Skip to content

ביתו של תושב עארה בסכנת הריסה בגלל כביש שלא ייבנה

איומי ההריסה מסעירים את הציבור בעארה ובאזור

(הכתבה שלהלן פורסמה ב"שיחה מקומית")

בראשית השנה, כשעמד על הפרק "פינוי עמונה", הורה נתניהו למשטרת ישראל לפתוח במבצא הרס מתוקשר כנג בתי הערבים בתוך הקו הירוק. יריית הפתיחה היתה בקלנסאווה, ב-10 בינואר, שם "כבשה" המשטרה במפתיע את הכפר והרסה 11 בתים שבנו התושבים על אדמתם הפרטית, למרות שההליכים לגביהם רק החלו וצווי ההריסה היו צפויים להיות מעוכבים על ידי בית המשפט. ההריסה הסיטונאית הזעיקה את הציבור הערבי בכל רחבי הארץ כיוון שבהעדר תוכניות מתאר ובשל היחס העויין של רשויות התכנון עשרות אלפי משפחות מתגוררות בבתים תחת איום הריסה. כבר למחרת ההריסות בקלנסווה, ב-11.1, התקיימה שביתה כללית בישובים הערביים מהנגב ועד הגליל. ביום שישי ה-13.1 התקיימה הפגנה המונית בקלנסווה ובו במקום נאסף מהציבור כל הסכום הדרוש לבניית הבתים מחדש.

הצעד השני במסע ההריסה היה באום אלחיראן שבנגב, שהפכה לסמל של מדיניות גזענית בשל ההחלטה הבוטה לפנות את תושבי היישוב הערבים כדי להקים במקום יישוב ליהודים. בליל ה-18 בינואר פשטה המשטרה על הכפר והרסה 15 מבנים. הכוחות ש"איבטחו" את מבצע ההריסה גם ירו למוות במורה יעקוב אבו אל-קיעאן, שפינה במכוניתו ציוד מביתו שעמד לההרס, תוך שהם מאשימים אותו בניסיון לבצא "פיגוע".

התגובה החריפה ביותר לגל ההריסות ולרצח אבו אל-קיעאן באה דווקא בעארה-ערערה. ועדת המעקב של הציבור הערבי קראה להפגנת מחאה ארצית בשבת ה-21.1. אלפים רבים נענו לקריאה להפגין ובהמשך התעמתו רבים מהצעירים עם אנשי הכוחות המיוחדים לפיזור הפגנות שהציבה המשטרה.

מבחינת הצעירים בעארה ובערערה המחאה נגד ההריסות לא היתה רק סולידאריות עם אנשי קלנסווה ואום אלחיראן אלא גם הגנה על הבתים הרבים המאויימים בהריסה ביישוב ומאבק על זכותם לבנות בית כדי לגור בו. צווי הריסה חדשים והתעקשותם של התביעה ורשויות התכנון למצות את ההליכים נגד התושבים במקום לחפש פתרונות תכנוניים מאיימים להצית שוב את האזור סביב הנושא הרגיש של הריסת בתים.

אוהלי המחאה הינם צורת מאבק אופיינית לציבור הפלסטיני בתוך הקו הירוק, עוד הרבה לפני תנועת האוהלים שפשטה בישראל ב-2011. חלק גדול מהאוהלים מוקמים במסגרת המאבק להגנה על בתים שנמצאים בסכנת הריסה. כאן המחאה אינה רק סמלית אלה נועדה להפגין נוכחות מתמדת בבתים המאויימים, מתוך תקווה כי הלחץ הציבורי ירתיע מפני הריסה כוחנית ויגביר את הסיכויים להסדרה חוקית של הבנייה. לפני כ-15 שנה, במסגרת תנועת "תעאיוש", השתתפנו בתורנות שינה בבית בסכנת הריסה בעארה. הבית ניצל. בינואר 2005 הפך אוהל מחאה נגד הריסות הבתים בחליסה שבחיפה למוקד חיי השכונה למשך שבועיים, שבסיומם חתמנו עם העיריה על הסכם שימנע הריסות בשכונה.  אחר כך התנקמו בנו והרסו את בית משפחת בושקאר שנמצא מחוץ לשכונה.

