דילוג לתוכן

מדוע הורשעה המשוררת דארין טאטור?

יולי 29, 2018

קריאה ביקורתית של פסק הדין חושפת את הגזענות המובנית של מערכת האי-צדק הישראלית

(הכתבה הבאה פורסמה תחילה באתר "העוקץ". היא פורסמה גם באנגלית ב"מונדווייס" ו"Free Haifa")

ב-3 במאי 2018, בדיוק שנתיים וחצי לאחר הגשת כתב האישום נגדה, הורשעה המשוררת הפלסטינית מריינה שבגליל, דארין טאטור, בכל ההאשמות שיוחסו לה: שלושה פרסומים הוכרזו כ"הסתה לאלימות" ואחד מהם אף הוכרז כ"תמיכה בארגון טרור".

אולמה של השופטת עדי במביליה-איינשטיין בבית משפט השלום בנצרת היה מלא עד אפס מקום בתומכיה של טאטור ובנציגי התקשורת הערבית והעברית. השופטת מנהלת בדרך כלל את הדיונים באולם ביד רמה ובעבר אף פנתה ישירות לקהל כדי להסביר לנוכחים כיצד ההליך שהיא מנהלת נועד כולו להציא לאור את האמת והצדק. אולם הפעם, בדיוק כאשר הצדק היה אמור לצאת לאור, היא הודיעה מראש כי פסק הדין ארוך ולכן תקריא רק מעט מתוכו, ואת המעט הזה היא בחרה למלמל בקול נמוך שבקושי נשמע באולם. רק פעם אחת הרימה את קולה כאשר ציטטה פסק דין תקדימי בעניין חשיבות חופש הדיבור. לבסוף כאשר הגיעה למסקנות, ציינה רק את מספרי הסעיפים בהם הרשיעה את הנאשמת ונחפזה לצאת מהאולם. היינו צריכים לחכות שהנוסח המודפס של פסק הדין יימסר לעורכת הדין גבי לסקי והיא תסביר לנו מתוכו את משמעות פסק הדין: הרשעה בכל הסעיפים.

הטיעונים לעונש נשמעו ב-31 במאי. התובעת ביקשה להטיל על טאטור עונש מאסר שבין 15 ועד 26 חודשים, יותר מכל נאשם אחר שנשפט על עבירות דומות. גזר הדין צפוי להינתן ב-31 ביולי. בינתיים חזרתי לקרוא את פסק הדין כדי לנסות להבין על סמך אילו נימוקים הורשעה טאטור, זאת למרות שבכל הפרסומים בהם הואשמה אין שום קריאה לאלימות או תמיכה בארגון המנהל מאבק מזויין נגד ישראל.

אין ערבי חף מפשע

פרשת המשוררת דארין טאטור החלה בשרשרת של טעויות.

ב-9 באוקטובר 2015, בתחנה המרכזית בעפולה, אישה בשם איסראא עאבד, שהחזיקה בידה סכין, נחשדה בטעות כמי שעומדת לבצע פיגוע. היא נורתה על ידי חיילים ואנשי אבטחה במקום. תמונתה של איסראא הפצועה, שוכבת על רצפת התחנה, פורסמה על ידי דארין טאטור כתמונת הרקע לעמוד הפייסבוק שלה. לידה הופיעה תמונת פרופיל עם הכיתוב "אני השהיד הבא" – תמונה בה השתמשו פעילים רבים כדי למחות על הקלות שבה נהרגים שוב ושוב אזרחים פלסטינים על לא עוול בכפם על ידי מתנחלים, צבא הכיבוש ומשטרת ישראל.

