לא בוחרים באפרטהייד!

פנייה אל הדמוקרטים העקביים והשמאל האמיתי בקרב הציבור היהודי להצטרף אל ההחרמה הפלסטינית של הבחירות לכנסת הציונית

מזה יותר מחמש עשרה שנים מתארגן, לקראת כל מערכת בחירות ישראלית, מסע להחרמת הבחירות בקרב הציבור הפלסטיני. הנימוקים להחרמה הינם דמוקרטיים עקרוניים. הם בהחלט מעניינם של כלל הפעילים הדמוקרטיים בארץ. מסיבות שונות לא היו עד היום הד רחב או שותפות פעילה למסע ההחרמה בקרב פעילי השמאל והדמוקרטיה בציבור היהודי. פניה זאת נכתבת מתוך שכנוע ואמונה כי התנאים בשלו לכך שמסע ההחרמה הפלסטיני ימצא את שותפיו הפעילים המסורים והעקרוניים בציבור היהודי.

הסיבות העקרוניות להחרמה – הטיהור האתני

החרמת הבחירות לכנסת אינה מכוונת בעיקרה נגד המפלגות המשתתפות בבחירות, שאינן מציגות שום פרספקטיבה אמיתית לפתרון דמוקרטי צודק לבעיית העם הפלסטיני שמגורש ממולדתו, נכבש, מדוכא, אדמתו נגזלת, בתיו נהרסים והוא סובל ממשטר שיטתי של אפליה גזענית. אם הבעיה הייתה במפלגות המשתתפות, היה עלינו להציג רשימה אחרת שתציע אלטרנטיבה אמיתית, כולל שיבת הפליטים לכל חלקי פלסטין, ביטול הכיבוש וכל מוסדות הדיכוי וכינון דמוקרטיה אמיתית בארץ, מהים ועד הנהר, לכל תושבי הארץ ופליטיה החוזרים.

עיקר הבעיה אינו במפלגות אלא במשטר, כולל בבחירות לכנסת המהוות את בסיס הלגיטימציה של המשטר. הבעיה קיימת מראשית התנועה הציונית כתנועה מתנחלת ומנשלת. היא קיבלה את צורתה הנוכחית עם הקמת מדינת ישראל כ"דמוקרטיה יהודית". כדי להבטיח את "הרוב היהודי" הנחוץ ל"דמוקרטיה יהודית" זו גורשו מרבית תושבי הארץ המקוריים, הערבים הפלסטינים, מבתיהם בכוח הנשק ובמעשי טבח שיטתיים. הזכות להצביע ניתנת בישראל לאותו רוב יהודי שהפך לרוב באמצעות הגרוש ולמיעוט ערבי פלסטיני שניצל מהגרוש.

רוב זה שנוצר בכוח הטיהור האתני אינו יכול אלא להמשיך ולתת משנה תוקף לאותו טיהור אתני. זו אינה דמוקרטיה, זהו פשע מלחמה מתמשך, פשע כנגד האנושות. לכן סיסמתנו העיקרית היום במסע ההחרמה הינה "החרמה עד השיבה". הפליטים הינם בעלי זכות ראשונים לחיות בארץ ולקבוע את עתידה. עד שישובו לא נשתתף עם המגרשים בתהליך דמוקרטי מזוייף שנועד לתת לגיטימציה לגירוש.

הסיבות העקרוניות להחרמה – הכיבוש והחלוקה

ב-1967 הצליחה הציונות להגשים את חלומה ולהשתלט על כל אדמת פלסטין, מהים התיכון ועד נהר הירדן, בנוסף לכיבוש נתחים מהמדינות השכנות. מאז מתקיימת הלכה למעשה מדינה אחת בכל פלסטין, מדינה אפרטהייד גזענית ודכאנית. היהודים מתנחלים בכל חלקי פלסטין בגיבוי המדינה המנשלת לשם כך את הפלסטינים. היהודים בכל הארץ, מהים ועד הירדן, נהנים מזכויות יתר ומ"אזרחות מלאה". הם מסדירים את היחסים בינהם ומחלקים את טובות ההנאה מהכיבוש והנישול באמצעות הכנסת, החוקים שהיא מחוקקת והמוסדות שהיא ממנה.

חלוקת הארץ בין השטחים שנכבשו ב-1948 (לפני 67 שנה) לבין השטחים שנכבשו ב-1967 (לפני 48 שנה) קיימת רק עבור התושבים הפלסטינים. בעוד שהתושבים הערבים בשטחים שנכבשו ב-67 משוללי כל זכויות אזרח באופן רשמי, הרי שלתושבים הערבים שנכבשו ב-1948 יש לכאורה אזרחות ישראלית וזכויות אזרח. אלא שבפועל הערבים כולם הינם קורבן של אותה מדיניות גזענית של נישול, אפליה ודיכוי. החלוקה בינהם אינה אלא מדיניות של "הפרד ומשול". במקום שהתושבים הערבים ביפו ובחיפה, במשולש בנגב ובגליל, יתאחדו עם אחיהם בגדה וברצועה במאבק נגד מדכאיהם, הם נקראים להשתתף "באופן דמוקרטי" עם תושבי קריית ארבע בהחלטה על גורל תושבי חברון משוללי הזכויות.