Ara protest tent in Jazmawi house

אוהל המחאה בקומת הקרקע של הבית שבסכנת הריסה – "להגן על הבית"

ביום שישי ה-18.11 נסענו לביקור סולידאריות בביתו של עבדאללה ג'זמאווי בעארה, בית בשלבי בניה מתקדמים שהפך ל"אוהל מחאה" לאחר שהוצא לו צו הריסה תקף לחודשיים, שעלול להיות מבוצע עד ה-22 בדצמבר.

הריסה בכל מחיר

בעל הבית מסביר לנו את הרקע המשפטי לצו ההריסה. הסיבה הישירה שנתנו רשויות התכנון בבית המשפט מדוע אין אפשרות לתת רישיון לבית הינה שהוא ממוקם על מסלול של כביש מתוכנן. אלא שעל מסלול אותו "כביש" פנימי עצמו נמצאים עוד 14 בתים, שרובם נמצאים שם זמן רב לפני ש"תוכנן" הכביש. האם יהרסו שכונה שלמה כדי לבנות את הכביש? נציגי המדינה מודים שאין כוונה כזאת. בינתיים כבר מתוכנן כביש במסלול חלופי שלא יצריך להרוס בתים – אך הכביש שעתיד להיעלם מהתכנית משמש תרוץ נוח כדי לקדם את מדיניות ההריסה בכל מחיר ומכל סיבה.

הסיבה התכנונית העמוקה יותר שהופכת בניה ברשיון למשימה בלתי אפשרית היא העדר תכנית מתאר. התושבים מדברים בהתמרמרות על חריש וקציר, שתי ערים שבהם מקדם משרד השיכון בניה ומסוגל לתכנן ולאשר תוך שנים ספורות בניית עשרות אלפי יחידות דיור. בעארה, ערערה ושאר הישובים הערבים באזור נאבקים על קידום התוכניות בית אחר בית, אוהל מחאה אחר אוהל מחאה.

Abdallah Jazmawi

עבדאללה ג'זמאווי – חבר מועצת עארה-ערערה. בנה את הבית כדי לעזור לבן שמתחתן. בינתיים הזוג הצעיר יגור עם ההורים

עבדאללה מספר כיצד, כאשר אוחדו עארה וערערה למועצה מקומית אחת, סופחה למעשה עארה למועצת ערערה על תושביה ובתיה אך ללא אדמותיה. כך איבדו התושבים בהחלטה ביורוקרטית אחת כל יכולת השפעה על עתודת הקרקע שנועדה להבטיח את עתיד הדורות הבאים. מאז החל מאבק סיזיפי להרחבת שטח הבנייה המותר.

המועצה המקומית תומכת בהרחבת תוכנית המתאר וכמוה גם ועדת התכנון המקומית אך סמכויותיהן מקוצצות על ידי גורמי התכנון הארציים. בינתיים מוצאים התושבים תמיכה בועד העממי הפעיל מאוד של עארה-ערערה ובהתגייסות הציבור המקומי ונציגי הציבור הערבי במישור הארצי. הם מקווים כי הנוכחות המתמדת באוהל והפיכתו למוקד התעניינות ציבורית יעצרו את ההריסות גם הפעם.

בית או מלון יוקרה?

כשאני מספר כי בכוונתי לכתוב ל"שיחה מקומית" מציע לי עבדאללה לראיין גם שכן נוסף, מואנס ווישאחי. מואנס החל לבנות בית בעארה לפני כ-20 שנה. ב-2000 הוצא לבית צו הריסה בטענה שהוא מחוץ לשטח הבניה המתוכנן של העיירה. מואנס מספר על אוהל המחאה שהיה בביתו, על ההריסה שנמנעה ועל קנסות בסך 300,000 שקל שכבר שילם במהלך 17 שנה של מאבק משפטי, שלא לדבר על ההוצאות המשפטיות, אובדן ימי עבודה והחיים בחרדה בצל איום מתמיד.

Muenes Wishahi profile

מואנס ווישאחי: המדינה דורשת 700 שקל עבור כל לילה שלן בבית שבנה במו ידיו על אדמתו הפרטית… מה זה, מלון יוקרה?

