Skip to content

דארין טאטור, משוררת פלסטינית כלואה, משתפת את סיפורה

dareen_tatour

ראיון בלעדי עם המשוררת הפלסטינית  דארין טאטור, עדיין במעצר בית בריינה.

מאת: בן נורטון

(הראיון שלהלן פורסם ב Salon.com ב-10 באוגוסט 2016. תרגום לעברית הופיע היום באתר העוקץ.)

דארין טאטור, פלסטינית אזרחית ישראל, נעצרה בגלל פרסומים שהעלתה ברשתות החברתיות. באוקטובר, המשטרה פשטה על ביתה באמצע הלילה. הם אזקו את טאטור, משוררת בת 35, ולקחו אותה משם.

"את נראת כמו מחבלת", אמר לה אחד החוקרים. ממשלת ישראל האשימה את טאטור בהסתה לאלימות באמצעות שיריה ופוסטים בפייסבוק.

המשפט עדיין מתנהל והישיבה הבאה נקבעה ל-6 בספטמבר. אם תורשע בכל האישומים שהוגשו כנגדה היא עלולה להישפט עד לשמונה שנות מאסר.

טאטור כבר בילתה שלושה חודשים בכלא הישראלי, ועוד שישה חודשים במעצר בית בדירה ליד תל אביב, אשר עבורה נאלצה משפחתה לשלם.

בסוף יולי קבע השופט בנצרת כי היא יכולה להמשיך את מעצר הבית בבית משפחתה בריינה. החלטה זו באה לאחר שיותר מ-250 סופרים בולטים, אנשי רוח ואמנים פרסמו מכתב גלוי הקורא לשחרור את טאטור. בין חותמי המכתב היו נועם חומסקי, נעמי קליין, דייב אגרס, קלאודיה רנקין ו-10 הזוכים בפרס פוליצר, בהם המשוררת הנודעת אליס ווקר והעיתונאית קתרין שולץ.

יותר מ-7,000 אנשים חתמו מאז על המכתב, ופעילים יצרו מסע סולידריות בינלאומי לתמיכה בטאטור.

הסיפור של טאטור הוא אחד מני רבים. מאוקטובר 2015 עד יולי 2016, ממשלת ישראל עצרה כ-400 פלסטינים בשל הודעות ברשתות החברתיות, על פי ארגוני זכויות מקומיים.

עם זאת המקרה שלה עורר תשומת לב בינלאומית מיוחדת, בהתחשב בהשלכות המצמררות שלו לגבי זכויות האזרח של פלסטינים בישראל, בעלת הברית הקרובה ביותר של ממשלת ארצות הברית.

"הקול היהודי לשלום", קבוצה הפועלת בארה"ב למען צדק חברתי, פרסמה לאחרונה ראיון וידאו עם טאטור במעצר הבית.

https://youtu.be/BmKbZfPoYBk

"סלון" אירגן ראיון עם טאטור. הראיון נערך באופן אישי, בערבית, ותורגם בעזרת יואב חיפאווי, שמעדכן בקביעות לגבי המשפט בבלוג "חיפה החופשית".

ספרי בבקשה מה קרה מאז המעצר והכליאה שלך?

אני עדיין במעצר עד לסיום המשפט. הכל החל כשפרצו לביתנו בשעה 3:30 בבוקר ה-11 באוקטובר, 2015. כוחות משטרה גדולים פשטו על הבית, וביקשו מההורים שלי לקרוא לי, כי הם באו לקחת אותי. לא היה להם צו מעצר, בהפרה של החוקים הבסיסיים ביותר.

לאחר שנחקרתי הם החליטו להעמיד אותי למשפט ולהחזיק אותי במעצר עד תום ההליכים. אני יכולה לאמר כי החקירה והמשפט הם פארסה, בושה לכל מערכת המתיימרת להיות דמוקרטית.

בתחילה הייתי כלואה במשך שלושה חודשים, במהלכם הועברתי בין שלושה בתי כלא: ג'למה, שרון ודמון.

מאוחר יותר הורה בית המשפט לשים אותי במעצר בית באזור תל אביב. משמעות הדבר שהייתי בגלות, רחוק מהעיירה שלי. נשארתי שם יותר מחצי שנה, שבמהלכה נמנע ממני לצאת החוצה, ונאסרה עלי גם תקשורת דרך האינטרנט, בכל עת, ביום ובלילה.

לאחר מכן, בעקבות התגברות הקמפיין לסולידריות במחאה על הצעדים הלא-דמוקרטיים נגדי, הועברתי למעצר בית בעיירה שלי, ריינה. גם כאן אסור לי לצאת, למעט שש שעות בשבוע, ומכריחים אותי ללבוש על הקרסול צמיד אלקטרוני שאי אפשר להסירו כדי לפקח על תנועותי.

מה היו התנאים בבתי הכלא? את יכול לספר על הניסיון שלך ושל האסירים הפלסטינים האחרים?

ראשית, יש אלפי אסירים פלסטינים המרצים עונשי מאסר בבתי הכלא הישראלים, ובהם נשים וילדים. בנוסף יש עצירים מנהליים, אשר מוחזקים על ידי ישראל ללא אשמה, וכמובן ללא משפט, לתקופה בלתי-ידועה, שכן על פי חוקי החירום ניתן להאריך מעצר מנהלי שוב ושוב ללא הגבלה.

כשהייתי בכלא הייתי עם אסירות פלסטיניות. חוויתי את סבלם של האסירים הפלסטינים בכל ההיבטים ההומניטריים. הייתי עדה להזנחה ממנה הם סובלים בבתי הכלא בישראל, מבחינת תנאים סביבתיים ובריאותיים, וליחס אכזרי.

