Skip to content

המשוררת דארין טאטור סיימה להעיד… אך היא עדיין עצורה זה חמישה עשר חודשים בגין שיר ופוסט בפייסבוק!

dareen-at-court

מאת: עפרה ישועה-ליית

במשפטה של המשוררת דארין טאטור הסתיימה החקירה הנגדית

ההגנה: נדרוש הקלה בתנאים הקשים של מעצר הבית

  • ארגון הסופרים הבינלאומי פן: היא סומנה כמטרה בגין שירתה – יש לשחררה מייד

 

בבית משפט השלום בנצרת הסתיימה ביום חמישי (26 בינואר 2017) חקירתה הנגדית של המשוררת דארין טאטור, ששיר ופוסט שכתבה בפייסבוק הביא להאשמתה ב"הסתה", לשלילת חירותה זה 15 חודשים ברציפות, ולהפיכתה לאייקון בינלאומי של דיכוי חופש הדיבור במדינת ישראל. 

במרכז כתב האישום מופיע שיר שכתבה טאטור נגד פשעי הכיבוש והמתנחלים. במהלך החקירה הנגדית שנמשכה כשש שעות בישיבה זו (בנוסף לשתי חקירות ממושכות בישיבות קודמות של המשפט בנובמבר) ניסתה התובעת מטעם המדינה לגרום לטאטור להודות שהיא מזדהה עם מטרות אירגון הג'יהאד האיסלמי ותומכת באלימות וב"אינתיפאדת הסכינים", טענות שהמשוררת הכחישה. עורכת דינה גבי לסקי חזרה וציינה שההאשמות מבוססות על תרגום לקוי של המונחים הפלסטינים לקריאה ל"התקוממות עממית" ו"התנגדות". בישיבות הבאות תציג ההגנה את עדיה, בהם מומחים לתרגום מערבית, לספרות עברית ולשאלה, מה נחשב "הסתה" במציאות הישראלית. המשפט מתנהל בפני סגנית נשיא בית משפט השלום בנצרת השופטת עדי במביליה-איינשטיין.

אירגון הסופרים הבינלאומי "פן" הוציא בספטמבר האחרון גילוי דעת שבו נאמר כי לאחר עיון  בהאשמות נגד טאטור האירגון משוכנע כי המשוררת סומנה כמטרה בגין שירתה ופעילותה הפוליטית וקורא לשחרורה המיידי ללא תנאי וביטול מיידי של כל ההאשמות נגדה.

טאטור נעצרה בחודש אוקטובר 2015, ולאחר שלושה חודשים שבהם הוחזקה בבתי כלא שונים הועברה למעצר בית בתנאים חמורים הרחק מבית מגוריה בריינה שליד נצרת. רק אחרי שבעה חודשים נוספים התאפשרה חזרתה למעצר בית בבית הוריה. החל מחודש נובמבר מותר לה להגיע למקום עבודתה בשעות היום אך תמיד בלוויית "משמורן". תנאי מעצר הבית הדראקוני ממשיכים לכלול ניתוק ואיסור שימוש ברשת האינטרנט, ובית משפחת טאטור נותק מהרשת. למשוררת אסור להשתמש בטלפון חכם או אף להשתמש במחשב שאינו מחובר לרשת האינטרנט. היא לא יכולה לצאת בשעות הערב לסרט או לביקורים שכן יש לה מספר מועט של "שעות איוורור" בכל שבוע, וכל יציאה שלה מחייבת ליווי של בן משפחה משמורן.

עורכת הדין גבי לסקי אמרה כי עם סיום פרשת עדותה של דארין יעתור משרדה באופן מיידי לביטול או לפחות הקלה משמעותית בתנאים הקשים של מעצר הבית. לסקי הביעה תמיהה על ההתמשכות ה"בלתי סבירה" כדבריה של ההליכים המשפטיים נגד המשוררת בגין התבטאות בפייסבוק, ובחילופי דברים עם התובעת במהלך המשפט האשימה את המדינה בהתעמרות בנאשמת. בקיץ האחרון הציעה התביעה "עיסקת טיעון" שעל פיה על דארין להודות באשמת ה"הסתה" ולרצות לפחות תשעה חודשי מאסר בפועל, אך המשוררת דחתה את ההצעה.

הישיבה הבאה של בית המשפט נקבעה ליום 19 במרס.

 

 

 

ישוחרר העציר המנהלי מחמד אברהים מכאבול שבגליל!

muhammad-ibrahim-with-al-aqsa

[הכתבה הבאה פורסמה היום (23.1.2017) בשיחה מקומית. תרגום לאנגלית פורסם ב-Free Haifa]

אומרים שאם המשטרה תפשפש מספיק בעברו של כל אחד מאיתנו הרי שהיא תמצא סיבה חוקית למעצר ולמשפט. מסתבר שגם לכלל הזה יש יוצאים מהכלל. אחד מהם הוא המקרה של מחמד אברהים, טכנאי מחשבים בן 20 מהעיירה כאבול שבגליל המערבי. לא רק המשטרה, גם השב"כ עשה כל מאמץ כדי להעמידו לדין, אך לבסוף לא נמצאה שום סיבה חוקית לכך ולכן הוא נעצר במעצר מנהלי, ללא אשמה וללא משפט.

מחמד מסתבך

מה שסיבך ככל הנראה את מחמד היה אהבתו למסגד אל-אקצא… הוא לא היה פעיל פוליטי אבל הרבה לנסוע לירושלים להתפלל במסגד שחלק ממנהיגי ישראל שואפים להרוס כדי לבנות במקומו את בית המקדש השלישי.

ההתקלות הראשונה של מחמד עם החוק היתה כאשר רצו השוטרים לעצור אישה בחצר המסגד והוא זרק עצמו בינה לביניהם ונעצר במקומה. הוא בילה את הלילה במעצר במוסקוביה (מגרש הרוסים) ולמחרת שוחרר על ידי השופט בהעדר עבירה כלשהי.

אחרי המעצר הראשון השוטרים כבר הכירו את מחמד וכאשר היו רואים אותו בחצר המסגד נהגו לעצור אותו. כך נעצר כבר חמש פעמים, ושוחרר חמש פעמים, לאחר שלא הואשם בשום עברה. מדי פעם היה נדרש לחתום על התחייבות להתרחק מירושלים לתקופת מה כתנאי לשחרור.

ב-11 במאי 2016, בשעה 3 לפנות בוקר, בא כוח משטרתי מיס"ם נצרת, יחד עם איש שב"כ, והעירו את בני המפחה משנתם. איש השב"כ הממונה על האזור אפילו לא הכיר את מחמד הצעיר אותו בא לעצור – הוא פנה לאב ושאל אותו מי זה מחמד… מה שמוכיח שוב כי הסיבה למעצר שייכת למקום אחר – לירושלים.

חיפוש וחקירה

לאחר חיפוש בחדרו של מחמד ובמספר חדרים נוספים בבית, השוטרים לקחו עימם בנוסף למחמד עצמו גם את כל המחשבים שנמצאו בבית, כולל מחשבים של לקוחות שהיו בתיקון.

המשפחה המבוהלת התרוצצה מתחנת משטרה אחת לשניה כדי למצוא להיכן לקחו את הבן. לבסוף הודיעו להם כי הוא נמצא במעצר אצל השב"כ בפתח תקווה.muhammad-ibrahim-sitting

בתקופת החקירה נאסר על מחמד להיפגש עם עורך דין. הוא נחקר בתנאים קשים, תוך מניעת שינה וכל שיטות החקירה ה"מיוחדות" של השב"כ. פעם אחת נחקר ברציפות 22 שעות כשהוא קשור אל כיסא.

25 ימים של חקירה אינטנסיבית לא הולידו כלום, ההר לא הוליד אפילו עכבר. לבסוף הגיעה ישיבת בית המשפט שבה אמור היה מחמד להשתחרר. אלא שאז הודיעו אנשי השב"כ לשופט כי הם מתכוונים להפעיל נגד מחמד מעצר מנהלי. השופט עיכב את שחרורו ליום עד ששר הביטחון יחתום על הצו, שאכן נחתם על ידי אביגדור ליברמן ב-5 ביוני 2016, לתקופה של חצי שנה.

הנקמה על כשלון השב"כ בסחיטת הודאה ממחמד ובהעמדתו לדין היא כנראה הסיבה הנוספת להוצאת צו המעצר המנהלי. יש כאן מסר מאיים לנחקרים: אם לא תודו נעצור אתכם בכל מקרה, לכן עדיף לכם להודות גם אם לא עברתם על החוק.

אגב, למרות שהחקירה נסתיימה מזמן, ולמרות שלא הוגש כתב אישום, המחשבים, כולל אלו של הלקוחות, לא הוחזרו עד היום.

המעצר המנהלי ככלי של המשטר הצבאי

"הפיקוח השיפוטי" על הליך המעצר המנהלי נגד מחמד אברהים מתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה. בתקופה הראשונה יצג אותו בהליך זה מרכז "עדאלה". למעשה אין מדובר בהליך שיפוטי או בהגנה משפטית אלא בהליך פורמאלי חסר כל תוכן. ההאשמות או החשדות לא נמסרו לעצור עד היום הזה ואף לא לעורכי דינו. כל טענות השב"כ הן "חומר סודי" שנמסר לשופט ללא נוכחות החשוד או נציגו. פעם, כאשר עורך דין אראם מחאמיד מטעם עדאלה הוצא מאולם בית המשפט בעת הגשת החומר הסודי אך השאיר אחריו את תיקו, מיהרו נציגי המדינה להוציא גם את התיק.

לא רק שעורכי הדין של מחמד אינם נוכחים בעת הגשת החומר הסודי, בני המשפחה אינם מורשים כלל להיות באולם בעת הדיון, אפילו לא כדי לשמוע את טיעוני ההגנה. במקביל הוטל איסור מוחלט לדווח על הדיונים בעניין. רק בראשית החודש (ינואר 2017), בעקבות פניית העיתונאי ג'קי חורי (מרדיו אלשמס והארץ), אישרה הצנזורה הצבאית שאין מניעה לדווח. במילא אין מה לדווח מלבד העובדה שאין כלום כי לא היה כלום והכלום הזה הוא סוד מדינה.

