משפט המשוררת: הקרב על הנרטיב

(הכתבה שלהלן על ישיבת המשפט מה-19.3.2017 התפרסמה בשיחה מקומית. כתבה נוספת על אותה ישיבה מאת עפרה ישועה-ליית התפרסמה בהעוקץ. כתבה נוספת באנגלית התפרסמה ב-Free Haifa וב-+972)

מאז נעצרה המשוררת דארין טאטור מביתה שבריינה ב-11 באוקטובר 2015 חלפו כמעט שנה וחצי, שבראשיתן הוחזקה שלושה חודשים בכלא וחצי שנה במעצר בית והגליה בקרית אונו. כעת, בעוד משפטה בעוון פרסום שיר ושני סטאטוסים בפייסבוק מתנהל בבית המשפט בנצרת, היא נתונה במעצר בית בביתה תחת הגבלות קשות.

בנובמבר האחרון העידה המשוררת עצמה והודתה בפרסום השיר והסטטוסים המיוחסים לה בערבית. היא הסבירה שהתרגום שהגישה המשטרה מסלף ומעוות, ועמדה על כך כי כל מה שכתבה מהווה ביטוי לגיטימי להתנגדות פוליטית לכיבוש ולפשעי הצבא והמתנחלים נגד העם הפלסטיני. התובעת עו"ד חרדאק חקרה את טאטור חקירה נגדית במשך שלוש ישיבות ארוכות, שתים בנובמבר והאחרונה ב-26 בינואר, והטיחה בה שוב ושוב שהיא תומכת בטרור, אך המשוררת הכחישה ועמדה על דעתה.

ישיבה נוספת לשמיעת עדי ההגנה נקבעה ליום ראשון ה-19.3 בשעה 11:30 בבוקר. בשעה היעודה התכנסנו בקומה ג' של בית המשפט בנצרת, דארין טאטור, אביה תאופיק, עורכי הדין גבי לסקי ונרי רמתי וכעשרה מתומכיה של המשוררת. אלא שבאותה שעה ממש צבאו על דלת אולמה של השופטת עדי במביליה-איינשטיין עוד מספר חבורות של תובעים, עורכי דין ולקוחות שדיוניהם נקבעו לשעות הבוקר… כיוון שהדיון שלנו היה צפוי להתמשך הוא נדחה לאחר כל האחרים והחל רק בסביבות השעה 14:30.

האם מקובל לעצור משוררים?

עד ההגנה הראשון היה פרופסור ניסים קלדרון, המתמחה בחקר השירה העברית. בחוות הדעת שהגיש הוא מביא דוגמאות של שירים המכילים קריאה להתנגדות אלימה לשלטונות שונים ומציין כי בכל אותם מקרים לא ננקטו כל צעדים משפטיים נגד אותם משוררים. הוא מציין במיוחד שירים שפרסמו ביאליק וטשרניחובסקי ברוסיה הצארית ואת שיריו של אורי צבי גרינברג בתקופת שלטון המנדט הבריטי.

תאופיק טאטור, פרופ' קלדרון והמשוררת דארין – בהמתנה למשפט

את עיקר חוות הדעת ניתן לסכם בציטוט הבא מתוכה: "אותה מסורת הבחינה היטב בין תגובתו של משורר לבין תגובתו של אדם מן השורה. הקיצוניות, הסירוב לפשרה, והאלימות נתפסו על ידי קוראים, מבקרים, וגם על ידי השלטונות, כחסינים בפני תביעה  משפטית. שכן ביטוי קיצוני של משורר נתפס כזכותו, וחובתו, של המשורר להבעה רגשית מאוד, אינטנסיבית מאוד, וגם נענית לצרכים אסתטיים של ביטוי אמנותי. איש לא טעה בשירי אהבה ארוטיים מאוד שהם גם מעשה מגונה של התערטלות בציבור, ואיש לא טעה בשירי נקמה קיצוניים מאוד שהם גם קריאה אסורה לאלימות בפועל."

