Skip to content

משטרת ישראל מציגה: הטרדה לפי הנהלים

סליחה על הכותרת המטעה. כמו שנוהגים לתרץ הכתבים בעיתון: "את הכותרות לא אנחנו נותנים".

למעשה הוטרדתי השבוע פעמיים במעצרי שווא – והכל בניגוד לחוק. הסיבה: מאמץ של המשטרה למנוע את ההפגנות שנערכות בחיפה נגד הטבח במפגינים על גדרות כלא עזה.

איך עוצרים כשאין צו מעצר?

בבוקר יום שלישי שמעתי דפיקות רמות על שער הברזל של חצר הבית בליווי צעקות: יואב! יואב!

הייתי עדיין בפיג'מה במיטה, קורא. לרגע חשבתי שמישהו טובע מול פתח ביתי וזועק לעזרתי. שקלתי האם כדאי להתלבש לפני שאחוש לעזרתו? במחשבה שניה נזכרתי כי אנו בחליסה והכביש מכוסה אספלט, מזמן לא ירד גשם, ובכל מקרה מי שטובע על נפשו לא יוכל לחבוט בחוזקה על שער הברזל. נרגעתי והמשכתי לקרוא.

שער הברזל, כשני מטרים גבהו, הייה נעול. אך הפלא זה פלא, הצועק, הצעקות והדפיקות עברו פתאום לדלת הכניסה הראשית, ומשם לדלתות החדרים, ולחלונות. הצועק לא הסתפק בקריאת שמי אלא צירף מעין מוזיקת רקע באמצעות כלי מנגינה מאולתר שהרכיב ממקל שמצא בחצר ומסורגי הבית.

תסכימו איתי כי זו בהחלט אינה הזמנה מעודדת לפתיחת הדלת.

לאחר שנרגעו הרוחות והאורחים הבלתי קרויים הלכו, קמתי בשלווה והתכוונתי לצאת לעמל יומי. אלא שמייד לאחר שפתחתי את השער ויצאתי לרחוב ראיתי ארבע דמויות באות לעברי בריצה. הספקתי לחזור אל תוך החצר ולנעול את השער טרם שהתייצבו האורבים מול השער וצעקו לעברי: תפתח! עכשיו, פנים אל פנים, יכולתי להבחין שמדובר בשוטרי משטרת ישראל, שני גברים ושתי נשים, לובשי מדים ואפילו עונדים תגים עם שמם.

"מה העניין?" שאלתי. "למה שאפתח? יש לכם צו?"

"כן!" אמרו. ביקשתי לראות את הצו – אך הם לא הראו לי דבר. במקום זה צעקו: "תפתח מיד או שנחשמל אותך".

כיוון שכבר שלפו את הטיזר לעברי, לא רציתי לנסות אותם יותר מידי. פתחתי את השער והתלוויתי אליהם.

בתחנה, לאחר מכן, הודיעו לי שאינני עצור אלא מעוכב לצורך חקירה. כשהתלוננתי בפניהם שהם שיקרו לי ועצרו אותי ללא צו, הם שיקרו במצח נחושה עוד יותר: "לא אמרנו לך שאתה עצור ולא אמרנו לך שיש צו".

לאחר המתנה ארוכה, החקירה עצמה היתה קצרה ובסופה הודיעו לי כי אני יכול להשתחרר בתנאי שאחתום על מעצר בית מלא לשלושה ימים. ניסיתי לסרב, ואז הודיע לי הקצין האחראי כי אשלח לבית המעצר ג'למה ולמחרת יביאו אותי לפני שופט שיקבע את תנאי שחרורי. חזרתי בי והסכמתי לחתום על מעצר הבית.

מעצרים לצורך סיכול

ביום חמישי בערב, בעודי במעצר הבית, התייצב שוטר במדים מול שער הברזל והודיע שאני עצור. התלוויתי אליו ללא התנגדות.

כאשר ירדתי מהניידת בחצר תחנת המשטרה הודיע לי השוטר כי, כיוון שאני עצור, עליו לפעול פי הנהלים ולשים אזיקים על ידי ורגלי. הלכתי במסדרונות הארוכים של משטרת חיפה לאיטי כאשר האזיקים מכאיבים לרגלי עם כל תנועה. השוטר ניסה לשכנע אותי ללכת מהר יותר – אך סרבתי.

the police passed from here

פה עברה משטרת ישראל: כולו קיר בגובה מטר – כבר אי אפשר לקפוץ מעליו בלי לשבור אריחים?

הובלתי לחדר הסיור שם החל השוטר שליווה אותי למלא את טפסי המעצר. היתה בעיה. הוא התקשר למספר קצינים בזה אחר זה והסביר להם שהוא צריך למלא טפסי מעצר – אך אינו יודע מה סיבת המעצר שעליו לכתוב בטופס. תוך כך הוא הסביר לאחד הקצינים כי למעשה עצר אותי כיוון שהיום הוא לבד במשמרת, שכן שותפו נשאר לשמור על עצור אחר. לבסוף המציא אחד הקצינים עילת מעצר: "תכתוב התנהגות שעלולה להפר את הסדר הציבורי". הוא שאל לתגובתי. אמרתי שלא עשיתי שום דבר בלתי חוקי וסרבתי לחתום על הטופס.

לאחר שהושלם טקס מילוי הטפסים, יצאנו שוב למסע ארוך במסדרונות לכיוון אגף מודיעין. עכשיו, כדי לזרז את התהליך, הסתבר שאפשר לתת לעצור בלתי מסוכן כמוני לצעוד ללא האזיקים ברגלים.

הקצין התורן באגף מודיעין הקריא לי טקסט קצר שהכין מראש לפיו למשטרת ישראל הגיעה ידיעה מודיעינית בדבר הפגנה בלתי חוקית שמתוכננת להתקיים בחיפה ביום שישי. הוא הזהיר אותי כי אם אשתתף בהפגנה בלתי חוקית זו אחקר על כך. השוטר שעצר אותי נרשם בפרוטוקול כעד לשיחת האזהרה. לאחר מכן, מכיוון שמעצר הבית עוד לא תם ונאסר עלי לשהות לבדי מחוץ לבית, זכיתי להסעה בניידת המשטרה עד לפתח הבית (ביום שני נאלצתי לחזור ברגל).

מסתבר כי בלילה שבין חמישי לשישי הכינה משטרת ישראל רשימה ארוכה של פעילים פוליטיים שלדעתה עלולים להפגין ביום שישי ועצרה או זימנה רבים מהם לשיחות אזהרה דומות.

הטרדה לפי הנהלים

המשטרה צועדת עם הזמן. בכל מקום עבודה מסודר תלוי היום "נוהל למניעת הטרדה מינית". במהלך שיטוטי עם השוטרים במסדרונות מטה משטרת חיפה ראיתי שם טופס דומה תלוי על הקיר, אלא שכותרתו היתה:

"נוהל הטרדה מינית"

משטרת ישראל, כידוע, ארגון מסודר שבו הכל מתנהל על פי הנהלים. וכמובן, על פי הנהלים, לקחו ממני את הטלפון, כך שלא יכולתי לצלם זאת למענכם. לפחות את הסיבה לנוהל הזה עכשיו הבנתי.

 

מודעות פרסומת

לקראת פסק הדין מחר במשפט המשוררת דארין טאטור – מה עומד להכרעה?

(המאמר הבא פורסם היום בשיחה מקומית)

שנתיים ושבעה חודשים לאחר מאסרה והאשמתה בפרסום שיר ושני סטטוסים בפייסבוק, פסק הדין במשפט דארין טאטור, המשוררת הפלסטינית מריינה שבגליל, צפוי להינתן מחר, חמישי ה-3.5, בשעה 11:00, על ידי השופטת עדי במביליה-אינשטיין. תומכיה של המשוררת קראו לציבור לבוא לדיון כדי לבטא בעמידתם לצידה עמדה נחושה למען הגנת חופש הדיבור והאמנות וכנגד רדיפות פוליטיות. הם מקווים שגם אם הנוכחות במשפט לא תמנע את הרשעתה של המשוררת (בכל מקרה פסק הדין כבר נכתב) היא לפחות תעזור לשופטת להחליט שלא לשלוח את טאטור שנית לכלא, לאחר כל הסבל שכבר עבר עליה.

לאחר עשרות מאמרים שכבר נכתבו לגבי משפט יוצא דופן זה, שהיה לעיתים מקומם ולעיתים אבסורדי עד גיחוך, ננסה לסכם כאן בקצרה: מה הן ההוכחות שהוצגו בפני השופטת ובמה עליה להכריע?

