Skip to content

יהודים, צאו מהגטו!

Netanyahu_not_fit

על כשלון הקריאה להחרמת הבחירות ברחוב היהודי

עם ההכרזה על הקדמת הבחירות לכנסת, פירסמתי בחיפה החופשית קריאה לשמאל האמיתי ולדמוקרטים העקביים בקרב הציבור היהודי להצטרף למסע הפלסטיני להחרמת הבחירות. כותרת המאמר היתה: "לא בוחרים באפרטהייד!"

בזמן שפעילי המפלגות נמצאים כולם באטרף לקראת היום הגדול, יש לנו כפעילי החרמה, הפועלים למען תוכנית מרחיקת טווח הרבה יותר, את הפריבילגיה והחובה להעריך את המצב בקור רוח. אני יכול אפילו לאמר פשוט ובכנות: נכשלתי לחלוטין.

התפתחות הקריאה להחרמת הבחירות ברחוב הערבי הפלסטיני

החרמת הבחירות ברחוב הערבי הינה תופעה חדשה יחסית. המפלגה הקומוניסטית הישראלית, המפלגה היחידה שהתקיימה ברחוב הערבי בשטחים שנכבשו ב-1948 אחרי הנכבה (הטיהור האתני), השתתפה במועצת המדינה הזמנית ובכל הבחירות לכנסת. היא עשתה זו מתוך תפישה של "פטריוטיות ישראלית" ובשלב מסויים אף קראה לגיוס הערבים לצבא הישראלי.

מנהיגי תנועת "אלארד", הביטוי הראשון של תנועה לאומית ערבית מאז הנכבה, ניסו ב-1965 להשתתף בבחירות לכנסת בשם "הרשימה הסוציאליסטית" ונענו בדיכוי ההנהגה ובפסילת הרשימה.

לפי מיטב ידיעתי הוציאה תנועת "אבנא אלבלד" את הכרוז הראשון הקורא להחרמת הבחירות לכנסת ב-1984. אולם תנועה זו עברה מאבקים פנימיים וניסיונות שונים בנוגע לעמדתה בבחירות, בהם השתתפות בהקמת "התג'מוע" (בל"ד – הברית הלאומית הדמוקרטית) ב-1996. רק ב-1999 אירגנה "אבנא אלבלד" לראשונה מסע להחרמת הבחירות.

התנועה האיסלאמית, שהפכה בהדרגה לתנועה המשפיעה ביותר ברחוב הערבי, עברה גם היא ויכוחים ופילוגים על רקע הבחירות לכנסת. במשך השנים התבססה "מפה פוליטית" ברורה בה האגף של התנועה הקשור יותר בהמונים, "הפלג הצפוני" בהנהגת השיך ראאד סלאח, מחרים את הבחירות גם אם אינו אומר זאת בגלוי.

בבחירות 2001 לראשות הממשלה, כאשר הבחירה היתה בין ראש הממשלה היוצא ברק, שהיה אחראי לטבח המוני במפגינים במסגרת דיכוי האינתפאדה שפרצה בספטמבר-אוקטובר 2000, לבין גיבור הטבח בסברה ושתילה שרון, אורגן מסע החרמה אפקטיבי תחת הכותרות "אף קול לטובחי עמנו" ו"אם יצביעו החללים – אצביע". אחוזי ההצבעה בקרב הציבור הערבי כולו עמדו על כ-15%, ובמרכזי הפעילות הפוליטית לא עברה ההצבעה אחוזים בודדים.

בבחירות לכנסת ההחרמה קשה הרבה יותר. המפלגות הערביות נאבקות על כל קול כמי שנאבק על קיומו. כמו כן נערך מדי בחירות מסע נרחב במימון נדיב (ממקורות ישראלים, אירופאים ואמריקאים) להעלאת אחוז ההצבעה בקרב הערבים. למרות זאת המגמה המתמשכת היא של ירידת אחוז ההצבעה בבחירות לכנסת.

האופי העקרוני של ההחרמה, והעובדה שההחרמה מתבססת על תודעה פוליטית ולא על חוסר איכפתיות, ניתנים להוכחה מתוך העובדות הבאות: (1) אחוזי ההצבעה לבחירות לכנסת נמוכים בהרבה מאחוזי ההצבעה לבחירות המקומיות בישובים הערבים, שבהן התושבים יודעים כי הצבעתם אכן תשפיע על תנאי חייהם. (2) אחוזי ההצבעה ברחוב הערבי נפרדו באופן מובחן כלפי מטה מאחוזי ההצבעה ברחוב היהודי, זאת למרות שהאזרחים הערבים מודעים יותר פוליטית ונוטים יותר להשתתף בפעילויות פוליטיות שונות.

פעילי החרמה ברחוב הערבי טוענים כי אחוז ההצבעה בפועל אינם מגיעים ל-50% וכי האחוזים הנוספים מזוייפים לאחר סגירת הקלפיות. בכל מקרה, במערכות הבחירות האחרונות, הויכוח העיקרי ברחוב הערבי הינו בין המפלגות המשתתפות לבין הקריאה להחרמת הבחירות.

השגי המסע להחרמת בחירות 2015

עוד לפני שייספרו הקלפיות בבחירות 2015, מציינים פעילי ההחרמה ברחוב הערבי הפלסטיני מספר השגים איכותיים ביחס למערכות הבחירות הקודמות. יש לזכור שהשגים אלו הושגו במסע בחירות שתקציבו לא עלה על 10,000 שקל – פחות מאחוז אחד מהכסף שנשפך לעידוד ההצבעה. כוחן של העובדות והדיבור הישיר עמד כאן מול מכונה משומנת היטב – ויותר מאי פעם נשמע קולה של ההחרמה בציבור הרחב, מחוזק על ידי פתיחת ערוצי התקשורת החברתית שנותנים קול ליחידים ולהמון ומכרסמים בכוחו של המנגנון.

קמפיין ההחרמה בשנים קודמות התבסס על תנועת אבנא אלבלד כגורם המאורגן היחיד, והצטרפו אליו אינטלקטואלים ופעילים שונים. הפעם הופיע תנועת "כפאח", הכוללת פעילי שטח מרכזיים שפרשו לאחרונה מה"תג'מוע" (בל"ד) ומספר רב של אסירים משוחררים, כשותפה מפלגתית שנייה במסע ההחרמה. השותפות בין התנועות סייעה גם לצרף ולתת מקום רב יותר להשפעת פעילים עצמאיים נוספים, כולל פעילים מרכזיים כמו עבד ענבתאווי.

בשנים האחרונות, במיוחד מאז תחילת "האביב הערבי", תופסים ארגוני שטח לא קונבנציונליים בהנהגת צעירות וצעירים, מקום חשוב הולך וגובר במאבקי הציבור הערבי. רבים ראו במאבק לעצירת תכנית פראוור, בהנהגת אותם צעירים, פתיחתה של תקופה חדשה. עד כה נמנעו ארגוני צעירים אלו מלעסוק בנושאים "שנויים במחלוקת" והשאירו את הפוליטיקה הגבוהה למפלגות המסורתיות. אולם בבחירות אלו החליט "חראק חיפה" (שבבחירות הקודמות נמנע מלקחת עמדה) על השתתפות פעילה במסע להחרמת הבחירות. השתתפות חראק חיפה עודדה פעילים צעירים מרכזיים מתנועות דומות ברחבי הארץ לקחת חלק פעיל יותר בדיון ובארגון ההחרמה.

הנימוק העיקרי להחרמה הינו שבבחירות לכנסת זכאים להשתתף כלל היהודים בפלסטין, מהירדן ועד לים, ושבאמצעותן הם קובעים את גורל (ומקבעים את שלילת זכויותיהם של)  כלל הפלסטינים: הפליטים שנמנעת מהם הזכות לשוב למולדתם, האסורים בכלא עזה, הכלא הגדול בעולם, הנמצאים תחת שלטון צבאי בגדה המערבית וה"אזרחים לכאורה", שארית הפליטה של הטיהור האתני ב-1948. מרוב הפלסטינים, שהם הקורבנות העיקריים של הבחירות הישראליות ושל הממשלות המוקמות בעקבותיהן, נמנעת זכות הבחירה ונשללת כל יכולת לקבוע את גורלם. במצב זה השתתפות מיעוט פלסטיני ב"דמוקרטיה" היהודית-המתנחלית הינו עלה תאנה למשטר האפרטהייד.

החצי השני, המשלים להחרמת הבחירות, המציג את האלטרנטיבה, הינו אחדות המאבק של המדוכאים. כלאמר, קודם כל, אחדות כל חלקי העם הפלסטיני במסגרת פוליטית אחת למען שיבת הפליטים, הסרת המצור והכיבוש, ביטול הגזענות על כל מוסדותיה וכינון מדינה דמוקרטית אחת בין הים והנהר.

המכשול העיקרי בפני אחדות זו של העם הפלסטיני הינו עיסוקן של הנהגותיו השונות בחיפוש אחר מקום נוח יותר במסגרת הסדר הקיים. כך פועלת הרשות הפלסטינית המתפקדת כשלטון מקומי תחת הכיבוש תוך תיאום בטחוני עם ישראל. כך פועלות ההנהגות המסורתיות של הערבים בשטחי 48 המתעלות את כל המאבקים לכיוון הכנסת.

בבחירות אלו הצליח מסע ההחרמה לאתגר, אם לא לשבור, את חלוקת העם הפלסטיני. במספר אוניברסיטאות בגדה התארגנו פעילי השמאל המקומיים לארגן פעילות הסברה של מסע ההחרמה, המופנה בעיקר לסטודנטים משטחי 48' הלומדים שם. הנהלות האוניברסיטאות, כחלק מתמיכת הרשות הפלסטינית ב"רשימה המשותפת", ניסו לשלול מהסטודנטים התומכים בהחרמה את זכות ההתארגנות והדיבור.

בצעד מרחיק לכת עוד יותר, המעיד על האפשרות הממשית שפותחת הטכנולוגיה להתארגנות חוצת גבולות וגדרות, התארגנו פעילים במחנות פליטים שונים ברצועת עזה ובלבנון ושידרו מסרים הקוראים לציבור הערבי בשטחי 48' להחרים את הבחירות.

מה שרואים מכאן לא רואים משם

לצערי, כל אותן התפתחויות מעוררות תקווה כאילו אינן קיימות כלל עבור רבים מפעילי השמאל והדמוקרטיה ברחוב היהודי.

כמובן שמסוכן לעשות הכללות, ואשמח לשמוע על כל שותף במסע להחרמת הבחירות שעדיין לא נודע לי עליו בארצנו הקטנה. אולם המעט שכן הספקתי לראות מעיד על הקושי המבני של רבים מהפעילים הדמוקרטיים ביותר והמסורים ביותר ברחוב היהודי לראות ולפעול מחוץ לגבולות הגטו.

אני מבין ומוכן אף לראות בחיוב את האפקט החיובי של "הרשימה המשותפת". אני מבין שעבור יהודים רבים עצם הרעיון להצביע לרשימה שמרבית חבריה ערבים הינו רעיון מהפכני שמאתגר את כל חינוכם הציוני. אין לי ספק שעבור מרבית הציבור האמריקאי ההצבעה לנשיא שחור היתה צעד פסיכולוגי גדול קדימה – אם כי לא צעד גדול לביטול אפליית השחורים בארצות הברית, או מדיניותה האימפריאליסטית כלפי שאר העולם. בקרב "הדמוקרטים" הישראלים אנו היום עדיין בשלב ההתלבטות האם יש להרשות לערבים "לא ציונים" להצטרף כשרים זוטרים לממשלה שתקיים את משטר הכיבוש והאפליה הגזענית – או רק להרשות להם לתמוך בה מבחוץ.

אולם גם חלק מאלו שחולקים על יסודות השלטון הציוני, ואף מתנגדים לו בפרוש, עדיין מסתכלים על המפה הפוליטית מתוך חומות הגטו הציוני…

עיינתי מידי פעם בפרסומים אנרכיסטיים שהופיעו לאחרונה, כולל תעמולה אקטיבית למען החרמת הבחירות של ארגון "אחדות". אני אוהב את החברה האלה ומכבד אותם, ויש לי איתם ניסיון חיובי בשותפות במאבקים. אולם רוב הנימוקים שקראתי מצידם להחרמת הבחירות היו יכולים להיכתב בכל ארץ אירופית דמוקרטית שבה, כמובן, השלטון מבטא את האליטות ולא את המוני העם. העובדה שרוב תושבי הארץ גורשו מבתיהם, שמליונים חיים תחת משטר צבאי אכזרי, שאחרים מופצצים בדרך שיגרה, שמתקיים משטר אפלייה גזעני, כל אלו מופיעים בדרך כלל אי שם בהמשך הטכסט בשלב הדוגמאות וההמחשות. הנורמאליזציה הזאת של הגישה לישראל, גם מתוך שלילתה העקרונית כמדינה, מהווה, לטעמי, ניתוק מסוכן מהמציאות.

עפרה ישועה-ליית, שותפה יקרה נוספת, פעילה מרכזית ממחנה תומכי "המדינה הדמוקרטית האחת", פרסמה ב-11 במרץ מאמר באתר "הגדה השמאלית" תחת הכותרת "האופציות לבוחר האנטי ציוני (כי על הישראבלוף האמיתי אסור לדבר)". מאמר זה דווקא כן מתרכז בעיקר. עפרה כותבת: "גם בבחירות הקרובות לא יהיה שום ביטוי – תקשורתי או פוליטי – לעמדותיהם של מי שלא קונים את הסיפור שהמדינה הזאת התהפכה בטעות בשנת 1967, אלה שמבינים שיסודותיה הרעים הונחו בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם בשנת 1947 וגירוש רוב התושבים המקומיים שבא בעקבותיה."

