דילוג לתוכן

זהבה גלאון משתמשת בתמונות החללים הפלסטינים ומשפחותיהם בתעמולת הבחירות למען רוצחיהם

כמו בסרט מצויר שנע fast forward, הדמויות רצות במהירות ומחליפות עמדות ממערכת בחירות למערכת בחירות, עד שנדמה שראינו כבר את כל הצרופים האפשריים. וכך הספיקו כבר כל הצרופים האפשריים של הפוליטיקה הישראלית להוכיח תוך זמן קצר ש… למעשה אין הבדל בינהם. הספקנו לראות גם כל הרכב אפשרי של המפלגות הערביות, מאוחדות או מפוצלות, באופוזיציה או בממשלה. רוב המצביעים הערבים, שהם המצביעים האכפתיים ביותר, שיש להם הכי הרבה מה להפסיד בבחירות, הגיעו כבר למסקנה כי ההפסד הגדול ביותר הוא בעצם ההשתתפות בבחירות כאלו, בהן התוצאה ידועה מראש אך ההשתתפות נותנת לגיטימציה למערכת הפוליטית הישראלית ולמשטר הגזעני.

ממציאי הדמוקרטיה הייצוגית כבר הסבירו כי "אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן", ולכן המציאו שיטה שבה מספיק לרמות את רוב האנשים פעם בארבע או חמש שנים. אלא שזה נהיה קשה יותר כשצריך לחזור ולרמות אותם שוב ושוב מידי שנה. לאחר שסבלנו מהתנהלותה העקובה מדם של "ממשלת השינוי" בשנה וחצי האחרונות, נהיה קשה לשכנע כל מי שחי במציאות לתמוך בממשלה כזאת או בכל מפלגה שעלולה לתמוך בה במישרין או בעקיפין. מנהיגת מרץ, זהבה גלאון מצאה מפלט מהקושי להתמודד עם המציאות במעבר לעולם הפנטזיה.

גלאון פרסמה פוסט בעמוד הפייסבוק שלה ב-1 באוקטובר, בתאריך בו הציבור הערבי פלסטיני ציין את זכר החללים שנרצחו על ידי משטרת ישראל באינתפאדה השניה (שנת 2000), ובו תמונה של בני משפחות החללים, ובעיקר אימהותיהם, נושאים את תמונות הבנים שנרצחו. בכיתוב שהתלווה לפוסט שיחזרה גלאון דברים שאמרה באותו בוקר באירוע "שבת תרבות" בטירה. אולם כדי להפוך את התמונה האנושית הכואבת לתעמולת בחירות היתה צריכה גלאון להשכיח מקוראיה את המציאות ולבנות תמונת עולם דמיונית משלה…

ראשית, גלאון מנסה לתאר את אירועי האינתפאדה ככאב משותף, כאשר היא כותבת על "הפצע שנפער בלב החברה הישראלית". בכך היא מנסה להעלים את העובדה שהאלימות הרצחנית שהפעילה המשטרה אינה אלא הקצה החד של קרחון המשטר הקולוניאליסטי הגזעני, שמרץ שותפה בו מעצם היותה מפלגה ציונית שנועדה לשמר את משטר העליונות הלבנה, והיתה שותפה ברבות ממשלותיו.

שנית, כדי להסיר את האחריות הפוליטית מהטבח במפגינים ב-2000, גלאון מתייחסת לאירועים כבעיה של שוטרים עם "יד קלה על ההדק". לא במקרה, היא מנסה להשכיח מאיתנו את אחריותה הישירה של ממשלת ברק ,שנבחר ב-1999 בסיוע פעיל של מרץ ושל כל מפלגות הכנסת הערביות. ממשלה זו, בל נשכח, היא שהכינה צלפים מבעוד מועד ואימנה אותם לירות אש חיה במפגינים ערבים.

תלונתה של גלאון כי הפצע של אוקטובר 2000 "עדיין מדמם, בעיקר בשל העובדה שאף אחד מהשוטרים לא הועמד לדין", רק מעצימה את השקר וההתנערות מאחריות. (יעני, כולנו "אמריקה", חיי שחורים חשובים וכיוצא בזה…). הציבור הערבי פלסטיני הסיק את המסקנות והחרים את הבחירות לראשות הממשלה בפברואר 2001, בה התמודד ברק מול שרון. התגובה הבריאה של הבוחרים, "לא נצביע למי שיורה בנו", הביאה לנפילתו של ברק, למרות ניסיונות ההפחדה מ"עליית הימין הקיצוני". מרץ, לעומת זאת, המשיכה לתמוך בברק גם לאחר שהיה אחראי לרצח המפגינים באוקטובר ולאינסוף מעשי רצח נוספים במסגרת דיכוי האינתפאדה.

מעבר לכך, מרץ ניסתה שוב לשקם את הקריירה הפוליטית של ברק, כאשר הלכה איתו ברשימה אחת תחת השם "המחנה הדמוקרטי" בבחירות לכנסת בספטמבר 2019. כמה ציניות צריך כדי לדבר על השוטרים שלא נענשו ולהשתמש בתמונות החללים כאשר האחראי הישיר והראשי לרצח הוא עבורך ממנהיגי "האלטרנטיבה" שאת מוכרת לציבור?

כל זה ועדיין לא הגענו לשקר הגדול ביותר… מצג השווא כאילו מרץ מייצגת אלטרנטיבה לסדר הקיים, וכאילו השתתפות המצביעים הערבים פלסטינים, (כמובן המיעוט שקיבל זכות בחירה, לא הרוב הפלסטיני בין הים לירדן), בבחירות ובממשלה ציונית עתידית יביאו את השינוי המיוחל! גלאון תוקפת את "ראש הממשלה בעבר והנאשם בהווה" ומבטיחה שעליית אחוז האצבעה בקרב הערבים "יבטיח 61 עם מרצ, ויאפשר למחנה הדמוקרטי להקים ממשלה בישראל". שום מילה על הממשלה הנוכחית בישראל, שמרץ, "לגמרי במקרה", שותפה בה, ממשלה שנתמכה, בצורה זו או אחרת, על ידי רבים מנציגי האוכלוסיה הפלסטינית בכנסת, ועל הרצח היומיומי של פלסטינים שהיא מצטיינת בו.

לבסוף היא מציעה למצביעים הערבים חזון פנטסטי באמת: "מינוי מפכ"ל ערבי" למשטרת ישראל. לא, חס וחלילה, עמדת השפעה וחלוקת המשאבים השמורים ליהודים בלבד במדינה הציונית, אבל יאפשרו לערבים, אם יהיו נאמנים וחרוצים, לירות לעצמם בראש בשרות עצמי.

לשיפוטכם: הפוסט אותו פרסמה זהבה גלאון ב-1.10.2022 מובא להלן במלואו

אחרי 22 שנים, הגיע הזמן שחיי יהודים וערבים באמת יהיו שווים.

זה מה שאמרתי הבוקר בשבת תרבות במתנ״ס בטירה, בהנחיית עקיבא אלדר.

זאת השנה ה-22 שבה אנחנו מציינים את אירועי אוקטובר, בהם נהרגו 14 אזרחים – 13 ערבים ויהודי אחד. אני זוכרת עד היום את הכאב והכעס שליווה אותנו אז, ואת הפצע שנפער בלב החברה הישראלית. פצע שעדיין מדמם בעיקר בשל העובדה שאף אחד מהשוטרים לא הועמד לדין.

למרבה הצער והכאב, גם אירועי אום אל חיראן מעידים שבשנים שחלפו, מעט מאוד השתנה. בפיקוד העליון של המשטרה עדיין משרתים שוטרים שנגועים בתרבות של טיוח ושקר, אותה ציינו חברי ועדת אור אחרי אירועי אוקטובר 2000. גם היום, היד קלה מדי על ההדק כשמדובר בערבים ובבדואים.

זה רק קצה הקרחון. בכירים במשטרה מתייחסים בשוויון נפש לכלי הנשק המציפים את החברה הערבית, ונכשלים שוב ושוב במניעה ובפענוח של מקרי הרצח – חברי הכנסת הערבים זועקים על כך כבר יותר מעשור.

אבל השנה, אני רוצה להגיד, משהו בכל זאת יכול להשתנות.

אנחנו מוצאים את עצמנו בנקודה של הכרעה: מצב המפה הפוליטית מאפשר לראות באופן ריאלי שותפות אמיתית של מפלגות ערביות בשלטון. אפשר לא רק להעלות על הדעת, אלא גם ממש לקדם את המצב שבו המשטרה הופכת מגוף בטחוני שמפנה את הנשק כלפי האזרחים הערבים, לשירות ציבורי שמעניק בטחון אישי והגנה – לכל אזרח ואזרחית. מתוך שוויון אמיתי בחיי יהודים וערבים.

רק דבר אחד יכול לקדם את השוויון הזה – שוויון גם בהשפעה.