ב-5 בדצמבר היה המעצר אמור להסתיים, אלא שאז הודיעו למשפחה כי צו המעצר יחודש לשישה חודשים נוספים. הפעם יצג את מחמד עו"ד עמר ח'מאיסי מעמותת "מיזאן". השופט עצמו התקשה להבין את ההצדקה להארכת המעצר ללא אשמה ושאל את אנשי השב"כ האם מבחינתם מעצר מנהלי הוא מעצר עולם… אולם לבסוף חזר הטקס הרגיל: העצור ונציגיו הוצאו מהאולם ואנשי השב"כ התייחדו עם השופט שלבסוף חזר ואישר את המעצר. ההליך השיפוטי הבא בהצגת "הביקורת השיפוטית" על המעצר הנוגד את כל כללי המשפט נקבע ל-15 במרץ.

ישבתי עם עו"ד ח'מאיסי שהסביר לי את הבסיס המשפטי למעצר המנהלי… ובכן, לכל מי שנהג להתרעם על מעצר ללא משפט לפי חוקי הקולוניאליזם מטעם המנדט הבריטי (ראו בויקיפדיה: תקנות ההגנה לשעת חרום 1945), יש לנו כעת מעצר ללא משפט כולו כחול לבן בהתאם לחוקי החרום 1979 כראוי למדינה יהודית ו"דמוקרטית" (החוק כל כך חדש, רק בן 38 שנה, שעדיין אינו מוסבר בויקיפדיה). הסמכות לחתום על המעצר המנהלי נתונה בידי שר הביטחון – כלאמר זוהי סמכות צבאית בעיקרה שנועדה להזכירנו כי מתחת למעטה הדק של דמוקרטיה לכאורה אנו חיים כולנו תחת משטר כיבוש צבאי.

הביקור כהתעללות

למרות העובדה שלא הואשם בדבר, מחמד מוחזק בתנאים קשים עם העצירים הביטחוניים בכלא קציעות בחולות ניצנה.

khaled-ibrahim-abu-muhammad

ח'אלד אברהים, אבו מחמד

ח'אלד אבראהים, אביו של מחמד, סיפר לי בפרטים על הביקור בכלא. לפי הוראות שרות בתי הסוהר על המשפחה לתאם את הביקור מראש, אלא שהסוהרים בכלא קציעות כלל אינם עונים למספר הטלפון שנועד לתיאום. על מועדי הביקורים הוא יודע ממשפחות האסירים מהגדה המגיעות בהסעה מאורגנת.

הנסיעה מכאבול לקציעות, כמעט 300 קילומטר, יכולה לקחת שלוש וחצי שעות לכל כיוון כשהכביש פנוי, כך שהיא כשלעצמה עינוי לגוף ולנפש. כשהגיע לקציעות הוא נכלא עם המכונית במגרש החניה של הכלא וחיכה כשעה וחצי עד שיגיעו האוטובוסים מהגדה. הסוהרים הורו לו להשאר במכונית ואסרו עליו אפילו לחלץ את העצמות בהליכה במגרש החניה. כשהגיעו האוטובוסים הוכנסו כל המבקרים לחצר המתנה פנימית וחלפו כשעתיים נוספות עד שהחל הביקור בפועל. בביקור עצמו, שנמשך שלושת רבעי השעה, מופרדים המבקרים מיקיריהם באמצעות קיר זכוכית והם יכולים לדבר רק דרך שפופרת טלפון. לאחר שהסתיים הביקור היה עליהם להמתין כלואים בחצר ההמתנה עד שסבב נוסף של מבקרים יסתיים והם יורשו לחזור למגרש החניה… מה פתאום שהסוהרים יתאמצו ויפתחו את דלת היציאה פעמיים?

בסך הכל נמשך הביקור בן שלושת רבעי השעה על פני ארבע עשרה וחצי שעות, משש בבוקר ועד שמונה וחצי בלילה. זו התעללות במשפחות האסירים והעצירים שגורמת לרבים להמעיט בביקורים.

מאבק ציבורי

בני המשפחה קיוו כי ששת חודשי המעצר המנהלי יעברו כמו שעברו 25 ימי החקירות וכי מחמד ישוחרר… הרי הוא לא הואשם בכלום. סודיות הדיונים ומניעת הפרסום יצרו אווירת פחד והם לא ידעו למי לפנות. הסודיות איפשרה לשלטונות להשאיר את את הנושא כולו רחוק מתודעת הציבור. מנגנוני החושך אוהבים לפגוע בקרבנותיהם בחסות ההאפלה התקשורתית. אולם אחת הבעיות הקשות ביותר עם המעצר המנהלי הוא שאין לגביו שום הגבלת זמן.

הארכת המעצר לשישה חודשים נוספים הביאה לשבירת קשר השתיקה. בכאבול פועל מזה מספר שנים "ועד עממי", חלק ממדיניות "ועדת המעקב" של האוכלוסיה הערבית לבניית תשתית ציבורית למאבק בכל ישוב. הועד העממי לקח על עצמו לפרסם את דבר המעצר המנהלי.

פעילי "הועד העממי" הזעיקו את ועדת המעקב ואת חברי הכנסת של הרשימה המשותפת ופנו גם לתקשורת. הם פתחו עמוד פייסבוק מיוחד בשם "שחררו את העציר המנהלי מחמד אברהים מכאבול" (בערבית). בישיבה האחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה היו כבר כ-30 איש שלא הורשו להיכנס… גם הביקור שלי בבית המשפחה בכאבול וכתבה זו הם תוצאה של אותה פניה.

כעת לא נותרה למשפחה תקווה אלא המאבק הציבורי שיחשוף את הפגיעה הקשה והבלתי מוצדקת שנגרמה למחמד ויביא לשחרורו. בסיום הביקור הביע נציג הועד העממי את הרצון שעד לישיבה הבאה ב-15.3 תתרחב המחאה נגד המעצר, ואולי תתקיים הפגנה מול בית המשפט. הבעתי תקווה שעקב חשיפת הנושא והלחץ הציבורי מחמד ישוחרר ונבוא לברך אותו על כך. את התקווה איננו מאבדים, אך באווירה הציבורית הנוכחית לדבר על "פגיעה בדמוקרטיה" זהו לעג לרש מול שלטון שההתעללות בזכויות הדמוקרטיות היא גאוותו.

חזרה ל-48 – זו אותה המלחמה

nakba_images_1948_2017

אנחנו, בתנועה הלאומית הפלסטינית, לא מתעלמים מההבדל בין השטח שבתוך הקו הירוק, לבין הגדה המערבית ורצועת עזה שנכבשו ב-1967. לכן אנו מדברים על "שטחי פלסטין שנכבשו ב-1948", מה שמכונה בקיצור "פלסטין 1948" או בקיצור נמרץ "48".

כמו שאמרו זקני הציונות, הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים, ומהות הציונות, כאז כן עתה, היא כיבוש השטח, הרס הבתים וגרוש התושבים הערבים הפלסטינים המקוריים כדי להושיב מתנחלים ציונים על ההריסות והאדמה השדודה. זה מה שמתבצע בימים אלו באום אל חיראן ולמעשה בכל אתר ואתר ברחבי הארץ, מהירדן ועד הים, באלף צורות שונות ומשונות.

ממשלת ישראל הכריזה בשבועות האחרונים על מלחמה בכל החזיתות נגד "ערביי 48". עיתוי ההתקפה ברור וגלוי לכל – לא "פיצוי על פינוי עמונה", שהרי עמונה לא פונתה ואין כוונה לפנותה, אלא הסחת דעת מתעלוליו של ראש הממשלה. בצורה זו בדיוק הצליח נתניה ברגע האחרון לנצח בבחירות על ידי ההסתה נגד הערבים ה"נוהרים לקלפיות". המוטיבציה הובהרה היטב בפוסט חגיגות הניצחון שפרסם נתניהו בבוקר ההריסות בקלנסווה לפני שבוע: "כוחותינו הורסים בתי ערבים". העיתוי ברור אולם המלחמה אינה חדשה. זהו המשך ישיר של מלחמת 1948 שלעולם לא נגמרה – הטיהור האתני והשמדת החברה הילידה שהם לב הפרוייקט הקולוניאלי הציוני כמו כל פרוייקט אחר של קולוניאליזם מתנחל במהלך ההיסטוריה.

פרספקטיבה הסטורית אופטימית

להיות צעיר זו זכות גדולה, אך יש גם יתרונות מסויימים לגיל המבוגר שמקנה לך פרספקטיבה הסטורית. אני מנסה לנצל יתרון זה כדי לתת נקודת מבט אופטימית גם ברגעים הקשים. כאן רציתי להתייחס לחזרה ל-48 גם מבחינה אחרת, גאוגרפית.

the-martyr-yaaqub-abu-qian

החלל יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן

בשנות השבעים והשמונים כאשר היה צורך בהסחת תשומת הלב של הציבור היהודי בארץ, כאשר היו מבטלים סובסידיות, מעלים מחירים, נתפשים בשחיתות או שמכבי תל אביב היתה מפסידה, "התגובה הציונית ההולמת" היתה הפצצת מחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון. קצת קטיושות על קרית שמונה היו מאפשרות לראש הממשלה להצטלם במעיל רוח קרבי, צופה באוייב, להורות על הפצצות נוספות ולקבל כותרות חיוביות. הניסיון לשחזר את הסצנריו המוכר ב-2006 עלה לאולמרט ועמיר פרץ בקריירה הפוליטית, כך שהיום פוליטיקאים ישראלים במצוקה צריכים לחפש אופציות אחרות.