מהאסירים בכלל, ובמיוחד מהאסירות, נשללות זכויות אדם בסיסיות, ואני מתכוונת במיוחד לשלילת הזכות לקבל טיפול רפואי נאות.

הכלא בישראל מלא עוול. כל מה שאומר לא יהיה מספיק כדי לתאר את החיים של האסירים הפלסטינים שם. פגשתי שם אסירות חפות מפשע שלא בצעו שום עברה.

לדוגמא, אני נעצרתי בגלל שיר, ופגשתי בכלא בחורה שנעצרה מפני שכתבה מכתב פרטי אל אחותה על עניינים אישיים ומשפחתיים. בגלל שהיא הזכירה במכתב את המילה "התאבדות" היא הושלכה לכלא לשלושה חודשים.

מדוע לדעתך ישראל רודפת משוררים ואמנים אחרים? מדוע עוצרים פלסטינים בגלל הודעות ברשתות החברתיות?

הרדיפה הפוליטית, המעצרים וההגבלות על חופש הביטוי הם, לדעתי, סימפטום של המשבר בו מצויה ישראל. ככל שהשלטונות הציוניים מחריפים את הדיכוי ומגבירים את מסע ההסתה נגד הפלסטינים, כך הם מרגישים יותר חולשה וחוסר אונים.

מצד אחד הפלסטינים מתחזקים בסרובם להשלים עם המציאות הקולוניאליסטית ועם הדיכוי הגזעי; מצד השני, כתגובה לתרבות השנאה המתגברת ברמה העממית, אנו רואים הווצרות זרם אנטי-פשיסטי נגדי בחברה הישראלית. זה מעמיד את ישראל בפני דילמה, מאלץ אותה לעלות מדרגה בדיכוי, ובכך חושף את האופי האנטי-דמוקרטי של המשטר הישראלי.

האין זה צבוע מצד ישראל להתעקש שזוהי דמוקרטיה בזמן שהיא עוצרת אנשים שמבקרים אותה?

כמובן שכך. ישראל היא לא מדינה דמוקרטית. במידה שהיא דמוקרטית, הדמוקרטיה שלה חלה רק לקטגוריה אחת של אנשים, של אזרחים – כלאמר, זו דמוקרטיה רק ליהודים. מסיבה זו אני קורא לה דמוקרטיה עדתית או דמוקרטיה מזויפת או צבועה.

עם זאת, גם סוג זה של דמוקרטיה התחיל להתמוטט לאחרונה, כפי שהסברתי בתשובה הקודמת.

האם את יודעת אם המכתב מ-250 אנשי ונשות הספרות עזר לשפר את המצב?

כן כמובן. הקמפיין לסולידריות, כולל העצומה, אשר נחתמה על ידי אמנים רבים, סופרים ואנשים מכל רחבי העולם, עזר מאוד.

בהתחלה תנאי המעצר שלי היו מאוד קשים. נעצרתי למשך מספר חודשים בבית ליד תל אביב, רחוק מהמשפחה שלי וממקום מגורי. הייתי מבודדת לחלוטין מאנשים; נמנע ממני לצאת מהבית לגמרי. זה היה יותר כמו מעצר בתא בידוד בגלות. זה נמשך כך במשך יותר משישה חודשים.

לפני שמסע הסולידריות תפס תאוצה, עורך הדין שלי הגיש בקשה להעברת מעצר הבית מתל אביב לריינה – עירי – אבל התביעה התנגדה בתוקף. הם התנגדו אפילו שבקשתי תשמע בבית המשפט.

עם זאת, לאחר פרסום העצומה, הם שינו את גישתם לבקשה, ובסופו של דבר הבקשה אושרה. חזרתי מתל אביב למעצר בית בריינה מהווה הקלה משמעותית מאוד בתנאי המעצר.

האם את חושבת שהמשך הלחץ הציבורי יכול להשפיע על פסק הדין הסופי במקרה שלך?

כן, בהחלט, התגובה הציבורית והסולידריות במקרה שלי, וסביב הנושא של חופש הביטוי בכלל, הם אמצעי הלחץ היעילים היחידים שעשויים לשנות את המצב האומלל בו אנו נמצאים.

אני מאמינה כי לחץ ציבורי עשוי לחייב את הרשויות הישראליות לשקול מחדש את רדיפת אמנים, סופרים ופעילים צעירים פלסטינים, רק משום שהם מבטאים את התנגדותם לדיכוי.

מה נותן לך תקווה?

תקווה היא הבסיס לחיים. יש ביטוי שנהגתי לחזור עליו לפני מעצרי, ואני עדיין אומר זאת: "אנחנו חולמים על מנת להמשיך לחיות". כאן אני משווה חלומות עם תקווה, כי בלי תקווה אנחנו הולכים למות, גם בעודנו חיים, ורק גופנו יישאר.

תקווה היא התחושה של חיים, של חופש, של בטיחות. זה מה שנותן משמעות לכל דבר שחווים בני אדם. אנו נושמים תקווה כדי לחיות חיים בעלי משמעות.

מה יכולים פעילי זכויות אדם בארצות הברית ובמקומות אחרים לעשות כדי לעזור להילחם על הזכויות שלך ועל זכויותיהם של פלסטינים אחרים?

הממשל האמריקאי הוא התומך הגדול של ישראל בעולם. פעילים בחברה האמריקאית יכול להפעיל לחץ על ישראל על מנת לשפוך אור על הנושא של חופש הביטוי ועל הרדיפות מצד הרשויות הישראליות נגד המתנגדים לדעתם.

