Skip to content

התביעה במשפט המשוררת מנסה למכר את בית המשפט לסרטי סנאף פיגועים

(נוסח מקוצר של כתבה זו התפרסם באתר העוקץ. הכתבה כולה נמצאת גם באנגלית.)

ישיבת בית המשפט בעניין "מדינת ישראל נגד המשוררת הפלסטינית דארין טאטור" שנערכה ביום שלישי ה-28 במרץ 2017 נועדה להיות קצרה ואף משעממת. נשאר רק עד הגנה אחד ועדותו נועדה להיות טכנית בלבד. כיוון שאת הסיכומים ימסרו הצדדים בכתב, כאשר לכל צד יינתן כחודש לכתיבתם, ציפינו כי בעקבות ישיבה זו תיקבע השופטת עדי במביליה-איינשטיין את הישיבה הבאה למתן פסק הדין בעוד חודשיים וחצי או שלושה.

לבסוף צפינו בדרמה משפטית משובחת, עם אלמנטים אמנותיים מקוריים, כאשר במרכז עמדה הפעם על אמנות הקולנוע.

טענת האפליה באכיפה

העד האחרון מטעם ההגנה היה שוטר – פקד יניב המי – שבתוקף תפקידו במשטרה אחראי על תגובת המשטרה לבקשות הציבור במסגרת חופש המידע.

אחת מטענות ההגנה בתיק זה הינה קיום אפליה באכיפה: בעוד שהרשת מלאה בהסתה חמורה ואלימה נגד התושבים הערבים הפלסטינים בארץ, המשטרה והפרקליטות מעדיפים לחקור ולהעמיד לדין כמעט רק ערבים, גם כאשר התבטאו בצורה מתונה יחסית. בשלבים מוקדמים של המשפט הסנגור דאז, עו"ד עבד פאהום, ביקש מהשופטת להורות למשטרה ולפרקליטות למסור לו נתונים סטטיסטיים רלבנטיים כדי שיוכל לבסס את טענתו. השופטת סירבה לבקשה בטענה שאין אפילו בדל ראיה לאכיפה מפלה.

עורכי הדין המנהלים כעת את ההגנה, גבי לסקי ונרי רמתי, מצאו דרך לעקוף מכשול זה. מתברר כי במהלך יוני 2016 הגיש "פורום דו-קיום בנגב" בקשה במסגרת חוק חופש המידע לריכוז נתונים אודות חקירות, מעצרים וכתבי אישום בעבירות שעניינן פרסומי הסתה ברשתות החברתיות. תשובת המשטרה נמסרה למבקשים באוגוסט 2016 בידי פקד המי, וכעת הוא זומן למסור אותה גם כמסמך מטעם ההגנה במשפט טאטור.

בזמנו כיסו ג'ון בראון ונועם רותם את נתוני המשטרה כפי שהתקבלו בכתבה ארוכה ב"שיחה מקומית" תחת הכותרת "נתוני המשטרה: עשרות כתבי אישום נגד ערבים על הסתה, אפס נגד יהודים". נועם רותם פרסם מאמר נוסף בנושא באתר "העין השביעית".

עו"ד רמתי נתן לתביעה מראש את הנתונים כפי שקיבל אותם מפורום דו-קיום, אולם התברר שהנתונים שהביא עימו פקד המי לבית המשפט שונים. התובעת, אלינה חרדאק, טענה כי ההגנה הטעתה וניסתה למסור לבית המשפט נתונים שאינם מגובים על ידי עדות העד. לא, הסביר עו"ד רמתי, כל מה שהוא מבקש הוא להגיש לבית המשפט את הנתונים שהביא העד כפי שהביא אותם. התובעת נאלצה להסכים להגשת הנתונים. את הנתונים שהוגשו בפועל לא ראו הצדדים לפני הגשתם, והם יוכלו ללמוד את הפרטים רק לאחר שהדפים המודפסים ייסרקו לתוך התיק. העד גם לא ידע לענות על שאלות לגופו של עניין לגבי הנתונים בדוחות שמסר. הדוחות הופקו על ידי סטטיסטיקאית מטעם המשטרה והוא רק תיווך בהעברתם לציבור.

התביעה מפתיעה וזוכה בחודש מעצר נוסף למשוררת

בתום עדותו של פקד המי אמר עו"ד רמתי, שהגיע הפעם ללא עו"ד לסקי, "אלו הם עדי". בכך הסתיימה פרשת ההגנה. ציפינו כי ייקבעו לוחות הזמנים לסיכומים ולמתן הכרעת הדין, אך התובעת שלפה הפתעה. היא ביקשה לזמן עד נוסף, עו"ד חוסאם מוועד, שייעץ לטאטור בימים הראשונים שלאחר מעצרה.Waiting for the trial 2

כאן אנו חוזרים בפלאש-בק לטראומה של ה-11 באוקטובר 2015. בשלוש לפנות בוקר הקיף כוח מיוחד של משטרת נצרת בליווי משמר הגבול את ביתה של המשוררת, העיר את בני משפחתה ולקח את טאטור עימו למעצר וחקירות. טפח מהטראומה שמענו בעדותו של אחד השוטרים שחקר את טאטור באותו יום. הוא שאל אותה האם היא דתייה. כשנשאל על ידי הסנגור מדוע שאל זאת השיב שהיא לא חבשה כיסוי ראש בעוד שבתמונות בדף הפייסבוק שערה מכוסה. היא הסבירה כי השוטרים שלקחו אותה לא אפשרו לה אפילו לסיים להתלבש.

את המשך הטראומה תיארה טאטור בעדותה בבית המשפט. היא הוחזקה בניידת בחצר המשטרה כאשר השוטרים שעוברים במקום קוראים לה "מחבלת" ומקללים אותה. בשעה 5:40 בבוקר היא הובאה לחקירה ראשונה אך סירבה לענות על שאלות לפני שתיוועץ בעורך דין. בשעה 9:00 בבוקר הובאה שוב לחקירה לאחר שהתייעצה בעו"ד מוועד. החקירה נערכה לפני שהמשטרה בדקה את החומר במחשב ובטלפון שהוחרמו מטאטור, והחוקר הטיח בה האשמות רבות שרובן אינן מופיעות בכתב האישום שהוגש לאחר מכן. טאטור הכחישה כל מה שיוחס לה. במשך כל החקירות הבאות החוקרים הציגו בפני טאטור את הפרסומים שמצאו במחשב ובטלפון, היא הודתה בפרסומם והסבירה בפירוט את כוונתה מאחורי כל אחד מהם.

כאשר העידה טאטור בנובמבר 2016, בזמן החקירה הנגדית, היא נשאלה על ידי התובעת מדוע "שיקרה" באותה חקירה ביום הראשון למעצרה. היא הסבירה כי בפגישתה עם עורך דין מוועד הוא אמר לה כי מצבה חמור, כי היא עלולה להישפט למאסר 7 שנים, ויעץ לה להכחיש הכול. כיוון שבשלב זה לא היה ברור לא למשטרה ולא לטאטור מה ההאשמות כנגדה, קשה לדעת מה התמונה שעמדה בפני עורך הדין מתוך מה שאמרה לו העצורה המבוהלת והמבולבלת, ומה אכן ייעץ ללקוחתו. ספק עם הוא עצמו יזכור לאחר יותר משנה וחצי את פרטי השיחה ביניהם.

כעת דורשת התובעת להביא את עו"ד מוועד כעד מטעם התביעה כדי להזים את עדותה של טאטור בדבר הייעוץ שנתן לה.

עו"ד רמתי הופתע מהצעד הלא שיגרתי של התביעה להביא עורך דין כעד כנגד לקוחתו והתנגד בחריפות להזמנת העד. הוא ביקש להגיש את התנגדותו בכתב, אפילו למחרת היום, כדי שיוכל לנמקה כהלכה. השופטת לא רצתה לחכות והודיעה לסנגור שאם לא יטען היום היא תחייב אותו להופיע למחרת בבוקר באולם בית המשפט.

לבסוף הסביר עו"ד רמתי כי התנגדותו אינה על בסיס חוקי אלא על בסיס אתי, כיוון שהבאת עורכי דין להעיד נגד לקוחותיהם מהווה פגיעה חמורה ביכולת לקיים יחסי אמון ולאפשר התייעצות כנה, תנאי יסוד למתן הגנה משפטית הולמת לחשודים. לחילופין ביקש רמתי כי גם אם יובא עו"ד מוועד לעדות זו תוגבל למה שאמרה טאטור בבית המשפט לגבי ההתייעצות ביניהם.

השופטת אישרה את העדות וסירבה לבקשה להגביל אותה בהסתמכה על סעיף בחוק הקובע כי חיסיון היחסים בין עורך דין ללקוחו הינו זכות של הלקוח, אולם אם הלקוח בחר להסיר את החיסיון מחלק ממערכת היחסים אין הוא יכול להגביל את הסרת החיסיון לאותו חלק שנוח לו. את העובדה שטאטור התייחסה בעדותה, בעקבות שאלת התובעת, להתייעצות שקיימה עם עו"ד מוועד החליטה השופטת לפרש כהסרת החיסיון מטעם הנאשמת, למרות שברור שהנאשמת לא התכוונה לכך בשום צורה ולא הייתה מודעת להשלכות האפשריות.