האשמה הראשונה והעיקרית בכתב האישום היא פרסום השיר "התנגד עמי, התנגד להם" ביוטיוב ובפייסבוק. התביעה טוענת כי פרסום השיר מהווה הסתה לאלימות. כזכות התביעה הציגה לבית המשפט תרגום של השיר על ידי שוטר חסר כל הכשרה מיוחדת לתרגום ובוודאי שלא לתרגום שירה. חלק גדול מהמחלוקת בבית המשפט נסבה סביב תרגום השיר, כאשר ההגנה הציגה תרגום חליפי מטעם מתרגם סיפרותי מנוסה, דר' יוני מנדל. אולם גם לפי התרגום השנוי במחלוקת של השוטר השיר אינו מכיל שום קריאה לפעולה אלימה אלא מדבר על פלסטינים קורבנות הכיבוש וטרור המתנחלים.

במהלך המשפט, לאור טיעוני ההגנה, שינתה התביעה את קו ההתקפה שלה. בעוד שכתב האישום מתרכז בשיר הרי שסיכומי התביעה, המשתרעים על פני 43 עמודים, מתרכזים בסרטון וידאו ששימש את טאטור כרקע להקראת השיר. התובעת כלל לא הציגה את הסרטון בעת הגשת ההוכחות מטעם התביעה, אך הציגה אותו פעמיים במסגרת חקירה נגדית של עדי ההגנה. כעת היא טוענת כי על רקע הסרטון, הכולל התנגשיות איקוניות בין מפגינים פלסטינים ובין כוחות הכיבוש בעיירה סילווד, הקריאה בשיר להתנגד לכיבוש אינה יכולה להיות מובנת אלא כקריאה להתנגדות אלימה. לצורך כך גם ניסתה התביעה להחריף בדבריה את תוכן הסרטון אף הרבה מעבר למה שיש בו, למשל על ידי טענה חוזרת ונשנית במהלך המשפט ובסיכומים כי הסרטון מציג זריקת בקבוקי תבערה, בעוד שצפיה מדוקדקת בסרטון, שעדיין זמין ביוטיוב, מראה שאין בכך אמת.

נושא נוסף בו אפשר לראות שינוי עמדה מצד התביעה הוא כל היחס לטאטור כמשוררת. במהלך פרשת התביעה ניסתה התובעת להוכיח, ללא כל בסיס עובדתי, כי טאטור הינה משוררת מפורסמת ועל כן הסכנה מדבריה רבה יותר. ההגנה הביאה כעד הגנה את פרופ' ניסים קלדרון, מומחה לתולדות השירה העיברית, וטענה כי אפילו משטרים אפלים כמו משטר הצר ברוסיה והכיבוש הבריטי בפלסטין נמנעו מלרדוף משוררים כמו ביאליק ואורי צבי גינזבורג שהתבטאו בצורה חריפה בהרבה מכל מה שנכתב על ידי טאטור.

בסיכומי ההגנה נמנעת התובעת בעיקביות אובססיבית מלכנות את טאטור משוררת ומלכנות את השיר שבפרסומו היא נאשמת במילה "שיר". במקום זה היא מכנה את השיר בכינויים מכינויים שונים כמו "המלל" או "הטקסט המלווה את הסרטון". כאשר התובעת מדברת על הסכנה שמהווה הנאשמת היא מזכירה כי היא "איננה דמות אנונימית" וכי היא "הוזמנה להציג בפני פורומים נרחבים" – חס וחלילה מלהזכיר כי היא משוררת שהוזמנה לקרוא משיריה.

פרסום נוסף המהווה, לטענת התביעה, הסתה לאלימות הוא פרסום תמונתה של איסראא עאבד מוטלת על רצפת התחנה המרכזית בעפולה לאחר שנורתה על ידי חילים ושומרים ישראלים שחשדו בה בטעות כמי שעומדת לבצע התקפה, לצד תמונת הפרופיל של טאטור באותו זמן ועליה הכיתוב (בערבית, בלשון זכר) "אני החלל הבא". לדעת התביעה המילה הערבית "שהיד", המקבילה בשימושיה השונים ל"חלל" בעברית, מכוונת למי שבא לבצעה התקפה תוך ידיעה שיהרג. טאטור הסבירה בחקירותיה במשטרה ובבית המשפט כי המילה חלל בסטטוס מכוונת לחללים חפים מפשע וכי פרסום הסטטוס נועד למחות על הרג חפים מפשע ולהתריע כי כל אחד מאיתנו יכול להיות הקורבן הבא. כיוון שהמושג של קורבנות פלסטיניים חפים מפשע כמעט ואינו קיים בנארטיב הישראלי, ההגנה הזכירה בסיכומיה בהקשר זה גם את הלינץ באזרח האתיופי הבטום זרהום בתחנה המרכזית בבאר שבע ב-18.10.2015 ואת המאבטח החרדי שימחה חודדטוב שנורה למוות בירושלים ב-21.10 אחרי שנחשד בטעות על ידי חיילים – עוד חללים נוספים של אותה מדיניות יד קלה על ההדק שמפניה הזהירה טאטור בתמונה המפלילה לכאורה.

בנוסף להאשמה בהסתה לאלימות, מואשמת טאטור גם ב"תמיכה בארגון טרור". האשמה זו כולה מבוססת על סטטוס אחד קצר בפייסבוק המתחיל במילים "תנועת הג'יהאד האיסלאמי מכריזה בהצהרה על המשך האינתפאדה בכל רחבי הגדה…" בהמשך קורא הסטטוס לאינתפאדה למען אל-אקצא בתוך הקו הירוק. שני חוקרי משטרה מנוסים חקרו את טאטור בדבר סטטוס זה בהאשמה כאילו הקריאה לאינתפאדה הינה קריאה לפעולה אלימה. היא הסבירה שוב ושוב כי הקריאה הינה למאבק ציבורי לגיטימי למען זכות התפילה במסגד, שנסגר שוב ושוב בפני מתפללים מוסלמים באותה תקופה. אותם חוקרים, שבוודאי חיפשו במה ניתן להאשים את טאטור, לא הזכירו כלל תמיכה בארגון טרור – שכן גילוי הדעת של הג'יהאד רק מוזכר בקצרה באופן עובדתי ואינו נושא הסטטוס.

במהלך המשפט התברר כי כל הנושא של תמיכה בארגון טרור התווסף באופן מלאכותי לכתב האישום על ידי הפרקליטות בלילה שלפני הגשת כתב האישום ב-2 בנובמבר 2015. תוספת זאת הפכה את האישום הפלילי ("הסתה לאלימות") לאישום בטחוני ("תמיכה בארגון טרור") – שבו הארכת מעצר ממושכת נעשית באופן אוטומטי כמעט. כך הצליחה הפרקליטות במחי סעיף לגזול שנתיים וחצי מחייה של טאטור ולמנוע ממנה להגן על עצמה בצורה יעילה. כעת נראה האם השופטת תצליח להסיר את הגיבנת מהתיק ולזכות את טאטור לפחות מסעיף זה.

דיברתי עם טאטור עצמה, לשאול למה היא מצפה לקראת פסק הדין. על פי מה שראתה עד כה, היא אינה מצפה לצדק מבתי המשפט הישראליים ומוכנה לכל החלטה של השופטת. בכל מקרה, אם היא תורשע מחר ובעקבות זה תידון למאסר במהלך השבועות הקרובים, היא מעדיפה ללכת לכלא בהקדם ולא לחכות לערעור. יותר משנתיים וחצי מחייה כבר איבדה בין מאסר, מעצר בית בגלות ומעצר בביתה, ללא קשר לתוצאות המשפט – ומאסר הבית אינו מקוזז מכל עונש שיושת עליה. הדבר החשוב אותו הרוויחה במהלך מאבקה הממושך על צדקת דרכה איננו מה שיחליט בית המשפט – אלא התמיכה הרחבה לה זכתה בארץ ובעולם מכל מי שחופש הביטוי, חרות האדם וזכויות האישה יקרים לליבם.

 

יוזמה חדשה לארגון תומכי המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין – דו"ח על פגישה שנערכה בשפרעם ב-21.4.2018

(כתבה זו פורסם פורסמה לראשונה באתר "ערב 48" בשבת ה-21.4.2018. מפאת חשיבות הנושא פירסמתי אותה גם ב"חיפה אלחורה". תרגום לאנגלית פורסם ב-Free Haifa. להלן מובא תרגום לעברית.)

"אנו שואפים לתרום לגיבושו של חזון אלטרנטיבי ברוח השחרור והדמוקרטיה"

היום, שבת, נערך מפגש התייעצויות בעיר שפאעמר (שפרעם), בהשתתפות עשרות אקדמאים ופעילים מתחום הפוליטיקה והחברה האזרחית, שבסיומו הוכרז על השקת קמפיין "המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין".