שיעור ההשתפות בהצבעה בקרב החברה הערבית בבחירות האחרונות היה 44.6%. בציבור הכללי, הוא עמד על 67%. גם האי-שוויון הזה הוא תוצאה של הזנחה פושעת ומכוונת, ושל הסתה אנטי דמוקרטית מצד ראש הממשלה לשעבר והנאשם בהווה, בנימין נתניהו. אם כולנו ניקח את גורלנו בידינו נצליח במשימה הגדולה – להביא לשוויון באחוזי ההצבעה בין יהודים וערבים – החיים של כולנו כאן בישראל יכולים להשתנות לבלי היכר. מצב כזה לא רק יבטיח 61 עם מרצ, ויאפשר למחנה הדמוקרטי להקים ממשלה בישראל – הוא גם יאפשר לה לשנות את סדר העדיפויות באופן מהותי, למנות מפכ״ל ערבי ולערוך שינויי עומק במשטרה שיהפכו אותה לגוף מכוון קהילה. מארגון שנוקט באדישות כלפי החיים של אזרחים ערבים, לארגון שמגן עליהם מתוך ערכים של שוויון בחיי אדם.

בעוד חודש יש לנו הזדמנות להפוך את החזון הזה למציאות. אם כל מי שמאמין בשוויון בין יהודים וערבים יצא אל הקלפי ויצביע, אם נגיע אפילו קרוב לשוויון בשיעור ההשתפות של יהודים וערבים בישראל, יהיה לנו את הכוח לשנות, להשפיע – ולהתחיל באיחוי הקרעים של האירועים המדממים מלפני 22 שנה.

מרצ מחויבת לחזון השוויון הזה. ובחודש הקרוב אני מתכוונת לעשות הכל כדי להפוך אותו למציאות.

לזכר החבר אלי אמינוב: פרידה מלוחם ותיק ועיקש באפרטהייד

אלי אמינוב 20.4.1939 – 5.8.2022

מאת: עפרה ישועה-ליית

(This article is also available in English)

(המאמר הבא פורסם בחלקו באתר "זו הדרך" ב-14.8.2022)

המחנה הקטן של מתנגדי משטר במדינת ישראל איבד בסוף השבוע שעבר את אחד הקולות הצלולים והחשובים שלו, עם מותו של אלי אמינוב – הוגה, כותב, איש עבודה ופעיל פוליטי שחשיבתו המקורית השפיעה על דורות של אקטיביסטים וכותבים.

אלי נולד בסומייל, כפר ערבי שהפך לשכונת עוני תל אביבית בסוף שנות השלושים, לאב יוצא בוכרה ואם יוצאת פולין. כשהיה בן תשע, עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, נאלצו כל שכניה הערבים של המשפחה, בהם חברי ילדותו, להפוך לפליטים ובתיהם נמסרו לעולים חדשים, אירוע שנחקק היטב בזיכרונו.  בתום שירותו הצבאי עסק בעבודות שונות, ובמהלך חייו היה בין השאר צורף מומחה ובעל בית דפוס. הוא היה מהחברים הותיקים בארגון "מצפן", אליו הצטרף בראשית 1967. חתימתו מתנוססת על המודעה ההיסטורית מקיץ 1967, של פעילים פוליטיים שקראו לישראל לצאת מיד מהשטחים שנכבשו במלחמה ולחתור לפתרון של שלום צודק עם העם הפלסטיני.

ב-1975 עזב אלי את מצפן לטובת ארגון "ברית הפועלים" (המוכר גם כ"אוונגרד", על שם בטאונו התאורטי). ברית הפועלים, שזוהתה עם אידיאולוגיה טרוצקיסטית, אנטי-סטליניסטית, הדגישה באותה תקופה, תקופת המאבק העממי ערב "יום האדמה", את האופי הפלסטיני של המהפכה וכי על הפעילים היהודים להצטרף למאבק הפלסטיני. היא קראה להקמת מדינה סוציאליסטית בפלסטין, הדגישה את הצורך לפרק את המבנה הקולוניאלי שהקימה הציונות כדי לבנות בסיס לחיים משותפים של ערבים ויהודים והתנגדה לקריאה למתן זכות הגדרה עצמית ליהודים בפלסטין – עמדה שאלי נאבק עבורה עוד קודם בדיון הפנימי בתוך מצפן.

אלי לא הסתפק בפעילות למען סיום הכיבוש והתנגדות למיליטריזציה הגוברת של מדינת ישראל אלא ראה צורך בהצגת אלטרנטיבה כוללת והיה מראשוני התומכים בפתרון של מדינה דמוקרטית אחת בכל פלסטין. בשנות התשעים הוא יזם את הקמת "הוועד למען מדינה אחת בכל פלסטין ההיסטורית". עקרונות הוועד, שנוסחו בפשטות על ידי אמינוב וד"ר יהודה קופרמן, כללו דרישה להקמת מדינה אחת, חילונית ודמוקרטית בכל שטח פלסטין; הכרה בזכות כל הפליטים הפלסטינים לשוב לעריהם ולכפריהם; ובחירת אסיפה מכוננת מטעם כלל אוכלוסית פלסטין, ערבים – לרבות הפליטים – ויהודים, שתנסח חוקה דמוקרטית. במדינה זו התשתיות הכלכליות ואמצעי הייצור אמורים להיות נחלת העם כולו כזכות דמוקרטית ומימוש הריבונות.

אלי היה מקורבו של פרופסור ישראל שחק ואחד ממנהלי עזבונו, ביחד עם ד"ר עמנואל פרג'ון. באחרית הדבר שכתב למהדורה העברית של ספרו של שחק "הסטוריה יהודית, דת יהודית, משא של שלושת אלפים שנה" הזכיר כי שחק היה אחד ההוגים הראשונים שהגדירו את ישראל כמדינת אפרטהייד.

במאמרו "'מדינה דו-לאומית' – הבלוף החדש שבא להחליף את בלוף 'שתי המדינות'" שפורסם ב-2013 כתב אמינוב כי "אין פתרון פוליטי מעשי חלופי למדינה אחת, חילונית דמוקרטית, בין הירדן והים". מאמרו האחרון, תחת הכותרת "מ'גאולת קרקע' למשטר אפרטהייד" פורסם בקובץ מלכוד הלאום שיצא השנה בהוצאת ספרי נובמבר. מאמר זה סקר את הדרכים והשיטות שבהן ביצע המפעל הציוני עשרות שנים לפני קום המדינה ובהמשך לאורך שנות קיומה – את נישולם של פלסטינים מאדמותיהם, על מנת לכונן את מדינת הלאום היהודי. את מדינת הלאום הגדיר "ישות מטפיסית מבוססת מוצא", ותיאר כיצד הפכה גזלת האדמות השיטתית לבסיס לכינונה של מערכת חוקי אפרטהייד יהודית-ישראלית, המודגמים במאמר. אמינוב ציין את אפיוניו של האפרטהייד הישראלי לעומת הדרום-אפריקאי. מסקנתו: ללא רפורמה יסודית שתהפוך את ישראל ממדינה מבוססת מוצא אתני ודתי למדינה חילונית דמוקרטית, אין היתכנות לתיקון משטר האפרטהייד . "בסופו של דבר, הקניין הקרקעי של 'הלאום היהודי' הוא הדבק החומרי המחבר בין גזענותה הקולוניאלית של התנועה הציונית וגזענותה הקסנופובית של יהדות ההלכה", כתב.

בשנים האחרונות, למרות הרעה ניכרת במצב בריאותו, הקפיד אלי להתייצב מדי יום ששי בהפגנה למען שכונת שייח' ג'ראח בירושלים ביחד עם ניצה אמינוב, רעייתו לשעבר שהיתה לידידה קרובה ותומכת. הוא טרח לפרסם תגובות קצרות, קולעות ומנוסחות בחריפות, בפייסבוק ובאתרים שונים והתייחס לכל אירוע אקטואלי מטריד בפוליטיקה המקומית. הוא היה איש רעים ובשלן בחסד שיחסר עד מאוד לכל ידידיו ומוקיריו הרבים, לאלה שהכירוהו אישית ולמי שלמדו להעריך את אישיותו דרך כתיבתו ברשת. יהי זכרו ברוך.

* * *

אלי אמינוב מפגין – 2017 – מאתר פייסבוק

עד כאן, מאמרה של עפרה. ברשותכם אוסיף כמה זכרונות משלי.

היכרתי את אלי כשהיה חבר "מצפן מרכסיסטי" בשנות ה-70 בירושלים. אני הצטרפתי ב-1973 לארגון "ברית הפועלים" (שפרש ממצפן ב-1970) וניהלנו ויכוח חד עם מצפן והפלגים השונים שפרשו ממנו. ב-1975 החליט אלי, יחד עם קבוצת חברים אחרים מ"מצפן מרכסיסטי", לעבור ולהצטרף ל"ברית הפועלים".

באותם ימים אלי סיפר לי כיצד הגיע אל הפעילות בשמאל. הוא היה בצעירותו שוטר בילוש במשטרת ירושלים. באותה תקופה אורי אבנרי ו"העולם הזה" ארגנו פעולות מחאה אזרחית נגד הכפיה הדתית, ואלי שלח מכתב תמיכה למארגנים. במקום תשובה מהנמענים למכתב, קיבל הזמנה לחקירה ונזיפה על עמדתו המסוכנת. זה עזר לו  להבין את אופי המשטר שהוא משרת ובהמשך התפטר מהמשטרה והיה לפעיל פוליטי דמוקרטי. המאבק למען הפרדת הדת מהמדינה ונגד התפקיד המרכזי שמשחקת הדת היהודית בהצדקת וביסוס המבנה הגזעני של המשטר בישראל היה תמיד נושא מרכזי עבורו.