התושבים הערבים הפלסטינים בישראל ניצבים בפני מסע הסתה גזענית, בשני המישורים הרשמי ועממי. התקפות עליהם מתרבות רק בגלל שהם מדברים ערבים במקומות ציבוריים. אלה התפתחויות מסוכנות. בהקשר זה, אני מאמינה שפעילי זכויות אדם צריכים להתריע לפני שיהיה מאוחר מדי.

בן נורטון הוא כתב מדיני מצוות "סלון דוט קום". אפשר למצוא אותו בטוויטר ב @BenjaminNorton.

חכמת החיים של נהג המונית

Taxi Driver

עבדתי בחברת הייטק. ערב אחד התאחרתי בעבודה והזמינו עבורי מהחברה מונית שתיקח אותי הביתה.

לחליסה, אמרתי לנהג.

הנהג בחן אותי, מתפלא. מה פתאום יהודי אשכנזי שעובד בהייטק גר בחליסה?

היה לנו קצת זמן להעביר ביחד, אז סיפרתי לו על נפלאות השכונה. הסברתי שזו השכונה היחידה בחיפה שבה עדיין אנשים מכירים זה את זה ברחוב, אומרים שלום, משתתפים בצער ובשמחות. לא שכנים באותו בניין, לא רק חברים, השכונה. מושג כל כך חשוב שהולך לאיבוד בעיר הגדולה.

בכל זאת, התעורר ספק בליבו, הרי רובם שם ערבים.

כן, אמרתי לו, השכנים הכי טובים.

אבל בכל זאת, המשיך בשלו, לפעמים זה יכול להיות מאוד לא נעים…

למה?

למשל, אמר, אם אתה חוזר ממילואים במדים. יכול להיות מאוד לא נעים איך שיסתכלו עליך…

אה, אמרתי. אתה צודק. אבל אני לא הלכתי לצבא. וגם הילדים שלי לא.

הוא חשב לרגע ונראה שהוקל לו.

כן, אמר, אם כך אין בעיה.

 

ממאסרי ומגלותי אוהב אתכם – שיר חדש ועדכון מדארין טאטור

Dareen with her cats

בעודה במאסר בית ובגלות בתנאים קשים בקרית אונו שלחה לי המשוררת דארין טאטור ב-SMS את השיר שלהלן (בערבית), שיר שנכתב בהשראת סולידאריות המשוררים והסופרים עמה בנסיון הקשה שהיא עוברת.

השיר מובא כאן בתרגום לעברית על ידי רג'אא זעבי-עמרי

אבל ראשית עדכון קצר מארועי השבוע האחרון:

ביום שני, ה-25.7 ציפינו כולנו כי דארין תורשה לחזור לביתה בריינה. במקום זה החליט השופט חנא סבאג לשלוח אותה לכלא, בשל נייר שאחר להגיע מחברת האיזוק. ביום שלישי, לאחר מרוץ מתיש נגד הבירוקרטיה והרשעות, נטשו השוטרים את דארין בשעה שמונה בערב בצידי הדרך מול בית הסוהר דאמון שעל הר הכרמל. משם היא התקשרה לבני משפחתה שיבואו לקחת אותה.

כעת היא נמצאת במעצר בית בביתה – בית משפחתה – בריינה שליד נצרת, עדיין עם איזוק, שומרים צמודים 24 שעות ביממה ואיסור מוחלט להתקרב לאינטרנט. באם תורשע במשפט בו היא מואשמת ב"הסתה" עקב פרסום שיר ושני סטאטוסים בפייסבוק היא עלולה עדיין להישלח לכלא לתקופה ממושכת.

בינתיים היא ובני משפחתה מזמינים את כל מי שתמך ותומך בה בימים קשים אלא לבוא ולבקר. וכמובן, מסע הסולידאריות לא הסתיים – עלינו להמשיך ביתר מרץ עד לשחרורה המלא של דארין ולביטול האישומים כנגדה… ולהמשיך להאבק עד שהכיבוש, הדיכוי, הגזענות, שלילת חופש הביטוי והרדיפות יעלמו מהארץ ומהעולם.

ומכאן, רשות הדיבור לדארין, באמצעות ה-SMS

אל כל אדם היודע מה המשמעות של היות לאדם "מקצוע" אחד ויחיד – האומנות, אומנות על כל צורותיה וגווניה, אני שולחת ממאסרי/גלותי מתנה שהיא חלק משיר שכתבתי בהשראת עמידתכם לצידי מתוך הזדהות עם חופש היצירה – השירה והאומנות… באהבה ובמסירות – דארין.

 

תוככם מדינה.. היא האומנות

נסיכים אתם, כי החופשי

ציפור דרור הוא, בשמי היצירה

מלואו שירה, ובלתה אין

 

השיר הוא עם, והשיר ציפור

בימי מלכות רפאים, יזעק..

יגדל.. ינסוק לגבהים

על אף כנף שבור, למרות דמעה

כי מילותיו מתת

 

מפוחד הוא במרחב החלל

בלובן הניר

מספר אגדה על אדם

מספר על זרות המשורר

עם ישראל חי… בסרט!

Face to face with the fascists

הפגנה אנטי פשיסטית בחיפה

ביום ראשון ה-24 ביולי התקיימה ב"מתנס הדר" פגישת הכרות עם פעילי ארגון "שוברים שתיקה".

הימין מתארגן

פעילי הימין ניסו בתחילה לסכל את האירוע על ידי מניעת השכרת המקום. משלא עלה הדבר בידם החליטו לארגן הפגנת נגד.