בהודעת הסיכום של המפגש, שהועברה ל"ערב 48", נכתב: "לאור הופעתה מחדש של אופציית המדינה האחת כפתרון צודק יותר לסוגיה הפלסטינית ולשאלה היהודית בפלסטין, ואחרי שכל תוכניות החלוקה וההפרדה הגיעו למבוי סתום, ולאור האסונות האנושיים, החומריים והמוסריים שגרמו תוכניות אלו, התכנסו פעילים, אנשי אקדמיה, אינטלקטואלים, סופרים וחלוצי הדור החדש, פלסטינים וישראלים, והודיעו על כוונתם לפתוח במסע רחב בקריאה לאמץ את פתרון המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין ההיסטורית".

המשתתפים הגדירו את המדינה האחת כמדינה ש"יחיו בה הפלסטינים, כולל הפליטים, והישראלים, במסגרת משטר דמוקרטי אנושי, המבוסס על שוויון, על חורבות משטר ההפרדה הגזענית (האפרטהייד) הקולוניאלי והשלכותיו ההרסניות המתמשכות".

בהודעה נמסר כי הפגישה דנה ב"מסמך ראשוני בנושא מדיניות, בן עשרה סעיפים, שהוכן מראש על ידי ועדת תיאום מצומצמת, המתווה בקווים כלליים את חזון הפתרון הרצוי", וכן דנו ב"צעדים מעשיים להכנת ועידה שתתקיים בסתיו הבא, בה יוכרז רשמית על השקת הקמפיין בכל המקומות שבהם נמצא העם הפלסטיני, כמו גם בחברה הישראלית".

המשתתפים הסכימו, על פי מה שנמסר בהודעה, לאמץ את הקווים הכלליים של המסמך, תוך המשך הדיון בנושאים השנויים במחלוקת. זאת מתוך התחשבות בעובדה שהיוזמה\קמפיין רואה עצמה חלק מתנועה רחבה יותר הפעילה בארץ ומחוצה לה מזה שנים רבות בה שותפים קבוצות, פעילים ואקדמאים, פלסטינים וישראלים אנטי-ציונים. היזמה החדשה שואפת ליצור קשר עם כול אותם פעילים במטרה ליצור תנועה עממית רחבה ומשפיעה באמצעות גיוס עממי ועבודה ארגונית, תקשורתית וחינוכית, סביב "פתרון המדינה הדמוקרטית האחת".

המשתתפים קראו "להעביר את הרעיון הנשגב של מדינה אחת מן התחום האקדמי ומהדיון בחוגים מצומצמים  אל המרחב הציבורי והשכבות העממיות", זאת לאור השינויים המתמשכים במבנה הסכסוך, כאשר נקודת המוצא היא עקרונות הצדק, השחרור והחופש, המנוגדים להפרדה הגזענית, לקולוניאליזם ולמלחמות תוקפניות.

המשתתפים הדגישו את התנגדותם לשימוש בתכנית המדינה האחת כדחליל מאיים להפחיד באמצעותו את הישראלים. הם קראו לתמיכה ממשית בתכנית המבטאת "רעיון נאצל המבטיח צדק וחופש מקולוניאליזם ובסיס אמיתי לחיים משותפים".

בדיוניהם הבהירו היוזמים כי חזון אסטרטגי זה דורש מאמץ גדול ומאבק מאורגן ומתמשך ברמה הציבורית, הרעיונית והפוליטית.

ההודעה מציינת את החשיבות שהיוזמים מייחסים ל"תפקיד הפעילים מקרב הדור הצעיר בעיצוב היוזמה, בגיבוש החזון ובהובלת הפעילות למימושו, משום שהם קבוצת הגיל הזקוקה ביותר לחזון שחרור הומניסטי ולדרך שתוביל אותם ממציאות הסכסוך העקוב מדם לעבר עתיד טוב יותר וחיים חופשיים ובטוחים".

 

מדוע סטרה יפעת דורון לתובע במשפט נשות משפחת תמימי?

למרות שלכאורה גם על בית המשפט הצבאי בעופר חל הכלל של פומביות הדיון המשפטי, בפועל לא מתאפשר לציבור יותר מסדק צר להצצה במוסד זה שהינו אחד מאושיות משטר הדיכוי ושלילת זכויות האזרח הבסיסיות החל על תושבי הגדה המערבית מאז כיבושה על ידי ישראל ב-1967. בתקופה של יאוש ואובדן דרך הפך משפטה של הנערה האמיצה עאהד תמימי לסמל חדש שמחזיר את המאבק הפלסטיני להקשר המקורי והאמיתי שלו – עימות בין מנגנון דיכוי אימתני לשאיפת החירות הטבועה ברוחם של כל אישה ואיש. משפט זה הפנה לרגע את אור הזרקורים גם לעבר בית המשפט בעופר.

רבות דובר על החלטת בית המשפט הצבאי לנהל את הדיון כנגד עאהד תמימי מאחורי דלתיים סגורות – בניגוד לבקשתה למשפט פומבי. השופטים טענו כי הם עושים זאת מתוך הגנה על האינטרס שלה כקטינה, אך למעשה אין הם מגינים עליה מפני חרפת האשמה – שכן דעת הקהל הפלסטינית והעולמית מכבדת אותה על מעשיה – אלא מגינים על עצמם ועל הצבא מפני חשיפה נוספת של קלונם כקלגסים.

גם משפטה של נרימאן תמימי, אימה של עאהד, לא התקיים בדלתיים פתוחות באמת. בית המשפט הצבאי מאפשר, במקרה הטוב, רק את כניסתם של שני בני משפחה עבור כל נאשם פלסטיני. לידידים בעלי אזרחות ישראלית מאפשר משטר האפרטהייד יתרון מסויים גם בכניסה ל"עופר": מותר לבוא למשפט, אך רק באישור מיוחד שנותן הצבא, אם ירצה, לאחר הגשת בקשה בפקס.

Ofer military court entrance

הכניסה לבית המשפט הצבאי בעופר: לא באמת פתוח לציבור

למרות כל ההגבלות, יפעת דורון היתה כמעט בת-בית בבית המשפט בעופר. היא איננה עורכת דין ולא נציגה של ארגון זכויות אזרח. בעשר השנים האחרונות היתה יפעת משתתפת קבועה בהפגנות נגד הכיבוש, הן ההפגנות נגד הגדר שבהן יש מאמץ מאורגן לשתף תומכים שאינם פלסטינים במאבק הפלסטיני והן הפגנות רבות שעורכים הפלסטינים תושבי האזור כמעט ללא שותפים. בעקבות הפגנות אלו היא מצאה עצמה שוב ושוב באה למשפטם של ידידים קרובים העומדים לדין בבית המשפט הצבאי. מובן מאליו כי היא לא יכולה היתה להיכנס למתחם המבוצר אלא לאחר קבלת אישורים כמקובל. עכשיו, לאחר שסטרה לתובע, היא חוששת שלא תורשה יותר להיכנס לבית המשפט.

לאחר שחרורה נפגשתי איתה בניסיון להבין מה הוביל אותה למעשה הבלתי שיגרתי.

(נוסח מקוצר של הראיון פורסם ב"שיחה מקומית". הנוסח המלא פורסם באנגלית ב"Mondoweiss" וב"Free Haifa")

המניע

התקשורת, כרגיל, מנסה להכניס את האירועים לתוך התבניות המוכרות. כך מדברים על אירוע שקרה בזמן משפטה של עאהד תמימי, על תומכת ישראלית-יהודייה שקמה וסטרה לקצין. כששמעתי את הדברים ישירות מפי יפעת, וקראתי בעיון את מסמכי הדיונים בהארכת המעצר שקיבלתי ממנה, הסתבר לי כי הן העובדות והן הפרספקטיבה הפוליטית מאחורי המעשה שונות ממה שהוצג.

ראשית, משפטה של עאהד התקיים, כאמור, מאחורי דלתיים סגורות, ולכן האירוע כלל לא יכול היה להתרחש במהלכו.

באותו יום רביעי, ה-21.3.2018, התקיים בבית המשפט בעופר גם משפטן של נרימאן, אימה של עאהד, ושל נור, בת דודתה. בשל ההחלטה לעצרן עד תום ההליכים והאפשרות שיוחזקו בכלא תקופה ארוכה עד לסיום המשפט נאלצו עאהד ונרימאן תמימי להסכים לעיסקת טיעון שכללה מאסר בפועל של 8 חודשים לכל אחת מהן. בית המשפט התכנס לתת אישור פורמאלי לעיסקאות הטיעון, כולל גם זו של נור, שהיתה משוחררת קודם והעונש שהוטל עליה לא כלל מעצר נוסף. למרות שהדיון היה בעיקרו רק מראית עין פורמאלית, השופטת הצבאית האריכה בדיונים ולקחה לעצמה פרקי זמן ארוכים לשקול האם לקבל את מה שכבר

Ahed Tamim in Ofer court - Oren Ziv

עאהד תמימי בבית המשפט הצבאי בעופר בזמן הארכת מעצרה – לפני שבית המשפט החליט להתחבא מאחורי דלתיים סגורות. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

סוכם בין הצדדים. לבסוף, בשבע בערב, קמה השופטת ממקומה ויצאה מהאולם לאחר ששלחה את נרימאן תמימי לבלות שמונה חודשים בכלא. ברגע זה ניגשה יפעת אל התובע, קצין שעל פי המדים והדרגות נראה בכיר למדי, והביעה את מחאתה.