באמצע שנות ה-80, ימי פעילות "ועד הסולידאריות עם ביר זית", רב המתנחלים לוינגר קיים הפגנות פרובוקטיביות מול מחנה הפליטים דהיישה הסמוך לבית לחם. תושבי המחנה ביקשו את עזרתנו בקיום הפגנת נגד. אני זוכר כיצד היינו מגיעים מחיפה לביתם של אלי ורעיה במרכז ירושלים, נהנים מהכנסת האורחים הבלתי מוגבלת, לאכול ולהתארגן לפני היציאה להפגנות. משם המשכנו ביחד, כולל הילדים, לדהיישה למשמרת מחאה שהיתה מסתיימת או באירוח ושיחות מקסימות עם הפעילים במחנה הפליטים – או במעצר במשטרת בית לחם. כשיצאנו מהמעצר ידענו להיכן להגיע כדי להתעדכן: הבית של אלי ורעיה.

בהמשך הדרך, בתנועת "אבנא אל-בלד", ערכנו מספר ניסיונות להרחיב את המאבק ולאסוף שותפים פלסטינים, יהודים ובין-לאומיים למאבק למען שיבת הפליטים הפלסטינים והקמת מדינה חילונית ודמוקרטית בכל פלסטין. כך בועידה שנערכה בנצרת ב-1998 ושוב בשתי הועידות שנערכו בחיפה ב-2008 וב-2010. אלי וקבוצות הפעילים שתמיד אסף סביבו היו הכתובת הראשונה כשבאנו לחפש שותפים שנאמנותם לדרך הדמוקרטית הבלתי מתפשרת היתה מעבר לכל ספק.

בעקבות ועידת מינכן למען מדינה דמוקרטית אחת בפלסטין (יולי 2012) יצא קול קורא להתארגנות מתואמת בכל פלסטין (משני צידי הקו הירוק), בגולה הפלסטינית ובקרב תנועת הסולידאריות סביב תוכנית מוסכמת שמגדירה את יסודות הפתרון הדמוקרטי להשבת הזכויות הפלסטיניות ולפתרון בעיית האוכלוסייה המהגרת שהציונות הביאה לפלסטין. אלי וחברי "הוועד למען מדינה אחת בכל פלסטין ההיסטורית" השתתפו בהקמת קבוצת הפעולה שהתארגנה ביפו, והשתתפו בפגישות דיון ותאום בין ההתארגנויות השונות שנערכו ברמאללה.

כחודשיים לפני מותו ביקרתי את אלי בביתו בירושלים. גופו כבר היה שבור כתוצאה ממחלות אך רוחו עוד היתה איתנה ומוחו חריף ואנליטי. העלינו זכרונות מ-50 שנה של מאבק משותף. ניתחנו ביחד את התפתחויות המצב הבינלאומי והסכמנו שהחרפת המשבר של ההגמוניה האימפריאליסטית והמלחמות הבלתי פוסקות שהיא מביאה רק מוכיחים שהפתרון הדמוקרטי שחתרנו אליו כל חיינו הוא לא רק הצודק ביותר אלא גם הפתרון היחיד שהוא בר קימא והמאבק למענו סופו לנצח.

קישורים:

אלי אמינוב על מצפן

אלי אמינוב על הויכוח בנושא זכות ההגדרה העצמית של היהודים בפלסטין

"מדינה דו-לאומית" – מיתוג חדש לבלוף "שתי המדינות"

נמנע ניסיון לעלות בדחפורים על בית הקברות המוסלמי בבלד א-שייח'

בשבוע שעבר הגיעו כלים כבדים לביצוע עבודות עפר בבית הקברות המוסלמי בחיפה, אך פעילים שנזעקו לשטח הצליחו להגיע להבנות עם הפועלים והקבלן, ולמנוע את ניסיון הפגיעה בבית הקברות. האירוע המריץ את המחאה, וביום שישי התקיימה הפגנה במקום

(הכתבה הבאה התפרסמה באתר "שיחה מקומית". היא זמינה גם באנגלית.)

ביום שני שעבר, 7 בפברואר, האיום על בית הקברות המוסלמי בבלד א-שייח' שבחיפה הפך פתאום מוחשי מאוד: כמה כלים כבדים לביצוע עבודות עפר התמקמו בקצה בית הקברות, והחלו בהכנות לעבודה.

בתחילת דצמבר 2021, כשהוקם אוהל המחאה בפאתי בית הקברות, המצב לא היה ברור. חלק מהקרקע הופקע כבר בשנות ה-50, ומאז עברו כמעט 70 שנה ובית הקברות ממשיך להתקיים בפועל. כשדיווחתי כאן על המאבק להכרה מחדש בבית הקברות, כתבתי בזהירות כי "חוששים מתוכניות בנייה חדשות".

אוהל המחאה בכניסה לבית הקברות בבלד אלשייח'

ההיערכות לשמירה רצופה בבית הקברות הוכיחה את עצמה. כשהגיעו הכלים הכבדים, הפעילים שנזעקו למקום הבהירו לצוות שמדובר בבית קברות. הפועלים, ערבים כולם, סירבו מיד לבצע כל עבודה במקום. בעקבותיהם, הודיע הקבלן היהודי כי כשנשכר לעבוד במקום לא נאמר לו שמדובר בבית קברות, וכי אין בכוונתו לבצע את העבודה.

מכיוון שכל העניין נסגר בהבנה בין הפעילים לעובדים, כוח המשטרה שנשלח כדי לאבטח את העבודות נותר ללא תעסוקה.

בית הקברות, שנוסד בשנות ה-30 של המאה הקודמת על שטח של 44 דונם, שימש לא רק את בלד א-שייח' עצמה, אלא את הקהילה המוסלמית בחיפה ובעיירות ובכפרי הסביבה. משפחות רבות באזור זוכרות בני משפחה שנקברו בו.

כמו כן נקבר במקום ב-1935 השייח' עז א-דין אלקסאם, שהיה אימאם מסגד "אלאסתקלאל" בחיפה ומנהיג מרכזי של הקהילה הפלסטינית, שהוביל את ההתנגדות לכיבוש הבריטי בפלסטין ולהתנחלות הציונית. בשל כך הוא מכונה מאז "בית קברות אלקסאם" (להבדיל מבית הקברות הישן של בלד א-שייח' עצמה, שנקרא על שם השייח' אלסהלי), ויש לו חשיבות סמלית עבור המורשת הפלסטינית בכללה.

בהפגנה נישאו שלטים בקריאה להחרים את מוצרי החברות המעורבות – קרור אחזקות וגולד ליין. צילום באדיבות נאמני הווקף

בית הקברות בבלד א-שייח' היה מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת מושא להפקעה, לעסקאות מושחתות של ממונים מטעם המדינה, ולמאבקים משפטיים וציבוריים על פני עשרות שנים.

בשנים האחרונות דן בית המשפט בקריות בתביעה של חברת קירור אחזקות, הטוענת לבעלות על חלק גדול מהשטח המופקע, נגד נאמני ווקף אלאסתקלאל. בסיום הדיון דחה בית המשפט את תביעת החברה לחייב את הנאמנים לפנות את הקברים, וקבע שאם ברצונה לפנות קברים, עליה להגיש תוכניות בנייה, ואם תוכניות הבנייה יחייבו זאת – להגיש בקשה לפינוי הקברים לרשות המתאימה במשרד הבריאות.

בינתיים, החברה מנסה "לקצר הליכים" ולקבוע עובדות בשטח, כשהיא מסתתרת מאחורי קבלנים ויזמים. המשטרה, במקום למנוע את הפעולות, מתייצבת באופן לא מפתיע נגד מי שמנסים לשמור על בית הקברות.

הניסיון לפגיעה מוחשית בבית הקברות שודר בזמן אמת באמצעי תקשורת ערביים, ועורר תגובות נרחבות ברשתות החברתיות. העיתונות העברית, כהרגלה, התעלמה מהאירוע. באוהל המחאה התכנסו עוד באותו הערב הפעילים הקבועים מנאמני ווקף אלאסתקלאל, נציגי משפחות הקבורים וועד האוהל, יחד עם נציגי תנועות וארגוני מחאה, וצעירים משכונות חיפה הערביות. הוחלט לקיים הפגנת מחאה ביום שישי בשעה שתיים אחר הצהריים.

לקראת ההפגנה, קיבלו כמה מארגנים ופעילים שיחות ממי שהציגו עצמם כאנשי משטרה או שב"כ, שניסו להניא אותם מלהפגין. הקצין האחראי במשטרת נשר הציע לאחד המארגנים לקיים במקום "תפילת יום שישי" במקום הפגנה. אני עצמי הופתעתי ביום חמישי לקבל שיחת טלפון מאדם שהציג את עצמו כ"עמיחי מהשב"כ", וניסה לשכנע אותי "להפעיל את השפעתי" כדי "למנוע אלימות" בהפגנה.

למרות התנגדות המשטרה – דגל פלסטין הופיע במרכז ההפגנה. תמונה באדיבות נאהד דירבאס

למרות האיומים, הגיעו עשרות רבות של פעילים להפגנה בשישי. המשטרה, מתוגברת בכוחות מיוחדים, הקיפה את האזור וחסמה חלק מהתנועה בצומת מבעוד מועד. עוד לפני שההפגנה החלה דרשה המשטרה כי לא יונפו דגלי פלסטין ליד הכביש הראשי.