תצלום עמוד הפייסבוק עם תמונת איסראא עאבד והכיתוב "אני השהיד הבא" הועבר על ידי גורם אלמוני למשטרת נצרת, אשר פירשה זאת כאילו טאטור מתכוונת לבצע פיגוע. במבצע צבאי למחצה בשעת לילה מאוחרת פשטה המשטרה, מלווה בכוח של משמר הגבול, על ביתה של טאטור ועצרה אותה ללא צו חיפוש וללא צו מעצר. היא הוחזקה שעות עצורה בניידת בחצר תחנת המשטרה בנצרת כאשר השוטרים מתגאים כי תפסו "מחבלת". בחקירה הראשונה, עוד באותו בוקר, היא הואשמה ב"איום לפגוע באחרים ואיום על בטחון המדינה".

ana_elshaheed_eljay

תמונת הפרופיל "אני החלל הבא" פורסמה לראשונה בעמוד הפייסבוק של דארין ביולי 2014, בתגובה לשריפת הנער מוחמד אבו ח'דיר

מהר מאוד השתכנעו החוקרים כי טאטור לא התכוונה לבצע פיגוע – אולם במקום לשחררה ולשלוח אותה לביתה הם פתחו בחקירה מאומצת סביב שני דפי הפייסבוק שלה, ערוץ היוטיוב, הבלוג וכל החומר שבמחשב האישי ובטלפון במטרה למצוא איזו האשמה אחרת. בהתחשב בכך כי טאטור הינה משוררת, צלמת וכותבת בלתי נלאית, שמגיבה בזמן אמת לאירועים רבים, הרי העובדה שלא מצאו שום אמירה חורגת מהמקובל ראויה לציון. אולם את מה שלא מופיע בטקסטים עצמם הוסיפו החוקרים בפרשנות – ולבסוף בחרו שיר אחד ושני סטטוסים בפייסבוק שעליהם התבסס כתב האישום.

חלק חשוב מכתב האישום ומהדיונים בבית המשפט מתייחס לתקופה שבה בוצעו הפרסומים – ראשית אוקטובר 2015. בכתב האישום מתארת התביעה כי באותה תקופה "בוצעו באופן יומיומי פיגועים רבים כלפי אזרחים ישראלים יהודים". לשיטתה על רקע זה צריך לפרש את פרסומיה של טאטור כקריאה מסוכנת לביצוע פיגועים. טאטור בחקירותיה במשטרה ובעדותה בבית המשפט הזכירה כי באותה תקופה אירעו גם דברים רבים אחרים: פגיעה באזרחים ערבים חפים מפשע, הגבלות על התפילה במסגד אל-אקצא, מאבק עממי פלסטיני. היא הראתה במפורט כיצד פרסומיה מתייחסים במפורש לאירועים אלו ומהווים מחאה לגיטימית.

israa_abed_and_soldiers-768x388

תיעוד הירי באיסראא עאבד בתחנה המרכזית בעפולה. דארין סיפרה כיצד צפתה שוב ושוב בווידאו של האירוע והשתכנעה כי איסראא לא תקפה ולא היוותה איום לאף אדם.

בסיכומי ההגנה, בבואה להראות כי הפגיעה בחפים מפשע היתה סכנה מוחשית שאיפיינה את התקופה והצדיקה את מחאתה\התרעתה של טאטור, מזכירה עורכת הדין לסקי כי באותה תקופה התפרסמו קריאות רבות, כולל מצד שרים ומנהיגים פוליטיים, לירות על מנת להרוג חשודים או מפגעים. היא ממשיכה ומפרטת שני מקרים: הלינץ שהתבצע ב-18 באוקטובר באזרח האתיופי הבטום זרהום שנחשד בטעות במעורבות בפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע והאירוע בו נורה למוות בירושלים ב-21 באוקטובר מאבטח חרדי בשם שמחה חודדטוב שנחשד בטעות על ידי חיילים.

אין זה מקרה כי על פי הנרטיב הישראלי השולט אלו הם שני המקרים היחידים של הרג חפים מפשע באותה תקופה בה נורו למוות עשרות רבות של אזרחים ערבים. במקרים אלו הטעות בזיהוי היתה ברורה – הנפגעים לא היו ערבים. המושג של קורבן ערבי חף מפשע פשוט אינו מוכר ב"ישראלית". אם ערבי נפגע בנסיבות כלשהן המערכת דואגת להוכיח בדיעבד את אשמתו. כך גם לגבי טאטור עצמה – המתריעה שהפכה לקורבן השיטה – כיוון שנחשדה ונפגעה שלא בצדק, המערכת כולה התגייסה להוכיח בדיעבד את אשמתה.