בחיפה אין בדרך כלל הענות רבה לקריאות הימין להפגנות לעומתיות, אולם בהדר נשתלה מזה מספר שנים התנחלות במימון ממשלתי בשם "הגרעין התורני" – ואנשיו היוו את הבסיס להתארגנות למען השתקת "שוברים שתיקה".Anti Fascist Gathering

אנרכיסטים ואנטי פשיסטים

מנגד פועלת לאחרונה בחיפה קבוצה של אנרכיסטים במסגרת ארגון "אחדות", רובם צעירים יהודים מלאי רוח נעורים והתלהבות.

בצהרי יום ראשון קיבלתי את המסרון הבא:

***Alerta Antifacista***”

היום בשעה 19:00 קבוצה של דתיים לאומנים מתכננים להשתיק הרצאה של ארגון ״שוברים שתיקה״  המתקיימת ברחוב טבריה 15 בשכונת הדר.

הגיע הזמן להפסיק להיות אדישים ולצעוק בקול ברור:

בחיפה הפשיזם לא יעבור בשקט!”

מתחילים

בסביבות השעה שבע היו במקום כ-20 מפגינים אנטי פשיסטים, רובם חברי הקבוצה האנרכיסטית. הם הביאו איתם את דגלי "אחדות". חלקם עטו מטפחות צבעוניות שכיסו את החלק התחתון של פניהם.Fascist shouting

ממול היה בתחילה רק מפגין ימין אחד, ועוד שניים שנראה כאילו הם מחכים להצטרף אם יבואו מפגינים נוספים. בתווך ניצבו כ-10 שוטרים.

התחילו חילופי דברים משני עברי הכביש, כאשר מפגין הימין מתעטף בדגל ישראל.

בהמשך הגיעו מפגיני ימין עם דגלים נוספים, מגאפון ולבסוף גם ציוד הגברה של ממש. רובם דתיים. חברים מהדר אמרו שהם מכירים רבים מהם כפעילי הגרעון התורני, כולל הרב.

גם אלינו הצטרפו תושבים מהשכונה הידועה כמרכז הבוהמה החיפאית, ומספרם עלה על מספר המארגנים.

הצעקות התגברו משני הצדדים וגלשו לפעמים גם לתחרות קריאות ועלבונות הדדיים.

בשיא, קצת אחרי שמונה, היו כ-40 מפגינים מכל צד.

לקראת הסוף שוב היינו יותר – חיכינו שההרצאה תסתיים (בסביבות תשע וחצי) כדי לוודא שהקהל יתפזר בבטחה.

פרובוקציות משטרתיות ומעצר

מדי פעם השוטרים היו מתקרבים אל ההפגנה האנטי-פשיסטית ומנסים לעורר פרובוקציה. הנושא העיקרי שנטפלו אליו היה לובשי הבנדנות. הם טענו שאסור למפגינים להסתיר את פניהם. המפגינים ענו כי עליהם להזהר מפני הטרור של הצל ודומיו שהמשטרה אינה בולמת. המפגינים היו חושפים את פניהם ומזדהים בפני השוטרים, אולם כשהתרחקו השוטרים היו הבנדנות חוזרות.

פעם אחרת הודיעו השוטרים לחבורת מתופפים שהיתה בין מפגיני השמאל כי הרעש שהם עושים מפריע וכי אסור לעשות רעש במקום ציבורי ולא משנה באיזה שעה. רעש התופים היה מינורי ואחד האלמנטים הידודיתיים ביותר לסביבה האנושית ביחס לצעקות משני הצדדים, שלא לדבר על מערכת ההגברה שהפעיל הימין. לבסוף הסתלקו השוטרים באומרם: "אנחנו נותנים לכם עוד חמש דקות לסיים"… התופים נשארו עד סוף ההפגנה.Detention of a demonstrator

באחת הפשיטות על לובשי הבנדנות נעצר אחד מהם שלא הזדרז להזדהות. הוא נסחב בכוח רב לצורכי המחשת עוצמת המשטרה ונזרק לתוך הניידת כמו שק תפוחי אדמה. בעקבות כך התלהטו הרוחות לזמן מה ונראה שיכול להתפתח עימות אולם השוטרים חזרו לעמדתם הקבועה שהיתה, כמה סימלי, בצמוד למפגיני הימין.

לאחר שהמשימה הושלמה במלואה ירדו מספר פעילים לחכות לעצור מול תחנת המשטרה שבסמוך לחליסה. המפגין הצעיר, עדיין לא בן 18, נחקר ושוחרר בסביבות אחת בלילה.

תכנים

על הקללות ממש לא כדאי לספר. אבל שני הצדדים ניהלו גם תחרות על יצירתיות הסיסמאות והדיבורים… הימין נהנה מעדיפות הרמקול אבל נראה לי שאנשינו נצחו בזכות רוח הנעורים.

על הקריאה "עם ישראל חי" ענו האנטי פשיסטים לפעמים "בסרט" ולפעמים "על חשבון מי?"Face to face with the fascists

המפגינים משני הצדדים התחרו מי מייצג את הרוח החיפאית. אנחנו צעקנו "לא רוצים – פשיסטים בחיפה". כאשר אנשי הגרעין התורני ממול טענו כי זאת השכונה שלהם ענו להם תושבי השכונה שביננו: "לכם משלמים כדי לגור כאן, אנו משלמים שכר דירה על חשבוננו".

היו כמובן גם הסיסמאות הרגילות כמו "לא פקידה ולא טנקיסטית, סרבנית ואנרכיסטית!", "צאו מיד מפלסטין", "הפשיזם לא יעבור", "די לכיבוש" ועוד.

