התנאים לסיום "הסכסוך" המדמם בפלסטין מהר וטוב יותר.

אפשר גם להשפיע מבפנים – להצטרף ולעזור למאבק הפלסטיני

למי שרוצה להישאר בארץ ולהיאבק למען חזרת הפליטים הפלסטינים ולמען עתיד טוב יותר לכל תושבי הארץ – ברוכות הבאות וברוכים הבאים. זה בהחלט לא קל, זה מחייב לימוד (בעדיפות גבוהה, גם לימוד השפה הערבית), מודעות ומאמץ. זה גם יכול להיות מסוכן, אבל זה בהחלט אפשרי. זו מטרה ראויה ויכולה להיות גם מתגמלת, אם לא חומרית אז אנושית.

כמו בכל משטר דיכוי, שינוי ממשי לא בא מתוך טוב ליבם של המדכאים, הנהנים מפרות הדיכוי, אלא מתוך מאבקם של אלו שסובלים ויש להם אינטרס חיוני להביא קץ לדיכוים. החברה הפלסטינית נאנקת תחת הדיכוי, שאף גורם לה לפצעים חיצוניים ופנימיים מדממים. אבל היא גם חברה במאבק לשחרור, ומאבק כזה מביא גם לגילויי אנושיות וסולידריות ברמה הגבוהה ביותר. לא במקרה הפכו הפלסטינים לסמל בינלאומי של המאבק לצדק ולחרות.

בנות ובני החברה המתנחלת, שרוצים להצטרף למאבק השחרור הפלסטיני, צריכים קודם כל מודעות וצניעות כדי להימנע בכל מחיר מניסיון לשחזור, בתוך המאבק, של יחסי הכוח המעוותים המאפיינים את המבנה החברתי השליט.

החברה הפלסטינית עמוסה בטראומות מהעבר הרחוק והקרוב ונמצאת במצב של רדיפה מתמדת, שהגיעה לשיאים חדשים של טרור במהלך השנה האחרונה. הדבר נכון במיוחד בתוך הקו הירוק, היכן שהמציאות של מיעוט נרדף, התלוי לחלוטין לקיומו היומיומי במדכאים, הביאה לשיתוק פוליטי כמעט מוחלט. לכן הצעדים הראשונים של בניית המאבק הפלסטיני מחדש מחייבים מאמצים לשמירת הזהות הפלסטינית, להשגת אוטונומיה ברמת ההתנהלות הפוליטית הפנימית (גם אם אוטונומיה חומרית אינה אפשרית), ויצירת מרחבים בטוחים לדיון, לביטוי ולפעולה.

מי שיבוא למאבק כדי להדגיש את זהותו השונה ולדרוש את קבלתה כמרכיב בתנועה, מי שינסה לעזור מתוך ציפייה לרגשי תודה על חסדיו, עלול להתאכזב. מי שתבוא לעזור כדי לעזור, מי שיבוא כאדם באשר הוא אדם, ימצאו את הדלתות והלבבות פתוחים לקבלה ולהשתלבות.

מחוץ ל"ביחד" המזויף של הגטו המחומש, קיימת אנושות שלמה על כל מגוון הדעות, הבעיות, התקוות והמאבקים. ההחלטה להתנתק באמת מהציונות, אם במישור הפיזי או המנטלי, מאפשרת לנו להיות חלק מעולם זה ושותפים במאבק לעתיד טוב יותר.

חיפה, 7 בספטמבר 2024

מלחמת חניבעל

המלחמה הישראלית נגד תושבי עזה, ונגד העם הפלסטיני ככלל, נמשכת מאז ראשית הציונות, מאז שהמתנחל הראשון גרש את הפלאח הראשון מאדמתו. קולוניאליזם מתנחל, טיהור אתני, מעשי טבח, דיכוי אלים, השמדת התשתיות החברתיות של הקיום הפלסטיני, גזענות ואפרטהייד היו תמיד המאפיינים העיקריים של "המפעל הציוני". מאז אוקטובר 2023 מלחמת ישראל בפלסטינים נכנסה לשלב חדש: שלב השמדת העם (ג'נוסייד).

עוד הרבה לפני אוקטובר 23', מחקה ישראל, על כל גווני הקשת הפוליטית שבה, את המושג "שלום" מהלקסיקון הפוליטי שלה. כדי שסדר פוליטי יהיה בר קיימא, הוא צריך לאפשר קיום בכבוד לכל הצדדים. מתוך תחושת עליונות הכוח הצבאי, הגיבוי מצד המעצמות האימפריאליסטיות והקבלה מצד המשטרים הריאקציוניים הערבים, ישראל הגיע למסקנה שאין צורך להתחשב בצרכי הקיום של העם הפלסטיני. לכן ישראל נכנסה למלחמה, בתגובה למכה שספגה מידי החמאס באוקטובר, ללא "מטרה פוליטית", ללא תוכנית לסיום המלחמה, כמו מכונית שמאיצה במורד ללא בלמים.

מאז שהמלחמה החלה היה ברור לי שמה שצריך לעשות הוא להיאבק ללא לאות לעצור את רצח העם. אמנם אי אפשר להגיד ש"אנחנו" (הפלסטינים והדמוקרטים מקרב האוכלוסייה המתנחלת) בתוך הקו הירוק עשינו הרבה, אבל מיליוני אנשים ברחבי העולם נאבקו ונאבקים בתמיכה בעם הפלסטיני. עד כה כל המאמצים שנעשו לא הקלו כלל על סבלם של הפלסטינים בעזה, החשופים למעשי טבח יומיומיים, הרעבה, הרס שירותי הבריאות, מניעת מים וחשמל, גירוש ופליטות חוזרים ונשנים, והרס כל תשתית לקיום אנושי.

אני חייב, במינימום של יושר אינטלקטואלי, להודות שלא האמנתי שרמה כזאת של אכזריות רצחנית תוכל להימשך תקופה ארוכה כל כך, לעיניו הצופות של העולם כולו, בעשור השלישי של המאה העשרים ואחת. אם מה שאנו עושים לעצירת המלחמה אינו אפקטיבי, ואם מתרחשות זוועות שלא האמנתי כי יתרחשו, הגיע הזמן לנסות להבין היכן טעיתי. מה אפשר ללמוד מהשנה הראשונה של מלחמת רצח העם?

חניבעל ב-7 באוקטובר

אחת הסיבות שהמנהיגים, הפוליטיים והצבאיים, שהובילו את ישראל לתבוסה חסרת תקדים ב-7 באוקטובר מעוניינים להמשיך את המלחמה עד אין קץ הוא כדי למנוע ברור מעמיק מה קרה באותו יום.

התחקיר (לכאורה) המפורט היחיד שהוגש לציבור עד כה נוגע לאירועים "בבית של פסי" בקיבוץ בארי. קבוצת לוחמים פלסטינים החזיקו שם 15 בני ערובה ישראלים ודרשו לאפשר להם לסגת בשלום לעזה עם בני הערובה. כוחות הצבא השתמשו בירי כבד, כולל פגזי טנק, כדי "לסיים" את העימות. התוצאה הייתה מותם של כל הלוחמים הפלסטינים ושל 13 בני ערובה. מה שמייחד את האירוע הזה לעומת זירות רבות אחרות באותו יום הוא ששתי בנות ערובה נותרו בחיים כדי לספר. לפי מה שנכתב בעיתונות הישראלית, ניתן להבין כי התחקיר הצבאי נערך על ידי בעלי עניין כדי לנקות את שמם של הקצינים האחראים, לפאר את גבורתם ולאפשר את המשך קידום הקריירה הצבאית שלהם.

מה קרה בזירות אחרות?

אנו יודעים שירי הטנק בבית של פסי לא היה המקרה היחיד של שימוש בטנקים במהלך "טיהור השטח" בקיבוץ בארי.

בכתבה מה-20.10.2023 מתאר עמוס הראל, הכתב הצבאי של הארץ, בקצרה מה קרה ב"מחנה רעים":

"תא"ל רוזנפלד עצמו התבצר בחמ"ל האוגדה התת־קרקעי במחנה רעים עם קומץ חיילים וחיילות, מנסה נואשות להציל ולארגן את הגזרה המותקפת. רבים מהחיילים, מרביתם לא לוחמים, נהרגו או נפצעו בחוץ. האוגדה נאלצה להזמין תקיפה אווירית על הבסיס עצמו כדי להדוף את המחבלים. "

דברים כפשוטם: "מפקד אוגדת עזה, תת־אלוף אבי רוזנפלד," לפי תיאורו של הראל, חסה בחמ"ל התת קרקעי בעודו מזמן את חיל האויר הישראלי להפציץ את חייליו יחד עם לוחמי החמאס שחדרו לבסיס.

אבל לא מדובר רק במספר אירועים נקודתיים. ב-11.1.2024 פרסמו רונן ברגמן ויואב זיתון כתבה תחת הכותרת: "ההוראה: למנוע ממחבלים לחזור לעזה "בכל מחיר", גם אם יש איתם חטופים".

כתבה זו הייתה קדימון לתחקיר נרחב שפורסם למחרת (12.1.2024) מטעם אותם כותבים במוסף של ידיעות אחרונות ובו נכתב:

"… בחצות היום של 7 באוקטובר מורה צה"ל לכל היחידות הלוחמות שלו בפועל על “נוהל חניבעל”, אם כי בלי לציין באופן ברור את השם המפורש הזה. ההוראה היא לעצור "בכל מחיר" כל ניסיון של מחבלי חמאס לחזור לעזה, תוך שימוש בשפה דומה מאוד ל”נוהל חניבעל” המקורי, זאת למרות הבטחות חוזרות ונשנות של מערכת הביטחון כי הנוהל בוטל.

"המשמעות בפועל של הפקודה היא שהמטרה המרכזית היא לעצור את הנסיגה של פעילי הנוח'בה. ואם הם חטפו עימם בני ערובה – אז גם אם הדבר אומר סיכון או פגיעה בחיי אזרחים שבאזור, כולל החטופים עצמם.

"על פי כמה עדויות, חיל האוויר פעל באותן שעות על פי הנחיה של מניעת הגעה מעזה לישראל, וחזרה מישראל לעזה. ההערכות הן כי בשטח הטווח שבין יישובי העוטף לרצועה נהרגו כאלף מחבלים ומסתננים. לא ברור בשלב זה כמה מהחטופים נהרגו בשל הפעלת הפקודה הזו ב־7 באוקטובר. בשבוע שלאחר השבת השחורה בדקו חיילי יחידות מובחרות, ביוזמת פיקוד הדרום, כ־70 רכבים שנותרו בשטח שבין יישובי העוטף לרצועה. מדובר ברכבים שלא הגיעו לעזה, משום שספגו בדרך ירי ממסוק קרב, כטמ"ם או טנק, ולפחות בחלק מהמקרים כל מי שהיה ברכב נהרג."

לדברים אלו משמעות פשוטה. כל אחד מכמאתיים השבויים והחטופים הישראלים שהגיעו בחיים למקום שביים בעזה חייב את חייו לכשל מבצעי של חיילי "צבא ההגנה לישראל", שלא הצליחו ליישם את הוראות הפיקוד.

מלחמת חניבעל עד הניצחון

כעת מדינת ישראל מנסה בכל כוחה לתקן את אי ההצלחה בחיסול השבויים והחטופים בשביעי באוקטובר.

עסקת החילופים שהתקיימה בין ה-24 ל-30 בנובמבר 2023 נבעה יותר מרצונו של החמאס להיפטר מהנשים והילדים שברשותו מאשר מנכונות ישראלית לקיים חילופים של ממש. רבים מהילדים והנשים הפלסטינים (כולל אזרחי ישראל) ששוחררו על ידי ישראל במסגרת עסקה זו נחטפו מבתיהם בימים האחרונים לפני שחרורם, ללא כל האשמה ממשית, רק כדי לכסות את מכסת המשוחררים.

ב-1 בדצמבר, כאשר נציגי החמאס הודיעו כי נותרו ברשותם רק שבע נשים העונות לקריטריונים של העסקה, והציעו להשלים את מכסת עשרת המשוחררים בשחרור גברים קשישים, זעמה ישראל על "הפרת ההסכם" מצד החמאס והתעקשה לחדש את המלחמה. הצלת חייהם של עשרה ישראלים לא הצדיקה, מבחינת ישראל, לדחות אפילו ביום אחד נוסף את תופת הגהינום שהיא ממטירה על תושבי עזה.

כעת, כשמסע הג'נוסייד נגד תושבי עזה מממשיך במלוא עוזו, עם מעשי טבח יומיומיים של משפחות שלמות, הרס בתי חולים, הרס תשתיות המים, החשמל והתברואה, אנו עדים לכך כיצד הדאגה לכאורה לחטופים מהווה עבור סוחרי המוות הישראלים ואדוניהם האמריקאים תרוץ נוח להמשיך במלאכת ההרג. לעיתים הם חוזרים שוב על הסיסמאות הריקות כאילו "רק לחץ צבאי יביא לעסקה". לעיתים הם משדרים אופטימיות מזויפת בדבר ההתקדמות במשא ומתן המדומה לקראת עסקה, מה שמאפשר להם להשתחרר מהדרישה הדחופה והאנושית ביותר להפסיק מיד את האש ולעצור את הטבח. (בדיוק כמו שהמשא ומתן הבדיוני על הסדר שתי המדינות מהווה עילה להצדקת הכיבוש "הזמני" בגדה המערבית ולהמשך התמיכה האמריקאית והאירופאית בו.)

המשך הטבח, ההפצצות, המצור וההרעבה נגד תושבי עזה הם גם הסכנה המיידית החמורה ביותר לחיי השבויים והחטופים הישראלים. קשה להבחין מה היא "המטרה האמיתית" ומה "הנזק האגבי". האם ההרג ההמוני שמבצעים ישראל, ממשלתה וצבאה, בעידוד התקשורת המגויסת, בתושבי עזה הוא למעשה השלמת הפעלת נוהל חניבעל כדי "לפתור" את "בעיית החטופים", כדי שהצורך בחילופי שבויים יתייתר?

מדינת חניבעל: הערך הטקטי של הקרבת אזרחים ישראלים למען האסטרטגיה של טיהור אתני

במובן המצומצם נוהל חניבעל עוסק באירוע נקודתי. נלקחו שבויים ישראלים, ויש למנוע את שביים, אפילו במחיר חייהם. לכאורה יש כאן שיקול טקטי המעוות את הנורמות האנושיות הבסיסיות, אפילו נורמות של סולידריות שבטית. עיוות זה אינו נובע ממוחו החולני של מנהיג או מפקד זה או אחר, וקבלתו על ידי החברה הישראלית בכללותה מלמדת על מערכת ערכים מעוותת מן היסוד.

חציית הקו האדום בנכונות לפגוע בחברך חסר האונים למען "האינטרס הלאומי" מהווה גם הכשרה נפשית לחציית כל הקווים האדומים האנושיים בביצוע פשעי מלחמה וזריעת מוות חסר הבחנה במה שנתפש כ"אוכלוסיית האויב".

הפרויקט הציוני של קולוניאליזם מתנחל מיישם את אותו היגיון מורבידי גם במישור האסטרטגי. המטרה הציונית לעולם איננה הגנה על הקיים אלא התפשטות וטיהור אתני של האוכלוסייה הפלסטינית (ולעת מצוא גם במדינות השכנות, דוגמת הגולן הסורי, והפנטזיות המתחדשות על התנחלות בדרום לבנון). כדי לייצר הצדקה לטיהור האתני משתמשת ישראל באוכלוסייה האזרחית שלה כחוד החנית בהשתלטות על אדמות האוכלוסייה הילידית ודחיקת רגליה. כאשר האוכלוסייה האזרחית נפגעת זה מאפשר לצבא לקיים מסעות עונשין עקובים מדם ולדחוק עוד אחורה את האוכלוסייה הילידית לתוך גטאות הולכים ומצטמצמים או אף מעבר לגבול.

גדרות ההפרדה שבונה ישראל לא נועדו להפריד בין ישראלים לפלסטינים, אלא להפריד בין הפלסטינים לבין אדמותיהם ולסגור אותם במכלאות. בונים גדר ורצים להתנחל משני צדדיה. בגדה המערבית אנו רואים את תנועת ההתנחלות במלוא עוצמתה, מחפשת עימות בלתי פוסק עם הפלסטינים. כל יהודי שנפגע מהווה תרוץ מצוין להקמת או הכשרת מאחזים נוספים.

אולם גם הגבול השקט מול רצועת עזה מעולם לא היה התמונה הפסטורלית שמנסים לתאר לנו. ראשית יש לזכור כי מרבית תושבי עזה הינם פליטים מהטהור האתני של 1948 (גרוש שנמשך בנגב עד היום הזה). מדינת ישראל ישבה בכוונת מכוון אזרחים ישראלים ממש על הגבול כדי למנוע מהפליטים לחלום אפילו לחזור לאדמותיהם. למה דווקא לשמור על הגבול על ידי ישובים אזרחיים ולא כוח צבאי? כי סכנת הפגיעה באזרחים מאפשרת לצבא להפעיל כוח לא פרופורציונלי כנגד כל מי שמתקרב אפילו אל הגבול מצידו השני.

במובן זה כולנו חטופים של התנועה הציונית שמסכנת את חיינו בכוונת מכוון כדי להגשים את שאיפות ההתפשטות שלה.

חניבעל הקטן וחניבעל הגדול

ולסיום, אסור לשכוח את התמונה הגדולה וההקשרים ההכרחיים. אין שום דבר שהציונות עושה שאינו בהסכמה במפורש או בהעלמת עין ובעידוד של אדוניה האימפריאליסטים האמריקאים.

כל מי שציפה שארצות הברית תכפה על ישראל את סיום המלחמה התבדה. אני מודה שגם אני האמנתי כי יתכן שארצות הברית תביא לסיום המלחמה. ההתפכחות מחייבת, אם כך, לשקול מחדש גם את מה שחשבנו על תפקידה של ארצות הברית באזור.

הקריקטורה הבנאלית שעולה בראש היא של בן גביר מחזיק את ביבי בביצים, ביבי מושך בחוטי המימון של המפלגות בארה"ב, ובקיצור אספסוף הגבעות מנהל את המעצמה החזקה בעולם. כולנו שמענו על הזבוב שעמד על ראש השור ובסוף היום טפח על שכמו ואמר "חרשנו!"

במחשבה שניה, יכול להיות שארצות הברית יודעת מה שהיא עושה. יכול להיות ש"הגנתה על ישראל", או "דאגתה לחטופים", הם רק כיסוי נוח לקידום האינטרסים הגאופוליטיים שלה. במסגרת תסריט כזה הישראלים כולם הינם "אוכלוסייה אזרחית חפה מפשע" שימושית, חבורת נוער גבעות חסר מודעות עצמית, שהאימפריאליזם שתל במזרח התיכון כעילה מתמדת להתערבות נגד עמי האזור.

בהמשך לנאמר כאן, אנסה לדון במאמר אחר בקרוב במה שניתן ללמוד על המדיניות האמריקאית באזורנו לאור תמיכת ארה"ב בג'נוסייד המתמשך בעזה.

המלחמה האמריקאית האחרונה

אלו ימים קשים. ימים עקובים מדם. מדינה שלמה נמצאת בהתקף פסיכוטי כתוצאה מהטראומה של ה-7 באוקטובר. התרגלנו כבר לחיות בלב משטר אפרטהייד, דיכוי ומלחמות ששפכו נהרות של דם, אך המוות וההרס שממיטה ישראל היום על תושבי רצועת עזה נוראים בהרבה מכל מה שנראה קודם לכן בתולדות "הסכסוך".

התותחים רועמים והמוזות שותקות, ובמקרה שלנו אף מושתקות באלימות. מה אפשר לכתוב כאשר אינך יכול לכתוב את האמת? קמצוץ אמת יכול להפיל עליך "תגובה לא פרופורציונלית", כפי שהמשטר הישראלי והציבור (המאוחדים במרדף אחר הניצחון הבלתי אפשרי) אוהבים להגיש את הנקמה שלהם בימים אלו. לא בטוח שיש בכלל עבור מי לכתוב בעברית, כיוון שהשיח הפוליטי מת, אחד מקורבנותיה הראשונים של "המלחמה". אין שום במה בעברית שבה אפשר אפילו לדון בעיקרי המציאות בה אנו חיים…

כיוון שהמציאות בפלסטין נוראה מכדי להסתכל עליה נוכחה, אנסה להרחיק את מבטי כדי לראות את ההקשר ההיסטורי העולמי.

מדיניות ספינות התותחים

צרת רבים כלל אינה נחמה, אולם כדאי לזכור כי "המערב" – המעצמות הקולוניאליסטיות והאימפריאליסטיות – שלטו עד לא מזמן בכל רחבי העולם באמצעות יתרונן הצבאי. מה שכן מנחם, ואף נותן פתח לתקווה, הוא ששיטת שלטון זו כבר פשטה את הרגל והקולוניאליסטים נאלצו לוותר על שליטה צבאית ישירה ולסגת מרובן המכריע של ארצות "העולם השלישי". התמיכה הגורפת של הארצות האימפריאליסטיות (ארה"ב וקנדה, אירופה, יפן, אוסטרליה וניו זילנד) בישראל, במשטר האפרטהייד שלה ובמסע הג'נוסייד נגד תושבי עזה, הינה בעיקרה נוסטלגיה לימי בחרותם כפי שהם משתקפים בסרטי המערב הפרוע.

Gunboat Diplomacy

הסדר העולמי הקולוניאליסטי-אימפריאליסטי היה מבוסס על הייתרון הטכנולוגי של אירופה, תולדת המהפכה התעשייתית. יתרון זה אפשר למדינות אירופה, במשך מאות שנים, לשעבד, לשדוד ולדכא את שאר עמי העולם, תוך שהיא משתמשת בפירות השוד והניצול לפיתוח עצמה ולהגדלת הפערים הכלכליים והטכנולוגיים. אחד הסמלים של יתרון צבאי-טכנולוגי זה וניצולו לכפיית שיעבוד כלכלי ופוליטי הייתה "הדיפלומטיה של ספינת התותחים" שבה השתמשה בריטניה בהרחבה במאה התשע-עשרה. ספינות הקרב של הצי האמריקאי שבאו לאזורנו באוקטובר הינן התגלמות מודרנית של אותו צי בריטי שהטיל את חיתתו ברחבי העולם.

במאה העשרים ניסתה גרמניה ליישם את השיטות שנקטה אירופה ברחבי העולם כנגד תושבי אירופה עצמם ועוררה זעזוע מוסרי חסר תקדים. שתי מלחמות העולם ערערו את כוחן של המעצמות אימפריאליסטיות וזירזו תהליכים של התעוררות העמים המדוכאים ואת מאבקם לשחרור. מאבק הדמים בין המעצמות האירופאיות הותיר את ארצות הברית בתור המעצמה האימפריאליסטית הדומיננטית.

מלחמות מאסף

מאז מלחמת העולם השנייה מנהלת ארצות הברית, בתמיכת שאר הכוחות האימפריאליסטיים, מלחמת מאסף כדי למנוע עצמאות אמיתית ופיתוח כלכלי מ-90% מהאנושות, ולהשאיר את ארצות העולם השלישי כפופות למשטר ניצול עולמי "ניאו קולוניאליסטי" ו"ניאו ליברלי", גם אם לא לכיבוש צבאי ישיר. את מלחמת קוריאה כבר כמעט שכחנו, אבל את מלחמת וייטנאם, שבה נשבעה ארצות הברית להחזיר את וייטנאם לתקופת האבן כדי "להצילה מהסכנה האדומה", זוכרים כולם. היום מהווה וייטנאם, בהנהגת המפלגה הקומוניסטית שהובילה את המאבק בכיבוש האמריקאי, אחד "הפלאים הכלכליים" של מזרח אסיה והיא מחוזרת על ידי ארה"ב כמשקל נגד לסין.

דוגמאות טריות יותר אפשר למצוא בכיבוש האמריקאי של אפגניסטאן, מ-2001 ועד 2021, תחת השם המבטיח "מבצע חרות מתמשכת". בין ובין עסקה ארצות הברית בעשרות "התערבויות צבאיות"; רצח מנהיגים, נבחרים או לא, שלא היו מוכנים להכפיף את האינטרסים של ארצם לאלו של ארצות הברית; השלטת דיקטטורות רצחניות (למשל: קונגו 1960, צ'ילה 1973, ארגנטינה 1976, יוון 1967, אינדונזיה 1965 ועוד רבות רבות), ואף מעשי רצח עם שיטתיים כמו בגואטמאלה (1981 – 1983).

בעוד ארצות הברית מקדישה את מירב מרצה וכוחה לבניית עליונותה הצבאית וניסיון לכפות את "הסדר העולמי" האימפריאליסטי בכוח הנשק, היא מפגרת ב"מירוץ" בכל מה שנוגע למקור הכוח החשוב יותר – הכלכלה. עד לפני מספר שנים היה מקובל על הכלכלנים כי המדד לכושר הייצור של מדינה מסוימת הינו התוצר כפי שהוא נמדד בהתאם לכוח הקנייה של המטבע (GDP by purchasing power parity – PPP). בהתאם למדד זה הכלכלה הסינית השיגה את זו של ארה"ב לפני כעשור. "הפתרון" שמצאו הכלכלנים משרתי האימפריאליזם, בינתיים, הוא לשנות את שיטת המדידה ולהתייחס לתוצר לפי ערכים נומינליים (לפי שער החליפין של המטבע).

סכסך ומשול

רבות נכתב על הסכנה לשלום העולם ממצב שבו יש מעצמה הגמונית במגמת ירידה בעימות עם מעצמה אחרת מתחזקת השואפת לרשת את מקומה בלב הסדר העולמי. המצב מסוכן אף יותר כיוון שלארה"ב יש עדיין יתרון גדול בתעשיית הנשק ובפריסת הכוח הצבאי בעולם, בעוד שבתחומים אחרים, ובמיוחד בתחום הפיתוח הכלכלי, אין לה מה להציע. בניסיון לנצל את יתרונה הצבאי לשימור ההגמוניה הבינלאומית שלה, ארה"ב מנסה ללבות סכסוכים ולטפח מיליטריזציה של המערכת הבינלאומית.

הדוגמה הבולטת ביותר לאחרונה הייתה המלחמה באוקראינה. באמצעות החזרת המנטליות של "המלחמה הקרה" הצליחה ארה"ב לשוב ולהכפיף את אירופה כולה להגמוניה שלה ב"מאבק נגד האיום הרוסי". אולם המיליטריזציה ההרסנית של היחסים הבינלאומיים אינה מוגבלת לחזית אחת או שתיים והיא נראית כמעט בכל פינה בעולם: הניסיונות להקמת בריתות צבאיות נגד סין במזרח ודרום אסיה, "המלחמה נגד הטרור" באפריקה ובמערב אסיה, "המלחמה נגד הסמים" באמריקה הלטינית. בכל מקום העיקר הוא שתהיה עילה להפעלת כוח ושבמקום לפעול לפיתוח כלכלי וחברתי יהפכו המקומיים לבני חסות של הכוח ההגמוני וכפופים לאינטרסים שלו.

במזרח התיכון עמלה ארה"ב לשמר ולטפח שני סכסוכים עיקריים: הסכסוך הישראלי ערבי שאפשר לה להפעיל איום ולחץ מתמיד על ארצות ערב והסכסוך בין הזרמים הסוני והשיעי באסלאם. בעקבות המהפכה האיראנית (1979), ארצות הברית עודדה את עיראק לתקוף את איראן, כשהתוצאה הייתה המלחמה בת שמונה השנים (1980-1988) בה נהרגו יותר ממיליון חיילים ומאות אלפי אזרחים, והרס רב נגרם לשתי הארצות. במהלך מלחמה זו סיפקה ארצות הברית נשק לעיראק, כולל גז חרדל ששימש כנגד חיילים ואזרחים. בנוסף דאגו ארה"ב וישראל להספקת נשק גם לאיראן, כדי להעצים את הקזת דמם של שני העמים.

בהמשך, ועד לימינו אלה, מנסה ארה"ב לטפח את הפחד מפני "האיום האיראני" כדי לשמור את ההגמוניה שלה בעולם הערבי ובעיקר לשמור את שליטי חצי האי ערב כבני חסות הזקוקים להגנתה. בתמורה, כתשלום עבור ה"פרוטקשן", מאות מיליארדי דולרים מרווחי הנפט מבוזבזים על רכישות נשק או מושקעים במערכת הפיננסית האמריקאית, ומממנים את הגירעון האינסופי של ממשלת ארה"ב, במקום להיות מושקעים בפיתוח כלכלות האזור.

בהתפתחות חיובית נדירה באזורנו נראה היה שהסכסוך בין סונה ושיעה איבד מהאטרקטיביות שלו. באביב 2023, בתיווך סיני, איראן וערב הסעודית הודיעו על סיום הסכסוך ועל חידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהם. ההפשרה בין שני קוטבי הסכסוך הדתי, לכאורה, השתלבה גם עם כישלון המלחמה בת עשר השנים שניהלה קואליציה בראשות ערב הסעודית ובתמיכת ארה"ב נגד העם התימני, מלחמה שהביאה להגדרת המצב בתימן (לפני המלחמה על עזה) כאסון ההומניטרי הקשה ביותר בימינו.

מקומה של ישראל במערך השליטה האמריקאי באזור

הניסיון להבהיר את ההקשר והרקע באמצעות מבט כולל על המציאות האזורית והעולמית אינה נובע רק מהרצון לברוח מרעש ההפצצות, קולות הילדים הזועקים וריח המוות. "הסכסוך" לא היה מעולם עניין מקומי, בין המתנחלים הציונים ובין האוכלוסייה הילידית הפלסטינית. בריטניה, ואחריה ארצות הברית וגרמניה, לא השקיעו את מיטב כספן בטיפוח ההתנחלות הציונית, ובהמשך בבניית מדינת ישראל והבטחת עליונותה הצבאית על כל מדינות האזור, במטרה לדכא או לנצל ציבור ערבי קטן בפינה נידחת שמעולם לא איים על שלטונן. המטרה הייתה מראש, והינה עדיין, להשתמש בישראל כראש חץ לכפיית ההגמוניה האימפריאליסטית במזרח התיכון, אזור עשיר במשאבים ובעל חשיבות גיאופוליטית מרכזית בין אירופה, אסיה ואפריקה. מבחינתם הפלסטינים היו תמיד "נזק אגבי", תושבים שנמצאו לרוע מזלם בשטח שנועד להקמת הבסיס הצבאי האימפריאליסטי, ומהווים מטרד מיותר, שיש להיפטר מהם או להשכיח את קיומם במסגרת התוכנית הגדולה.

היו ימים היה אחרת. בימי הזוהר שלה, הברית האימפריאליסטית-הישראלית עשתה פלאים. ישראל הכתה במדינות ערב ואלו פנו לפטרון האמריקאי שלה כדי שירסן את בת חסותו הפוגענית תמורת כניעתם לתכתיבים אסטרטגיים מצידו. כך שימש הניצחון הישראלי במלחמת 1967 להטיית המאזן הגיאופוליטי באזור כולו. באותה עת ידעה ארצות הברית (בהנהגת קיסינג'ר) לקצור את הפירות המדיניים של הניצחון הצבאי גם בכפיית וויתורים ישראליים, אם צריך גם באמצעות לחץ צבאי על ישראל במלחמת 73, ובעקבותיה כפיית וויתורים טריטוריאליים על ישראל בהסכמי קמפ-דיוויד. בתמורה הצליחה ארה"ב להפוך את מצרים מחלק מ"הגוש הסוציאליסטי" ו"הבלתי מזדהה" למושבת חסות אמריקאית.

כך גם חוסל השמאל של הבעת', ששלט בסוריה בשנות ה-60. בזמן הטבח בפלסטינים בירדן, ב"ספטמבר השחור" של 1970, היה חאפז אל-אסד, מפקד חיל האויר לשעבר, שר ההגנה הסורי, ומנע הגנה אווירית מהצבא הסורי שניסה לעזור לפלסטינים. הוא ניצל את תבוסת הצבא, ואת היותו "מנהיג אחראי" מול האיום הישראלי, להנהיג הפיכה צבאית ימנית. משטר חמולת אל-אסד היה נכון יותר לשתף פעולה עם האמריקאים, למשל בחיסול המהפכה בלבנון ב-1976 ובהצטרפות סוריה לקואליציה נגד עיראק בהנהגת ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. אולם כאשר סוריה ביקשה לקבל את התמורה בדמות הסכם שלום שיכלול את החזרת כל השטחים שישראל כבשה ממנה ב-1967, גילתה כי ישראל אינה מעוניינת לשלם את המחיר. בסבבי שיחות חוזרים ונשנים הסתבר כי גם ארצות הברית, לאחר הסרת איום התחרות מצד ברית המועצות, אינה רואה צורך ללחוץ על ישראל לוויתורים.

מאז הלכו וגברו השיבושים בנוסחת הקסם של הפעלת הכוח הישראלי כמנוף לכפיית תכתיבי ארצות הברית על עמי האזור. זה נראה בברור במלחמת לבנון הראשונה, שנמשכה מ"מבצע שלום הגליל" בשנת 1982 ועד הנסיגה הישראלית ללא תנאים ב-2000. למרות שישראל הצליחה לכבוש את מרבית לבנון, כולל הבירה ביירות, היא לא הצליחה לכפות את רצונה הפוליטי או רצון אדוניה. ההבדל היה שבעוד שבמצרים ובסוריה נלחמה ישראל מול ממסד שלטוני מדינתי, שהעדיף להפוך את עורו הפוליטי כדי לשמור על מעמדו הפריבילגיוני, מנגנון המדינה בלבנון היה חלש עוד קודם לפלישה הישראלית והכיבוש עורר תנועת התנגדות עממית. כמו שאומרים, אותה האש שהמיסה את החמאה הקשתה את הביצה. התוצאה הפוליטית של 18 שנות מלחמת לבנון הייתה יצירת חיזבאללה והפיכתו לכוח מרכזי בלבנון.

העניינים המשיכו להשתבש גם בהקשר אזורי רחב יותר. ה"שיבוש" ניכר כבר במלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, כאשר ארה"ב תקפה את עיראק כדי להחזיר לעצמה את השליטה בשדות הנפט של כווית. לא רק שישראל לא הוזמנה להשתתף בקואליציה בראשות ארה"ב, אלא שכאשר עיראק תקפה את ישראל בטילים, במטרה להגביר את התמיכה בה בעולם הערבי, ישראל נדרשה שלא להגיב, כדי לא להביך את הקואליציה. הנכס האסטרטגי החל הופך לנטל.

במלחמת עיראק השנייה, שהחלה ב-2003 ועדיין לא הסתיימה, התהפכו היוצרות לחלוטין. במקום שישראל תילחם כדי שארה"ב תוכל לקטוף את פירות הניצחון, ארה"ב נכנסה למלחמה בטענה (שהוכחה ככוזבת) שהנשק העיראקי מהווה איום על ישראל. כדאי, כמובן, לזכור כי ארצות הברית לא הייתה קורבן תמים של רצונה להגן על ישראל, אלא התפתתה גם בשל חמדנותה לגזול את הנפט העיראקי. המחיר ששילמה ארה"ב על ההרפתקה היה עצום, אם כי הוא אפסי לעומת הנזקים שגרמה לתושבי עיראק. יותר מטריליון דולר שהשקיע ארה"ב במלחמה היו חסרים לה מאוד במשברים שהיכו בכלכלתה מאז 2007. התוצאה הפוליטית העיקרית מהמלחמה הייתה העברת עיראק לתחום ההשפעה האיראני.

למה, לעזאזל, אי אפשר להפסיק את המלחמה?

את עיקרי התסבוכת שהופכת את המלחמה הנוכחית לבלתי ניתנת לסיום אפשר לזהות כבר במלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006. ישראל ניסתה לשקם את ההרתעה שנפגעה במלחמה הקודמת, ולהחזיר לעצמה את הילת הכוח הלוחם בשירות אדוניה. התוצאה הייתה כישלון כפול. מצד אחד, במלחמה א-סימטרית של כוח צבאי מדינתי מול תנועת התנגדות עממית, כל מה שתנועת ההתנגדות צריכה כדי לנצח הוא להמשיך להילחם. מצד שני, כאז כעתה, לא היו למלחמה מטרות פוליטיות ברות השגה. במקום שארצות הברית תפעל כמצופה ממנה ותעצור את ההתקפה הישראלית תמורת הישגים פוליטיים, הפוליטיקה האמריקאית הפנימית והיעדר אסטרטגיה קונסטרוקטיבית הפכו את ארצות הברית ל"חבורת מעודדות" להמשך המלחמה. בהעדר מנגנון לעצירת המלחמה ישראל המשיכה "לשקוע בבוץ הלבנוני" עד שהמחיר הצבאי הפך מבחינתה לבלתי נסבל. לבסוף הכריזה ישראל כי הפגיעה באזרחים וההרס המסיבי של תשתיות אזרחיות הם הישגיה הגדולים במלחמה, במסגרת מה שזכה לכינוי "דוקטרינת הדאחייה".

אחרי הכישלון בלבנון יזמה ישראל את מלחמת ההפתעה על עזה ערב חג המולד 2008, מתוך מחשבה שמול אויב חלש יותר תוכל להשתקם מהטראומה של מלחמת לבנון. מאז נערכו סבבים חוזרים ונשנים כשכל אחד נועד להשתקם מהטראומה שנגרמה מהסבב הקודם. ההיגיון ה"צבאי" בכולם לא השתנה – לגרום מקסימום פגיעה באוכלוסייה האזרחית כדי "לצרוב את התודעה". הסבב האחרון הוא "עוד מאותו דבר" – רק הרבה יותר מהכול.

האם ישראל יכולה להשיג ניצחון צבאי? התשובה הפשוטה והנחרצת היא "לא". מטרת המלחמה המוצהרת של ישראל, ושל ארצות הברית ומדינות אירופה התומכות בה, הינה "חיסול החמאס". אלא שהחמאס הוקם והפך לפופולרי בעקבות הכיבוש הישראלי המתמשך ברצועת עזה ובגדה המערבית. תנועת חמאס היא מפלגה פוליטית ו"גדודי אלקסאם" הם תנועת התנגדות חמושה הקשורה בה. מובן שאת ישראל לא מעניין מי מתנגד לכיבוש, החמאס או מפלגה או תנועה אחרת, או תושבים בלתי מאורגנים. לכן את המטרה של "חיסול החמאס" יש להבין לא כחיסול של ארגון מסוים אלא כחיסול כל התנגדות לכיבוש. האסטרטגיה הישראלית-אמריקאית, אם כן, היא לחסל כל ניסיון להתנגד לכיבוש באמצעות הפיכת הכיבוש לאכזרי ונורא יותר.

אני משער שרבים בממסד ובציבור הישראלי מבינים שהמטרה המוצהרת של "חיסול החמאס" אינה ניתנת להשגה. כמובן שיש גם את האגפים המשיחיים והפשיסטיים, המאמינים באמונה שלמה שיוכלו להרוג או לגרש את כל הערבים הפלסטינים מפלסטין, לרשת את רכושם ולהתנחל באדמתם. האגפים הפחות מופרעים היו שמחים (או לפחות מסכימים) לעצור את מסע ההרס והחורבן, אם היו יכולים לתרץ זאת בתכתיב אמריקאי. כל עוד ארצות הברית ומדינות אירופה מתנגדות להפסקת המלחמה, גם מי שמודע בישראל לנזק ולחוסר התוחלת שבהמשך הטבח ההמוני ופשעי המלחמה אינו מעז להפסיק זאת.

אם במלחמות קודמות הייתה ארצות הברית מגבילה את התוקפנות הישראלית וגובה בתמורה מחיר פוליטי מיריביה הערבים, במלחמה הזאת ארצות הברית מודאגת בעיקר מחוסר היכולת של ישראל לנצח, והיא דוחפת אותה להמשיך ולהילחם. את האקט של "מיתון" התוקפנות הישראלית מנסה ארה"ב להחליף בקריאות לישראל להגביל את הפגיעה באזרחים או להגביר את הסיוע ההומניטרי שמגיע לתושבי הרצועה. אלו דיבורים ריקים מתוכן. בפועל ארה"ב ממשיכה ומחמשת את ישראל ואינה מפעילה עליה כל לחץ.

להיפך, בהציבה את עצמה כ"מתווכת" בנושא חילופי החטופים והשבויים, ארה"ב מנסה להביא את החמאס להסכים לשחרור השבויים שבידיו ללא הבטחה ברורה לעצירת המלחמה או לנסיגה ישראלית מעזה. הם מקווים שלאחר חילופי השבויים תוכל ישראל לפעול בצורה קטלנית אף יותר. החרם שמארגן ממשל בידן מצד מעצמות המערב נגד אונר"א, סוכנות האו"ם שמספקת את מרבית השירותים ההומניטריים לתושבי רצועת עזה, באמצע משבר הומניטרי חסר תקדים, ממחיש כיצד ארה"ב ובנות בריתה שותפות מלאות לביצוע הג'נוסייד.

השדרוג של תכנית שתי המדינות – מתירוץ להנצחת הכיבוש להצדקת ג'נוסייד

במשך עשרות שנים המטרה המוצהרת של מדיניות החוץ של המדינות האימפריאליסטיות הינה הסדר שלום שכולל מדינה פלסטינית בכול או רוב השטחים שכבשה ישראל ב-1967. בפועל לא נעשה דבר כדי לקדם הסכם כזה ודיבורי הסרק בנושא היוו כיסוי נוח להמשך התמיכה בכיבוש כל פלסטין על ידי הציונות, לטיהור האתני המתמשך ולקיום משטר אפרטהייד גזעני בכל השטח בין הנהר והים.

בכל פעם שנעשה ניסיון, אפילו מינימלי ביותר, ללחוץ על ישראל להפחית מפגיעותיה השיטתיות בזכויות האדם של הפלסטינים, טוענים הפוליטיקאים המערביים המכובדים כי "זה פוגע בתהליך השלום". הסכמי אוסלו היו מבוססים על אשליה של הצד הפלסטיני כי ישראל אכן רוצה בשלום ותהיה מוכנה לוויתורים משמעותיים לשם כך. בפועל מה שישראל ותומכיה המערביים מעוניינים זה לקיים רשות פלסטינית שתמסד את האפליה השיטתית נגד האוכלוסייה הפלסטינית, ותפעל בכוח כדי להגן על צבא הכיבוש והמתנחלים, בעוד אלו מדכאים וגוזלים את כבשת הרש של התושבים.

דיבורי הסרק על הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, שהיוו כיסוי נוח לתמיכה בהמשך הכיבוש ובהחרפתו, עברו עכשיו שדרוג, והם מהווים כיסוי נוח לתמיכה ועידוד רצח העם כנגד הפלסטינים בעזה. רבים במערב טוענים כי החמאס מהווה מכשול בפני הסכמי השלום שכמובן, כרגיל, מצפים מעבר לדלת. לכן מה שצריך לעשות עכשיו, לשיטתם, זה "לחסל את החמאס למען השלום". אחרי שהג'נוסייד בתושבי עזה יסתיים בהצלחה הם מתכוונים, כמובן, "לדבר בתקיפות" עם ביבי ובן גביר, והכל יבוא על מקומו בשלום.

בפועל אנו חוזים במלכוד 22 הישראלי. ברגע שההתנגדות לכיבוש אינה מתבטאת בצורה אלימה, אפשר להתעלם ממנה, כי "את מי בכלל מעניינים הפלסטינים האלו?" כאשר ההתנגדות לכיבוש מתפרצת שוב בצורה אלימה, צריך לדכות אותה בכל מחיר, כי כאמור "אנו נגד אלימות ועם טרוריסטים אי אפשר לעשות שלום."

המלחמה האמריקאית האחרונה

בשעת כתיבת שורות אלו, ארה"ב לא רק שאינה עושה דבר כדי לעצור את הטבח בתושבי עזה, לא רק שהיא מגבירה את משלוחי הנשק לישראל, היא גם משתתפת ישירות במלחמה ומגייסת את בנות בריתה לשם כך. ארה"ב בוחרת לה קורבנות נוחים ולא מסוכנים להפגנת כוחה על ידי שהיא מפציצה בתימן, בסוריה ובעיראק.

המלחמה הנוכחית, יותר מכל מלחמה הזכורה לי, מאחדת את כל עמי האזור, את כל העולם השלישי ואת כל בעלי המצפון בארצות האימפריאליסטיות בקריאה להפסקה מיידית של המלחמה ובתמיכה בעם הפלסטיני ובשאיפתו לצדק ולחרות.

החזית המאוחדת של המדינות האימפריאליסטיות בתמיכה בהמשך רצח העם נגד תושבי עזה, בהימנעותם מכל לחץ על ישראל לעצור את הטבח, בחימושה של ישראל ובהגנה עליה מפני החוק הבינלאומי, חושפים בצורה הטובה ביותר את מהות "הערכים" ו"הסדר הבינלאומי" שעליהם הן מתיימרות להגן.

ככל שפשיטת הרגל המוסרית של ארה"ב מול הזוועות המשודרות בשידור חי לכל העולם מומחשת בצורה ברורה יותר, כך הם מתעקשים יותר להמשיך את המלחמה "עד הניצחון". ככל שהם מבינים טוב יותר כי הפסידו את המערכה על ליבה של האנושות, כך חשוב להם יותר לצרוב את תודעתנו בדבר יתרון כוח ההרס של הנשק המערבי והמחיר הבלתי נסבל של המאבק לחרות.

אך ספינות התותחים כבר אינן יכולות להכתיב את הסדר העולמי.

השמן, הרזה והמכוערים

רשמים והרהורים בעקבות ביקורי הכפוי במשטרת חיפה ובבית החולים

בבוקר יום ראשון, ה-29 באוקטובר, התכוננתי לצאת לבית המשפט, לצפות במספר דיונים בבקשות המשטרה להארכת מעצרם של ידידים העצורים על רקע חופש הביטוי וההתנגדות לטבח בתושבי עזה… לפתע נשמעו קולות רבים מכיוון הכניסה לבית. רצנו אל הדלת לראות מה קורה ומצאנו שהשוטרים (שוב) לא צילצלו בפעמון ולא קראו "תפתחו, משטרה!" אלא קפצו מעל השער וכבר צבאו על דלת הכניסה. כשפתחנו את הדלת הם התפרצו הביתה. לשאלתי אם יש בידם צו חיפוש, הראו צו חתום על ידי שופט לחיפוש בעניין "הסתה".

בפעם הקודמת היה זה השב"כ שארגן פשיטה באישון לילה על ביתנו באפריל 2021. הפושטים הפכו בכוונה את הבית בחיפוש שנועד להפחיד, זרקו את הבגדים והספרים לערמה גדולה על הרצפה ודרכו עליהם, אך לא לקחו דבר מכל החומר הפוליטי שמצאו בבית. בסיום החיפוש האלים לקחו אותי בניגוד לרצוני ל"שיחה" עם איש השב"כ בעכו, שניסה לשכנע אותי כי גם אם השוטרים התנהגו בפראות, הוא זה שהרגיע אותם, ולכן עלי להיות אסיר תודה לו.

הפעם היו אלה בלשי משטרת חיפה, שחלק מהם ליוו את איש השב"כ בפשיטה הקודמת, שהובילו את הפשיטה בשיתוף חיילי וחיילות משמר הגבול. הם באו בברור לחפש ולתפוס את החומר הפוליטי (פוסטרים ופלקטים מהפגנות קודמות שאספתי במשך השנים) אותו הורה להם איש השב"כ להשאיר מאחור. נראה שהם הסיקו כי בימים אלו הפשיזציה הגיעה לשלב בו פעילים פוליטיים המתנגדים בברור לכיבוש ותומכים בזכויות העם הפלסטיני אינם צריכים להסתובב חופשי ברחובות.

ביקור קצר בבית הדודה

פעילים פלסטינים שנעצרו ושוחררו נוהגים, לפעמים, לתאר את החוויה במילים "הייתי בבית דודתי." זכיתי לישון בבית הדודה לפני כשבועיים, בעקבות ניסיון שווא להפגין לעצירת המלחמה העקובה מדם. נראה שפיתחתי רגישות יתר לביקורים אלו. כשנלקחתי למשטרה והודיעו לי כי בכוונתם לבקש את הארכת המעצר החלתי להרגיש רע בכל גופי. השוטרים לקחו אותי לבדיקה בבית החולים, כשהם מגדירים את מטרת הבדיקה "אישור כשירות להחזקה במעצר". ראיתי את הטופס שהגישו לבית החולים, ושמתי לב שכתוב עליו באותיות קידוש לבנה כי המשטרה לא תכסה שום חלק מהוצאות הבדיקה.

כשהתייצבתי, בלווי שני בלשים, מול פקידת הקבלה במיון, סיפרתי את ההיסטוריה הרפואית המפוארת שלי ותיארתי את מה שהרגשתי. אושפזתי במיון להשגחה ולבדיקות והוחזקתי שם במשך יומיים. השוטרים אזקו את ידי למיטת בית החולים, וכך הוחזקתי עד לשחרורי, ללא יכולת לקום או אף להתהפך במיטה. בהמשך השוטרים דאגו גם להביא אזיקי רגליים, כך שהייתי אזוק למיטה בידי, בעוד רגלי אזוקות זו לזו בצורה שהופכת כל תנועה, ובמיוחד ההליכה לשירותים, לכואבת. בכל רגע נתון נשמרתי על ידי שני שוטרים חמושים שלא סרו מהמיטה. במהלך המעצר התחלפו במשמרת שישה זוגות שוטרים, מה שפגע קשה ביכולתה של מדינת ישראל להתעלל באזרחים אחרים בשעות אלו.

המשטרה הגישה בקשה להארכת מעצרי בחמישה ימים. הדיון התקיים בבית משפט "השלום" בחיפה בצהרי יום שני. צפיתי בו באמצעות הווטסאפ, דרך הטלפון הפרטי של אחד השוטרים וטלפון התובע המשטרתי. עורך הדין חסן ג'בארין מעדאלה הפתיע את כולם כשהודיע כי בדיון זה הוא מוכן לקבל את כל הטענות העובדתיות שטענה התביעה. הוא הסביר כי לפי מסכת העובדות שהציגה התביעה אין כל עבירה בהחזקת החומר הפוליטי שמצאה המשטרה בביתי. מעבר לכך, העבירה שהתובע המשטרתי ייחס לי כעילה למעצר, "התנהגות שעלולה לסכן את שלום הציבור", מדברת בפירוש על התנהגות במקום ציבורי, בעוד שאני נעצרתי בביתי ולא יוחסה לי שום פעילות מחוץ להחזקת חומר פוליטי בבית, ברשות הפרט. השופט קיבל את טענת ההגנה כי לא מתקיימת עבירה, אפילו לכאורה, והורה על שחרורי ללא תנאים.

יתרון גדול של השחרור בעודי בבית החולים היה שתוך דקות, ולאחר שהתייעצו עם התובע המשטרתי, השוטרים הסירו את האזיקים ונעלמו כמו סיוט שפג. כאשר השופטים מורים על שחרור עצור המוחזק בבית הכלא, ה"נחשונים" מעכבים את השחרור במשך שעות רבות. העצור הזרוק בתאים המעופשים סובל, ולהם זה לא עולה בכלום. במעצר הקודם הוחזקנו בבית המעצר ג'למה (קישון), והשוטרים הודיעו לנו כי החלטת השחרור, שהתקבלה ב-12 בצהרים, פרושה, לדעתם, שעליהם לשחרר אותנו עד השעה 12 פחות דקה בלילה. לבסוף שוחררנו לאחר כחמש שעות.

משטרה שמנה ומערכת בריאות רזה

ביליתי מספר שעות במשטרה ואחריהן יומיים בבית החולים. נתניהו נהג לכנות את מערכת השירותים הציבוריים "השמן" אותו סוחב "הרזה" – המשק הפרטי. מסתבר שלא כולם במערכת הציבורית השמינו באותה מידה. המשטרה, כך התרשמתי, סובלת קשות מעודף תקציבים וכוח אדם. בכל פינות הבניין המפואר של מטה משטרת חיפה מסתובבים שוטרים המעמידים פנים שהם עסוקים, משרדים רבים ריקים, בכל פינה זרוקים מחשבים שבהם ממלאים מידי פעם דוחות פעולה חסרי שחר, הכול נמצא בשפע וגולש על גדותיו.

בעבר היו מצלמים את העצור ולוקחים ממנו טביעות אצבעות רק במקרה בו חלפו מספר שנים מהמעצר הקודם. הפעם צילמו אותי מספר פעמים (תמונתי על רקע דגל ישראל גדול נשלחה לעיתונות בתוספת האשמות עליהן כלל לא נחקרתי!) ולקחו שוב ושוב טביעות אצבעות במכונות דיגיטליות משוכללות. כאשר רטנתי על הכפילות אמרו ש"זו מחלקה אחרת". בנוסף לשוטרים עצמם, בניין המשטרה היה מלא גם בחיילי משמר הגבול המשמשים ככוח עזר. הקצינה האחראית על החקירה התחננה חצי שעה לכל הבטלנים שבסביבה שיעזרו לה להוריד את ארגזי הפוסטרים שהוחרמו מביתי למחלקת מוצגים, כי האחראית על המוצגים מיד תסגור ותלך הביתה…

בניגוד גמור לשפע האמצעים וכוח האדם במשטרה, חדר המיון בבית החולים אליו הובאתי נראה כמו מדור ממדורי הגהנום. משני צידי החדר סודרו מיטות, והחולים שכבו סמוכים זה לזו כמו תרנגולות בלול הטלה שבעליו שיחד את המפקח על צער בעלי חיים. כאשר הובאתי לטיפול, האחות הודיע שאין מיטה פנויה והורתה להביא מיטה ולהציב אותה במעבר הצר במילא בין שני טורי המיטות. הבנתי שאחות אחת אחראית על 35 חולים, כל אחד מהם במשבר בריאותי, כשעדיין לא אובחן ולא ברור מה מידת הסכנה הנשקפת לו ומה הטיפול הנחוץ. חלק מהחולים היו קוראים שוב ושוב: "אחות, אחות!", אין להאשים אותה אם לא נענתה לקריאות, ומי שהרבה לקרוא ולהתלונן נחשב לנודניק.

הניגוד הקוטבי בין המשטרה השבעה והמדושנת לבין מערכת הבריאות הכורעת תחת העומס הומחש על ידי מצבי כעציר חולה, הנתון לחסדן של שתי המערכות בו זמנית. שניים מטובי המוחות של מחלק הבילוש, במכנסי ג'ינס וחולצות טריקו שחורות, ללא סימני זיהוי, חברו יחד כדי לשמור עלי מכל משמר בעודי אזוק למיטה. לכל חולה אחר הותר רק מלווה אחד בחדר המיון הדחוס. שלטים בחדר המיון אסרו על השימוש בטלפונים, ומי שהפר את האיסור זכה לנזיפה. השוטרים דיברו חופשי חופשי בטלפונים ואיש לא העז להעיר להם. חולים שנזקקו לטיפול חיכו שעות ארוכות, וחלקם גם ימים, עד שיקבלו את הטיפול המיוחל, ורק אני זכיתי לטיפולם הבלעדי והאישי של שני בלשים.

סיבת האשפוז

במהלך יותר מעשרים השעות שחלפו מאז אשפוזי ועד שהשפט הורה לשחרר אותי, הייתי, כאמור, אזוק ושמור בקפידה על ידי מיטב השוטרים בחיפה. לא פלא שהרגשתי יותר כאסיר מאשר כחולה.

לאחר שהועברתי למחלקה, ניגשה אלי רופאה ושאלה "למה אתה פה?"

מבלי לחשוב, עניתי לה בערבית: "אנא הון עלא סיאסה, מונאהדת אלחרב." (אני כאן על פוליטיקה, התנגדות למלחמה.)

היא צחקה ושאלה: לא זה מה ששאלתי, מה הבעיה הרפואית?

גברים מהמשטרה ונשים ממשמר הגבול

אם ישאלו אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול, אענה ללא היסוס כי חלומי להיות סופר.

בקורס לכתיבה יוצרת ייעץ לנו המורה לנסוע בתחבורה ציבורית ולהעמיד פנים כאילו אנו קוראים ספר, בעוד אנו מאזינים לשיחות הסובבים אותנו ואוספים חומר לרומן שנכתוב.

כשנעצרנו אחרי ניסיון ההפגנה הקפידו השוטרים שלא ננצל את המעצר למטרות אנוכיות. העמידו אותנו, כל אחד לחוד, עם הפנים אל הקיר בפינה אחרת, אסרו עלינו לדבר ואיימו במכות באם נעז להסתכל לעברם.

הפעם, בבית החולים, שכבתי באפס מעשה, ללא טלפון או כל חומר קריאה, ובהיתי באין מעצור בזוגות השוטרים ששמרו עלי. הם היו מרותקים למקומם למרגלות המיטה, אכלו, שתו, דיברו בטלפון, חיזרו, ריכלו, קיימו התייעצויות מקצועיות, והכל לעיני הפקוחות לרווחה, כמו עכברים במעבדה.

את הרשמים המעניינים באמת אשמור לרומן שאכתוב, כעצת המורה. אבל כמה דינמיקות שאפיינו את רוב זוגות השומרים אחלק עמכם כבר עכשיו. הזוגות ברובם (אחרי שהבלשים השתחררו וחזרו לעיסוקם) הורכבו משוטר ומחיילת משמר הגבול. הפער ביניהם נראה גדול.

החיילות נשאו "נשק ארוך" ונראה היה שיש להן מעט מאוד מושג על עבודת המשטרה. נראה שתרומתה העיקרית של השוטרת בצוות יהיה לירות בכל מה שזז אם רק תחוש בסכנה. פעם, כשהשוטר הלך להביא דבר מה, עייפתי מהתנוחה הקבועה במיטה והתיישבתי. "לאן אתה הולך?" שאלה אותי החיילת בבהלה ואחזה ברובה. אינני הולך לשום מקום, הרגעתי אותה, הרי אני כבול למיטה.

השוטרים, בגילאים שונים, מלאו את תפקיד המבוגר האחראי. להתקשר, לדאוג לאספקה ולחילופי המשמרות, וכל כיוצא בזה. התרשמתי שהשוטרים אינם אוהבים את המשמרת בבית החולים, הסביבה לא נעימה ועליהם להיות מרותקים למקום אחד למשך שעות.

האתגר המקצועי הגדול שעמד בפני השוטרים היה לקחת אותי לשירותים. כאן יכול היה כל אחד מהם להוכיח את מקצועיותו ודבקותו במשימה. זה החל בשוטר הצעיר שהקפיד לשמור פתח בדלת השירותים ונעץ בי בריכוז רב את עיניו הערמוניות בעודי מפשיל את מכנסי. נעצתי בו את עיני בחזרה עד שנסוג מהפתח. שני שוטרים אחרים דאגו שידי יהיו מהודקות זו לזו באזיקים גם בהיותי בשירותים. נאלצתי לפתל את כל גופי בתנוחות שלא האמנתי שהן אפשריות כדי להתנקות לאחר שעשיתי את צרכי. ידי היו כואבות ומלאות סימנים מהאזיקים, עד שבצאתי לא התאפקתי וצעקתי על השוטר. הוא הסביר שאלו הן ההוראות והוא חושש כי יגיע קצין לביקורת ויגער בו אם ימצא אותי לא אזוק.

יחס הציבור למשטרה

אמרתי  כבר שהמשטרה שמנה ומערכת הבריאות שדופה. השוטרים היו אוכלים ארוחות שמנות ומגוונות מהמסעדות שבסביבה, בעוד שעברו יותר משלושים שעות מפריצת המשטרה לביתי ועד שזכיתי לקבל ארוחה ראשונה שיכולתי לאכול חלקית.

מה שנראה לי מכוער, בעודי שוכב מורעב ואזוק במיטה, היה יחסם של רבים מהסובבים: חולים, בני משפחותיהם ואנשי צוות (לא כולם). הם היו פונים שוב ושוב אל השוטרים: בוקר טוב אדוני השוטר, מה נשמע? חסר לכם משהו? להביא לכם משהו? לשתות? לאכול? על חשבוננו, אל תדאגו.

האם מקובל להעלים אנשים?

ישנן מספר תרופות שאני נוהג לקחת באופן קבוע, בהוראת הרופאים. המשטרה סירבה לבקשת משפחתי להכניס לי תרופות, בטענה שאקבל תרופות בבית החולים. בבית החולים אמרו לי כי אין ברשותם את התרופות הנחוצות. ביקשתי להודיע לאשתי כי אני נמצא בבית החולים, כדי שתביא לי את התרופות מהבית. האחיות טובות הלב במחלקה סברו, לתומן, כי בהיותי עצור אסור להן להודיע למשפחתי היכן אני נמצא.

תהיתי, האם הציבור בארץ מאמין שהמצב גרוע אף מכפי שהוא? האם נראה להן סביר שמעלימים אזרח ולמשפחתו אסור אפילו לדעת היכן הוא נמצא?