שלוש מילים מופללות: אינתפאדה, קאוום, שהיד

ההרשעה כולה סובבת סביב פרשנות עברית לשלוש מילים בערבית שמופיעות בטקסטים שפירסמה טאטור: אינתיפאדה, קאוום ושהיד.

את המילה "אינתפאדה" – התנערות – המקובלת בהקשרים היסטוריים שונים לתיאור מאבק עממי נגד דיכוי – הרשיעה השופטת באמצעות אימוץ אחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון בעניין מנהיג התנועה האיסלאמית השיך ראאד סלאח. השופטת מצטטת בהרחבה פסק דין זה שלבסוף קובע: "מונח זה הפך "שם גנרי" להתקוממות פלסטינאית אלימה… דעת לנבון נקל, כי כך נתפס מונח זה באוזני הכל…" (מפסק הדין, עמ' 200 בפרוטוקול המשפט). כך הפך בית המשפט הישראלי לפוסק אחרון לא רק לענייני החוק הישראלי אלא גם לעניין השפה הערבית ויותר מכך – הוא חוקר כליות ולב ויודע מה כולנו חושבים ומבינים בשומענו את המושג אינתפאדה.

טאטור השתמשה במילה "קאוום" (התנגד) בשיר שפרסמה ובתגית באחד הפוסטים. האם אסור להתנגד למדיניות השלטון? בחקירות, במשפט ובפסק הדין פעלו השוטרים, התביעה והשופטת כדי להוכיח כי לא מדובר בהתנגדות לגיטימית. בהעדר כל קריאה לאלימות בדברים שפרסמה טאטור הם ניסו להדביק את האלימות המיוחלת באמצעות הטענות כי פרסמה סרטון אלים (בו נראים עימותים בין צעירים זורקי אבנים וחיילים היורים בהם) וכן כי טאטור, כמפרסמת, אחראית לתגובותיו של כל מי שעלול לראות את הפרסומים שלה, ולא רק הקורא הסביר.

למילה "שהיד" ישנו תרגום עברי פשוט המקביל לה במובנים רבים – "חלל". בשתי השפות מילה זו יכולה לשמש הן לקורבנות אסון, מלחמה או כיבוש והן למי שמתו בנסיבות טראגיות אחרות. למרות זאת התעקשו החוקרים, התביעה והשופטת בגזר הדין להשתמש במילה הערבית "שהיד", כאשר הם מייחסים למילה זו משמעות תוקפנית שאינה קיימת בשפה הערבית.

במהלך המשפט סיפקה ההגנה הסברים נרחבים, כולל על ידי העד המומחה דר' יוני מנדל, על השימוש המקובל בתואר "שהיד" לקורבנות הכיבוש. העובדה שגם פלסטיני שנהרג בעת פעולה אלימה נגד הכיבוש מכונה שהיד מתייחסת לעובדה שנהרג, לא לפעולה האלימה שביצע, בדיוק כפי שהדבר נכון בשפה העברית לגבי "חללי צה"ל" שייקראו "חללים" בלי קשר למה שעשו או לא עשו קודם לכן. למרות הסברים אלו הגיעה השופטת לבסוף למסקנה כי למעשה מדובר במילה עם שני תרגומים\משמעויות שונים: "חלל קורבן" או "מפגע". חלק גדול מפסק הדין, כפי שנראה להלן, מבוסס על תפיסה מוטעה זו ועל הטענה כי דבריה של טאטור על "חללים" מתכוונים ויובנו כמתייחסים ל"מחבלים מתאבדים".

הסרטון והשיר

הסעיף העובדתי הראשון בכתב האישום, לאחר ההקדמות, הינו פרסום השיר "התנגד עמי, התנגד להם". תרגום שלו לעברית, שנעשה על ידי שוטר ממשטרת נצרת, אף מופיע במלואו בכתב האישום. כדי לייחס לשיר אופי אלים, שאינו מצוי במילים עצמן, פנתה התביעה לצורה שבה פורסם השיר: בפרסום בערוץ יוטיוב מקריאה טאטור את מילות השיר על רקע סרטון המציג עימותים בין מפגינים פלסטינים וחיילי כיבוש בכפר סילווד שבגדה המערבית.