כמה צעירות שנשאו דגלים נבלמו על ידי השוטרים ליד המחסום המשטרתי, בעוד שאר המפגינים הסתדרו בשורה לאורך הכביש הראשי, על פני הגשר שהוקם מעל בית הקברות. לבסוף הופיע גם דגל פלסטין גדול במרכז ההפגנה. בעיתונות ציינו אחר כך כי היתה זו כנראה הפעם הראשונה שדגל פלסטין מונף בנשר מאז גירוש תושבי בלד א-שייח', ב-1948.

המפגינים נשאו שלטים בערבית, בעברית ובאנגלית, שבהם קראו לכבד את בית הקברות ולהימנע מפגיעה בו. חלק מהשלטים האשימו ישירות את החברות המעורבות, קירור אחזקות וגולד ליין, יחד עם הממסד הישראלי, בפגיעה בבית הקברות, וקראו להחרים את מוצריהן.

שייח' ראאד סלאח, שהשתחרר לא מכבר ממאסר ממושך, הצטרף להפגנה והתקבל בהתלהבות על ידי המפגינים. צילום – נאהד דירבאס

חלק מהקריאות בהפגנה התייחסו גם לפגיעה בבתי קברות כאחד מסממני מדינת האפרטהייד. השייח' ראאד סלאח, מנהיג התנועה האיסלאמית הצפונית, שהשתחרר לא מכבר ממאסר ממושך, הצטרף אף הוא להפגנה והתקבל בהתלהבות על ידי המפגינים.

מהצד השני של הכביש התקיימה הפגנת נגד קטנה, מלווה בתמונות של ח"כ איתמר בן גביר ובכרזה גדולה הקוראת להתפקד ל"עוצמה יהודית".

בינתיים, הפגיעה בבית הקברות נמנעה, והניסיון לפגוע בו רק עורר וחיזק את הקריאה לעצור את כל תוכניות ההריסה ואת הדרישה להכרה בבית הקברות והחזרת מלוא שטחו לבעלות הווקף. לצד זאת, התעצם גם החשש מניסיון נוסף לעלות בדחפורים על בית הקברות, שיגובה בשימוש בכוח רב, כפי שנוהגת המשטרה בביצוע הריסות ביישובים הערביים.

בסיום ההפגנה התכנסו הפעילים באוהל כדי לדון בדרכים להרחיב את המאבק.

תופסק ההתנכלות לסומיה פלאח!

מאת: ענת מטר

(הפוסט הבא הופיע היום בעמוד הפייסבוק של ענת מטר. את הקישורים הרלבנטיים העברתי מההערות לגוף הטקסט.)

סיפור ההתנכלות לדוקטורנטית סומיה פלאח עבר פה בשקט. אולי זה משום שהמופרכות ניכרת, והתחושה היא שעוד רגע זה ייגמר. חבל לבזבז אנרגיה. אבל ביום שלישי (25.1.2022) הוארך מעצר הבית שלה בשבוע נוסף, בתנאים שתיכף אפרט. אז הגיע הזמן.

סומיה היא דוקטורנטית בטכניון. היא מתמחה במדעי הסביבה והאטמוספירה, שימשה במשך שנים אחדות כיועצת של בתי הזיקוק בחיפה ועבדה גם במשרד לאיכות הסביבה. תוכלו למצוא בקישור להלן דו"ח מפורט מטעם המשרד, עליו היא חתומה, בעניין היתר פליטת גזים למפעל פרוטרום. בקישור אחר, משהו שונה לגמרי: מאמר בערבית מדצמבר 2020 על האופן שבו ישראל מזהמת את הנגב באמצעות חומרי דישון מסוכנים. (האם ברקע המעצר גם השמצת קק"ל הקדושה, בפרט כשהעיניים מכוונות כעת כלפי מעשיה הנפשעים בנגב?)

סומיה היא גם אקטיביסטית. היא פעילה בחראק-חיפה ומשתתפת קבועה בהפגנות התנועה, למשל אלה המוחות נגד המעצרים המנהליים ומזדהות עם שובתי-הרעב. בשלהי אוקטובר 2021 השתתפה בכנס במדריד. היה זה כנס ההקמה של תנועת צעירים פלסטינים, בארגון מסאר אל-בדיל. גם בעניין זה צירפתי לינק, המוביל לתוכניות העתידיות של התנועה. בגדול, הכוונה היא לחשוב על העתיד בפלסטין רבתי, לאחר כישלון שיחות מדריד, הסכמי אוסלו, ובעצם הציונות בכללה. לא כל כך נעים לאוזניים ציוניות.

בכנס פגשה סומיה את חאלד ברכאת, העומד, ביחד עם בת-זוגו, בראש סמידון, הרשת לסולידריות עם האסירים הפלסטיניים (ממנה אני שואבת מידע לדף הזה, באופן קבוע, כבר שנים). סמידון הוכרזה על ידי השלטון הישראלי כארגון טרור, כמוה כארגונים רבים וטובים אחרים, כידוע. סומיה נחשדת ב"מגע עם סוכן זר". נרמז שהיא העבירה לו מידע על תנועות סטודנטיאליות פלסטיניות בישראל. האם מדובר בברכאת? אחת ממטרות התנועה החדשה היא שבירת המחיצות בין הקהילות הפלסטיניות השונות: 48, 67, רצועת עזה הנצורה, הגלות. האם זה מה שמפחיד כל כך את אנשי הארגון המתועב?

בבוקר ה-11 בינואר, בשיטות הידועות, פרצו אנשיו לביתה של סומיה, החרימו את המחשב והטלפון שלה ועצרו אותה. באותו יום היא נחקרה 12 שעות ו"שוחררה" למעצר בית. מאז היא נחקרה מעט מאד אך נמצאת במעצר בית בתנאים מגבילים קשים. ב-20 בחודש האריך שוב שופט בית-משפט השלום את מעצר-בית בתנאים מגבילים: הבית לא יהיה זה שבו היא מתגוררת עתה, בחיפה, אלא בית אמה בכפר ערב אל-היב; מותר לה לצאת ללימודים בטכניון יום בשבוע, אך עליה להגיע ישירות לשם ולחזור ישירות לבית אמה בכפר; אסור לה להיכנס לחיפה בחודש וחצי הקרובים; אסור לה להשתמש בטלפון ואינטרנט עד לחודש מרץ. כאמור, מעצר הבית בתנאים הללו הוארך בשבוע נוסף ביום שלישי ה-25.1.

בינתיים משחררת המשטרה הצהרות על כך שעדיין מפשפשים בפוסטים ובפרסומים השונים של סומיה ברשתות החברתיות. עורך-דינה, חאלד מחאג'נה, מעריך שההר לא יוליד אפילו עכברון. ההערכה הזו נשמעת לי סבירה מאד, כי ברור שהשופטים לא התרשמו שיש פה עילה למעצר בתנאים מחמירים יותר.

סומיה פלאח היא סטודנטית מצטיינת, בת ארבעים, שכבר רשמה הישגים אקדמיים ומקצועיים מרשימים בתחום מדעי הסביבה. אולי בכלל זה מה שכל כך מפחיד?

#די_לשלטון_השבכ

המאבק לשימור בית הקברות המוסלמי בבלד א-שייח’ נכנס לשלב חדש

(הכתבה הבאה פורסמה באתר "שיחה מקומית". כתבות בערבית ובאנגלית על אותו נושא פורסמו ב"حيفا الحرة" וב-"Free Haifa")

כאשר נפטר אדם נהוג לאחל כי "ינוח על משכבו בשלום". אולם המתים הקבורים בבית הקברות בבלד א-שייח’, דרומית מזרחית לחיפה, נרדפים על ידי מדינת ישראל מאז שהוקמה. למרדף מצטרפים גורמים מסחריים שחשקה נפשם להשתלט על מקום משכבם ולהפכו לנדל"ן מסחרי. עם התאוששות העדה המוסלמית בחיפה בעשורים שחלפו מאז הנכבה, ויחד עימה התלכדות והתארגנות הקהילה הערבית-פלסטינית בעיר, הפך המאבק להגנה על בית הקברות למאבק מרכזי עבור הקהילה כולה. בימים אלה הוקם במקום אוהל מחאה, בניסיון לסכל את המאמצים להשתלט על בית הקברות.

אנסה לסכם כאן בקצרה עיקרי הסטוריה בת כמעט מאה שנה כדי להבין את שורשי המחלוקת, לאן היגענו ומדוע זהו מאבק חשוב כל כך.

בית הקברות מסמל תקופה הסטורית סוערת

בראשית המאה ה-20 עלתה קרנה של חיפה כעיר תעשייה עם נמל משגשג וקווי רכבת שנמתחו עד עמאן ודמשק. תושבים התקבצו בחיפה מכל עבר, נבנו שכונות חדשות וגם בתי הקברות מלאו על גדותיהם. בשנות ה-30 הוקצה שטח בן 44 דונם בבלד א-שייח’ לבית קברות מוסלמי חדש שישרת את חיפה ואת כפרי האזור.