אולם בבואה לסכם את האלטרנטיבה כותבת עפרה: "מדינה מחורבנת לכל צורך ועניין. חמישית מאזרחיה אינם יהודים. כמעט מחצית מבני האדם  הנתונים לשלטונה אינם יהודים. מבין יהודיה, שליש לפחות ממורמר בגין עודף יהודיותה. אפשר היה לצפות שמתוך השליש הזה, המחזיק – עדיין – ברוב עמדות הכוח, הידע והמלל הציבורי במדינה, יושמע קול ברור להתמודדות עם האופי היהודי הבדלני, הבעייתי והמסוכן של המשטר שבו אנו חיים. אבל השתיקה רועמת. מי שמחפש ביטוי להתמודדות הזאת בפתק בקלפי יכול לכל היותר להצביע לרשימה המשותפת של הפלסטינים הערבים בישראל. האופציה השנייה, אטרקטיבית לא פחות,  היא להישאר בבית ולסייע בכך לבנימין נתניהו ונפתלי בנט להתקדם באין מפריע למסלול ההתנגשות עם שאר העולם."

כלאמר, מהשליש היהודי "החילוני" המחזיק בעמדות הכוח "אפשר היה לצפות" לשינוי (למה?). אולם האלטרנטיבה של אי הצבעה אינה נשקלת כהצטרפות אקטיבית לחרם הפלסטיני אלא כ"להישאר בבית ולסייע לנתניהו". כלאמר, הערבים מוזכרים כמי שנשללו זכויותיו אבל לא כמי שיכול להציע את האלטרנטיבה. הם עדיין נראים כאובייקט של הדיכוי אך לא כסובייקט של ההתנגדות.

לא נותר לי אלא לחזור ולאמר לחברי היהודים: צאו מהגטו! זה קודם כל לטובתכם. עולם שלם מחכה לכם בחוץ. או, ליתר דיוק, העולם בחוץ לא מחכה לכם ואין סיבה שיחכה לכם. אבל אם אתם רוצים להיות חלק משינוי אמיתי, שבהקשר שלנו הוא ניצחון תנועת השחרור הפלסטינית על הקולוניאליזם הציוני, תוך ניתוק חלקים מהציבור היהודי מהציונות, אני בטוח שתתקבלו בברכה ותוכלו לתרום ולהשתתף בהשגתו ועיצובו של עתיד טוב יותר.

Call_for_Boycott_Anarchists

תומכי המדינה האחת מתנגדים ליזמת "שתי מדינות – מולדת אחת"

ביום רביעי, ה-11 בפברואר 2015, התפרסם בפייסבוק ובמספר אתרים נוספים מסמך החתום על ידי פעילים מרכזיים של "התנועה העממית למען המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין ההיסטורית", המסביר את התנגדותם ליוזמת "שתי מדינות – מולדת אחת".

להן תרגום של המסמך, תוך השמטת מספר קטעים קצרים הנוגעים לעניינים ארגוניים של התנועה העממית. את המסמך במלואו בערבית ניתן לקרוא בבלוג "חיפא אלחורא".

קריאה לחידוש תפקיד ופעילות התנועה העממית למען המדינה הדמוקרטית האחת

ב-15 במאי 2013 הוכרזה הקמת "התנועה העממית למען המדינה הדמוקרטית האחת באדמת פלסטין ההיסטורית". באירוע חגיגי חתמו המשתתפים על הצהרת היסוד של התנועה שמבהירה את חזון התנועה לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ציוני – פתרון המבוסס על הרעיון של מדינה דמוקרטית אחת, כולל כל המשמעויות הנובעות מכך, תוך השענות על הערכים האוניברסליים שלגביהם יש הסכמה כללית כמעט בקהילה הבינלאומית.

ההצהרה התקבלה בהסכמה ובשבחים מצד כל הקבוצות שמאמינות בפתרון זה בפלסטין ההיסטורית ומחוץ למולדת. התחלנו בהפצת הרעיון בכל האמצעים הזמינים, באמצעות סמינרים, כנסים ופגישות אישיות. ברמה הארגונית, הוסכם על ועדת היגוי לניהול התנועה והוכנה טיוטה לתקנון פנימי. בספטמבר 2013 הוסכם לקיים ועידה של התנועה לא יאוחר מתום השנה, במטרה לדון ולאשר את התקנון, לקיים בחירות דמוקרטיות לבחירת ועדת היגוי לתנועה ולאמץ תכנית פעולה. אבל הוועידה לא התקיימה.

במאי 2014 נערך כנס בינלאומי בציריך שבשווייץ לקבוצות תומכי המדינה הדמוקרטית האחת, בהשתתפות נציגים מפלסטין, מאירופה ומאמריקה. הכנס היה מוצלח ונתן תקווה להקמת תנועה עולמית למען מדינה דמוקרטית אחת בפלסטין, כאשר הצהרת מינכן מהווה מכנה משותף. במהלך הכנס התהדק הקשר בין הקבוצות השונות.

בתקופה האחרונה החלו להחשף פרטי תוכנית אחרת, שאינה תוכנית המדינה הדמוקרטית האחת, תוכנית ציונית שהשתתף בהכנתה מרכז IPCRI תחת הכותרת "שתי מדינות במרחב אחד". הדוברים מטעם הצד הפלסטיני והצד הישראלי הוצגו כמתאמים של תוכנית "שתי מדינות במולדת אחת". ידענו בועדת ההיגוי על קיום פגישות עם קבוצת ישראלים לדיאלוג על פתרון הסכסוך. חלק מאיתנו השתתפו בפגישות אלו. חלק מאיתנו חשבו כי פרויקט זה מנוגד וסותר את הרעיון של מדינה אחת דמוקרטית ולכן נמנעו מלהמשיך בפגישות אלה. אבל כמה המשיכו להשתתף בפרויקט הזה.

(…)

לאחרונה, ב-29 בנובמבר האחרון, התקיים כנס שתואם בין צד פלסטיני וצד ישראלי במלון אמבסדור בירושלים, תחת פיקוח IPCRI, שכותרתו "שתי מדינות – מולדת אחד". חלק מחברי ועדת ההיגוי קיבלו הזמנות אישיות להשתתף בכנס והיה ניסיון ליצור רושם כאילו התנועה העממית משתתפת בכנס. אחרי שהישגנו את תכנית הכנס, שהציגה את אחד מחברי ועדת ההיגוי כנציג הצד הפלסטיני בתכנית ציונית זו, ראינו בכך סטייה בוטה מרעיון המדינה האחת וסתירה רעיונית ברורה. דרשנו לערוך ישיבה מיוחדת כדי לדון בעניין ולאמץ עמדה החלטית כלפי תוכנית זו. למרבה הצער הדיון הפנימי בתנועה נדחה ונמשכו ההכנות להשתתפות פעילה בכנס ולקידום התכנית הציונית של "שתי מדינות במרחב אחד", שלה אנו מתנגדים מהסיבות הבאות:

ראשית: התכנית מדגישה את ביסוס המצב הקיים בשטח במתן לגיטימציה להתנחלות הציונית בגדה המערבית, בזמן שהמשפט הבינלאומי מכיר באי-חוקיות ההתנחלות. אפילו אמריקה אומרת כי ההתנחלויות אינן חוקיות. איך אפשר להסכים לחוקיות ההתנחלות ולהסכים שהמתנחלים יהיו אזרחי ישראל ותושבי המדינה הפלסטינית המשוערת? משמעות עמדה זו היא ביסוס המציאות הנוכחית.

שנית: על פי התכנית, זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים היא למדינה הפלסטינית המשוערת, ולא למקומות שלהם, שמהם גורשו. זוהי, בהקשר זה, העמדה הציונית הקלאסית המסרבת לזכות שיבה ולנטילת אחריות מוסרית ופוליטית על הנכבה ותוצאותיה ועל תהליך הטיהור האתני שביצעה הציונות נגד העם הפלסטיני, והיא ממשיכה לבצעו גם היום. לכן זו גם הפרה עקרונית של הצהרת הייסוד של התנועה העממית.

שלישית: בתקופה שבה בעלי תיאורית פתרון שתי המדינות התחילו להכיר בכישלון פתרון זה, שני הצדדים של תוכנית זו מחזירים (את שתי המדינות) אל הזירה הפוליטית בכסות חדשה בתוספת חופש תנועה ומגורים, שהייה קיים לפני ההסכם "אוסלו". התכנית מגבילה את החופש של הפליטים הפלסטינים משנת 1948 לבחור מקום מגורים בהתאם למספר מתנחלים. בכך נוצר שוויון בין הפליטים שגורשו מאדמתם בכוח ובין המתנחלים שגזלו את ארצם של אחרים בכוח. התוכנית מסרבת לגעת במתנחלים תחת הסיסמא שעוולות ישנות לא יתוקנו בעוולות חדשות.

נושא זה היווה נקודת מחלוקת עקרונית בועדת ההיגוי. המתנו כשלושה חודשים להבהרת הדברים על ידי הקבוצה שאימצה את תכנית פתרון "שתי מדינות במרחב אחד". למרות שהם טוענים כי תוכנית זו אינה עומדת בסתירה עם פתרון המדינה הדמוקרטית האחת, אף אחד לא יכול להסביר לנו כיצד.

מסיבה זו הודיעו מספר חברי הוועדה המכוננת של התנועה העממית למען המדינה הדמוקרטית האחת כי המשתתף בכנס מייצג רק את עצמו ושאנו כתנועה איננו נושאים באחריות לתוכנית זו.

לכן נוצר צורך בהבהרה זו, מתוך דבקותנו ברעיון של התנועה העממית והרעיון של מדינה דמוקרטית אחת. אנו מצרפים את המסמך "שתי מדינות במרחב אחד", כמו גם את הצהרת הייסוד של התנועה העממית, לקריאה. זאת כדי שכל אחד מחברי הגוף המכונן של התנועה וכל אחד מתומכיה יוכל לנקוט עמדה בחופשיות מתוך כבוד לדעתו ומצפונו.

(…)

הצעד הבא יהיה להזמין את כל מי שמחליטים להיצמד לנוסח הצהרת היסוד של התנועה העממית לפגישה לבחירת גוף מתאם לתנועה, להתארגנות פנימית חדשה, לגיבוש תכנית פעולה ולצאת מחדש לדרך.

בברכת חברים…

(ניתן לקרוא גם את המקור בערבית או תרגום לאנגלית של הצהרה זו)

חליסה – סיפור אהבה

Painting_of_Halisa_People_by_Iris

מארגני האירוע "סיפור חיפאי" בקשו שאדריך סיור ואספר על שכונת חליסה.

שאלתי את עצמי: מדוע איני כותב על חליסה?

אולי הסיפור גדול מידי, מסובך מידי, אינטימי מידי. זר לא יבין זאת…

מדוע התאהבתי בחליסה?

הימים ימי מלחמת לבנון, 1982. מיד עם תחילת המלחמה הקימו חוגי השמאל בחיפה את "הועד נגד המלחמה בלבנון". חילקנו כרוזים ואירגנו הפגנות.

באותה תקופה היכרתי חבורה של סטודנטים ערבים מהטכניון שבחרה לה צורת פעילות אחרת בימי המלחמה הקשים.

עם כיבוש דרום לבנון החלו להגיע פצועים וחולים, פלסטינים ולבנונים, אל בתי החולים בחיפה. בשבילם היתה זו טראומה כפולה: נוסף לפציעה או למחלה והאישפוז נמצאו לפתע בעיר זרה, שאת שפתה לא הכירו, בין האוייבים שכבשו והחריבו זה עתה את כפריהם, עריהם ומחנות הפליטים בהם התגוררו.

אותם סטודנטים החליטו לאמץ את הפצועים והחולים שהובאו מלבנון לבתי החולים בחיפה, לשבת לידם, לדבר איתם, לתרגם עבורם… הם היו משחקים עם הילדים ומביאים להם צעצועים. הם הביאו אוכל ערבי ביתי מוכר כדי להקל על חווית השהיה בבית החולים הזר. אם היה מי מהורי הילדים המאושפזים מגיע כדי לשהות עם ביתו או בנו, היו הסטודנטים מסדרים להם מקום לנוח, להתקלח ולישון.

אלא שלסטודנטים לא היתה אפשרות לבשל או להביא את האורחים מלבנון לגור במעונות הסטודנטים… עד מהרה נוצר שיתוף פעולה בין סטודנטים אלו לבין משפחות משכונת חליסה שפתחו את בתיהן לאירוח בני משפחות המאושפזים ולהכנת האוכל הערבי המסורתי לחלוקה בבית החולים. דווקא מתוך המצוקה הגיע האחווה האנושית לרמתה הגבוהה ביותר. בבתי חליסה לא חסר דבר לאורחים שהגיעו לחיפה בלא כלום בימיהם הקשים ביותר.

בשנים 1983-84 עברה קבוצה מבין הסטודנטים הפעילים להתגורר בשכונת חליסה והחלה ביוזמה לעזרה בלימודים וארגון פעילות חברתית לילדי השכונה…

ימי הזוהר

כמו הטבעות בגזעו של עץ, המעידות על שנים שופעות גשם ועל שנים שחונות, כך גם הארכיטקטורה של חליסה מעידה על התקופות השונות שעברה השכונה.

תקופת הזוהר של השכונה היתה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, שנות השגשוג של חיפה כעיר מרכזית בימי הכיבוש הבריטי של פלסטין. חיפה יצאה מהחומות כבר זמן רב קודם לכן, ובשנות השגשוג חיפשו בניה והמהגרים אליה אזורים חדשים לבנות בהם את בתיהם. כך הגיעה תנופת הבנייה גם למדרון ההר התלול שעליו נבנתה חליסה.