לבסוף נשאלתי על ידי תחנת טלביזיה פלסטינית מה דעתי על פעילות זו של השמאל הישראלי. עניתי כי ישראל היא מדינה גזענית מדכאת וכי הנוער השמאלי והאנרכיסטי הזה וודאי אינו "שמאל ישראלי" בהשתייכות למדינה, אלא "שמאל אנושי" שנאבק למען החופש והשיוויון לכולם.

(כתבה זו פורסמה ב"שיחה מקומית" ביום שלישי ה-26.7)

 

תאטרון האבסורד במשפט דארין בין הוכחת הפייסבוק ופרסום המשוררת

Dareen sitting

דו"ח על ישיבת ההוכחות השלישית במשפט, פורסם היום בשיחה מקומית

(כתבה זו פורסמה גם בערבית)

השביתה הכללית בבתי המשפט הורגשה היטב בבניין המפואר של בית המשפט בנצרת. נראה לי כי היינו ה"לקוחות" היחידים בבניין בשעה 4 אחר הצהרים, שבה נקבע המשך משפטה של המשוררת דארין טאטור. המאבטחים החרוצים ניצלו את הבניין הריק לאימוני חירום והשופטת במביליה לא רק הקלידה בעצמה את הפרוטוכל אלא אף נאלצה לעזוב את חדרה בקומה השניה ולרדת איתנו למרתף במינוס 3 כדי לא להפריע לתרגילי המאבטחים.

מהלך המשפט

הייתה זו ישיבת ההוכחות השלישית במשפט מוזר זה שבו נאשמת המשוררת ב"הסתה" באשמת פרסום שיר אחד, שני סטאטוסים בפייסבוק ותמונתה של איסראא עבד שנורתה בתחנה המרכזית בעפולה.

בישיבה הראשונה שמענו פרשנות משטרתית לשיר. בישיבה השניה שמענו את מומחי המשטרה למחשוב ולמדנו כי המשטרה יכולה להוציא כל מידע מהמחשב ומהטלפון שלנו גם אם הם נעולים ואין בידה את הסיסמאות (באמצעות תכנה מיוחדת הניגשת ישירות לדיסק ולזיכרון).

היום היה אמור להיות היום הקשה ביותר עבורנו במשפט. איני יודע אם אתם מכירים את המצב הנורא בו חבריו של הנאשם שהודו עליו במשטרה מוזמנים להעיד מטעם התביעה בבית המשפט. זה בהחלט עלול להרוס אנשים וחברויות, אפילו משפחות. אולם בתיאטרון האבסורד של ההאשמות ההזויות נגד דארין טאטור גם הטרגדיה הזאת הפכה לקומדיה.

הוכחת הפייסבוק

כיוון שעיקר התביעה הוא פרסומים לכאורה בפייסבוק, וכיוון שדארין סיפרה על חשבון פייסבוק שלה שנגנב, פתחה משטרת נצרת בחקירה מאומצת להוכחת הזיקה שבין חשבונות פייסבוק כאלו ואחרים בהם מופיע השם דארין טאטור לבין העצורה שבידהם.Before entering the court

המשטרה פנתה בעניין לפייסבוק אך לא קיבלה כל תשובה – לא מפתיע למי שמכיר את רמת השרות המקובלת במונופולים השולטים במדיה. חדורים במוטיבציה לפצח את התיק חזרו החוקרים המנוסים לשיטות החקירה הישנות המתבססות על חולשת הגורם האנושי.

אחמד, אחיה הקטן של דארין (כבן 18) הוזמן לחקירה פעמיים. הראו לו תצלומים של דפי פייסבוק שכתוב עליהם "דארין טאטור". שאלו אותו של מי דפי הפייסבוק האלה. על חלק מהם אמר שלא נראה לו כי זה מהפייסבוק של דארין. על אחרים אמר כי אם אף אחד לא גנב את הפייסבוק של דארין זה כנראה שלה.

בחקירה הנגדית הסביר כי זיהה את הדפים כיוון שהיה כתוב עליהם שמה של דארין. אם היה כתוב עליהם שם אחר היה מניח כי הדפים שייכים למישהו אחר.

עדותו של אחמד נראתה לתביעה כנדבך חשוב במסכת ההוכחות. התביעה השתמשה בטענה כי דארין עלולה להשפיע עליו לשנות את עדותו כאחד הנימוקים מדוע עליה להיות מורחקת מביתה-ביתו בריינה. בחקירה החוזרת התובעת ומראה לאחמד תצלומים של דפי פייסבוק. "מה כתוב כאן?" היא שואלת. "דארין טאטור". "ומה כאן?" – "דארין טאטור". הקהל תוהה האם היא מנסה להוכיח שאחמד יודע לקרוא ערבית.

אין ספק כי העולם הוירטואלי מציב בפני עולם המשפט אתגרים חדשים. הפתרון של משטרת נצרת ל"הוכחת הפייסבוק" נראה פשוט וכמעט גאוני (כמעט כמו שיטת האינקוויזיציה לשרוף מכשפות) – אבל אני מתקשה להאמין כי הוא עומד במבחנים משפטיים (או הגיוניים) של הוכחה תקפה. אם אין מקבלים עדות שמיעה כהוכחה כיצד אפשר לקבל עדות של מי שראה תצלום של דף פיסבוק? הנה עוד אתגר המונח לפתחם של המשפטנים שלנו לקראת שלב ההגנה.