בשנים אלה היה לחיפה מקום מרכזי בהתארגנות החברה הערבית-פלסטינית ככלל, כולל התפתחות כלכלית, התארגנות מפלגות ואיגודים מקצועיים, חיי תרבות, פרסום ספרות, שירה ועיתונים. דמות מרכזית באותה תקופה היה איש הדת שייח’ עז א-דין אלקסאם, אימאם מסגד "אלאסתקלאל". ב-1935 ניסה אלקסאם להנהיג מרד מזויין בקרב האוכלוסיה הפלסטינית נגד שלטונות הכיבוש הבריטי ונגד ההגירה הציונית. אלקסאם ושניים משותפיו למרד, שנהרגו בקרב עם הצבא הבריטי, נקברו בבית הקברות החדש בבלד א-שייח’. בעקבות קבורתו במקום נהוג עד היום לכנותו "בית הקברות של אלקסאם". מנהיג מפורסם נוסף מאותה תקופה, סאמי טה, מזכיר אגודת הפועלים הערבית-פלסטינית, קבור גם הוא בבית הקברות.

כאמור, בית הקברות שירת את חיפה ואת כפרי הסביבה, כך שכמעט לכל משפחה מוסלמית באזור יש קרובים שנקברו בו. במובן זה בית הקברות מהווה עדות לתקופה היסטורית שלמה. נקברו בו הלוחמים מהמרד נגד השליטה הבריטית בשנים 1936-39, כמו גם הקורבנות של מעשי הדיכוי והענישה הקולקטיבית, וקורבנות מעשי טבח שבוצעו בתקופה שעד הנכבה של 1948 בידי ההגנה, אצ"ל ולח"י.

נסיונות השתלטות

מדינת ישראל הפעילה מאז 1948 תכנית נרחבת להשתלט על נכסי האוכלוסיה הפלסטינית, שרובה גורש אל מחוץ לתחומי המדינה. הכלי העיקרי להשתלטות זו הינו "חוק נכסי נפקדים" שהעביר את הרכוש לרשות "האפוטרופוס" וממנו לידי המדינה. אולם ההשתלטות על המקומות הקדושים, בתי תפילה ובתי קברות, שהוגדרו כרכוש "ווקף", הצריכה התפתלות משפטית מיוחדת. בפי בני העדה המוסלמית שמתנגדים להפקעת המקומות הקדושים חוזרת שוב ושוב השאלה: "מקומות אלו מוקדשים לאלוהים. האם מבחינת מדינת ישראל גם אלוהים הוא נעדר שאפשר לקחת את רכושו?"

הצו להשתלטות על 15 דונם מאדמת בית הקברות – בחתימת לוי אשכול – 1954

בעניין בית הקברות החדש בבלד א-שייח’, קיים צו הפקעה משנת 1954 (לגבי 15 דונם מתוך 44), חתום על ידי לוי אשכול, שר האוצר דאז, הקובע כי מאחר ו"ב-1 באפריל 1952 לא היו בחזקת בעליהם" ומאחר ו"הוקצו לצרכי התיישבות ופיתוח חיוניים" שטחים אלו עוברים לקנין "רשות הפיתוח". ה-1 באפריל הוא כידוע חג השקרנים, והמתים הקבורים בבית הקברות, כך ניתן להניח, לא עזבו אותו ולו ליום אחד. צרכי ההתיישבות והפיתוח שהוזכרו כעילה להפקעה היו כה חיוניים שעד היום, אחרי כמעט 70 שנה, עומד השטח המופקע כפי שהוא. על נאמני הווקף נאסר לטפח אותו כבית קברות, ואילו מי שחמד אותו כרכוש עוד לא הכין אפילו תוכנית לשימוש בו.

רוב השטח המופקע, כ-13 דונם, הוחכר ב-1955 על ידי המדינה לחברה בשם "קירור אחזקות", שבהמשך תמלא תפקיד מרכזי בניסיונות להשתלטות על בית הקברות.

עסקאות מפוקפקות

מבחינת המעמד החוקי היה בית הקברות רשום כהקדש דתי בניהול "נאמני ווקף אלאסתקלאל" של העדה המוסלמית בחיפה ("נאמני הווקף", בערבית "מותוולו אלווקף", הם גוף הממונה על ידי בית המשפט השרעי, בניגול לגוף בשם "ועד הנאמנים" הממונה על ידי המדינה). בכך הוא שונה מבתי קברות רבים של מאות קהילות שגורשו בשלמותן וכפרים שנהרסו עד היסוד ונכסיהן הוכרזו כנכסי נפקדים. כיוון שהעדה המוסלמית בחיפה המשיכה להתקיים, מצאה המדינה דרך אחרת להשתלט על נכסי הוקף, זאת באמצעות מינוי "נאמן" בשם סוהיל שוכרי, שהיה נאמן לשולחיו במנגנון המדינה ולא למקומות הקדושים שעל שמירתם, לכאורה, הופקד.

ב-1970 נחתם מה שמכונה "הסכם חילופין" לפיו מסר "הנאמן" שוכרי לרשות המדינה את רוב שטח בית הקברות בבלד אל-שייח’ (31 דונם, כולל 15 הדונם שהופקעו קודם לכן) תמורת הקצאת חלקה למוסלמים במתחם בתי הקברות בכפר סמיר. השאלה הראשונה שעולה בהקשר זה היא מדוע היה על המוסלמים להחליף שטח בבית קברות קיים בתמורה לחלקם בבית הקברות החדש בכפר סמיר בעוד שבני כל העדות האחרות קיבלו בו חלקות ללא תמורה?

הסכם "החלפה" של חלק מבית הקברות – חתום, בשם הווקף, על ידי נציג מנהל מקרקעי ישראל, עובד יום טוב

ההסכם אינו חתום על ידי שוכרי עצמו אלא נחתם "בשמו" על ידי אדם בשם "עובד יום טוב", שניהל את המו"מ (עם עצמו) מטעם המנהל, וזאת על פי ייפוי כוח משוכרי משנת 1968. אותו שוכרי גם קיבל תשלום בסך 4,000 לירות תמורת העברת 25 קברים (חלק אפסי ממה שנמצא בבית הקברות בפועל) לבית הקברות החדש בכפר סמיר – פעולה שככל הנראה לא טרח לבצע.

שוכרי ונציגי המדינה ידעו כי ל"נאמן" אין סמכות למכור, להחליף או לפנות את בית הקברות. בניסיון "להכשיר" את העסקה הם פנו לבית הדין השרעי בעכו וביקשו את אישורו. בית הדין, שגם הוא אינו בלתי תלוי ברשויות המדינה, קבע כי אפשר לבצע את החלפת חלק משטח בית הקברות בתנאי שמדובר בשטח שאין בו קברים. בעצם העיסקה בין רשויות המדינה לשוכרי להעברת קברים מהשטח ש"הוחלף" הם מאשרים את העובדה כי התנאי שהעמיד בית הדין השרעי לא מתקיים ומכאן שהעסקה לא אושרה.

המאבק להכרה בבית הקברות

בעקבות עסקה זו ועסקאות מפוקפקות אחרות נאלץ שוכרי לעזוב את הארץ. לאחר מאבקים ממושכים של ערביי חיפה, מונו כ"נאמני הווקף" נציגי ציבור מסורים לתפקידם, ששמו לעצמם למטרה להגן על נכסי הווקף, ובראשם המסגדים ובתי הקברות.

ב-1989 ערכה תנועת אבנא אלבלד יום עבודה התנדבותי גדול לניקוי בית הקברות, שהיה מוסתר בתוך סבך קוצים גבהי קומה, ולסימון מחדש של הקברים. בראשית שנות ה-2000 התנהל מאבק ממושך נגד הכוונה להעביר את כביש 752 על אדמת בית הקברות. בתקופה זו הוקם אוהל מחאה בבית הקברות וצעירים מחיפה קיימו בו נוכחות יומם ולילה. לבסוף נרשם ניצחון סמלי, כאשר הכביש הועבר על גשר מעל בית הקברות מבלי לפגוע בקברים.

מראה בית הקברות ואוהל המחאה בעת ביקור משלחת "חראק חיפה", דצמבר 2021 (צילום רשאד עמרי, אלמדינה)

 בשנת 2014 פנתה חברת "קירור אחזקות" לבית המשפט בקריות בתביעה אזרחית נגד נאמני ווקף אלאסתקלאל. החברה ביקשה מבית המשפט לקבוע כי בחלקה שעליה היא טוענת לבעלות אין קברים. לחילופין, ביקשה לחייב את נאמני הווקף לפנות את הקברים במידה וקיימים כאלו. התביעה לפינוי הקברים עוררה מחאה ציבורית מתמשכת. נוצר קשר עם משפחות רבות שיקיריהן טמונים בבית הקברות, ובכל ישיבות המשפט היתה נוכחות המונית באולם בית המשפט והתקיימו הפגנות ומשמרות מחאה סביב הבניין, כשהמשתתפים נושאים תמונות של בני משפחתם הקבורים.  בסיום הדיונים נתן השופט שלמה ארדמן פסק דין המאשר כי יש קברים בחלקה נשוא התביעה וקובע כי אין מקום "בשלב זה" לדון בפינוי הקברים עד שתוגש תוכנית בנייה ספציפית המחייבת את הפינוי.

בינתיים הגישו משפחות הנקברים בקשה לבית המשפט העליון להכיר מחדש בבית הקברות בשלמותו. אלא שבדיון מקדמי הציעו שופטי העליון לתובעים לבטל את עתירתם, בעוד שהם מאיימים בפסק דין שיהיו לו השלכות חמורות לרעתם. אחדים מהתובעים סיכמו את רשמיהם מהדיון בכך ש"השופטים סירבו לחפור בניירות ישנים, וחושבים שעדיף לחפור קברים ישנים עוד יותר".