בתי האבן המרווחים, עם התקרות הגבוהות והחדרים הגדולים, מעידים על בוניהם ויושביהם. עד היום ניתן למצוא עדיין פה ושם את המרצפות המהודרות בעלות הדוגמאות הצבעוניות המסוגננות. ברחוב חסאן (ששמו עוברת עם הכיבוש ל"חוסן" ועקב כך נקרא בפי החושבים "רחוב חוסיין") נבנתה סדרה אחידה של בתי אבן בעלי עיצוב מיוחד המוכרים כבתים לשימור.

כל זה בא על קיצו עם כיבוש השכונה על ידי המליציה של "ההגנה" וגירוש תושביה… בחליסה נמצא "בית הנג'אדה" שהיה מרכז התאחדות וועדי השכונות הערביות בחיפה והפך ב-1948 למרכז ההתנגדות. הקרבות הקשים שהתנהלו בשכונה ב-48 הפכו אותה, ואת בית הנג'אדה בפרט, לאתר זיכרון והנצחה עבור שני הצדדים כאחד.

Ahmad Shawki street view

Ahmad Shawki street view

עם גרוש התושבים, הבתים נהיו ברובם "רכוש נפקדים" המנוהל על ידי מנהל מקרקעי ישראל ועמידר. על פי החוק המיוחד שהגדיר את "הניפקדים הנוכחים", דווקא כמה מבעלי הבתים בשכונה שהתגוררו בעכו או באום אל פחם שמרו על זכותם לבעלות על בתיהם. לעומת זאת תושבי השכונה כולם, שנאלצו עקב המלחמה לעזוב את בתיהם, איבדו את זכותם על רכושם, אפילו אם נשארו בחיפה. בשנות השמונים עוד הכרתי משפחה מחליסה שהיתה משלמת שכר דירה חודשי לעמידר עבור הזכות לגור בדירה שהיתה שלה עוד מלפני הנכבה ב-1948.

פליטים פעם שנייה

עם גרוש התושבים הערבים הכניסה המדינה לבתיהם מהגרים – "עולים חדשים" יהודים. הבתים המרווחים חולקו בין שתיים או שלוש משפחות. מנהל מקרקעי ישראל, ששלט ב"רכוש הנפקדים", וחברת "עמידר", שניהלה אותו, לא היו מעוניינים לפתח את השכונה. הם העדיפו להזניח את הדירות עד שיתפנו, והבתים המושכרים בזול יהפכו לנדל"ן שניתן למכור ביוקר.

הקהילה הערבית, המהווה היום את עיקר תושבי חליסה, התגבשה בתקופה זו במקום אחר – בשכונת הפחונים ב"חוף שמן". היו אלא פליטים מחיפה ומהכפרים והערים שסביבה (אם אלזינאת, ספורי, סוחמתא, טנטורה, בלד אלשיך ועוד) שבאו לעיר הגדולה לחפש עבודה. השכונה לא היתה מוכרת ולא קיבלה אפילו שירותים בסיסיים. מתוך תנאי הקיום הקשים התגבשה בה קהילה מלוכדת שבה הכל מכירים את כולם ומחלקים בינהם את השמחה והצער. כולם עבדו קשה במפעלים ובשווקים הסמוכים. בשכונה התארגנה קבוצת כדורגל מקומית.

ב-1967 ניצלה עיריית חיפה את אווירת המלחמה לפינוי תושבי שכונת הפחונים בחוף שמן. בוקר אחד, בלי הודעה מוקדמת, הגיעו הדחפורים. הפקחים והשוטרים הודיעו לתושבים שעליהם לפנות את הצריפים שהיו בתיהם היחידים קרוב לעשרים שנה. עבור רוב התושבים היתה זו פליטות בפעם השנייה.

תושבי חוף שמן המגורשים מצאו מקלט בקרבת מקום, במערות ואדי רושמיה, בבתים חרבים שלא היו ראויים למגורים או בפחונים שהקימו בסביבה. רבים מהם חיו בלב העיר חיפה ללא חשמל וללא מים זורמים.

כאשר המצב הכלכלי השתפר החלו לקנות את זכות השכירות המוגנת מתושבים יהודים בשכונת חליסה, שעברו לשכונות מטופחות יותר.

שכונה ערבית

כאשר הגענו לגור בחליסה, בתחילת שנות ה-80, היא עוד היתה בתהליך הפיכתה מחדש לשכונה ערבית.

היו רבנים שניסו לשכנע את התושבים היהודים שלא למכור דירות לערבים. יום אחד הופיעה כותרת ראשית בעיתון "כלבו", מפי עסקנים דתיים יהודיים, כאילו אש"פ משלם לערבים כסף כדי שירכשו דירות בחליסה. צחקנו. אם היו מגיעים כל הכספים מאש"פ לא היו ערביי חליסה נאלצים לקנות דירות בשכונה הזולה (והענייה) ביותר בחיפה.

בתגובה לכתבה אירגנו עצומה של תושבים יהודים וערבים מהשכונה הדוחים את ההסתה…

אחד מתושבי השכונה הערבים סיפר לי שכאשר פנה לעמידר כדי להסדיר את העברת חוזה השכירות המוגנת על שמו, אמר לו הפקיד האחראי בעמידר: "תראה כמה דם שפכנו כדי להוציא את הערבים מחליסה, ועכשיו אתם קונים אותה מאיתנו בחזרה!"

חליסה, כשכונת עוני, סבלה קשות מבעיית הנוער המנותק שהסתובב ברחובות ללא לימודים וללא עבודה והתדרדר לעבריינות. בתחילת ימי בשכונה פניתי לאגף הנוער בעיריית חיפה, הצבעתי להם על מבנה נטוש שעמד במרכז השכונה והצעתי שמתנדבים מהשכונה ישפצו את המבנה ויפעילו אותו כמועדון כדי להרחיק את הנוער מהרחובות… הפקיד האחראי אמר לי: "אתה אולי חדש בשכונה ואינך מכיר, אך זוהי שכונה ערבית. עזוב, לא כדאי לך להתעסק עם זה".

Halisa kids

Halisa kids

הכרתי את השכונה לפני שעברתי לגור בה. לא עזבתי. אכן חליסה שכונה ערבית גם אם מתגוררת בה אוכלוסייה יהודית לא מבוטלת, אז והיום. אחר כך פתחנו מועדון בלי עזרה מהעירייה. אחרינו גם העירייה פתחה מועדון. הבעיות נמשכות אך תושבי חליסה מנצחים במאבק היומיומי למען הקיום וינצחו במאבק למען עתיד טוב יותר.

מאבקים

Halisa protest tent against house demolition

Halisa protest tent against house demolition

על מאבק תושבי שכונת חליסה אפשר לכתוב ספר, אך כדי לסכם הכול בצורה טובה זו צריכה להיות סדרה.

  1. כבר בשנה הראשונה לבואנו לשכונה ראינו את התושבים מפגינים – למען פתיחת כיתה ו' בבית הספר השכונתי, "הגשר", שהסתיים אז בכיתה ה'. היום, לאחר מאבקים רבים נוספים, לומדים בבית הספר, ששינה את שמו ל"עבד אלרחמן חג'", עד כיתה ח'.
  2. תושבי חליסה נאבקו על ההכרה בשכונה כשכונה נפרדת במסגרת העיר חיפה. ב-1984 הוכרה השכונה והוקם ועד שכונה. מאז ועד הפכה חליסה למעבדה להתארגנות חברתית.
  3. באמצע שנות השמונים הוקמה "האגודה לקידום חליסה" על ידי פעילי השכונה וסטודנטים שהתגוררו בה. האגודה קיימה עשרות ימי עבודה התנדבותיים, בנתה מדרגות מהרחוב למטה אל בית הספר, פתחה מועדון שעסק בעיקר בעזרה בלימודים, הקימה גנון לגילאי 3-5 והפעילה קייטנות לילדים בחופש הגדול.
  4. עד שנות התשעים נשלחו מרבית ילדי חליסה ללמוד (או ליתר דיוק, לשהות במבנה בית הספר, או להסתובב ברחובות) בבית הספר "נור" שהסתיים בכיתה ט'. זאת למרות חוק חינוך החובה שחייב לימודים עד כיתה י'. מאבק ממושך הביא לסגירת מסגרת אנטי-חינוכית זו.
  5. בשנות השבעים והשמונים התקיים ברחובות חליסה סחר בסמים, בעידוד גלוי למחצה של משטרת חיפה. בסוף שנות השמונים ערכו תושבי חליסה "אינתפאדה נגד הסמים", שמו קץ למסחר בהם ברחובות השכונה ואילצו את סוחרי הסמים לעבור לשכונות אחרות.
  6. בראשית שנות התשעים הקימו העירייה ומשרד הבריאות בחליסה מרכז לחלוקת אדולן, "תחליף סם תחזוקתי" למכורים לסמים שאינם מקבלים טיפולי גמילה. הטענה היתה שעדיף למכורים שיהיו ב"סביבתם הטבעית". מאות מכורים הגיעו לשכונה והפכו את חיי התושבים לבלתי נסבלים. במאבק שאיחד את כל תושבי השכונה, ערבים ויהודים, אילצו התושבים את העירייה להעביר את המפגע לאזור התעשיה בחוף שמן.
  7. ב-1994 נכנסה חליסה לפרוייקט לשיקום שכונות. זו התקופה בה הגיע העליה מרוסיה לשיאה ומחירי הדירות הרקיעו שחקים. העירייה חיפשה דרכים להגדיל את היצע הדיור, והוכנה תוכנית לבניית דיור מוזל… עשינו חשבון ומצאנו שגם בדיור המוזל לא יהיה סיכוי לתושבי השכונה הערבים, המקבלים משכנתאות נמוכות, לרכוש דירות. נאבקנו נגד התכנית בדרישה למתן עדיפות לתושבי השכונה והקצאת משכנתאות מיוחדות לצורך כך. החרמנו את הפרוייקט לשיקום שכונות. לבסוף השגנו החלטת ממשלה שבבניית דיור מוזל בשכונות השיקום תהיה עדיפות לתושבים וינתנו משכנתאות מיוחדות. כתוצאה בוטלה תוכנית הבנייה המוזלת בחליסה ובוצעה מאוחר יותר בשכונות אחרות.
  8. במסגרת פרוייקט השיקום הכינה העירייה "תכנית מתאר" לחליסה. ב-2001 הופקדה התוכנית בועדה המחוזית. בדקנו אותה ומצאנו כי היא מכוונת כולה להצר את רגלי התושבים הקיימים בשכונה ולתת הטבות לקבלנים שיבנו בה. התכנית כללה הרס של בתי מגורים (התושבים נדרשו להרוס על חשבונם!), והרחבת הרחובות תוך הפקעה והרס של גינות, חצרות, מרפסות וחלקי חדרים. למרות שתוכננה בנייה מסיבית למגורים לא נוספו שום שטחים ירוקים או מבני ציבור. במשך שנים נאבקנו, ציבורית ומשפטית, נגד תוכנית זו עד שהבאנו לביטולה.
  9. בראשית שנות ה-2000 סבלו תושבי חליסה מגל של פיגועים על רקע גזעני שערך תושב השכונה הסמוכה, אלירן גולן. הפצצה הראשונה הוטמנה בביתו של שכנו של גולן – ערבי הנשוי ליהודיה. קורבן הפיגוע הודיע למשטרה במי הוא חושד, אך המשטרה העדיפה לעצור את המתלונן ולטעון בתקשורת שמדובר בחיסול חשבונות בין עבריינים. פצצות נוספות התפוצצו במסגד (נפצעה אחת המתפללות) ובבית מבודד של ערבים בשכונה (נפצעו מספר ילדים). פצצה נוספת הוטמנה במכוניתו של חבר הכנסת עיסאם מחול. הקמנו ועד ציבורי, ערכנו הפגנה מול העירייה ופירסמנו גילוי דעת בו הבהרנו כי מטמין הפצצות ידוע למשטרה אך היא נמנעת מלחקור אותו. לטוף אפילו צייר לנו קריקטורה מיוחדת. לבסוף ניסה אותו גולן לפגוע במעסיקו היהודי ונעצר…
  10. במסגרת "תכנית המתאר" הוציאה העירייה בראשית 2005 צו להרס מרפסות בבניין מגורים ישן בן 3 קומות במרכז השכונה. התושבים חוייבו על ידי בית המשפט לשקם את המרפסות הישנות המסוכנות. כשבנו את המרפסות מחדש נתבעו על בנייה ללא רישיון! במשך שבועיים, בקור ובגשם, ישבו התושבים יומם ולילה באוהל מחאה מול המרפסות שבסכנת הריסה. האוהל הפך למרכז חיי התושבים והתארגנו בו הפגנות, אספות ופעילות תרבותית. בלילה היה קטע הרחוב חסום במשאיות. לבסוף נמנעה ההריסה ונחתם הסכם עם ראש עיריית חיפה לפיה תכנון השכונה יהיה בתאום ולמען התושבים.

    Activists in Halisa

    Activists in Halisa

  11. ביוזמת פעילי השכונה הוקמה קואליציה שכללה את נציגי התושבים ושבע עמותות למען תכנון הולם לשכונה. במשך יותר מחצי שנה, במהלך שנת 2005, התקיימה בשכונה סדנה לשיתוף התושבים בתכנון. המסמך שחובר לבסוף כלל המלצות תכנוניות מפורטות – שחיברו בין אהבת התושבים למקום והכרותם אותו מקרוב לבין הניסיון והידע המקצועי של המומחים. ההמלצות התקבלו ברובן על ידי העירייה אך הן מחכות עדיין לתרגומן לתכנית מתאר מפורטת ומחייבת.
  12. תושבי שכונת חליסה סבלו רבות מהזנחה ואלימות משטרתית. ביוני 2008, בעקבות אירוע ירי בשכונה, הטילה המשטרה עוצר על השכונה והיכתה באכזריות כל מי שנתפס במקרה ברחוב. התושבים מחו ואף אירגנו הפגנה נגד האלימות המשטרתית.