בחקירה הנגדית ניסתה התובעת לתקוף את חוות הדעת מכל כיוון אפשרי. האם הפריבילגיה של חופש הביטוי בשירה מותרת לכל משורר, גם למשורר מתחיל? גם למי שכתב רק שיר אחד? ומה פתאום הוא בכלל קובע כי טאטור הינה משוררת וכי מה שכתבה הינו שיר? פרופ' קלדרון לא התבלבל והבהיר שוב ושוב את עמדתו העקרונית בדבר חופש הביטוי הנרחב שצריך להינתן למשוררים. הוא החל להקריא קטעים משירה של טאטור כפי שהוא מופיע בכתב האישום כדי להוכיח לפי הקצב והסגנון שזהו אכן שיר ולבסוף הזכיר כי אף בכתב האישום עצמו מוגדרת האשמה כפרסום שיר. בניסיונה לערער על הגדרת טאטור כמשוררת "שכחה" התובעת טענות שהשמיעה היא עצמה בישיבות קודמות כי הסכנה בטאטור נובעת מעצם היותה משוררת ובכך בעלת השפעה על הציבור…

נראה לי כי הנקודה החזקה בעדותו של קלדרון הייתה ההשוואה למשטר האפל של הצאר ברוסיה ולמשטר המנדט הבריטי שלא התיימר להיות משטר דמוקרטי. למרות זאת משטרים אלו לא מצאו לנכון לעצור משוררים שהתבטאו בצורה חריפה יותר מהביטויים נושא כתב האישום. הוא אף הזכיר כי אורי צבי גרינברג לא נעצר בעוון שיריו גם כשקרא להתנגדות אלימה למשטר המנדט הבריטי בעוד זה נתון במלחמה נגד הנאצים.

בסוף חוות הדעת, כדי להראות שאין מדובר רק בשירה המיועדת לחוגים הספרותיים האליטיסטיים, מצטט פרופ' קלדרון מתוך השיר "מעוז צור ישועתי" את הקטע "לעת תכין מטבח / מצר המנבח". הוא מסביר כי "בכל שנה שרים יהודים יחד עם ילדיהם על אויביהם שמן הדין לכנות אותם כלבים מנבחים, ומן הראוי להכין להם מטבח, שהוא בלשון פשוטה טבח. ובצדק הם שרים. יש להם חשבון מר עם מדכאיהם. והם יודעים ששיר על מטבח איננו מטבח."

אני, כמי שפוצץ בעבר סדר פסח משפחתי מתוך התנגדות לשיר "שפוך חמתך על הגויים", מתקשה להזדהות עם הצדקת "מעוז צור". אך בוודאי שאין זה מקובל להעמיד לדין כל מי שמפיץ קריאה בוטה כזו לאלימות.

מיטב השיר כזבו

פרופסור קלדרון הופיע כמומחה לשירה עברית, אך כאשר נשאל על שירה של דארין נפל בפח התגובה הישראלית הכול-כך צפויה. הוא העריך שהשיר קורא להתנגדות אלימה, וזאת על סמך התרגום המעוות של השיר המופיע בכתב האישום והדעה הקדומה הישראלית המקובלת לפיה המונח "שוהדא" (המתורגם קולוניאליסטית ל"שהידים") מתייחס למי שמבצעים פעולות טרור.

הוא אף נשאל האם לדעתו השיר יכול להוביל לאלימות בפועל. הסנגורים התנגדו: מקובל בבתי המשפט הישראלים כי המומחיות לקבוע מסוכנות של אמירה מסוימת ומה מידת הסבירות שהיא תוביל לאלימות בפועל שמורה ל"מקצוענים" של השב"כ. מאחר שהתביעה לא טרחה להביא עד מומחה שינמק את מסוכנות השיר היא אינה יכולה לסתום את הפער על ידי מומחה לשירה עברית. השופטת אישרה את השאלה ופרופ' קלדרון אמר בביטחון כי השיר יכול להוביל לאלימות, אך זה אינו צריך לשנות את העיקרון כי אין להעמיד את המשוררת לדין על כתיבת שירה. דין טאטור כדין ביאליק וישראל אינה צריכה להיות פחות דמוקרטית ממשטר הצאר.

העד השני והעיקרי בישיבה היה דר' יוני מנדל, חוקר השפה הערבית בהקשריה החברתיים, העוסק בתרגום ספרות ערבית לעברית ומתמחה במקום השפה הערבית ביחסים בין יהודים וערבים בארץ. חוות הדעת שהגיש לבית המשפט, לבקשת ההגנה, כללה תרגום של השיר נשוא כתב האישום לעברית, ביקורת על התרגום המשטרתי המופיע בכתב האישום והערות רבות להסברת עולם התוכן הפלסטיני העומד מאחורי השורות הקצרות של השיר.

