לאדם פיש – מגן זכויות האדם שלי – תודה אחרונה

בכל הנוגע לזכויות האדם, אנו, הפעילים הפוליטיים, הננו "משתמשים כבדים".

בשנות השבעים היתה משטרת חיפה נוהגת בשגרה לעצור כל מי שנראה מחלק כרוז החשוד כשמאלני. בהמשך, כאשר היו שוטרים רואים אותי ברחוב היו עורכים עלי חיפוש, שמא יש כרוז בכלי, ומקצרים את התהליך שקדם למעצר… בזמן מלחמת לבנון הראשונה, ב-1982, היה "הועד נגד המלחמה בלבנון" מקיים משמרות מחאה שבועיות במרכז כרמל. המשטרה נהגה לפזר את המפגינים ולעצור כמה מהם…

באותה תקופה לא פעל בחיפה שום גוף שעסק בהגנה על זכויות האדם, עד שהופיע "המלאך הגואל" – עורך דין צעיר ומתולתל עם חיוך תמידי. האגודה לזכויות האזרח, שפעלה קודם ממשרד נטוש למחצה תחת פנסיונר בשם גנני, קיבלה לפתע חיים חדשים עם אדם פיש כעורך דין שכיר ומרכז הסניף, מלא חיות ומרץ ומוכן לכל אתגר.

הכפרים הלא מוכרים

מוקד אחד לפעילות היה הכפרים הערביים הבלתי מוכרים. הכפר הבלתי מוכר "עין חוד" הוקם על ידי תושבים שגורשו ב-1948 מכפר בשם זה במורדות הכרמל המערביים. בבתי הכפר המקורי התיישבו אומנים יהודים ששינו את שם הכפר ל"עין הוד". "עין חוד" החדשה הוקמה על ידי משפחה אחת מפליטי הכפר באדמותיה הפרטיות בשטח הררי קשה לגישה. באותה תקופה לא רק ש"עין חוד" לא הוכרה ולא קיבלה שירותים בסיסיים אלא שהשלטונות אף הרסו בתים בכפר ופעלו להרס הכפר כולו. התושבים התארגנו בהנהגת צעירים משכילים כמו מחמד ועאסם אבו אלהייג'ה ופעלו לארגון תושבי הכפר, לאספקת צרכיו הבסיסיים ולהכרה. אדם פיש ליווה את התהליך כעורך דין וכחבר.

האנרגיה החיובית ותנופת הפעילות במאבק להצלת "עין חוד" הביאו בהמשך להתארגנויות דומות בכפרים בלתי מוכרים רבים נוספים ולהקמת "אגודת הארבעים" שאיגדה בהתחלה ארבעים ובהמשך יותר כפרים בלתי מוכרים. "עין חוד" ורבים נוספים זכו להכרה בעקבות מאבק זה.

עבור אדם פיש התמיכה ב"עין חוד" לא היתה חד צדדית אלא חלק מפרספקטיבה של תמיכה הדדית. באמצעות המאבק הוא פעל לשלב את הפעילים הערבים במאבק לזכויות האזרח לא רק כ"צרכנים" אלא כחלק מהמארגנים וקובעי המדיניות. הוא רשם חברים ערבים לאגודה לזכויות האזרח ופעל לבחירתם להנהלתה כדי להוציא את האגודה מ"הגטו" היהודי והאליטיסטי.

לשמור מפני "שומרי החוק"

באותה תקופה רבו מקרי האלימות מצד שוטרים – לא רק ב"היתקלות" עם מפגינים אלא גם במעצרים וחקירות שיגרתיים – נגד פעילים פוליטיים ובחקירות פליליות כאחד. ביחד הקמנו קבוצת פעולה מיוחדת במסגרת האגודה לזכויות האזרח לטיפול בתלונות כנגד המשטרה. אספנו עדויות מפורטות, החתמנו תצהירים והיגשנו תלונות.

הכתובת הרשמית לתלונות על המשטרה בחיפה היה חוקר-פנסיונר במשרה חלקית במשרד נידח בבניין השייך למשטרה ברח' אני מאמין. הכתובת האמיתית לתלונות היתה דעת הקהל באמצעות העיתונות הכתובה. הסיפורים המזעזעים על אלימות אכזרית ללא סיבה תפסו כותרות. המוטו היה "המשטרה חוקרת את עצמה". בעקבות הלחץ הציבורי בנושא הוקמה בשנת 1992 "המחלקה לחקירות שוטרים" – מח"ש – תחת פיקוח הפרקליטות.

בהמשך קיבלנו אישור גם לבקר במתקני מעצר. למרות שהביקורים היו מתואמים נחשפו לנגד עיננו מראות קשים ועובדות מזעזעות. במשטרת טבריה מצאנו ילד עצור ב"תא טלפון" שלא מאפשר אפילו לשכב. במקומות רבים מצאנו צפיפות, זוהמה ועצירים הישנים על הרצפות בין מיטות הקומותיים המלאות כך שאי אפשר היה לעצירים לזוז בתא מבלי לדרוך על חבריהם. פנינו לרשויות ופרסמנו דוחו"ת בעיתונות. גם בנושא זה הלחץ הציבורי עזר, לפחות חלקית, לקביעת סטנדרטים מסויימים.

אטימות המערכת נחשפה גם במקרים שבהם היתה זו רשעות לשמה, אפילו ללא רקע של גזענות, לאומנות או דיכוי מעמדי. בביקורנו בבתי המעצר היינו פוגשים תמיד את "עצורי החובות". בית המשפט היה מוציא צו מעצר לחייב, פעמים רבות ללא נוכחותו בבית המשפט. המשטרה, כאשר היתה מוצאת את החייב, היתה לוקחת אותו למעצר "עד הסדרת החוב" – אלא שמבית המעצר, מנותק מהעולם, היתה הסדרת החוב בלתי אפשרית בעליל. חלק מהחייבים נלקחו מביתם ללא שבני משפחתם ידעו לאן נעלמו. אחרים היו מתחננים שנודיע לקרוב או חבר על מעצרם, מבטיחים שבטלפון אחד יוכלו להסדיר את החוב. לבסוף גם בנושא זה, בעקבות הביקורת הציבורית, שונה החוק והושמו סייגים לקלות הבלתי נסבלת של מעצר חייבים…

מעצרים מנהליים וצווי ריתוק

בשנות השמונים רווח השימוש בתקנות ההגנה לשעת חרום לדיכוי הפעילים הפוליטיים הפלסטינים. אדם פיש, במסגרת האגודה לזכויות האזרח, פעל רבות להגנה בבתי המשפט על הפעילים שרותקו לבתיהם בתוקף "צווי ריתוק" ומי שנעצרו ללא משפט כ"עצירים מנהליים".

עומר סעיד מכפר כנא היה סטודנט לביולוגיה באוניברסיטת באר שבע לפני שהוצא נגדו צו הריתוק הראשון בראשית שנות ה-80, עקב פעילותו בתנועת אבנא-אלבלד. הצו שהוצא לתקופה של שישה חודשים חייב אותו להישאר בכפר כנא בשעות היום ולהימצא במעצר בית בשעות הלילה. בנוסף היה עליו להתייצב פעמיים ביום ב"תחנת המשטרה הקרובה" – בקישלה של נצרת. ההתיצבות במשטרה חייבה נסיעה מעייפת ויקרה הלוך וחזור פעמיים ביום בתחבורה הציבורית שבקושי נמצאת באזור – עיסוק שלקח חלק גדול מזמנו, מנע ממנו לעבוד והטיל עול נוסף על המשפחה המכלכלת סטודנט מושבת מלימודים.

עומר זוכר את אדם פיש כמי שהיה בא אליו בהתנדבות, לפעמים בנסיעה באוטובוסים, והיה יושב איתו ועם המשפחה, מדבר, תומך, מורגש כחבר ולא רק כעורך דין. בדיונים המשפטיים הוא עודד את עומר להביע את דעותיו בגלוי, ללא מורא. עומר אומר שכאשר כתב את דעותיו והביע חשש כי הן ייתפסו על ידי השלטונות כקיצוניות ואולי יזיקו לעניינו אמר לו אדם כי לולא היה מבטא את דעותיו במלוא הכנות, ביקורתיות ככל שיהיו, לא היה מגן עליו.

עומר מספר כיצד, לאחר 10 צווי ריתוק שהקפיאו את חייו לחמש שנים רצופות, התקשר אדם פיש במיוחד לאימו, עימה שמר על קשר אישי, ובישר לה כי הצו שיסתיים בעוד חודש לא יחודש.

עומר, היום דוקטור מפורסם, בעל פיתוחים מיוחדים ועסקים בתחום הביו-רפואה, נזכר באותם ימי צו הריתוק כימים היפים בחייו, הרבה בזכות ההזדמנות להכיר אנשים כמו אדם פיש.

עם תחילת האינתפאדה הראשונה, בדצמבר 1987, הוחרף הדיכוי ובמקום צווי הריתוק הופעלו מעצרים מנהליים – "מעצרי מנע" ללא אשמה וללא משפט בתוקף תקנות ההגנה לשעת חרום. רג'א אגבארייה, יחד עם כ-10 פעילים מרכזיים אחרים מתנועת אבנא-אלבלד, הושמו במעצר מנהלי בבית המעצר ג'למי (קישון).

רג'א מספר כי העתירה נגד מעצרו המנהלי, שנשמעה בפני בית המשפט העליון, הוגדרה כ"תיק בטחוני סודי" ועורכי דין ערבים לא הורשו לייצגו. גם הוא יוצג על ידי אדם פיש מטעם האגודה לזכויות האזרח. הוא מספר כי אדם עודד אותו להביע את דעותיו הפוליטיות בכתב ובעל-פה ולהגן עליהן בפני בית-המשפט. זאת למרות שהישיבה הוגדרה כ"סגורה" מטעמי ביטחון ובעולם נוכחו, בנוסף לשופטים, לאדם ולרג'א רק חבורה של אנשי שב"כ. לבסוף, הוא מספר, הכריז השופט כי התרשם מכנות הטיעון הפוליטי והוא נכון לשבח את עמדת רג'א בבית המשפט, אבל "אין לו ברירה אלא להאמין" לעמדת שר הביטחון (יצחק רבין) שהחליט על המעצר המנהלי.

וזיכרון אישי קטן מאותה תקופה… היתה ערמה גדולה של ניירות שהיה צריך להגיש לבית המשפט העליון בבוקר המחרת באחת העתירות נגד המעצרים המנהליים. אדם הכין את כל הניירת להדפסה ואיריס טרחה ותיקתקה והדפיסה וסידרה הכל עד השעות הקטנות של הבוקר, כדי שאצא להגיש הכל במזכירות בית המשפט בירושלים. אבל, שאלתי את אדם מבעוד מועד, מתי תספיק לחתום על הניירות? אין בעיה, ענה. תחתום אתה בשמי: "אדם פיש". למראה מבטי הנידהם, כיצד אחתום על מסמכים משפטיים שיוגשו לבית המשפט העליון, הסביר שאין מניעה חוקית: "כפי שאני יכול לחתום באמצעות עט, אני יכול לחתום באמצעותך".

מלחמת גרילה משפטית

בעקבות רצח רבין ב-1995 קיבלו רשויות הביטחון הוראה לשנות גישה ולהחמיר בכל המיקרים שנוגעים ל"חתרנות יהודית". מתוך תחושת אחריות לסיכול "האיום הבטחוני" נפתחו מייד כל תיקי הפגנות השמאל בחיפה, תל-אביב וירושלים וכן פעולות המחאה שקיימו "ועד הסולידאריות עם ביר-זית" ודומיו בגדה המערבית נגד הכיבוש. בכל התיקים שבהם לא חלה התיישנות, עשר שנים לאחור, הוגשו כתבי אישום. אני אישית מצאתי עצמי תוך זמן קצר כאשר תלויים כנגדי עשרה כתבי אישום.

אדם פיש מחיפה, יחד עם מספר עורכי דין אחרים מתל-אביב וירושלים, הובילו מהלך נגדי לסיכול ההתפרצות הביטחוניסטית.

זכור לי תיק אחד בעניין הפגנה נגד הכיבוש שהתקיימה ברח' דיזנגוף בתל-אביב ופוזרה באלימות רבה. כ-15 איש נעצרו בהפגנה זו, רובם מפגיני שמאל קבועים, ונגד כולם הוגש כתב אישום באשמה של התפרעות והפרת הסדר הציבורי. נגד שניים מהעצורים, צעירים ערבים מלוד או רמלה, כלל כתב האישום האשמות חמורות יותר בתקיפת שוטרים.

עורכי הדין דאגו לכך שכל אחד מהנאשמים ייזכה לייצוג אישי על ידי עורך דין מיוחד. הם עמדו על כך שהמקרים שונים ואינדיבידואליים ולכל אחד נסיבות וטענות שונות ובכל נושא ונושא על כל עורך דין להביא את מלוא טיעוניו המיוחדים של שולחו בפני בית המשפט. אינו זוכר כמה ישיבות הספיקו להתקיים, אבל לבסוף הייתה זאת התביעה שהתחננה לבטל את המשפט המתיש והתנאי של עורכי הדין שלנו להסכים לביטול המשפט היה שיבוטלו גם כתבי האישום נגד שני הנאשמים הערבים. התנאי התקבל.

במקרה אחר, חסר עניין ציבורי, התנהל נגדי בבית משפט השלום בחיפה משפט בעניין משמרת מחאה שקטה במרכז הכרמל שבה נעצרתי כדרך שיגרה אך ללא אלימות מיוחדת. אדם מצא כי בעדויות השוטרים הם מדברים על "דחיפות" מצד המפגינים בזמן פיזור המשמרת, אך אין בעדויותיהם שום זיהוי ברור הקושר אותי לעברה כלשהי מלבד העובדה שנעצרתי (שכמובן אינה עברה בספר החוקים). היה ברור שכאשר השוטרים יופיעו בבית המשפט הם יזהו אותי בקלות, בהיותי הנאשם בתיק, יצביעו עלי ויגידו כי אני דחפתי ותקפתי. הפיתרון היה שאחלה ביום שבו זומנו השוטרים להעיד (זו אמורה הייתה להיות, אחרי הכל, ישיבת משפט, לא מסדר זיהוי להשלמת תיק החקירה). התיק נסגר בטענה של "אין על מה לענות" (No case to answer).

דרך חיים

עם השנים פתח אדם משרד עורכי דין פרטי (יחד עם רחל בן-ארי) שהפך לאחת הפירמות המצליחות בחיפה. הייתי פוגש בו במסדרונות בית המשפט. באחד המקרים שאלתי אותו "לאן אתה ממהר?" והוא ענה: "למלאכת עשיית האי-צדק". ההגנה על זכויות האזרח הייתה עבורו דרך חיים, לא תקופה חולפת. במסגרת המשרד הוא הקפיד על עיקרון ה"פרו-בונו" – להקדיש חלק מעבודת המשרד להגנה על אנשים ונושאים למען הצדק ושלא על מנת לקבל תמורה.

היה קשה להשיג אותו במשרד מעבר לסוללה של מזכירות, אך כאשר ידע שאני מחפש אותו היה מתקשר בחזרה, גם על חשבון זמנו הפרטי. הייתי מתייעץ איתו בעניינים שארגוני זכויות האדם הרגילים לא היו נותנים מענה. בהגנה על זכויות תושבי חליסה מול כרישי הנדל"ן, למשל.

בזמן ההתקפה הישראלית האחרונה על עזה (יולי אוגוסט 2014), כחלק ממסע השיסוי בתקשורת וברחוב נגד השמאל, הופיעו פרסומי הסתה, כולל תמונות ואיומים באלימות, כנגדי וכנגד אשתי ובני. דיברתי עם מספר ארגוני זכויות אדם שלא ראו מקום לפעל בנושא, עד שהיגעתי לאדם פיש שקיבל אותי (ולא בפעם הראשונה) כלקוח במסגרת ה"פרו-בונו". פניות חוזרות ונשנות מטעם המשרד למפיצי הפרסומים הובילו להסרת רוב הפרסומים מהרשת.

בפעם האחרונה שדיברתי איתו בטלפון אמר לי שהוא ממהר… יש סכנת הריסה של בתי מגורים בדליית אל כרמל והוא נוסע לשם לעצור את הדחפורים.

התכוונתי לסור למשרד להודות לו על העזרה בעניין פירסומי ההסתה, להנות מההזדמנות להפריע לו בעבודתו ואולי לדון בכמה דברים נוספים.

הנה נקטעו חייו באמצע – אחרי כל כך הרבה מעשים והשגים.

את מה שנותר לתקן בעולמנו נמשיך ונתקן – בכך גם נכבד את זכרו ומורשתו של אדם פיש.