בכל מקרה, קשה לראות כיצד עדותו של עו"ד מוועד יכולה לעזור לבית המשפט בהבנת הסוגיות שבמרכז כתב האישום. האישום כולו מתבסס על טקסטים שטאטור מודה בפרסומם וכל מה ששנוי במחלוקת הוא התרגום לעברית והשאלה אם פרסומים אלה מהווים הסתה או ביטוי פוליטי לגיטימי. לכל היותר יתכן כי התובעת רוצה לחזור ולנסות להציג את טאטור כשקרנית, דבר שגם הוא אינו רלבנטי לכתב האישום.

השופטת קבעה ישיבה מיוחדת לשמיעת עדותו של עו"ד מוועד ב-27 באפריל בשעה 12 בצהרים. פרוש הדבר כי המשפט יתמשך חודש נוסף וכך גם מעצר הבית ושלילת חרותה של טאטור.

חיים בסרט

התכוונו כבר ללכת הביתה כאשר התובעת הזכירה כי ברצונה להגיש לבית המשפט סרטונים שהציגה לעד ההגנה דר' יוני מנדל במהלך החקירה הנגדית (בישיבת המשפט הקודמת) וכי הדיון בהתנגדות הסנגור נדחה להיום.

מה שהתובעת הביאה עימה, במטרה לצרפו לחומר העדויות, היו דף נייר שעליו קישור לשלושה סרטוני וידאו באתר יוטיוב ודיסק צרוב שעליו קובץ טקסט ובו קישורים שיאפשרו לשופטת להפעיל בקליק את הסרטונים.Waiting for the trial

עו"ד רמתי התנגד להגשת הסרטונים מכל וכל. ראשית טען כי כיוון שהקישורים לא נרשמו בפרוטוקול בית המשפט בזמן שהסרטונים הוצגו לעד אין שום דרך לוודא כעת שאלו הם אכן אותם קישורים. התובעת מחתה בקול על כך שהסנגור מאשים אותה בניסיון להטעות את בית המשפט והוא השיב שכיוון שמדובר במשפט פלילי מספיק כי יתכן שנפלה טעות כדי שהראיה לא תתקבל ואין לו צורך לטעון לכוונת זדון.

מעבר לכך טען רמתי כי כדי שאפשר יהיה להציג את הסרטונים הם צריכים להיות מוגשים לפי דיני הראיות, כלומר צריך להביא עדים לגבי נסיבות ההסרטה, דבר שלא נעשה, וכי העובדה שהסרטונים הוצגו לעד אינה הופכת אותם לראיה. מנגד טענה התובעת כי הסרטונים אינם ראיה כנגד הנאשמת אלא נועדו לבחון את מהימנותו של העד דר' מנדל ועליהם להיות בפני בית המשפט בבואו להכריע לגבי עדותו כמומחה. טענה זו התקבלה על ידי השופטת שקבעה שלצורך בחינת תגובתו של העד לסרטונים אין חשיבות אם אלו סרטונים שעשו פלסטינים או מפוברקים על ידי השב"כ.

עוד טען עו"ד רמתי כי מאחר שאין מדובר בהגשת הסרטונים עצמם אלא קישורים לאתר יוטיוב, הרי שבעלי הסרטונים יכולים לשנות את תכנם כך שאין כל ביטחון שהקישור היום מוביל בדיוק לאותו תוכן שהוצג לעד לפני תשעה ימים.

סרט מדובר

לפעמים, כשאי אפשר לצפות בסרט עצמו, אפשר לפחות להתענג על סיפור העלילה. כך למשל בילו את זמנם האסירים בסרט המפורסם "נשיקת אשת העכביש". בישיבת המשפט הקודמת הסרטונים הוצגו לעד מתוך לפטופ שהוצב בשולי שולחנה של השופטת כאשר התובעת והסנגורים ניצבים לצדי העד. אנחנו כקהל קופחנו ולא ראינו כלום. הפעם זכינו לפיצוי בשמיעת תקציר עלילות הסרטים לא פעם אחת אלא בשלוש גרסאות שונות, מפי הסנגור, התובעת והשופטת, תוך כדי דיון על קבילות הקישורים כראיה.

הגרסה שהביא הסנגור הייתה המפורטת ביותר. הוא הזכיר כי שני הסרטונים הראשונים הוצגו לעד (שכזכור הובא כמומחה לתרגום) כמעין בחינה ספונטנית ליכולתו כמתרגם. כל מה שנרשם בפרוטוקול היו קטעי תרגום מתוך מה שנכתב ונאמר בסרטים. כיוון שהשופטת אינה יודעת ערבית, ברור כי צפייה בסרטונים לא תעזור לה לגבש חוות דעת מלומדת לגבי יכולתו כמתרגם. לכן לא ניתן לפרש את התעקשות התביעה על צירוף הסרטונים לחומר הראיות אלא כניסיון להכניס תכנים חדשים שיחזקו את פרשת התביעה. הסרטונים אינם חומר ניטראלי למבחן תרגום. בסרטון אחד מודיע פלסטיני על כוונתו לבצע פיגוע בתל אביב ולהיות שהיד. סרטון אחר נקרא "אוהבי הדקירות" ומופיעה בו תמונת הדיל השלמון, המוזכרת בשיר נושא כתב האישום, בין תמונות מבצעי פיגועים.

לגבי הסרטון השלישי, לעד הוצג קטע ממנו והוא נשאל מה ראה.  הוא ענה שראה זריקת אבנים ועוד סבב של האלימות משני הצדדים. כעת הבהיר לנו הסנגור מה מצאה התובעת בסרטון: הוצג בו גם רכב דורס שלושה נערים. עו"ד רמתי הבהיר כי צילום הדריסה שבסרטון מוכר לו כמקרה בו מתנחל דרס נערים פלסטינים. התובעת רצתה להוכיח ככל הנראה כי העד לא הזדעזע מספיק מהאלימות הפלסטינית שבסרטון…

התובעת עמדה על החשיבות שבית המשפט יצפה שוב בסרטונים כדי להבין את ההקשר לעדותו של העד. היא אף הציעה שבית המשפט יצפה שוב בסרטים יחד עם הסנגור כבר בישיבה זו כדי לוודא שלא השתנה בהם דבר מאז הוצגו בבית המשפט בישיבה הקודמת. הסנגור סרב.

הגרסה האלימה ביותר ששמענו, אם כי בצורה מופשטת, הייתה תיאורי העלילות שסיפרה השופטת. למרבה הצער, כמו מרבית דברי השופטת, דברים אלו לא נרשמו בפרוטוקול. היא הסבירה לסנגור כי אם, למשל, הוצג בסרט כיצד מרוצצים ראשי חתולים אבל העד כינה את הסרט "משחק עם חתולים" יש בכך כדי להעיד על גישתו של העד.

שיתוף הקהל

בהצגות המודרניות נהוג לפעמים לשתף גם את הקהל בהצגה. בישיבה הזאת זכינו לכך פעמיים.

בשלב אחד, כאשר הסבירה התובעת מדוע חשוב שבית המשפט יצפה שוב בסרטוני הפיגועים היא אמרה שזה חשוב לא רק כדי להבין את התנהגותו של העד אלא גם כדי להבין התרחשויות מסוימות בקהל…

בשלב הדיון על היכולת לשנות סרט יוטיוב לאחר שכבר פורסם טענה התובעת שידוע לה היטב כי סרט שפורסם אינו ניתן לשינוי בלי שישתנה הקישור. לכן הקישורים שמסרה אינם יכולים להוליך לתוכן שונה ממה שהוצג בבית המשפט קודם לכן.

הסנגור הסביר כי הוא חושב אחרת אך הוסיף כי הוא אינו מומחה כשם שהתובעת אינה יכולה להעיד כמומחית בנושא. העברתי לו פתק בו כתבתי כי יש לי ערוץ יוטיוב וכי אני נוהג לערוך סרטים לאחר פרסומם. הוא הציע להביא בו במקום עד בעל ניסיון בפרסום סרטוני יוטיוב שיוכל להעיד בשבועה.

לבסוף החליטה השופטת כי כיוון שאין בידה להכריע בשאלה העובדתית האם ניתן לערוך סרטונים לאחר פרסומם ביוטיוב היא לא תקבל בשלב זה את הקישורים. היה זה ניצחון ראשון במאבק הסיזיפי של ההגנה במשפט שבו כבר עברה התביעה הרבה גבולות והגיעה למחוזות הזויים.

ישוחרר פעיל זכויות האדם פיראס עומרי!

(כתבה כללית  יותר באנגלית על הרקע למעצר פעילי התנועה האסלאמית לשעבר התפרסמה ב-Free Haifa.)

בשעה 01:00 בלילה, לפנות בוקר יום רביעי ה-22 במרץ 2017, פשטו כוחות משטרה על בית משפחת עומרי בכפר סנדלה, כפר הנמצא בתוך הקו הירוק על הדרך המובילה מעפולה לג'נין. לפני שעצרו את אב המשפחה, פיראס עומרי, בן 45, הם זרעו הרס וטרור בבית, מפחידים את שני הילדים הקטנים שהוערו משנתם, מחפשים בצורה שנועדה לא למצוא דברים אלא לבלגן את הבית בשיטות המוכרות בכל משטר כיבוש צבאי. תמונות הבית שפורסמו בהרחבה בעיתונות הערבית מדברות בעד עצמן.

באותו יום הובא פיראס להארכת מעצר בבית משפט השלום בנצרת. התברר שהוצא כנגדו צו האוסר מפגש עם עורכי דינו. המשטרה ביקשה את הארכת מעצרו ב-12 יום ובית המשפט אישר 6.

פעיל זכויות אדם

פיראס עומרי הוא אחד הפעילים המוכרים בחוגים הפוליטיים בתוך הקו הירוק. הוא היה בעבר אסיר בטחוני וכשיצא מהכלא הקדיש את עצמו לזכויות האסירים הפלסטיניים, בין השאר במסגרת עמותת "יוסף הצדיק".