אלו הם רק מקצת מהמאבקים שערכו תושבי השכונה ומהיוזמות והפעילויות שקיימו לשיפור מצבם. המסורת של עבודה התנדבותית נמשכת במסגרות שונות במשך שלושים השנים האחרונות.

The tradition of volunteer work continues in Halisa over 3 decades

The tradition of volunteer work continues in Halisa over 3 decades

ניצחון התמימות

ב-1996, כאשר היינו כבר יותר מעשר שנים בחליסה, הסכמנו (כמשפחה) להצטלם לתכנית הטלוויזיה "חמש וחמישה" על יחסי יהודים-ערבים. הכתבת, סנא חמוד, צילמה את השכונה ואותנו…

מה שנראה לה כקשה לתפוס היה כיצד אנשים שיכלו לחיות ב"שכונה טובה" בחרו לחיות בחליסה.

מבחינתנו, כמבוגרים, הסברנו כי חליסה הינה השכונה הטובה ביותר עבורנו לחיות בה.

היא חיפשה את נקודת התורפה בילדים.

נור, כבר בן 9, ידע שהעולם מלא שדים שיכולים לפגוע בך והעדיף שלא להצטלם.

אדם, בן 5, הוחמא מההתעניינות ושמח לאמר את דברו.

אחרי הקדמה קצרה על חייו, שאלה אותו הכתבת:

– תאמר את האמת… האם אינך מצטער על כך שהההורים שלך בחרו לגדל אותך כאן, בחליסה?

אדם לא הבין, והיא המשיכה:

– האם אינך מרגיש לפעמים שהיית רוצה לגדול במקום אחר?

– כן

– איפה?

– באיגלו!

Caricature by the Brazilian artist Latuf - supporting Halisa's struggle against racist terror & racist police

Caricature by the Brazilian artist Latuf – supporting Halisa's struggle against racist terror & racist police

(*) תמונת הכותרת – מתנת האומנית איריס

לא בוחרים באפרטהייד!

The_Mar7aba_Season

פנייה אל הדמוקרטים העקביים והשמאל האמיתי בקרב הציבור היהודי להצטרף אל ההחרמה הפלסטינית של הבחירות לכנסת הציונית

מזה יותר מחמש עשרה שנים מתארגן, לקראת כל מערכת בחירות ישראלית, מסע להחרמת הבחירות בקרב הציבור הפלסטיני. הנימוקים להחרמה הינם דמוקרטיים עקרוניים. הם בהחלט מעניינם של כלל הפעילים הדמוקרטיים בארץ. מסיבות שונות לא היו עד היום הד רחב או שותפות פעילה למסע ההחרמה בקרב פעילי השמאל והדמוקרטיה בציבור היהודי. פניה זאת נכתבת מתוך שכנוע ואמונה כי התנאים בשלו לכך שמסע ההחרמה הפלסטיני ימצא את שותפיו הפעילים המסורים והעקרוניים בציבור היהודי.

הסיבות העקרוניות להחרמה – הטיהור האתני

החרמת הבחירות לכנסת אינה מכוונת בעיקרה נגד המפלגות המשתתפות בבחירות, שאינן מציגות שום פרספקטיבה אמיתית לפתרון דמוקרטי צודק לבעיית העם הפלסטיני שמגורש ממולדתו, נכבש, מדוכא, אדמתו נגזלת, בתיו נהרסים והוא סובל ממשטר שיטתי של אפליה גזענית. אם הבעיה הייתה במפלגות המשתתפות, היה עלינו להציג רשימה אחרת שתציע אלטרנטיבה אמיתית, כולל שיבת הפליטים לכל חלקי פלסטין, ביטול הכיבוש וכל מוסדות הדיכוי וכינון דמוקרטיה אמיתית בארץ, מהים ועד הנהר, לכל תושבי הארץ ופליטיה החוזרים.

עיקר הבעיה אינו במפלגות אלא במשטר, כולל בבחירות לכנסת המהוות את בסיס הלגיטימציה של המשטר. הבעיה קיימת מראשית התנועה הציונית כתנועה מתנחלת ומנשלת. היא קיבלה את צורתה הנוכחית עם הקמת מדינת ישראל כ"דמוקרטיה יהודית". כדי להבטיח את "הרוב היהודי" הנחוץ ל"דמוקרטיה יהודית" זו גורשו מרבית תושבי הארץ המקוריים, הערבים הפלסטינים, מבתיהם בכוח הנשק ובמעשי טבח שיטתיים. הזכות להצביע ניתנת בישראל לאותו רוב יהודי שהפך לרוב באמצעות הגרוש ולמיעוט ערבי פלסטיני שניצל מהגרוש.

רוב זה שנוצר בכוח הטיהור האתני אינו יכול אלא להמשיך ולתת משנה תוקף לאותו טיהור אתני. זו אינה דמוקרטיה, זהו פשע מלחמה מתמשך, פשע כנגד האנושות. לכן סיסמתנו העיקרית היום במסע ההחרמה הינה "החרמה עד השיבה". הפליטים הינם בעלי זכות ראשונים לחיות בארץ ולקבוע את עתידה. עד שישובו לא נשתתף עם המגרשים בתהליך דמוקרטי מזוייף שנועד לתת לגיטימציה לגירוש.

הסיבות העקרוניות להחרמה – הכיבוש והחלוקה

ב-1967 הצליחה הציונות להגשים את חלומה ולהשתלט על כל אדמת פלסטין, מהים התיכון ועד נהר הירדן, בנוסף לכיבוש נתחים מהמדינות השכנות. מאז מתקיימת הלכה למעשה מדינה אחת בכל פלסטין, מדינה אפרטהייד גזענית ודכאנית. היהודים מתנחלים בכל חלקי פלסטין בגיבוי המדינה המנשלת לשם כך את הפלסטינים. היהודים בכל הארץ, מהים ועד הירדן, נהנים מזכויות יתר ומ"אזרחות מלאה". הם מסדירים את היחסים בינהם ומחלקים את טובות ההנאה מהכיבוש והנישול באמצעות הכנסת, החוקים שהיא מחוקקת והמוסדות שהיא ממנה.

חלוקת הארץ בין השטחים שנכבשו ב-1948 (לפני 67 שנה) לבין השטחים שנכבשו ב-1967 (לפני 48 שנה) קיימת רק עבור התושבים הפלסטינים. בעוד שהתושבים הערבים בשטחים שנכבשו ב-67 משוללי כל זכויות אזרח באופן רשמי, הרי שלתושבים הערבים שנכבשו ב-1948 יש לכאורה אזרחות ישראלית וזכויות אזרח. אלא שבפועל הערבים כולם הינם קורבן של אותה מדיניות גזענית של נישול, אפליה ודיכוי. החלוקה בינהם אינה אלא מדיניות של "הפרד ומשול". במקום שהתושבים הערבים ביפו ובחיפה, במשולש בנגב ובגליל, יתאחדו עם אחיהם בגדה וברצועה במאבק נגד מדכאיהם, הם נקראים להשתתף "באופן דמוקרטי" עם תושבי קריית ארבע בהחלטה על גורל תושבי חברון משוללי הזכויות.

מאז כיבושי 1967 פיתחה הציונות גם עולם ווירטואלי שבמרכזו "תהליך שלום" מזוייף שאינו אלא כסות להמשך שליטתה על כל פלסטין, למשטר האפרטהייד הגזעני ולנישול והטיהור האתני הזוחל כנגד הפלסטינים. לפי גרסה זו הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב-1967 אינם זכאים לזכויות אזרח כיוון שהם ב"מעמד זמני" עד להסדר פוליטי מוסכם. בפועל, גם כאשר הוקמה "הרשות הפלסטינית" במסגרת הסכמי אוסלו לא איפשרה ישראל שום שליטה ממשית של הפלסטינים בגורלם והמשיכה להתנחל ולנשל בכל רחבי הארץ.

גם הנסיגה מרצועת עזה ב-2005 לא נעשתה מתוך רצון להעניק לפלסטינים עצמאות אמיתית, אפילו לא ברצועת אדמה זעירה  זו שהינה מחנה הפליטים הצפוף בעולם, אלא מתוך רצון לטפל בהם "בלי בג"ץ ובלי בצלם", כפי שהסביר "גיבור השלום" הישראלי גנרל רבין. במילים אחרות, ישראל נסוגה מעזה מפני שהיא מעדיפה להרוג בתושביה בסיטונות באמצעות פצצות במקום בבודדים באמצעות רובים ואקדחים.

סיום הכיבוש, הנישול והדיכוי לא יבואו באמצעות רצונם הטוב של המדכאים והמנשלים, ולא באמצעות ה"תיווך" של פטרוניהם האימפריאליסטיים בארצות הברית או באירופה המממנים ומחמשים את הכיבוש. סיום משטר האפרטהייד יבוא באמצעות מאבקם של הקורבנות הסובלים ממנו – וקודם כל איחוד כל החלקים השונים של העם הפלסטיני בגולה ובמולדת במאבק להשגת זכויותיהם.

המסגרת לאיחוד מאבק זה היא התוכנית להקמת מדינה דמוקרטית אחת בכל פלסטין, מדינה שתאפשר את חזרת הפליטים ותבטיח זכויות אזרח מלאות לכל תושבי הארץ, ערבים ויהודים.

הפוליטיקה של ההחרמה

מעבר לסיבות העקרוניות, ישנן סיבות מעשיות רבות להחרמת הבחירות לכנסת.

המאבק הפלסטיני מתבסס במידה רבה על התמיכה הציבורית הערבית והבינלאומית ברמה העממית, האמורה לאזן במידת מה את העמדה הפרו ישראלית של המשטרים הערבים המושחתים ושל הכוחות האימפריאליסטיים. תרגום הסולידאריות הרגשית עם המדוכאים והמאבק לחופש למעשה פוליטי מתבטא בעיקר דרך הקריאה לחרם (BDS) או, כפי שהיא מתבטאת בארצות ערב, המאבק נגד הנורמאליזציה.

הסירוב העממי לנורמאליזציה עם ישראל מהווה כוח רב משקל בירדן ובמצרים. הוא הביא לבידוד התמיכה ב"הסכמי השלום" שחתמו המשטרים המושחתים ולהגבלה של הקולוניזציה הכלכלית על ידי ישראל. התרחבות תנועת החרם העולמית מהווה אחת ההצלחות הגדולות של המאבק הפלסטיני בשנים האחרונות.

בעוד שהפלסטינים הנמצאים תחת שליטה ישראלית אינם יכולים להחרים את ישראל כלכלית, הם יכולים לפחות לסרב לתת לגיטימציה פוליטית למשטר הדיכוי. מצד הרשות הפלסטינית הלגיטימציה לכיבוש ניתנת באמצעות "שיחות השלום" הנמשכות לסרוגין ללא כל תכלית בעוד הכיבוש והקמת ההתנחלויות נמשכים באין מפריע. מצד הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית הלגיטימציה למשטר ניתנת באמצעות ההשתתפות בבחירות, המנוצלת על ידי ישראל בכל הבמות הבינלאומיות לחיזוק טענתה כי היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

גורם נוסף שמעודד את ההחרמה הוא העדר כל השפעה ממשית לחברי הכנסת הערבים במסגרת הכנסת הציונית. גם אם ייבחרו עשרים חברי כנסת ערבים (או חברים ממפלגות דמוקרטיות "ערביות-יהודיות") הם לא יוכלו לשנות במאומה את המדיניות הגזענית הנתמכת על ידי רוב מוצק של יותר ממאה חברי הכנסת מהמפלגות הציוניות.

לאן מוביל ההגיון של השתתפות בבחירות?

ה"שיא" שאליו יכולים לשאוף חברי הכנסת הערבים הוא תמיכה בממשלה של "מרכז-שמאל" ציוני – ממשלה שתמשיך בכיבוש, בהתנחלויות, באפליה, בנישול ובמניעת זכות השיבה. גוש "מרכז שמאל" ציוני זה הוא שהיה האחראי העיקרי לטיהור האתני ב-1948, למלחמת "התוקפנות המשולשת" נגד מצרים ב-1956 ולטבח בכפר קאסם, לכיבושי 1967, לרצח המפגינים הערבים ביום האדמה ב-1976, לכינון תנועת ההתנחלויות, להשלטת טרור הצבא והשב"כ ולהקמת יחידות החיסול בשטחים שנכסשו ב-1967. עם החתימה על הסכם אוסלו סרב רבין להפסיק את ההתנחלות ולוא ליום אחד. בניימין בן אליעזר, אוהב הערבים, פיקד על הפלנגות בטבח תל-אלזעתר ב-1976. פרס, אביר השלום, בהיותו ראש ממשלה, יזם את "מבצע ענבי זעם" כחלק ממסע הבחירות שלו ב-1996, מבצע שהגיע לשיאו בטבח בכפר קאנא שבו נרצחו יותר ממאה תושבים שמצאו מקלט בחסות האו"ם – רובם ילדים.

גנרל ברק נבחר ב-1999 כראש ממשלת ישראל בתמיכת רוב מוחץ של המצביעים הערבים (כלאמר, הלא מחרימים) תחת הסיסמה הישנה חדשה "רק לא נתניהו". עזמי בשארה, מנהיג מפלגת התג'מע (בל"ד), הסיר את מועמדותו לראשות הממשלה כדי לתמוך בברק. עם היבחרו הביא ברק לחיסול בפועל של הסכמי אוסלו בניסיונו לכפות על ערפאת וויתור מוחלט על זכות השיבה. הוא אירגן את עליית שרון למתחם אלאקסא והביא להתפרצות האינתפאדה השניה בספטמבר-אוקטובר אלפיים. ממשלת ברק הנהיגה מדיניות מכוונת של הרג סיטוני של מפגינים ערבים משני צידי הקו הירוק. בתקופה זו היה יצחק הרצוג מזכיר הממשלה שאחראית לפשעי מלחמה מהגרועים בהיסטוריה של הציונות. היום הוא מועמד לראשות המלחמה, סליחה, לראשות הממשלה הבאה.

