המלחמה האמריקאית האחרונה

אלו ימים קשים. ימים עקובים מדם. מדינה שלמה נמצאת בהתקף פסיכוטי כתוצאה מהטראומה של ה-7 באוקטובר. התרגלנו כבר לחיות בלב משטר אפרטהייד, דיכוי ומלחמות ששפכו נהרות של דם, אך המוות וההרס שממיטה ישראל היום על תושבי רצועת עזה נוראים בהרבה מכל מה שנראה קודם לכן בתולדות "הסכסוך".

התותחים רועמים והמוזות שותקות, ובמקרה שלנו אף מושתקות באלימות. מה אפשר לכתוב כאשר אינך יכול לכתוב את האמת? קמצוץ אמת יכול להפיל עליך "תגובה לא פרופורציונלית", כפי שהמשטר הישראלי והציבור (המאוחדים במרדף אחר הניצחון הבלתי אפשרי) אוהבים להגיש את הנקמה שלהם בימים אלו. לא בטוח שיש בכלל עבור מי לכתוב בעברית, כיוון שהשיח הפוליטי מת, אחד מקורבנותיה הראשונים של "המלחמה". אין שום במה בעברית שבה אפשר אפילו לדון בעיקרי המציאות בה אנו חיים…

כיוון שהמציאות בפלסטין נוראה מכדי להסתכל עליה נוכחה, אנסה להרחיק את מבטי כדי לראות את ההקשר ההיסטורי העולמי.

מדיניות ספינות התותחים

צרת רבים כלל אינה נחמה, אולם כדאי לזכור כי "המערב" – המעצמות הקולוניאליסטיות והאימפריאליסטיות – שלטו עד לא מזמן בכל רחבי העולם באמצעות יתרונן הצבאי. מה שכן מנחם, ואף נותן פתח לתקווה, הוא ששיטת שלטון זו כבר פשטה את הרגל והקולוניאליסטים נאלצו לוותר על שליטה צבאית ישירה ולסגת מרובן המכריע של ארצות "העולם השלישי". התמיכה הגורפת של הארצות האימפריאליסטיות (ארה"ב וקנדה, אירופה, יפן, אוסטרליה וניו זילנד) בישראל, במשטר האפרטהייד שלה ובמסע הג'נוסייד נגד תושבי עזה, הינה בעיקרה נוסטלגיה לימי בחרותם כפי שהם משתקפים בסרטי המערב הפרוע.

Gunboat Diplomacy

הסדר העולמי הקולוניאליסטי-אימפריאליסטי היה מבוסס על הייתרון הטכנולוגי של אירופה, תולדת המהפכה התעשייתית. יתרון זה אפשר למדינות אירופה, במשך מאות שנים, לשעבד, לשדוד ולדכא את שאר עמי העולם, תוך שהיא משתמשת בפירות השוד והניצול לפיתוח עצמה ולהגדלת הפערים הכלכליים והטכנולוגיים. אחד הסמלים של יתרון צבאי-טכנולוגי זה וניצולו לכפיית שיעבוד כלכלי ופוליטי הייתה "הדיפלומטיה של ספינת התותחים" שבה השתמשה בריטניה בהרחבה במאה התשע-עשרה. ספינות הקרב של הצי האמריקאי שבאו לאזורנו באוקטובר הינן התגלמות מודרנית של אותו צי בריטי שהטיל את חיתתו ברחבי העולם.

במאה העשרים ניסתה גרמניה ליישם את השיטות שנקטה אירופה ברחבי העולם כנגד תושבי אירופה עצמם ועוררה זעזוע מוסרי חסר תקדים. שתי מלחמות העולם ערערו את כוחן של המעצמות אימפריאליסטיות וזירזו תהליכים של התעוררות העמים המדוכאים ואת מאבקם לשחרור. מאבק הדמים בין המעצמות האירופאיות הותיר את ארצות הברית בתור המעצמה האימפריאליסטית הדומיננטית.

מלחמות מאסף

מאז מלחמת העולם השנייה מנהלת ארצות הברית, בתמיכת שאר הכוחות האימפריאליסטיים, מלחמת מאסף כדי למנוע עצמאות אמיתית ופיתוח כלכלי מ-90% מהאנושות, ולהשאיר את ארצות העולם השלישי כפופות למשטר ניצול עולמי "ניאו קולוניאליסטי" ו"ניאו ליברלי", גם אם לא לכיבוש צבאי ישיר. את מלחמת קוריאה כבר כמעט שכחנו, אבל את מלחמת וייטנאם, שבה נשבעה ארצות הברית להחזיר את וייטנאם לתקופת האבן כדי "להצילה מהסכנה האדומה", זוכרים כולם. היום מהווה וייטנאם, בהנהגת המפלגה הקומוניסטית שהובילה את המאבק בכיבוש האמריקאי, אחד "הפלאים הכלכליים" של מזרח אסיה והיא מחוזרת על ידי ארה"ב כמשקל נגד לסין.

דוגמאות טריות יותר אפשר למצוא בכיבוש האמריקאי של אפגניסטאן, מ-2001 ועד 2021, תחת השם המבטיח "מבצע חרות מתמשכת". בין ובין עסקה ארצות הברית בעשרות "התערבויות צבאיות"; רצח מנהיגים, נבחרים או לא, שלא היו מוכנים להכפיף את האינטרסים של ארצם לאלו של ארצות הברית; השלטת דיקטטורות רצחניות (למשל: קונגו 1960, צ'ילה 1973, ארגנטינה 1976, יוון 1967, אינדונזיה 1965 ועוד רבות רבות), ואף מעשי רצח עם שיטתיים כמו בגואטמאלה (1981 – 1983).

בעוד ארצות הברית מקדישה את מירב מרצה וכוחה לבניית עליונותה הצבאית וניסיון לכפות את "הסדר העולמי" האימפריאליסטי בכוח הנשק, היא מפגרת ב"מירוץ" בכל מה שנוגע למקור הכוח החשוב יותר – הכלכלה. עד לפני מספר שנים היה מקובל על הכלכלנים כי המדד לכושר הייצור של מדינה מסוימת הינו התוצר כפי שהוא נמדד בהתאם לכוח הקנייה של המטבע (GDP by purchasing power parity – PPP). בהתאם למדד זה הכלכלה הסינית השיגה את זו של ארה"ב לפני כעשור. "הפתרון" שמצאו הכלכלנים משרתי האימפריאליזם, בינתיים, הוא לשנות את שיטת המדידה ולהתייחס לתוצר לפי ערכים נומינליים (לפי שער החליפין של המטבע).

סכסך ומשול

רבות נכתב על הסכנה לשלום העולם ממצב שבו יש מעצמה הגמונית במגמת ירידה בעימות עם מעצמה אחרת מתחזקת השואפת לרשת את מקומה בלב הסדר העולמי. המצב מסוכן אף יותר כיוון שלארה"ב יש עדיין יתרון גדול בתעשיית הנשק ובפריסת הכוח הצבאי בעולם, בעוד שבתחומים אחרים, ובמיוחד בתחום הפיתוח הכלכלי, אין לה מה להציע. בניסיון לנצל את יתרונה הצבאי לשימור ההגמוניה הבינלאומית שלה, ארה"ב מנסה ללבות סכסוכים ולטפח מיליטריזציה של המערכת הבינלאומית.

הדוגמה הבולטת ביותר לאחרונה הייתה המלחמה באוקראינה. באמצעות החזרת המנטליות של "המלחמה הקרה" הצליחה ארה"ב לשוב ולהכפיף את אירופה כולה להגמוניה שלה ב"מאבק נגד האיום הרוסי". אולם המיליטריזציה ההרסנית של היחסים הבינלאומיים אינה מוגבלת לחזית אחת או שתיים והיא נראית כמעט בכל פינה בעולם: הניסיונות להקמת בריתות צבאיות נגד סין במזרח ודרום אסיה, "המלחמה נגד הטרור" באפריקה ובמערב אסיה, "המלחמה נגד הסמים" באמריקה הלטינית. בכל מקום העיקר הוא שתהיה עילה להפעלת כוח ושבמקום לפעול לפיתוח כלכלי וחברתי יהפכו המקומיים לבני חסות של הכוח ההגמוני וכפופים לאינטרסים שלו.

במזרח התיכון עמלה ארה"ב לשמר ולטפח שני סכסוכים עיקריים: הסכסוך הישראלי ערבי שאפשר לה להפעיל איום ולחץ מתמיד על ארצות ערב והסכסוך בין הזרמים הסוני והשיעי באסלאם. בעקבות המהפכה האיראנית (1979), ארצות הברית עודדה את עיראק לתקוף את איראן, כשהתוצאה הייתה המלחמה בת שמונה השנים (1980-1988) בה נהרגו יותר ממיליון חיילים ומאות אלפי אזרחים, והרס רב נגרם לשתי הארצות. במהלך מלחמה זו סיפקה ארצות הברית נשק לעיראק, כולל גז חרדל ששימש כנגד חיילים ואזרחים. בנוסף דאגו ארה"ב וישראל להספקת נשק גם לאיראן, כדי להעצים את הקזת דמם של שני העמים.

בהמשך, ועד לימינו אלה, מנסה ארה"ב לטפח את הפחד מפני "האיום האיראני" כדי לשמור את ההגמוניה שלה בעולם הערבי ובעיקר לשמור את שליטי חצי האי ערב כבני חסות הזקוקים להגנתה. בתמורה, כתשלום עבור ה"פרוטקשן", מאות מיליארדי דולרים מרווחי הנפט מבוזבזים על רכישות נשק או מושקעים במערכת הפיננסית האמריקאית, ומממנים את הגירעון האינסופי של ממשלת ארה"ב, במקום להיות מושקעים בפיתוח כלכלות האזור.

בהתפתחות חיובית נדירה באזורנו נראה היה שהסכסוך בין סונה ושיעה איבד מהאטרקטיביות שלו. באביב 2023, בתיווך סיני, איראן וערב הסעודית הודיעו על סיום הסכסוך ועל חידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהם. ההפשרה בין שני קוטבי הסכסוך הדתי, לכאורה, השתלבה גם עם כישלון המלחמה בת עשר השנים שניהלה קואליציה בראשות ערב הסעודית ובתמיכת ארה"ב נגד העם התימני, מלחמה שהביאה להגדרת המצב בתימן (לפני המלחמה על עזה) כאסון ההומניטרי הקשה ביותר בימינו.

מקומה של ישראל במערך השליטה האמריקאי באזור

הניסיון להבהיר את ההקשר והרקע באמצעות מבט כולל על המציאות האזורית והעולמית אינה נובע רק מהרצון לברוח מרעש ההפצצות, קולות הילדים הזועקים וריח המוות. "הסכסוך" לא היה מעולם עניין מקומי, בין המתנחלים הציונים ובין האוכלוסייה הילידית הפלסטינית. בריטניה, ואחריה ארצות הברית וגרמניה, לא השקיעו את מיטב כספן בטיפוח ההתנחלות הציונית, ובהמשך בבניית מדינת ישראל והבטחת עליונותה הצבאית על כל מדינות האזור, במטרה לדכא או לנצל ציבור ערבי קטן בפינה נידחת שמעולם לא איים על שלטונן. המטרה הייתה מראש, והינה עדיין, להשתמש בישראל כראש חץ לכפיית ההגמוניה האימפריאליסטית במזרח התיכון, אזור עשיר במשאבים ובעל חשיבות גיאופוליטית מרכזית בין אירופה, אסיה ואפריקה. מבחינתם הפלסטינים היו תמיד "נזק אגבי", תושבים שנמצאו לרוע מזלם בשטח שנועד להקמת הבסיס הצבאי האימפריאליסטי, ומהווים מטרד מיותר, שיש להיפטר מהם או להשכיח את קיומם במסגרת התוכנית הגדולה.

היו ימים היה אחרת. בימי הזוהר שלה, הברית האימפריאליסטית-הישראלית עשתה פלאים. ישראל הכתה במדינות ערב ואלו פנו לפטרון האמריקאי שלה כדי שירסן את בת חסותו הפוגענית תמורת כניעתם לתכתיבים אסטרטגיים מצידו. כך שימש הניצחון הישראלי במלחמת 1967 להטיית המאזן הגיאופוליטי באזור כולו. באותה עת ידעה ארצות הברית (בהנהגת קיסינג'ר) לקצור את הפירות המדיניים של הניצחון הצבאי גם בכפיית וויתורים ישראליים, אם צריך גם באמצעות לחץ צבאי על ישראל במלחמת 73, ובעקבותיה כפיית וויתורים טריטוריאליים על ישראל בהסכמי קמפ-דיוויד. בתמורה הצליחה ארה"ב להפוך את מצרים מחלק מ"הגוש הסוציאליסטי" ו"הבלתי מזדהה" למושבת חסות אמריקאית.

כך גם חוסל השמאל של הבעת', ששלט בסוריה בשנות ה-60. בזמן הטבח בפלסטינים בירדן, ב"ספטמבר השחור" של 1970, היה חאפז אל-אסד, מפקד חיל האויר לשעבר, שר ההגנה הסורי, ומנע הגנה אווירית מהצבא הסורי שניסה לעזור לפלסטינים. הוא ניצל את תבוסת הצבא, ואת היותו "מנהיג אחראי" מול האיום הישראלי, להנהיג הפיכה צבאית ימנית. משטר חמולת אל-אסד היה נכון יותר לשתף פעולה עם האמריקאים, למשל בחיסול המהפכה בלבנון ב-1976 ובהצטרפות סוריה לקואליציה נגד עיראק בהנהגת ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. אולם כאשר סוריה ביקשה לקבל את התמורה בדמות הסכם שלום שיכלול את החזרת כל השטחים שישראל כבשה ממנה ב-1967, גילתה כי ישראל אינה מעוניינת לשלם את המחיר. בסבבי שיחות חוזרים ונשנים הסתבר כי גם ארצות הברית, לאחר הסרת איום התחרות מצד ברית המועצות, אינה רואה צורך ללחוץ על ישראל לוויתורים.

מאז הלכו וגברו השיבושים בנוסחת הקסם של הפעלת הכוח הישראלי כמנוף לכפיית תכתיבי ארצות הברית על עמי האזור. זה נראה בברור במלחמת לבנון הראשונה, שנמשכה מ"מבצע שלום הגליל" בשנת 1982 ועד הנסיגה הישראלית ללא תנאים ב-2000. למרות שישראל הצליחה לכבוש את מרבית לבנון, כולל הבירה ביירות, היא לא הצליחה לכפות את רצונה הפוליטי או רצון אדוניה. ההבדל היה שבעוד שבמצרים ובסוריה נלחמה ישראל מול ממסד שלטוני מדינתי, שהעדיף להפוך את עורו הפוליטי כדי לשמור על מעמדו הפריבילגיוני, מנגנון המדינה בלבנון היה חלש עוד קודם לפלישה הישראלית והכיבוש עורר תנועת התנגדות עממית. כמו שאומרים, אותה האש שהמיסה את החמאה הקשתה את הביצה. התוצאה הפוליטית של 18 שנות מלחמת לבנון הייתה יצירת חיזבאללה והפיכתו לכוח מרכזי בלבנון.

העניינים המשיכו להשתבש גם בהקשר אזורי רחב יותר. ה"שיבוש" ניכר כבר במלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, כאשר ארה"ב תקפה את עיראק כדי להחזיר לעצמה את השליטה בשדות הנפט של כווית. לא רק שישראל לא הוזמנה להשתתף בקואליציה בראשות ארה"ב, אלא שכאשר עיראק תקפה את ישראל בטילים, במטרה להגביר את התמיכה בה בעולם הערבי, ישראל נדרשה שלא להגיב, כדי לא להביך את הקואליציה. הנכס האסטרטגי החל הופך לנטל.

במלחמת עיראק השנייה, שהחלה ב-2003 ועדיין לא הסתיימה, התהפכו היוצרות לחלוטין. במקום שישראל תילחם כדי שארה"ב תוכל לקטוף את פירות הניצחון, ארה"ב נכנסה למלחמה בטענה (שהוכחה ככוזבת) שהנשק העיראקי מהווה איום על ישראל. כדאי, כמובן, לזכור כי ארצות הברית לא הייתה קורבן תמים של רצונה להגן על ישראל, אלא התפתתה גם בשל חמדנותה לגזול את הנפט העיראקי. המחיר ששילמה ארה"ב על ההרפתקה היה עצום, אם כי הוא אפסי לעומת הנזקים שגרמה לתושבי עיראק. יותר מטריליון דולר שהשקיע ארה"ב במלחמה היו חסרים לה מאוד במשברים שהיכו בכלכלתה מאז 2007. התוצאה הפוליטית העיקרית מהמלחמה הייתה העברת עיראק לתחום ההשפעה האיראני.

למה, לעזאזל, אי אפשר להפסיק את המלחמה?

את עיקרי התסבוכת שהופכת את המלחמה הנוכחית לבלתי ניתנת לסיום אפשר לזהות כבר במלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006. ישראל ניסתה לשקם את ההרתעה שנפגעה במלחמה הקודמת, ולהחזיר לעצמה את הילת הכוח הלוחם בשירות אדוניה. התוצאה הייתה כישלון כפול. מצד אחד, במלחמה א-סימטרית של כוח צבאי מדינתי מול תנועת התנגדות עממית, כל מה שתנועת ההתנגדות צריכה כדי לנצח הוא להמשיך להילחם. מצד שני, כאז כעתה, לא היו למלחמה מטרות פוליטיות ברות השגה. במקום שארצות הברית תפעל כמצופה ממנה ותעצור את ההתקפה הישראלית תמורת הישגים פוליטיים, הפוליטיקה האמריקאית הפנימית והיעדר אסטרטגיה קונסטרוקטיבית הפכו את ארצות הברית ל"חבורת מעודדות" להמשך המלחמה. בהעדר מנגנון לעצירת המלחמה ישראל המשיכה "לשקוע בבוץ הלבנוני" עד שהמחיר הצבאי הפך מבחינתה לבלתי נסבל. לבסוף הכריזה ישראל כי הפגיעה באזרחים וההרס המסיבי של תשתיות אזרחיות הם הישגיה הגדולים במלחמה, במסגרת מה שזכה לכינוי "דוקטרינת הדאחייה".

אחרי הכישלון בלבנון יזמה ישראל את מלחמת ההפתעה על עזה ערב חג המולד 2008, מתוך מחשבה שמול אויב חלש יותר תוכל להשתקם מהטראומה של מלחמת לבנון. מאז נערכו סבבים חוזרים ונשנים כשכל אחד נועד להשתקם מהטראומה שנגרמה מהסבב הקודם. ההיגיון ה"צבאי" בכולם לא השתנה – לגרום מקסימום פגיעה באוכלוסייה האזרחית כדי "לצרוב את התודעה". הסבב האחרון הוא "עוד מאותו דבר" – רק הרבה יותר מהכול.

האם ישראל יכולה להשיג ניצחון צבאי? התשובה הפשוטה והנחרצת היא "לא". מטרת המלחמה המוצהרת של ישראל, ושל ארצות הברית ומדינות אירופה התומכות בה, הינה "חיסול החמאס". אלא שהחמאס הוקם והפך לפופולרי בעקבות הכיבוש הישראלי המתמשך ברצועת עזה ובגדה המערבית. תנועת חמאס היא מפלגה פוליטית ו"גדודי אלקסאם" הם תנועת התנגדות חמושה הקשורה בה. מובן שאת ישראל לא מעניין מי מתנגד לכיבוש, החמאס או מפלגה או תנועה אחרת, או תושבים בלתי מאורגנים. לכן את המטרה של "חיסול החמאס" יש להבין לא כחיסול של ארגון מסוים אלא כחיסול כל התנגדות לכיבוש. האסטרטגיה הישראלית-אמריקאית, אם כן, היא לחסל כל ניסיון להתנגד לכיבוש באמצעות הפיכת הכיבוש לאכזרי ונורא יותר.

אני משער שרבים בממסד ובציבור הישראלי מבינים שהמטרה המוצהרת של "חיסול החמאס" אינה ניתנת להשגה. כמובן שיש גם את האגפים המשיחיים והפשיסטיים, המאמינים באמונה שלמה שיוכלו להרוג או לגרש את כל הערבים הפלסטינים מפלסטין, לרשת את רכושם ולהתנחל באדמתם. האגפים הפחות מופרעים היו שמחים (או לפחות מסכימים) לעצור את מסע ההרס והחורבן, אם היו יכולים לתרץ זאת בתכתיב אמריקאי. כל עוד ארצות הברית ומדינות אירופה מתנגדות להפסקת המלחמה, גם מי שמודע בישראל לנזק ולחוסר התוחלת שבהמשך הטבח ההמוני ופשעי המלחמה אינו מעז להפסיק זאת.

אם במלחמות קודמות הייתה ארצות הברית מגבילה את התוקפנות הישראלית וגובה בתמורה מחיר פוליטי מיריביה הערבים, במלחמה הזאת ארצות הברית מודאגת בעיקר מחוסר היכולת של ישראל לנצח, והיא דוחפת אותה להמשיך ולהילחם. את האקט של "מיתון" התוקפנות הישראלית מנסה ארה"ב להחליף בקריאות לישראל להגביל את הפגיעה באזרחים או להגביר את הסיוע ההומניטרי שמגיע לתושבי הרצועה. אלו דיבורים ריקים מתוכן. בפועל ארה"ב ממשיכה ומחמשת את ישראל ואינה מפעילה עליה כל לחץ.

להיפך, בהציבה את עצמה כ"מתווכת" בנושא חילופי החטופים והשבויים, ארה"ב מנסה להביא את החמאס להסכים לשחרור השבויים שבידיו ללא הבטחה ברורה לעצירת המלחמה או לנסיגה ישראלית מעזה. הם מקווים שלאחר חילופי השבויים תוכל ישראל לפעול בצורה קטלנית אף יותר. החרם שמארגן ממשל בידן מצד מעצמות המערב נגד אונר"א, סוכנות האו"ם שמספקת את מרבית השירותים ההומניטריים לתושבי רצועת עזה, באמצע משבר הומניטרי חסר תקדים, ממחיש כיצד ארה"ב ובנות בריתה שותפות מלאות לביצוע הג'נוסייד.

השדרוג של תכנית שתי המדינות – מתירוץ להנצחת הכיבוש להצדקת ג'נוסייד

במשך עשרות שנים המטרה המוצהרת של מדיניות החוץ של המדינות האימפריאליסטיות הינה הסדר שלום שכולל מדינה פלסטינית בכול או רוב השטחים שכבשה ישראל ב-1967. בפועל לא נעשה דבר כדי לקדם הסכם כזה ודיבורי הסרק בנושא היוו כיסוי נוח להמשך התמיכה בכיבוש כל פלסטין על ידי הציונות, לטיהור האתני המתמשך ולקיום משטר אפרטהייד גזעני בכל השטח בין הנהר והים.