יפעת מסבירה כי מחאתה לא רק שהתרחשה "טכנית" בסיום משפטה של נרימאן אלא גם נבעה, בראש ובראשונה, מתוך המצוקה הקשה שגרם לה מעצרה של האם, אישה אותה ליוותה מקרוב במשך שנים של מאבק וכלפיה היא מלאה רגשי חברות והערכה.

היא מספרת על תחושת שותפות שהתפתחה מתוך נסיונות קשים. היא נזכרת כיצד אחיה של נרימאן, רושדי, נורה על ידי חיילים מאחורי בית המשפחה. כאשר הגיעה הידיעה כי מצבו של רושדי התדרדר הגיעה יפעת עם רבים מתושבי האזור לבית החולים והיתה שם כאשר נודע כי הוא "איסתשהד" – מת כחלל נוסף של הכיבוש. היא ישבה ליד מיטת בבית החולים של קרוב אחר, מוסטפא תמימי, אותו היא מתארת כ"אדם בעל לב טוב וג'נטלמן אמיתי", שהחיילים ירו לראשו רימון גז בכינון ישיר, פציעה שגרמה למותו למחרת היום. היא ליוותה את נרימאן כאשר נאסר באסם, בעלה, וכאשר זו נפצעה מירי מכוון של כדור חי לרגלה, מה שגרם לריסוק העצם ודרש תהליך החלמה ממושך. היא היתה שם וחשה את סיבלה של נרימאן כאשר הילדים ספגו מכות מהחיילים וכאשר נעצרו.

כעת, כאשר נרימאן עצמה בכלא, הרגישה יפעת כי היא אינה יכולה פשוט לעבור על כך לסדר היום ולהמשיך בחייה הרגילים. היא הרגישה צורך לעשות משהו, להגן עליה, לזעוק כנגד מה ששנראה לה טירוף חסר כל היגיון. מבחינתה לא מדובר בסולידאריות במובן המופשט של הבעת עמדה פוליטית מבחוץ, אלא במעורבות אישית יותר, בלהיות ולהאבק ביחד. במובן זה גם המחשבה כי יתכן ותהיה גם היא בכלא לא נראתה לה כה זרה ומוזרה.

המעשה

כמו הטייסים שמטילים את הפצצות הרצחניות ביותר מתוך תחושה שאיש לא יוכל לפגוע בהם במרומי מעופם, כך גם מערכת המשפט הצבאי, התובעים והשופטים, גורמים את העוול והסבל העמוקים ביותר באווירה סטרילית ומתוך תחושת חסינות הגובלת בזחיחות הדעת.

בבקשת המעצר שהוגשה כנגד יפעת למחת היום, בסעיף "העובדות", מתואר המעשה במשפט קצר ובפשטות יחסית: "החשודה תקפה את הפרקליט הצבאי באולם בימ"ש עופר לאחר סיום הדיון בעניינה של נרימאן תמימי". על "עובדה" אחת מינימליסטית זו מנסה בקשת המעצר לבסס חמישה סעיפי אשמה שונים: "איומים, תקיפת עובד ציבור, תקיפה סתם, הפרעה לעובד ציבור, העלבת עובד ציבור."

ofer prison

בית המשפט הצבאי בעופר נמצא בתוך המתחם המבוצר של הכלא הצבאי – פיזית ומהותית

בזמן הדיון בהארכת המעצר ניסה נציג המשטרה לתאר את האירוע בחומרה יתירה: "בתוך אולם בית משפט צבאי, בזמן שהתובעים ויועמ"ש איו"ש נוכחים באולם, תקפה בסטירה את סגן אלוף ראסם לאחר שהטיחה בו שאין להם סמכות לשפוט אותה."

בהודעת ערר על שחרור החשודה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי, טען נציג המשטרה כי "תקפה את ראש התביעה הצבאית באיו"ש, במהלך קיומו של דיון והכרעה בדבר גזר דינה של חשודה פלסטינאית תושבת הכפר נבי סאלח, החשודה בתקיפת חיילי צה"ל. המשיבה החלה לצעוק באולם בית המשפט הצבאי לעבר התובעים הצבאיים במהלכו של הדיון "מי אתם שתשפטו אותה", ובמקביל סטרה לקצין צה"ל בדרגת סגן אלוף המשמש בתפקידו כראש התביעה הצבאית באיו"ש".

בניסיון להוכיח את מסוכנותה של החשודה, ממשיך כותב הערר וטוען כי "המשיבה ניסתה במעשיה לערער על סמכות בית המשפט הצבאי… שגה כבוד בית המשפט קמא… עת לא נתן דעתו למידת המסוכנות העולה מהמשיבה בעצם ביצוע המעשה כלפי קציני צה"ל במדים המייצגים את רשויות האכיפה באיו"ש ומעצם ביצוע המעשה העלול להרפות ידם של שלוחי אכיפת החוק באיו"ש… דבר המהווה מסוכנות כשלעצמה."

המעצר

בשעת המעשה היו באולם בית המשפט צוותי עיתונות. על פי הנוהל נאסר עליהם לצלם בזמן שהשופטת באולם, אך כיוון שהשופטת יצאה התכוונו כולם להתחיל ולצלם. לא ברור אם מישהו מהם קלט את הרגע הנדיר, אך בתקשורת לא התפרסם שום תיעוד חזותי. באולם פעלו גם מצלמות אבטחה, לכן סביר להניח כי בידי המשטרה קיים תעוד מלא של האירוע.

למרות שבמקום שהו חיילים רבים שנועדו לשמור על הסדר, הם לא התנפלו על יפעת אלא פנו אליה ודרשו ממנה לצאת מהאולם, כנראה כדי לא לתת לתקשורת הרבה שהיתה במקום עוד חומר פוטוגני. יפעת ניסתה לדחות את הרגע בו תהיה לבדה מוקפת שוטרים וחיילים והצליחה אפילו להתיישב על כיסא פנוי שהיה במקום. לבסוף הוציאו אותה החיילים מהדלת האחורית, ממנה יצאה קודם השופטת. השופטת, שעדיין לא התרחקה מהמקום, הסתכלה על יפעת בבעתה, למרות היותה מוקפת חיילים. מחוץ לאולם בית המשפט והרחק מהתקשורת הפכה כעת יפעת לעצורה, חסרת זכויות כמעט כמו אלו שמחתה על גורלם. היא החלה להסתגל לרעיון לבלות חודשים ארוכים של העדר חופש בהטלטלות בין בתי המעצר ובתי המשפט.

מעופר נלקחה יפעת אל מטה משטרת בניימין שליד מעלה אדומים. בחדר קטן באגף החקירות ראתה שני עצורים פלסטינים שעינהם מכוסות בפלנלית והם אזוקים בידיהם וברגליהם.  מספר חיילים שמרו עליהם. לאחר חקירתה, בשעות הקטנות של הלילה, אף הוכנסה יפעת לזמן מה לחדר בו שהו השניים. נראה היה שהם שוהים במקום כבר זמן רב ונלקחים לחדר זה בהפסקות בין החקירות. העייפות והכאב ניכרו על פניהם עד שנראה כי בקושי הם יושבים על הכיסא. המבוגר שבהם, כבן 20, נראה כמו תמונת פוסטר של כל מה שאנו שומעים על עינויים, חולצתו הייתה מוכתמת בכתמי דם. השני היה ממש ילד. כאשר באו החיילים לקחת אותו להמשך החקירה הם הסירו מפניו את הפלנלית ויפעת הצליחה לשאול אותו בן כמה הוא. הוא בן 13. "בתח'פש" – "אל תפחד, שאלוהים יחזק אותך" – הספיקה לאמר לו, לפני שהוציאו אותה מהחדר כדי שלא תפריע לשגרת העינויים.

חקירתה, עם תהליך הצילום והזיהוי, החלה בערך בחצות ונמשכה עד שתיים וחצי לפנות בוקר. הראו לה תלונה של התובע ועדויות של שני עדים התומכים בתלונתו. היא לא שיתפה פעולה עם החקירה ולא ענתה לשאלות, עניין של הרגל ושל עיקרון. הם עושים את עבודתם כדי להשליט משטר של דיכוי, ואין שום סיבה שתעזור להם.