בעזה אמנם אין חשמל אך יש טילי קסאם שמגיעים עד תל אביב. זו הסיבה שיש קצת שקט בשדרות והאופציות לעימות שיבטיח חגיגה תקשורתית מצטמצמות עוד יותר.

כמובן שאפשר תמיד להפציץ בדמשק, אך הפצצות אלו נבלעות בתוך רעש מלחמת האזרחים בסוריה. אפשר גם להרוס בקתות בבקעת הירדן ולגרש יושבי מערות בדרום הר חברון – ואף עושים זאת מדי יום – אך אלו לא יתנו את תמונת הניצחון הנכספת. ובנוסף החוק הבינלאומי מכיר בגדה המערבית כשטח כבוש, האיחוד האירופי מוחה על הרס הבתים והאו"ם מגנה את ההתנחלויות.

לכן חוזרים הפושעים למקום הפשע הראשוני, ל-1948, היכן שאפשר להתעלל באזרחים חסרי הגנה, היכן שאיש אינו מערער על ריבונותה של ישראל היהודית וה"דמוקרטית".

דינאמיקה של מאבק

בזמן האחרון היינו עדים לנסיגה גדולה במאבק הפלסטיני. בדרך כלל המניע למאבק הוא תקווה. נצא, נפגין, אולי קולנו ישמע והשלטון ישפר את מצבנו. בישראל הציונית ההגיון של מאבק דמוקרטי לשיפור המצב יכול לעבוד עבור חלקים בחברה היהודית אך הוא מנוטרל עבור האוכלוסיה הערבית. דעת הקהל הערבית לא נחשבת. להפך, המפלגות הציוניות כולן מתחרות בהסתה נגד הערבים כדי לצבור פופולריות בקרב הציבור היהודי. הקמפיין המחריד של הפחדה והסתה גזענית מטעם מי שמתיימרים להיות תומכי השלום הוא רק דוגמה אחרונה לכך.

הממשלה ניצלה את ההפוגה במאבק להכות בהנהגת האוכלוסיה הערבית, להוציא את התנועה האיסלאמית מחוץ לחוק, להתעלל בהנהגת בל"ד, לעצור אינטלקטואלים ופעילים. הציבור הערבי התקשה להתאחד להגנה על מעט חופש הביטוי שנקנה במאבק קשה.

אולם ההחלטה לרכז את המתקפה בהרס הבתים שינתה את התמונה. עשרות אלפי משפחות ערביות חיות בבתים שנבנו ללא רישיון פשוט בגלל שרשויות התכנון בישראל הן חוד החנית של הגזענות ועושות הכל כדי לא לאפשר לערבים בניה חוקית. עבור מאות אלפי תושבים הבתים "הלא חוקיים" בהם הם גרים הם הסיכוי היחיד לחיים נורמאליים.

protst-in-qalansawa

אספה המונית בסיום ההפגנה בקלנסווה

ביום השביתה הכללית נגד הרס הבתים בקלנסווה, יום רביעי ה-11.1.2017, ביקרנו בעיירה. זה היה אחרי ההפגנה ולפני שהוקם אוהל המחאה, כך שיצא לנו להפגש עם בעלי הבתים שנהרסו לשיחה מלב אל לב. הם היו בטוחים שלהפגנה שתוכננה ליום שישי יבואו אלפים. פחדנו לאכזב אותם. הם הסבירו כי כשאירגנו משמרת מחאה באותו יום ציפו לכמה עשרות אנשים. תוך שעה התקבצו סביבם יותר מאלף איש. הם צדקו ואנו, מארגני ההפגנות המקצועיים, שמחנו להתבדות. ההפגנה ביום שישי היתה המונית, 20,000 איש להערכת המארגנים, ובמצב רוח מרומם של מי שיוצאים לקרב. בסיום ראש המועצה (שהתפטר במחאה על ההרס) הודה לא רק לכל הנוכחים אלא גם לנתניהו שאיחד מחדש את הציבור הערבי והוציא אותו מאדישותו.

ביום שבו הרסו את 11 הבתים בקלנסווה הכריז חראק חיפה על הפגנה לילית במושבה הגרמנית. באו כמה עשרות אנשים. ראינו זאת כהצלחה. ההפגנה בחיפה היתה ההפגנה הראשונה שהתארגנה בתגובה על ההרס.

haifa-demo-in-meginim-street

ההפגנה בחיפה בשדרות המגינים

היום, כשהגיעו הידיעות על הרס הבתים באום אלחיראן ועל רצח יעקוב אבו אל-קיעאן, התארגנו תוך מספר שעות הפגנות בכל רחבי הארץ. בהקשר של חיפה הופיע סטטוס אישי בשם מזכיר חד"ש, רג'א זעאתרה, שקרא להפגנה בכיכר האסיר במושבה הגרמנית ב-7 בערב. הצטרפנו למרות שלא היה תאום בין המפלגות והתנועות בעיר. ברשת נפוצו תמונות של ההריסות באום אלחיראן עם רשימה של מועדים להפגנות במקומות שונים. כבר לפני הזמן המיועד להפגנה היו במקום עשרות אנשים, שהפכו תוך זמן קצר למאות. מה שנועד להיות משמרת מחאה הפך לצעדה ברחובות הראשיים: שדרות הכרמל (בן גוריון), אלנבי, רחוב ההר ושדרות המגינים נחסמו בזה אחר זה ככל שהתהלוכה התקדמה.

אות כבוד

איימן עודה כיכב היום בתקשורת כשהדם נוזל מראשו לאחר שנורה על ידי השוטרים. אין לי ספק כי הוא גאה בתמונות אלו המוכיחות כי ברגע האמת הוא עמד עם אנשיו בקו הראשון של המלחמה להגנה על הבית. זה יאפשר לנו לסלוח לו על חולשתו מול גל ההסתה בנושא השריפות (הוא קרא לחקור ולהעניש בחומרה – מי? המשטרה הגזענית?) או בעקבות מעצר חבר הכנסת באסל גטאס ("מעשה חמור").ayman_odeh_blooded

הציבור הפלסטיני גאה בשוהדא, במי שהקריבו את חייהם בהגנה על ביתם, על כבודם, במאבק נגד השלטון הגזעני. הם "הילדים של כולנו" – כל הערבים – בדיוק כמו שפושעי מלחמה ורוצחי שבויים הם "הילדים של כולנו" של הציבור הציוני.

בחיי היומיום אנו שותקים על עוול רב. אנו משלימים, לפחות בינתיים, עם אפליה ודיכוי ומחפשים דרך להמשיך לחיות. אחרי הכל קשה לצאת כל יום למאבק מחדש. חברינו נאסרים ונרצחים ואנו ממשיכים לחיות. לכן אנו גאים באותו יום שבו לא שתקנו, ביום שבו יצאנו לרחוב, ביום שבו לא הסתפקנו במשמרת מחאה שקטה, ביום שלא זזנו כאשר המשטרה התנפלה עלינו. הצלקות מהמכות והירי, האסירים והקדושים שנפלו במאבק הם ההוכחה שהתנגדנו. האונס נמשך אך הכבוד ניצל.

שתי הפגנות לשני עמים

בחיפה כל מי שרצה להפגין נגד ההרס והרצח מצא את מקומו בהפגנה במושבה הגרמנית. שמעתי שבתל אביב וביפו התקיימו שתי הפגנות נפרדות, שתי הפגנות לשני עמים.

בהזמנה שקיבלתי להפגנה בתל אביב נכתב "אנו דורשים חקירה בלתי תלויה לנסיבות ההסלמה וההרג, במקום הסתה בלתי מרוסנת." נראה לי שכל ניסוח של טקסט, גם המתקדם ביותר, שיוצא מתוך ראיה ישראלית, חוטא בהכרח לעיקר. מי יחקור את מי ולמה? אין דבר כזה חקירה בלתי תלויה. יש בארץ אפרטהייד ושלטון גזעני. הניסיון ליצור מראית עין של צדק או דמוקרטיה בהקשר הישראלי איננו אפילו נקרופיליה – כיוון שהפאטה מורגנה של הדמוקרטיה הישראלית לא היתה מעולם גוף חי.

ב-6 אחרי המלחמה

אינני נביא אך רוב מי שדיברתי איתו מעריך שהעימותים האחרונים הן רק יריות הפתיחה לסבב עימותים שילך ויגבר. נתניהו במצוקה גוברת והתחרות על ההקצנה האנטי ערבית היא המשחק היחיד במחנה הציוני – תרתי משמע.

עם זאת, ככל שיותר אנשים מבינים כי הציונות יכולה רק לייצר עימותים ומלחמות, וכי המשטר הציוני אינו ניתן לתיקון, אנו מתקרבים לפתרון האמיתי. קרתגו חייבת ליפול. רק דמוקרטיה מלאה וזכויות אדם לכולם, מהירדן ועד הים, כולל הפליטים שיחזרו, תאפשר לכולנו לחיות בכבוד ולהתגאות ביצירה האנושית ולא בצלקות.

הדיון על האביב הערבי הוא הדיון על עתידנו כולנו

halab-parents-with-kids

תרומה לדיון בעברית בעקבות הטבח בחלב

חלפו שש שנים מאז תחילת "האביב הערבי" בתוניס והתפשטותו כדליקה בשדה קוצים בארצות האזור. המאבק שהחל כהפגנות המונים להפלת הדיקטטורות המקומיות עדיין רחוק מהכרעה, וכל שנה מזמנת לנו הפתעות חדשות. אם ב-2015 היתה זאת "דאעש" שהצליחה תוך זמן קצר להשתלט על חלקים נרחבים מסוריה ועיראק, הרי שעתה אנו רואים התערבות צבאית ישירה על אדמת סוריה מצד רוסיה ותורכיה.

נפילת חלב, שהייתה העיר הגדולה ביותר בסוריה, בידי הצבא הסורי, מגובה בהתערבות צבאית איראנית, מליציות עדתיות שיעיות מעיראק ולבנון והפצצות מסיביות רוסיות, ומעשי הטבח שהתלוו לכך, עוררו מחדש את תודעת העולם לסבל הנורא שעובר על העם הסורי באופן יומיומי מזה שש שנים.