דיני נפשות

סמירה ג'ומעאת, חברתה הטובה של דארין, נחקרה אף היא להוכחת הפייסבוק. הן הכירו בקורס להכרת הכפרים שנהרסו ב-1948, והתחברו בזכות האהבה המשותפת לצילום. גם היא נקראה לחקירה במשטרת נצרת ב"מוסקובייה" והתבקשה לזהות תצלומים של דפי פייסבוק. חלק מהם נראו לה שייכים לדארין.

בחקירה הנגדית היא הזכירה כי דארין סיפרה לה על "גניבת" חשבון הפייסבוק שלה. היא אף סיפרה בפרטים כיצד, לבקשת דארין, הודיעה על כך לחברות נוספות. לשאלת הסנגור מדוע לא הודיעה על כך לחוקר יוסף קבלאן הסבירה כי הייתה לחוצה מאוד – אמה היתה בבית החולים והיא הייתה לצידה כאשר יוסף התקשר שוב ושוב ולמרות הסבריה דרש שתבוא לחקירה. לבסוף עזבה את אימה ובאה לחקירה, אך הייתה במצב נפשי קשה. אם הייתה נשאלת בדבר טענת דארין כי החשבון שלה נפרץ הייתה מאשרת זאת.

בחקירה החוזרת מנסה התובעת להגן על החוקר יוסף. מי אמר שהוא זה שהתקשר? העדה מודה שחלק מהטלפונים היו ממספר חסוי… אך לגבי נושא זה (שלעניות דעתי הינו האשמה חמורה שצריכה ברור) החקירה, לצערי, לא מוצתה במלואה.

פרסום המשוררת

העד השלישי הינו ראמי עאמר, ממארגני אירועי הזיכרון לטבח שערך הצבא הישראלי בכפר קאסם ב-29 באוקטובר 1956. הוא הזמין את הזמרת סלאם אבו אמנה לשיר בטכס וביקש ממנה להמליץ על משוררת שתקריא שיר. היא המליצה על חברתה הטובה דארין טאטור ולא דמיינה לעצמה שהמלצה זו תשמש נדבך חשוב בטיעוני התביעה למעצרה ולמשפטה. ההזמנה לטכס ותמונה שבה נראות סלאם ודארין מגיעות לכפר קאסם מוגשות לבית המשפט כמסמכים מטעם התביעה.

בישיבה הקודמת הסביר חוקרה של דארין כי עצם הופעתה של דארין באירוע לזכר הטבח הינו דבר שלילי בהיותו "פוליטי" ו"נגד בטחון המדינה". הפעם מתרכזת התובעת בטיעון כי הזמנתה של דארין להקריא שיר בטכס הינו הוכחה לכך שהיא משוררת מפורסמת ובעלת השפעה על הציבור. עאמר לא התבלבל. כבר בחקירה במשטרה הוא הסביר כי דארין "ידועה כמשוררת" – כלאמר הוא יודע שהיא כותבת שירים – אך אין זה אומר כי היא "משוררת ידועה".

בעניין זה לפחות נראה כי טענתה של התביעה בדבר פרסומה של דארין הפכה לנבואה המגשימה את עצמה. בעקבות מעצרה ומשפטה המתמשך הפכה דארין לסמל של המאבק נגד הפגיעות הישראליות בחופש האמנות ובחופש הביטוי של הפלסטינים בכלל. דווקא בעקבות המשפט תורגמו שירים של דארין לעברית, לאנגלית ולשפות נוספות. אלפים, בהם משוררים, סופרים ואנשי רוח מכל העולם, חותמים על עצומות בדרישה לשחרורה ולביטול המשפט נגדה ומאמרים רבים פורסמו על העוולות נגדן היא מוחה.

ברוח טובה

לבסוף יצאנו כולנו במצב רוח טוב. התביעה סיימה להציג את עדיה ובישיבה הבאה שנקבעה ל-6 בספטמבר תחל פרשת ההגנה.After the court group

הכיבוש, הגזענות והדיכוי נתפסים כמן מכת טבע שכולנו קרבנותיה. הסבל, המעצר, החקירות והטרטורים הם אמיתיים, אבל אם מנגנון הדיכוי נראה גם מטומטם וחסר שחר זה קצת מקל.

המשוררת העצורה והעדים שכנגדה, המשפחה והחברים – כולנו קורבנות אותו דיכוי אך איננו נכנעים לו. לכן הצטלמנו כולנו ביחד מחייכים ביציאה מבית המשפט.

 

מכתב תודה מהמשוררת דארין טאטור לעומדים לצידה

Darin_writing

מי שאינו מודה לבריות לא יודה לבורא

במילים מועטות אלו אני פותחת את מכתבי זה לכל מי שעמד איתי ועם בני משפחתי במצוקתנו ובשעת המבחן הקשה שאנו עוברים.

אני מודה לכם מכל הלב, ואולי הכרת התודה היא המינימום שאפשר להגיד בהיותי בכלא ובגלות, רחוק מכל אשר חייתי לפני המעצר. על אף הקשיים אשר עברתי ועודני עוברת, עמידתכם איתי וקולכם אשר הגיע אלי הינם קרן אור שממנה אני שואבת את הכוח להחזיק מעמד.

מכתבי אל כולכם ללא יוצא מהכלל הינו מסר מאישה אוהבת, השואפת לשלום וביטחה, ומקווה שצדק ושוויון יהיו מנת חלקם של כל בני האדם בכל מקום. אישה שכל חייה מסתכמים בעט ונייר ותמונה, שיום אחד היה לה חלום שיהיו אנשים כמוכם, המחפשים חלום באמצע כל הסיוטים הסובבים אותנו.