דר' יוני מנדל – פותח צוהר לעולם המושגים הפלסטיני

אחד ההבדלים הבולטים בין התרגום המשטרתי לבין הנוסח שהגיש מנדל היה כמובן בשורה העוסקת בשוהדא: השוטר תרגם "ותלך בעקבות שיירת השהידים" ואילו מנדל כתב "לך בעקבות שיירת החללים". בהסבר הוא מתייחס בפרוט לנוהג הישראלי שלא לתרגם את המילה שהיד למונח המדויק, "חלל", תוך יצירת מושג מעוות שסביבו נבנו בקונטקסט העברי הקשרים שליליים שאינם מאפיינים את המושג במובנו הערבי. השארת מילים בערבית בתרגום וההימנעות משימוש במילה עברית מתאימה מסייעים גם ליצור ניכור ולמנוע קבלת הטכסט בהקשר האנושי הכללי שלו.

קטע אחר שבו התרגום המדויק הפוך ממש מהתרגום המשטרתי הוא בשורות: "אל תפחד מלשונות טנק המרכבה / שכן האמת שבליבך חזקה יותר / היא חזקה כל עוד אתה מתקומם במולדת / מולדת שידעה התקפות אך שכוחה לא תש". בתרגום המשטרתי מופיע במקום שתי השורות האחרונות "כל עוד אתה מתנגד במולדת / יחיו הרזוואת ולא יתעייפו". ההיפוך במשפט זה מסכם את ההיפוך שבטקסט כולו: בעוד שהטקסט כתוב מנקודת הראות של קורבן ההתקפות המתנגד להן מתוך הדבקות באמת ובצדק, התרגום המשטרתי המעוות מיחס לכותבת קריאה "יחיו הרזוואת" – מה שהשוטר המתרגם הסביר בעדותו כמתקשר עם פלישות השבטים הערבים לצרכי שוד בימי הג'אהליה שקדמו לאסלאם.

אפשר להתווכח אם יש בכלל תרגום מדויק של שיר. נראה לי כי הטיעון החזק ביותר של ההגנה במשפט שבמרכזו שיר יכול להיות כי כל תרגום של שיר, ואפילו כל קריאה של שיר בשפת המקור, היא בהכרח פרשנות סובייקטיבית. קשה לראות איך הבנת שיר יכולה להיות "מעבר לכל ספק סביר" כפי שנדרש בחוק הפלילי. בכל מקרה דר' מנדל עשה ניסיון כנה להבין את מילות המשוררת מתוך עולם המושגים הפלסטיני, בהתבסס על התמחותו בנושא זה בהקשר החברתי והפוליטי. זאת בניגוד למתרגם השוטר שלא רק נעדר כישורים לתרגום מקצועי אלא אף ביצע הטיה מכוונת של הנוסח כדי להשיג את מטרתו המפלילה.

חקירה נגדית מאוד

בתחילת החקירה הנגדית נהננו מאתנחתא קומית כאשר התובעת שאלה את דר' מנדל, כדרך אגב: "אני מניחה שאתה רגיל לתת חוות דעת מקצועיות ושקיבלת תשלום עבור חוות הדעת?" והוא ענה: "לא קיבלתי שום תשלום, הייתי צריך לבקש?" הוא הבהיר כי הוא אינו מכיר את הנאשמת ומעולם לא נפגש איתה, וכי נענה לבקשה לתת חוות דעת אובייקטיבית ללא תשלום. זו הפעם הראשונה שהוא מעיד כמומחה בבית המשפט.

התובעת הבינה כי עדותו של דר' מנדל חשובה ביותר לבסס את הסברי ההגנה בדבר מהות הפרסומים נושא כתב האישום ועשתה הכול כדי לערער את אמינותו. היא הציגה מאמרי דעה שפרסם בעיתון הארץ ב-2012 תחת הכותרת "מומחים גדולים לערבים" וב-2014 תחת הכותרת "חמאס – באמת אין עם מי לדבר?", ציטטה קטעים שהוצאו מהקשרם ותקפה את דעותיו הפוליטיות של העד. הסנגורים ביקשו מהשופטת להגביל את החקירה הנגדית לשאלות המתייחסות לנושא המשפט ולמומחיותו של העד כמתרגם, אך השופטת דחתה בזו אחר זו כל התנגדות מצידם ואפשרה לחקירה הנגדית להימשך כמעט חמש שעות.