לשם שינוי ראינו הפעם גם ויכוח עירני וכמה הפגנות סולידאריות בקרב השמאל והפעילים הדמוקרטיים בחברה היהודית. עבור החברה הערבית הפלסטינית הויכוח סביב האביב הערבי הינו ויכוח קיומי, שסע כואב הקורע משפחות ותנועות פוליטיות.

רבים מאיתנו הופתעו לראות כי במחנה השמאל יש מי שתומך במשטר אסד ואף היה מי שחגג את "הניצחון" בחלב. דוגמה מתונה יחסית לגישה זו ניתן לראות במאמרה של נועה לוי מחד"ש שפורסם בשיחה מקומית ובו היא קובעת כי "במסגרת המידע שנמצא בידינו כרגע, שחרור חאלב מהאיסלאמיסטים נראה אכן כהתפתחות חיובית". רוב התשובות שראינו בויכוח, כמו למשל מאמרה של יעל מרום, גם כן בשיחה מקומית, יוצאים מנקודת מוצא מוסרית (מוצדקת וחיונית) כי תמיכתנו בזכויות האדם הינה עקרונית וכללית – אם נתמוך בדיכוי אכזרי של העם בסוריה, כיצד ניכול להאבק למען זכויות אדם וחרות כאן?

אולם העם הסורי אינו רק קורבן – הוא נתן לעולם כולו דוגמה מופלאה של מאבק נועז לחירות נגד כל הסיכויים. מאבק של העם הסורי אינו מאבק מבודד של ציבור שנאנק תחת משטר רודני ורצחני. סוריה הינה המקרה הקשה ביותר, אך היא מהווה חלק בלתי נפרד ממאבק תושבי האזור נגד הסדר האזורי המושתת על הגמוניה אימפריאליסטית-ציונית כאשר את מרבית העבודה המלוכלכת של הדיכוי היומיומי מבצעות הדיקטטורות המקומיות.

מאבקו של העם הסורי לחרותו, כמו גם האביב הערבי בכללו, אינו רק מאבק של האחר הראוי לתמיכתנו. יש רק מאבק אחד בסוריה, בפלסטין ובאיזור כולו – מאבק לשחרור מהסדר המדכא וליסוד סדר אזורי חדש, מודרני, דמוקרטי, פלורליסטי, מבוסס על צדק חברתי וכלכלי, סדר שישרת את תושבי האזור כולם.

מה עומד להכרעה?

מאז כשלון "המהפכה הערבית" בהנהגת נאצר, עליית משטרי הנפט והצלחת ישראל, בעקבות כיבושי 1967, להפוך לציר מרכזי במדיניות האימפריאליסטית באזור, נכנס העולם הערבי לשיתוק פוליטי מוחלט. בעוד שבאזורים אחרים של העולם היתה התפתחות לכיוון דמוקרטי, באזורנו התחזקה השליטה המרכזית של אליטות מושחתות המשרתות רק את עצמן, תוך דיכוי הולך וגובר. בתקופה שקדמה להתפרצות נראה היה שגם הרפובליקות לכאורה שבאזור הופכות למלוכה שבה מועבר השלטון מאב לבן. בין הסיבות למגמה זו היו רצון האימפריאליזם להבטיח את רווחיו האסטרונומיים מהפקת הנפט והצורך לנטרל את דעת הקהל הערבית האוהדת לפלסטינים כדי לשמור על בטחון ישראל.

הקיפאון הפוליטי והכלכלי נמצא בסתירה גוברת עם התפתחות החברה – העלייה בהשכלה, התפתחות התקשורת והאינטרנט, עלייתו של דור חדש שמצא שעתידו חסום. בהעדר מוצא לשינוי הדרגתי מתוך השיטה, התפוצץ האביב הערבי כהתקוממות עממית בדרישה להפיל את המשטרים, לחופש פוליטי ולצדק חברתי.arab-spring-the-beginning-in-tunisia

מה שאנו רואים היום הוא התגברות העימות בין דרישת ההמונים לשינוי לבין מהפכת הנגד בהנהגת כוחות הסדר הישן. במצרים הצבא ויתר על האיש מובארכ אך לעולם לא ויתר על שלטונו. מורסי, הנשיא הראשון שנבחר באופן דמוקרטי, הודח בהפיכה צבאית. בלוב גנרל חפתר, ששימש כסוכן בשכר של ה-CIA, הנהיג הפיכה צבאית שהביאה לחלוקת הארץ. לאחרונה השתלט צבא חפתר על נמלי ייצוא הנפט. בבחריין התערבות צבאית משולבת של מלכי ואמירי המפרץ דיכאה את המאבק לדמוקרטיה. בתימן הענייה והמורעבת התערבות צבאית סעודית ואימאראתית, כולל הפצצות שיטתיות של האוכלוסיה, מנסה לשמר את יסודות הסדר הישן. אפילו תוניס, שנחשבת להצלחה הגדולה של התקופה, הצליחה להימלט מגורל של הפיכה צבאית רק באמצעות הסדר שהחזיר "מרצון" חלק גדול מההשפעה לאנשי המשטר הישן.

מעל הכל, כמובן, אנו רואים את משטר הבעת בסוריה, שהפך לדיקטטורה עדתית ומשפחתית, מפציץ, הורס וטובח בכל אזור של סוריה שמצליח לצאת מתחומי שלטונו. הטבח בסוריה, שבו נהרגו כבר כחצי מליון איש, משמש נאמנה את כל השליטים באזור, כדי ללמד את נתיניהם שעדיף להם לשמוח שהם עדיין חיים וארצם לא נהרסה ולא להעז לבקש את חרותם וזכויותיהם.

של מי המהפכה הזאת?

מאמרה של נועה לוי הוא דוגמה טובה לניסיון להשחיר את פניו של האביב הערבי בחסות איסלאמופוביה. העמים עצמם ושאיפותיהם לחרות ולצדק לא קיימים כלל. האופוזיציה כולה מוצגת כאילו היא אחראית, מצד אחד, לפשעי דאעש, ונתמכת, מצד שני, על ידי סעודיה, מעוז הראקציה המקומית. בצורה זו או אחרת אנו רואים את אותו ניסיון לערבב הכל במיקסר גם אצל נתניהו, שמסביר שחמאס ודאעש אחד הם, ואצל טראמפ שהסביר שהילרי קלינטון יצרה את דאעש.

האמת מורכבת הרבה יותר. האחים המוסלמים הוו את המפלגה הפוליטית הגדולה ביותר ברבות מארצות האזור כבר לפני האביב הערבי. הם זכו לתמיכה לא על רקע של קיצוניות איסלאמית (מבחינה דתית זו מפלגה מתונה יחסית) אלא בגלל שילוב של דאגה לצרכי ההמונים על בסיס יומיומי ותביעה לדמוקרטיה ולעצמאות לאומית לעומת משטרי דיכוי שנתפסים כסוכני האימפריאליזם.

ב-2006 חזינו במישור הפלסטיני במעין קדימון של האביב הערבי כאשר חמאס, המקורבת לאחים המוסלמים, נצחה בבחירות בעיקר על רקע סדר יום אזרחי: התנגדות לשחיתות של פתח ואכזבה מהסכמי אוסלו שלא הביאו להפסקת הכיבוש. בתקדים מבשרת רעות לעתיד לבוא, דאגה ישראל, בתמיכת כל הכוחות האימפריאליסטים, להעניש קשות את הפלסטינים על שהעזו לבחור במפלגה הלא נכונה. הרבה קודם לכן, בדצמבר 1991, ניצחה החזית האיסלאמית בבחירות באלג'יר, והצבא הגיב על כך בהפיכה צבאית ובמלחמת אזרחים עקובה מדם שעלתה בחיי כמאתיים אלף איש.

בכל ארצות האביב הערבי ממשיכה תנועת המחאה והמאבק העממי להיות קואליציה רחבה של זרמים שונים, כולל שמאל, דמוקרטים, מיעוטים לאומיים ודתיים וכמובן אינסוף זרמים איסלאמיים. למעשה סעודיה מימנה ודירבנה את ההפיכה הצבאית במצרים כדי לחסל את האפשרות שמשטר דמוקרטי בהנהגת האחים המוסלמים יציב אלטרנטיבה למשטר המלוכני בה עצמה. בסוריה אנו עדים שוב ושוב לאיחודים (ולסכסוכים) בין מליציות ותנועות שונות שמייצגות את כל גווני תושביה.

בעוד מתנגדי המהפכה רוצים להפחיד אותנו מהסכנה האיסלאמית יש לכל אחד מהם את "האיסלאמיסטים הטובים" שלהם. לתומכי אסד אין בעיה עם הכפיה הדתית באיראן או הפוליטיקה הדתית-עדתית השיעית. האימפריאליזם המערבי, לצד ההסתה האיסלאמופובית, ממשיך לטפח ולחמש את המשטרים האולטרה-ראקציוניים בסעודיה ובנותיה.

המכשול המרכזי

למרות הכוח הצבאי העומד לרשות מהפכת הנגד, אכזריותה חסרת המעצורים והעזרה שהיא מקבלת מבחוץ, הסיבה העיקרית לאי הצלחתו של האביב הערבי עד כה להביא את השינוי המיוחל היא הפילוג הפנימי בקרב ההמונים המעוניינים בשינוי זה.syrian-revolution-on-violence

את הדוגמה הברורה ביותר לנזק שגרם פילוג הפנימי בין תומכי המהפכה ראינו במצרים. בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות ב-2012 קיבל מורסי, נציג האחים המוסלמים, 25% מהקולות בעוד ששפיק, נציג מובהק של השלטון הישן, קיבל 24%. למקום השלישי הגיע נציג השמאל, סבאחי, עם 21%, ואחריו מועמד איסלאמי נוסף עם 17%. בסיבוב השני, שבו השתתפו רק מורסי ושפיק, קיבל מורסי 51.7% מהקולות, מה שאומר שרבים ממצביעי השמאל העדיפו לתמוך בנציג המשטר הישן. מורסי הציע לסבאחי להיות סגנו, דבר שהיה מבטיח תמיכה עממית רחבה לממשלה ומאפשר לשמאל להשפיע על סדר היום שלה, אך זה העדיף לפעול לערעור הלגיטימציה של השלטון הנבחר. רבים מתומכי המהפכה, כולל חלק מתנועות הצעירים של כיכר תחריר, תמכו בהפיכה הצבאית שהנהיג גנרל אסיסי, שלא היסס אחר-כך להשליך אותם לבתי הסוהר.

