הדיון על האביב הערבי הוא הדיון על עתידנו כולנו

תרומה לדיון בעברית בעקבות הטבח בחלב

חלפו שש שנים מאז תחילת "האביב הערבי" בתוניס והתפשטותו כדליקה בשדה קוצים בארצות האזור. המאבק שהחל כהפגנות המונים להפלת הדיקטטורות המקומיות עדיין רחוק מהכרעה, וכל שנה מזמנת לנו הפתעות חדשות. אם ב-2015 היתה זאת "דאעש" שהצליחה תוך זמן קצר להשתלט על חלקים נרחבים מסוריה ועיראק, הרי שעתה אנו רואים התערבות צבאית ישירה על אדמת סוריה מצד רוסיה ותורכיה.

נפילת חלב, שהייתה העיר הגדולה ביותר בסוריה, בידי הצבא הסורי, מגובה בהתערבות צבאית איראנית, מליציות עדתיות שיעיות מעיראק ולבנון והפצצות מסיביות רוסיות, ומעשי הטבח שהתלוו לכך, עוררו מחדש את תודעת העולם לסבל הנורא שעובר על העם הסורי באופן יומיומי מזה שש שנים.

לשם שינוי ראינו הפעם גם ויכוח עירני וכמה הפגנות סולידאריות בקרב השמאל והפעילים הדמוקרטיים בחברה היהודית. עבור החברה הערבית הפלסטינית הויכוח סביב האביב הערבי הינו ויכוח קיומי, שסע כואב הקורע משפחות ותנועות פוליטיות.

רבים מאיתנו הופתעו לראות כי במחנה השמאל יש מי שתומך במשטר אסד ואף היה מי שחגג את "הניצחון" בחלב. דוגמה מתונה יחסית לגישה זו ניתן לראות במאמרה של נועה לוי מחד"ש שפורסם בשיחה מקומית ובו היא קובעת כי "במסגרת המידע שנמצא בידינו כרגע, שחרור חאלב מהאיסלאמיסטים נראה אכן כהתפתחות חיובית". רוב התשובות שראינו בויכוח, כמו למשל מאמרה של יעל מרום, גם כן בשיחה מקומית, יוצאים מנקודת מוצא מוסרית (מוצדקת וחיונית) כי תמיכתנו בזכויות האדם הינה עקרונית וכללית – אם נתמוך בדיכוי אכזרי של העם בסוריה, כיצד ניכול להאבק למען זכויות אדם וחרות כאן?

אולם העם הסורי אינו רק קורבן – הוא נתן לעולם כולו דוגמה מופלאה של מאבק נועז לחירות נגד כל הסיכויים. מאבק של העם הסורי אינו מאבק מבודד של ציבור שנאנק תחת משטר רודני ורצחני. סוריה הינה המקרה הקשה ביותר, אך היא מהווה חלק בלתי נפרד ממאבק תושבי האזור נגד הסדר האזורי המושתת על הגמוניה אימפריאליסטית-ציונית כאשר את מרבית העבודה המלוכלכת של הדיכוי היומיומי מבצעות הדיקטטורות המקומיות.

מאבקו של העם הסורי לחרותו, כמו גם האביב הערבי בכללו, אינו רק מאבק של האחר הראוי לתמיכתנו. יש רק מאבק אחד בסוריה, בפלסטין ובאיזור כולו – מאבק לשחרור מהסדר המדכא וליסוד סדר אזורי חדש, מודרני, דמוקרטי, פלורליסטי, מבוסס על צדק חברתי וכלכלי, סדר שישרת את תושבי האזור כולם.

מה עומד להכרעה?