בינתיים מתגברות הידיעות על תוכניות חדשות לבנייה מסחרית בשטח בית הקברות ועל יזם חדש שנכנס לתמונה. בראשית דצמבר 2021 הקימו נאמני הווקף, בשיתוף עם משפחות הנקברים ובחסות ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי, אוהל מחאה בשטח בית הקברות. התיסכול מ"המסלול המשפטי" מחזיר למרכז את המאבק הציבורי להדיפת תוכניות ההפקעה וההרס, למען ההכרה בבית הקברות וכדי לאפשר למתים לנוח על משכבם בשלום.

היזהרו שלא להיתלות בגלגלי מטוסי האימפריה הנסוגים

כמה לקחים מקומיים לנוכח מראות הזוועה של האפגנים המנסים להימלט מארצם בשדה התעופה של קאבול

(מאמר זה פורסם היום ב"שיחה מקומית")

אנו חיים בזמנים מעניינים.

ואני בהחלט לא מתכוון לשיעמומון של הפוליטיקה המקומית. אני בטוח שגם מפגיני בלפור המסורים ביותר כבר שכחו למה בכלל הם נאבקו במשך תקופה ארוכה כל כך כדי לא לשנות כלום.

אבל בעוד ישראל מקובעת בתנוחה הבלתי אפשרית של דיכוי, כיבושים וסכסוכים בכל החזיתות, העולם הגדול שסביבנו זז. ארצות הברית, שרק לפני שלושים שנה הוכרזה כמנצחת הגדולה במלחמה הקרה וכמעצמה היחידה שמכתיבה את הסדר העולמי, הפסידה זה עתה במלחמה הארוכה בתולדותיה. תבוסה זו אינה אירוע מקומי ומבודד, היא חלק ממשבר עמוק של מערכת השליטה האמריקאית בזירה המקומית והבינלאומית: היא מתווספת למשבר הפיננסי העולמי בשנים 2007-8 שמקורו בשחיתות המערכת הבנקאית האמריקאית וחוסר הפיקוח עליה, למשבר המערכת הפוליטית שלה שהתגלה לעיני העולם כולו בצורתו המגוכחת עם הפארסה של נשיאות טראמפ, כשלון והתחמקות המדינה מהגנה על האזרחים שנחשף לנוכח מגפת הקורונה, משבר היחסים הבין-גזעיים ועוד.

מה השתנה?

מה הלקח מכשלונן של ארה"ב ובעלות בריתה המערביות במלחמתן באפגניסטאן?

ראשית, כשלונן אינו נובע מחוסר באמצעים, בזמן או במאמץ, ואף לא מכוחו הרב של האוייב שפעל נגדן. בתסכולו ביידן מנסה להטיל את האשמה על משרתיו בממשלת אפגניסטאן ובצבא האפגני. "הם מושחתים, הם לא נלחמו", הוא אומר. אבל את המושחתים האלה השליטה ארצות הברית בכוח צבאי ברוטאלי על אפגניסטאן. כמה ישרים כבר יכולים להיות פוליטיקאים ששולטים בעמם בחסות כידוני הכובש הזר? החיילים האפגנים שנשכרו, חומשו ואומנו על ידי ארה"ב ספגו עשרות אלפי הרוגים ומאות אלפי פצועים, עשרות מונים יותר מהחיילים האמריקאים ובני בריתם המערביים. אבל, כרגיל, בעייניי המערב ההרוגים האפגנים, יהיו אלה אויבייהם, אזרחים לא מעורבים או מי שנלחם בשירותם, כלל אינם נחשבים. מי שסיכן את חייו בשירות האימפריאליזם לא זכאי אפילו לכרטיס טיסה ולמעמד של פליט כדי להציל את חייו וחיי בני משפחתו.

לוחמי הטליבאן בארמון הנשיאות בקאבול

מראות הזוועה בשדה התעופה של קאבול, והסרוב המערבי לקלוט את משתפי הפעולה שסיכנו את חייהם בשירותם, מהווים הוכחה מוחצת לגבי האופי האמיתי של המלחמה. המערב לא בא לקדם את זכויות האדם, מעמד האישה או הדמוקרטיה באפגניסטאן. הוא בא להנציח סדר עולמי שבו העליונות הלבנה והגזענות הם עקרונות היסוד.

אלא שבינתיים העולם זז ונמצא כבר במקום אחר. מה שאנו רואים היום לפנינו אינו רק נפילתה של האימפריה האמריקאית אלא פרק חשוב בסיומה של תקופה הסטורית שלמה, בת מאות שנים, בה מיעוט של מעצמות יכול היה לשלוט באמצעות כוח צבאי על רוב עמי העולם, תקופת הקולוניאליזם. לכן נכשלה ארה"ב במלחמותיה הגדולות האחרונות בויאטנאם, בעיראק ובאפגניסטאן.

בינתיים מנסה ארה"ב להחליף את מנוף השליטה הצבאי במנוף כלכלי. כמעט מידי יום אנו שומעים על סנקציות כלכליות חדשות שמטילה ארה"ב על מי שמתחרה עימה או שאינו סר למשמעתה. אלא שכלכלת ארה"ב מאבדת במהירות את מקומה בתור הכלכלה המרכזית בעולם, כאשר עבור יותר ויותר מדינות שותפת הסחר העיקרית הינה סין. זמן קצר לפני השתלטות הטליבאן על ערי אפגניסטאן הודיעה להם ארה"ב כי אם יתפסו את השלטון תטיל עליהם מצור כלכלי. מנהיגי הטליבאן, שהיו רגילים שיטילו עליהם פצצות מצרר, לא התרשמו. לצורך פיתוח כלכלי הם כבר פתחו ערוץ תקשורת עם סין.

לי זה לא יקרה

"קשה לעשות תחזיות, במיוחד ככל שהדבר נוגע לעתיד".

לא מצאתי נתונים מדוייקים, אבל לא אטעה הרבה אם אניח שמבין שני טריליון הדולר שהשקיעה ארה"ב בכיבוש אפגניסטאן לפחות מאה ביליון הושקעו בשירותי המודיעין. למרות זאת לא היה לנשיא ארה"ב שמץ של מושג מה קורה בשטח. ימים ספורים לפני פינוי השגרירות בקאבול הוא הכריז כי לא יהיה פינוי בהליקופטרים מגג השגרירות כמו בסייגון. לבסוף כל הסצנות מסייגון שוחזרו במלואן, עם ההבדל הגדול שהפעם הכול מצולם מכל זווית אפשרית ומשודר בכל הערוצים בזמן אמת.

אנו חיים בעולם שמתיישר לפי הציפיות לעתיד. לכן, כשארה"ב הכריזה כי צבא שכירי החרב שלה באפגניסטאן יחזיק מעמד לפחות 90 ימים אחרי פינוי הצבאות הזרים, היה ברור כי שום חייל אפגאני הגיוני לא ימצא טעם לסכן את חייו במלחמת 90 הימים כדי להציל את כבודם של אלו שנטשו אותו.

מה כל זה קשור אלינו?

ישראל היא עמדה קדמית במערכת השליטה האמריקאית\מערבית במזרח התיכון. שליטה זו פשטה מזמן את הרגל, והיא מתקיימת רק בכוח האינרציה. האסטרטגיה הפוליטית\צבאית הישראלית מבוססת זה שנים על הניסיון לסבך את ארה"ב במלחמה נגד איראן, בעוד שארה"ב מתקשה להתאושש מהנזקים שגרמה לעצמה במלחמות באפגניסטאן ובעיראק.

הבריתות שכרתה ישראל לאחרונה עם נסיכי האמירויות, מלך בחריין והגנרלים פושעי המלחמה מסודאן הן חלק ממלחמת מאסף של מי שמנסים לעצור את התקדמות האזור לכיוון של יותר דמוקרטיה ושיוויון. העמים הערבים ושאר עמי האזור החלו בתהליך של שינוי הסטורי עצום שנבלם (בינתיים) בדיכוי רצחני ובהצתת סכסוכים לאומיים ועדתיים על ידי מי שמעוניינים למנוע את השינוי. כדי לשמר את הפרדיגמה של "וילה בג'ונגל" יש מי שפועל בשיטתיות לשמור על "הג'ונגל" במצבו "הפראי".

אפגנים מפונים במטוס צבאי אמריקאי

"הבעיה הפלסטינית" ירדה מסדר היום הפוליטי הישראלי מתוך הנחה ש"לאף אחד לא אכפת מגורל הפלסטינים". בינתיים ישראל עסוקה כל כולה במלאכת הדיכוי והגזל היומיומי ואיש אינו עוסק במציאת "פתרונות". אלא שיחסי הכוחות שבמסגרתם כל זה מתאפשר הוא ההגמוניה האמריקאית המתפוררת והשיתוק המוחלט של העולם הערבי מתוך המשבר העמוק של התנועה לשינוי, המהפכה ומהפכת הנגד. בעין הסערה, בישראל, שום דבר לא זז, ומסביב כוחות איתנים לפותים במאבק על עתיד האזור.

הגיע הזמן להתחיל לתכנן ולהתכונן לתקופה הפוסט-אמריקאית, פוסט קולוניאליסטית, של המזרח התיכון.