כן, אני מודה לכם; ואני מניחה בין ידיכם את כל תקוות האנושות, שאותן אתם רואים, שומעים ומרגישים.

אוהבת אותכם

דארין טאטור

27.6.2016

תורגם מהמקור בערבית על ידי רג'אא זעבי עמרי

המכתב פורסם גם באנגלית.

 

האם יגורשו 68 ערבים מאדמת אבותיהם ללא הליך שיפוטי?

Ramiya_vew_with_Karmiel_building

הפוסט שלהלן פורסם היום ברובו הגדול באתר "שיחה מקומית"

ביום ראשון ה-19.6 נפתח בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט חננאל שרעבי, הליך חדש בעניין ראמיה, הכפר הערבי שנבלע על ידי כרמיאל, ושלגביו מנסה המדינה כבר 40 שנה להשלים את הליך הטיהור האתני.

קיצור הפרקים הקודמים: ב-1976, במסגרת התוכנית ל"ייהוד הגליל", הופקעו אדמות הכפר ראמיה, יחד עם אדמות רבות נוספות של ערביי האזור, למען הרחבת העיר היהודית כרמיאל. אלא שתושבי ראמיה סרבו להתפנות וניהלו מאבק ציבורי ומשפטי נגד גרושם, שהגיע לשיאו בהפגנות בהשתתפות אלפים מתושבי האזור. ב-1995 הושג הסכם שאמור היה לאפשר לתושבי ראמיה להמשיך את חייהם כקהילה על חלק מאדמותיהם. ב-2009 קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי מנהל מקרקעי ישראל הפר את ההסכם והמליץ למנהל להרחיב את השטח המוקצה למגורי תושבי ראמיה. אלא שמנהל מקרקעי ישראל, שהפך בינתיים לרמ"י (רשות מקרקעי ישראל), ממשיך להתעקש לפנות את תושבי ראמיה מאדמותיהם מבלי לספק להם פתרונות מגורים כפרטים ואפשרות להמשך חייהם כקהילה. בינתיים חיים תושבי ראמיה בבקתות פח רעועות, ללא אספקה מסודרת של חשמל ומים וללא דרכים סלולות, כפצע פתוח ואות קלון בלב העיר המשגשגת כרמיאל.

הליך משפטי חדש

הבקשה החדשה, שבה דן השופט שרעבי, הוגשה על ידי 68 מתושבי ראמיה (41 מבקשים עיקריים ועוד 27 ילדים), אנשים שנולדו בכפר, על אדמה השייכת לאבותיהם עוד מלפני קום המדינה, וחיו בו את כל חייהם. הם פונים לבית המשפט שימנע את פינויים. לטענתם, כיוון שלא התקיים עד היום שום הליך משפטי כנגדם, הרי שההליכים שהתקיימו כנגד הדורות הקודמים של תושבי ראמיה וכל ההחלטות וצווי הפינוי שהוצאו כנגד אבותיהם אינם חלים עליהם.

רבים מהמבקשים נכחו באולם בית המשפט. גם לאחר שהדיון הועבר, לבקשת עורכי הדין של ראמיה, לאולם גדול יותר המקום לא הספיק לכולם. היתה זו ההמחשה הטובה ביותר לשופט כי מדובר בבני אדם בשר ודם העומדים להיות מגורשים מכפר הולדתם ואינם ששים להיעלם. באולם נכחו גם עיתונאים ואישי ציבור, בינהם חברי הכנסת איימן עודה, מסעוד גנאים ועיסאווי פריג'.

Waiting_before_the_court_Ayman_Odeh

מחכים לתחילת הישיבה בבית המשפט המחוזי בחיפה – איימן עודה ותושבי ראמיה

"המדינה", כפי שהיא מיוצגת על ידי רמ"י, ובפועל מיוצגת בבית המשפט על ידי עורך הדין ריצ'ארד סאלח מפרקליטות חיפה, אינה מכירה במבקשים כצד לדיון כשם שהיא אינה מכירה בכפרם. בתשובתה, בה היא מבקשת מבית המשפט לדחות את הבקשה על הסף, היא מתייחסת לתושבי ראמיה כחבורת אנשים שקשרה קשר להתקבע בצורה בלתי חוקית במקרקעין. מבחינתה המבקשים הפכו לשותפים לקשר ברגע לידתם באדמת אבותיהם והם מוסיפים חטא על פשע בכל רגע בו אינם מתנדפים באוויר.

עורכי הדין דרור גולדשטיין ופז בית הלחמי, המייצגים את המבקשים, פנו לרמ"י לפני כמעט שנה בבקשה לדון בעניינם, אך לא קיבלו כל תשובה. למעשה הם קיבלו את התשובה בדרך עקיפה. באוקטובר 2015 בית המשפט העליון, בשבתו כבית דין גבוה לטיהור אתני, סרב לדון בערעורה של קבוצת תושבים אחרת נגד פינויים וחייב אותם לחתום על הסכם פינוי תוך חודש או שיפונו ללא פיצויים. אולם משהסכימו חלק מאותם תושבים לחתום על ההסכם המוצע התנו זאת נציגי רמ"י בכך שגם בני דור ההמשך של הכפר יחתמו על ההסכם שהם לא היו צד לו ושאינו נותן כל פיתרון לבעייתם. התושבים סרבו לסחטנות רמ"י, שעקב כך פנתה להוצאה לפועל לממש את הליכי הפינוי נגדם בטענה שהם הפרו את החלטת בית המשפט העליון… בכך שאינם דואגים לפינוי שאר התושבים מהכפר!