כיוון שהשעה היתה מאוחרת ביקשו שוטרי משטרת בניימין רשות מיוחדת להשאירה בתחנת המשטרה ולא להעבירה לבית המעצר. זמן מה ישבה על כיסא עד שהתפנה מקום בתאי המעצר הקטנים. את שארית הלילה בילתה בתא מלוכלך וצר, גודלו כמטר על שני מטר. מזרון לא ניתן לה ועל שמיכות אין מה לדבר. הריהוט היחיד בתא היה ספסל מתכת צר וקשה עליו ניתן היה בקושי לשבת. כאשר נזכרה בשני העצורים הפלסטינים איתם חלקה חדר קודם לכן חשבה שגם כך היא למעשה מופלית לטובה.

את הלילה הבא בילתה בתנאים "נורמאליים", במושגים של מערכת הכליאה הישראלית, בבית המעצר לנשים בנווה תרצה.

המשפט

ביום חמישי בבוקר הובאה לבית משפט השלום בירושלים. המשטרה הגישה בקשה להארכת מעצרה בחמישה ימים. העילות שציינה המשטרה להצדקת הצורך במעצר היו הסכנה לשיבוש הליכי חקירה ובאופן כללי יותר "סיכון בטחונו של ציבור".

יפעת הודיע לשופט שהיא אינה מעוניינת להיות מיוצגת  על ידי עורך דין וכי תייצג את עצמה בדיון. בשיחה עימי היא מסבירה: אין פה שאלה משפטית. זה משפט פוליטי ובפוליטיקה אני מבינה. בהיותי מייצגת את עצמי יכולתי לאמר את דברי בצורה הברורה ביותר.

בית המשפט התקשה להתמודד עם העצורה שמייצגת את עצמה. עו"ד לאה צמל באה לישיבה לשאול לשלומה של יפעת. למרות שלא היה לה כל תפקיד רשמי בדיון נכתב בקידמת הפרוטוקול, תחת הכותרת "נוכחים", מתחת לשם התובע וחשודה, "נוכחת בדון עו"ד לאה צמל (אינה מייצגת)".

Yifat in Jerusalem district court 23 March 2018

יפעת דורון בעת הדיון בהארכת מעצרה בבית המשפט המחוזי בירושלים

בעת הדיון ויתרה יפעת על זכותה לחקור את התובע והודיעה שאינה מתנגדת להארכת מעצרה. היא אף הוסיפה כי "לעניין המסוכנות אני מסכימה איתם שכל מי שלא מיישר קו עם משטר האפרטהייד שלכם, או מעיז לחשוב בצורה עצמאית, מהווה סכנה למשטר". בפרוטוקול בית המשפט נרשם בטעות "משטרת האפרטהייד" ו"סכנה למשטרה".

השופט לא השתכנע שיפעת אכן מסכנת את משטר האפרטהייד וקבע בהחלטתו כי "אין כל הצדקה למעצר, למרות הכיעור שבמעשה. אין כל פעולה המצדיקה מעצר, והמעשים אינם מקימים מסוכנות המחייבת הענות לבקשה". הוא הורה לשחרר את יפעת וחייב אותה בהפקדת 1,000 שקל, חתימה על ערבות ואיסור להיתקרב לכל בית משפט צבאי למשך 180 יום. התובע ביקש את דחיית השחרור בפועל עד לערעור והשופט נעתר לבקשתו.

בהודעת הערר שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים מדגיש רב פקד אמויאל ממשטרת בניימין את האופי הפוליטי של המחאה. הוא כותב כי "בית משפט קמא לא נתן את דעתו כי המשיבה ניסתה במעשיה לערער על סמכות בית המשפט הצבאי ולפגוע בהליכי משפט של הרשות התובעת והרשות השופטת באזור". הוא מאמץ למעשה את טענתה של יפעת כי היא "מסוכנת" מעצם החלטתה לקרוא תגר על אושיות המשטר.

גם בדיון בבית המשפט המחוזי, בבוקר יום שישי ה-23.3, ייצגה יפעת את עצמה, וגם כאן צויין בפתח הפרוטוקול כי עו"ד צמל נוכחת אך אינה מייצגת.

נציג המשטרה הדגיש שוב בבית המשפט את האופי הפוליטי של המעשה שלדעתו מבסס את עילת המעצר בגין מסוכנות. הוא אמר "המסוכנות עולה מעצם ביצוע המעשה של המשיבה. לא ניתן להתעלם מעצם מקום ביצוע העבירה, מעצם היותו של בית המשפט צבאי, ישראלים ופלסטינאים מגיעים למקום ובית המשפט מהווה להם אבן דרך, גוף שלטוני המהווה סמכות ביו"ש לכל גופי האכיפה באזור".

יפעת, מצידה, אחרי שהדפה ניסיון נוסף של בית המשפט לתת לעו"ד צמל לדבר במקומה, חזרה על עמדתה שהיא אינה מתנגדת לבקשת המשטרה להאריך את מעצרה. בהתייחס להחלטת בית המשפט לשחררה היא הוסיפה כי "אני לא מוכנה להשתתף במשחקי הדמוקרטיה ליהודים בלבד שלכם".

שופט בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי "אין במעשים המיוחסים למשיבה כי להקים מסוכנות המחייבת מעצר." הוא אף התייחס לפרקטיקה הפסולה של המשטרה להעמיס האשמות שווא במסגרת הליך הארכת המעצר באומרו: "לא ברור לי מדוע נחקרה המשיבה בחשד לאיומים שעה שחומר החקירה אינו מצביע על כך."

עם דחיית ערעור המשטרה שוחררה יפעת. עדיין לא ברור האם יוגש כתב אישום כנגדה.

התוצאות

עורכת הדין גבי לסקי, שייצגה את בנות משפחת תמימי, ניהלה מאבק משפטי קשה בדרישה לשחררן בערבות בטרם המשפט. הכישלון במאבק זה הוא למעשה שכפה על הנאשמות את עיסקת הטיעון, שכן מעצרן במהלך המשפט היה יכול בקלות להימשך זמן רב עוד יותר. לעומתם יפעת לא היתה מיוצגת, הסכימה להארכת מעצרה, אך שוחררה תוך יומיים, אפילו ללא מעצר בית.

את התוצאה קבע משטר ההפרדה הגזענית, אפרטהייד בלעז, הנהוג בבתי המשפט בישראל, הרואה בכל מתנגדת משטר ערביה-פלסטינית אוייב מסוכן שאינו ראוי לזכויות אדם בסיסיות. הדמוקרטיה בישראל שמורה למי  שנתפס כחלק מעם האדונים.

בדיעבד, החלטה זו, הגם שיפעת לא שאפה אליה ולא פעלה למענה, משרתת בהחלט את המאבק שלמענו התגייסה. כאשר ברחבי העולם נשואות העיניים אל עאהד תמימי, הנערה הכלואה כיוון שסטרה לחייל, שיחרורה המהיר של יפעת מהווה את ההוכחה הניצחת לסיבת מאסרה של עאהד. עאהד, כמו אלפי פלסטינים, עצורה בגלל הפשע החמור ביותר בספר החוקים הישראלי: באשמת היותה ערביה.

מה שמתסכל את יפעת הוא שלא רק בתי המשפט התייחסו אליה לפי התווית המוכנה מראש של "יהודייה ישראלית", אלא גם רבים מבעלי הכוונות הטובות הרוצים ב"הבנה בין הצדדים" ממשיכים לחשוב גם הם באותם מונחים. "אם כבר רוצים לתייג אותנו לפי מגזרים, ולא להסתפק בכך שכולנו בני אדם", היא אומרת, "מדוע שלא יכתבו כי אישה עשתה פעולת מחאה נגד מעצרה של אישה אחרת. זו קטגוריה הרבה יותר משמעותית ורלוונטית."

"ההבדלה השיטתית ביחסה של המשטרה ובתי המשפט לפעילים לפי סיווגם כיהודים או ערבים לא רק נובעת ממשטר האפרטהייד אלא גם נועדה לשמר ולחזק אותו", היא מסבירה. היהדות היא דת וכיוון שאינה דתיה למעשה הגדרתה כיהודיה בטעות יסודה. היא גם לא מגדירה עצמה כישראלית, לכל היותר ניתן לאמר שיש לה תעידת זהות כחולה. המסר שלה הוא העמידה ביחד של הנאבקות והנאבקים למען החרות והצדק, תוך שבירת החלוקה שכופה עלינו השלטון.

Iris Bar caricatur on the release of Yifat Doron

יפעת דורון בבית המשפט – ציירה איריס בר

ליל סדר בלתי נשכח אצל משפחת בנקאטי…

סיפור לחג

(הסיפור הבא פורסם בליל הסדר 2018 באתר "העוקץ".)

באמצע שנות ה-70 היינו צעירים אידיאליסטים, מהפכנים נלהבים, ותכננו בכל הרצינות לבצע את מה שאהבנו לכנות "הפשע של המאה". האמנו שכדי לשים קץ לעוני ולניצול יש לעשות מהפכה סוציאליסטית ולהחרים מהעשירים את כל העושר שצברו על חשבון זיעת הפועלים.

