תומכי המלחמה תקפו באלימות הפגנת שלום בחיפה בעודם קוראים "מוות לערבים"

עדות ראיה מההפגנה נגד המלחמה בחיפה, 19 ביולי 2014

נכתב ב-20 ביולי 2014 על ידי רן בר-און

תורגם לעברית ע”י טל מטלון מהמקור באנגלית ופורסם בדף הפייסבוק של רן

אני הולך לנסות לכתוב את מה שראיתי, שמעתי, וחוויתי בהפגנה נגד המלחמה במרכז הכרמל בחיפה בשבת, ה-19 ביולי 2014. זו הייתה חוויה קשה וטראומטית, מהנוראיות שחוויתי במעל עשר שנים של אקטיביזם. סלחו לי על הכתיבה הלא-מלוטשת. זו נקודת המבט שלי, וככזו, היא מעורפלת. אני יכול לכתוב רק מה שראיתי וחוויתי. כל הזמנים נמסרים בקירוב.

21:00, מול בורקס העגלה, שד’ מוריה, חיפה

בת הזוג שלי (טל מטלון) ואני במכונית של ההורים שלי, בדרך להפגנה שאמורה להתחיל ב-21:30. ככל שאנחנו מתקרבים, אנחנו רואים נוכחות משטרתית כבדה, כולל שוטרים רכובים על סוסים, זרנוק, ומאות שוטרים. כשאנחנו מתקרבים יותר, אנחנו רואים למה הם שם: מעל אלף מפגיני ימין נאספו, שרים, קוראים קריאות, מנופפים בדגלי ישראל, וקוראים לשמאלנים בוגדים.

21:05 אנחנו מתקשרים למארגנים, קצת בפאניקה. אומרים לנו שההפגנה הועברה לצומת כמה מאות מטרים משם, לכיוון מרכז הכרמל (צומת הכניסה לשכונת כבאביר-ט"מ) בדרך, אני רואה שוטר דוחף אדם עם שלט המתנגד למלחמה. האיש מדמם. אחר-כך הוא יגיד לנו שאחד הימנים הכה אותו בפנים.

21:10, בכניסה לשכונת כבאביר, שד' מוריה

אנחנו מגיעים למקום ההתאספות החדש. אנחנו כמעט לבד, מוקפים בהמון שוטרים ממוגנים. בשלב זה, נראה שלצעוד כמתוכנן יהיה חוסר אחריות משווע. מעטים מול רבים אפילו לא מתחיל לתאר את המצב בו היינו. אנחנו הולכים למסעדה סמוכה לכמה דקות.

21:20 אנשים מתחילים להגיע בטפטופים. אני מסתובב, מנסה להסביר לאנשים מה ראינו במעלה הרחוב (הרוב הגיעו מהכיוון ההפוך). אני אקטיביסט כבר הרבה שנים, והייתי במאות הפגנות. מנסיון, אנחנו יכולים להתמודד עם המשטרה, כמעט בכל מצב. אנחנו לא יכולים להתמודד עם כמויות עצומות של מפגיני נגד שרוצים להרוג אותנו. התחושה הכללית היא של בלבול.

21:25 המארגנים מבקשים מאיתנו לקדם אנשים לכיוון הגן הסמוך. אני מבקש מאנשים להתקדם, ורובם מקשיבים. בשלב זה, הרבה ממפגיני הימין הגיעו ונעמדו מולנו, והמשטרה מונעת מהם לחצות את הכביש אלינו. קריאות של "מוות לערבים", "מוות לבוגדים", "מוות לשמאלנים", ועוד, מגיעות מעברו השני ל הכביש. הם מתרבים, ומהר.

21:30 מבקשים מאיתנו לחזור מהגן לכיוון המדרכה, המשטרה אומרת שהם לא יכולים להגן עלינו כשאנחנו בגן. עם כל המהומה, הרוב לא שומעים.

21:45 גם הצד שלנו גדל, אבל הצד השני בקצב גבוה בהרבה. אמורים להגיע אוטובוסים מחלקים אחרים של הארץ. אנחנו קוראים קריאות של אחדות "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", "בעזה ובשדרות, ילדות רוצות לחיות", "בטחון לא בונים על גופות של ילדים", "עזה, עזה, אל ייאוש, עוד נגמור עם הכיבוש", ועוד רבות. שלטים מונפים. דגלים אדומים ודגלי פלסטין. המפגינים בצד השני קופצים, שרים שירים לאומניים, מנופפים בדגלי ישראל ודגלים של יחידות צבאיות, כל העת דוחפים את הקו המשטרתי. בצד שלנו לא דוחפים את השוטרים. אין טעם: אם נפרוץ את השורות נהיה חשופים להמון הזועם.