מאז כשלון "המהפכה הערבית" בהנהגת נאצר, עליית משטרי הנפט והצלחת ישראל, בעקבות כיבושי 1967, להפוך לציר מרכזי במדיניות האימפריאליסטית באזור, נכנס העולם הערבי לשיתוק פוליטי מוחלט. בעוד שבאזורים אחרים של העולם היתה התפתחות לכיוון דמוקרטי, באזורנו התחזקה השליטה המרכזית של אליטות מושחתות המשרתות רק את עצמן, תוך דיכוי הולך וגובר. בתקופה שקדמה להתפרצות נראה היה שגם הרפובליקות לכאורה שבאזור הופכות למלוכה שבה מועבר השלטון מאב לבן. בין הסיבות למגמה זו היו רצון האימפריאליזם להבטיח את רווחיו האסטרונומיים מהפקת הנפט והצורך לנטרל את דעת הקהל הערבית האוהדת לפלסטינים כדי לשמור על בטחון ישראל.

הקיפאון הפוליטי והכלכלי נמצא בסתירה גוברת עם התפתחות החברה – העלייה בהשכלה, התפתחות התקשורת והאינטרנט, עלייתו של דור חדש שמצא שעתידו חסום. בהעדר מוצא לשינוי הדרגתי מתוך השיטה, התפוצץ האביב הערבי כהתקוממות עממית בדרישה להפיל את המשטרים, לחופש פוליטי ולצדק חברתי.

מה שאנו רואים היום הוא התגברות העימות בין דרישת ההמונים לשינוי לבין מהפכת הנגד בהנהגת כוחות הסדר הישן. במצרים הצבא ויתר על האיש מובארכ אך לעולם לא ויתר על שלטונו. מורסי, הנשיא הראשון שנבחר באופן דמוקרטי, הודח בהפיכה צבאית. בלוב גנרל חפתר, ששימש כסוכן בשכר של ה-CIA, הנהיג הפיכה צבאית שהביאה לחלוקת הארץ. לאחרונה השתלט צבא חפתר על נמלי ייצוא הנפט. בבחריין התערבות צבאית משולבת של מלכי ואמירי המפרץ דיכאה את המאבק לדמוקרטיה. בתימן הענייה והמורעבת התערבות צבאית סעודית ואימאראתית, כולל הפצצות שיטתיות של האוכלוסיה, מנסה לשמר את יסודות הסדר הישן. אפילו תוניס, שנחשבת להצלחה הגדולה של התקופה, הצליחה להימלט מגורל של הפיכה צבאית רק באמצעות הסדר שהחזיר "מרצון" חלק גדול מההשפעה לאנשי המשטר הישן.

מעל הכל, כמובן, אנו רואים את משטר הבעת בסוריה, שהפך לדיקטטורה עדתית ומשפחתית, מפציץ, הורס וטובח בכל אזור של סוריה שמצליח לצאת מתחומי שלטונו. הטבח בסוריה, שבו נהרגו כבר כחצי מליון איש, משמש נאמנה את כל השליטים באזור, כדי ללמד את נתיניהם שעדיף להם לשמוח שהם עדיין חיים וארצם לא נהרסה ולא להעז לבקש את חרותם וזכויותיהם.

של מי המהפכה הזאת?

מאמרה של נועה לוי הוא דוגמה טובה לניסיון להשחיר את פניו של האביב הערבי בחסות איסלאמופוביה. העמים עצמם ושאיפותיהם לחרות ולצדק לא קיימים כלל. האופוזיציה כולה מוצגת כאילו היא אחראית, מצד אחד, לפשעי דאעש, ונתמכת, מצד שני, על ידי סעודיה, מעוז הראקציה המקומית. בצורה זו או אחרת אנו רואים את אותו ניסיון לערבב הכל במיקסר גם אצל נתניהו, שמסביר שחמאס ודאעש אחד הם, ואצל טראמפ שהסביר שהילרי קלינטון יצרה את דאעש.

האמת מורכבת הרבה יותר. האחים המוסלמים הוו את המפלגה הפוליטית הגדולה ביותר ברבות מארצות האזור כבר לפני האביב הערבי. הם זכו לתמיכה לא על רקע של קיצוניות איסלאמית (מבחינה דתית זו מפלגה מתונה יחסית) אלא בגלל שילוב של דאגה לצרכי ההמונים על בסיס יומיומי ותביעה לדמוקרטיה ולעצמאות לאומית לעומת משטרי דיכוי שנתפסים כסוכני האימפריאליזם.