בינתיים התקיימנו די בדוחק מעבודות כאלו ואחרות. את העשירים עצמם לא יצא לנו להכיר אישית, אך, כמובן, קראנו על המפורסמים שבהם בעיתונים. לכן התרגשנו כאשר הוזמנו לבלות את ליל הסדר בביתה של משפחת אחד מבכירי הבנקאים בארץ, משפחת בנקאטי.

מעשה שהיה כך היה.

מי שהיתה חברתי באותם ימים עבדה כדוורת. תחום החלוקה שלה היה בשכונה מבוססת על הכרמל. לקראת חג הפסח פנתה אליה בעלת המכבסה השכונתית וסיפרה לה כי משפחת בנקאטי, שהתגוררה בבית פרטי גדול בשכונה, מחפשת עובדת שתשטוף כלים בביתם בליל הסדר, זאת כיוון שחלק מהמשרתים הקבועים, כך במילים אלה ממש, ביקשו חופש כדי לעשות את החג עם משפחתם.

בעלת המכבסה רמזה שהבנקאטים ישלמו סכום נאה. במילא לא היו לנו תוכניות מיוחדות לאותו ערב, וחשבנו שכדאי לנצל את הזדמנות לעבודה משתלמת.

בשעה המיועדת לתחילת הסדר החנינו את הקטנוע מול בית המשפחה, טיפסנו על המדרגות דרך הגן ודפקנו על הדלת. הדבר הראשון שהפתיע אותי היה שתושבי הבית, שככל הידוע לי היו תושבי קבע בחיפה, הקפידו לדבר ביניהם ואיתנו רק בצרפתית ובאנגלית. כלומר, איתנו רק באנגלית, שכן צרפתית לא ממש הבנו.

הוּבלנו מיד אל המטבח וקיבלנו את ההוראות הנחוצות. קודם שיצאה אֵם המשפחה מהמטבח כדי להצטרף אל המסובים לשולחן הסדר היא גילתה גם התעניינות אישית:

– אתם כבר עשיתם סדר היום?

– האמת שלא.

– טוב, אז אתם יכולים לשמוע אותנו קוראים מההגדה ושרים.

המנות עלו על השולחן בזו אחר זו ועם סיום כל מנה התמלא הכיור ערמה גדולה של כלים מלוכלכים. עבדנו בחריצות כמעט ללא הפסקה: מפנים את שאריות האוכל, שוטפים, מסבנים, שוטפים שוב, מנגבים ומניחים הכול בסדר במטבח כדי לפנות מקום לערימת הכלים הבאה.Washing dishes cat

אֵם המשפחה לא שכחה אותנו גם בעודה מנצחת על מלאכת הסדר. כאשר ירדה מהשולחן מנה שלא נאכלה עד תום ונראתה ראויה לשימוש היא נכנסה למטבח כדי להודיע לנו כי מנה זו צריכה להיכנס למקרר בדיוק כפי שהיא וכי אל לנו לאכול ממנה. ממה שנועד להיזרק היא דווקא הרשתה לנו לאכול, אבל האמת שלא היו לנו לא חשק ולא פנאי לאוכל.

כך עבדנו בחריצות כשלוש שעות וחצי. לאחר שהתפזרו האורחים סיימנו לנקות את אחרוני הכלים שירדו מהשולחן ושוב הוּבלנו, אך הפעם – אל דלת הכניסה. בחוץ, בחושך, דחף לידי מר בנקאטי דבר מה מגולגל לגליל צר. ירדנו במדרגות אל הרחוב וליד הקטנוע, לאורו של פנס הרחוב, פתחתי את הגליל. היה זה שטר בודד של מאה לירות.

הסתכלנו זה בזו, יותר בפליאה מאשר באכזבה. לא דיברנו עם מעסיקנו על שום סכום, אך ציפינו לקבל כמה מאות לירות. לפחות מאתיים. עשינו חישוב מהיר והגענו למסקנה כי מאה לירות היו, באותם זמנים, בערך שכר צנוע של "עוזרת בית" שהיתה עובדת אותן שלוש שעות וחצי ביום רגיל, ללא תוספת שבת וחג.

הסתכלנו זה בזו שוב ואמרנו: אנחנו לא מתביישים ולא מפחדים ממר בנקאטי. נלך לדבר איתו.

טיפסנו שוב על המדרגות וצילצלנו בפעמון. מר בנקאטי פתח את הדלת ובאנגלית השבורה שלנו התחלנו לשטוח את טענותינו.

– "ראשית," אמרתי לו, "עבדנו כאן שני אנשים במשך שלוש שעות וחצי. השכר שנתת לנו אינו מכסה אפילו עבודה של עובד אחד."

– "אנחנו הזמנו לעבודה רק את חברתך," ענה לי מר בנקאטי ללא היסוס. "אתה באת על דעת עצמך ואין שום סיבה שנשלם גם לך."

הסברתי לו כי היתה עבודה רבה, וכי חברתי לא היתה יכולה לסיימה בתוך שלוש שעות וחצי לבדה. הוא לא השתכנע.

בהמשך טענו כי השכר בליל חג אינו יכול להיות כמו שכר ביום עבודה רגיל. מר בנקאטי דחה גם טענה זו מכל וכל בנימוקים כאלו ואחרים. כאשר התעקשנו והמשכנו להתווכח הוא קרא לבנו. לרגע חשבתי שהוא רוצה לסלק אותנו בכוח מפתח ביתו, אלא שהבן הוזמן לתרום לוויכוח האידיאולוגי מניסיון חייו. מר בנקאטי הסביר כי בנו, כשהיה  סטודנט, עבד כשומר באוניברסיטה. במסגרת עבודתו זו לא קיבל בנקאטי הצעיר כל תוספת על עבודה בלילות ובחגים. הבן אישר את דבריו.

הסצנה היתה סוריאליסטית למדי. בשעת לילה מאוחרת אנו עומדים בפתח ביתו של מר בנקאטי, מבעלי בנק גדול למדי, מפעלים ואוניות סוחר, ודנים עימו ועם בנו באנגלית בנושאים עקרוניים הקשורים בזכויות העובדים. חשבתי אז כי במהלך אותה חצי שעה שבה התווכחנו על שכרנו הרוויח בנקאטי מעסקיו אלפי מונים מכל מה שיכולנו לחלום לקבל.

כאשר התארך הדיון וכמעט אפסה התקווה לקבל תוספת, אמרתי:

– I appreciate your generosity and I’m sure that the papers would appreciate to hear this story

כאן איבד מר בנקאטי את סבלנותו, עבר לדבר בעברית והרים את קולו. הוא חזר על אותם טיעונים ואנו חזרנו בעברית על טיעוננו.

לבסוף אמר:

– טוב, אם אתם מתעקשים, אתן לכם עוד 20 לירות.

– תודה, אמרתי, איננו צריכים את העשרים לירות שלך.

חזרנו הביתה והרגשנו שעכשיו אנחנו מכירים את העשירים מקרוב. הפשע של המאה נראה לנו קרוב ומפתה מתמיד.

במחשבה שניה אפשר לסכם זאת גם אחרת: לא רק שהתנדבתי לשטוף כלים בבית משפחת בנקאטי ללא תמורה, גם תרמתי להם 20 לירות משכר עבודתה של חברתי.

הערה

כל דמיון בין גיבורי הסיפור לדמויות אמיתיות מבכירי מערכת הבנקאות בארץ הינו מקרי בלבד.

הפגנה צועדת ברחובות חיפה נגד הטבח במפגינים על גדרות רצועת עזה

במוצאי שבת, ה-31.3.2018, התכנסו כמאה מתושבי חיפה והאזור בצומת באסל אל-אערג' במושבה הגרמנית כדי למחות נגד הטבח שהתקיים ביום שישי במפגינים בלתי חמושים בתהלוכת השיבה על גבולות רצועת עזה. ההזמנה להפגנה באה מטעם "חראק חיפה" ונענו לה רבים מפעילי המפלגות הפלסטיניות והפעילים הדמוקרטיים בעיר. המרכיב העיקרי בהפגנה היו צעירות צעירים פלסטינים, רבים מהם עם כפיות לצווארם, אך השתתפו בה גם רבים מהפעילות והפעילים הדמוקרטיים היהודים בעיר.