22:00 האוטובוסים מיישובים אחרים אמורים להגיע. הם לא מגיעים. יש שמועות שהמשטרה חסמה את דרכם.

22:05 אוטובוס אחד מגיע, בקושי רב. לוקח למשטרה רגעים ארוכים להצליח להעביר את האוטובוס בין מפגיני הימין. כאשר הם עוצרים לידנו, אני הולך לברך אותם. מסתבר שזה אוטובוס מנצרת. הצד שלנו גדל קצת יותר. עדיין, הצד השני גדול בהרבה.

מתישהו במהלך שלושים הדקות הבאות מגיע עוד אוטובוס. גילינו, מאוחר הרבה יותר, שהגעתם של ארבעה אוטובוסים נחסמה על ידי המשטרה.

22:45 בינתיים, מספר עימותים קטנים התגלעו בים המשטרה לבין מפגיני הימין. כמה מהם נעצרו. הקריאות מתחזקות משני הצדדים. אנחנו קוראים להמשך החיים, הם קוראים למוות. אני מנסה להשאר קרוב ככל האפשר לחזית, ממש מול שורת השוטרים. הרוחות מתלהטות פה ושם.

כישראלי יהודי, מאוד קשה לי אפילו לחשוב על לנסות להדוף אחורה מפגינים ערבים. זה לא מקומי. יש להם כל כך הרבה יותר על מה לכעוס. הפריווילגיה שלנו, בכך שהמדינה מזהה אותנו כיהודים, עצומה. ובכל זאת, אני לוקח על עצמי, מבלי להתכוון, את האחריות, יחד עם חבריי הערבים. קשה לי לכתוב את הפסקה הזו. אני לא רוצה להצטייר כיהיר. אבל באותו זמן, נראה שהמאמצים שלנו הוערכו על ידי כל אלה שניסו למנוע פגיעות קשות בחברינו.

22:50 כמה מפגינים מהצד שלנו נתלשים מהקהל על ידי המשטרה ונעצרים באלימות. אני מסתכל מעבר לרחוב, ורואה רצח בעיניים של הפאשיסטים. אני לא זורק את המילה הזו בקלות, אבל כאשר כנופיה עצומה קוראת, במילותיהם, למותנו, אני חושב שזו המילה המתאימה.

מאוחר הרבה יותר, אנחנו שומעים שכמה מחברינו הותקפו על ידי הימנים. אף שבור לאחד, כתף שבורה לאחר. אולי יותר.

כמה בקבוקים נזרקים לעברנו. לא הרבה, לפחות לא ביחס למה שיגיע מאוחר יותר.

23:00 מישהו מחליט להתקדם פנימה, לכיוון השכונה, ולהתרחק מהציר הראשי. אנשים מבוהלים, מפגיני הימין ממשיכים להתרבות ולהתקרב.עקרונית, זה אמור להיות סוף ההפגנה. המשטרה מאפשרת לכמה ממפגיני הימין לחצות את הכביש, להתקרב לאוטובוס. שוטרים אחרים מנסים להוביל כמה מהאנשים שלנו לעלות על האוטובוס. האוטובוס יוצא בחזרה לעיר אחרת (נצרת-ט"מ). המשטרה מצליחה רק בקושי לאפשר לאוטובוס לצאת.

23:20 אנחנו מנסים להתפזר. בגדה המערבית ההפגנות מדוכאות באמצעי פיזור הפגנות כבדים. מחוץ לגדה, מעולם לא הייתי בהפגנה שבה ללכת הביתה זה החלק הכי קשה. כמה חברים מתל-אביב מבקשים שנעזור להם להגיע דרך רחובות אחוריים לאוטובוס שלהם (שחיכה בכרמלית – ט"מ). הם לא מצליחים למצוא את כל התל-אביבים. אנחנו עומדים איתם ברחבת הכניסה של בניין, וכמה חברות מנסות לברוח בין הבניינים. פתאום, הן חוזרות בריצה, וצועקות שהימנים מגיעים גם משם. בצדו השני של הרחוב הצדדי הצר, הרבה מהימנים שוב נמצאים מולנו, צועקים ומחווים בידיהם. רואים מעט מאוד משטרה.