Firas_Omary_Home_after_Search

משטרת ישראל היתה כאן

בהמשך נהיה פעיל מרכזי ב"ועדת הזכויות" (لجنة الحريات) – אחת הועדות הפעילות ביותר מטעם ועדת המעקב העליונה של האוכלוסייה הערבית. הועדה עוסקת באסירים הפלסטינים כמו גם במקרים שונים של רדיפה פוליטית.

כאשר האסיר המנהלי העיתונאי מוחמד אלקיק שבת רעב ושכב באפיסת כוחות בבית החולים בעפולה היה פיראס עומרי בין הפעילים שבילו ימים ארוכים בבית החולים לצד מיטתו. כאשר שתי נשים יהודיות הפגינו נגד המעצר המנהלי בפתח בית החולים והותקפו על ידי אנשי ימין, פיראס בא להגן עליהן ונעצר על ידי המשטרה.

הארכת מעצר תוך מניעת פגישה

היום, שלישי ה-28 במרץ, הובא שוב פיראס להארכת מעצרו בבית המשפט בנצרת. משעה שמונה בבוקר חיכו במסדרונות בית המשפט בני המשפחה ועשרות פעילים ופעילות מהציבור הפלסטיני. בין הנוכחים היו שיח' ראאד סלאח, דר' באסל גטאס, יו"ר בל"ד עווד עבד אלפתאח, ח"כ אוסאמה סעדי ורג'א אגבריה ומחמד כנאענה ממנהיגי אבנא אלבלד.

The lawyers out

עורכי הדין הוצאו מהאולם

עומרי מיוצג על ידי צוות עורכי דין מעמותת מיזאן, אך הוא עדיין אינו מורשה להיפגש עם עורכי דינו. כדי לקיים איסור פגישה זה, ה"נוהל" הוא שהעציר כלל אינו נוכח במרבית הדיון בעניינו. לאחר שהדיון למעשה כבר הסתיים הוצאו עורכי הדין מהאולם כדי שהעציר יוכנס והשופטת, לילי יונג גפר, תוכל לדבר איתו.

שיטה זו מונעת לא רק שיחה והתייעצות בין העציר ועורכי הדין אלא גם מגע עין מרחוק ביניהם. זהו חלק מטרור פסיכולוגי שנועד לבודד את העציר ולשבור את רוחו. רק לאחר שהעציר הוצא מהאולם הורשו עורכי הדין להיכנס כדי לשמוע את החלטת השופטת שהודיעה על הארכת המעצר ב-6 ימים נוספים.

Hearing the news

רוצים לשמוע: בכמה ימים הוארך המעצר? ולמה?

עורכי הדין סרבו למסור לקהל הרב שהמתין לתוצאות הישיבה מה הן ההאשמות המיוחסות לפיראס לפני שיוכלו להיפגש עימו ולשמוע את תגובתו. כרגע ההאשמות הן בגדר אמירות בעלמה שהמשטרה מנפיקה כדי לקבל ימי מעצר – ועורכי הדין מסרבים להיות שופר עיוור לטענות לא מבוססות נגד שולחם שאינו יכול הגיב.

לא תקראו על זה בעברית

המעצר מכוסה בהרחבה באמצעי התקשורת בערבית אך לא תקראו עליו מילה בתקשורת העברית. זהו נוהל מקובל, שבמידה מסוימת נוח לכל הצדדים.

בדרך כלל פירוש מניעת המפגש עם עורכי הדין הוא שהעציר מעונה בחדרי החקירות הסודיים של השב"כ. כל עוד הוא אינו מודה בעבירות שהשב"כ רוצה להדביק לו, נוח לשב"כ להמשיך לנהל את החקירה בשקט. אם הנחקר יודה ויוגש כתב אישום יארגן השב"כ מסיבת עיתונאים חגיגית.

Closed doors

מאחורי דלתיים סגורות

אם החקירה תסתיים, כמו מרבית החקירות מסוג זה, ללא האשמה כלשהי, ילך הנחקר הביתה בשקט ודבר לא יתפרסם. כך השתחררו ראזי נבולסי, מג'ד כיאל וחסן נדף – פעילים בולטים אחרים שדיווחתי בעבר על נסיבות מעצרם.

אם התקשורת העברית תעלה על הנושא תוך כדי החקירה יתחילו הפוליטיקאים להסית נגד העציר ונגד הציבור הערבי בכלל והלחץ על השב"כ לסחוט הודאות בכל האמצעים או לתפור תיק יגבר. כך שהשקט בתקשורת העברית מגביר את הסיכוי שהעציר ילך הביתה…

מצד שני כך גם נשמר השקט הנפשי של הציבור היהודי, כולל זה הדמוקרטי, ששומע על המקרים הבודדים של מי שמורשעים בעבירות טרור אך יכול להתעלם מהשגרה של מעצרים, חקירות, שלילת זכויות יסוד ועינויים שהיא מנת חלקם של רבים מהפעילים הפלסטינים.

אז, בבקשה, אל תשתפו את הפוסט הזה…

עדכון מה-3 באפריל 2017

(מתוך דף הפייסבוק "נעצור את מתווה פראוור")

בית משפט השלום בנצרת האריך את מעצרו של פיראס עומרי, עד יום ראשון ה-9.4.2017. עומרי הוא מהפעילים המרכזים של ועדת החירויות והאסירים של ועדת המעקב, ופעיל לשעבר בתנועה האסלאמית (הצפונית) אשר הוצאה מחוץ לחוק בנובמבר 2015. זוהי הפעם השלישית בה מוארך מעצרו של עומרי, לשישה ימים בכל פעם, ללא הגשת כתב אישום כנגדו.

לפני יומיים, אחרי 10 ימים בתנאים של מניעת מפגש, סוף סוף הותר לפיראס עומרי לפגוש עו"ד.

כמו כן, אתמול הוארך מעצרו של ד"ר סלימאן אגבאריה, שהיה פעיל מרכזי באותה תנועה לפני הוצאתה מחוץ לחוק.

משפט המשוררת: הקרב על הנרטיב

(הכתבה שלהלן על ישיבת המשפט מה-19.3.2017 התפרסמה בשיחה מקומית. כתבה נוספת על אותה ישיבה מאת עפרה ישועה-ליית התפרסמה בהעוקץ. כתבה נוספת באנגלית התפרסמה ב-Free Haifa וב-+972)

מאז נעצרה המשוררת דארין טאטור מביתה שבריינה ב-11 באוקטובר 2015 חלפו כמעט שנה וחצי, שבראשיתן הוחזקה שלושה חודשים בכלא וחצי שנה במעצר בית והגליה בקרית אונו. כעת, בעוד משפטה בעוון פרסום שיר ושני סטאטוסים בפייסבוק מתנהל בבית המשפט בנצרת, היא נתונה במעצר בית בביתה תחת הגבלות קשות.

בנובמבר האחרון העידה המשוררת עצמה והודתה בפרסום השיר והסטטוסים המיוחסים לה בערבית. היא הסבירה שהתרגום שהגישה המשטרה מסלף ומעוות, ועמדה על כך כי כל מה שכתבה מהווה ביטוי לגיטימי להתנגדות פוליטית לכיבוש ולפשעי הצבא והמתנחלים נגד העם הפלסטיני. התובעת עו"ד חרדאק חקרה את טאטור חקירה נגדית במשך שלוש ישיבות ארוכות, שתים בנובמבר והאחרונה ב-26 בינואר, והטיחה בה שוב ושוב שהיא תומכת בטרור, אך המשוררת הכחישה ועמדה על דעתה.

ישיבה נוספת לשמיעת עדי ההגנה נקבעה ליום ראשון ה-19.3 בשעה 11:30 בבוקר. בשעה היעודה התכנסנו בקומה ג' של בית המשפט בנצרת, דארין טאטור, אביה תאופיק, עורכי הדין גבי לסקי ונרי רמתי וכעשרה מתומכיה של המשוררת. אלא שבאותה שעה ממש צבאו על דלת אולמה של השופטת עדי במביליה-איינשטיין עוד מספר חבורות של תובעים, עורכי דין ולקוחות שדיוניהם נקבעו לשעות הבוקר… כיוון שהדיון שלנו היה צפוי להתמשך הוא נדחה לאחר כל האחרים והחל רק בסביבות השעה 14:30.

האם מקובל לעצור משוררים?

עד ההגנה הראשון היה פרופסור ניסים קלדרון, המתמחה בחקר השירה העברית. בחוות הדעת שהגיש הוא מביא דוגמאות של שירים המכילים קריאה להתנגדות אלימה לשלטונות שונים ומציין כי בכל אותם מקרים לא ננקטו כל צעדים משפטיים נגד אותם משוררים. הוא מציין במיוחד שירים שפרסמו ביאליק וטשרניחובסקי ברוסיה הצארית ואת שיריו של אורי צבי גרינברג בתקופת שלטון המנדט הבריטי.

Dareen and Propf Calderon smaller

תאופיק טאטור, פרופ' קלדרון והמשוררת דארין – בהמתנה למשפט

את עיקר חוות הדעת ניתן לסכם בציטוט הבא מתוכה: "אותה מסורת הבחינה היטב בין תגובתו של משורר לבין תגובתו של אדם מן השורה. הקיצוניות, הסירוב לפשרה, והאלימות נתפסו על ידי קוראים, מבקרים, וגם על ידי השלטונות, כחסינים בפני תביעה  משפטית. שכן ביטוי קיצוני של משורר נתפס כזכותו, וחובתו, של המשורר להבעה רגשית מאוד, אינטנסיבית מאוד, וגם נענית לצרכים אסתטיים של ביטוי אמנותי. איש לא טעה בשירי אהבה ארוטיים מאוד שהם גם מעשה מגונה של התערטלות בציבור, ואיש לא טעה בשירי נקמה קיצוניים מאוד שהם גם קריאה אסורה לאלימות בפועל."