בינתיים ביתו של מואנס כבר נכלל בתוכנית המתאר המופקדת של עארה-ערערה והוא צפוי לקבל רישיון בקרוב. כמתנת פרידה לכבוד חנוכת הבית ביקשו נציגי המדינה מבית משפט השלום בחדרה להטיל על המשפחה קנס בסך שמונה מליון ומאה אלף ש"ח! החישוב מתבסס, לדבריו, על הטענה כי על כל יום שבו שהו בבית ה"לא חוקי" יש לקנוס אותם ב-700 שקל. אגב, גם לפי חישוב זה הסכום הנדרש מוגזם. היתרה נובעת כנראה מהפרשי ריבית והצמדה ופיצוי על עגמת הנפש שנגרמה למתכנני האפרטהייד מכך שבית ערבי נוסף יקבל לבסוף רישיון.

חיפה או עארה?

התושבים מפרשים את התנהגות רשויות התכנון כהתעמרות מכוונת, חלק מיחסה של מדינת ישראל אל אזרחיה הערבים הפלסטינים כאוייב שיש למרר את חייו ולקוות שיבחר להסתלק. בינתיים, גם כאשר לא הורסים, גובה המדינה סכומי עתק בתור קנסות והטלים שחלים למעשה רק על הציבור הערבי ומהווים גורם נוסף ל"חלוקה מחדש" של משאבים – דווקא נגד האוכלוסייה שגם ככה מוחלשת כלכלית ומופלית לרעה בהשקעות בתשתית ובחינוך כמו גם באפשרויות לעבודה.

עבדאללה מלווה אותנו אל הרכב אותו השארנו ברחוב מתחת לשכונה. כאן עובר הגבול, הוא מסביר לנו, בהצביעו על הרחוב המתפתל בין בתי עארה. מכאן ולמטה הסמכות התכנונית בידי עארה. מה שמעל הכביש כפוף מבחינה תכנונית לחיפה. זה שורש הבעיה. הבעיה אמורה להיפתר עם הרחבת גבולות תחום הבנייה של עארה, אך בינתיים "השליטה החיפאית" מהווה מכשיר להתעללות בתושבים.

Above the street it is Haifa

,רחוב בעארה: הבתים שבתמונה,  כל אלה שמעל הרחוב נמצאים בתחום התכנון של חיפה. אפרטהייד תיכנוני

הגענו לכאן בנסיעה של כ-50 קילומטר מחיפה ואנו מתקשים לתפוס מה לה לחיפה ולתכנון שכונה זו של עארה. מה שבטוח זה שהמצור והחנק על היישובים הערבים, בהעדר שליטה תכנונית במרחב שסביבם, הם מהרעות החולות של הגישה הקולוניאליסטית לשליטה במרחב.

 

 

מודעות פרסומת

האם מירי רגב תיעצר באשמת הסתה?

(הקטע הבא פורסם ב"שיחה מקומית" ב-4.9.2017)

הצלחה אחת יש כבר למירי רגב כשרת התרבות – לקדם את השירה מאמנות איזוטרית המעניינת רק יודעות ויודעי דבר ולהכניסה למרכז השיח הציבורי. במשך שבועיים העלתה רגב לכותרות את ערב הסולידריות עם המשוררת העצורה דארין טאטור שהתקיים בתיאטרון יפו בשבוע שעבר, עד שדאגתם העיקרית של המארגנים היתה היכן להכיל את כל האנשים שיבואו.

 

אלא שהשרה רודפת הלייקים לא הסתפקה בפרסום האירוע שאירגנו אחרים וחשקה גם בקצת תשומת לב לעצמה. לכן מיהרה ופירסמה אתמול (ראשון), כמה ימים אחרי אירוע התמיכה, חידון בעמוד הפיסבוק שלה, תוך שהיא משתפת את הסרטון עם השיר שבשלו נעצרה ונשפטת טאטור, מתחת לשאלה: "היכן לדעתך הסרטון הזה הוקרן?"

 

"טריוויאלי," ענה לה אחד השולפים המהירים, "בעמוד הפיסבוק שלך!"

מירי רגב מסתבכת

כמו התביעה במשפטה של טאטור, גם רגב מנסה לשכנע כי פרסום הסרטון עם השיר הקורא להיאבק בכיבוש הינו עבירה חמורה שמסכנת את בטחון מדינת ישראל. כזכור, טאטור נגררה באישון לילה מביתה ונמצאת כבר שנתיים במאסר ומעצר בית באשמה ששיתפה את הסרטון בפומבי והוא אף זכה, כפי שטורחת התביעה לציין ברוב פאתוס בכתב האישום, ל-153 צפיות!!!The film - violent scenes - already 57 k views

 

בשעת כתיבת דברים אלו חלף יום משיתוף הסרטון בידי מירי רגב וכבר נרשמו לו יותר מ-62 אלף צפיות בעמוד שלה. אין ספק שאם נסכים שקודם היה מדובר בסכנה בטחונית חמורה למדינת ישראל הרי שהנזק שהביאה למדינה מירי רגב גדול מאות מונים. מי שמייחל לשחרור פלסטין לא יכול אלא לצפות, אחרי השיתוף הנמהר של רגב, לנפילת הציונות כפרי בשל.

