אלדד ציון חוזר על "הטעות הקטלנית"

חוזרים מההפגנה בראמיה נגד האפרטהייד בגליל ומדברים על המאבק נגד תכנית פראוור לנישול ערביי הנגב. שורר בלבול… האם ניצחנו או לא? האם תוכנית פראוור נגנזה או שהממשלה עדיין מתכוונת להעלות אותה מחדש? בכל מקרה ברור שהמאבק לא הסתיים. האפליה, ההרס והנישול הם ממאפייני "השיטה" בכל רחבי הארץ, מהים עד הנהר – ועם עליית הביטחון העצמי של הפעילים הצעירים המאבק רק ייגבר.

האם אנחנו מוכנים למאבק? האם הפקנו לקחים מתקופות המאבק הקודמות ומהארועים האחרונים?

אחד הנושאים הבוערים בכל מאבק הוא ההגנה על העצורים. ביום הזעם האחרון (30.11.2013) נגד מתווה פראוור, בהפגנות שהתקיימו בחורה ובחיפה, נראה כי היו אלו בעיקר השוטרים שכילו את זעמם ללא רסן במפגינים. מפגינים שנעצרו הוכו באכזריות שיטתית גם לאחר מעצרם והמכות נמשכו גם בתחנות המשטרה. הזלזול בחוק מטעם המשטרה מגיע לשיאים חדשים שכאשר עציר מתחנן שיפסיקו להכות בו השוטר אומר "תתלונן למח"ש" וממשיך להכות. יש לנו עוד הרבה מה לעשות אפילו רק כדי לחייב את השוטרים למראית עין של כיבוד החוק.

בכל מקרה נוכל ללמוד הרבה מניסיון המעצרים האחרונים…

מדוע נעצר אלדד ציון?

אחד מעצורי ההפגנה בחורה הינו מורה מתל אביב בשם אלדד ציון. אפילו לטענת המשטרה אלדד לא היה מעורב בשום פעילות אלימה במהלך ההפגנה. הוא נעצר כיוון שניסה לדבר עם שוטרים ולשכנעם שלא להכות עצורים אחרים.

העבירה העיקרית שייחסה המשטרה לאלדד בבית המשפט התרחשה בתחנת המשטרה המכונה "תחנת העיירות" לשם נלקח עם עצורים אחרים מההפגנה. תיאורו של אלדד לאותו ארוע מובא על ידי אור קשתי בעיתון "הארץ" במילים הבאות: "נכנסתי לחדר העצורים, שאת קירותיו מעטרות כתובות בכתב יד 'כהנא צדק' ו'משה ציווה להרוג את כל הערבים', עם סמלי מג״ב. ראיתי שוטר נותן סטירה לעצור, אז הרמתי את קולי. בתגובה תקפו אותי 2–3 שוטרים כשגבי מופנה אליהם, הוציאו אותי מהחדר, בועטים בי ושוברים את משקפיי… עשיתי את חובתי האזרחית מול אלימות של שוטר. המשטרה היא גוף שחייב להיות מפוקח על ידי האזרחים. חובה עלינו לעמוד על המשמר".

מצד שני, האשמות השוטרים כנגד אלדד, שנועדו להצדיק את תקיפתו, הסתכמו בטענה כי "תפס בחולצתו של שוטר אחד ודחף שוטר אחר". על בסיס זה ניסתה התביעה בעיקביות לבנות לאלדד תדמית של אדם מסוכן, כפי שמדווח קשתי מבית המשפט: "מדובר באדם מסוכן", אמר אתמול עו"ד גיא זהבי מהפרקליטות, "כלל ראשון בשחרור לערובה הוא אמון במשיב. כאן מדובר במישהו שאין עליו מורא חוק והוא יוצא נגד החוק – תוקף ומשבש". עוד אמר עו״ד זהבי כי אין לקבל את הטענה שציון איננו מסוכן כיוון שתוכנית פראוור בוטלה. "ראשית, התוכנית לא בוטלה, ושנית – הדבר דומה למי שרצח את אשתו ועכשיו טוען כי איננו מסוכן יותר כי אשתו מתה."

אלדד היה עצור בשל אשמה זו כשבועיים וחצי, והמשטרה אף ביקשה את הארכת מעצרו עד תום ההליכים. לבסוף החליט בית המשפט לשחררו למעצר בית תחת "שמירת" חבריו שערבו לשחרורו במשך 24 שעות ביממה. רק אתמול (24.12) שוחרר סוף סוף ממעצר הבית וגם זאת בתנאי הגבלה קשים.

אלדד מצידו, נשמה טובה שכמותו, לאחר שהוכה על ידי השוטרים, הודיע כי הוא סולח להם על כל אשר עשו. הוא חזר על עמדה זו גם לאחר שחרורו כשהוא כולל בסליחתו את הפרקליטות שהתעקשה על הארכת מעצרו ואת השופטים שהאריכו את מעצרו ללא סיבה פעם אחר פעם.

אנחנו מדברים על אלדד ומנסים להבין את עמדתו – האם זו תמימות או גדלות נפש? האם ייתכן שעמדתו זו גרמה להחרפת ההתנכלויות כנגדו? להלן מספר תקדימים הסטוריים.

זכרונות מהאנתפאדה

מוהנד מספר על חבר מימי אנתפאדת האבנים (1987-1995) שהיה פעיל ב"חזית העממית לשחרור פלסטין" והרבה להשתתף בעימותים נגד חיילי הכיבוש. הוא נעצר פעמים רבות, נחקר ועונה. הוא נשפט וישב בכלא הישראלי.

לאחר שריצה את מאסרו והאנתפאדה הסתיימה סיים החבר את לימודי תואר הראשון וזכה למלגה ללמוד לתואר שני בארצות הברית. הוא פנה באמצעות "ועדות הקישור" הפלסטיניות לקבל אישור לצאת ללימודים, אולם כל בקשותיו נדחו.

בפניותיו החוזרות והנשנות אל קצין הקישור הפלסטיני אמר חברנו:

–         "תגיד להם, הישראלים, כי אינני נוקם ונוטר. אני סולח להם על כל מה שעשו לי."

–         "תבין," ענה לו קצין הקישור, "בדיוק בגלל זה לעולם לא תקבל אישור נסיעה. משום שאתה רואה את עצמך בעמדה שבו אתה יכול לסלוח לישראלים! על כך הם לא יסלחו לך…"

תקדים הסטורי מסוכן

לבסוף איריס מסכמת את הדיון.

מזל יש לו לאלדד שהשתחרר למעצר בית. הוא יצא בזול. מי שהיה לפניו וחשב שהוא יכול לסלוח לכולם גמר על הצלב.

(עוד על חקירת מח"ש בעניין האלימות נגד אלדד אפשר לקרוא במאמר נוסף של אור קשתי בהארץ.)

* * *

כתבה זו פורסמה גם באנגלית.