ב-2006 חזינו במישור הפלסטיני במעין קדימון של האביב הערבי כאשר חמאס, המקורבת לאחים המוסלמים, נצחה בבחירות בעיקר על רקע סדר יום אזרחי: התנגדות לשחיתות של פתח ואכזבה מהסכמי אוסלו שלא הביאו להפסקת הכיבוש. בתקדים מבשרת רעות לעתיד לבוא, דאגה ישראל, בתמיכת כל הכוחות האימפריאליסטים, להעניש קשות את הפלסטינים על שהעזו לבחור במפלגה הלא נכונה. הרבה קודם לכן, בדצמבר 1991, ניצחה החזית האיסלאמית בבחירות באלג'יר, והצבא הגיב על כך בהפיכה צבאית ובמלחמת אזרחים עקובה מדם שעלתה בחיי כמאתיים אלף איש.

בכל ארצות האביב הערבי ממשיכה תנועת המחאה והמאבק העממי להיות קואליציה רחבה של זרמים שונים, כולל שמאל, דמוקרטים, מיעוטים לאומיים ודתיים וכמובן אינסוף זרמים איסלאמיים. למעשה סעודיה מימנה ודירבנה את ההפיכה הצבאית במצרים כדי לחסל את האפשרות שמשטר דמוקרטי בהנהגת האחים המוסלמים יציב אלטרנטיבה למשטר המלוכני בה עצמה. בסוריה אנו עדים שוב ושוב לאיחודים (ולסכסוכים) בין מליציות ותנועות שונות שמייצגות את כל גווני תושביה.

בעוד מתנגדי המהפכה רוצים להפחיד אותנו מהסכנה האיסלאמית יש לכל אחד מהם את "האיסלאמיסטים הטובים" שלהם. לתומכי אסד אין בעיה עם הכפיה הדתית באיראן או הפוליטיקה הדתית-עדתית השיעית. האימפריאליזם המערבי, לצד ההסתה האיסלאמופובית, ממשיך לטפח ולחמש את המשטרים האולטרה-ראקציוניים בסעודיה ובנותיה.

המכשול המרכזי

למרות הכוח הצבאי העומד לרשות מהפכת הנגד, אכזריותה חסרת המעצורים והעזרה שהיא מקבלת מבחוץ, הסיבה העיקרית לאי הצלחתו של האביב הערבי עד כה להביא את השינוי המיוחל היא הפילוג הפנימי בקרב ההמונים המעוניינים בשינוי זה.

את הדוגמה הברורה ביותר לנזק שגרם פילוג הפנימי בין תומכי המהפכה ראינו במצרים. בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות ב-2012 קיבל מורסי, נציג האחים המוסלמים, 25% מהקולות בעוד ששפיק, נציג מובהק של השלטון הישן, קיבל 24%. למקום השלישי הגיע נציג השמאל, סבאחי, עם 21%, ואחריו מועמד איסלאמי נוסף עם 17%. בסיבוב השני, שבו השתתפו רק מורסי ושפיק, קיבל מורסי 51.7% מהקולות, מה שאומר שרבים ממצביעי השמאל העדיפו לתמוך בנציג המשטר הישן. מורסי הציע לסבאחי להיות סגנו, דבר שהיה מבטיח תמיכה עממית רחבה לממשלה ומאפשר לשמאל להשפיע על סדר היום שלה, אך זה העדיף לפעול לערעור הלגיטימציה של השלטון הנבחר. רבים מתומכי המהפכה, כולל חלק מתנועות הצעירים של כיכר תחריר, תמכו בהפיכה הצבאית שהנהיג גנרל אסיסי, שלא היסס אחר-כך להשליך אותם לבתי הסוהר.

בסוריה בעיית הפילוג הפנימי חמורה לא פחות. מצד אחד, גם כאשר הם מופצצים ונטבחים, אנו רואים את האופוזיציה מפולגת לעשרות מליציות מקומיות. זה מראה עד כמה זו תנועה המונית ספונטנית, אך בהחלט לא דרך יעילה לנצח במלחמה. מצד שני נוצר פילוג עמוק בין "סוריה הדמוקרטית", בהנהגת השמאל הכורדי ברוג'אבה, לבין שאר ארגוני האופוזיציה. חוסר האמון בין הרוב הערבי לבין המיעוט הלאומי הכורדי, יחד עם חילוקי דעות פוליטיים, עלול לעלות לכולם בחירותם ובחייהם.

