האם יגורשו 68 ערבים מאדמת אבותיהם ללא הליך שיפוטי?

הפוסט שלהלן פורסם היום ברובו הגדול באתר "שיחה מקומית"

ביום ראשון ה-19.6 נפתח בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט חננאל שרעבי, הליך חדש בעניין ראמיה, הכפר הערבי שנבלע על ידי כרמיאל, ושלגביו מנסה המדינה כבר 40 שנה להשלים את הליך הטיהור האתני.

קיצור הפרקים הקודמים: ב-1976, במסגרת התוכנית ל"ייהוד הגליל", הופקעו אדמות הכפר ראמיה, יחד עם אדמות רבות נוספות של ערביי האזור, למען הרחבת העיר היהודית כרמיאל. אלא שתושבי ראמיה סרבו להתפנות וניהלו מאבק ציבורי ומשפטי נגד גרושם, שהגיע לשיאו בהפגנות בהשתתפות אלפים מתושבי האזור. ב-1995 הושג הסכם שאמור היה לאפשר לתושבי ראמיה להמשיך את חייהם כקהילה על חלק מאדמותיהם. ב-2009 קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי מנהל מקרקעי ישראל הפר את ההסכם והמליץ למנהל להרחיב את השטח המוקצה למגורי תושבי ראמיה. אלא שמנהל מקרקעי ישראל, שהפך בינתיים לרמ"י (רשות מקרקעי ישראל), ממשיך להתעקש לפנות את תושבי ראמיה מאדמותיהם מבלי לספק להם פתרונות מגורים כפרטים ואפשרות להמשך חייהם כקהילה. בינתיים חיים תושבי ראמיה בבקתות פח רעועות, ללא אספקה מסודרת של חשמל ומים וללא דרכים סלולות, כפצע פתוח ואות קלון בלב העיר המשגשגת כרמיאל.

הליך משפטי חדש

הבקשה החדשה, שבה דן השופט שרעבי, הוגשה על ידי 68 מתושבי ראמיה (41 מבקשים עיקריים ועוד 27 ילדים), אנשים שנולדו בכפר, על אדמה השייכת לאבותיהם עוד מלפני קום המדינה, וחיו בו את כל חייהם. הם פונים לבית המשפט שימנע את פינויים. לטענתם, כיוון שלא התקיים עד היום שום הליך משפטי כנגדם, הרי שההליכים שהתקיימו כנגד הדורות הקודמים של תושבי ראמיה וכל ההחלטות וצווי הפינוי שהוצאו כנגד אבותיהם אינם חלים עליהם.

רבים מהמבקשים נכחו באולם בית המשפט. גם לאחר שהדיון הועבר, לבקשת עורכי הדין של ראמיה, לאולם גדול יותר המקום לא הספיק לכולם. היתה זו ההמחשה הטובה ביותר לשופט כי מדובר בבני אדם בשר ודם העומדים להיות מגורשים מכפר הולדתם ואינם ששים להיעלם. באולם נכחו גם עיתונאים ואישי ציבור, בינהם חברי הכנסת איימן עודה, מסעוד גנאים ועיסאווי פריג'.

מחכים לתחילת הישיבה בבית המשפט המחוזי בחיפה – איימן עודה ותושבי ראמיה

"המדינה", כפי שהיא מיוצגת על ידי רמ"י, ובפועל מיוצגת בבית המשפט על ידי עורך הדין ריצ'ארד סאלח מפרקליטות חיפה, אינה מכירה במבקשים כצד לדיון כשם שהיא אינה מכירה בכפרם. בתשובתה, בה היא מבקשת מבית המשפט לדחות את הבקשה על הסף, היא מתייחסת לתושבי ראמיה כחבורת אנשים שקשרה קשר להתקבע בצורה בלתי חוקית במקרקעין. מבחינתה המבקשים הפכו לשותפים לקשר ברגע לידתם באדמת אבותיהם והם מוסיפים חטא על פשע בכל רגע בו אינם מתנדפים באוויר.

עורכי הדין דרור גולדשטיין ופז בית הלחמי, המייצגים את המבקשים, פנו לרמ"י לפני כמעט שנה בבקשה לדון בעניינם, אך לא קיבלו כל תשובה. למעשה הם קיבלו את התשובה בדרך עקיפה. באוקטובר 2015 בית המשפט העליון, בשבתו כבית דין גבוה לטיהור אתני, סרב לדון בערעורה של קבוצת תושבים אחרת נגד פינויים וחייב אותם לחתום על הסכם פינוי תוך חודש או שיפונו ללא פיצויים. אולם משהסכימו חלק מאותם תושבים לחתום על ההסכם המוצע התנו זאת נציגי רמ"י בכך שגם בני דור ההמשך של הכפר יחתמו על ההסכם שהם לא היו צד לו ושאינו נותן כל פיתרון לבעייתם. התושבים סרבו לסחטנות רמ"י, שעקב כך פנתה להוצאה לפועל לממש את הליכי הפינוי נגדם בטענה שהם הפרו את החלטת בית המשפט העליון… בכך שאינם דואגים לפינוי שאר התושבים מהכפר!

קושרים מלידה

במלחמתה בתושבי ראמיה רואה רמ"י את התושבים כולם כמקשה אחת וכשותפים לפשע, כאשר החלטה שיפוטית נגד כמה מהם חלה אוטומטית על כולם. אולם כשבאים לדון בפתרונות היא מסרבת להתייחס אליהם כקהילה. תושבי ראמיה, שנואשו מלקבל פתרונות מצד רמ"י או עיריית כרמיאל, פנו אל המתכנן ראסם ח'מאייסי שהכין לבקשתם תכנית לבנייה ופיתוח לכלל תושבי ראמיה בצורה שתאפשר לקהילה לחיות ולהתפתח כשכונת מגורים על חלק מאדמות ראמיה במסגרת כרמיאל.

השופט שרעבי, ששמע מעורך הדין גולדשטיין על התכנית החילופית, מיהר להחרד בשם המדינה: "זה בטח יעלה המון כסף!" לא, הסביר עורך הדין. עיקר התוכנית היא הרחבת שטח הבנייה של כרמיאל כדי לאפשר את בניית השכונה החדשה עם כל התשתיות, בתי המגורים ומבני הציבור הנדרשים. בינתיים המדינה מרוויחה כסף רב ממאות יחידות הדיור שהיא בונה ומתכננת לבנות על האדמה שהיא גוזלת מתושבי ראמיה.

כמה מתושבי ראמיה לאחר הישיבה – השופט נוכח שהם קיימים

רמ"י ועיריית כרמיאל מסרבים לכל דיון רציני בתכנית החילופית או בכל פיתרון אחר. בינתיים גזלה עיריית כרמיאל גם את כבשת הרש ולקחה קרקע שהוקצתה למבני ציבור לטובת תושבי ראמיה בשכונתם החדשה למטרות אחרות. הודעה חדשה מטעם ועדת התכנון בכרמיאל החרידה את תושבי ראמיה כאשר נודע להם כי עומדים לבנות בתי מגורים על בית הקברות של כפרם. השלט המעיד על מיקומו של בית הקברות הוסר.

לסיכום הודיע השופט כי לשני הצדדים יש טיעונים כבדי משקל. מצד אחד המבקשים אכן קיימים, כפי שנוכח השופט במו עיניו, ועומדים להיות מגורשים מביתם, כפי שהסכים ואף הדגיש נציג רמ"י, ועד כה לא נערך שום דיון משפטי בעניינם. מצד שני אין ברירה לשופט אלא להזדהות עם דאגתה של המדינה שכבר עייפה מהליכים משפטיים ורוצה לסיים את העניין ולהעיף את התושבים הערבים מהאזור אחת ולתמיד. עו"ד סאלח אף איים בשם המדינה שאם יסכים בית המשפט לדון בעניינם של מבקשים אלו מיד יצוצו להם יש מאין עוד רבים אחרים שגם הם יבקשו סעד דומה…

בינתיים הדיון נדחה עד להחלטת השופט אם לשמוע עת הבקשה או לדחותה על הסף. למרות שהשופט סרב להוציא צו על תנאי נגד גרושם התושבים מקווים כי בינתיים יוכלו להמשיך לחיות על אדמת אבותיהם בבקתות הפח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

טיהור אתני אז והיום

כמה מילים על ההקשר הכללי. הטיהור האתני שהגיע לשיאו ב-1948 התחיל הרבה לפני כן ולעולם לא נעצר. הרס הבתים המסיבי שמנסה הממשלה לקדם בימים אלו בכל היישובים הערבים, המשך ההריסות במוקדים מוכרים כמו וואדי עארה ודהמש, התכנית המסיבית לפינוי הכפרים הלא מוכרים בנגב, ההריסות בירושלים, בדרום הר חברון, בג'האלין, בבקעת הירדן ובכל שטח "סי", הפיכת עזה לבלתי ראויה לחיי אנוש – כולם חלק מתמונה אחת של טיהור אתני מתמשך.

את הפרספקטיבה הההיסטורית קיבלנו למחרת המשפט, ביום שני ה-20.6,  בכנס שערכה "זוכרות" בקואופרטיב "אלמחטה" שבעיר התחתית בחיפה. חסן מנסור, פליט מכפר ענאן הסמוך לכרמיאל סיפר על מה שחזו עיניו בעת הנכבה בכפרו באוקטובר 1948. תושבי הכפר קיבלו את פני הצבא הישראלי בדגלים לבנים וללא התנגדות. מפקד הצבא ביקש מאביו של חסן, שהיה מוכתאר הכפר, להודיע

פגישת "זוכרות" בקואופרטיב "אלמחטה" בעיר התחתית, חיפה

לתושבים שברחו שאין להם מה לחשוש והם יכולים לחזור לכפר. משחזרו התושבים אסף הצבא את כולם בכיכר הכפר והעמיד את הגברים בצד אחד ואת הנשים והילדים בצד שני. שמונה צעירים שנבחרו באופן מקרי הוצאו מהקהל, עיניהם נקשרו והם נורו בו במקום לעיני כל התושבים. עשרות צעירים וגברים אחרים, כולל המוכתאר, נלקחו למעצר. לאחר מכן גורשו כל תושבי הכפר.

גם אז לא הרגישה המדינה צורך לבזבז זמן על הליך שיפוטי. אלא שהמבוגרים של ימינו כבר למדו כמה לקחים ואינם תמימים מספיק כדי לשמש מכשיר להפלת הצעירים במלכודת.