בכל פעם שנעשה ניסיון, אפילו מינימלי ביותר, ללחוץ על ישראל להפחית מפגיעותיה השיטתיות בזכויות האדם של הפלסטינים, טוענים הפוליטיקאים המערביים המכובדים כי "זה פוגע בתהליך השלום". הסכמי אוסלו היו מבוססים על אשליה של הצד הפלסטיני כי ישראל אכן רוצה בשלום ותהיה מוכנה לוויתורים משמעותיים לשם כך. בפועל מה שישראל ותומכיה המערביים מעוניינים זה לקיים רשות פלסטינית שתמסד את האפליה השיטתית נגד האוכלוסייה הפלסטינית, ותפעל בכוח כדי להגן על צבא הכיבוש והמתנחלים, בעוד אלו מדכאים וגוזלים את כבשת הרש של התושבים.

דיבורי הסרק על הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, שהיוו כיסוי נוח לתמיכה בהמשך הכיבוש ובהחרפתו, עברו עכשיו שדרוג, והם מהווים כיסוי נוח לתמיכה ועידוד רצח העם כנגד הפלסטינים בעזה. רבים במערב טוענים כי החמאס מהווה מכשול בפני הסכמי השלום שכמובן, כרגיל, מצפים מעבר לדלת. לכן מה שצריך לעשות עכשיו, לשיטתם, זה "לחסל את החמאס למען השלום". אחרי שהג'נוסייד בתושבי עזה יסתיים בהצלחה הם מתכוונים, כמובן, "לדבר בתקיפות" עם ביבי ובן גביר, והכל יבוא על מקומו בשלום.

בפועל אנו חוזים במלכוד 22 הישראלי. ברגע שההתנגדות לכיבוש אינה מתבטאת בצורה אלימה, אפשר להתעלם ממנה, כי "את מי בכלל מעניינים הפלסטינים האלו?" כאשר ההתנגדות לכיבוש מתפרצת שוב בצורה אלימה, צריך לדכות אותה בכל מחיר, כי כאמור "אנו נגד אלימות ועם טרוריסטים אי אפשר לעשות שלום."

המלחמה האמריקאית האחרונה

בשעת כתיבת שורות אלו, ארה"ב לא רק שאינה עושה דבר כדי לעצור את הטבח בתושבי עזה, לא רק שהיא מגבירה את משלוחי הנשק לישראל, היא גם משתתפת ישירות במלחמה ומגייסת את בנות בריתה לשם כך. ארה"ב בוחרת לה קורבנות נוחים ולא מסוכנים להפגנת כוחה על ידי שהיא מפציצה בתימן, בסוריה ובעיראק.

המלחמה הנוכחית, יותר מכל מלחמה הזכורה לי, מאחדת את כל עמי האזור, את כל העולם השלישי ואת כל בעלי המצפון בארצות האימפריאליסטיות בקריאה להפסקה מיידית של המלחמה ובתמיכה בעם הפלסטיני ובשאיפתו לצדק ולחרות.

החזית המאוחדת של המדינות האימפריאליסטיות בתמיכה בהמשך רצח העם נגד תושבי עזה, בהימנעותם מכל לחץ על ישראל לעצור את הטבח, בחימושה של ישראל ובהגנה עליה מפני החוק הבינלאומי, חושפים בצורה הטובה ביותר את מהות "הערכים" ו"הסדר הבינלאומי" שעליהם הן מתיימרות להגן.

ככל שפשיטת הרגל המוסרית של ארה"ב מול הזוועות המשודרות בשידור חי לכל העולם מומחשת בצורה ברורה יותר, כך הם מתעקשים יותר להמשיך את המלחמה "עד הניצחון". ככל שהם מבינים טוב יותר כי הפסידו את המערכה על ליבה של האנושות, כך חשוב להם יותר לצרוב את תודעתנו בדבר יתרון כוח ההרס של הנשק המערבי והמחיר הבלתי נסבל של המאבק לחרות.

אך ספינות התותחים כבר אינן יכולות להכתיב את הסדר העולמי.