מאז כיבושי 1967 פיתחה הציונות גם עולם ווירטואלי שבמרכזו "תהליך שלום" מזוייף שאינו אלא כסות להמשך שליטתה על כל פלסטין, למשטר האפרטהייד הגזעני ולנישול והטיהור האתני הזוחל כנגד הפלסטינים. לפי גרסה זו הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב-1967 אינם זכאים לזכויות אזרח כיוון שהם ב"מעמד זמני" עד להסדר פוליטי מוסכם. בפועל, גם כאשר הוקמה "הרשות הפלסטינית" במסגרת הסכמי אוסלו לא איפשרה ישראל שום שליטה ממשית של הפלסטינים בגורלם והמשיכה להתנחל ולנשל בכל רחבי הארץ.

גם הנסיגה מרצועת עזה ב-2005 לא נעשתה מתוך רצון להעניק לפלסטינים עצמאות אמיתית, אפילו לא ברצועת אדמה זעירה  זו שהינה מחנה הפליטים הצפוף בעולם, אלא מתוך רצון לטפל בהם "בלי בג"ץ ובלי בצלם", כפי שהסביר "גיבור השלום" הישראלי גנרל רבין. במילים אחרות, ישראל נסוגה מעזה מפני שהיא מעדיפה להרוג בתושביה בסיטונות באמצעות פצצות במקום בבודדים באמצעות רובים ואקדחים.

סיום הכיבוש, הנישול והדיכוי לא יבואו באמצעות רצונם הטוב של המדכאים והמנשלים, ולא באמצעות ה"תיווך" של פטרוניהם האימפריאליסטיים בארצות הברית או באירופה המממנים ומחמשים את הכיבוש. סיום משטר האפרטהייד יבוא באמצעות מאבקם של הקורבנות הסובלים ממנו – וקודם כל איחוד כל החלקים השונים של העם הפלסטיני בגולה ובמולדת במאבק להשגת זכויותיהם.

המסגרת לאיחוד מאבק זה היא התוכנית להקמת מדינה דמוקרטית אחת בכל פלסטין, מדינה שתאפשר את חזרת הפליטים ותבטיח זכויות אזרח מלאות לכל תושבי הארץ, ערבים ויהודים.

הפוליטיקה של ההחרמה

מעבר לסיבות העקרוניות, ישנן סיבות מעשיות רבות להחרמת הבחירות לכנסת.

המאבק הפלסטיני מתבסס במידה רבה על התמיכה הציבורית הערבית והבינלאומית ברמה העממית, האמורה לאזן במידת מה את העמדה הפרו ישראלית של המשטרים הערבים המושחתים ושל הכוחות האימפריאליסטיים. תרגום הסולידאריות הרגשית עם המדוכאים והמאבק לחופש למעשה פוליטי מתבטא בעיקר דרך הקריאה לחרם (BDS) או, כפי שהיא מתבטאת בארצות ערב, המאבק נגד הנורמאליזציה.

הסירוב העממי לנורמאליזציה עם ישראל מהווה כוח רב משקל בירדן ובמצרים. הוא הביא לבידוד התמיכה ב"הסכמי השלום" שחתמו המשטרים המושחתים ולהגבלה של הקולוניזציה הכלכלית על ידי ישראל. התרחבות תנועת החרם העולמית מהווה אחת ההצלחות הגדולות של המאבק הפלסטיני בשנים האחרונות.

בעוד שהפלסטינים הנמצאים תחת שליטה ישראלית אינם יכולים להחרים את ישראל כלכלית, הם יכולים לפחות לסרב לתת לגיטימציה פוליטית למשטר הדיכוי. מצד הרשות הפלסטינית הלגיטימציה לכיבוש ניתנת באמצעות "שיחות השלום" הנמשכות לסרוגין ללא כל תכלית בעוד הכיבוש והקמת ההתנחלויות נמשכים באין מפריע. מצד הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית הלגיטימציה למשטר ניתנת באמצעות ההשתתפות בבחירות, המנוצלת על ידי ישראל בכל הבמות הבינלאומיות לחיזוק טענתה כי היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

גורם נוסף שמעודד את ההחרמה הוא העדר כל השפעה ממשית לחברי הכנסת הערבים במסגרת הכנסת הציונית. גם אם ייבחרו עשרים חברי כנסת ערבים (או חברים ממפלגות דמוקרטיות "ערביות-יהודיות") הם לא יוכלו לשנות במאומה את המדיניות הגזענית הנתמכת על ידי רוב מוצק של יותר ממאה חברי הכנסת מהמפלגות הציוניות.

לאן מוביל ההגיון של השתתפות בבחירות?