בחקירה הנגדית ניסתה התובעת לתקוף את חוות הדעת מכל כיוון אפשרי. האם הפריבילגיה של חופש הביטוי בשירה מותרת לכל משורר, גם למשורר מתחיל? גם למי שכתב רק שיר אחד? ומה פתאום הוא בכלל קובע כי טאטור הינה משוררת וכי מה שכתבה הינו שיר? פרופ' קלדרון לא התבלבל והבהיר שוב ושוב את עמדתו העקרונית בדבר חופש הביטוי הנרחב שצריך להינתן למשוררים. הוא החל להקריא קטעים משירה של טאטור כפי שהוא מופיע בכתב האישום כדי להוכיח לפי הקצב והסגנון שזהו אכן שיר ולבסוף הזכיר כי אף בכתב האישום עצמו מוגדרת האשמה כפרסום שיר. בניסיונה לערער על הגדרת טאטור כמשוררת "שכחה" התובעת טענות שהשמיעה היא עצמה בישיבות קודמות כי הסכנה בטאטור נובעת מעצם היותה משוררת ובכך בעלת השפעה על הציבור…

נראה לי כי הנקודה החזקה בעדותו של קלדרון הייתה ההשוואה למשטר האפל של הצאר ברוסיה ולמשטר המנדט הבריטי שלא התיימר להיות משטר דמוקרטי. למרות זאת משטרים אלו לא מצאו לנכון לעצור משוררים שהתבטאו בצורה חריפה יותר מהביטויים נושא כתב האישום. הוא אף הזכיר כי אורי צבי גרינברג לא נעצר בעוון שיריו גם כשקרא להתנגדות אלימה למשטר המנדט הבריטי בעוד זה נתון במלחמה נגד הנאצים.

בסוף חוות הדעת, כדי להראות שאין מדובר רק בשירה המיועדת לחוגים הספרותיים האליטיסטיים, מצטט פרופ' קלדרון מתוך השיר "מעוז צור ישועתי" את הקטע "לעת תכין מטבח / מצר המנבח". הוא מסביר כי "בכל שנה שרים יהודים יחד עם ילדיהם על אויביהם שמן הדין לכנות אותם כלבים מנבחים, ומן הראוי להכין להם מטבח, שהוא בלשון פשוטה טבח. ובצדק הם שרים. יש להם חשבון מר עם מדכאיהם. והם יודעים ששיר על מטבח איננו מטבח."

אני, כמי שפוצץ בעבר סדר פסח משפחתי מתוך התנגדות לשיר "שפוך חמתך על הגויים", מתקשה להזדהות עם הצדקת "מעוז צור". אך בוודאי שאין זה מקובל להעמיד לדין כל מי שמפיץ קריאה בוטה כזו לאלימות.

מיטב השיר כזבו

פרופסור קלדרון הופיע כמומחה לשירה עברית, אך כאשר נשאל על שירה של דארין נפל בפח התגובה הישראלית הכול-כך צפויה. הוא העריך שהשיר קורא להתנגדות אלימה, וזאת על סמך התרגום המעוות של השיר המופיע בכתב האישום והדעה הקדומה הישראלית המקובלת לפיה המונח "שוהדא" (המתורגם קולוניאליסטית ל"שהידים") מתייחס למי שמבצעים פעולות טרור.

הוא אף נשאל האם לדעתו השיר יכול להוביל לאלימות בפועל. הסנגורים התנגדו: מקובל בבתי המשפט הישראלים כי המומחיות לקבוע מסוכנות של אמירה מסוימת ומה מידת הסבירות שהיא תוביל לאלימות בפועל שמורה ל"מקצוענים" של השב"כ. מאחר שהתביעה לא טרחה להביא עד מומחה שינמק את מסוכנות השיר היא אינה יכולה לסתום את הפער על ידי מומחה לשירה עברית. השופטת אישרה את השאלה ופרופ' קלדרון אמר בביטחון כי השיר יכול להוביל לאלימות, אך זה אינו צריך לשנות את העיקרון כי אין להעמיד את המשוררת לדין על כתיבת שירה. דין טאטור כדין ביאליק וישראל אינה צריכה להיות פחות דמוקרטית ממשטר הצאר.

העד השני והעיקרי בישיבה היה דר' יוני מנדל, חוקר השפה הערבית בהקשריה החברתיים, העוסק בתרגום ספרות ערבית לעברית ומתמחה במקום השפה הערבית ביחסים בין יהודים וערבים בארץ. חוות הדעת שהגיש לבית המשפט, לבקשת ההגנה, כללה תרגום של השיר נשוא כתב האישום לעברית, ביקורת על התרגום המשטרתי המופיע בכתב האישום והערות רבות להסברת עולם התוכן הפלסטיני העומד מאחורי השורות הקצרות של השיר.

Yoni Mendel

דר' יוני מנדל – פותח צוהר לעולם המושגים הפלסטיני

אחד ההבדלים הבולטים בין התרגום המשטרתי לבין הנוסח שהגיש מנדל היה כמובן בשורה העוסקת בשוהדא: השוטר תרגם "ותלך בעקבות שיירת השהידים" ואילו מנדל כתב "לך בעקבות שיירת החללים". בהסבר הוא מתייחס בפרוט לנוהג הישראלי שלא לתרגם את המילה שהיד למונח המדויק, "חלל", תוך יצירת מושג מעוות שסביבו נבנו בקונטקסט העברי הקשרים שליליים שאינם מאפיינים את המושג במובנו הערבי. השארת מילים בערבית בתרגום וההימנעות משימוש במילה עברית מתאימה מסייעים גם ליצור ניכור ולמנוע קבלת הטכסט בהקשר האנושי הכללי שלו.

קטע אחר שבו התרגום המדויק הפוך ממש מהתרגום המשטרתי הוא בשורות: "אל תפחד מלשונות טנק המרכבה / שכן האמת שבליבך חזקה יותר / היא חזקה כל עוד אתה מתקומם במולדת / מולדת שידעה התקפות אך שכוחה לא תש". בתרגום המשטרתי מופיע במקום שתי השורות האחרונות "כל עוד אתה מתנגד במולדת / יחיו הרזוואת ולא יתעייפו". ההיפוך במשפט זה מסכם את ההיפוך שבטקסט כולו: בעוד שהטקסט כתוב מנקודת הראות של קורבן ההתקפות המתנגד להן מתוך הדבקות באמת ובצדק, התרגום המשטרתי המעוות מיחס לכותבת קריאה "יחיו הרזוואת" – מה שהשוטר המתרגם הסביר בעדותו כמתקשר עם פלישות השבטים הערבים לצרכי שוד בימי הג'אהליה שקדמו לאסלאם.

אפשר להתווכח אם יש בכלל תרגום מדויק של שיר. נראה לי כי הטיעון החזק ביותר של ההגנה במשפט שבמרכזו שיר יכול להיות כי כל תרגום של שיר, ואפילו כל קריאה של שיר בשפת המקור, היא בהכרח פרשנות סובייקטיבית. קשה לראות איך הבנת שיר יכולה להיות "מעבר לכל ספק סביר" כפי שנדרש בחוק הפלילי. בכל מקרה דר' מנדל עשה ניסיון כנה להבין את מילות המשוררת מתוך עולם המושגים הפלסטיני, בהתבסס על התמחותו בנושא זה בהקשר החברתי והפוליטי. זאת בניגוד למתרגם השוטר שלא רק נעדר כישורים לתרגום מקצועי אלא אף ביצע הטיה מכוונת של הנוסח כדי להשיג את מטרתו המפלילה.

חקירה נגדית מאוד

בתחילת החקירה הנגדית נהננו מאתנחתא קומית כאשר התובעת שאלה את דר' מנדל, כדרך אגב: "אני מניחה שאתה רגיל לתת חוות דעת מקצועיות ושקיבלת תשלום עבור חוות הדעת?" והוא ענה: "לא קיבלתי שום תשלום, הייתי צריך לבקש?" הוא הבהיר כי הוא אינו מכיר את הנאשמת ומעולם לא נפגש איתה, וכי נענה לבקשה לתת חוות דעת אובייקטיבית ללא תשלום. זו הפעם הראשונה שהוא מעיד כמומחה בבית המשפט.

התובעת הבינה כי עדותו של דר' מנדל חשובה ביותר לבסס את הסברי ההגנה בדבר מהות הפרסומים נושא כתב האישום ועשתה הכול כדי לערער את אמינותו. היא הציגה מאמרי דעה שפרסם בעיתון הארץ ב-2012 תחת הכותרת "מומחים גדולים לערבים" וב-2014 תחת הכותרת "חמאס – באמת אין עם מי לדבר?", ציטטה קטעים שהוצאו מהקשרם ותקפה את דעותיו הפוליטיות של העד. הסנגורים ביקשו מהשופטת להגביל את החקירה הנגדית לשאלות המתייחסות לנושא המשפט ולמומחיותו של העד כמתרגם, אך השופטת דחתה בזו אחר זו כל התנגדות מצידם ואפשרה לחקירה הנגדית להימשך כמעט חמש שעות.