גוש ה"מרכז-שמאל" בהנהגת אולמרט יזם גם את מלחמת לבנון בקיץ 2006 ואת מסע הטבחים נגד עזה בחורף 2008-2009. במשך כל תקופה זו היתה לבני, שותפתו של הרצוג להנהגת "המחנה הציוני", שותפה בכירה בממשלת אולמרט בתפקיד שרת חוץ וממלאת מקום ראש הממשלה.

למרות עובדות אלו הידועות לכל אנו מוצאים שוב ושוב את תומכי ההשתתפות בבחירות מנסים לפתות אותנו "להשתתף ולהשפיע". תיזהרו ילדים, אם לא נירה בעצמנו יירו בנו "הרעים". ובכן, לא, תודה! אם לא ניתן לגיטימציה לכובשים, לגזענים ולמחרחרי המלחמה יהיה לנו קל יותר להיאבק נגדם.

שותפות במאבק

רבים מטובי הפעילים הדמוקרטיים היהודים אומרים לנו: חכו, אולי תהיה רשימה מאוחדת. אחדות ההמונים הערבים חשובה לנו, לכן נתמוך בה. ובכן, הרשו לי לגלות לכם סוד: רשימה ערבית מאוחדת איננה מבטאת את אחדות ההמונים הערבים במאבק על זכויותיהם אלא "נישואי נוחות" של הפוליטיקאים הרוצים להבטיח את מקומם בכנסת לנוכח העלאת אחוז החסימה.

המפלגה הערבית הגדולה ביותר הינה התנועה האיסלאמית "הצפונית" בראשות השיח' ראאד סלאח. המפלגה הערבית השמאלית ביותר והקשורה ביותר במאבק העממי הינה תנועת אבנא אלבלד. אבנא אלבלד מהווה גורם מרכזי בתנועה להחרמת הבחירות מראשיתה. התנועה האיסלאמית מחנכת את חבריה על החרמת הבחירות למרות שאינה קוראת לכך בגלוי מחשש שתוצא מחוץ לחוק.

שוב אנו מוצאים את עצמנו במצב שבו "השמאל הרדיקאלי" ברחוב היהודי נוטה להיגרר אחר הגורמים השמרניים (יחסית) ברחוב הפלסטיני…

הגיע הזמן שהפעילים הכנים למען דמוקרטיה ואנשי השמאל האמיתי ברחוב היהודי יתנתקו מהפוליטיקה הישראלית ויתחברו לצד הנכון של הפוליטיקה הפלסטינית. הגיע הזמן להגיד מה שאמר נלסון מנדלה במאבקו למען דמוקרטיה בדרום אפריקה: "אדם אחד קול אחד" – בבחירות האפרטהייד אין אנו בוחרים.

לאדם פיש – מגן זכויות האדם שלי – תודה אחרונה

yuliatokarev@gmail.com

בכל הנוגע לזכויות האדם, אנו, הפעילים הפוליטיים, הננו "משתמשים כבדים".

בשנות השבעים היתה משטרת חיפה נוהגת בשגרה לעצור כל מי שנראה מחלק כרוז החשוד כשמאלני. בהמשך, כאשר היו שוטרים רואים אותי ברחוב היו עורכים עלי חיפוש, שמא יש כרוז בכלי, ומקצרים את התהליך שקדם למעצר… בזמן מלחמת לבנון הראשונה, ב-1982, היה "הועד נגד המלחמה בלבנון" מקיים משמרות מחאה שבועיות במרכז כרמל. המשטרה נהגה לפזר את המפגינים ולעצור כמה מהם…

באותה תקופה לא פעל בחיפה שום גוף שעסק בהגנה על זכויות האדם, עד שהופיע "המלאך הגואל" – עורך דין צעיר ומתולתל עם חיוך תמידי. האגודה לזכויות האזרח, שפעלה קודם ממשרד נטוש למחצה תחת פנסיונר בשם גנני, קיבלה לפתע חיים חדשים עם אדם פיש כעורך דין שכיר ומרכז הסניף, מלא חיות ומרץ ומוכן לכל אתגר.

הכפרים הלא מוכרים

מוקד אחד לפעילות היה הכפרים הערביים הבלתי מוכרים. הכפר הבלתי מוכר "עין חוד" הוקם על ידי תושבים שגורשו ב-1948 מכפר בשם זה במורדות הכרמל המערביים. בבתי הכפר המקורי התיישבו אומנים יהודים ששינו את שם הכפר ל"עין הוד". "עין חוד" החדשה הוקמה על ידי משפחה אחת מפליטי הכפר באדמותיה הפרטיות בשטח הררי קשה לגישה. באותה תקופה לא רק ש"עין חוד" לא הוכרה ולא קיבלה שירותים בסיסיים אלא שהשלטונות אף הרסו בתים בכפר ופעלו להרס הכפר כולו. התושבים התארגנו בהנהגת צעירים משכילים כמו מחמד ועאסם אבו אלהייג'ה ופעלו לארגון תושבי הכפר, לאספקת צרכיו הבסיסיים ולהכרה. אדם פיש ליווה את התהליך כעורך דין וכחבר.

האנרגיה החיובית ותנופת הפעילות במאבק להצלת "עין חוד" הביאו בהמשך להתארגנויות דומות בכפרים בלתי מוכרים רבים נוספים ולהקמת "אגודת הארבעים" שאיגדה בהתחלה ארבעים ובהמשך יותר כפרים בלתי מוכרים. "עין חוד" ורבים נוספים זכו להכרה בעקבות מאבק זה.

עבור אדם פיש התמיכה ב"עין חוד" לא היתה חד צדדית אלא חלק מפרספקטיבה של תמיכה הדדית. באמצעות המאבק הוא פעל לשלב את הפעילים הערבים במאבק לזכויות האזרח לא רק כ"צרכנים" אלא כחלק מהמארגנים וקובעי המדיניות. הוא רשם חברים ערבים לאגודה לזכויות האזרח ופעל לבחירתם להנהלתה כדי להוציא את האגודה מ"הגטו" היהודי והאליטיסטי.

לשמור מפני "שומרי החוק"

באותה תקופה רבו מקרי האלימות מצד שוטרים – לא רק ב"היתקלות" עם מפגינים אלא גם במעצרים וחקירות שיגרתיים – נגד פעילים פוליטיים ובחקירות פליליות כאחד. ביחד הקמנו קבוצת פעולה מיוחדת במסגרת האגודה לזכויות האזרח לטיפול בתלונות כנגד המשטרה. אספנו עדויות מפורטות, החתמנו תצהירים והיגשנו תלונות.

הכתובת הרשמית לתלונות על המשטרה בחיפה היה חוקר-פנסיונר במשרה חלקית במשרד נידח בבניין השייך למשטרה ברח' אני מאמין. הכתובת האמיתית לתלונות היתה דעת הקהל באמצעות העיתונות הכתובה. הסיפורים המזעזעים על אלימות אכזרית ללא סיבה תפסו כותרות. המוטו היה "המשטרה חוקרת את עצמה". בעקבות הלחץ הציבורי בנושא הוקמה בשנת 1992 "המחלקה לחקירות שוטרים" – מח"ש – תחת פיקוח הפרקליטות.

בהמשך קיבלנו אישור גם לבקר במתקני מעצר. למרות שהביקורים היו מתואמים נחשפו לנגד עיננו מראות קשים ועובדות מזעזעות. במשטרת טבריה מצאנו ילד עצור ב"תא טלפון" שלא מאפשר אפילו לשכב. במקומות רבים מצאנו צפיפות, זוהמה ועצירים הישנים על הרצפות בין מיטות הקומותיים המלאות כך שאי אפשר היה לעצירים לזוז בתא מבלי לדרוך על חבריהם. פנינו לרשויות ופרסמנו דוחו"ת בעיתונות. גם בנושא זה הלחץ הציבורי עזר, לפחות חלקית, לקביעת סטנדרטים מסויימים.

אטימות המערכת נחשפה גם במקרים שבהם היתה זו רשעות לשמה, אפילו ללא רקע של גזענות, לאומנות או דיכוי מעמדי. בביקורנו בבתי המעצר היינו פוגשים תמיד את "עצורי החובות". בית המשפט היה מוציא צו מעצר לחייב, פעמים רבות ללא נוכחותו בבית המשפט. המשטרה, כאשר היתה מוצאת את החייב, היתה לוקחת אותו למעצר "עד הסדרת החוב" – אלא שמבית המעצר, מנותק מהעולם, היתה הסדרת החוב בלתי אפשרית בעליל. חלק מהחייבים נלקחו מביתם ללא שבני משפחתם ידעו לאן נעלמו. אחרים היו מתחננים שנודיע לקרוב או חבר על מעצרם, מבטיחים שבטלפון אחד יוכלו להסדיר את החוב. לבסוף גם בנושא זה, בעקבות הביקורת הציבורית, שונה החוק והושמו סייגים לקלות הבלתי נסבלת של מעצר חייבים…

מעצרים מנהליים וצווי ריתוק

בשנות השמונים רווח השימוש בתקנות ההגנה לשעת חרום לדיכוי הפעילים הפוליטיים הפלסטינים. אדם פיש, במסגרת האגודה לזכויות האזרח, פעל רבות להגנה בבתי המשפט על הפעילים שרותקו לבתיהם בתוקף "צווי ריתוק" ומי שנעצרו ללא משפט כ"עצירים מנהליים".

עומר סעיד מכפר כנא היה סטודנט לביולוגיה באוניברסיטת באר שבע לפני שהוצא נגדו צו הריתוק הראשון בראשית שנות ה-80, עקב פעילותו בתנועת אבנא-אלבלד. הצו שהוצא לתקופה של שישה חודשים חייב אותו להישאר בכפר כנא בשעות היום ולהימצא במעצר בית בשעות הלילה. בנוסף היה עליו להתייצב פעמיים ביום ב"תחנת המשטרה הקרובה" – בקישלה של נצרת. ההתיצבות במשטרה חייבה נסיעה מעייפת ויקרה הלוך וחזור פעמיים ביום בתחבורה הציבורית שבקושי נמצאת באזור – עיסוק שלקח חלק גדול מזמנו, מנע ממנו לעבוד והטיל עול נוסף על המשפחה המכלכלת סטודנט מושבת מלימודים.

עומר זוכר את אדם פיש כמי שהיה בא אליו בהתנדבות, לפעמים בנסיעה באוטובוסים, והיה יושב איתו ועם המשפחה, מדבר, תומך, מורגש כחבר ולא רק כעורך דין. בדיונים המשפטיים הוא עודד את עומר להביע את דעותיו בגלוי, ללא מורא. עומר אומר שכאשר כתב את דעותיו והביע חשש כי הן ייתפסו על ידי השלטונות כקיצוניות ואולי יזיקו לעניינו אמר לו אדם כי לולא היה מבטא את דעותיו במלוא הכנות, ביקורתיות ככל שיהיו, לא היה מגן עליו.

עומר מספר כיצד, לאחר 10 צווי ריתוק שהקפיאו את חייו לחמש שנים רצופות, התקשר אדם פיש במיוחד לאימו, עימה שמר על קשר אישי, ובישר לה כי הצו שיסתיים בעוד חודש לא יחודש.

עומר, היום דוקטור מפורסם, בעל פיתוחים מיוחדים ועסקים בתחום הביו-רפואה, נזכר באותם ימי צו הריתוק כימים היפים בחייו, הרבה בזכות ההזדמנות להכיר אנשים כמו אדם פיש.

עם תחילת האינתפאדה הראשונה, בדצמבר 1987, הוחרף הדיכוי ובמקום צווי הריתוק הופעלו מעצרים מנהליים – "מעצרי מנע" ללא אשמה וללא משפט בתוקף תקנות ההגנה לשעת חרום. רג'א אגבארייה, יחד עם כ-10 פעילים מרכזיים אחרים מתנועת אבנא-אלבלד, הושמו במעצר מנהלי בבית נמעצר ג'למי (קישון).

רג'א מספר כי העתירה נגד מעצרו המנהלי שנשמעה בפני בית המשפט העליון הוגדרה כ"תיק בטחוני סודי" ועורכי דין ערבים לא הורשו לייצגו. גם הוא יוצג על ידי אדם פיש מטעם האגודה לזכויות האזרח. הוא מספר כי אדם עודד אותו להביע את דעותיו הפוליטיות בכתב ובעל-פה ולהגן עליהן בפני בית-המשפט. זאת למרות שהישיבה הוגדרה כ"סגורה" מטעמי ביטחון ובעולם נוכחו, בנוסף לשופטים, לאדם ולרג'א רק חבורה של אנשי שב"כ. לבסוף, הוא מספר, הכריז השופט כי התרשם מכנות הטיעון הפוליטי והוא נכון לשבח את עמדת רג'א בבית המשפט, אבל "אין לו ברירה אלא להאמין" לעמדת שר הביטחון (יצחק רבין) שהחליט על המעצר המנהלי.