23:30 אנחנו מגיעים לפינת הרחוב הבאה. אנחנו בערך 100 בשלב זה, הרבה הצליחו לברוח, אולי באוטובוס, או רגלית בקבוצות קטנות. אי אפשר לדעת. בת הזוג שלי ואני מסכימים שאנחנו נשארים עד שאנחנו יודעים שכולם בטוחים. כל שלוש הפינות האחרות של הצומת, כמו גם מעלה הרחובות והכיכר עצמה, מלאים במפגיני הימין. המצב מבעית. אנחנו מוקפים. השוטרים עומדים באמצע הרחוב, ונראים מבולבלים לחלוטין. הסוסים והזרנוק לא נראים באופק. זו הפעם השנייה בחיי שאני מייחל להגנה משטרתית.

23:40 אבנים מתחילות לעוף לכיווננו. לא הרבה, אבן הן גדולות. יש בינינו אנשים מבוגרים, חלקם בני יותר מ-70. אנחנו משתמשים במוטות של הדגלים כדי להדוף את האבנים, כמו אלות בייסבול. כמה מהאבנים פוגעות באנשים. אנשים מדממים. השוטרים נראים מפוחדים כמעט כמונו, ועדיין הם לא עושים כמעט כלום כדי לעזור לנו לצאת משם. יש להם קסדות. מיותר לציין שלנו אין.

זה לא מפסיק. אנחנו ממשיכים לקרוא את אותן ססמאות: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". זה נראה כל כך חלול בשלב זה, כשמולנו מאות יהודים ציונים שרוצים לראות אותנו בקבר. לא בכלא, אלא מתים ממש. אני מדבר עם כמה אנשים סביבי. מישהו מעז ללחוש את המילה "פוגרום". אלה אנשים מנוסים, ברובם, שלא זורקים מילים סתם.

חצות: שוטר אומר לנו ללכת אחורה. "הולך ליות פה בלאגן" או אומר. רכב הזרנוק מופיע. השוטרים הרכובים מגיעים. אני מוצא את עצמי כמעט חש הקלה. כשהזרנוק מתיז מים ישירות על אחת מקבוצות המפגינים הימנים, עולה צהלה מהצד שלנו. אני ועוד כמה צועקים עליהם להיות בשקט: "אנחנו לא מעודדים את המשטרה, לעולם!"

עוד אבנים. עוד קריאות לרצח. אנחנו עדיין לכודים. כמה אנשים מנסים לדחוף, לברוח מהגיהנום הזה. השוטרים ומפגיני הימין דוחפים אותם חזרה.

00:15, 20 ביולי: המשטרה מנסה לחלץ אותנו. עדין זורקים עלינו אבנים. שוב, לא הרבה, אבל הן מגיעות מכל הכיוונים, גם מבניינים שאנחנו עוברים לידם. שוטרים רצים לתוך כניסות בניינים, דוחפים את אלה שמנסים לתקוף אותנו. הם לא ממש מצליחים.

אני שומע צעקות ורץ לכיוון. אני רואה אחד משלנו על המדרכה, מדמם מהראש. המשטרה מנסה לדחוף אותנו להמשיך. כמה מאיתנו אומרים להם, בטון שמנסה להשאר רגוע, שיש פצוע. שוטר אחד אומר "בסדר, תשאירו אותו שם". אנחנו לא עושים את זה. אנחנו מרימים אותו. הוא בסדר, איכשהו. אדרנלין, אני מניח.

00:30 אנחנו עדיין חצי הולכים-חצי רצים במורד הרחוב, מוקפים ע"י שוטרים. קצת יותר רגוע, אבל מפגיני הימין (אולי, בשלב זה, המתפרעים) עדיין קרובים. אנחנו מוצאים את עצמנו בכיכר. שני שוטרים מתווכחים ביניהם מה לעשות. אנחנו רק רוצים לעלות על אוטובוס. הם כל הזמן משנים את נקודת האיסוף. אני שומע מפקד אחד אומר לאחר שיש עוד מאה ימנים שמגיעים במורד הרחוב. הם לא יודעים מה לעשות. הם פוקדים עלינו לרדת עוד.