ה"שיא" שאליו יכולים לשאוף חברי הכנסת הערבים הוא תמיכה בממשלה של "מרכז-שמאל" ציוני – ממשלה שתמשיך בכיבוש, בהתנחלויות, באפליה, בנישול ובמניעת זכות השיבה. גוש "מרכז שמאל" ציוני זה הוא שהיה האחראי העיקרי לטיהור האתני ב-1948, למלחמת "התוקפנות המשולשת" נגד מצרים ב-1956 ולטבח בכפר קאסם, לכיבושי 1967, לרצח המפגינים הערבים ביום האדמה ב-1976, לכינון תנועת ההתנחלויות, להשלטת טרור הצבא והשב"כ ולהקמת יחידות החיסול בשטחים שנכסשו ב-1967. עם החתימה על הסכם אוסלו סרב רבין להפסיק את ההתנחלות ולוא ליום אחד. בניימין בן אליעזר, אוהב הערבים, פיקד על הפלנגות בטבח תל-אלזעתר ב-1976. פרס, אביר השלום, בהיותו ראש ממשלה, יזם את "מבצע ענבי זעם" כחלק ממסע הבחירות שלו ב-1996, מבצע שהגיע לשיאו בטבח בכפר קאנא שבו נרצחו יותר ממאה תושבים שמצאו מקלט בחסות האו"ם – רובם ילדים.

גנרל ברק נבחר ב-1999 כראש ממשלת ישראל בתמיכת רוב מוחץ של המצביעים הערבים (כלאמר, הלא מחרימים) תחת הסיסמה הישנה חדשה "רק לא נתניהו". עזמי בשארה, מנהיג מפלגת התג'מע (בל"ד), הסיר את מועמדותו לראשות הממשלה כדי לתמוך בברק. עם היבחרו הביא ברק לחיסול בפועל של הסכמי אוסלו בניסיונו לכפות על ערפאת וויתור מוחלט על זכות השיבה. הוא אירגן את עליית שרון למתחם אלאקסא והביא להתפרצות האינתפאדה השניה בספטמבר-אוקטובר אלפיים. ממשלת ברק הנהיגה מדיניות מכוונת של הרג סיטוני של מפגינים ערבים משני צידי הקו הירוק. בתקופה זו היה יצחק הרצוג מזכיר הממשלה שאחראית לפשעי מלחמה מהגרועים בהיסטוריה של הציונות. היום הוא מועמד לראשות המלחמה, סליחה, לראשות הממשלה הבאה.

גוש ה"מרכז-שמאל" בהנהגת אולמרט יזם גם את מלחמת לבנון בקיץ 2006 ואת מסע הטבחים נגד עזה בחורף 2008-2009. במשך כל תקופה זו היתה לבני, שותפתו של הרצוג להנהגת "המחנה הציוני", שותפה בכירה בממשלת אולמרט בתפקיד שרת חוץ וממלאת מקום ראש הממשלה.

למרות עובדות אלו הידועות לכל אנו מוצאים שוב ושוב את תומכי ההשתתפות בבחירות מנסים לפתות אותנו "להשתתף ולהשפיע". תיזהרו ילדים, אם לא נירה בעצמנו יירו בנו "הרעים". ובכן, לא, תודה! אם לא ניתן לגיטימציה לכובשים, לגזענים ולמחרחרי המלחמה יהיה לנו קל יותר להיאבק נגדם.

שותפות במאבק

רבים מטובי הפעילים הדמוקרטיים היהודים אומרים לנו: חכו, אולי תהיה רשימה מאוחדת. אחדות ההמונים הערבים חשובה לנו, לכן נתמוך בה. ובכן, הרשו לי לגלות לכם סוד: רשימה ערבית מאוחדת איננה מבטאת את אחדות ההמונים הערבים במאבק על זכויותיהם אלא "נישואי נוחות" של הפוליטיקאים הרוצים להבטיח את מקומם בכנסת לנוכח העלאת אחוז החסימה.

המפלגה הערבית הגדולה ביותר הינה התנועה האיסלאמית "הצפונית" בראשות השיח' ראאד סלאח. המפלגה הערבית השמאלית ביותר והקשורה ביותר במאבק העממי הינה תנועת אבנא אלבלד. אבנא אלבלד מהווה גורם מרכזי בתנועה להחרמת הבחירות מראשיתה. התנועה האיסלאמית מחנכת את חבריה על החרמת הבחירות למרות שאינה קוראת לכך בגלוי מחשש שתוצא מחוץ לחוק.

שוב אנו מוצאים את עצמנו במצב שבו "השמאל הרדיקאלי" ברחוב היהודי נוטה להיגרר אחר הגורמים השמרניים (יחסית) ברחוב הפלסטיני…

הגיע הזמן שהפעילים הכנים למען דמוקרטיה ואנשי השמאל האמיתי ברחוב היהודי יתנתקו מהפוליטיקה הישראלית ויתחברו לצד הנכון של הפוליטיקה הפלסטינית. הגיע הזמן להגיד מה שאמר נלסון מנדלה במאבקו למען דמוקרטיה בדרום אפריקה: "אדם אחד קול אחד" – בבחירות האפרטהייד אין אנו בוחרים.