(כתבה זו התפרסמה באנגלית ב-Free Haifa)

Haifa demo slogans in 3 languages

המפגינים נשאו סיסמאות בשלוש שפות: ערבית עברית ואנגלית, נגד פשעי המלחמה שמבצעת ישראל

המפגינים נשאו דגלי פלסטין ושלטים בערבית, עברית ואנגלית, עליהם נכתב בין השאר: "עצרו את הטבח!", "הירי במפגינים פשע מלחמה", "יופסקו פשעי המלחמה של ישראל", חיפה, כולנו עזה", "פלסטין חופשית", "הקץ לדרך אוסלו" ועוד. הזעם על הטבח התבטא בקריאות המפגינים שלא פסקו להדהד ברחובות העיר במשך יותר משעה וחצי: "ברוח ובדם נפדה את עזה", "יא המונים הצטרפו אלינו, עמנו בעזה מקריב את דמו", "חרות חרות, עמי רוצה חרות", "היום סוגרים את הרחובות" ועוד. המפגינים נשאו גם סיסמאות הקוראות להכרזת שביתה כללית במחאה על הטבח.

למרות שלא היתה מתוכננת תהלוכה, אחרי כחצי שעה החלו המפגינים לצעוד ברחוב אלנבי לכיוון ואדי ניסנאס. משם פנתה התהלוכה לתוך סמטאות ואדי נסנאס, שלכבוד תושביו אף המציאו המפגינים סיסמא מיוחדת: "קומו תושבי ואדי ניסנאס, נגן על עזה ונגן על האנשים" (בערבית זה מתחרז). לאחר הסיבוב בואדי חזרה התהלוכה דרך רחוב כורי, הרחוב הראשי החוצה את הואדי, ומשם לכיכר אמיל חביבי, שבו נעמדו המפגינים על הכיכר וקראו סיסמאות. לבסוף סגרה התהלוכה שוב את רחוב אלנבי בדרכה אל נקודת מוצאה במושבה הגרמנית.

March in Allenby street toward Wadi Nisnas 2

המפגינים צועדים ברחוב אלנבי בואכה ואדי ניסנאס

מראשית ההפגנה נכחו במקום שוטרים ומספר ניידות, אך לא נראתה נוכחות של היחידות המיוחדות לפיזור הפגנות. ההפגנה התפזרה ללא התערבות המשטרה.

להלן קישור לווידאו מההפגנה.

משפט המשוררת דארין טאטור: למרות התנגדות ההגנה – סיכום נוסף לתביעה

(גרסה מקוצרת של כתבה זו הופיע ב"שיחה מקומית". תרגום לאנגלית הופיע באתר 972 + )

כמו דמות מסרט מצוייר שרצה מעבר לפי התהום – אך ממשיכה לרוץ באוויר, כמו אכילס שחשב כי ישיג את הצב בקלות – אך בכל פעם שהוא מגיע למקומו הצב התקדם עוד מרחק מה, כך גם משפט המשוררת דארין טאטור, העצורה מאז אוקטובר 2015, מתכחש לכוח המשיכה ומסרב להסתיים.

באפריל 2017 נשמעו אחרוני העדים ונקבע כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב תוך שלושה חודשים. בספטמבר ביקשה ההגנה להגיש ראיות חדשות, והעניין נידון ב-15 בנובמבר. בהזדמנות זו נענתה השופטת לבקשת התביעה להשלים את הסיכומים בכתב באמצעות סיכומים בעל-פה.

לאחר מספר דחיות נקבעה ישיבת בית המשפט לצורך שמיעת הסיכומים ליום ראשון ה-18 בפברואר. בתגובה לבקשת הסניגורית גבי לסקי לקבוע את הישיבה לשעה מאוחרת מעט, בהתחשב בעובדה שעליה להגיע מתל אביב לנצרת, קבעה השופטת עדי במביליה-איינשטיין את הישיבה ל-8:30 בבוקר. בבוקר יום ראשון התייצבה טאטור עם אביה, הסניגורית וכחמישה עשר מתומכיה ב-8:30 בפתח אולם השופטת, שנפתח לבסוף ב-8:45.

סיכומי התביעה חוזרים על עצמם

התביעה הגישה סיכומים בכתב המשתרעים על פני 43 עמודים. ההגנה הצליחה לצמצם את טיעוניה ולדחסם ל-83 עמודים. ההצדקה הראשונית לסיכומים הנוספים בעל פה היתה הראיות הנוספות…

אלא שראייה אחת לא התקבלה כלל: התביעה הצליחה לשכנע את בית המשפט שלא לקבל כראייה תצלום מעמוד הפייסבוק של טאטור המראה כי תמונת הפרופיל "אני השהיד הבא" התפרסמה לראשונה ביולי 2014 בתגובה לרצח הנער מחמד אבו ח'דיר. הנימוק היה העדר עד שיוכיח את האוטנטיות של התמונה. הראייה השניה נוגעת לפרסום הסרטון המלווה במילות השיר "התנגד עמי". ההגנה הביאה ראייה בדבר פרסום אותו סרטון עצמו על ידי השרה מירי רגב על עמוד הפייסבוק שלה. כיוון שלא ננקטו כל צעדים נגד רגב, ההגנה טוענת כי יש בכך הוכחה לאכיפה מפלה. הטיעון בעניין זה לא נמשך אפילו דקה מתוך כשעה ורבע של הסיכומים החוזרים של התביעה.

לעומת זה ניצלה התובעת, עו"ד אלינה חרדאק, את מעמד הסיכומים בעל-פה בכדי לחזור על אותם טיעונים שכבר פרטה באריכות בסיכומים בכתב. התביעה מנסה להציג את השיר "התנגד עמי" כחלק מהגל של "אינתפאדה הבודדים" באוקטובר 2015. ההגנה הציגה את השיר כמחאה לגיטימית כנגד הכיבוש שבמרכזה תאור הפגיעה בפלסטינים חפים מפשע. ההגנה הסתמכה בטיעוניה על הקשרים ספציפיים מתוך השיר: הילדים שנשרפו, הדיל שנורתה, שוד המתנחל, אלימות המסתערב.

התביעה התרכזה במה שלדעתה ידוע וברור לכל "אדם ממוצע" – הגישה הישראלית הרואה בכל ערבי, ובמיוחד במי שמתנגד לכיבוש, טרוריסט מסוכן. לשם כך הציגה התובעת בבית המשפט סרטונים עקובים מדם על פיגועים, באמתלה של בדיקת מיומנות ואוביקטיביות המתרגם מטעם ההגנה. הפעם, כדי "לרענן" את זכרון השופטת, היא החלה להקריא בבית המשפט רשימה של תקיפות על ידי פלסטינים שהתרחשו באוקטובר 2015. עו"ד לסקי התנגדה, והיה זה אחד המקרים הנדירים במשפט זה שבו התנגדות ההגנה התקבלה.

לשיטתה של התביעה פרסום תמונת הפרופיל "אני השהיד הבא" היתה חלק מתבנית שיטתית של עידוד פעולות התאבדות. העובדה שהתמונה פורסמה לראשונה בתגובה לשריפת הנער אבו-ח'דיר הינה כמובן הוכחה ניצחת כי טאטור מדברת על השהיד במובן של קורבן ולא של תוקף. אלא שכאמור התובעת שכנעה את בית המשפט שלא לקבל ראייה זו. כעת היא מנצלת את הסיכומים כדי "להוכיח" שתמונה זו פורסמה לראשונה באוקטובר 2015… לטענת התביעה (שהוכחשה על ידי טאטור בחקירותיה ובעדותה) הפרופיל הופיע לראשונה בצמוד לתמונתה של איסראא עאבד שנורתה בתחנה המרכזית בעפולה ב-9 באוקטובר 2015 (לאחר שנחשדה בטעות כמי שהתכוונה לבצע תקיפה), ולכן לא יכול להיות שפורסם על ידי טאטור קודם לכן. על סמך טיעון מעגלי זה אף חזרה התובעת וטענה כי טאטור "משקרת במצח נחושה", מה שגרר מחאה נוספת מצד לסקי.

חלק חשוב בסיכומי ההגנה התרכז בחשיבות הגנת חופש הביטוי, ובמיוחד חופש הביטוי הפוליטי והאמנותי. לצורך זה ההגנה ציטטה לא רק פסקי דין רבים אלא גם אמנות בינלאומיות שעליהן חתומה ישראל. לגבי אחת מאמנות אלו, הצהרה משותפת ל-57 מדינות שפורסמה בספטמבר 2015 לקראת המושב ה-30 של מועצת זכויות האדם של האו"ם, המתייחסת לחופש הביטוי האמנותי, טענה התובעת כי היא איננה מחייבת מבחינה משפטית ולמעשה להסכמת ישראל אליה אין שום ערך מעשי. היא אף הגדילה ואמרה כי קביעה זו הינה על סמך עמדת המחלקה למשפט בינלאומי בפרקליטות המדינה. עו"ד לסקי ביקשה לראות את חוות הדעת. ייתכן שהגיע הזמן ששותפיה של ישראל להצהרה יתחילו גם הם לשאול שאלות.

האם היתה סמכות להגשת כתב האישום?