טאטור בעדותה בבית המשפט הסבירה כי אלו הן תמונות אופייניות ממציאות הכיבוש אליה אנו כולנו נחשפים באופן שגרתי במשך עשרות שנים. התביעה מצידה ניסתה להחריף את האלימות המופיעה בסרטון כאשר היא חוזרת שוב ושוב בכתב האישום, בבית המשפט ובסיכומים על הטענה כי בסרטון נראות "פעולות אלימות הכוללות בין היתר רעולי פנים המיידים אבנים ומשליכים בקבוקי תבערה לעבר כוחות הביטחון והתפרעויות שונות". ההגנה בסיכומיה ציינה כי לאורך כל הסרטון לא נראה כלל יידוי בקבוקי תבערה.

התייחסות השופטת בפסק הדין לנושא הסרטון מאפיינת את גישתם של שופטים רבים שבילו את מיטב שנותיהם בתביעה ועדיין פועלים מתוך אותה גישה. ראשית היא מצטטת את כתב האישום כלשונו, כולל בקבוקי התבערה. בהמשך, בבואה לתאר את הסרטון בלשונה, היא משמיטה את בקבוקי התבערה מבלי לציין את טעותה של התביעה. במקום זה היא מפגינה יצירתיות ומנסה להשלים את החסר בשפתה שלה, בהצגת האלימות בסרטון כחמורה במיוחד. היא כותבת: "סרטון שכל כולו אלימות, ובו רעולי פנים, המיידים אבנים לא רק באמצעות ידיהם אלא גם תוך שימוש באמצעים שונים, הנראים כחבלים, שנועדו להארכת טווח הפגיעה ולהגברת עוצמת הפגיעה, נראים צמיגים בוערים, נראית שריפת דגל ישראל, זריקת אבנים לעבר ג'יפ צבאי, חיילי צה"ל מצולמים כשהם רצים אחרי חשוד ואינם מצליחים לתפסו, אשה מתווכחת עם חיילי צה"ל, חיילי צה"ל עומדים מול מפגינים, והתפרעויות." (פסק הדין, עמ' 186 לפרוטוקול המשפט). ניתן להבין שלשיטתה גם אישה המתווכחת עם חיילים הינה ביטוי לאלימות ולהתפרעות…

פרשנות השיר

במהלך המשפט נראה היה שהתובעת הבינה כי יש בעייתיות בכתב אישום המבוסס על שיר, והיא החלה להטיל ספק אם אכן מדובר בשיר. בסיכומיה התובעת אף נמנעה בעקביות מלכנות את השיר במילה המפורשת "שיר" והיא משתמשת בעקביות בביטויים תחליפיים כמו "המלל שמלווה את הסרטון".

השופטת, לעומת זאת, החליטה לאחוז את השור (השיר) בקרניו. היא טרחה והדפיסה זה לצד זה, שורה לצד שורה, את שני התרגומים שהוגשו לה: התרגום של השוטר והתרגום החליפי של המומחה מטעם ההגנה המתרגם המקצועי דר' יוני מנדל. לאחר השוואה מפורטת של שני התרגומים השופטת קובעת כי אין בינהם הבדל מהותי וכי היא מעדיפה להתבסס על התרגום המקצועי של דר' מנדל. אולם בפועל השופטת משתמשת במילותיו של דר' מנדל תוך הוצאתן מהקשרן וכדי לייחס לשיר משמעות הפוכה ממה שנכתב בחוות הדעת המלומדת שהציג לבית המשפט.

דר' מנדל, בהתבסס על מחקרים רבים שערך בנושא, הציג בפני בית המשפט את התופעה של אי תרגום מילים מערבית לעברית, ודמוניזציה של משמעותן בשיח העברי. בין המילים שלגביהן הנוהג של אי-תרגום הינו נפוץ וגורם לעיוות המשמעות הוא הזכיר את המילה "שהיד" שיש לה מקבילה ברורה בעברית, "חלל". בהקשר זה הוא מתייחס בחוות הדעת לשורה בשיר בה נכתב "לך בעקבות שיירת החללים". הוא קובע כי החלטתו של השוטר שלא לתרגם מילה זו ולכתוב "ותלך בעקבות שיירת השהידים" היא דוגמא מובהקת לעיוות המשמעות שנוצר בעקבות אי-תרגום, כאשר בקונוטציה העברית המונח "שהיד" עבר דמוניזציה ומובן בטעות כ"מפגע מתאבד".