עו"ד גבי לסקי: השופטת דחתה את כל ההתנגדויות

חלק גדול מהחקירה הנגדית נסב סביב אותה שורה יחידה בשיר, זו המתייחסת לחללים, ה"שוהדא". מנדל הסביר שוב ושוב כי ההקשר הערבי הפלסטיני של המילה "שהיד" שונה מהתדמית הישראלית שנוצרה לה. בעוד הישראלים רואים בערבי קודם כל את התוקפן שנוקט באלימות מנותקת מכל הקשר הרי הפלסטינים רואים עצמם כקורבנות של נישול וכיבוש וגם אם ישנה התקוממות עממית זוהי בעיקרה תגובה לאלימות הכיבוש. אם תגיד את המילה שהיד הישראלי יחשוב קודם כול על מי שפוצץ עצמו באוטובוס בעוד הפלסטיני יחשוב קודם כל על חולת הסרטן שמתה לאחר שנמנע ממנה לעבור במחסום.

מנדל חיזק את פירושו לתרגום החללים כמתייחס לקורבנות הכיבוש בהקשר המלא של השיר, שכל החללים המוזכרים בו הם קורבנות: הילד הירושלמי שנשרף מחמד אבו ח'דיר, התינוק עלי דוואבשה שנשרף בביתו בדומא והדיל אלהשלמון שנורתה במחסום בחברון. התובעת ניסתה להוכיח "מתמטית" שלא לאלו מתכוונת המשוררת כשהיא אומרת "תלך בעקבותיהם" שכן אף אחד אינו רוצה להירצח כמוהם. מנדל פתר את הפרדוקס בצורה הפוכה: הקריאה ללכת בעקבותיהם אין כוונתה הרצון למות אלא לא לשכוח ולא לזנוח את הקרבנות, לחבק את משפחת השכול הפלסטינית ולא להסכים להסדר שלא יכלול את הבטחת זכויות העם הפלסטיני.

לקראת הסוף, לאחר שעות של התשה, הציגה התובעת בפני דר' מנדל שלושה סרטונים מאתר יוטיוב שמציגים אלימות או קריאות לפגיעה אלימה מצד פלסטינים (אנחנו כקהל לא ראינו מה באמת מופיע בהם) ודרשה ממנו לתרגם אותם בפני בית המשפט. העד תרגם קטעים מהסרטונים תוך שהתובעת גוערת בו "אתה אומר שאתה מומחה לתרגום?" כיוון שלא התובעת ולא השופטת לא הבינו את תוכן הדברים בערבית, הרי שקשה לראות כיצד מבחן זה אכן נועד לבדוק את מומחיותו של העד בתרגום.

בשלב מסוים הציגה התובעת לעד קטע מסרט וביקשה ממנו לתאר לבית המשפט מה ראה. הוא השיב בעייפות שראה עוד קטע מהאלימות הבלתי פוסקת משני הצדדים. נראה כי מבחינת התובעת הוא נכשל בבחינה כיוון שלא מיהר להזדעזע מהאלימות הפלסטינית.

לבסוף נראה שנחשפה כוונתה האמיתית של התובעת בהצגת הסרטים: היא ביקשה להוסיף את הסרטונים שהוצגו לעד כחלק מחומר הראיות לתיק בית המשפט. בסרטונים אלו מנסה התובעת לקבע את הנרטיב הישראלי, בדיוק כפי שהסביר אותו העד, המציג את הפלסטינים כתוקפנים אלימים מחוץ לכל הקשר, ולמכר את בית המשפט ל"סנאף של פיגועים". הסנגורים התנגדו מכל וכול לצירוף הסרטונים וטענו כי העובדה שהסרטונים הוצגו לעד אינה הופכת אותם בשום צורה לחלק מחומר הראיות. הויכוח המשפטי הפך לדו-קרב של צעקות ועלבונות ולבסוף הודיעה השופטת שהדיון בקבילות הסרטונים יערך בישיבה הבאה.

בשעה 20:15 הסתיים סוף סוף יום מתיש של המתנה ודיונים.

מה הלאה?

הישיבה הבאה נקבעה ליום שלישי ה-28 במרץ בשעה 14:00 ובה אמורים להישמע אחרוני עדי ההגנה. התובעת ביקשה שסיכומי שני הצדדים יהיו בעל-פה, אך הסנגורים עמדו על כך שאופי המשפט מחייב טיעונים משפטיים מורכבים ובחינת סוגיות רלבנטיות במשפט המקומי והבינלאומי והצליחו לשכנע את השופטת להתיר להם לסכם בכתב. באם אכן יופיעו עדי ההגנה ביום שלישי הבא תהיה זו כנראה הישיבה האחרונה לפני מתן פסק הדין, שצפוי להינתן בעוד מספר חדשים. בינתיים ממשיכה המשוררת להיות במעצר בית.