בסוריה בעיית הפילוג הפנימי חמורה לא פחות. מצד אחד, גם כאשר הם מופצצים ונטבחים, אנו רואים את האופוזיציה מפולגת לעשרות מליציות מקומיות. זה מראה עד כמה זו תנועה המונית ספונטנית, אך בהחלט לא דרך יעילה לנצח במלחמה. מצד שני נוצר פילוג עמוק בין "סוריה הדמוקרטית", בהנהגת השמאל הכורדי ברוג'אבה, לבין שאר ארגוני האופוזיציה. חוסר האמון בין הרוב הערבי לבין המיעוט הלאומי הכורדי, יחד עם חילוקי דעות פוליטיים, עלול לעלות לכולם בחירותם ובחייהם.

בנוסף, על רקע החולשה הפוליטית והארגונית של האופוזיציה, ולאחר שנים של מאבק עקוב מדם נגד השלטון, הצטבר יאוש ונוצר ואקום פוליטי אותו מילא ארגון "דאעש", המתעלל באוכלוסייה, נלחם באופוזיציה ומספק את סיפור הכיסוי הטוב ביותר להצדקת כל פשע מצד אוייבי העם הסורי, החל מהשלטון וכלה במעצמות האזוריות והעולמיות.

לא רק דמוקרטיה

לאחר שש שנים של מאבק הירואי אין רואים הכרעה. זה מחייב, גם תוך כדי המאבק, לבחון מחדש את הפקספקטיבה.

חזרה לסדר הקודם אינה אפשרית. נצחון הקונטר מהפכה יהיה גרוע בהרבה מהמצב שהיה לפני תחילת המאבק. אם המשטר יצליח להשיג ניצחון על ידי החרפה נוספת של הדיכוי והטבח, תוך השענות על צבאות זרים, השקט שישרור הוא שקט של בית קברות. המשטר שהטביע את שאיפות החרות של עמו בדם יחשוש עוד יותר מבעבר ממתן אפשרות לביטוי שאיפות אלו.

מצד שני הקונספציה שהנחתה רבים במאבק, כאילו "העולם" צועד לדמוקרטיה ויעזור לתושבי האזור להשיג אותה, היתה מוטעת מראשיתה. אשליה זו כבר הובילה לאכזבות רבות לאור ההתפתחויות באזורינו וכעת היא מאבד את שארית יסודותיה נוכח גל הראקציה הלאומנית ושנאת "הזרים" המאפיין היום את הפוליטיקה בארצות האימפריאליסטיות. את הפתרון לבעיות האזור יכולים ליצור רק הנציגים הישירים והכנים של תושבי האזור.

כל ניסיון להגמוניה עדתית או לאומנית, שלא מכיר בפסיפס האתני והדתי המאפיין את האזור, הוא נוסחה בטוחה להגברת הסכסוכים ומשרת רק את המשטרים הנהנים מהקיטוב בין קבוצות האוכלוסיה. הקיטוב בין דתיים וחילוניים הוא בעיית יסוד בתקופה זו באזורנו, שלא כאן המקום לנתחה, אך היא לא תפתר ללא הנהגות אחראיות מכל הצדדים שיפעלו למען איחוי השסעים החברתיים. המפתח ליציאה מהמשבר הוא הסכמה רחבה בין זרמים פוליטיים בעלי אידיאולוגיות שונות על הדמוקרטיה כמסגרת להמשך התפתחות החברה מתוך דיאלוג ולא מתוך כפיה.

גם הדמוקרטיה כשלעצמה אינה פתרון מלא באזור הסובל מקיטוב חברתי וכלכלי וחווה זה עתה הרס שיטתי וגרוש המוני. בנייה מחדש של הכלכלה והחברה תוך צמצום הפערים הינה משימה בוערות לא פחות מפתרון הקונפליקטים הפוליטיים.

ניסיון הציונות וישראל לבנות חברה עדתית-דתית תוך טיהור אתני ושלילת זכויות היסוד של התושבים המקוריים הערבים הפלסטינים הוכיח עצמו כמתכון לסכסוך דמים שנמשך כבר יותר ממאה שנה. סדר היום החיוני להצלת האזור כולו הוא גם זה הנחוץ לנו. בניה של משטרים חדשים על בסיס דמוקרטיה פתוחה, מולטי אתנית ורב תרבותית, תוך הכלה והעצמה פוליטית וכלכלית של כל השכבות המדוכאות, היא המפתח למזרח תיכון אחר, חופשי ומשגשג, שלא יהיה אסון לתושביו ופצע פתוח בפני העולם.

הברחת טלפונים היא עזרה הומניטארית, לא סיכון בטחוני

free-basel-ghattas

(מאמר זה הופיע גם באנגלית)

מסכנים החברים בבל"ד – המכות ניחתות עליהם בזו אחר זו והם אפילו לא יכולים להגיב על מטח השקרים והתעמולה שבא להצדיק את המעצרים והרדיפות הפוליטיות. אם יטענו כי ההאשמה בהברחת טלפונים לאסירים הביטחוניים אינה חמורה כפי שמציג השלטון, הרי זה כאילו הם מודים באשמה בעוד חברם דר' באסל גטאס נמצא במעצר וכפי שהבנתי הוא מכחיש את ההאשמות. כך נשאר שוב הדיון הציבורי שבוי במצג השווא הבטחוני הישראלי שנועד להצדיק כל עוול וכל התעללות בציבור הערבי.

אני מכיר ומוקיר אמנם את מר גטאס ממאבקים רבים בהם נטלנו חלק ביחד, אך אין ביננו כל קשר ארגוני, ואיני יודע האם אכן הבריח טלפונים לכלא. לכן אני רואה עצמי חופשי לדון כאן באוביקטיביות לא בעובדות המקרה אלא בקונצפט הגזעני השיקרי שעומד מאחורי המעצר.

הטלפונים הם המלשינים המסורים ביותר של השלטון

"זרועות הביטחון" הישראליות והתקשורת המגוייסת מדברים השכם והערב על "הסכנה הבטחונית" מהברחת טלפונים לאסירים בטחוניים בכלא. הם טוענים או רומזים או מגלגלים עיניים לשמיים כדי שנחשוב, כמובן, איך לא, שהטלפונים משמשים את האסירים הפלסטינים כדי לתאם "פיגועים". טיעון מופרך כזה יכול היה אולי, וגם זה רק אולי, להתקבל על דעתו של חוני המעגל שהיה במערה 70 שנה ולא קרא עיתונים ואין לו קשר לאינטרנט…

האם מי ששמע, למשל, שהטלפון של אנג'לה מרקל היה מואזן על ידי רשויות הביון האמריקאיות יכול להאמין שהטלפונים של האסירים הפלסטיניים בקופסת הסרדין שבה אנו חיים בלב מעצמת האח הגדול המחניקה ביותר בעולם אינם מואזנים? הרי השיחות כולן מוקלטות מכל הצדדים, המיקומים כולם מאותרים עד לרמת האגף והחדר (השתמשתם פעם בוויז?) ומיטב המוחות הישראלים מחליפים בינהם קטעים על פרטי הפרטים של החיים הרומנטיים של עכברי המעבדה שתחת פיקוחם.

לכן, כמו שאומרים, אם לא היו טלפונים בידי האסירים הרי ששירותי הביטחון היו דואגים למצוא דרך להכניס אותם לכלא, ככלי פיקוח ומעקב. כמה יותר נוח ומועיל להם שהטלפונים מוכנסים בהברחה, הם יכולים להוות כר פורה לסחיטה כלכלית והצדקה מתמדת למסעי דיכוי וענישה שרירותיים כאשר השלטון חפץ בכך.

השקר שבנימוקי הביטחון – לינץ' בחסות החוק

המצאת סיכונים בטחוניים כדי להצדיק את פשעי האפרטהייד הישראלי היא התחביב והמקצוע הלאומי. לא במקרה מתחרים כל גדולי הציונות על התמיכה באלאור עזריה – כולם אלאור. כולם שותפים מודעים לשקר. אם רק תחשוב שהערבי הזה רוצה לתקוף אותך מותר לך לירות בו. עם קצת אימון ומאמץ תוכל בצורה זו לירות בכל ערבי שתחפוץ.

הדוגמה הקלאסית לדפוס התנהגות זה היה הוצאתה להורג של הילדה אימאן אל-האמס שב-5 באוקטובר 2004 התקרבה למוצב של צבא הכיבוש ליד רפיח. החיילים הצליחו לדמיין כי אם תיק בית הספר של הילדה היה מלא חומרי נפץ היה בה משום סכנה לחייהם…

דפוס התנהגות זה הולך ומתחזק עד שבאוקטובר 2015 הפך הלינץ' כנגד "חשודים" ערבים לספורט לאומי. המקרים היחידים שבהם הודו כי "היתה טעות" וכי החשדות לא היו מבוססים היו כאשר התברר לבסוף כי החשודים לא היו ערבים.

למרבה הצער

לצערי, כרגיל, גם אותם ישראלים שמנסים להראות את פני הדברים באור אחר שבויים בתפיסה השקרית הבטחוניסטית כאילו מדובר בישראל המתגוננת מול "הסיכון הבטחוני" הפלסטיני.