כתב האישום מייחס לטאטור עבירה על שני סעיפים בחוק: הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור. שני סעיפים אלו, מטבעם, מגבילים את חופש הביטוי, ולכן נקבע כי כתבי אישום על פי סעיפים אלו יוגשו רק באישור היועץ המשפטי לממשלה. בפועל הגישה התביעה לבית המשפט אישור מטעם היועץ להעמדת טאטור לדין לפי סעיף ה"הסתה לאלימות" בלבד.

כדאי לציין כי הרגישות היתירה לחופש הביטוי בחוק הישראלי מופעלת בעיקר בכל הנוגע לחופש הביטוי של הימין המתנחלי וכל מי שמסית לאלימות כנגד הציבור הערבי. לכן בתיקים מסוג זה ההגנה מצטטת תמיד בעיקר תיקים של פעילי ימין שזוכו למרות התבטאויות אלימות חמורות. השופטים, משום מה, לא מתקשים לגלות את ההבדל: כאשר הנאשם ערבי מופעלים קריטריונים אחרים לחלוטין.

עו"ד לסקי טענה בסיכומיה כי, בהעדר אישור כנדרש, חלק התביעה העוסק בתמיכה בארגון טרור בטל מעיקרו. היא אף הביאה תקדימים לכך שכתבי אישום נפסלו בשל העדר אישור להגשתם, וכי החלטות כאלו יכולות להתקבל גם בשלבים מאוחרים של המשפט.

בתגובה על טענות אלו שלפה התובעת שפן מהכובע. היא הציגה בפני השופטת מכתב המראה, לדבריה, כי היה אישור מטעם סגן פרקליט המדינה להאשמת טאטור בתמיכה בארגון טרור. עו"ד לסקי התרעמה כיצד מציגה התובעת כעת מסמך שלא היה בחומר החקירה שנמסר להגנה. התובעת הסבירה שמדובר בהתכתבות פנימית של הפרקליטות שאינה חלק מחומר החקירה. השופטת מסרה לעו"ד לסקי את המכתב כדי שתעיין בו, אך התובעת חטפה אותו מידה ואמרה שאסור לה לראותו.

במשך מספר דקות התנהל מאבק דרמטי בין התובעת לסנגורית, חלקו בצעקות וחלקו בטיעון מסודר לפרוטוקול בית המשפט. לסקי טענה כי לא יתכן שנאשמת תורשע על סמך חומר שאסור לה לראות. התובעת נסוגה בהדרגה, אומרת כי היא מוכנה שלסקי תראה את המכתב אך לא תצלם אותו. השופטת הבהירה שאם המכתב אכן יצורף לתיק הוא יסרק ויהיה נגיש להגנה. התובעת ביקשה להתייעץ עם האחראים עליה, וטענה שכל נושא האישור הנחוץ הינו נוהל פנימי שאינו מחייב אותה להציג את האישור לבית המשפט וכי על בית המשפט להסתפק בהצהרתה כי כתב האישום הוגש בסמכות.

לבסוף הוגש שנית לשופטת אותו מכתב, שבכל מקרה איננו אישור מטעם היועץ המשפטי לממשלה. השופטת הודיעה כי הוא ימסר גם להגנה, שבוודאי תתייחס אליו בתגובתה לסיכומי התביעה.

חמש דקות

Dareen Tatour and supporters waiting for trial 18 Feb 2018

ביום ראשון ב-8:30 דארין טאטור, עו"ד גבי לסקי וכחמישה עשר תומכים כב חיכו בפתח אולמה של השופטת במביליה

הישיבה נועדה להימשך שעה וחצי. לאחר רבע שעה איחור ושעה ורבע של סיכומי התובעת הגיעה השעה עשר ומתדיינים נוספים שהוזמנו להופיע בפני השופטת כבר חיכו באולם. אז פנתה השופטת אל עורך דין לסקי ואמרה לה: "יש לך חמש דקות לסכם". אומר את האמת, אינני יודע עד עכשיו אם הדבר נאמר ברצינות או בדרך ההלצה.

לסקי ניצלה את הדקות המועטות שניתנו לה כדי להתנגד לעצם ההליך. היא סקרה את השתלשלות האירועים, כיצד נקבע שהסיכומים ימסרו בכתב ובעקבות זאת יינתן פסק הדין ללא מקום לסיכומים נוספים. היא הקריאה מספרי לימוד בדבר טבעו של ההליך הפלילי, כיצד התובע מסכם תחילה ולנאשם ניתנת זכות המילה האחרונה. אם היתה הצדקה להשלמת סיכומים בשל הראיות הנוספות – הרי לא זה מה שהתרחש. היא ביקשה לבטל את ההליך כולו. במידה שבקשתה זו תידחה, אין ביכולתה לענות ללא הכנה ובדיקה לטענות התביעה, שכללו התייחסות לפסיקה ופרוטוקולים של ישיבות הכנסת המפרשים את כוונת המחוקק, והיא מבקשת להגיש תגובה בכתב.

השופטת והקהל

המשפט המתמשך והאבסורדי הזה מוליד בכל פעם הפתעות חדשות.

בשלב מסויים, בזמן הדיון הסוער על הגשת המכתב המוכיח לכאורה כי היה אישור להגשת כתב האישום, העירה בקול רם העיתונאית עפרה ישועה ליית, שישבה סמוך לטאטור: "תרשמו את זה, זה לא נרשם בפרוטוקול".

השופטת הפסיקה את הדיון ושאלה: "מי אמר את זה?"

שקט השתרר באולם ואז עפרה אמרה "אני" וכבר הכינה את עצמה להיות מוצאת מהאולם באשמת הפרעה לדיון.

אולם במקום הגערה הצפויה אמרה השופטת כי אל לה לעופרה לדאוג וכי המשפט מתנהל בהגינות רבה.

כיוון שהדיון בין השופטת לקהל קיבל לגיטימציה, הוסיפה עופרה כי היא עיינה בפרוטוקולים מהמשפט וכי לא כל מה שנאמר באולם רשום בהם.

השופטת החלה להסביר בסבלנות לקהל את מדיניותה לגבי רישום הפרוטוקול. היא הסבירה כי מתנהל דיון סוער בין התביעה להגנה, וכי רק מה שבעל ערך משפטי נרשם בפרוטוקול. כאשר חלק מהנוכחים חזר וטען כי דברים חשובים אינם נרשמים השיבה השופטת כי באם חסר דבר מה חשוב בפרוטוקול ההגנה יכולה להגיש בקשה לתיקונו.

לקראת סוף הישיבה, בתגובה להערת פעילה אחרת, בלהה גולן, כי "זהו משפט פוליטי", התחדש הדו-שיח הנדיר בין השופטת לקהל. בעיקרו היתה זו הרצאה של השופטת, שלא לפרוטוקול כמובן, שנועדה להסביר כי מדובר בהליך הוגן שכל מטרתו לאפשר לה לשפוט באובייקטיביות, על פי העובדות כפי שהן מוצגות בפניה, וכי "כולם כאן כדי לבדוק את האמת". היא הסבירה בסבלנות ואף אמרה שהיא מדברת אלינו כפי שהיא מדבר לפעמים אל ילדיה. בשלב מסויים היא אף טענה כי אנו, קהל התומכים, פוגעים בטאטור. לדבריה אנו, בגישתנו החד צדדית, גורמים לה להרגיש כי ההליך בלתי הוגן וכי נגרם לה עוול!

הפעילה החיפאית חנה ספרן ניצלה את ההזדמנות והזכירה כי בעוד המשפט מתנהל חייה של טאטור נעצרו, שהיא עצורה כבר יותר משנתיים, וגם אם תזוכה נגרם לה נזק כבד שאיש לא יוכל להשיבו. על כך השיבה השופטת כי נושא מעצר הבית אינו מעניינה אלא נקבע בתהליך משפטי אחר על ידי שופטים אחרים. הקהל העיר כי מדובר באותה תובעת, אך השופטת ענתה כי התובעת אינה קובעת. היא אמרה כי מי שרוצה לשחרר את טאטור צריך לפנות בהליך המקביל ולבקש זאת. אינני יודע אם היא מודעת לכך – אך בתגובה לבקשה האחרונה לביטול מעצר הבית סרב שופט המעצרים אידריס אפילו לקבוע דיון.

מה הלאה?

בסיום דחתה השופטת, כמצופה, את התנגדות ההגנה להליך עצמו.

היא נתנה לעו"ד לסקי לבחור בין טיעון במקום, והבטיחה שהיא מוכנה להישאר עד אמצע הלילה כדי לשמוע את הטיעון, לבין טיעונים בכתב. לבסוף הקציבה לה 7 ימים להגשת תגובה בכתב לסיכומים החדשים של התביעה. רק לאחר קבלת סיכומים אלה תקבע השופטת מועד למתן פסק הדין. עד שזה ינתן כבר תשלים המשוררת יותר משנתיים וחצי מחייה ללא חרות, בין הכלא ובין מעצר הבית…