טיעוני ההגנה

אני כבר מנסה לדמיין את טיעוני ההגנה במשפט "מדינת ישראל נגד מירי רגב", שאולי יומחז בתיטרון יפו בעוד שנה או שנתיים (הרי טחנות הצדק, וגם מגיני חופש הביטוי, טוחנים לאט).

 

היא תטען כי הוסיפה כיתובים בעברית המעידים כי אין מדובר בסרטון הסתה אלא בחידון. אלא שטיעון זה לא יתקבל על התביעה והשופטת שיטענו כי חלק מהצופים אינם יודעים עברית וכי הם עלולים להינות מהסרטון ומהשיר בנוסח המקורי.

 

אם מירי רגב תמצא סניגור טוב המכיר את רזי המשפט הישראלי הוא יסביר כי אומנם הסרטון עלול לעודד ערבים להיאבק נגד הכיבוש, וזה אמנם יכול להיזקף לחובתה. אבל, יסביר הסנגור, פרסומו בקרב הציבור שלה מסית יהודים לשנאה לערבים ולשמאל, וזה, במסגרת החוק המקובל במדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה חיובית שנזקפת לזכותה ומתקזזת עם ההסתה השלילית.

Lost in translation

מירי רגב כבר פנתה למפכ"ל המשטרה כדי שיחקור את מארגני האירוע ביפו ואת הנהלת התיאטרון שהסכימה להשכיר את האולם. אולם בחפזונה בפרסום השיר היא עלולה להבעיר את חמתם של המשטרה ורשויות התביעה דווקא נגד עצמה… ולא רק בגלל הטיעון המגוכך כי השיר מכיל הסתה.Regev inciting against that Yaffa theater - profile only

במשך שנתיים מנהלות המשטרה והפרקליטות מאבק איתנים נגד יפי הנפש בעולם כולו על כבודו של השוטר המתרגם כאיקון תרבותי. מי אמר ששוטר אינו ראוי לתרגם שירה? התביעה דבקה בעמדתה עד לסיכומים כי יש להעדיף את תרגום השוטר וכי ההבדל הגדול בין התרגומים מוכיח כי המתרגם המקצועי מוטה פוליטית.

מארגני האירוע ביפו נזהרו שלא לפגוע בכבוד המשטרה והציגו באופן אובייקטיבי את שני התרגומים, של השוטר בשארה ושל המתרגם מטעם ההגנה דר. יוני מנדל, זה לצד זה על המסך.

גברת רגב, תוך זלזול מוחלט באותן רשויות שהיא פונה לעזרתן, זרקה לפח את התרגום הרשמי שמאחוריו עומדת מדינת ישראל וסיפקה תרגום חובבני ונמהר שמשם מה קרוב ברוב נקודות המחלוקת לתרגום "המוטה פוליטית" של המתרגם השמאלני. האם התקופה שעברה במשרד התרבות וההתחככות המתמדת ביפי הנפש הביאו להידבקותה של רגב בנגיף השמאלני? ומי כאן מבזה את סמלי המדינה ואת הרשויות?

נקמת המשטרה?

קטנים הסיכויים שמירי רגב תיגרר מביתה באישון לילה, למרות התקדימים…

אך אם בעובריכם ברחוב תראו אותה נגררת פרועת שיער ואזוקה אל הניידת, בבקשה, אל תסיקו מכך בהכרח כי היא נאשמת בהסתה. יתכן בהחלט כי זהו עוד מעצר נקמני של משטרת ישראל באשמת פגיעה בכבוד המשטרה.

ובאותו עניין

אינני נוהג לעשות פרסומת, אולם מומלץ בחום לצפות בסרטון המונולוג המבריק של אסף הראל בעניין ההסתה של רגב נגד טאטור ותיאטרון יפו – ללקק את האצבעות ולשתף!

נפלאות הדמוקרטיה באוניברסיטת חיפה

כיצד הרחיקה האוניברסיטה את המרצה דותן לשם משורותיה?

(ניתן לראות נוסח קריא יותר של הקומיקס בתחתית הכתבה)

אוניברסיטת חיפה היתה "בית הספר שלי". היא המוסד היחיד שהסכים לתת לי תעודת סיום… אולם באותן שנים סוערות בהן למדתי בה (1974 – 1981, בהפסקות) ראינו גם בריוני ימין שעלו באוטובוסים עם שרשראות אופניים לצוד ולהרביץ במסדרונותיה לסטודנטים ערבים… וראינו גם את אנשי הביטחון הבלתי נלאים של האוניברסיטה "צדים" סטודנטים החשודים בחלוקת כרוזים, כולל כרוזים שיכולנו לחלק ללא הפרעה בהדר או בשוק תלפיות.

מאז ראינו אוניברסיטה זו מרחיקה משורותיה היסטוריון בעל שם עולמי, אילן פפה, בשל יושרו המקצועי שחייב אותו לכתוב את האמת על הטיהור האתני שבוצע בפלסטין ב-1948.

מאז לא הרבתי להתעניין במצב חופש הדיבור באוניברסיטת חיפה עד שניתקלתי בפייסבוק בסטטוס שפרסם מרצה בכיר באוניברסיטה בשם דותן לשם. הוא מתאר בפרוט את המקרה הפרטי שלו וכיצד הביאו האחראים עליו וה"קולגות" לעזיבתו את האוניברסיטה (ואת הארץ). למען ההיסטוריה, וכדי שמסמך חשוב זה להבנת מנגנוני הסוציאליזציה באקדמיה הישראלית לא ילך לאיבוד בנבכי הפיסבוק, אני מביא אותו להלן כלשונו, ישר מקודש הקודשים של הפייסבוק.

בהזדמנות זו שיחזרה ועידכנה אומנית הקומיקס איריס בר עבודה שלה מלפני כ-30 שנה המסכמת את נסיונה העשיר עם נפלאות הדמוקרטיה באותה אוניברסיטה עצמה…

הסטטוס שפירסם בפיסבוק המרצה דותן לשם

"אתה אינטלקטואל, ואין מקום לאינטלקטואלים באוניברסיטת חיפה".

אמ;לק הסיפור שברקע עזיבתי לניו יורק

א. פרולוג

ביוני לימדתי את השיעור האחרון שלי באוניברסיטת חיפה. את שנת הלימודים הבאה אפתח כמרצה אורח באוניברסיטת קולומביה. לפני כשבועיים ארזנו המשפחה את חפצינו ועברנו לניו יורק לזמן לא ידוע. כמו במקרים אחרים של נדידה, המעבר נובע ממגוון סיבות. איננו יוצאים דופן בעניין זה ומאז חזרנו משהות של ארבע שנים בארה"ב, מתוכן שלוש בניו יורק, ההתלבטות האם לחזור לשם לוותה את חיינו כצל. גם בעניין זה איננו יוצאי דופן. מה שנדמה לי כיוצא דופן וכראוי לשיתוף ציבורי הוא הסיבה שדחפה אותנו לעזוב שוב, והיא ההתנכלות על רקע פוליטי שחוויתי באוניברסיטת חיפה, התנכלות שלכל הפחות נהנתה מרוח גבית מעיתונאית בכירה בעיתון הארץ.

ב. סיפור המקרה

לפני מספר חודשים זומנתי לשיחה אצל ראש ביה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה שבו אני מועסק כמרצה בכיר במסלול לקביעות. בפגישה אמר לי ראש ביה"ס שיש שני עניינים על הפרק. הראשון הוא החשש של חברי המחלקה הבכירים שלא אשא בתפקידים לאחר שאקבל קביעות (מה שהיה אמור לקרות כשנה וחצי לאחר מכן). דבר זה היה מעט מוזר לאור העובדה כי עוד בטרם הקביעות מילאתי תפקידים מנהליים ואף הבעתי נכונותי להקים ולעמוד בראש תכנית לימודים חדשה לאחר שאקבל הקביעות.

המרצע נשלף מן השק כשעלה העניין השני: תלונות שהגיעו לאוניברסיטה בעקבות הדברים שאמרתי בכנס חמש שנים למחאה שנערך באוניברסיטת תל אביב מספר חודשים קודם לכן כמו גם שזו שיחה מקדימה לשיחה עם הדיקן בנושא זה. מרגע זה החל מחול שדים שלא דמיינתי שאקלע אליו. על מנת להבין את גודל הצרה שהתרגשה על ראשי ולהבין כיצד להתמודד עמה ניהלתי באופן מידי שיחות עם כמה מבכירי המחלקה. בשיחות אלה נאמר לי, בין היתר, שבהתבטאותיי הציבוריות אני פוגע בתדמית האוניברסיטה, שגם כך בעייתית בגלל שיש בה מלא ערבים, ושזו סיבה מספקת לא לחדש לי את החוזה. נאמר גם שאני אינטלקטואל ושאין מקום לאינטלקטואלים באוניברסיטת חיפה, שכתיבתי בפייסבוק אינה מקובלת על האוניברסיטה (כולל ציטוטים מעוותים מדברים שכתבתי) ושהיא הסיבה לכל המהומה. עוד נאמר שאם היו יודעים מה אני כותב בפייס לפני שהתקבלתי לא היו מקבלים אותי מלכתחילה, ושעל אף שאני נתפס כהזוי אז לא כך הדבר ויש לי תכנית סודית כלשהי, ועוד כהנה וכהנה דברים שכאלה. בנוסף נאמר לי על ידי שלושה חברי מחלקה בכירים שמוטב לי לחפש עבודה במקום אחר, ויותר מאחד אמר לי שאשקול אם מתאים לי להישאר בחיפה מאחר שלהיות מרצה בחיפה לא משתלב עם כתיבתי הציבורית, ושגם אם אשאר ואקבל קביעות ידאגו למרר לי את החיים עד הפנסיה.

על מנת להגדיש את הסאה, ולאחר שהבהרתי שאין בכוונתי לחדול מכתיבתי הציבורית, כששאלתי מה עלי לעשות כדי להקל על חששותיהם במישור ה"קולגיאלי" – שלא אשא בתפקידים מנהליים – נאמר לי שאי אפשר להגיד לי מה נדרש ממני כי אז פשוט אמלא אחר הדרישות דבר שיסייע בידי בתביעה עתידית באם לא אקבל קביעות. לכל אלה התלוו אמירות פוגעניות ביותר על אופיי שברשותכם לא אחזור עליהן, כמו גם אוסף טענות קטנוניות במיוחד בדבר התנהגותי הבעייתית (כדוגמא: אני פוגעני כלפי הסגל המנהלי כי בקשתי להגביל את כמות הסטודנטים בסמינר אותו אני מעביר על ניאוליברליזם ל-12 משתתפים.)

כשניסיתי לברר מי עומד מאחורי המסע לסיום העסקתי נעניתי לרוב בחומה בצורה של התחמקויות, למעט במקרה אחד בו נאמר לי שטלי חרותי סובר, העיתונאית הבכירה של עיתון הארץ אותו אני מרבה לבקר ושאותה ביקרתי בכנס ההוא באוניברסיטת תל אביב, התקשרה למספר נושאי תפקידים באוניברסיטה והודיעה להם שאני פוגע בשמה הטוב של האוניברסיטה. אם לא די בכל מה שתיארתי, הובהר לי ביותר משיחה אחת שאין חולק על מצוינותי האקדמית ושמוסכם שאני חוקר בעל שם עולמי בתחומו, והדבר הוכר על ידי האוניברסיטה שבחרה באופן חריג להקפיץ אותי לדרגת מרצה בכיר עם כניסתי. באופן אבסורדי, הובהר לי שמצוינותי האקדמית עומדת בעוכרי, מאחר שהדיון על חידוש החוזה שלי ומתן הקביעות יתנהל במנותק מן הדיון על תרומתי כחוקר. התמונה שהתחוורה לי בסופו של סבב זה היא, כפי שציין באוזני עורך דין בעל ניסיון רב במקרים שכגון אלה עמו שוחחתי, הוא של "תפירת תיק" בו השמצות אישיות ישמשו בניסיון למנוע את חידוש החוזה שלי ואת קבלת הקביעות.

לאחר כשבועיים זומנתי לפגישה עם הדיקן, שלטענת חלק מחברי הסגל הבכירים עמם שוחחתי, הוביל את המהלך. אין לי איך לתאר את הפגישה אלא כהזויה עד כאב. הוא הודיע לי שהגיעו מספר תלונות בעל פה ובכתב על הופעתי בכנס ההוא והתנהלותי פשוט אינה מקובלת עליו. לבקשתי לדעת ממי הגיעו התלונות ומה תוכנן על מנת שאוכל להתייחס עניינית הוא סירב לענות. בנוסף הוא טען שהוא התנגד לקבלתי מלכתחילה אולם הוא פשוט לא היה בתפקיד בזמנו ולכן לא התחשבו בדעתו. אבל, הוא המשיך ואמר, המצב היום שונה. הסיבה לכך היא כי עכשיו הכוח בידו, והוא יעשה ככל שביכולתו למנוע את חידוש החוזה שלי. בין הסיבות אותן מנה הדיקן לכך שלא אקבל קביעות הוא ציין את העובדה שלדעתו אין לביה"ס למדעי המדינה צורך בתחום העיסוק שלי, טענה בעייתית בפני עצמה כשהיא עולה כשנה וחצי לאחר שהתקבלתי גם כך. אבל בכך לא היה די, מאחר שתחום המחקר שהוא ציין כזה בו אני עוסק (שלביה"ס אין צורך בו, לדבריו) פשוט לא היה תחום המחקר שלי. וכך המשיכה השיחה. למשל, כשאמרתי שהמחלקה בוודאי תכתוב מכתב הממליץ על מתן קביעות על בסיס הישגי המחקריים כמו גם סקרי ההוראה בהם אני זוכה לציונים גבוהים ולמחמאות מן הסטודנטים, הוא אמר שהוא יודע לקרוא בין השורות ולהבין שמכתב הממליץ לקלוט חבר סגל לא באמת מתכוון לכך. לבסוף, הוא סיפר כמה זה קשה לו להודיע לי על סיום הקריירה שלי, וטרח לציין שהוא ממש בסדר בכך שהוא נותן לי התראה של שנה וחצי מראש.

בקיצור: סימנו לי את הדרך החוצה, ויותר מרמזו שאם אתעקש לנסות ולהישאר כמרצה עם קביעות לא רק שאצטרך לחדול מכתיבתי הציבורית ולכוף ראשי בפני השררה, אלא שהדרך לשם תהיה מלאה הכפשות אישיות ושימת מקלות בגלגלים וגם בסופה לא ברור האם אזכה לקביעות (ומתי). יתרה מכך, דאגו לציין באוזני שגם אם אקבל קביעות ידאגו למרר את חיי לאחר מכן בין היתר על ידי עיכובי העלאה בדרגה. ואם כל זה לא היה מספיק, אזי השיא מבחינתי הגיע מעט לאחר מכן כשקיבלתי אי מייל נוזפני עם צילום מסך של פוסט שכתבתי בפייסבוק אותו צילם חבר למחלקה כהוכחה לכך שאיני מתקן דרכיי. מה שהוביל למסקנה שחברי לעבודה מנהלים מעקב אחרי כתיבתי בדף האישי שלי בחיפוש אחר ראיות "מרשיעות" לתיק.

בשלב זה, ולאחר שכאמור התלבטנו האם להישאר בארץ או לעזוב, נפל הפור והעלנו מהלך בחיפוש עבודה בארה"ב, מתוך תקווה לחזור לניו יורק. שפר עלינו גורלנו וזוגתי קיבלה הצעה ממקום עבודתה להעתיק את מושבה לניו יורק, בעוד למזלי הרב ועל אף הפניה המאוחרת הצלחתי להתארגן על משרה זמנית של מרצה אורח באוניברסיטת קולומביה בתקווה למצוא עבודה קבועה יותר בהמשך.

3.  אפילוג

האמת היא שהופתעתי מכל התנהלות המקרה. גם מחוסר הבושה של אקדמאים לומר את האמת הלא ליברלית בעליל בפנים בלי להתבייש ובלי להסתתר מאחורי תירוצים מתירוצים שונים. אבל בעיקר הופתעתי בגלל שכתיבתי הציבורית התנהלה בהנחה שבנושאים בהם אני מתבטא – כלכלה וחברה – עדיין מותר לומר את האמת בישראל בלא פחד. גם התקשיתי להאמין שדווקא עיתונאית בכירה מעיתון הארץ, המותקף חדשות לבקרים ושממצב עצמו כמגן הליברליזם בישראל, תנסה לפגוע כך במרצה באוניברסיטה. חברות לדרך עמן התייעצתי לאחר שפרצה הסערה אמרו לי שאני נאיבי ושדווקא על נושאים אלה אסור לדבר. הסיבה לכך היא שדווקא דיבור עיקש החושף את אי הצדק החברתי והכלכלי מערער על תחושת הצדק והעליונות המוסרית של אותם אלה שברור לעין כל שהם נמנים על האליטות הנהנות מהמשך הניצול. כתוצאה מכך, הנמנים על האליטות פשוט לא יכולים לחיות עם זה שאין להם על מי להטיל את האשמה, מה שקל למשל במקרה של הכיבוש, ומכאן קצרה הדרך לתגובה אלימה. במבט לאחור, אני מסכים עמן. הייתי נאיבי.