עבור היהודים שחיים בארץ, הגיע הזמן להבין שהשאלה העומדת לדיון אינה רק "הבעיה הפלסטינית" אלא גם שאלת קיומם הם באזור. למעשה שתי הבעיות שזורות זו בזו. התקופה הקולוניאליסטית בעולם בתהליכי סיום וגם ההרפתקה הציונית מתקרבת לסיומה.

ישראל עלולה לבחור לסיים הכל באש ובפטריות העשן של מלחמה גרעינית. מי שחייו יקרים לו יכול לנסות להימלט מהאזור לפני שיאלץ להתחנן על מקום במטוסים האחרונים. לחילופין, מי שעוד מאמין שהחיים כאן יכולים להתנהל גם אחרת, חייב כבר עכשיו לנסות להניח את היסוד לסדר פוליטי, חברתי וכלכלי אחר, לביטול המשטר הגזעני והעליונות הלבנה ולכינון מדינה דמוקרטית אחת לכל תושביה.

החרמת הבחירות: להגיד לא החלטי לאפרטהייד

(המאמר שלהלן הופיע היום ב"שיחה מקומית")

תל אביב, יש לנו בעיה. זה לא מצב טבעי שהולכים לבחירות פעם רביעית בתוך שנתיים. זה לא מצב טבעי שאין תקציב, שאין הנהגה אלא רק קבוצות אינטרסנטים, שמפלגות מצטרפות ומתפרקות כמו פתיתי הפלסטיק בקלאודוסקופ.

אבל מה עלינו לעשות? כדי למצוא פתרונות אמיתיים לא מספיק לתאר את הסימפטומים, צריך קודם להגיע לאבחנה מדוייקת של המחלה.

לשם כך צריך להגדיר קודם כל מי "אנחנו". אם נביא בחשבון את כל תושבי הארץ בין הירדן לים, חייבים לזכור שחלק גדול מאיתנו, תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, חיים תחת כיבוש צבאי קולוניאליסטי-גזעני, משוללים כל זכויות אזרח וכל דרך "חוקית" (לפי חוקי הכיבוש) להשתתף בקביעת גורלם. מליון וחצי ערבים פלסטינים בתוך הקו הירוק, בעלי אזרחות ישראלית, סובלים גם הם מאפליה שיטתית, מנישול, דיכוי והדרה מכל השפעה פוליטית. מליוני פלסטינים נוספים גורשו או נדחפו להגר אל מחוץ לגבולות הארץ ב-1948 ובשבעים השנים שחלפו מאז. עד היום נמנע מפליטים אלו לחזור לבתיהם ולמולדתם בשם הצורך לשמור על "אופיה היהודי" של המדינה.

ארגון בצלם, שעוקב אחר מצב זכויות האדם בארץ, סיפק לאחרונה תרומה חשובה לאיפיון המצב כאשר פרסם מסמך תחת הכותרת "משטר של עליונות יהודית מהים עד הירדן: זהו אפרטהייד" בו קבע: "בצלם דוחה את התפיסה המקובלת של ישראל כמדינה דמוקרטית המנהלת במקביל גם משטר כיבוש זמני וקובע כי בכל השטח הנמצא בשליטתה – בתוך גבולות הקו הירוק, בגדה המערבית, מזרח ירושלים וברצועת עזה – מתקיים משטר אחד, הפועל על פי עקרון מארגן אחד: קידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים. משטר כזה הוא משטר אפרטהייד."

הבעיה האמיתית המרכזית של חיינו בארץ אינה נידונה כלל במסגרת הבחירות, כיוון שכל המשתתפים בהן לוקחים בחשבון, ובצדק, שמציאות האפרטהייד תישאר כמו שהיא גם אחרי הבחירות. תוצאת הבחירות נקבעה מראש על ידי גירוש מליוני פלסטינים ושלילת זכות הבחירה ממיליונים נוספים – מה שמאפשר את "הרוב היהודי" שבדרך הטבע (טבעו של הקולוניאליזם) שואף להבטיח את המשך הפריבילגיות שלו.

אין דמוקרטיה באפרטהייד

יש משהו חיובי בכל מי שנאבק נגד עוול ורשע ודורש את זכויותיו, גם אם מאבקו חלקי. אבל מקומם אותי לשמוע את הדיבור, שהפך לאחרונה לאופנה, על "הצלת הדמוקרטיה הישראלית". כדי לדבר או לחשוב על דמוקרטיה בישראל צריך הדובר למחוק לחלוטין מתודעתו או לשלול את אנושיותם של מליוני הפלסטינים החולקים איתו את הארץ (לאחר שכפה עצמו עליהם).

ראינו כיצד גנרלים וראשי שב"כ, שאחראים לדיכוי ללא מעצורים של אוכלוסיה שלמה, מזדעזעים לנוכח הפגיעה במפגינים מול מעון ראש הממשלה… "הנשמע כדבר הזה?!" ובכן, הם לא מגינים על הזכות להפגין או לבטא דעה, שכן זכות היא זו המובטחת לכל אדם באשר הוא אדם. הם מגינים על הפריבילגיה שלהם במסגרת משטר האפרטהייד הישראלי. כמוהם כאותה נוסעת שביקשה שוקולד במטוס וזעקה מעומק ליבה: "למה אתה לא נותן לי, מה אני ערביה?"

הפארסה של מערכות הבחירות האחרונות היתה מעין מחזה אבסורד שחובר במיוחד כדי להמחיש את האמירה ש"עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי". רוב המצביעים הצביעו עבור מפלגות שהבטיחו להיפטר משלטון נתניהו המואשם בשחיתות. "הרשימה המשותפת" שנתמכה על ידי מרבית המצביעים הפלסטינים המליצה על גנץ, שתעמולת הבחירות שלו נפתחה בהתפארות בטבח ההמוני שערך בתושבי עזה, לראשות הממשלה "כדי להפיל את נתניהו". אבל "גיבור" המלחמה בעזה פחד להקים ממשלה שתיתמך על ידי חברי הכנסת הערבים והעדיף להיכנס לממשלתו של האיש אותו נשבע להפיל.

כעת מנסה ה"אופוזיציה" לנתניהו להציע לנו אופציה נוראה עוד יותר – ממשלה שתהיה כל כך ימנית שתוכל להחליף את נתניהו מבלי לפחד להחשב ל"שמאל" בדעת הקהל הישראלית, המשולה למכונית שההגה שלה תקוע בהטיה ימנית ונותרת סובבת סביב עצמה.

בחירות אינן סימן לדמוקרטיה כאשר תנאי היסוד לדמוקרטיה אינם מתקיימים. אם במחסום יש חמישה חיילים וכולם מחליטים פה אחד לא לתת ליולדת לעבור, זו אינה החלטה דמוקטית.

מניין תבוא הישועה?

ההסטוריה מלמדת שהמדוכאים משתחררים רק כאשר הם קוראים תיגר על משטר הדיכוי, מתאחדים ונאבקים לשחרורם. במקרה שלנו, הפלסטינים ניהלו מאבק ארוך נגד נישולם ודיכויים, מאבק שזיכה אותם בהכרה בינלאומית והפך את פלסטין לסמל למאבק לחרות. אבל ישראל ובני בריתה המערביים והערבים הצליחו, במסגרת הסכמי אוסלו ושיווק האשליה של "פתרון שתי המדינות", להסיט את המאבק הפלסטיני ממאבק לשחרור למאבק על פרורים במסגרת הסדר הקיים. כך הפכה הרשות הפלסטינית לקבלן משנה של הכיבוש המשחרר את הכובשים מאחרויות לצרכי היום-יום של האזרחים הפלסטינים (למשל, תרוץ לא לחסן אותם נגד קורונה) ושומר על בטחון הכובשים (אך לא בטחון הנכבשים) במסגרת "התיאום הבטחוני". כך מנסה המפלגות הפלסטיניות המשתתפות בבחירות לכנסת להשיג השגים לציבור בוחריהן תוך מתן לגיטימציה ישירה או עקיפה למסגרת הגזענית מיסודה.

A poster produced by South Africa's United Democratic Front (UDF) resistance movement calling on white, coloured and Indian people to boycott elections held by the apartheid regime.

הבחירות הנערכות השנה, בקרוב זמנים, הן לכנסת והן למועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית ממחישות כיצד ישראל מחלקת את העם הפלסטיני ובכך מונעת ממנו כל השפעה על עתידו. בעוד שכל היהודים בין הים לנהר הם אזרחים רבי זכויות וקולותיהם יכריעו את הרכב הממשלה הבאה, הנציגות הפלסטינית מחולקת בין מיעוט מוקצה וחסר השפעה בכנסת לבין מועצה חסרת סמכויות ברשות הפלסטינית, שחבריה נאסרים כאשר פעילותם אינה נושאת חן בעיני שלטונות הכיבוש (כפי שקרה, למשל, לחברת הפרלמנט הפלסטיני ח'אלדה ג'ראר, כמו רבים אחרים). מליוני פלסטינים בגולה מורחקים לחלוטין מהתהליך הפוליטי שמכריע גם בעניינם.