בנוסף, על רקע החולשה הפוליטית והארגונית של האופוזיציה, ולאחר שנים של מאבק עקוב מדם נגד השלטון, הצטבר יאוש ונוצר ואקום פוליטי אותו מילא ארגון "דאעש", המתעלל באוכלוסייה, נלחם באופוזיציה ומספק את סיפור הכיסוי הטוב ביותר להצדקת כל פשע מצד אוייבי העם הסורי, החל מהשלטון וכלה במעצמות האזוריות והעולמיות.

לא רק דמוקרטיה

לאחר שש שנים של מאבק הירואי אין רואים הכרעה. זה מחייב, גם תוך כדי המאבק, לבחון מחדש את הפקספקטיבה.

חזרה לסדר הקודם אינה אפשרית. נצחון הקונטר מהפכה יהיה גרוע בהרבה מהמצב שהיה לפני תחילת המאבק. אם המשטר יצליח להשיג ניצחון על ידי החרפה נוספת של הדיכוי והטבח, תוך השענות על צבאות זרים, השקט שישרור הוא שקט של בית קברות. המשטר שהטביע את שאיפות החרות של עמו בדם יחשוש עוד יותר מבעבר ממתן אפשרות לביטוי שאיפות אלו.

מצד שני הקונספציה שהנחתה רבים במאבק, כאילו "העולם" צועד לדמוקרטיה ויעזור לתושבי האזור להשיג אותה, היתה מוטעת מראשיתה. אשליה זו כבר הובילה לאכזבות רבות לאור ההתפתחויות באזורינו וכעת היא מאבד את שארית יסודותיה נוכח גל הראקציה הלאומנית ושנאת "הזרים" המאפיין היום את הפוליטיקה בארצות האימפריאליסטיות. את הפתרון לבעיות האזור יכולים ליצור רק הנציגים הישירים והכנים של תושבי האזור.

כל ניסיון להגמוניה עדתית או לאומנית, שלא מכיר בפסיפס האתני והדתי המאפיין את האזור, הוא נוסחה בטוחה להגברת הסכסוכים ומשרת רק את המשטרים הנהנים מהקיטוב בין קבוצות האוכלוסיה. הקיטוב בין דתיים וחילוניים הוא בעיית יסוד בתקופה זו באזורנו, שלא כאן המקום לנתחה, אך היא לא תפתר ללא הנהגות אחראיות מכל הצדדים שיפעלו למען איחוי השסעים החברתיים. המפתח ליציאה מהמשבר הוא הסכמה רחבה בין זרמים פוליטיים בעלי אידיאולוגיות שונות על הדמוקרטיה כמסגרת להמשך התפתחות החברה מתוך דיאלוג ולא מתוך כפיה.

גם הדמוקרטיה כשלעצמה אינה פתרון מלא באזור הסובל מקיטוב חברתי וכלכלי וחווה זה עתה הרס שיטתי וגרוש המוני. בנייה מחדש של הכלכלה והחברה תוך צמצום הפערים הינה משימה בוערות לא פחות מפתרון הקונפליקטים הפוליטיים.

ניסיון הציונות וישראל לבנות חברה עדתית-דתית תוך טיהור אתני ושלילת זכויות היסוד של התושבים המקוריים הערבים הפלסטינים הוכיח עצמו כמתכון לסכסוך דמים שנמשך כבר יותר ממאה שנה. סדר היום החיוני להצלת האזור כולו הוא גם זה הנחוץ לנו. בניה של משטרים חדשים על בסיס דמוקרטיה פתוחה, מולטי אתנית ורב תרבותית, תוך הכלה והעצמה פוליטית וכלכלית של כל השכבות המדוכאות, היא המפתח למזרח תיכון אחר, חופשי ומשגשג, שלא יהיה אסון לתושביו ופצע פתוח בפני העולם.