וזיכרון אישי קטן מאותה תקופה… היתה ערמה גדולה של ניירות שהיה צריך להגיש לבית המשפט העליון בבוקר המחרת באחת העתירות נגד המעצרים המנהליים. אדם הכין את כל הניירת להדפסה ואיריס טרחה ותיקתקה והדפיסה וסידרה הכל עד השעות הקטנות של הבוקר, כדי שאצא להגיש הכל במזכירות בית המשפט בירושלים. אבל, שאלתי את אדם מבעוד מועד, מתי תספיק לחתום על הניירות? אין בעיה, ענה. תחתום אתה בשמי: "אדם פיש". למראה מבטי הנידהם, כיצד אחתום על מסמכים משפטיים שיוגשו לבית המשפט העליון, הסביר שאין מניעה חוקית: "כפי שאני יכול לחתום באמצעות עט, אני יכול לחתום באמצעותך".

מלחמת גרילה משפטית

בעקבות רצח רבין ב-1995 קיבלו רשויות הביטחון הוראה לשנות גישה ולהחמיר בכל המיקרים שנוגעים ל"חתרנות יהודית". מתוך תחושת אחריות לסיכול "האיום הבטחוני" נפתחו מייד כל תיקי הפגנות השמאל בחיפה, תל-אביב וירושלים וכן פעולות המחאה שקיימו "ועד הסולידאריות עם ביר-זית" ודומיו בגדה המערבית נגד הכיבוש. בכל התיקים שבהם לא חלה התיישנות, עשר שנים לאחור, הוגשו כתבי אישום. אני אישית מצאתי עצמי תוך זמן קצר כאשר תלויים כנגדי עשרה כתבי אישום.

אדם פיש מחיפה, יחד עם מספר עורכי דין אחרים מתל-אביב וירושלים, הובילו מהלך נגדי לסיכול ההתפרצות הביטחוניסטית.

זכור לי תיק אחד בעניין הפגנה נגד הכיבוש שהתקיימה ברח' דיזנגוף בתל-אביב ופוזרה באלימות רבה. כ-15 איש נעצרו בהפגנה זו, רובם מפגיני שמאל קבועים, ונגד כולם הוגש כתב אישום באשמה של התפרעות והפרת הסדר הציבורי. נגד שניים מהעצורים, צעירים ערבים מלוד או רמלה, כלל כתב האישום האשמות חמורות יותר בתקיפת שוטרים.

עורכי הדין דאגו לכך שכל אחד מהנאשמים ייזכה לייצוג אישי על ידי עורך דין מיוחד. הם עמדו על כך שהמקרים שונים ואינדיבידואליים ולכל אחד נסיבות וטענות שונות ובכל נושא ונושא על כל עורך דין להביא את מלוא טיעוניו המיוחדים של שולחו בפני בית המשפט. אינו זוכר כמה ישיבות הספיקו להתקיים, אבל לבסוף הייתה זאת התביעה שהתחננה לבטל את המשפט המתיש והתנאי של עורכי הדין שלנו להסכים לביטול המשפט היה שיבוטלו גם כתבי האישום נגד שני הנאשמים הערבים. התנאי התקבל.

במקרה אחר, חסר עניין ציבורי, התנהל נגדי בבית משפט השלום בחיפה משפט בעניין משמרת מחאה שקטה במרכז הכרמל שבה נעצרתי כדרך שיגרה אך ללא אלימות מיוחדת. אדם מצא כי בעדויות השוטרים הם מדברים על "דחיפות" מצד המפגינים בזמן פיזור המשמרת, אך אין בעדויותיהם שום זיהוי ברור הקושר אותי לעברה כלשהי מלבד העובדה שנעצרתי (שכמובן אינה עברה בספר החוקים). היה ברור שכאשר השוטרים יופיעו בבית המשפט הם יזהו אותי בקלות, בהיותי הנאשם בתיק, יצביעו עלי ויגידו כי אני דחפתי ותקפתי. הפיתרון היה שאחלה ביום שבו זומנו השוטרים להעיד (זו אמורה הייתה להיות, אחרי הכל, ישיבת משפט, לא מסדר זיהוי להשלמת תיק החקירה). התיק נסגר בטענה של "אין על מה לענות" (No case to answer).

דרך חיים

עם השנים פתח אדם משרד עורכי דין פרטי (יחד עם רחל בן-ארי) שהפך לאחת הפירמות המצליחות בחיפה. הייתי פוגש בו במסדרונות בית המשפט. באחד המקרים שאלתי אותו "לאן אתה ממהר?" והוא ענה: "למלאכת עשיית האי-צדק". ההגנה על זכויות האזרח הייתה עבורו דרך חיים, לא תקופה חולפת. במסגרת המשרד הוא הקפיד על עיקרון ה"פרו-בונו" – להקדיש חלק מעבודת המשרד להגנה על אנשים ונושאים למען הצדק ושלא על מנת לקבל תמורה.

היה קשה להשיג אותו במשרד מעבר לסוללה של מזכירות, אך כאשר ידע שאני מחפש אותו היה מתקשר בחזרה, גם על חשבון זמנו הפרטי. הייתי מתייעץ איתו בעניינים שארגוני זכויות האדם הרגילים לא היו נותנים מענה. בהגנה על זכויות תושבי חליסה מול כרישי הנדל"ן, למשל.

בזמן ההתקפה הישראלית האחרונה על עזה (יולי אוגוסט 2014), כחלק ממסע השיסוי בתקשורת וברחוב נגד השמאל, הופיעו פרסומי הסתה, כולל תמונות ואיומים באלימות, כנגדי וכנגד אשתי ובני. דיברתי עם מספר ארגוני זכויות אדם שלא ראו מקום לפעל בנושא, עד שהיגעתי לאדם פיש שקיבל אותי (ולא בפעם הראשונה) כלקוח במסגרת ה"פרו-בונו". פניות חוזרות ונשנות מטעם המשרד למפיצי הפרסומים הובילו להסרת רוב הפרסומים מהרשת.

בפעם האחרונה שדיברתי איתו בטלפון אמר לי שהוא ממהר… יש סכנת הריסה של בתי מגורים בדליית אל כרמל והוא נוסע לשם לעצור את הדחפורים.

התכוונתי לסור למשרד להודות לו על העזרה בעניין פירסומי ההסתה, להנות מההזדמנות להפריע לו בעבודתו ואולי לדון בכמה דברים נוספים.

הנה נקטעו חייו באמצע – אחרי כל כך הרבה מעשים והשגים.

את מה שנותר לתקן בעולמנו נמשיך ונתקן – בכך גם נכבד את זכרו ומורשתו של אדם פיש.

יותר דמוקרטית מיהודית… כיפורים עליכם יא ערב!

kipur_in_Akka

מזימות ליום הכיפורים

כמו שלומד כל ילד ישראלי, עיקר הדמוקרטיה הוא שעל המיעוט לכבד את דעת הרוב. אלא שהאליטה השלטת האשכנזית, והאלקטורט המשתכנז התומך בה, אינם מבטאים את האות עין. כך נותרנו עם חובתו של המיעוט לכבד את דת הרוב.

לקראת יום הכיפורים שבא עלינו לטובה בשבת זאת (4.9.2014), חשפו שירותי המודיעין הישראליים המהוללים מזימה מסוכנת: האיסלאם, שהוא כידוע ארגון טרור החותר תחת שלום העולם, זומם לחגוג את עיד אלאדחא (חג הקורבן) – וזאת דווקא ביום הכיפורים. מאז המלחמה האחרונה על עזה וסכנת מנהרות החמאס לא ידע עם ישראל סכנה שכזאת ולא ידעה הרשת גל התמרמרות צבועה והתקרבנות שכזאת.

כך אנו עדים לכמה מטובי חברינו, כולם ליברלים ודמוקרטים כמיטב המסורת הישראלית, מבלים את החג בהתלוננות ברשת על ההתנהגות הפרועה של שכניהם המוסלמים שאינם מכבדים את יום הכיפור. מובן שמבחינה דתית חברינו המתמרמרים מחללים יום כיפורים בפהרסיה בפרסמם סטאטוסים ברשת של הכופרים, טפו, טפו, טפו. לעומת זאת אחינו המוסלמים כלל לא נדרשו על ידי אלוהינו – אלוהיהם – ה' אחד – לצום ביום הכיפורים או להימנע מלחגוג את חגם.

אך כאמור, אין אנו עוסקים כאן בענייני דת אלא בדמוקרטיה, וזה העיקר. לכפיית כיבוד הדת היהודית על הערבים אין כל קשר לדת, כפי שלמעשה אונס אין כל קשר למין. הרי זו דוגמה מוחצת לכך שבישראל המודרנית הדמוקרטיה עולה על היהדות.

בין יהדות ודמוקרטיה

היהדות היא דת קדומה… אולם הדמוקרטיה היא צורת שלטון.

הדמוקרטיה, לפי הפרוש הישראלי המתומצת, הינה שיטה פשוטה וברורה המתקצר לסעיף אחד: שלטון הרוב על המיעוט. אם הרוב רוצה להפקיע לטובתו, "טובת הכלל הדמוקרטי", את אדמות המיעוט ולהתנחל בהם, להרוס את בתי בני המיעוט, להקים ישובים לבני הרוב בלבד, להעדיף את בני הרוב בחינוך, בשירותי הבריאות, במקומות העבודה… הרי כל אלה הם מביטויי היום יום של הדמוקרטיה היהודית.

ישראל כל כך דבקה בדמוקרטיה שלמענה היא מוכנה לעשות הכל, ממש הכל. אם כדי ליצור רוב יהודי היה צורך לגרש ב-1948 את מרבית תושבי הארץ המקוריים הרי שזה מחיר קטן כדי להגיע למטרה הדמוקרטית הנעלה. כך הוא גם הדבר לגבי חיי היום יום שלנו, כאשר ממליוני פלסטינים בגדה וברצועה נשללת כל זכות לביטוי או להצבעה, שהרי הם מסכנים את הרוב היהודי המקודש.

חגיגה של דמוקרטיה

מטבע הדברים שדמוקרטיה יהודית תחגוג את חגי היהודים. כדי שלא להביך את בני המיעוט שעלולים להרגיש כזרים בחגיגה לא להם, הרי שמידי חג ננעלים שערי הגיטאות (או בעצם, לא יפה לאמר גטאות, זה מעורר אסוציאציות, למעשה מדובר בבתי כלא, כראוי למיעוט טרוריסטי) בהם חיים בני המיעוטים ומליונים נכלאים בהם עד יעבור זעם החג.

אלא שהדמוקרטיה שלנו אינה רק דמוקרטיה חוגגת, היא גם דמוקרטיה מתגוננת. רק אתמול הסביר ראש הלטאה של הדמוקרטיה הישראלית באו"ם כי העולם בסכנה מפני מפלצת רב ראשית ששמה האיסלאם, ובכל מקום שבו הוא מרים את ראשו יש להכות בו.

סכנה – סוכן זר

לפני שנים הזדמנה לידי הזכות להיות נוכח במשפטי הראווה שערכה ישראל (בבית המשפט המחוזי בחיפה) לראשי התנועה האיסלאמית בראשות השיך ראאד סלאח. האשמה העיקרית בכתב האישום היתה "תמיכה בארגון טרור, כולל על ידי העברת כספים לידי סוכן זר". המשפט עוד היה בתחילתו והסניגורים ביקשו כי יוצג בפניהם ולו סעיף אחד מחומר הראיות שמעיד לכאורה על עברות חמורות אלו. התובע עיון בכובד ראש בחומר הראיות ולבסוף העלה תמליל של שיחה טלפונית שבה דנים ראשי התנועה האיסלאמית בישראל בדבר הצורך לאסוף כספים ולהעביר אותם לסוכן בשם "עיד" בעזה. "למי בדיוק רצו להעביר את הכספים?" היקשה הסנגור… "לעיד אלאדחא בעזה", הייתה התשובה.

כעת מופיע לפתע עיד אלאדחא בכל כפר ועיר ומרים את ראשו…

אין פלא שלקראת יום הכיפורים נפרשו כוחות הביטחון בכל רחבי המולדת הכבושה מנבלוס ואלח'ליל ועד יאפא ועכא כדי לכפות על הערבים את קדושת יום הכיפורים, קדושת שלטון המדינה היהודית בפלסטין.

אילן פפה: מדינה דמוקרטית בכל פלסטין אפשרית – דרוש שינוי כיוון בתנועה הפלסטינית

Ilan_Pappe_in_Arara_and_Flag

(מאמר זה פורסם גם באנגלית.)

על ההזמנה להרצאת ההסטוריון אילן פפה בערערה שבמשולש, שהתקיימה ביום שישי ה-12.9, חתומות שלוש תנועות מקומיות של צעירים פלסטינים. ההזמנה להרצאה שהתפרסמה בפייסבוק העידה כי הצעירים רוצים לדון בלב "הבעיה" – ההרצאה תעסוק בפתרון "המדינה הדמוקרטית האחת" וייתקיים דיון פתוח בנושא.

בינואר 2013, כשעוד נראה היה כי האביב הערבי מביא גל דמוקרטי שאין לעוצרו לאזורנו ומפיל בזה אחר זה את משטרי הסדר הישן, אירחנו את אילן פפה ב"חראק חיפה" ושמחנו לשמוע ממנו כי ישראל נמצאת בניגוד לכיוון ההסטוריה. מאז נתקעו גלגלי ההסטוריה במאבקים עקובים מדם ברבות מארצות האזור ורבים מהפעילים איבדו תקווה לשינוי דמוקרטי בעתיד הקרוב.

המתקפה הישראלית העקובה מדם בקיץ האחרון, תחילה בגדה המערבית ובעקבותיה בעזה, והצלחת ההתנגדות הפלסטינית לעמוד מול התקפה זו, ריכזו שוב לרגע את תשומת הלב הבינלאומית בעניין הפלסטיני ואיפשרו לבחון את מערך הכוחות האזורי במבחן התנאים החדשים.