מכל חוות הדעת של דר' מנדל מאמצת השופטת רק את הגדרתו זו בדבר הפירוש המוטעה שעלול להינתן לשורה זו בשיר על ידי הקוראים העבריים של התרגום הלוקה, ועל סמך זה היא קובעת כי עד ההגנה

"רשם מפורשות כי אינו חולק על כך שבשיר נרשם בתרגום מילולי: "לך בעקבות שיירת ה"שהידים", משפט שניתן להבינו "כקריאה של המשוררת לצאת ולפגוע בישראלים, ובכך להפוך לשהידה ולהצטרף למפגעים-שהידים שפגעו בישראלים"" (פסק הדין, עמ' 190 מפרוטוקול המשפט)

כלאמר ההזהרה המפורשת מפני תרגום (ליתר דיוק אי-תרגום) ופרוש מוטעים הופכת לבסיס לאימוץ פרוש מוטעה זה.

במהלך החקירות במשטרה ובעדותה בבית המשפט הבהירה טאטור חזור והבהר כי החללים עליהם מדבר השיר הם… אותם חללים המוזכרים במפורש בשיר עצמו: הילדים שנשרפו ללא סיבה (מחמד אבו ח'דיר ועלי דוואבשה) הדיל (אלהשלמון) שנורתה במחסום בחברון – כלאמר קורבנות הכיבוש וטרור המתנחלים.

Hadeel-al-Hashlamoun-soldier-580x341

הירי בהדיל אלהשלמון במחסום הצבאי בחברון

השופטת, בהחלטתה לראות במשפט "לך בעקבות שיירת החללים" הסתה לאלימות קובעת את עצמה כסמכות האולטימטיבית לא רק בנבכי החוק אלא גם בנבכי השירה. היא קובעת שלא ייתכן כי החללים שמוזכרים בשורה 11 בשיר קשורים בצורה כלשהוא לאותם חפים מפשע – שהרי אלו מוזכרים במקום אחר לגמרי, בשורות 15-26 לשיר! לעומת זאת השופטת החליטה כי החללים הינם בברור "מחבלים מתאבדים", למרות שאין כל זכר לפעולות מעין אלו לא בשיר ולא בסרטון המלווה, אך כידוע זה מה שקיים תמיד בתודעה הישראלית בכל מקום שבו חושבים על התנגדות פלסטינית. לבסוף, אמנם החללים המופיעים בשורה 11 אינם קשורים לקורבנות בשורה 15 ואילך, אך הקשר ההפוך קיים גם קיים: "אדם סביר המעיין בשיר יבין מיד כי המילים: "הם שרפו את הילדים ללא סיבה ובהדיל הם צלפו בפומבי", נועדו להגביר את ההסתה, לתת הסבר, מניע והצדקה לביצוע פעולות ההתקוממות לשוד המתנחלים, ההליכה בעקבות השהידים וקריעת ההסכם" (מפסק הדין, עמ' 192 בפרוטוקול המשפט). הרי לכל ישראלי סביר ברור כי לא ייתכן שמשוררת פלסטינית תבכה באמת את קורבנות עמה ותרצה למנוע קורבנות נוספים – כל אזכור שלהם הוא כמובן רק לצורך הסתה.

התינוק-עלי-דוואבשה-עם-הוריו

התינוק עלי דוואבשה נשרף עם הוריו בביתם בדומא. השופטת קבעה שאם המשוררת מזכירה את עלי בשיר זה כמובן רק לצרכי הסתה.