00:35 המדרכה בצד שלנו נגמרת. השוטרים אומרים לנו להצטופף בצל אני שומע אחד מהם מזמין אוטובוס ריק, מהר ככל האפשר. שום דבר לא קורה. כולם מותשים. נראה שהמשטרה מצליחה להחזיק את הימנים במעלה הרחוב.

00:45 אוטובוס של אגד עובר, עם בערך שישה נוסעים. המפקד עוצר את האוטובוס, אומר לכל הנוסעים לרדת, וצועק עלינו לעלות. אנחנו לא מאמינים: המשטרה ממש הפקיעה אוטובוס. לוקח לנו כמה זמן, אבל כולנו עולים. שמונים אנשים, דחוסים כמו סרדינים באוטובוס שיכול להכיל חמישים. האוטובוס עולה במעלה ההר כדי להסתובב. תוך כדי סיבוב, פוגעת בו אבן שהושלכה עליו.

00:50 אנחנו מתחילים לשיר. אנשים שרים וצוחקים עם רדת האדרנלין. אנחנו מרגישים בטוחים, לראשונה מזה שעות.

1:00האוטובוס נוסע במורד ההר, לכיוון הים, לנקודת המפגש עם אוטובוס אחר שמחכה לנו (אוטובוס של חברת הסעות, שהביא את המפגינים מסכנין-ט"מ). תוך כדי נסיעה אנחנו רואים מכונית מכוסה בדגלי ישראל לידנו. זה הסין הראשון שזה עוד לא נגמר. הנהג צועק ומחווה לעברנו. חלק עדיין מרגישים בטוחים מספיק לעשות סימני ניצחון עם האצבעות דרך החלון.

1:05 האוטובוס עוצר במגרש החניה מאחורי מסעדת מקסים שעל החוף. אנחנו יורדים מהאוטובוס. אנחנו מנסים להבין לאן ייקח אותנו האוטובוס הבא. אחד המארגנים אומר לנו לעלות על האוטובוס, ונברר אח"כ. רכב הזרנוק עוצר מאחורינו, עם כמה רכבי משטרה גדולים.

1:15 אנחנו על האוטובוס, והליווי המשטרתי שלנו עוזב. אנחנו מתחילים לצאת ממגרש החניה. אננו לבד. פתאום, אנחנו שומעים שתיים או שלוש אבנים פוגעות באוטובוס. שני חלונות מנופצים. אנחנו דוחפים את הזכוכיות המנופצות החוצה, אל הכביש, כדי שלא יעופו פנימה ויפגעו בנוסעים. החלונות השבורים מכניסים רוח ואוויר צלול לאוטובוס. אנחנו מתוחים, אבל אנחנו בטוחים.

1:20 האוטובוס עוצר ליד משרדי חד"ש (במושבה הגרמנית-ט"מ), אחת המארגנות הראשיות של ההפגנה הערב. אנחנו יורדים מהאוטובוס, ומצלמים את הנערים המסמנים V לאות ניצחון באצבעותיהם דרך החלונות השבורים. אנחנו בטוחים. (האוטובוס ממשיך לסכנין – ט"מ)

1:30  אנחנו הולכים למשרדים כדי לעשות תדרוך, להפיץ דוחות, ולהחליט על הצעדים הבאים. מאוחר יותר, בת הזוג שלי ואני יוצאים לקנות קצת שתיה ואוכל לנו ולחברים האחרים.

2:30 אנחנו יוצאים לכיוון תחנת המשטרה (שטרת זבולון-ט"מ) כדי לחכות לשמונת העצורים. חוץ לתחנת המשטרה, סצנה סוריאליסטית כשאנחנו פוגשים פעיל ימין אחד שבא לשחרר את חבריו. הרוחות נשארות רגועות.

4:30 אחרי שעתיים שבהן חיכינו, דיברנו, ניסינו להבין מה קרה ולמה, העצורים משוחררים ללא תנאים. אנחנו מריעים להם.

הולכים הביתה. הולכים לישון

היה לנו מזל: אם האבן היתה פוגעת סנטימטר לצד אחד או אחר, מישהו יכול היה למות. די הרבה נפצעו. אף שבור, כתף שבורה, מפגין אחד שהוכה באלות בראשו על ידי המשטרה. מי יודע מה עוד?

אנחנו חיים כדי להמשיך במאבק.