אם משום המצב והאנרגיות החדשות שהופיעו בהקשר של ההתנגדות לטבח בעזה, ואם משום הקהל הצעיר והדיון הנוקב, מצאתי כי הרצאתו של פפה בערערה התעלתה מעל מספר הרצאות שלו ששמעתי בשנה האחרונה. בנוסף לפרטים ההיסטוריים החדשים שלמדתי ולהסבר ההסטורי והאקטואלי בדבר הכרחיות פתרון המדינה האחת, ניסה הפעם אילן גם להתוות צעדים מעשיים לפעולה.

ברוח הטכנולוגיה החדשה, ב-14.9 כבר הועלתה ההרצאה במלואה (בעברית) לאתר youtube לשירות הציבור. כך יכול אני לפטור עצמי מהניסיון לסכם במפורט את ההרצאה ולהתמקד בעיקר, כולל דיון ביקורתי בחלק מהתכנים.

טיהור אתני בתשלומים

ערערה הינה מקום טוב להסביר את שרירותיות "החלוקה הקונספטואלית" של פלסטין בין האיזורים שנתפסו על ידי הציונות בטיהור האתני הגדול של 1948 ובין כיבושי 1967. ערערה, כחלק מואדי ערה, היתה ב-1948 חלק מ"הגדה המערבית", אותו חלק של פלסטין שישראל הסכימה להשאיר בידי הממלכה ההאשמית במסגרת היחסים הטובים בין שתי המדינות. שנה מאוחר יותר נזכרה ישראל כי היא זקוקה לכביש המחבר בין חדרה ועפולה ודרשה מירדן למסור לה את אזור הואדי. רק לאחר איום בפעולה צבאית מצד ישרל "הסכימה" ירדן למסור את השטח והוא הועבר לשליטה ישראלית בקיץ 1949…

הערה הסטורית אחרת המעידה על מלאכותיות החלוקה ועל העדר כל התחשבות בזכויות האדם של התושבים הפלסטינים – בני הארץ המקוריים – מתייחסת להיווצרות רצועת עזה. זהו מתחם מלאכותי שלתוכו נדחסו פליטים מכל אזור הנגב ומישור החוף הדרומי ועד ליפו. מאז נשאר מקומה המיוחד של רצועת עזה כאותו חלק של פלסטין שהציונות אינה רוצה בו, בשל ריבוי תושביו, ואינה יודעת כיצד להיפטר ממנו.

החלק ההסטורי המרכזי בהרצאה התייחס לגדה המערבית והתרכז בחשיבות שמייחסת הציונות לשליטה בה, הן מתוך ראיה הסטורית-דתית והן מתוך תפיסה ביטחונית-גאופוליטית. בהסתמך על הידע ההסטורי שנחשף עם פתיחת הארכיונים על ידי ממשלת ישראל (רוב הארכיונים, כמו דיוני ממשלה, נפתחים אחרי 30 שנה, וארכיונים בטחוניים נפתחים בדרך כלל אחרי 50 שנה) שלל אילן את הנרטיב הציוני המקובל כאילו כיבוש הגדה המערבית היה תוצאת לוואי בלתי צפויה של "תוקפנות ערבית" או "איום בטחוני" ב-1967 והצורך של ישראל להגן על עצמה.

הוא הסתמך על ארבעה נתונים עיקריים:

  1. פעילותו של לובי רחב בתוך הממסד הישראלי למען כיבוש הגדה המערבית, כבר מ-1949. לובי זה כלל מנהיגים בכירים מכל המפלגות הציוניות, קציני צבא ורבים מאנשי הרוח הציוניים. רק עמדתו התקיפה של בן גוריון (למרות היותו הפושע הגדול ביותר האחראי לטיהור האתני ב-48) נגד כיבוש הגדה המערבית מנעה מלובי זה להשיג את מבוקשו כבר קודם. עם הסתלקות בן גוריון מהזירה ב-1963 נפתחה הדרך למימוש המזימה.
  2. ב-1964 מינה הצבא קצין בשם מיכאל שחם, שהיה אחראי קודם לכן על המימשל הצבאי כלפי הערבים בגבולות 1948, על הכנת מנגנון ומדיניות להשלטת משטר צבאי על תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה.
  3. דיוני ממשלת ישראל בעקבות כיבוש הגדה המערבית, רצועת עזה, חצי האי סיני והגולן הסורי ב-1967 מעידים על החלטה נחושה שלא לחזור לגבולות ראשית יוני 67' ולהמשיך את השליטה בגדה המערבית בדרך קבע.
  4. ההתנחלות בכל שטח "פנוי" בגדה המערבית שהחלה תחת ממשלות בראשות מפלגת העבודה בסמוך לאחר כיבוש השטח.

ב-1967 השיגה הציונות את מטרתה ההסטורית בהקמת מדינה אחת בין הים והירדן – מדינה יהודית גזענית ואנטי דמוקרטית. זו המציאות בה אנו חיים ואיתה צריך להתמודד. מה שמקשה על ההתמודדות ועל שינוי המצב הוא מערכת שלמה של שקרים ואשליות המעבירה את התודעה והמאבק הפוליטי למישור אחר – מאבק מדומה בין "תומכי הכיבוש" ו"תומכי השלום" – אותו הגדיר אילן פפה "חיפוש המפתח מתחת לפנס".

שקר הזמניות וזיוף תהליך השלום

חלק ניכר מההרצאה הוקדש להסברים והוכחות כי "הפנס" לא נמצא במקרה במקומו, אלא הוא פרי מדיניות מחושבת היטב שמטרתה להנציח את השליטה הישראלית בכל חלקי פלסטין.

מבחינת הציונות הפיתרון האידיאלי היה להשלים את הטיהור האתני ולשלוט בכל פלסטין. הציונות ממשיכה לפעול למען מטרה זו, אך ישנן מגבלות ממשיות על חופש הפעולה שלה. גם את העובדה שהטיהור האתני ב-1948 לא הושלם במלואו יש לייחס לכוח העמידה, הסומוד, של האוכלוסייה הערבית ולא לשום רצון טוב מצד הציונות. מאז 1967 גורשו מהגדה המערבית ורצועת עזה כ-450,000 תושבים פלסטינים. אבל גם מי שלא גורש בפועל עובר טיהור אתני מסוג אחר: שלילת זכויותיו, הגבלת חופש התנועה שלו, חוסר אפשרות להתפתחות אישית או חברתית, מניעת כל השפעה ממשית בקביעת החוקים והמשטר.

בהתייחסו לדיונים פנימיים שהתקיימו בממשלת ישראל ב-1967 בסמוך לכיבוש, דיונים שהפרוטוכלים שלהם נגישים היום, מספר אילן כי עלו לדיון הצעות לגירוש מיידי של מרבית האוכלוסייה והיו להן תומכים רבים, בעיקר מצד וותיקי הטיהור האתני של 48'. עם זאת היה להנהגה הציונית חשש מפני התנגדות פעילה מצד האוכלוסייה, שחלק גדול ממנה כבר היו פליטים מ-48'. גם נוכחות התקשורת הבינ"ל, שלא הורגשה כמעט ב-48', היוותה גורם מרתיע. בעיקרו של דבר המלחמה ב-67' הסתיימה במהירות רבה מהמתוכנן ולאחר ששכחו הקרבות היה קשה יותר להצדיק פעולה יזומה של טיהור אתני.

במצב זה, ומתוך כוונה מודעת להמשיך לזמן בלתי מוגבל את השליטה בשטח תוך שלילה מוחלטת של זכויות האדם של התושבים, הומצאה נוסחת הקסם של הצגת הכיבוש כזמני, ומכאן שמעמד התושבים יוסדר "עם בוא השלום". מצב זה מאפשר לישראל להמשיך להציג עצמה בעולם כ"מדינה דמוקרטית" ולזכות ליתרונות רבים הכרוכים בכך בזירה הבינלאומית.

מכאן ש"תהליך השלום" והדיבור על "שתי מדינות לשני עמים" אינו מהווה ניגוד לכיבוש, גם לא לכיבוש "הזמני" של 1967, אלא הוא המסגרת הפוליטית והקונצפטואלית שנועדה לאפשר ולהנציח את הכיבוש.

ישראל הייתה מתקשה לשווק שקר זה בעולם אם לא היתה מקבלת עזרה מרבים, חלקם מתוך אינטרסים ואחרים מתוך כוונות טובות. הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית ממלאת תפקיד מרכזי במתן אמינות למיצג השווא של תהליך השלום ובעקבותיה גם חלק גדול מההנהגה של האוכלוסיה הערבית הפלסטינית בתוך הקו הירוק. פעילי שלום רבים ברחבי העולם נפלו במלכודת זו.

בינתיים פועלת ישראל בשטח כדי להנציח את שליטתה מכל הבחינות. מתוך כך היא יוצרת מצב שבו גם אם יוכרז קיום מדינה פלסטינית ובראשה אבו מאזן כנשיא לא תהיה לכך כל משמעות מעשית.

מדינה אחת דמוקרטית ושיוויונית לכל תושבי הארץ ופליטיה החוזרים

מול המציאות של מדינה אחת גזענית ומול אחיזת העיניים של תהליך השלום ו"פתרון שתי המדינות" מציע אילן פפה "להתחיל לחפש את המפתח במקום שבו איבדנו אותו".

ראשית עלינו לזהות נכון את הבעיה: לחשוף את הציונות כתנועה קולוניאליסטית, לאפיין את ישראל כמדינת אפרטהייד גזענית. אין ציונות אחרת ואין ישראל אחרת. לעצם החשיפה יכול להיות אפקט עצום, קודם כל בשל חשיבות התמיכה הבינלאומית בישראל כגורם מרכזי בשימור עליונותה במערך הכוחות המקומי, אך גם בשל הקונפליקטים הפנימיים בחברה הישראלית.

מתוך הבנת הבעיה נגזר הפיתרון, והוא מתחיל בדיון בין כל תושבי הארץ בשאלה כיצד לחיות ביחד במסגרת שבה לכולם יש זכויות מלאות ושותפות מתוך שיוויון. במסגרת דיון זה צריכים להשתתף גם הפליטים הפלסטינים, שלהם זכות מלאה לחזור לפלסטין ולקחת חלק בעיצוב עתידה-עתידם. הגדרת המטרה של מדינה אחת לכל תושבי הארץ ופליטיה חשובה כבר היום, כיוון שהיא מגדירה מי שותף בדיון על עתיד זה.

הציונות עשתה הכל, וממשיכה לפעול, כדי לפצל בין חלקי העם הפלסטיני ו"לתקוע" כל אחד בדרך אחרת ללא מוצא. קודם כל באו הרחקת הפליטים ובידוד האוכלוסיה הפלסטינית בגבולות 48'. היום גם מפרידים פוליטית בין הגדה המערבית ורצועת עזה. קביעת סדר יום חדש משותף לכל חלקי העם הפלסטיני מהווה התחלת הדרך אל הפיתרון. הטכנולוגיה יכולה לספק היום בסיס לדיון פתוח מעבר לגבולות ולמחסומים, כפלטפורמה לקשר אינטנסיבי הרבה יותר למציאת הדרך המשותפת.

כל זה לא פשוט – ישנן בעיות של יחסים בין חילוניים ודתיים, בין תושבים ילידים ובין בני הדור השלישי של המתנחלים. צריך חלוקה חדשה של המשאבים לאחר דורות של נישול ואפליה. לא ברור מה אופי החברה ומה המסגרת הפוליטית שנקים ביחד, אבל חשוב ביותר שנתחיל דיון רציני בכך. מעבר לכך יש בפנינו מאבק קשה נגד משטר דיכוי שמציג כל פרספקטיבה שאינה מדינה יהודית גזענית כ"התאבדות" ו"סכנת קיומית".

זאת המשימה ואלו הן הבעיות שעלינו לפתור. עד שלא נראה את הדברים נוכחה אנו מבזבזים זמן יקר. הבנת הבעיה והצגת פיתרון אמיתי יכולים ליצור דינמיקה חזקה שתפעל לשינוי יחסי הכוחות.

תוכנית פעולה

בדיון עם הקהל מנסה פפה לתת כמה מראשי הפרקים לתכנית מעשית שאפשר להתחיל בביצועה כבר עכשיו לפעילות למען מדינה דמוקרטית אחת:

  1. הייצוג הערבי בכנסת הישראלית מהווה יתרון תעמולתי גדול לישראל בהצגת עצמה כדמוקרטיה בפני דעת הקהל העולמית. בפועל אין לחברי הכנסת הערבים שום השפעה ממשית על החקיקה והם מחוץ לתחום בפוליטיקה הקואליציונית. ויתור על הייצוג הערבי בכנסת יהווה מסר חשוב ואפקטיבי לעולם שמחירו המעשי מינימאלי.
  2. אפשר לחפש תחליף לרשות הפלסטינית שלא ישרת את ישראל.
  3. אפשר להקים מסגרות לשיתוף פעולה ובניית תנועה שתאחד את החלקים השונים של העם הפלסטיני.
  4. צריך לפתוח את הדרך ולקרוא ליהודים אנטי ציונים בישראל להיות שותפים מלאים בתנועה פוליטית אחת.

אסור לצאת מהנחה שאנו חסרי אונים ושיש דטרמיניזם הקובע את עליונות ישראל. הפעיל הפוליטי אינו שואל את עצמו "כמה זמן יקח עד שננצח במאבק?" אלא "מה עשיתי היום כדי לקרב את הניצחון?"

בהקשר זה הזכיר פפה את השתתפותו ב-1992 במשלחת שיצאה לתוניס לבקש מערפאת להעלות את זכויות הערבים הפלסטינים בתוך הקו הירוק במסגרת המשא ומתן עם ישראל שהתנהל באוסלו. לדבריו ערפאת ענה שזהו עניין ישראלי פנימי.