קושרים מלידה

במלחמתה בתושבי ראמיה רואה רמ"י את התושבים כולם כמקשה אחת וכשותפים לפשע, כאשר החלטה שיפוטית נגד כמה מהם חלה אוטומטית על כולם. אולם כשבאים לדון בפתרונות היא מסרבת להתייחס אליהם כקהילה. תושבי ראמיה, שנואשו מלקבל פתרונות מצד רמ"י או עיריית כרמיאל, פנו אל המתכנן ראסם ח'מאייסי שהכין לבקשתם תכנית לבנייה ופיתוח לכלל תושבי ראמיה בצורה שתאפשר לקהילה לחיות ולהתפתח כשכונת מגורים על חלק מאדמות ראמיה במסגרת כרמיאל.

השופט שרעבי, ששמע מעורך הדין גולדשטיין על התכנית החילופית, מיהר להחרד בשם המדינה: "זה בטח יעלה המון כסף!" לא, הסביר עורך הדין. עיקר התוכנית היא הרחבת שטח הבנייה של כרמיאל כדי לאפשר את בניית השכונה החדשה עם כל התשתיות, בתי המגורים ומבני הציבור הנדרשים. בינתיים המדינה מרוויחה כסף רב ממאות יחידות הדיור שהיא בונה ומתכננת לבנות על האדמה שהיא גוזלת מתושבי ראמיה.

Ramiya_people_after_the_hearing

כמה מתושבי ראמיה לאחר הישיבה – השופט נוכח שהם קיימים

רמ"י ועיריית כרמיאל מסרבים לכל דיון רציני בתכנית החילופית או בכל פיתרון אחר. בינתיים גזלה עיריית כרמיאל גם את כבשת הרש ולקחה קרקע שהוקצתה למבני ציבור לטובת תושבי ראמיה בשכונתם החדשה למטרות אחרות. הודעה חדשה מטעם ועדת התכנון בכרמיאל החרידה את תושבי ראמיה כאשר נודע להם כי עומדים לבנות בתי מגורים על בית הקברות של כפרם. השלט המעיד על מיקומו של בית הקברות הוסר.

לסיכום הודיע השופט כי לשני הצדדים יש טיעונים כבדי משקל. מצד אחד המבקשים אכן קיימים, כפי שנוכח השופט במו עיניו, ועומדים להיות מגורשים מביתם, כפי שהסכים ואף הדגיש נציג רמ"י, ועד כה לא נערך שום דיון משפטי בעניינם. מצד שני אין ברירה לשופט אלא להזדהות עם דאגתה של המדינה שכבר עייפה מהליכים משפטיים ורוצה לסיים את העניין ולהעיף את התושבים הערבים מהאזור אחת ולתמיד. עו"ד סאלח אף איים בשם המדינה שאם יסכים בית המשפט לדון בעניינם של מבקשים אלו מיד יצוצו להם יש מאין עוד רבים אחרים שגם הם יבקשו סעד דומה…

בינתיים הדיון נדחה עד להחלטת השופט אם לשמוע עת הבקשה או לדחותה על הסף. למרות שהשופט סרב להוציא צו על תנאי נגד גרושם התושבים מקווים כי בינתיים יוכלו להמשיך לחיות על אדמת אבותיהם בבקתות הפח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

טיהור אתני אז והיום

כמה מילים על ההקשר הכללי. הטיהור האתני שהגיע לשיאו ב-1948 התחיל הרבה לפני כן ולעולם לא נעצר. הרס הבתים המסיבי שמנסה הממשלה לקדם בימים אלו בכל היישובים הערבים, המשך ההריסות במוקדים מוכרים כמו וואדי עארה ודהמש, התכנית המסיבית לפינוי הכפרים הלא מוכרים בנגב, ההריסות בירושלים, בדרום הר חברון, בג'האלין, בבקעת הירדן ובכל שטח "סי", הפיכת עזה לבלתי ראויה לחיי אנוש – כולם חלק מתמונה אחת של טיהור אתני מתמשך.

את הפרספקטיבה הההיסטורית קיבלנו למחרת המשפט, ביום שני ה-20.6,  בכנס שערכה "זוכרות" בקואופרטיב "אלמחטה" שבעיר התחתית בחיפה. חסן מנסור, פליט מכפר ענאן הסמוך לכרמיאל סיפר על מה שחזו עיניו בעת הנכבה בכפרו באוקטובר 1948. תושבי הכפר קיבלו את פני הצבא הישראלי בדגלים לבנים וללא התנגדות. מפקד הצבא ביקש מאביו של חסן, שהיה מוכתאר הכפר, להודיע

Zochrot_in_AlMahata_Haifa

פגישת "זוכרות" בקואופרטיב "אלמחטה" בעיר התחתית, חיפה

לתושבים שברחו שאין להם מה לחשוש והם יכולים לחזור לכפר. משחזרו התושבים אסף הצבא את כולם בכיכר הכפר והעמיד את הגברים בצד אחד ואת הנשים והילדים בצד שני. שמונה צעירים שנבחרו באופן מקרי הוצאו מהקהל, עיניהם נקשרו והם נורו בו במקום לעיני כל התושבים. עשרות צעירים וגברים אחרים, כולל המוכתאר, נלקחו למעצר. לאחר מכן גורשו כל תושבי הכפר.

גם אז לא הרגישה המדינה צורך לבזבז זמן על הליך שיפוטי. אלא שהמבוגרים של ימינו כבר למדו כמה לקחים ואינם תמימים מספיק כדי לשמש מכשיר להפלת הצעירים במלכודת.

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 3,084 שכבר עוקבים אחריו