מאמר המערכת של הארץ, מה-21.12.2016, מתנגד להדחתו של באסל גטאס מהכנסת לפני מיצוי ההליך המשפטי. אך גם הם שותפים למצג השווא הביטחוניסטי בכותבם כי גטאס "חשוד בהברחת טלפונים לפעילי טרור בכירים היושבים בכלא". וליד דקה היה בן 25 ב-1986 כאשר נעצר באשמת חברות בחולייה של החזית העממית, לפני 30 שנה. אם היה יהודי שהיה מעורב ברמה דומה בהתארגנות כנגד ערבים ספק אם היה מואשם ולכל היותר היה מבלה תקופה קצרה בכלא. היום כבר יכול היה להיות חבר כנסת או שר. מאז דקה הצטיין והתפרסם בלימודים, בכתיבה, בעמדתו הפוליטית. הוא אינו פעיל טרור והדבר היחיד ה"בכיר" בו הוא התקופה הארוכה שהוא מבלה בכלא מתוך נקמנות השלטון.

עמירה הס, מלאה סימפטיה ויחס אנושי, מתארת בהרחבה בהארץ את הצד ההומניטארי של הברחת הטלפונים לכלא. יפה מצידה… אולם גם היא נסחפת לבסוף למצג השווא כאילו הטלפונים יכולים להוות "סיכון בטחוני". היא אף מציעה דרכים משלה להגן על הביטחון: "אם באמת רוצים למנוע הברחות ניידים בעתיד, יש לאפשר לאסירים הפלסטינים להשתמש בטלפון ציבורי. אפשר להקשיב לשיחות בזמן אמת, להקליטן ולפענחן מיד, אפשר להציב סוהר שיקשיב. אפשר הכל ביחד." כמה עצוב.

 

בבית המשפט של הפיראטים

womens-boat-to-gaza-logo

הכתבה הבאה פורסמה אתמול ב"שיחה מקומית"

כבר יותר מעשר שנים שרצועת עזה נמצאת תחת מצור משתק, שהופך אותה לבית הכלא הגדול בעולם. אנו, כחלק מכוחות הקדמה והעולם הנאור, כמעט ולא עושים כלום כדי להתמודד עם העוול הנורא שנגזר על שני מליון תושביה. לכן שמחתי כשקיבלתי דואל ובו הזמנה לבוא לבית המשפט בחיפה בשעה אחת בצהרי יום שני ה-19 דצמבר, למחות על החרמת הספינה "זייתונה" שניסתה להגיע לעזה למרות המצור.

כזכור הספינה "זייתונה-אוליבה" הפליגה לעזה ממסינה שבאיטליה כשעל סיפונה 13 נשים, ביניהן כלת פרס נובל לשלום מצפון אירלנד מיירד מגוייר שכבר השתתפה במשטים קודמים וגורשה מישראל. ב-5 באוקטובר השתלט כח צבאי ישראלי על הספינה במים בינלאומיים, עצר את הפעילות שעליה והשיט את הספינה תחילה לאשדוד ואחר כך לבסיס חיל הים בחיפה.zeitouna-boat-to-gaza

מסתבר שבחסות המצור על עזה מתפתח בחיפה ענף משפטי-כלכלי חדש. ספינות המנסות לפרוץ את המצור ולהביא עזרה הומניטארית לנצורים בעזה נעצרות ונתפסות על ידי הצבא – אבל בכך רק מתחיל מסע הייסורים שלהן. כדי להרבות את הנזק לבעלים ולהרתיע מפני נסיונות נוספים, הצבא מחרים את הספינות ומביא אותם למעגן הפיראטים בחיפה. אולם לפיראטים המודרניים  אין רטיה על העין והם מחלקים את שללם בהתאם לחוק הישראלי ובתי המשפט שלו – או, ליתר דיוק, לפי החוק הבריטי בדבר "שלל ימי" משנת 1864.

השופט סוקול בבית המשפט המחוזי בחיפה מתמחה בתפקידו כ"בית המשפט לימאות". מנגד עורכת הדין גבי לסקי וצוות משרדה מתחילים להתמחות בייצוג בעלי הספינות בניסיון לבטל את החרמתן. בבואם לבדוק ספינה חטופה אחרת הם נתקלו במקרה בזייתונה וכעת הם מתלוננים בבית המשפט כי לא נעשו הצעדים המינימליים הנדרשים כדי לדאוג שלא תינזק. נציג המדינה מצידו מסרב לכל בקשה pirates-flagשלהם להתערבות בית המשפט לקבוע צעדים לתחזוקת הספינה עוד לפני הדיון על עתידה. הוא מסביר כי ציפה שבעלת הספינה לא תגיע לבית המשפט ולא תהיה מיוצגת וכך יוכל לקבל החלטה המאשרת את החרמת הספינה ללא כל דיון.

מי שכן בא מוכן לדיון הם "כוחות הביטחון" שכנראה לקחו לתשומת ליבם את המכתב שקרא לבוא ולמחות נגד החרמת הזייתונה. נוסף לשלושה אנשי משמר בית המשפט שהקפידו שאף אחד לא יצלם באולם, גם טרם כניסת השופט, חיכו לנו גם שני שוטרים "כחולים" – אם יהיו מעצרים זה יכול לזרז את התהליך. בפועל הקהל שבא למחות היה פחות מעשרה פעילים, רובם מותיקי השמאל החיפאי…

השופט שומר על כבודו ואינו מוכן להיות חותמת גומי. אנו לומדים כי במקרים קודמים היו החלטות שונות – לא בגלל ספק לגבי עצם זכותה של המדינה להחרים כלי שיט אלא בגלל השגות טכניות על תהליך ההחרמה. סדר צריך להיות. אולם אנו שומעים כי גם במקרה שהוחלט לבסוף על שחרור ספינה התהליך מתעכב בערעור ובינתיים הספינה נרקבת ונהרסת בהעדר תחזוקה הולמת. השופט מציע שבעלי activists-in-haifa-court-protesting-gaza-siege-december-19-2016הספינה יביאו מומחה שיציע תוכנית תחזוקה לספינה ואם לא יגיעו להסכמה עם החוטפים יוכלו להגיש בקשה מלומדת ומנומקת לבית המשפט. איני יכול להימנע מלחשוב על גורל אלפי האסירים הנמקים בבתי הסוהר שגם עבורם הענישה הרשמית מוגברת בתנאים קשים ובהזנחה נפשעת כחלק ממערכת ממוסדת של נקמנות והתנכלות.

לבסוף נדחה הדיון עד להגשת עמדה מנומקת בשם בעלת הספינה נגד החרמתה. דיון נוסף נקבע ל-29 בינואר 2017.

ההזמנה לדיון הסתיימה במילים: "פעילים/ות מישראל  החליטו להגיע לבית המשפט כדי להביע מחאה על המשך הסגר ולדרוש את הפסקתו. זוהי זכותם של תושבי עזה להפליג אל מרחבי הים התיכון ולקבל אליהם בנמל עזה ספינות מכל העולם – בדיוק כמו שיש זכות כזאת לתושבי חיפה בה יתקיים המשפט." במהלך הדיון המילים סגר ועזה לא עלו כלל. כמובן שלנו כקהל לא ניתנה זכות הדיבור. אולם נוכחותנו במקום היא הזדמנות לחזור ולאמר: את המצור יש להסיר! לתושבי עזה, כמו לכל אדם אחר, הזכות לחיות בחופש.

 

המשוררת דארין טאטור הפריכה בעדותה את אשמת ההסתה

dareen-with-lasky-before-court-oct-31-2016

(נוסח מקוצר של הכתבה פורסם אתמול, ה-27.11.2016, ב"שיחה מקומית".)

ביום חמישי ה-24.11, כשחזרתי מישיבת בית המשפט בנצרת, ראיתי מרחוק את ענני העשן מתמרים מעל חיפה. למרבה המזל רוב הנזק מהאש היה ברכוש ולא היו פגיעות קשות. אולם במקביל ללהבות האש ותמרות העשן עלו גם גלי ההסתה מצד מנהיגים פוליטיים וראשי "כוחות הביטחון" נגד הציבור הערבי. ההסתה התרגמה מיידית למסע ציד דו ראשי: מצד אחד כל ערבי שנראה באזור שהיו בו שריפות הפך לחשוד ונעצר. מצד שני נפתח מצוד אחר "המסיתים בפייסבוק".

העצור הראשון בגל החדש של מעצרי הפייסבוק הזכיר לי מאוד את המקרה של המשורת דארין טאטור. מדובר בעיתונאי מרהט שבנגב, אנס אבו דעאבס, שכתב בשני פוסטים ביקורת נוקבת על אותם ערבים ששמחים על גל השריפות או טוענים שהן עונש משמים על החוק המתוכנן למניעת הקריאה לתפילה מהמסגדים. המשטרה תרגמה דברים בניגוד לכוונת הכותב, הוציאה קטעי משפטים מהקשרם. ביום שישי הוארך מעצרו של העיתונאי "עד שיימצא תרגום מוסמך של דבריו" ובמוצאי שבת הוארך שוב ליומיים נוספים.

סולידאריות בינלאומית והקלת תנאי המעצר לאחר 13 חודש

נחזור לסאגה של המשוררת דארין טאטור, שהפכה לפנים המוכרות בעולם כולו של הרדיפות הישראליות נגד חופש הביטוי הפלסטיני ברשתות החברתיות. ברחבי העולם השתתפו אלפי סופרים, משוררים ופעילים חברתיים במחאות שונות על מעצרה ובדרישה לשחרורה המיידי ולביטול כל ההאשמות נגדה. ב-11 באוקטובר 2016, במלאת שנה למעצרה, פרסמו יותר ממאתיים אנשי רוח, אקדמאים ופעילים דמוקרטיים בישראל מכתב בעברית עם אותן דרישות.

protest-in-london

סולידאריות בלונדון

בינתיים התחלף צוות ההגנה. עורכי הדין גבי לסקי ונרי רמתי מתל אביב, שהחליפו את עו"ד עבד פאהום מנצרת, הגישו "בקשה לעיון חוזר" בהחלטה על מעצר טאטור עד תום ההליכים. לאחר דחיות ועיכובים נקבע הדיון ל-31 באוקטובר. בבוקר היום המיועד עדיין לא נקבע השופט שישמע את הבקשה ונראה היה שהמשימה מועברת משופט לשופט כמו תפוח אדמה חם. לבסוף קיבלה את התיק השופטת הבכירה לילי יונג-גפר.