פלסטינים רבים מחפשים היום דרך לאחד מחדש את המאבק של כל חלקי העם הפלסטיני, בין השאר על ידי העלאת הפרספקטיבה של מדינה דמוקרטית אחת בכל פלסטין ההסטורית, מסגרת שתאפשר את חזרת הפליטים הפלסטינים ותתן גם פתרון לבעיית היהודים בארץ, בהיותה מדינת כל תושביה שיהנו כולם משוויון זכויות מלא. הצעד הראשון להצגת אלטרנטיבה כזאת הוא השתחררות מאשליות בדבר היכולת "לתקן" את הסדר הקיים. המסקנה המתבקשת היא כי את הבחירות לכנסת, כמו גם הבחירות לרשות הפלסטינית, צריך להחרים, כיוון שגופים אלו לא יכולים, מעצם מהותם, להיות כלי שיקרב את השינוי הרצוי.

הנקודה היהודית

עבור פעילות ופעילים יהודים רבים שמודעים למצב האפרטהייד ורוצים להאבק נגדו התשובה היא להצביע למפלגות בהנהגה ערבית. לנו יש פריבילגיות במערכת הקיימת, הם אומרים, לכן ניתן את קולנו לנציגי הציבור הפלסטיני שמבקש את זכויותיו.

עם כל הסימפטיה לעמדה זו, שמבטאת רצון לצאת ממגבלות הפעילות במסגרת "הגטו היהודי", לטעמי היא אינה הולכת רחוק מספיק. בסך הכל המפלגות הערביות המשתתפות בבחירות בכנסת אינן מאתגרות את השיטה וכבר הוכיחו את נכונותן לתמוך בממשלה ציונית-גזענית שתמשיך את הכיבוש והאפליה בתמורה להשגים מוגבלים או גם ללא תמורה. התמיכה בהן הינה הבאה של רצון טוב אך עדיין במסגרת הסדר הקיים המעוות מיסודו.

המאבק לשינוי אמיתי מבוסס על ההכרה שמשטר האפרטהייד אינו מספק את הכלים לשינוי ולכן יש צורך לפעול לביטולו ולהקמת דמוקרטיה אמיתית, דמוקרטיה לכולם. מאבק זה מתחיל בהחרמת הבחירות לכנסת ובתמיכה בתנועה הפלסטינית למען מדינה דמוקרטית אחת.

המאבק לשחרור מאהר אלאח'רס – ודגל פלסטין ברחובות

רציתי לשתף קצת פרטים אודות אירוע שקרה היום בזמן ההפגנה לשחרור מאהר אלאח'רס מול בית החולים קפלן.

הייתי שם עם דגל פלסטין ובאותו זמן היו מונפים גם שני דגלי פלסטין נוספים.

בשלב מסויים השוטרים ניגשו אל מניפי הדגלים, אמרו שהנפתם היא עבירה על החוק, דרשו שנוריד את הדגלים ואיימו שאם לא נוריד את הדגלים "יעכבו" אותנו. ("עיכוב" במקרה כזה היא מילה מכובסת למעצר, לפני שיש החלטת מעצר רשמית. תוך שלוש שעות צריכה המשטרה לשחרר את המעוכבים או להודיע להם באופן רשמי על מעצרם.)

מיד התכנסו במקום מפגינים רבים, כולל מספר חברי כנסת, והתווכחו עם השוטרים, בטענה (המוצדקת) שהנפת דגל פלסטין אינה עבירה על החוק. השוטר השיב כי "התייעצנו עם הקצין והוא הורה להסיר את הדגלים". (נראה שבמקום ההפגנה עצמו היו רק שוטרים זוטרים ולא קצין.)

הדגלים נשארו מונפים, האווירה התחממה והקהל התארגן לקריאות קצובות "علمنا علم فلسطين، وجب علينا نرفعه" (דגלנו דגל פלסטין, חובה עלינו להניפו).

לבסוף השוטרים התייאשו מלבצע את משימתם וחזרו לעמוד בצד השני של הכביש.

נראה לי כי בזכות מאבקו העיקש של מאהר אלאח'רס תוצאת לוואי חיובית קטנה היא שדגל פלסטין מונף בעיר רחובות, אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה של עיר זו, ומשטרת רחובות מקבלת שיעורי השלמה בדמוקרטיה.

ישוחרר מאהר אלאח'רס מייד!

יבוטלו המעצרים המנהליים!

למען פלסטין חופשית ודמוקרטית מהים עד הנהר!

בעודי הולך על המדרכה…

קראתי מאמר ארוך ב"אקונומיסט" על ההחלטות שהולכי רגל מקבלים על מנת להימנע מהתנגשות באחרים ההולכים לעברם בכיוון ההפוך.

נאמר כי ההתנהגות הטבעית של רוב האנשים בתרבות האירו-אמריקאית שלנו היא לסטות לצד הימני של הכביש כשמישהו בא לעברנו. חשוב ששני הצדדים יקבלו את אותה החלטה על מנת שהטקטיקה הזו תהיה יעילה…

על פי המאמר, אנשים במזרח אסיה נוטים לסטות לצד שמאל, כך שיתכן וצפויות לנו יותר התנגשויות בעתיד, ככל שהגלובליזציה מערבבת אנשים מכל רחבי העולם.

הלכתי על המדרכה… העצים שנשתלו לאורכה סיפקו צל, אך השאירו רק מעבר צר להולכים.

ראיתי אדם בא בחיפזון לעברי.

הסתכלתי עליו; הוא לא נראה מזרח אסייתי.

התחלתי לנטות לעבר הצד הימני של המדרכה, אבל הוא המשיך ללכת באותו צד, השמאלי עבורו.

ואז, בדיוק כשהחלטתי לוותר על המסע שלי ימינה, הוא עשה לפתע פנייה חדה ימינה כדי להימנע מלהתנגש בי.

בּוּם! אאוץ'!

ראשו היה קשה כסלע ובאמצע היום השמים התמלאו בכוכבים.

  • סליחה אדוני. באמת לא התכוונתי. קראתי במגזין…
  • עדיף שתסתכל לאן אתה הולך ולא תקרא מגזינים בזמן שאתה בדרך!

המסע למדינה דמוקרטית אחת קורא למאבק בינלאומי נגד תכניות הסיפוח של ישראל

קריאה לפעולה כנגד האפרטהייד בפלסטין: דמוקרטיה אחת לכולם

 

המסע למען מדינה דמוקרטית אחת (ODSC)

 

29 באפריל 2020

 

ישראל ממהרת להשלים את פרויקט מיסוד משטר האפרטהייד הקולוניאלי בכל רחבי פלסטין ההיסטורית. השלב הבא מתוכנן לחודש יולי, כאשר ממשלת הקואליציה של נתניהו מתכוונת לספח רשמית חלקים גדולים של הגדה המערבית. הרחבת ישראל ל-85% מפלסטין ההיסטורית מותירה את הרוב הפלסטיני כלוא בעשרות מובלעות מרוששות על 15% בלבד מהשטח, תחת שלטון ישראלי קבוע, חסרי כל זכויות אזרחיות או לאומיות. זהו אפרטהייד, פשוט וברור.

לאחר ש"נתן" את ירושלים המזרחית הכבושה לישראלים, "עסקת המאה" של טראמפ מאפשרת לישראל להשתלט על שאר הגדה המערבית. הסיפוח החד-צדדי של ישראל לגושי ההתנחלויות חיכה לאור ירוק של ממשל טראמפ, "הסמכות הבינלאומית" היחידה שבה מתחשבת ישראל. בהצהרה פומבית ב-21 באפריל נתן שר החוץ האמריקני פומפאו את האור הירוק הזה. "באשר לסיפוח הגדה המערבית", אמר בהצהרה פומבית, "בסופו של דבר הישראלים יקבלו את ההחלטות הללו. זו החלטה ישראלית."

מדינת אפרטהייד אחת קיימת כבר בפועל בין הים התיכון לנהר הירדן: ישראל. יש רק תגובה אחת אפשרית, "פיתרון" אחד, דרך אחת החוצה. הפתרון הוא להחליף את משטר האפרטהייד במדינה דמוקרטית עם שוויון זכויות לכל תושביה, כולל הפליטים החוזרים.

אנו קוראים לכם, תושבי העולם, לתמוך במאבקנו לדמוקרטיה בפלסטין ההיסטורית. החזון שלנו הוא דמוקרטיה שתעניק לכל תושבי ארצנו זכויות שוות, תביא סוף סוף את הפליטים הביתה ותכבד את התרבויות, הדתות והזהויות של כל האנשים המרכיבים את החברה שלנו – חזרה למסורת הארוכה של רב תרבותיות וסובלנות המאפיינת את העולם הערבי, המזרח התיכון ופלסטין בפרט.

ממשלות, למרבה הצער, אינן רואות בעין יפה עמים הנאבקים על זכויותיהם. אנו, פלסטינים ויהודים ישראלים מתקדמים כאחד, קוראים לכם, החברה האזרחית הבינלאומית, להתגייס לתמיכה במדינה דמוקרטית בין הנהר לים. סולידריות אמיתית עם העם הפלסטיני פירושה תמיכה בתוכנית פוליטית המשחררת את פלסטין ההיסטורית מקולוניאליזם, כיבוש ואפרטהייד – מדינה דמוקרטית לכולם בין הנהר לים, ושיבת הפליטים. הרימו קולכם נגד האפרטהייד! תמכו במאבקנו לשחרור, דמוקרטיה ושלום לכולם!

 

לנוסח הקריאה באנגלית: One Democracy for All

לעמוד הפייסבוק: ODSC

לפרטים נוספים: contact@onestatecampaign.org ‏