לבסוף, בסיכום ההחלטה המרשיעה בנושא השיר, קובעת השופטת: "מדובר בשיר הכולל קריאה ללכת בעקבות שיירת ה"שהידים", מלה המזוהה עם מבצעי פיגועים רצחניים על רקע אידיאולוגי, כמו גם עם חללים וקורבנות. הקונוטציה בשיר הובהרה." (שם, עמ' 202). כאן סוגרת השופטת את מעגל האשמה – מהאלימות שלא קיימת בשיר עצמו דרך זריקות האבנים בסרטון הרקע ועד למסקנה הבלתי נמנעת… "מבצעי פיגועים רצחניים"!

איסראא עאבד והשהיד הבא

מילכוד קפקאי במיוחד בכתב האישום היתה ההאשמה בדבר פרסום תמונתה של איסראא עאבד, שוכבת על רצפת התחנה המרכזית בעפולה לאחר שנורתה, כתמונת הרקע לעמוד הפייסבוק של טאטור, לצד תמונת הפרופיל ועליה הכיתוב "אני השהיד הבא". בחקירותיה סיפרה טאטור כיצד הסתכלה שוב ושוב בוידאו המראה כיצד נורתה איסראא והשתכנעה שהיא לא התכוונה לתקוף אף אחד. בכיתוב "אני השהיד הבא" השתמשו טאטור ופעילים אחרים כדי למחות נגד הרג בלתי מוצדק – עוד מימי רצח הנער מחמד אבו ח'דיר בירושלים ובהמשך רצח ח'יר חמדאן בידי שוטרים בכפר כנא. המשמעות פשוטה – כאשר הורגים ערבים ללא הבחנה כל אחד מאיתנו יכול להיות קורבן.

בפועל, אכן, בקושי עבר יום מאז נחשדה ונורתה איסראא עאבד וכבר נפל החשד גם על דארין טאטור – דווקא בגלל פרסום תמונתה של איסראא וכיתוב המחאה. למזלה טאטור לא נורתה אלא נעצרה. אך לאחר שהתברר כי מדובר בחשד שווא החלו רשויות החוק לבצע בה "ווידוא הריגה" משפטי.

למרבה המזל איסראא עאבד עצמה נותרה בחיים. עוד לפני שהוגש כתב האישום נגד טאטור, הוגש נגד עאבד כתב אישום באותו בית משפט עצמו המייחס לה החזקת סכין ואיומים אך לא תקיפה ולא כוונה לבצע פיגוע. זה לא הפריע לשוטרים שהעידו בבית המשפט להמשיך ולטעון כי טאטור פרסמה את תמונתה של "המחבלת". אפילו בסיכומים התובעת חזרה וטענה כי מה שטאטור ידעה בעת פרסום התמונה הוא שעאבד באה לדקור יהודים, שכן זה מה שנטען באותה עת בתקשורת הישראלית. שוב, התביעה טוענת למונופול לא רק על החוק אלא גם על התודעה – כאילו שטאטור חייבת להאמין לשקרי התקשורת הישראלית ולא למה שראו עיניה בוידאו שתעד את האירועים.

השופטת, כמו אלכסנדר מוקדון בשעתו, פתרה את הקשר הגורדי הזה באבחת חרב. היא הוציאה את איסראא עאבד גם מהתיק הזה בטענה שלא הוכח הקשר בין פרסום תמונתה לבין הכיתוב "אני השהיד הבא". לעומת זאת היא חזרה על עמדתה לפיה טאטור משתמשת במילה שהיד במובן "מחבל מתאבד" ולכן קבעה כי פרסום הסטטוס "אני השהיד הבא" כשלעצמו מהווה הסתה לאלימות.

כיצד נוספה ה"תמיכה בארגון טרור"?

במהלך המשפט דיברנו עם עורכי דין שמכירים את "חוקי המשחק" במערכת המשפט הישראלית. כמעט אף אחד לא ציפה שטאטור תזוכה, ולא משנה כמה ההאשמות נגדה תלויות על בלי מה. מי שניסה להיות אופטימי אמר כי ייתכן והשופטת, בניסיון להפגין איזון, תזכה את טאטור לפחות מהאשמת "תמיכה בארגון טרור". האשמה זו מבוססת כולה על הסטטוס הבא שפורסם בפייסבוק, כפי שתורגם בכתב האישום:

"אללה אכבר וברוך השם…תנועת הג'יהאד האיסלאמי מכריזה בהצהרה על המשך האינתיפאדה בכל רחבי הגדה…המשך זה אומר הרחבה…זאת אומרת כל פלסטין…ועלינו להתחיל בתוך הקו הירוק…לנצחון אלאקצא ונכריז עליה אינתיפאדה כללית…#תתנגד"

מלבד אי דיוק קטן בתרגום ("נאמנות" לאל-אקצא, לא "נצחון"), לא היתה מחלוקת על עצם הפרסום. טאטור הסבירה כי העתיקה סטטוס זה מאתר כלשהו בשל תמיכתה במאבק העממי למען זכות התפילה באל-אקצא, מאבק שהלך והתרחב באותה תקופה למה שלדעתה ראוי היה לשם אינתפאדה. היא לא ייחסה חשיבות מיוחדת לאיזכור הג'יהאד האיסלאמי. בהתייחס לשיטתה של התביעה לייחס לכל מאבק פלסטיני אופי אלים, ברור מניין מייחסים לסטטוס זה "הסתה לאלימות". אבל הג'יהאד רק מוזכר עובדתית כמי שקרא לאינתפאדה בגדה, להבדיל מ"אנחנו" שנאבקים בתוך הקו הירוק. אז איפה כאן התמיכה?

Dareen at home july 2018 photo by Yoav H 3

דארין בביתה בריינה ביולי 2018, מחכה לסיום המשפט. עדיין במעצר בית. מנצלת את הזמן לכתיבת שירים נוספים.

גם שני חוקרי משטרה מנוסים שחקרו את טאטור שוב ושוב על סטטוס קצר זה שאלו אותה רק לגבי הקריאה לאינתפאדה, ולא ייחסו לה תמיכה בג'יהאד. רק כשהגיע החומר לפרקליטות להכנת כתב אישום החליט מי שהחליט להפוך את התיק ל"ביטחוני" על ידי הוספת הסעיף של תמיכה בארגון טרור. בין השאר הוספת סעיף זה עזרה להביא להארכת מעצרה של טאטור עד לסוף ההליכים המשפטיים ומכאן לשחרור עם איזוק, הגליה מהאיזור וכל מסכת ההתעללויות שעברו עליה בשלוש השנים האחרונות בתור "סכנה לביטחון המדינה".

בבואה להצדיק את ההרשעה ולכסות על החסר בפרסום עצמו השופטת לא רק מפרשת את הכתוב אלא גם כותבת אותו מחדש בלשונה בדרך שונה מהותית מהמקור: "מפרסמת הנאשמת פרסום בשמו של ארגון טרור רצחני, הג'יהאד האסלאמי, פרסום שאינו פשוט אלא קורא לאינתיפאדה כוללת בכל פלסטין לרבות בקו הירוק, כששם הארגון מתנוסס בראש ההודעה" (עמ' 206 לפרוטוקול). כדי לעשות זאת ברור עוד יותר השופטת אף חוזרת על כך שוב "ארגון טרור רצחני מכריז בהצהרה על אינתיפאדה כללית בתחומי הקו הירוק – והנאשמת תומכת בארגון בדרך של הפצת ההכרזה" (שם).

לא בטעות

טאטור נחשדה בטעות וכל החקירה בעניינה החלה עקב טעות זו. אולם הרשעתה אינה טעות. היא זוהתה בברור כערבייה פלסטינית גאה המתנגדת לדיכויה ולדיכוי בני עמה. בתור שכזאת היא הורשעה.

זיהוי והבנת הערבי או הערביה, היכולת לזהות את מחשבותיו הנסתרות ואת כוונותיו האפלות, הן המומחיות של כל ישראלי סביר. זה מתחיל כבר בספרות הילדים, כאשר אנו קוראים בחסמבה כיצד "הקצין המצרי הרים את הטלפון ברשעות וחייך באכזריות".

גם אם לכאורה כל מה שהערבי עושה זה לעוות את פניו בכאב כאשר החייל הישראלי דורך על צווארו – המערכת תדע תמיד לזהות את כוונותיו התוקפניות הנסתרות.

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: