דילוג לתוכן

נמנע ניסיון לעלות בדחפורים על בית הקברות המוסלמי בבלד א-שייח'

בשבוע שעבר הגיעו כלים כבדים לביצוע עבודות עפר בבית הקברות המוסלמי בחיפה, אך פעילים שנזעקו לשטח הצליחו להגיע להבנות עם הפועלים והקבלן, ולמנוע את ניסיון הפגיעה בבית הקברות. האירוע המריץ את המחאה, וביום שישי התקיימה הפגנה במקום

(הכתבה הבאה התפרסמה באתר "שיחה מקומית". היא זמינה גם באנגלית.)

ביום שני שעבר, 7 בפברואר, האיום על בית הקברות המוסלמי בבלד א-שייח' שבחיפה הפך פתאום מוחשי מאוד: כמה כלים כבדים לביצוע עבודות עפר התמקמו בקצה בית הקברות, והחלו בהכנות לעבודה.

בתחילת דצמבר 2021, כשהוקם אוהל המחאה בפאתי בית הקברות, המצב לא היה ברור. חלק מהקרקע הופקע כבר בשנות ה-50, ומאז עברו כמעט 70 שנה ובית הקברות ממשיך להתקיים בפועל. כשדיווחתי כאן על המאבק להכרה מחדש בבית הקברות, כתבתי בזהירות כי "חוששים מתוכניות בנייה חדשות".

אוהל המחאה בכניסה לבית הקברות בבלד אלשייח'

ההיערכות לשמירה רצופה בבית הקברות הוכיחה את עצמה. כשהגיעו הכלים הכבדים, הפעילים שנזעקו למקום הבהירו לצוות שמדובר בבית קברות. הפועלים, ערבים כולם, סירבו מיד לבצע כל עבודה במקום. בעקבותיהם, הודיע הקבלן היהודי כי כשנשכר לעבוד במקום לא נאמר לו שמדובר בבית קברות, וכי אין בכוונתו לבצע את העבודה.

מכיוון שכל העניין נסגר בהבנה בין הפעילים לעובדים, כוח המשטרה שנשלח כדי לאבטח את העבודות נותר ללא תעסוקה.

בית הקברות, שנוסד בשנות ה-30 של המאה הקודמת על שטח של 44 דונם, שימש לא רק את בלד א-שייח' עצמה, אלא את הקהילה המוסלמית בחיפה ובעיירות ובכפרי הסביבה. משפחות רבות באזור זוכרות בני משפחה שנקברו בו.

כמו כן נקבר במקום ב-1935 השייח' עז א-דין אלקסאם, שהיה אימאם מסגד "אלאסתקלאל" בחיפה ומנהיג מרכזי של הקהילה הפלסטינית, שהוביל את ההתנגדות לכיבוש הבריטי בפלסטין ולהתנחלות הציונית. בשל כך הוא מכונה מאז "בית קברות אלקסאם" (להבדיל מבית הקברות הישן של בלד א-שייח' עצמה, שנקרא על שם השייח' אלסהלי), ויש לו חשיבות סמלית עבור המורשת הפלסטינית בכללה.

בהפגנה נישאו שלטים בקריאה להחרים את מוצרי החברות המעורבות – קרור אחזקות וגולד ליין. צילום באדיבות נאמני הווקף

בית הקברות בבלד א-שייח' היה מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת מושא להפקעה, לעסקאות מושחתות של ממונים מטעם המדינה, ולמאבקים משפטיים וציבוריים על פני עשרות שנים.

בשנים האחרונות דן בית המשפט בקריות בתביעה של חברת קירור אחזקות, הטוענת לבעלות על חלק גדול מהשטח המופקע, נגד נאמני ווקף אלאסתקלאל. בסיום הדיון דחה בית המשפט את תביעת החברה לחייב את הנאמנים לפנות את הקברים, וקבע שאם ברצונה לפנות קברים, עליה להגיש תוכניות בנייה, ואם תוכניות הבנייה יחייבו זאת – להגיש בקשה לפינוי הקברים לרשות המתאימה במשרד הבריאות.

בינתיים, החברה מנסה "לקצר הליכים" ולקבוע עובדות בשטח, כשהיא מסתתרת מאחורי קבלנים ויזמים. המשטרה, במקום למנוע את הפעולות, מתייצבת באופן לא מפתיע נגד מי שמנסים לשמור על בית הקברות.

הניסיון לפגיעה מוחשית בבית הקברות שודר בזמן אמת באמצעי תקשורת ערביים, ועורר תגובות נרחבות ברשתות החברתיות. העיתונות העברית, כהרגלה, התעלמה מהאירוע. באוהל המחאה התכנסו עוד באותו הערב הפעילים הקבועים מנאמני ווקף אלאסתקלאל, נציגי משפחות הקבורים וועד האוהל, יחד עם נציגי תנועות וארגוני מחאה, וצעירים משכונות חיפה הערביות. הוחלט לקיים הפגנת מחאה ביום שישי בשעה שתיים אחר הצהריים.

לקראת ההפגנה, קיבלו כמה מארגנים ופעילים שיחות ממי שהציגו עצמם כאנשי משטרה או שב"כ, שניסו להניא אותם מלהפגין. הקצין האחראי במשטרת נשר הציע לאחד המארגנים לקיים במקום "תפילת יום שישי" במקום הפגנה. אני עצמי הופתעתי ביום חמישי לקבל שיחת טלפון מאדם שהציג את עצמו כ"עמיחי מהשב"כ", וניסה לשכנע אותי "להפעיל את השפעתי" כדי "למנוע אלימות" בהפגנה.

למרות התנגדות המשטרה – דגל פלסטין הופיע במרכז ההפגנה. תמונה באדיבות נאהד דירבאס

למרות האיומים, הגיעו עשרות רבות של פעילים להפגנה בשישי. המשטרה, מתוגברת בכוחות מיוחדים, הקיפה את האזור וחסמה חלק מהתנועה בצומת מבעוד מועד. עוד לפני שההפגנה החלה דרשה המשטרה כי לא יונפו דגלי פלסטין ליד הכביש הראשי.

כמה צעירות שנשאו דגלים נבלמו על ידי השוטרים ליד המחסום המשטרתי, בעוד שאר המפגינים הסתדרו בשורה לאורך הכביש הראשי, על פני הגשר שהוקם מעל בית הקברות. לבסוף הופיע גם דגל פלסטין גדול במרכז ההפגנה. בעיתונות ציינו אחר כך כי היתה זו כנראה הפעם הראשונה שדגל פלסטין מונף בנשר מאז גירוש תושבי בלד א-שייח', ב-1948.

המפגינים נשאו שלטים בערבית, בעברית ובאנגלית, שבהם קראו לכבד את בית הקברות ולהימנע מפגיעה בו. חלק מהשלטים האשימו ישירות את החברות המעורבות, קירור אחזקות וגולד ליין, יחד עם הממסד הישראלי, בפגיעה בבית הקברות, וקראו להחרים את מוצריהן.

שייח' ראאד סלאח, שהשתחרר לא מכבר ממאסר ממושך, הצטרף להפגנה והתקבל בהתלהבות על ידי המפגינים. צילום – נאהד דירבאס

חלק מהקריאות בהפגנה התייחסו גם לפגיעה בבתי קברות כאחד מסממני מדינת האפרטהייד. השייח' ראאד סלאח, מנהיג התנועה האיסלאמית הצפונית, שהשתחרר לא מכבר ממאסר ממושך, הצטרף אף הוא להפגנה והתקבל בהתלהבות על ידי המפגינים.

מהצד השני של הכביש התקיימה הפגנת נגד קטנה, מלווה בתמונות של ח"כ איתמר בן גביר ובכרזה גדולה הקוראת להתפקד ל"עוצמה יהודית".

בינתיים, הפגיעה בבית הקברות נמנעה, והניסיון לפגוע בו רק עורר וחיזק את הקריאה לעצור את כל תוכניות ההריסה ואת הדרישה להכרה בבית הקברות והחזרת מלוא שטחו לבעלות הווקף. לצד זאת, התעצם גם החשש מניסיון נוסף לעלות בדחפורים על בית הקברות, שיגובה בשימוש בכוח רב, כפי שנוהגת המשטרה בביצוע הריסות ביישובים הערביים.

בסיום ההפגנה התכנסו הפעילים באוהל כדי לדון בדרכים להרחיב את המאבק.

תופסק ההתנכלות לסומיה פלאח!

מאת: ענת מטר

(הפוסט הבא הופיע היום בעמוד הפייסבוק של ענת מטר. את הקישורים הרלבנטיים העברתי מההערות לגוף הטקסט.)

סיפור ההתנכלות לדוקטורנטית סומיה פלאח עבר פה בשקט. אולי זה משום שהמופרכות ניכרת, והתחושה היא שעוד רגע זה ייגמר. חבל לבזבז אנרגיה. אבל ביום שלישי (25.1.2022) הוארך מעצר הבית שלה בשבוע נוסף, בתנאים שתיכף אפרט. אז הגיע הזמן.

סומיה היא דוקטורנטית בטכניון. היא מתמחה במדעי הסביבה והאטמוספירה, שימשה במשך שנים אחדות כיועצת של בתי הזיקוק בחיפה ועבדה גם במשרד לאיכות הסביבה. תוכלו למצוא בקישור להלן דו"ח מפורט מטעם המשרד, עליו היא חתומה, בעניין היתר פליטת גזים למפעל פרוטרום. בקישור אחר, משהו שונה לגמרי: מאמר בערבית מדצמבר 2020 על האופן שבו ישראל מזהמת את הנגב באמצעות חומרי דישון מסוכנים. (האם ברקע המעצר גם השמצת קק"ל הקדושה, בפרט כשהעיניים מכוונות כעת כלפי מעשיה הנפשעים בנגב?)

סומיה היא גם אקטיביסטית. היא פעילה בחראק-חיפה ומשתתפת קבועה בהפגנות התנועה, למשל אלה המוחות נגד המעצרים המנהליים ומזדהות עם שובתי-הרעב. בשלהי אוקטובר 2021 השתתפה בכנס במדריד. היה זה כנס ההקמה של תנועת צעירים פלסטינים, בארגון מסאר אל-בדיל. גם בעניין זה צירפתי לינק, המוביל לתוכניות העתידיות של התנועה. בגדול, הכוונה היא לחשוב על העתיד בפלסטין רבתי, לאחר כישלון שיחות מדריד, הסכמי אוסלו, ובעצם הציונות בכללה. לא כל כך נעים לאוזניים ציוניות.

בכנס פגשה סומיה את חאלד ברכאת, העומד, ביחד עם בת-זוגו, בראש סמידון, הרשת לסולידריות עם האסירים הפלסטיניים (ממנה אני שואבת מידע לדף הזה, באופן קבוע, כבר שנים). סמידון הוכרזה על ידי השלטון הישראלי כארגון טרור, כמוה כארגונים רבים וטובים אחרים, כידוע. סומיה נחשדת ב"מגע עם סוכן זר". נרמז שהיא העבירה לו מידע על תנועות סטודנטיאליות פלסטיניות בישראל. האם מדובר בברכאת? אחת ממטרות התנועה החדשה היא שבירת המחיצות בין הקהילות הפלסטיניות השונות: 48, 67, רצועת עזה הנצורה, הגלות. האם זה מה שמפחיד כל כך את אנשי הארגון המתועב?

בבוקר ה-11 בינואר, בשיטות הידועות, פרצו אנשיו לביתה של סומיה, החרימו את המחשב והטלפון שלה ועצרו אותה. באותו יום היא נחקרה 12 שעות ו"שוחררה" למעצר בית. מאז היא נחקרה מעט מאד אך נמצאת במעצר בית בתנאים מגבילים קשים. ב-20 בחודש האריך שוב שופט בית-משפט השלום את מעצר-בית בתנאים מגבילים: הבית לא יהיה זה שבו היא מתגוררת עתה, בחיפה, אלא בית אמה בכפר ערב אל-היב; מותר לה לצאת ללימודים בטכניון יום בשבוע, אך עליה להגיע ישירות לשם ולחזור ישירות לבית אמה בכפר; אסור לה להיכנס לחיפה בחודש וחצי הקרובים; אסור לה להשתמש בטלפון ואינטרנט עד לחודש מרץ. כאמור, מעצר הבית בתנאים הללו הוארך בשבוע נוסף ביום שלישי ה-25.1.

בינתיים משחררת המשטרה הצהרות על כך שעדיין מפשפשים בפוסטים ובפרסומים השונים של סומיה ברשתות החברתיות. עורך-דינה, חאלד מחאג'נה, מעריך שההר לא יוליד אפילו עכברון. ההערכה הזו נשמעת לי סבירה מאד, כי ברור שהשופטים לא התרשמו שיש פה עילה למעצר בתנאים מחמירים יותר.

סומיה פלאח היא סטודנטית מצטיינת, בת ארבעים, שכבר רשמה הישגים אקדמיים ומקצועיים מרשימים בתחום מדעי הסביבה. אולי בכלל זה מה שכל כך מפחיד?

#די_לשלטון_השבכ

המאבק לשימור בית הקברות המוסלמי בבלד א-שייח’ נכנס לשלב חדש

(הכתבה הבאה פורסמה באתר "שיחה מקומית". כתבות בערבית ובאנגלית על אותו נושא פורסמו ב"حيفا الحرة" וב-"Free Haifa")

כאשר נפטר אדם נהוג לאחל כי "ינוח על משכבו בשלום". אולם המתים הקבורים בבית הקברות בבלד א-שייח’, דרומית מזרחית לחיפה, נרדפים על ידי מדינת ישראל מאז שהוקמה. למרדף מצטרפים גורמים מסחריים שחשקה נפשם להשתלט על מקום משכבם ולהפכו לנדל"ן מסחרי. עם התאוששות העדה המוסלמית בחיפה בעשורים שחלפו מאז הנכבה, ויחד עימה התלכדות והתארגנות הקהילה הערבית-פלסטינית בעיר, הפך המאבק להגנה על בית הקברות למאבק מרכזי עבור הקהילה כולה. בימים אלה הוקם במקום אוהל מחאה, בניסיון לסכל את המאמצים להשתלט על בית הקברות.

אנסה לסכם כאן בקצרה עיקרי הסטוריה בת כמעט מאה שנה כדי להבין את שורשי המחלוקת, לאן היגענו ומדוע זהו מאבק חשוב כל כך.

בית הקברות מסמל תקופה הסטורית סוערת

בראשית המאה ה-20 עלתה קרנה של חיפה כעיר תעשייה עם נמל משגשג וקווי רכבת שנמתחו עד עמאן ודמשק. תושבים התקבצו בחיפה מכל עבר, נבנו שכונות חדשות וגם בתי הקברות מלאו על גדותיהם. בשנות ה-30 הוקצה שטח בן 44 דונם בבלד א-שייח’ לבית קברות מוסלמי חדש שישרת את חיפה ואת כפרי האזור.

בשנים אלה היה לחיפה מקום מרכזי בהתארגנות החברה הערבית-פלסטינית ככלל, כולל התפתחות כלכלית, התארגנות מפלגות ואיגודים מקצועיים, חיי תרבות, פרסום ספרות, שירה ועיתונים. דמות מרכזית באותה תקופה היה איש הדת שייח’ עז א-דין אלקסאם, אימאם מסגד "אלאסתקלאל". ב-1935 ניסה אלקסאם להנהיג מרד מזויין בקרב האוכלוסיה הפלסטינית נגד שלטונות הכיבוש הבריטי ונגד ההגירה הציונית. אלקסאם ושניים משותפיו למרד, שנהרגו בקרב עם הצבא הבריטי, נקברו בבית הקברות החדש בבלד א-שייח’. בעקבות קבורתו במקום נהוג עד היום לכנותו "בית הקברות של אלקסאם". מנהיג מפורסם נוסף מאותה תקופה, סאמי טה, מזכיר אגודת הפועלים הערבית-פלסטינית, קבור גם הוא בבית הקברות.

כאמור, בית הקברות שירת את חיפה ואת כפרי הסביבה, כך שכמעט לכל משפחה מוסלמית באזור יש קרובים שנקברו בו. במובן זה בית הקברות מהווה עדות לתקופה היסטורית שלמה. נקברו בו הלוחמים מהמרד נגד השליטה הבריטית בשנים 1936-39, כמו גם הקורבנות של מעשי הדיכוי והענישה הקולקטיבית, וקורבנות מעשי טבח שבוצעו בתקופה שעד הנכבה של 1948 בידי ההגנה, אצ"ל ולח"י.

נסיונות השתלטות

מדינת ישראל הפעילה מאז 1948 תכנית נרחבת להשתלט על נכסי האוכלוסיה הפלסטינית, שרובה גורש אל מחוץ לתחומי המדינה. הכלי העיקרי להשתלטות זו הינו "חוק נכסי נפקדים" שהעביר את הרכוש לרשות "האפוטרופוס" וממנו לידי המדינה. אולם ההשתלטות על המקומות הקדושים, בתי תפילה ובתי קברות, שהוגדרו כרכוש "ווקף", הצריכה התפתלות משפטית מיוחדת. בפי בני העדה המוסלמית שמתנגדים להפקעת המקומות הקדושים חוזרת שוב ושוב השאלה: "מקומות אלו מוקדשים לאלוהים. האם מבחינת מדינת ישראל גם אלוהים הוא נעדר שאפשר לקחת את רכושו?"

הצו להשתלטות על 15 דונם מאדמת בית הקברות – בחתימת לוי אשכול – 1954

בעניין בית הקברות החדש בבלד א-שייח’, קיים צו הפקעה משנת 1954 (לגבי 15 דונם מתוך 44), חתום על ידי לוי אשכול, שר האוצר דאז, הקובע כי מאחר ו"ב-1 באפריל 1952 לא היו בחזקת בעליהם" ומאחר ו"הוקצו לצרכי התיישבות ופיתוח חיוניים" שטחים אלו עוברים לקנין "רשות הפיתוח". ה-1 באפריל הוא כידוע חג השקרנים, והמתים הקבורים בבית הקברות, כך ניתן להניח, לא עזבו אותו ולו ליום אחד. צרכי ההתיישבות והפיתוח שהוזכרו כעילה להפקעה היו כה חיוניים שעד היום, אחרי כמעט 70 שנה, עומד השטח המופקע כפי שהוא. על נאמני הווקף נאסר לטפח אותו כבית קברות, ואילו מי שחמד אותו כרכוש עוד לא הכין אפילו תוכנית לשימוש בו.

רוב השטח המופקע, כ-13 דונם, הוחכר ב-1955 על ידי המדינה לחברה בשם "קירור אחזקות", שבהמשך תמלא תפקיד מרכזי בניסיונות להשתלטות על בית הקברות.

עסקאות מפוקפקות

מבחינת המעמד החוקי היה בית הקברות רשום כהקדש דתי בניהול "נאמני ווקף אלאסתקלאל" של העדה המוסלמית בחיפה ("נאמני הווקף", בערבית "מותוולו אלווקף", הם גוף הממונה על ידי בית המשפט השרעי, בניגול לגוף בשם "ועד הנאמנים" הממונה על ידי המדינה). בכך הוא שונה מבתי קברות רבים של מאות קהילות שגורשו בשלמותן וכפרים שנהרסו עד היסוד ונכסיהן הוכרזו כנכסי נפקדים. כיוון שהעדה המוסלמית בחיפה המשיכה להתקיים, מצאה המדינה דרך אחרת להשתלט על נכסי הוקף, זאת באמצעות מינוי "נאמן" בשם סוהיל שוכרי, שהיה נאמן לשולחיו במנגנון המדינה ולא למקומות הקדושים שעל שמירתם, לכאורה, הופקד.

ב-1970 נחתם מה שמכונה "הסכם חילופין" לפיו מסר "הנאמן" שוכרי לרשות המדינה את רוב שטח בית הקברות בבלד אל-שייח’ (31 דונם, כולל 15 הדונם שהופקעו קודם לכן) תמורת הקצאת חלקה למוסלמים במתחם בתי הקברות בכפר סמיר. השאלה הראשונה שעולה בהקשר זה היא מדוע היה על המוסלמים להחליף שטח בבית קברות קיים בתמורה לחלקם בבית הקברות החדש בכפר סמיר בעוד שבני כל העדות האחרות קיבלו בו חלקות ללא תמורה?

הסכם "החלפה" של חלק מבית הקברות – חתום, בשם הווקף, על ידי נציג מנהל מקרקעי ישראל, עובד יום טוב

ההסכם אינו חתום על ידי שוכרי עצמו אלא נחתם "בשמו" על ידי אדם בשם "עובד יום טוב", שניהל את המו"מ (עם עצמו) מטעם המנהל, וזאת על פי ייפוי כוח משוכרי משנת 1968. אותו שוכרי גם קיבל תשלום בסך 4,000 לירות תמורת העברת 25 קברים (חלק אפסי ממה שנמצא בבית הקברות בפועל) לבית הקברות החדש בכפר סמיר – פעולה שככל הנראה לא טרח לבצע.

שוכרי ונציגי המדינה ידעו כי ל"נאמן" אין סמכות למכור, להחליף או לפנות את בית הקברות. בניסיון "להכשיר" את העסקה הם פנו לבית הדין השרעי בעכו וביקשו את אישורו. בית הדין, שגם הוא אינו בלתי תלוי ברשויות המדינה, קבע כי אפשר לבצע את החלפת חלק משטח בית הקברות בתנאי שמדובר בשטח שאין בו קברים. בעצם העיסקה בין רשויות המדינה לשוכרי להעברת קברים מהשטח ש"הוחלף" הם מאשרים את העובדה כי התנאי שהעמיד בית הדין השרעי לא מתקיים ומכאן שהעסקה לא אושרה.

המאבק להכרה בבית הקברות

בעקבות עסקה זו ועסקאות מפוקפקות אחרות נאלץ שוכרי לעזוב את הארץ. לאחר מאבקים ממושכים של ערביי חיפה, מונו כ"נאמני הווקף" נציגי ציבור מסורים לתפקידם, ששמו לעצמם למטרה להגן על נכסי הווקף, ובראשם המסגדים ובתי הקברות.

ב-1989 ערכה תנועת אבנא אלבלד יום עבודה התנדבותי גדול לניקוי בית הקברות, שהיה מוסתר בתוך סבך קוצים גבהי קומה, ולסימון מחדש של הקברים. בראשית שנות ה-2000 התנהל מאבק ממושך נגד הכוונה להעביר את כביש 752 על אדמת בית הקברות. בתקופה זו הוקם אוהל מחאה בבית הקברות וצעירים מחיפה קיימו בו נוכחות יומם ולילה. לבסוף נרשם ניצחון סמלי, כאשר הכביש הועבר על גשר מעל בית הקברות מבלי לפגוע בקברים.

מראה בית הקברות ואוהל המחאה בעת ביקור משלחת "חראק חיפה", דצמבר 2021 (צילום רשאד עמרי, אלמדינה)

 בשנת 2014 פנתה חברת "קירור אחזקות" לבית המשפט בקריות בתביעה אזרחית נגד נאמני ווקף אלאסתקלאל. החברה ביקשה מבית המשפט לקבוע כי בחלקה שעליה היא טוענת לבעלות אין קברים. לחילופין, ביקשה לחייב את נאמני הווקף לפנות את הקברים במידה וקיימים כאלו. התביעה לפינוי הקברים עוררה מחאה ציבורית מתמשכת. נוצר קשר עם משפחות רבות שיקיריהן טמונים בבית הקברות, ובכל ישיבות המשפט היתה נוכחות המונית באולם בית המשפט והתקיימו הפגנות ומשמרות מחאה סביב הבניין, כשהמשתתפים נושאים תמונות של בני משפחתם הקבורים.  בסיום הדיונים נתן השופט שלמה ארדמן פסק דין המאשר כי יש קברים בחלקה נשוא התביעה וקובע כי אין מקום "בשלב זה" לדון בפינוי הקברים עד שתוגש תוכנית בנייה ספציפית המחייבת את הפינוי.

בינתיים הגישו משפחות הנקברים בקשה לבית המשפט העליון להכיר מחדש בבית הקברות בשלמותו. אלא שבדיון מקדמי הציעו שופטי העליון לתובעים לבטל את עתירתם, בעוד שהם מאיימים בפסק דין שיהיו לו השלכות חמורות לרעתם. אחדים מהתובעים סיכמו את רשמיהם מהדיון בכך ש"השופטים סירבו לחפור בניירות ישנים, וחושבים שעדיף לחפור קברים ישנים עוד יותר".

בינתיים מתגברות הידיעות על תוכניות חדשות לבנייה מסחרית בשטח בית הקברות ועל יזם חדש שנכנס לתמונה. בראשית דצמבר 2021 הקימו נאמני הווקף, בשיתוף עם משפחות הנקברים ובחסות ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי, אוהל מחאה בשטח בית הקברות. התיסכול מ"המסלול המשפטי" מחזיר למרכז את המאבק הציבורי להדיפת תוכניות ההפקעה וההרס, למען ההכרה בבית הקברות וכדי לאפשר למתים לנוח על משכבם בשלום.

היזהרו שלא להיתלות בגלגלי מטוסי האימפריה הנסוגים

כמה לקחים מקומיים לנוכח מראות הזוועה של האפגנים המנסים להימלט מארצם בשדה התעופה של קאבול

(מאמר זה פורסם היום ב"שיחה מקומית")

אנו חיים בזמנים מעניינים.

ואני בהחלט לא מתכוון לשיעמומון של הפוליטיקה המקומית. אני בטוח שגם מפגיני בלפור המסורים ביותר כבר שכחו למה בכלל הם נאבקו במשך תקופה ארוכה כל כך כדי לא לשנות כלום.

אבל בעוד ישראל מקובעת בתנוחה הבלתי אפשרית של דיכוי, כיבושים וסכסוכים בכל החזיתות, העולם הגדול שסביבנו זז. ארצות הברית, שרק לפני שלושים שנה הוכרזה כמנצחת הגדולה במלחמה הקרה וכמעצמה היחידה שמכתיבה את הסדר העולמי, הפסידה זה עתה במלחמה הארוכה בתולדותיה. תבוסה זו אינה אירוע מקומי ומבודד, היא חלק ממשבר עמוק של מערכת השליטה האמריקאית בזירה המקומית והבינלאומית: היא מתווספת למשבר הפיננסי העולמי בשנים 2007-8 שמקורו בשחיתות המערכת הבנקאית האמריקאית וחוסר הפיקוח עליה, למשבר המערכת הפוליטית שלה שהתגלה לעיני העולם כולו בצורתו המגוכחת עם הפארסה של נשיאות טראמפ, כשלון והתחמקות המדינה מהגנה על האזרחים שנחשף לנוכח מגפת הקורונה, משבר היחסים הבין-גזעיים ועוד.

מה השתנה?

מה הלקח מכשלונן של ארה"ב ובעלות בריתה המערביות במלחמתן באפגניסטאן?

ראשית, כשלונן אינו נובע מחוסר באמצעים, בזמן או במאמץ, ואף לא מכוחו הרב של האוייב שפעל נגדן. בתסכולו ביידן מנסה להטיל את האשמה על משרתיו בממשלת אפגניסטאן ובצבא האפגני. "הם מושחתים, הם לא נלחמו", הוא אומר. אבל את המושחתים האלה השליטה ארצות הברית בכוח צבאי ברוטאלי על אפגניסטאן. כמה ישרים כבר יכולים להיות פוליטיקאים ששולטים בעמם בחסות כידוני הכובש הזר? החיילים האפגנים שנשכרו, חומשו ואומנו על ידי ארה"ב ספגו עשרות אלפי הרוגים ומאות אלפי פצועים, עשרות מונים יותר מהחיילים האמריקאים ובני בריתם המערביים. אבל, כרגיל, בעייניי המערב ההרוגים האפגנים, יהיו אלה אויבייהם, אזרחים לא מעורבים או מי שנלחם בשירותם, כלל אינם נחשבים. מי שסיכן את חייו בשירות האימפריאליזם לא זכאי אפילו לכרטיס טיסה ולמעמד של פליט כדי להציל את חייו וחיי בני משפחתו.

לוחמי הטליבאן בארמון הנשיאות בקאבול

מראות הזוועה בשדה התעופה של קאבול, והסרוב המערבי לקלוט את משתפי הפעולה שסיכנו את חייהם בשירותם, מהווים הוכחה מוחצת לגבי האופי האמיתי של המלחמה. המערב לא בא לקדם את זכויות האדם, מעמד האישה או הדמוקרטיה באפגניסטאן. הוא בא להנציח סדר עולמי שבו העליונות הלבנה והגזענות הם עקרונות היסוד.

אלא שבינתיים העולם זז ונמצא כבר במקום אחר. מה שאנו רואים היום לפנינו אינו רק נפילתה של האימפריה האמריקאית אלא פרק חשוב בסיומה של תקופה הסטורית שלמה, בת מאות שנים, בה מיעוט של מעצמות יכול היה לשלוט באמצעות כוח צבאי על רוב עמי העולם, תקופת הקולוניאליזם. לכן נכשלה ארה"ב במלחמותיה הגדולות האחרונות בויאטנאם, בעיראק ובאפגניסטאן.

בינתיים מנסה ארה"ב להחליף את מנוף השליטה הצבאי במנוף כלכלי. כמעט מידי יום אנו שומעים על סנקציות כלכליות חדשות שמטילה ארה"ב על מי שמתחרה עימה או שאינו סר למשמעתה. אלא שכלכלת ארה"ב מאבדת במהירות את מקומה בתור הכלכלה המרכזית בעולם, כאשר עבור יותר ויותר מדינות שותפת הסחר העיקרית הינה סין. זמן קצר לפני השתלטות הטליבאן על ערי אפגניסטאן הודיעה להם ארה"ב כי אם יתפסו את השלטון תטיל עליהם מצור כלכלי. מנהיגי הטליבאן, שהיו רגילים שיטילו עליהם פצצות מצרר, לא התרשמו. לצורך פיתוח כלכלי הם כבר פתחו ערוץ תקשורת עם סין.

לי זה לא יקרה

"קשה לעשות תחזיות, במיוחד ככל שהדבר נוגע לעתיד".

לא מצאתי נתונים מדוייקים, אבל לא אטעה הרבה אם אניח שמבין שני טריליון הדולר שהשקיעה ארה"ב בכיבוש אפגניסטאן לפחות מאה ביליון הושקעו בשירותי המודיעין. למרות זאת לא היה לנשיא ארה"ב שמץ של מושג מה קורה בשטח. ימים ספורים לפני פינוי השגרירות בקאבול הוא הכריז כי לא יהיה פינוי בהליקופטרים מגג השגרירות כמו בסייגון. לבסוף כל הסצנות מסייגון שוחזרו במלואן, עם ההבדל הגדול שהפעם הכול מצולם מכל זווית אפשרית ומשודר בכל הערוצים בזמן אמת.

אנו חיים בעולם שמתיישר לפי הציפיות לעתיד. לכן, כשארה"ב הכריזה כי צבא שכירי החרב שלה באפגניסטאן יחזיק מעמד לפחות 90 ימים אחרי פינוי הצבאות הזרים, היה ברור כי שום חייל אפגאני הגיוני לא ימצא טעם לסכן את חייו במלחמת 90 הימים כדי להציל את כבודם של אלו שנטשו אותו.

מה כל זה קשור אלינו?

ישראל היא עמדה קדמית במערכת השליטה האמריקאית\מערבית במזרח התיכון. שליטה זו פשטה מזמן את הרגל, והיא מתקיימת רק בכוח האינרציה. האסטרטגיה הפוליטית\צבאית הישראלית מבוססת זה שנים על הניסיון לסבך את ארה"ב במלחמה נגד איראן, בעוד שארה"ב מתקשה להתאושש מהנזקים שגרמה לעצמה במלחמות באפגניסטאן ובעיראק.

הבריתות שכרתה ישראל לאחרונה עם נסיכי האמירויות, מלך בחריין והגנרלים פושעי המלחמה מסודאן הן חלק ממלחמת מאסף של מי שמנסים לעצור את התקדמות האזור לכיוון של יותר דמוקרטיה ושיוויון. העמים הערבים ושאר עמי האזור החלו בתהליך של שינוי הסטורי עצום שנבלם (בינתיים) בדיכוי רצחני ובהצתת סכסוכים לאומיים ועדתיים על ידי מי שמעוניינים למנוע את השינוי. כדי לשמר את הפרדיגמה של "וילה בג'ונגל" יש מי שפועל בשיטתיות לשמור על "הג'ונגל" במצבו "הפראי".

אפגנים מפונים במטוס צבאי אמריקאי

"הבעיה הפלסטינית" ירדה מסדר היום הפוליטי הישראלי מתוך הנחה ש"לאף אחד לא אכפת מגורל הפלסטינים". בינתיים ישראל עסוקה כל כולה במלאכת הדיכוי והגזל היומיומי ואיש אינו עוסק במציאת "פתרונות". אלא שיחסי הכוחות שבמסגרתם כל זה מתאפשר הוא ההגמוניה האמריקאית המתפוררת והשיתוק המוחלט של העולם הערבי מתוך המשבר העמוק של התנועה לשינוי, המהפכה ומהפכת הנגד. בעין הסערה, בישראל, שום דבר לא זז, ומסביב כוחות איתנים לפותים במאבק על עתיד האזור.

הגיע הזמן להתחיל לתכנן ולהתכונן לתקופה הפוסט-אמריקאית, פוסט קולוניאליסטית, של המזרח התיכון.

עבור היהודים שחיים בארץ, הגיע הזמן להבין שהשאלה העומדת לדיון אינה רק "הבעיה הפלסטינית" אלא גם שאלת קיומם הם באזור. למעשה שתי הבעיות שזורות זו בזו. התקופה הקולוניאליסטית בעולם בתהליכי סיום וגם ההרפתקה הציונית מתקרבת לסיומה.

ישראל עלולה לבחור לסיים הכל באש ובפטריות העשן של מלחמה גרעינית. מי שחייו יקרים לו יכול לנסות להימלט מהאזור לפני שיאלץ להתחנן על מקום במטוסים האחרונים. לחילופין, מי שעוד מאמין שהחיים כאן יכולים להתנהל גם אחרת, חייב כבר עכשיו לנסות להניח את היסוד לסדר פוליטי, חברתי וכלכלי אחר, לביטול המשטר הגזעני והעליונות הלבנה ולכינון מדינה דמוקרטית אחת לכל תושביה.

החרמת הבחירות: להגיד לא החלטי לאפרטהייד

(המאמר שלהלן הופיע היום ב"שיחה מקומית")

תל אביב, יש לנו בעיה. זה לא מצב טבעי שהולכים לבחירות פעם רביעית בתוך שנתיים. זה לא מצב טבעי שאין תקציב, שאין הנהגה אלא רק קבוצות אינטרסנטים, שמפלגות מצטרפות ומתפרקות כמו פתיתי הפלסטיק בקלאודוסקופ.

אבל מה עלינו לעשות? כדי למצוא פתרונות אמיתיים לא מספיק לתאר את הסימפטומים, צריך קודם להגיע לאבחנה מדוייקת של המחלה.

לשם כך צריך להגדיר קודם כל מי "אנחנו". אם נביא בחשבון את כל תושבי הארץ בין הירדן לים, חייבים לזכור שחלק גדול מאיתנו, תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, חיים תחת כיבוש צבאי קולוניאליסטי-גזעני, משוללים כל זכויות אזרח וכל דרך "חוקית" (לפי חוקי הכיבוש) להשתתף בקביעת גורלם. מליון וחצי ערבים פלסטינים בתוך הקו הירוק, בעלי אזרחות ישראלית, סובלים גם הם מאפליה שיטתית, מנישול, דיכוי והדרה מכל השפעה פוליטית. מליוני פלסטינים נוספים גורשו או נדחפו להגר אל מחוץ לגבולות הארץ ב-1948 ובשבעים השנים שחלפו מאז. עד היום נמנע מפליטים אלו לחזור לבתיהם ולמולדתם בשם הצורך לשמור על "אופיה היהודי" של המדינה.

ארגון בצלם, שעוקב אחר מצב זכויות האדם בארץ, סיפק לאחרונה תרומה חשובה לאיפיון המצב כאשר פרסם מסמך תחת הכותרת "משטר של עליונות יהודית מהים עד הירדן: זהו אפרטהייד" בו קבע: "בצלם דוחה את התפיסה המקובלת של ישראל כמדינה דמוקרטית המנהלת במקביל גם משטר כיבוש זמני וקובע כי בכל השטח הנמצא בשליטתה – בתוך גבולות הקו הירוק, בגדה המערבית, מזרח ירושלים וברצועת עזה – מתקיים משטר אחד, הפועל על פי עקרון מארגן אחד: קידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים. משטר כזה הוא משטר אפרטהייד."

הבעיה האמיתית המרכזית של חיינו בארץ אינה נידונה כלל במסגרת הבחירות, כיוון שכל המשתתפים בהן לוקחים בחשבון, ובצדק, שמציאות האפרטהייד תישאר כמו שהיא גם אחרי הבחירות. תוצאת הבחירות נקבעה מראש על ידי גירוש מליוני פלסטינים ושלילת זכות הבחירה ממיליונים נוספים – מה שמאפשר את "הרוב היהודי" שבדרך הטבע (טבעו של הקולוניאליזם) שואף להבטיח את המשך הפריבילגיות שלו.

אין דמוקרטיה באפרטהייד

יש משהו חיובי בכל מי שנאבק נגד עוול ורשע ודורש את זכויותיו, גם אם מאבקו חלקי. אבל מקומם אותי לשמוע את הדיבור, שהפך לאחרונה לאופנה, על "הצלת הדמוקרטיה הישראלית". כדי לדבר או לחשוב על דמוקרטיה בישראל צריך הדובר למחוק לחלוטין מתודעתו או לשלול את אנושיותם של מליוני הפלסטינים החולקים איתו את הארץ (לאחר שכפה עצמו עליהם).

ראינו כיצד גנרלים וראשי שב"כ, שאחראים לדיכוי ללא מעצורים של אוכלוסיה שלמה, מזדעזעים לנוכח הפגיעה במפגינים מול מעון ראש הממשלה… "הנשמע כדבר הזה?!" ובכן, הם לא מגינים על הזכות להפגין או לבטא דעה, שכן זכות היא זו המובטחת לכל אדם באשר הוא אדם. הם מגינים על הפריבילגיה שלהם במסגרת משטר האפרטהייד הישראלי. כמוהם כאותה נוסעת שביקשה שוקולד במטוס וזעקה מעומק ליבה: "למה אתה לא נותן לי, מה אני ערביה?"

הפארסה של מערכות הבחירות האחרונות היתה מעין מחזה אבסורד שחובר במיוחד כדי להמחיש את האמירה ש"עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי". רוב המצביעים הצביעו עבור מפלגות שהבטיחו להיפטר משלטון נתניהו המואשם בשחיתות. "הרשימה המשותפת" שנתמכה על ידי מרבית המצביעים הפלסטינים המליצה על גנץ, שתעמולת הבחירות שלו נפתחה בהתפארות בטבח ההמוני שערך בתושבי עזה, לראשות הממשלה "כדי להפיל את נתניהו". אבל "גיבור" המלחמה בעזה פחד להקים ממשלה שתיתמך על ידי חברי הכנסת הערבים והעדיף להיכנס לממשלתו של האיש אותו נשבע להפיל.

כעת מנסה ה"אופוזיציה" לנתניהו להציע לנו אופציה נוראה עוד יותר – ממשלה שתהיה כל כך ימנית שתוכל להחליף את נתניהו מבלי לפחד להחשב ל"שמאל" בדעת הקהל הישראלית, המשולה למכונית שההגה שלה תקוע בהטיה ימנית ונותרת סובבת סביב עצמה.

בחירות אינן סימן לדמוקרטיה כאשר תנאי היסוד לדמוקרטיה אינם מתקיימים. אם במחסום יש חמישה חיילים וכולם מחליטים פה אחד לא לתת ליולדת לעבור, זו אינה החלטה דמוקטית.

מניין תבוא הישועה?

ההסטוריה מלמדת שהמדוכאים משתחררים רק כאשר הם קוראים תיגר על משטר הדיכוי, מתאחדים ונאבקים לשחרורם. במקרה שלנו, הפלסטינים ניהלו מאבק ארוך נגד נישולם ודיכויים, מאבק שזיכה אותם בהכרה בינלאומית והפך את פלסטין לסמל למאבק לחרות. אבל ישראל ובני בריתה המערביים והערבים הצליחו, במסגרת הסכמי אוסלו ושיווק האשליה של "פתרון שתי המדינות", להסיט את המאבק הפלסטיני ממאבק לשחרור למאבק על פרורים במסגרת הסדר הקיים. כך הפכה הרשות הפלסטינית לקבלן משנה של הכיבוש המשחרר את הכובשים מאחרויות לצרכי היום-יום של האזרחים הפלסטינים (למשל, תרוץ לא לחסן אותם נגד קורונה) ושומר על בטחון הכובשים (אך לא בטחון הנכבשים) במסגרת "התיאום הבטחוני". כך מנסה המפלגות הפלסטיניות המשתתפות בבחירות לכנסת להשיג השגים לציבור בוחריהן תוך מתן לגיטימציה ישירה או עקיפה למסגרת הגזענית מיסודה.

A poster produced by South Africa's United Democratic Front (UDF) resistance movement calling on white, coloured and Indian people to boycott elections held by the apartheid regime.

הבחירות הנערכות השנה, בקרוב זמנים, הן לכנסת והן למועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית ממחישות כיצד ישראל מחלקת את העם הפלסטיני ובכך מונעת ממנו כל השפעה על עתידו. בעוד שכל היהודים בין הים לנהר הם אזרחים רבי זכויות וקולותיהם יכריעו את הרכב הממשלה הבאה, הנציגות הפלסטינית מחולקת בין מיעוט מוקצה וחסר השפעה בכנסת לבין מועצה חסרת סמכויות ברשות הפלסטינית, שחבריה נאסרים כאשר פעילותם אינה נושאת חן בעיני שלטונות הכיבוש (כפי שקרה, למשל, לחברת הפרלמנט הפלסטיני ח'אלדה ג'ראר, כמו רבים אחרים). מליוני פלסטינים בגולה מורחקים לחלוטין מהתהליך הפוליטי שמכריע גם בעניינם.

פלסטינים רבים מחפשים היום דרך לאחד מחדש את המאבק של כל חלקי העם הפלסטיני, בין השאר על ידי העלאת הפרספקטיבה של מדינה דמוקרטית אחת בכל פלסטין ההסטורית, מסגרת שתאפשר את חזרת הפליטים הפלסטינים ותתן גם פתרון לבעיית היהודים בארץ, בהיותה מדינת כל תושביה שיהנו כולם משוויון זכויות מלא. הצעד הראשון להצגת אלטרנטיבה כזאת הוא השתחררות מאשליות בדבר היכולת "לתקן" את הסדר הקיים. המסקנה המתבקשת היא כי את הבחירות לכנסת, כמו גם הבחירות לרשות הפלסטינית, צריך להחרים, כיוון שגופים אלו לא יכולים, מעצם מהותם, להיות כלי שיקרב את השינוי הרצוי.

הנקודה היהודית

עבור פעילות ופעילים יהודים רבים שמודעים למצב האפרטהייד ורוצים להאבק נגדו התשובה היא להצביע למפלגות בהנהגה ערבית. לנו יש פריבילגיות במערכת הקיימת, הם אומרים, לכן ניתן את קולנו לנציגי הציבור הפלסטיני שמבקש את זכויותיו.

עם כל הסימפטיה לעמדה זו, שמבטאת רצון לצאת ממגבלות הפעילות במסגרת "הגטו היהודי", לטעמי היא אינה הולכת רחוק מספיק. בסך הכל המפלגות הערביות המשתתפות בבחירות בכנסת אינן מאתגרות את השיטה וכבר הוכיחו את נכונותן לתמוך בממשלה ציונית-גזענית שתמשיך את הכיבוש והאפליה בתמורה להשגים מוגבלים או גם ללא תמורה. התמיכה בהן הינה הבאה של רצון טוב אך עדיין במסגרת הסדר הקיים המעוות מיסודו.

המאבק לשינוי אמיתי מבוסס על ההכרה שמשטר האפרטהייד אינו מספק את הכלים לשינוי ולכן יש צורך לפעול לביטולו ולהקמת דמוקרטיה אמיתית, דמוקרטיה לכולם. מאבק זה מתחיל בהחרמת הבחירות לכנסת ובתמיכה בתנועה הפלסטינית למען מדינה דמוקרטית אחת.

המאבק לשחרור מאהר אלאח'רס – ודגל פלסטין ברחובות

רציתי לשתף קצת פרטים אודות אירוע שקרה היום בזמן ההפגנה לשחרור מאהר אלאח'רס מול בית החולים קפלן.

הייתי שם עם דגל פלסטין ובאותו זמן היו מונפים גם שני דגלי פלסטין נוספים.

בשלב מסויים השוטרים ניגשו אל מניפי הדגלים, אמרו שהנפתם היא עבירה על החוק, דרשו שנוריד את הדגלים ואיימו שאם לא נוריד את הדגלים "יעכבו" אותנו. ("עיכוב" במקרה כזה היא מילה מכובסת למעצר, לפני שיש החלטת מעצר רשמית. תוך שלוש שעות צריכה המשטרה לשחרר את המעוכבים או להודיע להם באופן רשמי על מעצרם.)

מיד התכנסו במקום מפגינים רבים, כולל מספר חברי כנסת, והתווכחו עם השוטרים, בטענה (המוצדקת) שהנפת דגל פלסטין אינה עבירה על החוק. השוטר השיב כי "התייעצנו עם הקצין והוא הורה להסיר את הדגלים". (נראה שבמקום ההפגנה עצמו היו רק שוטרים זוטרים ולא קצין.)

הדגלים נשארו מונפים, האווירה התחממה והקהל התארגן לקריאות קצובות "علمنا علم فلسطين، وجب علينا نرفعه" (דגלנו דגל פלסטין, חובה עלינו להניפו).

לבסוף השוטרים התייאשו מלבצע את משימתם וחזרו לעמוד בצד השני של הכביש.

נראה לי כי בזכות מאבקו העיקש של מאהר אלאח'רס תוצאת לוואי חיובית קטנה היא שדגל פלסטין מונף בעיר רחובות, אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה של עיר זו, ומשטרת רחובות מקבלת שיעורי השלמה בדמוקרטיה.

ישוחרר מאהר אלאח'רס מייד!

יבוטלו המעצרים המנהליים!

למען פלסטין חופשית ודמוקרטית מהים עד הנהר!

בעודי הולך על המדרכה…

קראתי מאמר ארוך ב"אקונומיסט" על ההחלטות שהולכי רגל מקבלים על מנת להימנע מהתנגשות באחרים ההולכים לעברם בכיוון ההפוך.

נאמר כי ההתנהגות הטבעית של רוב האנשים בתרבות האירו-אמריקאית שלנו היא לסטות לצד הימני של הכביש כשמישהו בא לעברנו. חשוב ששני הצדדים יקבלו את אותה החלטה על מנת שהטקטיקה הזו תהיה יעילה…

על פי המאמר, אנשים במזרח אסיה נוטים לסטות לצד שמאל, כך שיתכן וצפויות לנו יותר התנגשויות בעתיד, ככל שהגלובליזציה מערבבת אנשים מכל רחבי העולם.

הלכתי על המדרכה… העצים שנשתלו לאורכה סיפקו צל, אך השאירו רק מעבר צר להולכים.

ראיתי אדם בא בחיפזון לעברי.

הסתכלתי עליו; הוא לא נראה מזרח אסייתי.

התחלתי לנטות לעבר הצד הימני של המדרכה, אבל הוא המשיך ללכת באותו צד, השמאלי עבורו.

ואז, בדיוק כשהחלטתי לוותר על המסע שלי ימינה, הוא עשה לפתע פנייה חדה ימינה כדי להימנע מלהתנגש בי.

בּוּם! אאוץ'!

ראשו היה קשה כסלע ובאמצע היום השמים התמלאו בכוכבים.

  • סליחה אדוני. באמת לא התכוונתי. קראתי במגזין…
  • עדיף שתסתכל לאן אתה הולך ולא תקרא מגזינים בזמן שאתה בדרך!

המסע למדינה דמוקרטית אחת קורא למאבק בינלאומי נגד תכניות הסיפוח של ישראל

קריאה לפעולה כנגד האפרטהייד בפלסטין: דמוקרטיה אחת לכולם

 

המסע למען מדינה דמוקרטית אחת (ODSC)

 

29 באפריל 2020

 

ישראל ממהרת להשלים את פרויקט מיסוד משטר האפרטהייד הקולוניאלי בכל רחבי פלסטין ההיסטורית. השלב הבא מתוכנן לחודש יולי, כאשר ממשלת הקואליציה של נתניהו מתכוונת לספח רשמית חלקים גדולים של הגדה המערבית. הרחבת ישראל ל-85% מפלסטין ההיסטורית מותירה את הרוב הפלסטיני כלוא בעשרות מובלעות מרוששות על 15% בלבד מהשטח, תחת שלטון ישראלי קבוע, חסרי כל זכויות אזרחיות או לאומיות. זהו אפרטהייד, פשוט וברור.

לאחר ש"נתן" את ירושלים המזרחית הכבושה לישראלים, "עסקת המאה" של טראמפ מאפשרת לישראל להשתלט על שאר הגדה המערבית. הסיפוח החד-צדדי של ישראל לגושי ההתנחלויות חיכה לאור ירוק של ממשל טראמפ, "הסמכות הבינלאומית" היחידה שבה מתחשבת ישראל. בהצהרה פומבית ב-21 באפריל נתן שר החוץ האמריקני פומפאו את האור הירוק הזה. "באשר לסיפוח הגדה המערבית", אמר בהצהרה פומבית, "בסופו של דבר הישראלים יקבלו את ההחלטות הללו. זו החלטה ישראלית."

מדינת אפרטהייד אחת קיימת כבר בפועל בין הים התיכון לנהר הירדן: ישראל. יש רק תגובה אחת אפשרית, "פיתרון" אחד, דרך אחת החוצה. הפתרון הוא להחליף את משטר האפרטהייד במדינה דמוקרטית עם שוויון זכויות לכל תושביה, כולל הפליטים החוזרים.

אנו קוראים לכם, תושבי העולם, לתמוך במאבקנו לדמוקרטיה בפלסטין ההיסטורית. החזון שלנו הוא דמוקרטיה שתעניק לכל תושבי ארצנו זכויות שוות, תביא סוף סוף את הפליטים הביתה ותכבד את התרבויות, הדתות והזהויות של כל האנשים המרכיבים את החברה שלנו – חזרה למסורת הארוכה של רב תרבותיות וסובלנות המאפיינת את העולם הערבי, המזרח התיכון ופלסטין בפרט.

ממשלות, למרבה הצער, אינן רואות בעין יפה עמים הנאבקים על זכויותיהם. אנו, פלסטינים ויהודים ישראלים מתקדמים כאחד, קוראים לכם, החברה האזרחית הבינלאומית, להתגייס לתמיכה במדינה דמוקרטית בין הנהר לים. סולידריות אמיתית עם העם הפלסטיני פירושה תמיכה בתוכנית פוליטית המשחררת את פלסטין ההיסטורית מקולוניאליזם, כיבוש ואפרטהייד – מדינה דמוקרטית לכולם בין הנהר לים, ושיבת הפליטים. הרימו קולכם נגד האפרטהייד! תמכו במאבקנו לשחרור, דמוקרטיה ושלום לכולם!

 

לנוסח הקריאה באנגלית: One Democracy for All

לעמוד הפייסבוק: ODSC

לפרטים נוספים: contact@onestatecampaign.org ‏

סין במבחן הקורונה

העולם נעצר בעקבות מגפת הקורונה. המגפה ממחישה לנו כמה חיינו שבריריים ויכולים לאבד בן רגע. כמה חלשות חומות המגן שבנינו כדי להגן על עצם החיים בעודנו עסוקים ברדיפה אחר דברים שרבים מהם חסרי ערך. עבור רבים זוהי הזדמנות לשאול שאלות יסוד לגבי מה שנראה כמובן מאליו, או אף "חוק טבע", החל מסדר העדיפויות בחיינו הפרטיים ועד לסדרי עולם.

עברו יותר מ-30 שנה מאז הכריז פוקויאמה על קץ ההסטוריה בעקבות התמוטטות הגוש הסובייטי. לכאורה כלכלת השוק הקפיטליסטי ה"ליברלית" היתה אמורה לדאוג לכל צרכינו. היום, כשמסתבר שכלכלת השוק לא טרחה משום מה לדאוג לצורך שלנו בבריאות ובחיים, מדברים רבות על חזרתה של המדינה למלא תפקיד מרכזי.

אולם המדינות, כפי שאנו מכירים אותן, אינן אמא\אבא טובים ומיטיבים. המדינה היא מכשיר פוליטי (שלא לאמר כלי דיכוי) המשרת אינטרסים מסויימים – והמדינות שאנו מכירים משרתות ברובן מעל הכל את מעמד הבורגנות שקונה לשירותו את הפוליטיקאים ואת הפקידים הבכירים.

מעבר לכך, המדינה על גבולותיה וצבאותיה היא שריד מימים עברו: העולם היום הינו עולם אחד. קשה למצוא היום מוצר כלשהו שמיוצר במדינה אחת ללא תלות בתוצר מארצות אחרות. אנו מתקשרים ביננו באינטרנט חובק עולם. זיהום האויר ושאר סוגי הרס הסביבה מסכנים את האנושות כולה ומניעתם דורשת פעולה מאוחדת של כלל האנושות. וכמובן, גם מול האויב עתיק היומין בדמות המחלות והמגפות, כולנו סוג אחד של אורגניזם וחייבים להתגונן ביחד.

סדר עולמי חדש

הרבה יכול להשתנות בעקבות משבר הקורונה. אנשים יחשבו, יתארגנו, יאבקו, יצרו סדרי עולם חדשים שקשה לצפות את כולם כרגע. הרבה יכול גם לחזור להיות כפי שהיה… כוחות אדירים, כלכליים ופוליטיים, נהנים מהסדר הקיים, והם יעשו הכל להחזירו על כנו.

אלמנט אחד של שינוי היסטורי, שהינו כמעט בלתי נמנע, הינו העובדה שארצות הברית איבדה את מעמדה כמעצמה המובילה, מעמד שרכשה בעקבות חורבן אירופה במלחמת העולם השניה, וזאת לאחר שהפכה למעצמה העולמית היחידה מאז נפילת ברית המועצות. כעת מופיעה סין ככוח העולמי המוביל – תהליך שהוא תוצאה של התפתחות כלכלית מסחררת, חסרת תקדים בתולדות האנושות, התפתחות שנמשכה ללא מעצור במשך עשרות השנים האחרונות.

מגפת וירוס הקורונה החלה בסין, עצרה את הכלכלה הסינית ונראה היה שתפגע במעמדה של סין בעולם. מעבר לכך, יש גם מי שניסה להפוך את המגפה למנוף להסתה גזענית, כמו שפעל למשל נשיא ארה"ב טראמפ כאשר התעקש לכנות את הקורונה "הוירוס הסיני".

אולם ממשלת סין, בהנהגת המפלגה הקומוניסטית הסינית, פעלה בנחישות ובזמן קצר יחסית והצליחה לעצור את המגפה. כעת אנו עדים למאמצים זהירים בסין לחזור לחיים נורמליים תוך מניעת התחדשות המגפה. בהשוואה לקשיים בהתמודדות עם המגפה בארצות אחרות, בעיקר באירופה ובארה"ב בהן ההכנסה לנפש גבוהה בהרבה, מהווה פעולתה של ממשלת סין הצלחה מרשימה.

ממשלות רבות בעולם הקפיטליסטי, ובראשן טראמפ וראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון, הסבירו בתחילה כי המשך הפעילות הכלכלית הסדירה חשוב יותר מאשר לעצור את המגפה. טראמפ אמר כי אסור שהתרופה תהיה גרועה יותר מהבעיה וג'ונסון הטיף להתפשטות המחלה בבריטניה עד שתתפתח "חסינות העדר". למרבה המזל סין הצליחה לעצור את המגפה בתחומה לפני שמנהיגים אלו הצליחו לקדם את המגפה לנקודת האל-חזור. בכך נוצר סטנדרט עולמי חדש שמגפה אפשר לעצור במקום "להכיל" ונוצר לחץ הציבורי שאילץ לבסוף מנהיגים אלו להיכנע ולנקוט צעדים (חלקיים) לעצירת המגיפה.

כעת מהווה סין לא רק דוגמא למי שהצליחה לעצור את המגפה בארצה, אלא גם מקור עיקרי לציוד רפואי לעולם כולו להתגוננות מול המגפה. כאשר מדינות אירופה מונעות יצוא ציוד רפואי לאחיותיהן שבהן המשבר חמור יותר, וארה"ב מונעת ציוד רפואי חיוני מ"בנות בריתה הקרובות" בקנדה ובדרום אמריקה, מגיעות לארצות רבות משלחות רופאים קובנים וסיניים ותרומות ציוד רפואי מסין ומויאטנאם.

המלחמה על הנרטיב

מודעים לסכנה של אובדן ההגמוניה הכלכלית-פוליטית, שמאפשרת להם לנצל את כלל עמי העולם, מנהיגי המערב, בליווי התקשורת, האקדמיה ומובילי דעת הקהל, עושים הכל כדי להציג את עלייתה של סין באור שלילי. מספיק לראות את הדיווחים על התגובה לקורונה: תמיד מוזכר כי סין פעלה כפי שפעלה בשל העובדה שהמשטר בה "אוטוריטרי" וכי הצעדים שנקטה "דרקוניים" ואכזריים.

כעת, כאשר סין תורמת ציוד לארצות רבות, ממהרים להזכיר ולהזהיר כי היא אינה עושה זאת על מנת לעזור אלא במטרה להשיג "יתרון גיאופוליטי". כאילו שיש סתירה בין הדברים…

מה אומרת לנו עלייתה של סין? קשה להשתחרר מכל רצף הידיעות השליליות על סין שממלא את התקשורת, חלקן נכונות, חלקן מעוותות לחלוטין וחלקן נכונות למחצה. אולם כיוון שסין הופכת לכוח מרכזי בסדר העולמי החדש, חשיבות העניין מצדיקה את המאמץ.

למען השקיפות אודה מראש כי הייתי תומך בעלייתה של סין ובסיום ההגמוניה האמריקאית על "הסדר העולמי" גם אם לא הייתי חושב שסין מייצגת שיטה טובה יותר. בשל צרוף נסיבות הסטורי מיוחד, ארצות הברית תומכת בשיטתיות במשטר ההתנחלות והאפרטהייד בישראל שדן את מרבית תושבי הארץ ופליטיה (הערבים הפלסטינים) לשלילה מוחלטת של זכויותיהם האנושיות והאזרחיות. היהודים בארץ נועדו, לפי סדר עולמי זה, להיות חיילי המשמר האמריקאי נגד הפלסטינים ונגד כל שינוי דמוקרטי אמיתי ומאבק לצדק חברתי במזרח התיכון. העתיד אליו מכינה ישראל את בניה וחייליה, כפי שניתן ללמוד מהעליה לרגל למצדה, הוא למות על חרבם בשרות האימפריאליזם. השיפור היחיד, תוצאת המודרניציה הטכנולוגית, הוא הסיכוי לעלות לשמים באש ובסערה עם מליונים מתושבי האזור במלחמה גרעינית.

סין הינה המעצמה הראשונה בהסטוריה שעולה למרכז הבמה העולמית ממעמד של מדינת עולם שלישי עניה, בזכות עבודתם של תושביה ולא בזכות כיבושים וניצול עמים אחרים. היא מייצגת הסטוריה שונה, תרבות שונה, שיטה פוליטית וכלכלית שונה. אין זה המקום לפרט לגבי כל אלה.

הפרשנים המכורים לקפיטליזם מוצאים עצמם בפני סתירה. מצד אחד הם מזהירים מפני סין הקומוניסטית ומצד שני הם טוענים כי ההתפתחות הכלכלית המהירה בסין הינה תוצאה של אימוץ משק קפיטליסטי… אך מה הוא, אם כך, יתרונה של סין על פני אינסוף מדינות קפיטליסטיות אחרות? במאמרים קודמים (באנגלית ובערבית) הסברתי בפרוט את השקפתי על אופי המשטר הכלכלי של סין, שבו, לאחר ניצחון המפלגה הקומוניסטית ובמסגרת הנסיונות לבניית משק סוציאליסטי, שולבו אלמנטים של כלכלת שוק ושל קפיטליזם (שני דברים שונים) מבלי לאפשר להם להשתלט על המדינה או הכלכלה. מבחן הקורונה הוכיח פעם נוספת כי סדר העדיפויות של סין אינו כפוף לרווח של החברות הפרטיות שעבורן הצלת חיי אדם נחשבת בזבוז משאבים.

האם סין הסתירה את מגיפת הקורונה?

האשמה מרכזית כנגד סין, שחוזרת בימים אלו שוב ושוב בפי פוליטיקאים ופרשנים רבים (וטראמפ בראשם), הינה כי היא הסתירה את מגיפת הקורונה בראשיתה ובכך מנעה משאר ארצות העולם להתכונן כראוי.

לכולנו זיכרון קצר, אולם למרבה המזל האינטרנט עובד גם בימים קשים אלו, ולכן האמת רחוקה מאיתנו רק מספר הקשות על המקלדת. שאלתי את דוד גוגל מה היו השלבים הראשונים בהתפתחות המגיפה והוא הוביל אותי למאמר בניו יורק טיימס (כאן באנגלית) , ממנו אביא רק את עיקרי הדברים:

  • ב-31 בדצמבר 2019, ממשלת סין הודיעה לארגון הבריאות העולמי (WHO) על מקרים של דלקת ריאות שנגרמת מסיבה לא ידועה שהתגלתה בעיר ווהאן, מחוז חוביי.
  • ב-6 בינואר 2020 הניו יורק טיימס מדווח על 59 חולים עד כה במחלה החדשה, כמה מהם במצב קשה, אך מציין כי לא ידוע על מקרי מוות. בהמשך נמסר כי השלטונות חיטאו וסגרו את שוק מאכלי הים בווהאן שנחשד כמקור המגפה. במאמר מתוארים הסימפטומים של המחלה החדשה ונאמר כי הרשויות בהוג-קונג וסינגפור נקטו אמצעי זהירות, כולל בדיקות לבאים מווהאן.
  • ב-8 בינואר הניו יורק טיימס מדווח כי "חוקרים סיניים אומרים כי זיהו נגיף חדש שמאחורי מחלה שהדביק עשרות אנשים ברחבי אסיה." הוא ממשיך ואומר כי "אין שום הוכחה לכך שהנגיף החדש מתפשט בקלות על ידי בני אדם, מה שיהפוך אותו למסוכן במיוחד, והוא לא נקשר למקרי מוות כלשהם. אולם גורמי הבריאות בסין ומחוצה לה עוקבים בזהירות כדי להבטיח שההתפרצות לא תתפתח למשהו חמור יותר."
  • ב-10 בינואר הניו יורק טיימס מדווח כי "כלי תקשורת במדינה הסינית דיווחו אתמול (שבת) על המוות הראשון הידוע כתוצאה מנגיף חדש שהדביק עשרות אנשים בסין ומעורר דאגות ברחבי אסיה… האיש שנפטר היה לקוח קבוע בשוק בווהאן ואובחן בעבר כסובל מגידולים בבטן ומחלת כבד כרונית."
  • ב-12 בינואר ארגון הבריאות העולמי מדווח כי "סין שיתפה את הרצף הגנטי של נגיף הקורונה החדש, דבר שיעזור מאוד למדינות אחרות בפיתוח ערכות אבחון ספציפיות."
  • ב-20 בינואר ארגון הבריאות העולמי מדווח על 6 מקרי מוות, כולם בווהאן, 278 מקרי מחלה בסין (258 מתוכם בוווהאן) ו-4 מקרים מחוץ לסין.
  • ב-23 בינואר, לפי הניו יורק טיימס, "הרשויות הסיניות סגרו את ווהאן (עיר חשובה במרכז סין ובה 11 מליון תושבים) על ידי ביטול מטוסים ורכבות שיצאו מהעיר, והשעיית אוטובוסים, רכבת תחתית ומעבורות בתוכה. בשלב זה לפחות 17 אנשים מתו ויותר מ-570 אחרים נדבקו, כולל בטייוואן, יפן, תאילנד, דרום קוריאה וארצות הברית."

אדגיש שוב כי כל אלו הודעת רשמיות של ארגון הבריאות העולמי וחדשות שפורסמו בשעת מעשה בשפה האנגלית מעל דפי הניו יורק טיימס (ושאר העיתונים והשפות בעולם). היכן היא, איפה, אותה "הסתרה" עליה חוזרים ומדברים הפוליטיקאים והפרשנים?

באותו זמן לא היה "מאוחר מדי" לעצור את המגיפה (או להתכונן לבואה). עובדה היא כי מספר מדינות במזרח אסיה, שנשלטות על ידי משטרים שונים, כמו וייטנאם, טייוואן ויפן, התמודדו עם איום הקורונה ברצינות כבר מההתחלה והצליחו למנוע את התפשטות המגיפה במדינותיהן. למרבה הצער עיני המערב התעוורו לסכנה בשל הגזענות, היהירות, השטחיות והשחיתות של מנהיגיה ורבים מכלי התקשורת והמומחים, ועל כך אנו כולנו משלמים את המחיר.

 

"המסע למדינה דמוקרטית אחת": ממשל האימפריאליזם האמריקני נתן מכת מוות לאשלית פיתרון שתי המדינות הבלתי צודק מיסודו

"המסע למדינה דמוקרטית אחת" פרסם את ההצהרה הבאה ב-29 בינואר 2020, לאחר ההכרזה על תוכניתו החדשה של נשיא ארה"ב לחיסול הזכויות הלאומיות הפלסטיניות המכונה "עסקת המאה".

הנוסח המקורי של ההצהרה בערבית פורסם כאן. תרגום לאנגלית פורסם כאן.

הגיע הזמן

התנועה הלאומית הפלסטינית לא הייתה צריכה להמתין לפרסום פרטי התוכנית הקולוניאלית, אותה החל לקדם נשיא האימפריה האמריקאית מאז שעלה לשלטון, בכדי להבין את חומרת הסכנה הטמונה בתוכנית זו לפלסטין, לעמה ולאזור כולו. ישום הפרקים המסוכנים ביותר של התוכנית החל כבר קודם לפרסומה, בהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, הצעדים נגד הפליטים הפלסטינים ומתן ההכשר להתנחלויות.

עם תוכנית זו הנחית ממשל האימפריאליזם האמריקני מכת מוות לאשלית "פיתרון שתי המדינות". הנהגת אוסלו הפלסטינית המשיכה לדבוק באשליה זו תוך שהיא פוגעת בבסיס העמדות הפלסטיניות, כולל קבלת תפקיד של מיופה כוח עבור הכיבוש והקולוניזציה הציונית, ויתור על זכויות הפליטים והפלסטינים בשטחי 48, וכן  אי הכנת העם להתמודד עם פרויקט ההתנחלות שפשט בכל אדמות הגדה המערבית וירושלים, כמו גם באזורים שנכבשו בשנת 1948.

התוכנית הקולוניאלית האמריקאית-ציונית קובעת כי קיימת מדינה אחת – ישראל – בין הנהר לים, ואילו 13 מיליון הפלסטינים – בעלי הארץ שאת מחציתם גרשה התנועה הציונית ממולדתם – מועדים לגלות נצחית או עבדות נצח בישות הקולוניאלית.

מציאות זו לא התרחשה בין לילה, והיא גם לא תוצאה סטיכית של הדינמיקה של פרויקט ההתרחבות הציוני, אלא היא תוצאה של מדיניות והחלטות שהתקבלו ברמות שונות על ידי כל מנהיגי הישות במשך השנים. תפיסת המדינה הפלסטינית, במושגי השמאל הציוני שנעלם, במסגרת פיתרון שתי המדינות, פיתרון לא צודק מראשיתו, הייתה רק שלטון עצמי במסגרת השליטה הציונית על כל אדמת פלסטין כולה. תפיסה זו באה לידי ביטוי על ידי יצחק רבין באמירה "פחות ממדינה ויותר מאוטונומיה."

הממשל האמריקני החדש, בראשות איש העסקים הפופוליסטי הימני דונלד טראמפ, זיהה הזדמנות להנציח את המציאות הקולוניאליסטית הישראלית באמצעות תוכנית המבוססת על כיבוש והכחדה. הוא מנצל לשם כך את החולשה הפלסטינית, הפיצול הרה האסון בין חלקי העם הפלסטיני והנהגותיו, המשבר הקשה העובר על העולם הערבי ושיתוף הפעולה או השתיקה של כוחות בינלאומיים אחרים. תכנית זו מהווה המשך למדיניות ההשמדה כנגד העמים הילידים שביצעו ארצות הברית ומדינות קולוניאליות אחרות במשך שלוש המאות האחרונות.

גורלם של הפלסטינים לא יהיה זהה לגורלם של העמים הילידים בארה"ב או עמים אחרים שהושמדו על ידי הקולוניאליזם המערבי פיזית ותרבותית. הפלסטינים נשארים על הקרקע ומכריזים על דחייתם הקטגורית של פרויקט אימפריאליסטי זה, ופעם אחר פעם הם בוחרים בדרך ההתנגדות. הפלסטינים מהווים חלק ממרחב ערבי דמוגרפי וגאוגרפי, ומאבקם למען זכויותיהם מאומץ על ידי שוחרי החופש בכל רחבי העולם. כך הם יקבעו את גורלם בעצמם, ולא כוחות חיצוניים. עמים רבים בעולם הצליחו להביס ולהפיל משטרים קולוניאליים, כשהאחרון שבהם היה הניסיון של דרום אפריקה. השינוי מתרחש כאשר תנועות השחרור מאמצות חזון שחרור ברור ומסר אנושי ומוסרי, העם מתאחד, מגייס את העולם ואת שוחרי החופש שבו ומביא לצידו שוחרי חופש מהחברה הקולוניאלית.

זה הזמן לקרוא לדברים בשמותיהם ולוותר לחלוטין על האשליות. המציאות בפלסטין היא מציאות קולוניאלית של כיבוש ברוטאלי. המשטר הקיים שייך לעידן אפל, דכאני, שעבר עליו הכלח. שאלת פלסטין אינה סוגיה של סכסוכי גבולות אלא עניין של שחרור לאומי מהקולוניאליזם המתנחל.

כתוצאה מכך, התמודדות עם מציאות זו מחייבת לאחד את העם הפלסטיני, המיליטנטים, האינטלקטואלים, את המסגרות המקצועיות, את ארגוני הפועלים, הסטודנטים, הנוער והנשים בחזית אחת, במטרה לשים קץ למשטר הקולוניאליזם המתנחל. כל זאת במטרה להגיע למדינה דמוקרטית אחת, שתקום על חורבות השיטה הגזענית של זכויות יתר, בה יחיו בשוויון מלא כל תושביה וכל מי שמגורשו מבתיהם בשנת 1948 ובשנת 1967.

חזון זה נותן פתרון למאבק הלאומי הפלסטיני מתוך גישה של חרות והומניזם. באמצעותו אנו יכולים לאחד את העם הפלסטיני, לבנות שותפות במאבק העממי הדמוקרטי במרחב הערבי, לחזק את הקשר עם החברה האזרחית ברחבי העולם ולקיים שותפות במאבק עם היהודים שוחרי החופש המתנגדים לציונות ולקולוניאליזם.