Lawyer Gaby Lasky

עו"ד גבי לסקי: השופטת דחתה את כל ההתנגדויות

חלק גדול מהחקירה הנגדית נסב סביב אותה שורה יחידה בשיר, זו המתייחסת לחללים, ה"שוהדא". מנדל הסביר שוב ושוב כי ההקשר הערבי הפלסטיני של המילה "שהיד" שונה מהתדמית הישראלית שנוצרה לה. בעוד הישראלים רואים בערבי קודם כל את התוקפן שנוקט באלימות מנותקת מכל הקשר הרי הפלסטינים רואים עצמם כקורבנות של נישול וכיבוש וגם אם ישנה התקוממות עממית זוהי בעיקרה תגובה לאלימות הכיבוש. אם תגיד את המילה שהיד הישראלי יחשוב קודם כול על מי שפוצץ עצמו באוטובוס בעוד הפלסטיני יחשוב קודם כל על חולת הסרטן שמתה לאחר שנמנע ממנה לעבור במחסום.

מנדל חיזק את פירושו לתרגום החללים כמתייחס לקורבנות הכיבוש בהקשר המלא של השיר, שכל החללים המוזכרים בו הם קורבנות: הילד הירושלמי שנשרף מחמד אבו ח'דיר, התינוק עלי דוואבשה שנשרף בביתו בדומא והדיל אלהשלמון שנורתה במחסום בחברון. התובעת ניסתה להוכיח "מתמטית" שלא לאלו מתכוונת המשוררת כשהיא אומרת "תלך בעקבותיהם" שכן אף אחד אינו רוצה להירצח כמוהם. מנדל פתר את הפרדוקס בצורה הפוכה: הקריאה ללכת בעקבותיהם אין כוונתה הרצון למות אלא לא לשכוח ולא לזנוח את הקרבנות, לחבק את משפחת השכול הפלסטינית ולא להסכים להסדר שלא יכלול את הבטחת זכויות העם הפלסטיני.

לקראת הסוף, לאחר שעות של התשה, הציגה התובעת בפני דר' מנדל שלושה סרטונים מאתר יוטיוב שמציגים אלימות או קריאות לפגיעה אלימה מצד פלסטינים (אנחנו כקהל לא ראינו מה באמת מופיע בהם) ודרשה ממנו לתרגם אותם בפני בית המשפט. העד תרגם קטעים מהסרטונים תוך שהתובעת גוערת בו "אתה אומר שאתה מומחה לתרגום?" כיוון שלא התובעת ולא השופטת לא הבינו את תוכן הדברים בערבית, הרי שקשה לראות כיצד מבחן זה אכן נועד לבדוק את מומחיותו של העד בתרגום.

בשלב מסוים הציגה התובעת לעד קטע מסרט וביקשה ממנו לתאר לבית המשפט מה ראה. הוא השיב בעייפות שראה עוד קטע מהאלימות הבלתי פוסקת משני הצדדים. נראה כי מבחינת התובעת הוא נכשל בבחינה כיוון שלא מיהר להזדעזע מהאלימות הפלסטינית.

לבסוף נראה שנחשפה כוונתה האמיתית של התובעת בהצגת הסרטים: היא ביקשה להוסיף את הסרטונים שהוצגו לעד כחלק מחומר הראיות לתיק בית המשפט. בסרטונים אלו מנסה התובעת לקבע את הנרטיב הישראלי, בדיוק כפי שהסביר אותו העד, המציג את הפלסטינים כתוקפנים אלימים מחוץ לכל הקשר, ולמכר את בית המשפט ל"סנאף של פיגועים". הסנגורים התנגדו מכל וכול לצירוף הסרטונים וטענו כי העובדה שהסרטונים הוצגו לעד אינה הופכת אותם בשום צורה לחלק מחומר הראיות. הויכוח המשפטי הפך לדו-קרב של צעקות ועלבונות ולבסוף הודיעה השופטת שהדיון בקבילות הסרטונים יערך בישיבה הבאה.

בשעה 20:15 הסתיים סוף סוף יום מתיש של המתנה ודיונים.

מה הלאה?

הישיבה הבאה נקבעה ליום שלישי ה-28 במרץ בשעה 14:00 ובה אמורים להישמע אחרוני עדי ההגנה. התובעת ביקשה שסיכומי שני הצדדים יהיו בעל-פה, אך הסנגורים עמדו על כך שאופי המשפט מחייב טיעונים משפטיים מורכבים ובחינת סוגיות רלבנטיות במשפט המקומי והבינלאומי והצליחו לשכנע את השופטת להתיר להם לסכם בכתב. באם אכן יופיעו עדי ההגנה ביום שלישי הבא תהיה זו כנראה הישיבה האחרונה לפני מתן פסק הדין, שצפוי להינתן בעוד מספר חדשים. בינתיים ממשיכה המשוררת להיות במעצר בית.

יום בחיי משטרת המחשבות

(הכתבה הבאה פורסמה ב"שיחה מקומית" ב-12.3.2017. כתבה בערבית על חקירתה של סוהיר בדארנה פורסמה באתר "ערב 48" וב"חיפה אלחורה".)

שר המשטרה, גלעד ארדן, התרעם על מערכון בנושא "משטרת המחשבות" שהוצג בתכנית הסטירה "ארץ נהדרת"… לראיה הוא ציין את העובדה כי התכנית "השמאלנית" עדיין משודרת. אולם משטרת המחשבות פועלת במלוא המרץ וללא עכבות כאשר מדובר בציבור הערבי הפלסטיני. דוגמה אופיינית לדרכי פעולתה אפשר לראות במה שקרה לאחרונה לתושבת חיפה, סוהיר בדארנה.

בבוקר יום ראשון, ה-26 בפברואר, ענתה בדארנה לשיחת טלפון ממספר לא מוכר. הדובר הזדהה כחוקר במשטרת נצרת ודרש ממנה להגיע מיד לתחנה לצרכי חקירה. הוא סרב לפרט מה סיבת החקירה ואמר שהדבר יובהר לה כשתתייצב.Police invitation edited

לגברת בדארנה יש ניסיון עם הטרדות המשטרה נגדה ונגד חבריה, בתור פעילה פוליטית בחראק חיפה ובתור אם לשני בנים פעילים. אחד מהם הוא הסופר והעיתונאי מג'ד כיאל ש"הועלם" לפני מספר שנים על ידי השב"כ בעקבות ביקור (מקצועי ופומבי) בלבנון. היא לא הבינה מה כבר יכול לגרום דווקא למשטרת נצרת לחפש אחריה, אך עמדה על זכותה לקבל הזמנה בכתב ולתאם מועד סביר יותר לחקירה. השוטר עמד על כך שמדובר בחקירה דחופה. לבסוף נקבעה החקירה ליום המחרת, והזמנה כתובה (מצורפת) נשלחה למספר הפקס שמסרה לשוטר.

למחרת נאלצה בדארנה להחסיר יום עבודה ולצאת בשעה מוקדמת באוטובוס לנצרת. כאשר הגיע לעיר היא התקשתה למצוא את תחנת המשטרה המוחבאת בסמטה במרכז העיר. לבסוף הציגה את ההזמנה בתחנה והופנתה אל החוקר.

החוקר פתח בכך ששאל את בדארנה האם היא מעוניינת להתייעץ בעורך דין לפני החקירה. היא השיבה לו כי אין לה מושג באיזה עניין היא נחקרת ולכן אינה יודעת עדיין עם תזקק לעצת עורך דין. רק אז הודיע לה החוקר כי היא נאשמת ב"הסתה נגד שוטרת" בעקבות פוסט שהעלתה בפייסבוק. הוקל לה והיא אמרה כי לא נראה לה שתזקק לעורך דין.

החוקר הציג לבדארנה תצלום מסך של הפוסט שבעקבותיו הוזמנה לחקירה. הייתה זו תמונה (מצורפת בזה) של בחורה ערביה שהתגייסה למשטרת ישראל. התמונה נלקחה מתוך ידיעה עיתונאית ומקורה ככל הנראה דוברות המשטרה. השוטרת שבתמונה חובשת חג'אב שחור. ליד התמונה הוסיפה בדארנה שלוש מילים: "השחור מתאים לך".

Police women picture - FB status

העילה לחקירה – סטאטוס בפייסבוק

בדארנה הסבירה לחוקר כי "השחור מתאים לך" הוא שם ספר מפורסם של הסופרת האלג'יראית אחלאם מוסתגאנמי. הפוסט, הספר והחקירה כולה היו בערבית, מלבד הקטעים בהם החוקר הערבי היה עובר משום מה לעברית. בכל מקרה, בדארנה הסבירה כי אינה רואה איך פרסום פוסט כזה יכול להיחשב להסתה.

החוקר ניסה להרחיב את הדיון לעמדותיה הפוליטיות של בדארנה. האם היא נגד הגיוס לצבא ולמשטרה? כן, היא מתנגדת לגיוס. האם היא מתנגדת לכך שהשוטרת התגייסה מפני שהיא מוסלמית? או שמא היא מתנגדת לכך שבנות יתגייסו? לא, השיבה, היא מתנגדת לכך שערבים יתגייסו למשטרת ישראל, בלי קשר לדת או למין. הוא שאל את בדארנה האם היא פעילה פוליטית. כאשר סירבה לענות אמר שהוא יודע במילא וייעץ לה להוריד פרופיל. בשלב מסוים מצא השוטר צורך לציין כי נראה שיש הבדל גדול בין דעותיו הפוליטיות לבין אלו של הנחקרת…

החוקר סיפר שהוא אישית מכיר את השוטרת שתמונתה פורסמה. הוא האשים את בדארנה כי היא פרסמה את התמונה "כדי ללכלך את שמה". אם זאת הוא מצא לנחוץ להבהיר כי לא השוטרת "הנפגעת" ולא משפחתה לא הגישו תלונה בנושא.

החקירה התארכה והחוקר הסביר לבדארנה כי תפקידו הוא לעקוב אחר מה שאנשים מפרסמים בפייסבוק ולהזמינם לחקירות. את הדף עם צילום המסך שלה הוא שלף מתיק עבה ובו צילומי מסך רבים. הוא התגאה כי כל יום הוא מזמין ארבעה או חמישה אנשים לחקירה. בדארנה לא התאפקה ושאלה את החוקר מה דעתו לגבי האלימות בחברה הערבית, מעשי הרצח, הגנבות ומעשי האונס. האם כל אלו לא מטרידים את המשטרה ומה שנותר לה הוא רק לעקוב אחר הפרסומים בפייסבוק?

Al-Aswad Yalik Bik - book by Ahlam

הספר – "השחור מתאים לך"

אחרי שיחה ארוכה "שלא לפרוטוקול" הודיע השוטר כי הגיע הזמן לערוך חקירה בכתב. הוא הודיעה לבדארנה כי היא חשודה ב"גרימת נזק נפשי" לשוטרת והחל לחזור על אותן שאלות שוב.

החקירה התארכה כשלוש שעות. לקראת סיום הודיע החוקר לבדארנה כי יהיה עליה להשאיר בידיו את הטלפון הנייד למספר ימים כדי ש"יפרק אותו" ויבדוק אותו. כאן כבר לא יכלה בדארנה להתאפק. היא הודיע לחוקר כי כיוון שהיא אינה חשודה בשום עברה היא מסרבת למסור לו את הטלפון, ואם הוא עומד על כך היא מבקשת ראשית להתייעץ עם עורך דין. החוקר יצא להתייעצות ולבסוף חזר, הודיע שהוא מוותר על בדיקת הטלפון ואיפשר לבדארנה להשתחרר.

בחקירה זו, שהיא עניין יומיומי, לא קרה שום דבר מיוחד. למעשה בזכות ניסיונה של בדארנה ונכונותה לעמוד על זכויותיה הנזק שנגרם לה היה נמוך ממה שנגרם לנחקרים רבים אחרים. דווקא שגרה יומיומית זו מראה כמה קל לדרוך על זכויות הערבים הפלסטינים בישראל וכיצד משטרת המחשבות מטעם "הדמוקרטיה" היהודית מתייחסת בפטרנליזם קולוניאליסטי לנתיניה.

Sueir Badarneh

סוהיר בדארנה – התבקשה להוריד פרופיל

להפיל את החומות בדרך למדינה דמוקרטית אחת

(המאמר שלהלן התפרסם ב"שיחה מקומית" ב-26.2.2017)

הדיון על "פתרון המדינה האחת" השתדרג לאחרונה בזכות שני הנשיאים, טראמפ וריבלין, שדיברו עליה כפתרון אפשרי למה שנראה כסכסוך נצחי ובלתי פתיר בין ישראל והפלסטינים. קשה לחשוב על הצלחה שיווקית גדולה יותר, כאשר פתרון שאינו נתמך על ידי שום כוח פוליטי מאורגן, מפלס את דרכו למרכז השיח הפוליטי. האם מדובר במזימה מסוכנת או שהמציאות מבצבצת מבעד לענני האשליה והשקר?

כעת מנהלים תומכי "פתרון שתי המדינות" מאבק נואש להחזיר את השד לבקבוק ולשכנע את כולנו ש"השתיים" הן המשחק היחיד בעיר (או הפוליטיקה הרצינית היחידה(. ובכן, אולי הגיע הזמן שתומכי המדינה הדמוקרטית האחת יציגו עמדה ברורה במקום הקריקטורה המגחכת שמציגים מתנגדיהם.

תחילה קצת עובדות: בפלסטין שולטת כבר מזמן מדינה אחת, מהנהר ועד הים, מדינת אפרטהייד קולוניאליסטית גזענית. המדינה הזאת, ישראל שמה, לא הוקמה ב-1967 אלא ב-1948, על 78 אחוזים משטח הארץ, תוך גרוש מרבית האוכלוסייה הערבית הפלסטינית והכפפת אלו שנותרו למשטר צבאי של גזל, דיכוי ואפליה. ב-1967 בסך הכול הושלמה התכנית עם ההשתלטות על 22% האחוז הנותרים מהארץ (בנוסף לסיני ולגולן הסורי).

אם מדברים על פתרון, צריך ראשית להבין מה הבעיה אותה רוצים לפתור. מבחינת הפלסטינים הבעיה הראשונית והגדולה ביותר היא בעיית הפליטים, אלו שגורשו בטהור האתני המסיבי של 1948 ואלו שגורשו בכוח או נאלצו להגר בעקבות רדיפות המשטר אחרי כן. בעיה קיומית נוספת היא משטר הדיכוי והאפליה המתקיים בצורות שונות נגד כל הערבים הפלסטינים בכל חלקי הארץ.

"פתרון שתי המדינות" הוא אשליה שימושית

רבים מתומכי "פתרון שתי המדינות" עושים זאת בשם הריאליזם – אולי זה אינו צודק אך זהו הפתרון האפשרי. הנחת היסוד הפוליטית מאחורי טענה זו היא כי טוב ליבה של ישראל או רצון האימפריאליזם לעשות סדר אזורי יאפשרו לפלסטינים לחיות בבנטוסטאן עצמאי למחצה ובכך יקלו עליהם את סבל הכיבוש.1280px-clinton_netanyahu_abbas_15_sep_2010

50 שנות "ריאליזם" כזה הביאו את תנועת השחרור הפלסטינית להתייצב כקבצן ולבקש חסדים מהאחראים לסבל עמה בממשל האמריקאי ולעשות עוד ועוד ויתורים לישראל. במהלך עשרות שנים של "תהליך שלום" עקר שילם העם הפלסטיני מחיר יקר בויתור על עקרונות תנועת השחרור שלו ללא הישג מוחשי. בפועל הפכה הרשות הפלסטינית לכלי לדיכוי עמה בשרות הכיבוש בעוד הציונות ממשיכה בתכנית הנישול הקולוניאליסטית.

אשליית שתי המדינות לא נמוגה נוכח המציאות מפני שהיא משרתת אינטרס ברור. היא אינה תחליף למציאות של מדינת אפרטהייד אחת אלא עלה תאנה המאפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. כך אפשר לטעון כי הנעשה בשטחים שנכבשו ב-1967 אינו מעניינו, כיוון שזהו כיבוש זמני, ולכן אין בעיה עם השלילה המוחלטת של זכויות האדם של מיליוני אנשים החיים שם. כך ניתן להמשיך ולטעון שישראל הוירטואלית בגבולות 1948 הינה מדינה דמוקרטית, דבר המהווה תנאי יסוד לשיווק ישראל בעולם ולתמיכת מעצמות המערב בה.

הפיתרון הדמוקרטי

כיוון שכבר 50 שנה מתקיימת בפלסטין מדינה אחת, ברור כי "מדינה אחת" אינה הפתרון עבור קרבנותיו של שלטון זה. הבעיה היא אופייה הגזעני, המתנחל והמדכא, של המדינה. לכן הפתרון הוא חזרת הפליטים וכינון משטר דמוקרטי. בניגוד למוכרי אשליית שתי המדינות אין אני טוען כי השגת דמוקרטיה בפלסטין הינה משימה קלה או מהירה. אולם המאבק למען מדינה דמוקרטית אחת מציב אותנו מול הבעיות האמיתיות ומציג פתרון צודק ובר קיימה לבעיות אלו.

האם זה בכלל אפשרי? יש להבין כי כל עוד מתקיים משטר של גזל ואפליה יאבקו המדוכאים נגד משטר זה שיגיב בצעדי דיכוי הולכים וגוברים וכך הסכסוך יימשך ויחריף. רק משטר צודק שייתן זכויות מלאות לכל תושבי הארץ יוכל לסיים את הסכסוך ולהבטיח יציבות ושגשוג.

מעבר לכך, אנו חיים בעולם שמשתנה במהירות. ישראל היא שריד מאוחר של הקולוניאליזם האירופי ששלט פעם במרבית העולם. כוחה מתבסס על ההגמוניה האמריקאית המתפוגגת במהירות ועל הקיפאון המוחלט של המשטרים הערבים שכבר הוביל את האזור כולו למרחץ דמים. האזור כולו עובר ויעבור תהפוכות רבות ושינוי מערך הכוחות האזורי יכול לשנות גם את תמונת הסכסוך הישראלי פלסטיני והישראלי ערבי.

שתי אשליות לעם אחד

פרספקטיבת "שתי המדינות" משמשת גם לפילוג העם הפלסטיני, תוך שהיא מוציאה לחלוטין את הפליטים מחוץ למשוואת הפיתרון. בתהליך הפוליטי מוגבלת ההנהגה הלאומית הפלסטינית מראש לדרישת עצמאות בגדה וברצועה. מליון וחצי פלסטינים בתוך הקו הירוק נדרשים לוותר על שאיפותיהם הלאומיות ולקוות רק לשיוויון זכויות אזרחי במסגרת ישראל היהודית. אלו ואלו תלויים ברצונה הטוב של ישראל ובנכונות "הרוב היהודי" המלאכותי לוותר על זכויות היתר שלו.

האשליה העמוקה ביותר אינה בבחירה לכאורה בין "שתי מדינות" ל"מדינה אחת", אלא בגישה לפתרון בעיות היסטוריות כאילו מדובר בקניות בסופרמרקט בה את\ה לוקח\ת מהמדף את המוצר בעל העטיפה הנאה או הפרסומת הסקסית. למעשה מדובר במאבק בין כוחות בעלי אינטרסים מנוגדים, כאשר הצד החזק מכתיב את המציאות הפוליטית. המדוכאים והמנושלים אינם צריכים "לבחור פתרון" אלא להיאבק לשינוי יחסי הכוחות כך שתהיה להם יכולת אמיתית להשפיע על גורלם.

אחדות במאבק

בפועל הכיבוש והאפרטהייד נמשכים בכל שטחי פלסטין והמשימה שלנו היא להיאבק נגדם. מי שמעוניין במאבק להפסקת הדיכוי הם קורבנות דיכוי זה, וכדי לעמוד מול דורסנות השלטון עליהם להתאחד. במציאות בארץ פרוש הדבר קודם כול אחדות תנועת השחרור של הערבים הפלסטינים, בכל חלקי פלסטין ובגלות, במאבק אחד למען זכויותיהם האנושיות והלאומיות ולמען עתיד של חרות. הבסיס לאחדות זו היא תכנית פוליטית שתבטיח את מלוא הזכויות לכולם, תכנית המדינה הדמוקרטית האחת.

תכנית שתי המדינות מנציחה גם את החלוקה בין ערבים ויהודים במאבק היומיומי נגד הדיכוי ובמאבק לפתרון פוליטי. היא מפנה את תומכי הדמוקרטיה בקרב היהודים לפעול כחלק מ"המחנה הישראלי" ולהשפיע על הנהגתם הציונית שתעשה שלום עם "האחר הפלסטיני".

בפועל כולנו תושבי הארץ, שכנים ושותפים למאבק אחד. חייבים להפיל את חומות החלוקה העדתית בתוך המחנה הנאבק למען הצדק והשלום לפני וכדי שנוכל להפיל את חומות הבטון. תכנית המדינה הדמוקרטית האחת מציבה, כבר מעכשיו, פרספקטיבה של מאבק משותף למען המטרה המשותפת, תנועה דמוקרטית אחת שתהווה את המודל והמכונן של המדינה האחת. אנו מצטרפים למאבק הפלסטיני לא כדי להגיד "להם" מה לעשות אלא כדי לזרז את השחרור מהכיבוש, מהאפרטהייד ומהסכסוך הבלתי פוסק שהם גורמים. שחרור זה יהיה השחרור של כולנו. רק בעקבותיו תהיה לנו לא רק הזכות אלא גם האפשרות לקבוע ביחד את עתידנו המשותף.

 

המשוררת דארין טאטור סיימה להעיד… אך היא עדיין עצורה זה חמישה עשר חודשים בגין שיר ופוסט בפייסבוק!

מאת: עפרה ישועה-ליית

במשפטה של המשוררת דארין טאטור הסתיימה החקירה הנגדית

ההגנה: נדרוש הקלה בתנאים הקשים של מעצר הבית

  • ארגון הסופרים הבינלאומי פן: היא סומנה כמטרה בגין שירתה – יש לשחררה מייד

 

בבית משפט השלום בנצרת הסתיימה ביום חמישי (26 בינואר 2017) חקירתה הנגדית של המשוררת דארין טאטור, ששיר ופוסט שכתבה בפייסבוק הביא להאשמתה ב"הסתה", לשלילת חירותה זה 15 חודשים ברציפות, ולהפיכתה לאייקון בינלאומי של דיכוי חופש הדיבור במדינת ישראל. 

במרכז כתב האישום מופיע שיר שכתבה טאטור נגד פשעי הכיבוש והמתנחלים. במהלך החקירה הנגדית שנמשכה כשש שעות בישיבה זו (בנוסף לשתי חקירות ממושכות בישיבות קודמות של המשפט בנובמבר) ניסתה התובעת מטעם המדינה לגרום לטאטור להודות שהיא מזדהה עם מטרות אירגון הג'יהאד האיסלמי ותומכת באלימות וב"אינתיפאדת הסכינים", טענות שהמשוררת הכחישה. עורכת דינה גבי לסקי חזרה וציינה שההאשמות מבוססות על תרגום לקוי של המונחים הפלסטינים לקריאה ל"התקוממות עממית" ו"התנגדות". בישיבות הבאות תציג ההגנה את עדיה, בהם מומחים לתרגום מערבית, לספרות עברית ולשאלה, מה נחשב "הסתה" במציאות הישראלית. המשפט מתנהל בפני סגנית נשיא בית משפט השלום בנצרת השופטת עדי במביליה-איינשטיין.

אירגון הסופרים הבינלאומי "פן" הוציא בספטמבר האחרון גילוי דעת שבו נאמר כי לאחר עיון  בהאשמות נגד טאטור האירגון משוכנע כי המשוררת סומנה כמטרה בגין שירתה ופעילותה הפוליטית וקורא לשחרורה המיידי ללא תנאי וביטול מיידי של כל ההאשמות נגדה.

טאטור נעצרה בחודש אוקטובר 2015, ולאחר שלושה חודשים שבהם הוחזקה בבתי כלא שונים הועברה למעצר בית בתנאים חמורים הרחק מבית מגוריה בריינה שליד נצרת. רק אחרי שבעה חודשים נוספים התאפשרה חזרתה למעצר בית בבית הוריה. החל מחודש נובמבר מותר לה להגיע למקום עבודתה בשעות היום אך תמיד בלוויית "משמורן". תנאי מעצר הבית הדראקוני ממשיכים לכלול ניתוק ואיסור שימוש ברשת האינטרנט, ובית משפחת טאטור נותק מהרשת. למשוררת אסור להשתמש בטלפון חכם או אף להשתמש במחשב שאינו מחובר לרשת האינטרנט. היא לא יכולה לצאת בשעות הערב לסרט או לביקורים שכן יש לה מספר מועט של "שעות איוורור" בכל שבוע, וכל יציאה שלה מחייבת ליווי של בן משפחה משמורן.

עורכת הדין גבי לסקי אמרה כי עם סיום פרשת עדותה של דארין יעתור משרדה באופן מיידי לביטול או לפחות הקלה משמעותית בתנאים הקשים של מעצר הבית. לסקי הביעה תמיהה על ההתמשכות ה"בלתי סבירה" כדבריה של ההליכים המשפטיים נגד המשוררת בגין התבטאות בפייסבוק, ובחילופי דברים עם התובעת במהלך המשפט האשימה את המדינה בהתעמרות בנאשמת. בקיץ האחרון הציעה התביעה "עיסקת טיעון" שעל פיה על דארין להודות באשמת ה"הסתה" ולרצות לפחות תשעה חודשי מאסר בפועל, אך המשוררת דחתה את ההצעה.

הישיבה הבאה של בית המשפט נקבעה ליום 19 במרס.

 

 

 

ישוחרר העציר המנהלי מחמד אברהים מכאבול שבגליל!

[הכתבה הבאה פורסמה היום (23.1.2017) בשיחה מקומית. תרגום לאנגלית פורסם ב-Free Haifa]

אומרים שאם המשטרה תפשפש מספיק בעברו של כל אחד מאיתנו הרי שהיא תמצא סיבה חוקית למעצר ולמשפט. מסתבר שגם לכלל הזה יש יוצאים מהכלל. אחד מהם הוא המקרה של מחמד אברהים, טכנאי מחשבים בן 20 מהעיירה כאבול שבגליל המערבי. לא רק המשטרה, גם השב"כ עשה כל מאמץ כדי להעמידו לדין, אך לבסוף לא נמצאה שום סיבה חוקית לכך ולכן הוא נעצר במעצר מנהלי, ללא אשמה וללא משפט.

מחמד מסתבך

מה שסיבך ככל הנראה את מחמד היה אהבתו למסגד אל-אקצא… הוא לא היה פעיל פוליטי אבל הרבה לנסוע לירושלים להתפלל במסגד שחלק ממנהיגי ישראל שואפים להרוס כדי לבנות במקומו את בית המקדש השלישי.

ההתקלות הראשונה של מחמד עם החוק היתה כאשר רצו השוטרים לעצור אישה בחצר המסגד והוא זרק עצמו בינה לביניהם ונעצר במקומה. הוא בילה את הלילה במעצר במוסקוביה (מגרש הרוסים) ולמחרת שוחרר על ידי השופט בהעדר עבירה כלשהי.

אחרי המעצר הראשון השוטרים כבר הכירו את מחמד וכאשר היו רואים אותו בחצר המסגד נהגו לעצור אותו. כך נעצר כבר חמש פעמים, ושוחרר חמש פעמים, לאחר שלא הואשם בשום עברה. מדי פעם היה נדרש לחתום על התחייבות להתרחק מירושלים לתקופת מה כתנאי לשחרור.

ב-11 במאי 2016, בשעה 3 לפנות בוקר, בא כוח משטרתי מיס"ם נצרת, יחד עם איש שב"כ, והעירו את בני המפחה משנתם. איש השב"כ הממונה על האזור אפילו לא הכיר את מחמד הצעיר אותו בא לעצור – הוא פנה לאב ושאל אותו מי זה מחמד… מה שמוכיח שוב כי הסיבה למעצר שייכת למקום אחר – לירושלים.

חיפוש וחקירה

לאחר חיפוש בחדרו של מחמד ובמספר חדרים נוספים בבית, השוטרים לקחו עימם בנוסף למחמד עצמו גם את כל המחשבים שנמצאו בבית, כולל מחשבים של לקוחות שהיו בתיקון.

המשפחה המבוהלת התרוצצה מתחנת משטרה אחת לשניה כדי למצוא להיכן לקחו את הבן. לבסוף הודיעו להם כי הוא נמצא במעצר אצל השב"כ בפתח תקווה.muhammad-ibrahim-sitting

בתקופת החקירה נאסר על מחמד להיפגש עם עורך דין. הוא נחקר בתנאים קשים, תוך מניעת שינה וכל שיטות החקירה ה"מיוחדות" של השב"כ. פעם אחת נחקר ברציפות 22 שעות כשהוא קשור אל כיסא.

25 ימים של חקירה אינטנסיבית לא הולידו כלום, ההר לא הוליד אפילו עכבר. לבסוף הגיעה ישיבת בית המשפט שבה אמור היה מחמד להשתחרר. אלא שאז הודיעו אנשי השב"כ לשופט כי הם מתכוונים להפעיל נגד מחמד מעצר מנהלי. השופט עיכב את שחרורו ליום עד ששר הביטחון יחתום על הצו, שאכן נחתם על ידי אביגדור ליברמן ב-5 ביוני 2016, לתקופה של חצי שנה.

הנקמה על כשלון השב"כ בסחיטת הודאה ממחמד ובהעמדתו לדין היא כנראה הסיבה הנוספת להוצאת צו המעצר המנהלי. יש כאן מסר מאיים לנחקרים: אם לא תודו נעצור אתכם בכל מקרה, לכן עדיף לכם להודות גם אם לא עברתם על החוק.

אגב, למרות שהחקירה נסתיימה מזמן, ולמרות שלא הוגש כתב אישום, המחשבים, כולל אלו של הלקוחות, לא הוחזרו עד היום.

המעצר המנהלי ככלי של המשטר הצבאי

"הפיקוח השיפוטי" על הליך המעצר המנהלי נגד מחמד אברהים מתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה. בתקופה הראשונה יצג אותו בהליך זה מרכז "עדאלה". למעשה אין מדובר בהליך שיפוטי או בהגנה משפטית אלא בהליך פורמאלי חסר כל תוכן. ההאשמות או החשדות לא נמסרו לעצור עד היום הזה ואף לא לעורכי דינו. כל טענות השב"כ הן "חומר סודי" שנמסר לשופט ללא נוכחות החשוד או נציגו. פעם, כאשר עורך דין אראם מחאמיד מטעם עדאלה הוצא מאולם בית המשפט בעת הגשת החומר הסודי אך השאיר אחריו את תיקו, מיהרו נציגי המדינה להוציא גם את התיק.

לא רק שעורכי הדין של מחמד אינם נוכחים בעת הגשת החומר הסודי, בני המשפחה אינם מורשים כלל להיות באולם בעת הדיון, אפילו לא כדי לשמוע את טיעוני ההגנה. במקביל הוטל איסור מוחלט לדווח על הדיונים בעניין. רק בראשית החודש (ינואר 2017), בעקבות פניית העיתונאי ג'קי חורי (מרדיו אלשמס והארץ), אישרה הצנזורה הצבאית שאין מניעה לדווח. במילא אין מה לדווח מלבד העובדה שאין כלום כי לא היה כלום והכלום הזה הוא סוד מדינה.

ב-5 בדצמבר היה המעצר אמור להסתיים, אלא שאז הודיעו למשפחה כי צו המעצר יחודש לשישה חודשים נוספים. הפעם יצג את מחמד עו"ד עמר ח'מאיסי מעמותת "מיזאן". השופט עצמו התקשה להבין את ההצדקה להארכת המעצר ללא אשמה ושאל את אנשי השב"כ האם מבחינתם מעצר מנהלי הוא מעצר עולם… אולם לבסוף חזר הטקס הרגיל: העצור ונציגיו הוצאו מהאולם ואנשי השב"כ התייחדו עם השופט שלבסוף חזר ואישר את המעצר. ההליך השיפוטי הבא בהצגת "הביקורת השיפוטית" על המעצר הנוגד את כל כללי המשפט נקבע ל-15 במרץ.

ישבתי עם עו"ד ח'מאיסי שהסביר לי את הבסיס המשפטי למעצר המנהלי… ובכן, לכל מי שנהג להתרעם על מעצר ללא משפט לפי חוקי הקולוניאליזם מטעם המנדט הבריטי (ראו בויקיפדיה: תקנות ההגנה לשעת חרום 1945), יש לנו כעת מעצר ללא משפט כולו כחול לבן בהתאם לחוקי החרום 1979 כראוי למדינה יהודית ו"דמוקרטית" (החוק כל כך חדש, רק בן 38 שנה, שעדיין אינו מוסבר בויקיפדיה). הסמכות לחתום על המעצר המנהלי נתונה בידי שר הביטחון – כלאמר זוהי סמכות צבאית בעיקרה שנועדה להזכירנו כי מתחת למעטה הדק של דמוקרטיה לכאורה אנו חיים כולנו תחת משטר כיבוש צבאי.

הביקור כהתעללות

למרות העובדה שלא הואשם בדבר, מחמד מוחזק בתנאים קשים עם העצירים הביטחוניים בכלא קציעות בחולות ניצנה.

khaled-ibrahim-abu-muhammad

ח'אלד אברהים, אבו מחמד

ח'אלד אבראהים, אביו של מחמד, סיפר לי בפרטים על הביקור בכלא. לפי הוראות שרות בתי הסוהר על המשפחה לתאם את הביקור מראש, אלא שהסוהרים בכלא קציעות כלל אינם עונים למספר הטלפון שנועד לתיאום. על מועדי הביקורים הוא יודע ממשפחות האסירים מהגדה המגיעות בהסעה מאורגנת.

הנסיעה מכאבול לקציעות, כמעט 300 קילומטר, יכולה לקחת שלוש וחצי שעות לכל כיוון כשהכביש פנוי, כך שהיא כשלעצמה עינוי לגוף ולנפש. כשהגיע לקציעות הוא נכלא עם המכונית במגרש החניה של הכלא וחיכה כשעה וחצי עד שיגיעו האוטובוסים מהגדה. הסוהרים הורו לו להשאר במכונית ואסרו עליו אפילו לחלץ את העצמות בהליכה במגרש החניה. כשהגיעו האוטובוסים הוכנסו כל המבקרים לחצר המתנה פנימית וחלפו כשעתיים נוספות עד שהחל הביקור בפועל. בביקור עצמו, שנמשך שלושת רבעי השעה, מופרדים המבקרים מיקיריהם באמצעות קיר זכוכית והם יכולים לדבר רק דרך שפופרת טלפון. לאחר שהסתיים הביקור היה עליהם להמתין כלואים בחצר ההמתנה עד שסבב נוסף של מבקרים יסתיים והם יורשו לחזור למגרש החניה… מה פתאום שהסוהרים יתאמצו ויפתחו את דלת היציאה פעמיים?

בסך הכל נמשך הביקור בן שלושת רבעי השעה על פני ארבע עשרה וחצי שעות, משש בבוקר ועד שמונה וחצי בלילה. זו התעללות במשפחות האסירים והעצירים שגורמת לרבים להמעיט בביקורים.

מאבק ציבורי

בני המשפחה קיוו כי ששת חודשי המעצר המנהלי יעברו כמו שעברו 25 ימי החקירות וכי מחמד ישוחרר… הרי הוא לא הואשם בכלום. סודיות הדיונים ומניעת הפרסום יצרו אווירת פחד והם לא ידעו למי לפנות. הסודיות איפשרה לשלטונות להשאיר את את הנושא כולו רחוק מתודעת הציבור. מנגנוני החושך אוהבים לפגוע בקרבנותיהם בחסות ההאפלה התקשורתית. אולם אחת הבעיות הקשות ביותר עם המעצר המנהלי הוא שאין לגביו שום הגבלת זמן.

הארכת המעצר לשישה חודשים נוספים הביאה לשבירת קשר השתיקה. בכאבול פועל מזה מספר שנים "ועד עממי", חלק ממדיניות "ועדת המעקב" של האוכלוסיה הערבית לבניית תשתית ציבורית למאבק בכל ישוב. הועד העממי לקח על עצמו לפרסם את דבר המעצר המנהלי.

פעילי "הועד העממי" הזעיקו את ועדת המעקב ואת חברי הכנסת של הרשימה המשותפת ופנו גם לתקשורת. הם פתחו עמוד פייסבוק מיוחד בשם "שחררו את העציר המנהלי מחמד אברהים מכאבול" (בערבית). בישיבה האחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה היו כבר כ-30 איש שלא הורשו להיכנס… גם הביקור שלי בבית המשפחה בכאבול וכתבה זו הם תוצאה של אותה פניה.

כעת לא נותרה למשפחה תקווה אלא המאבק הציבורי שיחשוף את הפגיעה הקשה והבלתי מוצדקת שנגרמה למחמד ויביא לשחרורו. בסיום הביקור הביע נציג הועד העממי את הרצון שעד לישיבה הבאה ב-15.3 תתרחב המחאה נגד המעצר, ואולי תתקיים הפגנה מול בית המשפט. הבעתי תקווה שעקב חשיפת הנושא והלחץ הציבורי מחמד ישוחרר ונבוא לברך אותו על כך. את התקווה איננו מאבדים, אך באווירה הציבורית הנוכחית לדבר על "פגיעה בדמוקרטיה" זהו לעג לרש מול שלטון שההתעללות בזכויות הדמוקרטיות היא גאוותו.