להפיל את החומות בדרך למדינה דמוקרטית אחת

(המאמר שלהלן התפרסם ב"שיחה מקומית" ב-26.2.2017)

הדיון על "פתרון המדינה האחת" השתדרג לאחרונה בזכות שני הנשיאים, טראמפ וריבלין, שדיברו עליה כפתרון אפשרי למה שנראה כסכסוך נצחי ובלתי פתיר בין ישראל והפלסטינים. קשה לחשוב על הצלחה שיווקית גדולה יותר, כאשר פתרון שאינו נתמך על ידי שום כוח פוליטי מאורגן, מפלס את דרכו למרכז השיח הפוליטי. האם מדובר במזימה מסוכנת או שהמציאות מבצבצת מבעד לענני האשליה והשקר?

כעת מנהלים תומכי "פתרון שתי המדינות" מאבק נואש להחזיר את השד לבקבוק ולשכנע את כולנו ש"השתיים" הן המשחק היחיד בעיר (או הפוליטיקה הרצינית היחידה(. ובכן, אולי הגיע הזמן שתומכי המדינה הדמוקרטית האחת יציגו עמדה ברורה במקום הקריקטורה המגחכת שמציגים מתנגדיהם.

תחילה קצת עובדות: בפלסטין שולטת כבר מזמן מדינה אחת, מהנהר ועד הים, מדינת אפרטהייד קולוניאליסטית גזענית. המדינה הזאת, ישראל שמה, לא הוקמה ב-1967 אלא ב-1948, על 78 אחוזים משטח הארץ, תוך גרוש מרבית האוכלוסייה הערבית הפלסטינית והכפפת אלו שנותרו למשטר צבאי של גזל, דיכוי ואפליה. ב-1967 בסך הכול הושלמה התכנית עם ההשתלטות על 22% האחוז הנותרים מהארץ (בנוסף לסיני ולגולן הסורי).

אם מדברים על פתרון, צריך ראשית להבין מה הבעיה אותה רוצים לפתור. מבחינת הפלסטינים הבעיה הראשונית והגדולה ביותר היא בעיית הפליטים, אלו שגורשו בטהור האתני המסיבי של 1948 ואלו שגורשו בכוח או נאלצו להגר בעקבות רדיפות המשטר אחרי כן. בעיה קיומית נוספת היא משטר הדיכוי והאפליה המתקיים בצורות שונות נגד כל הערבים הפלסטינים בכל חלקי הארץ.

"פתרון שתי המדינות" הוא אשליה שימושית

רבים מתומכי "פתרון שתי המדינות" עושים זאת בשם הריאליזם – אולי זה אינו צודק אך זהו הפתרון האפשרי. הנחת היסוד הפוליטית מאחורי טענה זו היא כי טוב ליבה של ישראל או רצון האימפריאליזם לעשות סדר אזורי יאפשרו לפלסטינים לחיות בבנטוסטאן עצמאי למחצה ובכך יקלו עליהם את סבל הכיבוש.

50 שנות "ריאליזם" כזה הביאו את תנועת השחרור הפלסטינית להתייצב כקבצן ולבקש חסדים מהאחראים לסבל עמה בממשל האמריקאי ולעשות עוד ועוד ויתורים לישראל. במהלך עשרות שנים של "תהליך שלום" עקר שילם העם הפלסטיני מחיר יקר בויתור על עקרונות תנועת השחרור שלו ללא הישג מוחשי. בפועל הפכה הרשות הפלסטינית לכלי לדיכוי עמה בשרות הכיבוש בעוד הציונות ממשיכה בתכנית הנישול הקולוניאליסטית.

אשליית שתי המדינות לא נמוגה נוכח המציאות מפני שהיא משרתת אינטרס ברור. היא אינה תחליף למציאות של מדינת אפרטהייד אחת אלא עלה תאנה המאפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. כך אפשר לטעון כי הנעשה בשטחים שנכבשו ב-1967 אינו מעניינו, כיוון שזהו כיבוש זמני, ולכן אין בעיה עם השלילה המוחלטת של זכויות האדם של מיליוני אנשים החיים שם. כך ניתן להמשיך ולטעון שישראל הוירטואלית בגבולות 1948 הינה מדינה דמוקרטית, דבר המהווה תנאי יסוד לשיווק ישראל בעולם ולתמיכת מעצמות המערב בה.

הפיתרון הדמוקרטי

כיוון שכבר 50 שנה מתקיימת בפלסטין מדינה אחת, ברור כי "מדינה אחת" אינה הפתרון עבור קרבנותיו של שלטון זה. הבעיה היא אופייה הגזעני, המתנחל והמדכא, של המדינה. לכן הפתרון הוא חזרת הפליטים וכינון משטר דמוקרטי. בניגוד למוכרי אשליית שתי המדינות אין אני טוען כי השגת דמוקרטיה בפלסטין הינה משימה קלה או מהירה. אולם המאבק למען מדינה דמוקרטית אחת מציב אותנו מול הבעיות האמיתיות ומציג פתרון צודק ובר קיימה לבעיות אלו.