הפילוג בהנהגת המאבק הפלסטיני והעדר פרספקטיבה פוליטית ברורה מונעים ניצול נכון של פוטנציאל התמיכה בדעת הקהל העולמית. נכון שישראל ובני בריתה פועלים לחזק פיצול זה, אך בסופו של דבר האחריות לבניית הנהגת המאבק נופלת על הפלסטינים עצמם.

לבסוף קובע פפה כי כאשר העם הפלסטיני יתאחד מאחורי תוכנית פוליטית דמוקרטית ברורה ויבהיר לעולם כי מה שישראל נלחמת למענו הוא הנצחת גזענותה, הציונות תיפול. הוא מבהיר כי קביעה כזאת לא היתה אפשרית בעבר, אך היא מבוססת על קריאת הדינמיקה של יחסי הכוחות והפוליטיקה העולמית היום.

שינוי לטובה ביחסי הכוחות

כמי שחי באנגליה ומעורה בתנועת הסולידאריות הבינלאומית עם העם הפלסטיני, עמד פפה על כך שלמרות חולשת העמדה הפלסטינית המצב הבינלאומי משתנה לטובת העניין. הבעיה הפלסטינית זוכה למודעות ותמיכה בינלאומית יותר מכל מאבק אחר לשחרור לאומי או לדמוקרטיה. בדרך הטבע תנועת הסולידאריות מתחילה כתנועת מחאה עממית אך היא מתחילה להשפיע גם על האליטות ועל החלטות של מדינות ושל חברות כלכליות.

אחד הגורמים המחזקים את הסולידאריות עם המאבק הפלסטיני הוא המשבר המתמשך של המשטר הקפיטאליסטי הבינלאומי בעקבות המשבר הפיננסי שהחל ב-2008. משבר זה הוביל לחוסר אמון גובר בהנהגות הפוליטיות ובאליטות השולטות בכלכלה הבינלאומית. התנועות החברתיות החדשות רואות קשר ישר בין חוסר הצדק הכלכלי "הפנימי" ובין הדיכוי והניצול כלפי עמי העולם השלישי, קשר ישיר בין גורל השחורים בארצות הברית ובין שלילת זכויות העם הפלסטיני. תובנות שהיו בעבר נחלת מיעוט מרכסיסטי "נוקשה" הן היום נחלת ציבור רחב.

הגלובליזציה של הכלכלה הבינלאומית הובילה לגלובליזציה של תנועת המחאה. קיימת היום תחושת סולידריות רחבה ומחויבות לשמירת זכויות האדם.

הוא מספר בפרטים על השגי תנועת החרם (BDS) ועל קשיי ההסברה הישראלית. ישראל משקיעה תקציבי עתק בשיפור תדמיתה – במיוחד בארצות הברית שלכאורה מהווה "משחק מכור". למרות כל זאת המסבירים הישראלים עצמם מודים בכישלון וכי מבחינתם הקמפוסים בארה"ב אבודים.

ההתקפה האחרונה על עזה, שכבר לא הסתפקה בטיהור אתני אלא פנתה לג'נוסייד, הביאה לשיאים חדשים את תנועת הסולדאריות. סטודנטים למשפטים בפקולטות רבות באנגליה השתלטו על משרדי ההנהלה כתמיכה בפלסטינים. על בנייני עירייה רבים ברחבי אנגליה הונפו דגלי פלסטין.

אילן מדגים את הפוטנציאל של תנועת הסולידאריות מנסיונו האישי. שידורי ה-BBC במהלך המתקפה על עזה הצטיינו בחוסר אובייקטיביות משווע ובתמיכה בוטה בעמדת ישראל. כאשר שמע על הפגנת מאות האלפים שהתארגנה בלונדון כנגד המלחמה, הציע למארגנים להעביר את ההפגנה מול משרדי ה-BBC ולעצור שם להביע את מחאתם. ואכן במהלך ההפגנה התיצבו מאות האלפים למחות מול משרדי ה-BBC.

על החברה הישראלית

לשאלה מהקהל בדבר ההקצנה והסחף ימינה בחברה הישראלית ענה אילן כי ככל שהדבר קשה יש בכך גם יתרון. קודם היתה החברה בישראל יכולה להשלות את עצמה שיש דרך שלישית, "יהודית ודמוקרטית". כיום כבר אי אפשר להסתיר את הסתירה והרוב המכריע בחברה הישראלית בחר בגזענות. בחירה זו מקשה על ההסברה הישראלית ותעזור לנו לחשוף בעולם את אופיה האמיתי של ישראל.

מעבר לכך ההכרעה הברורה של הרוב בחברה בכיוון של הקצנה וגזענות יחייב יותר ישראלים לחפש אלטרנטיבה. מה שנעלם ולא יחזור הוא "השמאל הישראלי" שבלאו הכי היה שותף בכל פשעי הציונות. צריך, וזה נהיה יותר אפשרי עכשיו, להסביר לאותם ישראלים שמצפונם מייסר אותם או שרואים את חוסר התוחלת שבדרך הכיבוש והגזענות שאלו נובעים ישירות מאותה אידיאולוגיה ציונית שבה הם מאמינים ושעל ברכיה חונכו.

כבר היום אנו רואים סימנים ממשיים לכך שחלק מהישראלים מסיקים מסקנות מהמצב. למשל, בעוד שבעבר היתה תנועת הסרבנים בעיקרה נגד השירות בשטחים שנכבשו ב-67', היום הזרם העיקרי הוא סרוב כולל לשרת בצבא הישראלי.

ניצחון ציוני פרושו הנצחת אופיה של ישראל כמדינה גזענית. גם אם תצליח ישראל בדיכוי העם הפלסטיני הדבר רק יוביל לעוד מלחמות כנגד העולם הערבי הסובב אותה. בסופו של דבר לישראל כמדינה צלבנית אין עתיד והיא תובס במלחמות אלו, לאחר שבצורה זו אחרת יוסדרו הבעיות הפנימיות בעולם הערבי. מבחינה זו התכנית שלנו היא הפרספקטיבה החיובית היחידה המוצעת גם עבור הישראלים.

בפניה לציבור הישראלי ישנה חלוקת תפקידים ומשימות בין המרכיב הערבי הפלסטיני ובין היהודים האנטי ציונים. חשוב שהתנועה הפלסטינית תסביר לישראלים כי פחות מדמוקרטיה מלאה לכולם ובכל מקום לא תתקבל, ומי שמסרב לכך יוקע כגזען. ליהודים האנטי ציונים יש תפקיד חשוב בהסברה לציבור היהודי. אולם המנוף העיקרי לשינוי רחב יותר בחברה הישראלית יבוא מהשילוב של הוקעת ישראל בעולם והתרחבות תנועת החרם כנגדה, וקריאה ברורה  מצד תנועה משותפת למען מדינה דמוקרטית אחת ליהודים אנטי ציונים להצטרף למאבק למען עתיד משותף.

לקחים מדרום אפריקה

ההשוואה עם דרום אפריקה חזרה פעמים רבות במהלך ההרצאה, ולאו דווקא בקונטקסט הרגיל של איפיון ישראל כמדינת אפרטהייד גזענית או בדבר האפשרות של פיתרון המבוסס על העיקרון הדמוקרטי של "אדם אחד, קול אחד".

האוייב העיקרי שכנגדו דיבר פפה היה הייאוש והתחושה שאי אפשר לשנות. לצורך זה הוא גייס את נסיונו האישי כאשר יצא לאירופה ב-1980 והצטרף לפעילות בתנועה כנגד האפרטהייד. באותה תקופה שררה אווירת נכאים בתנועה, ורבים חשבו כי המאבק העממי לעולם לא יוכל לשנות את עמדתם של מדינות וחברות כלכליות הפועלים לפי אינטרסים ושתמיכתם היא המאפשרת את התמשכות האפרטהייד.  באותה תקופה שלטה באנגליה מרגרט תאצ'ר שהגדירה את נלסון מנדלה כ"ארכי טרוריסט".

עשר שנים מאוחר יותר, תחת לחץ בינלאומי כבד, הכריז דה קלרק על כישלון משטר האפרטהייד וב-1994 עלתה תנועת השחרור לשלטון בבחירות דמוקרטיות.

סיבה אחרת להזדקק לניסיון המאבק בדרום אפריקה היא עמדתה העקרונית של תנועת השחרור שם, בהנהגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ה-ANC), שסירבה לכל פיתרון שלא יתבסס על דמוקרטיה מלאה לכל התושבים. עמדה זו חיזקה את תנועת החרם שמצאה כתובת ברורה לתמיכה ולהכוונה. קשה לראות היום כתובת ברורה של תנועת השחרור הפלסטיני, הן מבחינת הצגת הפיתרון והן מבחינת הכוונת המאבק. הופעה של תנועת מאבק של תושבי פלסטין שתחתור לפרספקטיבה של מדינה דמוקרטית אחת יכולה למלא חלל ריק זה.

עוד לקח חשוב מדרום אפריקה נוגע להשתנות התנאים הבינלאומיים. ארה"ב היתה זקוקה לדרום אפריקה במסגרת המלחמה הקרה הן ככוח מקומי נגד תנועות השחרור השמאליות והן כמקור מרכזי לאספקת אורניום. כל עוד צורך זה התקיים היתה מוכנה ממשלת ארה"ב לעבור לסדר היום על כל הפשעים שביצע משטר האפרטהייד כנגד האוכלוסייה השחורה. התמוטטות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה (גורמים שלתנועת השחרור לא היה כמובן כל חלק בהם) ייתרו את הצורך במשטר האפרטהייד והפכו אותה מנכס לנטל.

באופן דומה תומכות היום מעצמות המערב בישראל כיוון שהיא משרתת את האינטרסים שלהן. אינטרסים אלו משתנים ויבוא היום בו יאבדו המעצמות עניין בתמיכה בישראל. השאלה החשובה היא מי יאבק עד לאותו רגע כך שזכויות העם הפלסטיני לא יישכחו בינתיים ומי יהיה מוכן בשעת מבחן להביא לפרוק משטר האפרטהייד הישראלי?

על ההתנגדות

בדברו על משבר ההנהגה הפלסטינית אומר אילן פפה לצעירים: יש כמה נושאים שאתם צריכים לברר עם עצמכם. אתם יכולים לעשות זאת בלעדי.

למרות זאת נשארו כעשרים צעירים עוד כחצי שעה אחרי ההרצאה לשאול שאלות ולדון בנושאים שונים.

אחד הנושאים שבו רבים מהם אינם רואים עין בעין עם אילן היה נושא ההתנגדות המזויינת. בתשובה לשאלה הדגיש אילן, מצד אחד, כי לעם מדוכא הזכות להאבק לחרותו בכל האמצעים העומדים לרשותו, כולל מאבק מזויין. מצד שני אמר כי אם היה צעיר פלסטיני והיה עליו לבחור בין הקלצ'ניקוב ללפטופ היה בוחר בלפטופ, מתוך שיקול שהוא כלי יעיל יותר במאבק. הוא אף הזכיר כי למאבק המזויין בימינו אין אותו פוטנציאל שהיה לו בשנות ה-60, ימי צ'ה ג'ווארה ועליית המהפכה הפלסטינית.

כפעיל פוליטי נראה לי כי ההיסטוריון פפה איבד כאן לרגע את ההקשר ההיסטורי. נכון כי בדרום אמריקה נפתח תהליך של שינוי דמוקרטי שאיפשר לתנועות השחרור (שרובן נכשלו במאבק המזויין בשנות השישים והשבעים) להביא לשינוי משמעותי באמצעים דמוקרטיים. לעומת זאת, קשה להתעלם מהעובדה שאנו חיים בלב העולם הערבי שבו לא התאפשר עדיין שום שינוי באמצעים דמוקרטיים. מליציות מזויינות מכל הגוונים והסוגים, החל מ"המדינה היהודית" החמושה בנשק אטומי ועד ל"מדינה האיסלאמית" עורפת הראשים, מתחרות בינהן על השלטון באמצעים אלימים.

המאבק המזויין רב השנים הביא עצמאות לתושבי דרום סודן הנלחמים היום אלו באלו. תושבי כורדיסטאן המחולקת, עוד מאבק היסטורי אבוד לכאורה, לא היו יכולים להגן היום על עצם קיומם לולא המליציות החמושות של מפלגת הפועלים הכורדית שעדיין מוגדרת על ידי מעצמות המערב כארגון טרור.

ההתנגדות המזויינת בלבנון הביאה לנסיגה ישראלית בשנת 2000 לאחר 18 שנות כיבוש ועצרה תוקפנות ישראלית נוספת ב-2006. הנסיגה הישראלית מרצועת עזה התאפשרה רק הודות לשתי אינתפאדות עקובות מדם. אפילו המפגינים שוחרי הדמוקרטיה מאנגליה, שפנו להפגין נגד הבי.בי.סי., קרוב לוודאי שלא היו יוצאים מבתיהם, או שהיו מפגינים למען נושא צודק אחר, לולא הדם הפלסטיני שנשפך בעזה.

המאבק המזויין והמאבק הפוליטי אינם ניגודים אלא משלימים זה את זה.

המחיר הכבד שמשלם העם הפלסטיני במאבקו איננו אלא סיבה נוספת לשאול האם ההנהגה הפוליטית של המאבק אכן משרתת נאמנה, במסירות וביעילות, את ההמונים ושאיפתם לשיבה ולחרות? האם אנו הפעילים הפוליטיים, המפגינים, מחזיקי הלפטופ, עושים ככל יכולתנו כדי לבנות תנועה שתביא להסרת שלטון הרשע ולכינון חברה צודקת?

Arara_Pappe_Audience Pappe_in_Arara_with_audience

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 2,347 שכבר עוקבים אחריו