כאשר נכנסנו עם טאטור לאולמה של השופטת, שזה עתה קיבלה את התיק לידיה, היא התבוננה בנאשמת ונראה היה לה שהיא מזהה אותה. "את מהדקירה שלא יצאה לפועל?" שאלה השופטת… "לא, היא כתבה שיר", ענתה לסקי. לא נראה היה שדקויות כאלו עושות רושם על השופטת.

השופטת ניסתה ללחוץ על הצדדים להגיע לפשרה. מאז מעצרה שהתה טאטור 3 חדשים בשלושה בתי סוהר שונים, אחר כך שישה חודשים במעצר בית מלא עם אזיק בקרית אונו. ביולי הורשתה להמשיך את מעצר הבית בביתה שבריינה, עדיין עם אזיק ואיסור מוחלט על שימוש באינטרנט. בשלב מסויים הותר לה לצאת 6 שעות בשבוע (שעתיים ביום, 3 ימים בשבוע) להתאווררות, כשאחד "המפקחים" צריך להיות צמוד אליה בכל אשר תלך. עתה הציעה השופטת להוסיף שעות התאווררות, שעתיים כל יום. עבור טאטור החשוב ביותר היה לצאת לעבוד והיא דחתה את ההצעה לתוספת התאווררות.

dareen_in_nazareth_demo

דארין בהפגנה בנצרת עם פתיחת המשפט ב-8 במאי

כשכבר כמעט התייאשנו אמרה השופטת כי ברור לה שבתיק הזה על כל החלטה יהיה ערעור למחוזי, וכי המחוזי יבקש בכל מקרה חוות דעת של שרות המבחן, לכן עדיף לחסוך זמן ולבקש חוות דעת זו כבר עכשיו. בצעד חריג, אבל אופייני להתנהלותה בתיק הזה, התובעת התנגדה אפילו לקבלת חוות דעת מקצועית. לבסוף נדחה הדיון בשבועיים כדי לאפשר לשרות המבחן לבדוק האם "מסוכנותה של טאטור" אכן "פחתה במהלך השנה שחלפה" כפי שטענו הסנגורים.

הדיון בתנאי המעצר התחדש ב-14 בנובמבר לאחר ששרות המבחן הגיש חוות דעת חיובית. עו"ד לסקי ביקשה לבטל את מרבית המגבלות על טאטור, להשאיר אולי רק את המעצר הלילי. השופטת הודיעה על כוונתה לפעול ברוח המלצת שירות המבחן אך להקל חלקית בלבד, לאפשר לטאטור לצאת לעבוד ולהסיר את האיזוק.

התובעת התנגדה בתוקף. היא ניסתה לחזור על כל הטיעונים שהועלו בעבר בדבר מסוכנותה של המשוררת. ראשית עצם העובדה שטאטור מואשמת בסעיף "בטחוני" מהווה לדעתה, ולפי החלטות קודמות בתיק, הוכחה למסוכנות ללא קשר לעובדות הספציפיות. שנית "העובדה שהעברה בוצעה באמצעים פשוטים" – כלאמר פרסום בפייסבוק או ביוטיוב – מחזקת גם היא את המסוכנות. מעבר לכך היא ציטטה החלטות של בית המשפט בדבר הצורך לנהוג בחומרה יתרה עם נאשמים בעלי רקע אידיאולוגי. (מתוך כך למדנו שחוסר מצפון או תאוות בצע הינם נסיבות להקלה עם עבריינים). לבסוף הסבירה שטאטור לא לוקחת אחריות על מעשיה, וההוכחה המוחצת לכך היא שהמשוררת מנהלת משפט וטוענת לחפותה.

השופטת קבעה דיון נוסף ליום המחרת, ה-15.11, כדי שהמעסיקה המוצעת תופיעה בבית המשפט ותיבחן התאמתה לפקח על המשוררת. המעסיקה, בעלת סלון יופי קטן בנצרת, הופיעה למחרת באולם בית המשפט וסיפרה כי טאטור עבדה אצלה כמזכירה במשך כחמש שנים קודם למעצרה וכי היא מוכנה לקבל אותה בחזרה. כאשר נשאלה האם היא יודעת מה העברה המיוחסת לטאטור היא חשבה מעט ואמרה: "היא כתבה שיר לאומי". התובע נראה כמי שמוצא טעם לפגם במפקחת המוצעת שאמורה להבין את הסכנות שעליה למנוע. אולם השופטת שקלה את הדברים ונראה היה שהיא מוצאת בדברי העדה סיכום נאות של התיק.

pen-international-dareen

פוסטר מטעם ארגון "פן" הבינלאומי

ה-15 בנובמבר מוכר אצלנו כיום הכרזת העצמאות הפלסטינית שעדיין לא התממשה. בעולם הוא מוכר גם כיום הבינלאומי למען הכותבים האסורים. ארגון "פן" הבינלאומי אימץ את דארין טאטור כאחד הסופרים והמשוררים האסורים שעמדו במרכז הסולידאריות ב-15 בנובמבר השנה.

בסוף, בצעד תקדימי נוסף בתיק זה, התביעה לא ערערה. ב-15 בנובמבר הוסר האזיק מרגלה של טאטור וב-16 בנובמבר היא החלה לעבוד. אולם, מעבר לכך, היא נמצאת עדיין במאסר בית מלא, אסורה עליה הגישה לרשת והיא חייבת להיות בשמירת "המפקחים" עשרים וארבע שעות ביממה.

המשוררת מעידה ומסבירה את פרסומיה

כזכור היתה טאטור אמורה להעיד עוד ב-6 בספטמבר, אלא שאז לא הצליח בית המשפט למצוא מתרגם לעדותה. מועד אחר שנקבע לעדות היה ה-9 בנובמבר, אך הוא בוטל בשל יום עיון של עובדי התביעה. כעת נותרו רק חלונות זמן קצרים לעדות ב-17 וב-24 בנובמבר, שעתיים כל פעם.

israa-abed-after-being-shot-in-afula

תמונת איסראא עאבד אחרי שנורתה בתחנה המרכזית בעפולה – האם פרסום תמונה זו הוא הסתה?

עם תחילת הדיון ביום חמישי ה-17.11, עוד בטרם עלתה טאטור על דוכן העדים, הודיעה עו"ד לסקי על שינוי בנוסח הכפירה מטעם הנאשמת. במקום הכפירה הכוללת שהציג עו"ד פאהום בתחילת המשפט, לסקי הודיעה כי מרשתה מודה בפרסום ארבעת הפרסומים (בערבית) שמיוחסים לה בכתב האישום: השיר "קאוום", סטטוס שקורא לאינתפאדה למען אלאקסא, תמונתה של איסרא עאבד מוטלת על רצפת התחנה המרכזית בעפולה לאחר שנורתה על ידי חיילים ותמונת פרופיל עם הכיתוב "אני השהיד הבא". היא מודה בפרסומים כפי שהם במקור בערבית אך לא בתרגומם כפי שהוגש לבית המשפט וטוענת שפרסומים אלו אינם מהווים עברה.

טאטור עלתה על דוכן העדים בליווי המתרגם מטעם בית המשפט, מר דראוושה. השופטת עדי במביליה הסבירה לה כי אינה חייבת להעיד, אך באם תבחר להעיד עליה לאמר את האמת וכל האמת, שאם לא תהיה צפויה לחמש שנות מאסר. טאטור עמדה על דעתה כי ברצונה להעיד ולאמר את האמת.

darin_with_cats_2

דארין עם חתולים: "לא לעניין"

על השאלה הראשונה, "ספרי על עצמך", החלה טאטור לענות בקצרה: "אדם ככל האדם, למדתי ועבדתי, צמחונית, אוהבת חיות בית…" כאן פקעה סבלנותה של השופטת. "זה לא לעניין" היא פסקה בטרם השלימה טאטור משפט אחד. "כותבת שירים, מצלמת" המשיכה טאטור והשופטת אישרה, "כן, זה לעניין".

עורך הדין לסקי הציגה בפני טאטור את הפרסומים נושא כתב האישום ושאלה אותה לפשרם. ראשית, כמובן, השיר "קאוום". דארין מסבירה כי שיר זה נכתב על רקע שלושה מקרי רצח של אנשים חפים מפשע: הנער מחמד אבו ח'דיר שנשרף בירושלים, הדיל אל השלמון שנורתה במחסום בחברון ובני משפחת דוואבשה שנשרפו על ידי מתנחלים בביתם בדומא. השופטת שואלת את טאטור אם היא יכולה לתרגם את השיר. לסקי מתנגדת, "היא לא מתורגמנית".

02_dawabshe1

משפחת דוואבשה – נשרפו חיים

לסקי ממשיכה לשאול על משמעות פרסום תמונת הפרופיל שבה נכתב "אני השהיד הבא". טאטור מסבירה כי מספר רב של משתמשים בפייסבוק, והיא בינהם, העלו תמונה זו כתמונת פרופיל כמחאה על הרג אנשים חפים מפשע על ידי המשטרה. למשל אחרי שהרגו את ח'יר חמדאן בכפר כנא. גם כתגובה להרג צעיר נוסף, שאת שמו אינה זוכרת, שנורה על ידי שוטרים לאחר מרדף בשכונת פאכורה בנצרת. הכוונה היא שכל אחד מאיתנו יכול להיות קורבן.

היא מסבירה שזו מחאה של צעירים ערבים שרוצים שהמשטרה תתיחס אליהם כאל כל אזרח במדינה. בפועל המשטרה מעדיפה לירות על מנת להרוג ולא לעצור צעירים שהיתה יכולה לעצרם ולא סיכנו איש. כמו כן המשטרה מנעה מאותם צעירים שנורו טיפול רפואי ובכך מנעה את הצלת חייהם. עובדה שהמשטרה ירתה בהם בפלג הגוף העליון. זו "הוצאה להורג". כך גם ירו בהדיל – ירי כדי להרוג.

02_hair

תמונת ח'יר חמדאן מכפר כנא תלויה בבית האבל לאחר שנורה על ידי שוטרים – מי הוא השהיד?

טאטור מזכירה כי במהלך החקירות השוטרים סילפו את דבריה ואמרו כי היא כתבה "אני רוצה להיות שהידה". ההפך הוא הנכון. התמונה נועדה למחות נגד ההרג. טאטור הסבירה את הרגשתה כאישה ערביה, ובעיקר בהיותה דתיה שלובשת חג'אב, כי היא יכולה אכן להפוך לקורבן הבא. כמו שחשדו בהדיל יכולים גם לחשוד בה ללא סיבה ולירות בה. "הגענו למצב שמספיק שיחשדו באדם כדי שיירו בו".

לבסוף שואלת לסקי על הסטטוס הקורא לאינתפאדה למען אלאקסא. טאטור מספרת על הגבלות התפילה על מוסלמים במסגד ועל המאבק למען חופש התפילה. בעת פרסום הדברים היו הפגנות רבות למען זכות התפילה באלאקסא ובשיאן הפגנה ארצית שאירגנה ועדת המעקב של האוכלוסיה הערבית. את הסטטוס עצמו היא לא כתבה אלא העתיקה לדף הפייסבוק שלה, כחלק מתמיכתה במאבק פוליטי לגיטימי. ארגון הג'האד האיסלאמי מוזכר בסטטוס אך אינו הנושא. היא לא העלתה על דעתה שמישהו יכול לפרש סטטוס זה כתמיכה בארגון טרור.

ana_elshaheed_eljay

 תמונת פרופיל: אני השהיד הבא. לא הסתה לאלימות אלא קריאה להפסיקה. Arab Lives Matter

ל

לסיכום מסבירה טאטור כי היא נגד אלימות באופן כללי, גם בשל ניסיונה האישי כקרבן לאלימות. היא כותבת שירה מגיל צעיר ולשירה יש חלק מרכזי בחייה. באמצעות השירה היא מבטאת את עצמה. היא פרסמה ספר שירים אחד אך היא רואה עצמה עדיין כמשוררת מתחילה.

טאטור מספרת על נסיבות מעצרה באישון לילה, כיצד העירו אותה צעקות אביה ואימה, "המשטרה באה לקחת אותך". אל תדאגו, אמרה להם, "לא עשיתי כלום." אחר כך הוחזקה שעות אזוקה בחצר תחנת המשטרה בנצרת. השוטרים כולם "חגגו" את תפיסתה – "זאת המחבלת הבאה". היא לא הבינה מה רוצים ממנה. זו פעם ראשונה שבה מצאה עצמה בתחנת משטרה.

חקירה נגדית אינסופית

התובעת, עו"ד אלינה חרדאק, לא צפתה את התפנית במהלך המשפט. היא התכוננה לחקירה נגדית ממושכת כדי להוכיח שטאטור אכן כתבה את הפרסומים המיוחסים לה. היא שואלת שאלות על חשבון הפייסבוק המזוייף על שם דארין טאטור ומנסה להפריך את הטענה כי טאטור התלוננה על כך בפני חברים ולפייסבוק כבר לפני מעצרה. היא שוכחת כי הפרסומים אליהם מתייחס כתב האישום הופיעו כולם בחשבון "המשוררת דארין טאטור" שאת הבעלות עליו לא הכחישה טאטור גם בחקירות וכי טאטור עצמה כבר הודתה באחריותה לכל הפרסומים המיוחסים לה. לבסוף היא מתעשתת ושואלת את המשוררת "תסכימי איתי שלכל זה אין קשר לכתב האישום?".  טאטור, שעונה בכנות לכל שאלה עניינית, משיבה כי אין זה מתפקידה לקבוע למה יש ולמה אין קשר.

break-in-court-17-nov-2016

מחכים בהפסקה להמשך המשפט – 17 בנובמבר 2016

התובעת עושה כל מאמץ להציג את טאטור כשקרנית. היא מנסה להטעות אותה ואומרת "קודם אמרת לבית המשפט שלא פרסמת את הפרסומים המיוחסים לך". טאטור לא מבינה במה מדובר. מסתבר שהתובעת מתיחסת לכפירה הכללית של הסנגור בתחילת המשפט. טאטור מסבירה כי הסנגור אמר מה שאמר על דעתו והיא אפילו לא הבינה את כל המדובר. בשלב אחר מנסה התובעת לטעון שטאטור אמרה כי יש ברשותה תרגום אחר של השיר שעשה מתרגם מטעם ההגנה. טאטור מתקנת: ההגנה מתכוונת להביא מתרגם אחר והיא סומכת עליו שיעשה את עבודתו נאמנה אך עדיין לא ראתה את התרגום.

בעיית תרגום השיר הופכת ציר מרכזי בחקירה הנגדית. התובעת מנסה לעקוף את טענת המשוררת כי התרגום המשטרתי מעוות את משמעות השיר ומבקשת ממנה הערות לגופו של תרגום. המשוררת מסבירה שוב (בערבית עם תרגום) את תוכן השיר אולם מסרבת להתייחס לבעיות התרגום – זו עבודה למקצוענים והיא אינה שולטת מספיק בעברית כדי לתרגם שירה. התובעת מנסה להביא את דארין להקריא קטעים מהשיר בערבית כך שתרגום הקטעים על ידי המתורגמן מטעם בית המשפט ירשם כדברי המשוררת. לסקי מתנגדת והשופטת, שנראה שכבר החלה להנות מהתסבוכת הספרותית, בולמת את הנסיונות להכניס את התרגום דרך הדלת האחורית.

לבסוף נראה כי התובעת התייאשה והיא עוזבת את תוכן השיר לטובת הסרטון ששימש כרקע להקראת השיר. למרות שהסרטון היה אמור להיות מוצג לבית המשפט כחלק מראיות התביעה, התובעת בוחרת להציג אותו על המסך הגדול כחלק מהחקירה הנגדית. מדובר ב"מיקס אינתפאדה" – קטעי התנגשויות בין חיילים ומפגינים פלסטינים, זריקת אבנים וירי גז, הבערת צמיג במחסום, שום דבר באמת דרמטי. משקיף מטעם האגודה לזכויות האזרח שנכח בדיון אומר לי שהוא "התאכזב לטובה" מכך שתוכן הסרטון מינורי ביחס למה שאנו רגילים לראות בשידורי החדשות.

התובעת מנסה להעביר את הדיון מהשאלה מה כתבה המשוררת לחקירה צולבת בעניין דעותיה הפוליטיות. טאטור לא נופלת במלכודת. היא נגד כל אלימות, אך צריך זכור כי יש כיבוש וכי אלימות הפלסטינים היא תוצאה של האלימות המופעלת נגדם. עו"ד לסקי מנסה למחות נגד הכיוון הפוליטי שלוקחת החקירה. התובעת מופתעת. מה פתאום חקירה פוליטית? היא דיברה רק על האלימות הפלסטינית… מי שדיבר על הכיבוש, כלאמר מי שהתלכלך בדיבור "פוליטי", היתה אך ורק המשוררת.

החקירה ב-17.11 התארכה הרבה מעבר לשעתיים שהוקצו לה, אך לבסוף היו עורכי הדין צריכים ללכת והתובעת אמרה שנשארו עוד כשעתיים לסיום החקירה הנגדית. נקבע שתימשך בישיבה הבאה, יום חמישי ה-24.11.

ההבדל היחיד בישיבה השניה היה החלפת המתרגם, שהפעם נראה כמתקשה להתמודד עם המשימה. הוא אפילו לא ידע כיצד לתרגם לערבית את המילה שיר, "קסידה", בשאלות על השיר שבמרכז כתב האישום. התובעת היתה זורקת שאלות בעברית, המתרגם מתרגם לערבית, טאטור עונה בערבית, המתרגם אומר משהו בעברית, טאטור מתנגדת לתרגום, לסקי מתנגדת לתוכן השאלות, השופטת מכתיבה בעברית לפרוטוקול, מתנגדת להתנגדויות של לסקי ומבהירה שוב למתרגם ולטאטור את תוכן השאלה. בקיצור, סטנד אפ קומדי לבעלי קליטה רב ערוצית.

back_home_and_hungry

בבית אחרי ישיבה מעייפת – 31 באוקטובר 2016

גם הפעם נמשכה החקירה הנגדית הרבה מעבר לשעתיים שהוקצה לה, וגם הפעם הודיעה בסיום התובעת כי נשארו לה עוד כשעתיים להשלמת החקירה הנגדית. בינתיים נקבעה רק ישיבה אחת נוספת, ל-26.1.2017, ישיבה שאמורה להימשך יום שלם. השופטת הבהירה כי היא מצפה שביום זה תסתיים החקירה הנגדית, יישמעו כל עדי התביעה ושני הצדדים יסכמו את טיעוניהם. השופטת מסרבת לבקשת עו"ד לסקי להגיש סיכומים בכתב.

בינתיים נדרשת ההגנה להכין את עדויות העדים המומחים מטעמה ולהגיש אותם לעיון התביעה לפחות שלושה שבועות מראש. לא יכולתי להתאפק מלחשוד כי התובעת מיסמסה והאריכה בכוונה את חקירת המשוררת כדי שיהיה בידה תרגום השיר מטעם ההגנה לפני שתסיים את החקירה הנגדית.