האם זה בכלל אפשרי? יש להבין כי כל עוד מתקיים משטר של גזל ואפליה יאבקו המדוכאים נגד משטר זה שיגיב בצעדי דיכוי הולכים וגוברים וכך הסכסוך יימשך ויחריף. רק משטר צודק שייתן זכויות מלאות לכל תושבי הארץ יוכל לסיים את הסכסוך ולהבטיח יציבות ושגשוג.

מעבר לכך, אנו חיים בעולם שמשתנה במהירות. ישראל היא שריד מאוחר של הקולוניאליזם האירופי ששלט פעם במרבית העולם. כוחה מתבסס על ההגמוניה האמריקאית המתפוגגת במהירות ועל הקיפאון המוחלט של המשטרים הערבים שכבר הוביל את האזור כולו למרחץ דמים. האזור כולו עובר ויעבור תהפוכות רבות ושינוי מערך הכוחות האזורי יכול לשנות גם את תמונת הסכסוך הישראלי פלסטיני והישראלי ערבי.

שתי אשליות לעם אחד

פרספקטיבת "שתי המדינות" משמשת גם לפילוג העם הפלסטיני, תוך שהיא מוציאה לחלוטין את הפליטים מחוץ למשוואת הפיתרון. בתהליך הפוליטי מוגבלת ההנהגה הלאומית הפלסטינית מראש לדרישת עצמאות בגדה וברצועה. מליון וחצי פלסטינים בתוך הקו הירוק נדרשים לוותר על שאיפותיהם הלאומיות ולקוות רק לשיוויון זכויות אזרחי במסגרת ישראל היהודית. אלו ואלו תלויים ברצונה הטוב של ישראל ובנכונות "הרוב היהודי" המלאכותי לוותר על זכויות היתר שלו.

האשליה העמוקה ביותר אינה בבחירה לכאורה בין "שתי מדינות" ל"מדינה אחת", אלא בגישה לפתרון בעיות היסטוריות כאילו מדובר בקניות בסופרמרקט בה את\ה לוקח\ת מהמדף את המוצר בעל העטיפה הנאה או הפרסומת הסקסית. למעשה מדובר במאבק בין כוחות בעלי אינטרסים מנוגדים, כאשר הצד החזק מכתיב את המציאות הפוליטית. המדוכאים והמנושלים אינם צריכים "לבחור פתרון" אלא להיאבק לשינוי יחסי הכוחות כך שתהיה להם יכולת אמיתית להשפיע על גורלם.

אחדות במאבק

בפועל הכיבוש והאפרטהייד נמשכים בכל שטחי פלסטין והמשימה שלנו היא להיאבק נגדם. מי שמעוניין במאבק להפסקת הדיכוי הם קורבנות דיכוי זה, וכדי לעמוד מול דורסנות השלטון עליהם להתאחד. במציאות בארץ פרוש הדבר קודם כול אחדות תנועת השחרור של הערבים הפלסטינים, בכל חלקי פלסטין ובגלות, במאבק אחד למען זכויותיהם האנושיות והלאומיות ולמען עתיד של חרות. הבסיס לאחדות זו היא תכנית פוליטית שתבטיח את מלוא הזכויות לכולם, תכנית המדינה הדמוקרטית האחת.

תכנית שתי המדינות מנציחה גם את החלוקה בין ערבים ויהודים במאבק היומיומי נגד הדיכוי ובמאבק לפתרון פוליטי. היא מפנה את תומכי הדמוקרטיה בקרב היהודים לפעול כחלק מ"המחנה הישראלי" ולהשפיע על הנהגתם הציונית שתעשה שלום עם "האחר הפלסטיני".

בפועל כולנו תושבי הארץ, שכנים ושותפים למאבק אחד. חייבים להפיל את חומות החלוקה העדתית בתוך המחנה הנאבק למען הצדק והשלום לפני וכדי שנוכל להפיל את חומות הבטון. תכנית המדינה הדמוקרטית האחת מציבה, כבר מעכשיו, פרספקטיבה של מאבק משותף למען המטרה המשותפת, תנועה דמוקרטית אחת שתהווה את המודל והמכונן של המדינה האחת. אנו מצטרפים למאבק הפלסטיני לא כדי להגיד "להם" מה לעשות אלא כדי לזרז את השחרור מהכיבוש, מהאפרטהייד ומהסכסוך הבלתי פוסק שהם גורמים. שחרור זה יהיה השחרור של כולנו. רק בעקבותיו תהיה לנו לא רק הזכות אלא גם האפשרות לקבוע ביחד את עתידנו המשותף.