רצה הגורל ומעט אחר התפטרותי התרגשה הסערה בה נתונה האקדמיה בעקבות הקוד האתי הביזיוני אותו חיבר פרופ' אסא כשר ושאת דעתי על התנהלותו של האקדמיה בתגובה לו הבעתי זה מכבר. אני חושב שהמקרה שלי רק מדגים שלא צריך את הקוד האתי הזה כדי שהאקדמיה עצמה תתנדב למנוע כל ביקורת על האליטות ועל השלטון בישראל. תפקידו של הקוד האתי הוא לכל היותר לתת לאותם אנשים שפעלו להשתיק אותי לתחזק את הפסאדה הצדקנית כמו גם התחושה שהם מה"טובים" בעודם מגבירים את הצנזורה מרצון על כל בדל ביקורת על שלטון שרק הולך ומתאכזר מיום ליום. אף כי נסיבות המקרה שלי בוודאי מושפעות מזהות האנשים הספציפיים שלקחו בו חלק, כמו גם מן הפתולוגיות של המוסד הספציפי, איני נאיבי עד כדי לחשוב שאני מקרה ייחודי. ראיה לכך היא העובדה שרוב מי שהתייעצתי עמם, כולל אנשים שאומץ ליבם האינטלקטואלי מהווה עבורי מקור לחיקוי ולהשראה, הציעו לי פשוט לשתוק כדי שהדבר לא יחבל בקריירה העתידית שלי. וכאמור, לולא הפריבילגיה שלי וההזדמנות שנקרתה בדרכי ניתן להניח שלא הייתי שובר שתיקה.

מה צופן העתיד? אין לי מושג. ברור שאלה זמנים חשוכים שאינם קלים עבור אנשים שמלאכתם היא אמירת אמת בפני השלטון לעיני הציבור. מאחר שאחזור בקרוב להיכלות הידע של ארה"ב ואלמד במחלקה לדת ניתן להניח שאקדיש יותר זמן לעיסוק התיאורטי והתיאולוגי ה"טהור" ופחות לכתיבה המחוברת לענייני דיומא, אם כי אני מקווה שאמצא את האנרגיה והאומץ להמשיך בכך כמיטב יכולתי. אעשה זאת מתוך תקווה שהזמנים החשוכים יחלפו במהרה, תקווה אותה מצאתי לא פעם בתמיכתם ובעצתם החכמה של חברים וחברות אמיצים פי כמה ממני, ובידיעה שאיני לבד, לא בשעות הקשות (ואפילו המעט שחוויתי הוא מאד-מאד לא נעים), כמו גם בידיעה המשותפת שמצב העניינים הנוכחי אינו סביר ואינו צודק.

Comics about democracy in the Haifa University

הערת איריס בר עם פרסום הקומיקס מחדש

אין חדש תחת השמש. אוניברסיטת חיפה הייתה בדיוק כזאת גם כשלמדתי בה לפני 30 שנה…  מצרפת לכאן רצועת קומיקס ישנה בה תיארנו את עלילותנו בקמפוס… ועבורה שילמנו מחיר שנים של רדיפות מצד האחראי על הבטחון שלא אהב את דמותו המאויירת…

 

אושרו 3 מפקחות חדשות על המשוררת דארין טאטור במעצר הבית

(גרסה מקוצרת של כתבה זו פורסמה ב"שיחה מקומית")

מי שהיה עובר במקרה באולם ההמתנה הגדול מידי של בית המשפט בנצרת בבוקר יום שלישי ה-1.8 יכול היה לחשוב שהמשוררת דארין טאטור זוכתה והיא משתחררת ממעצרה שנמשך כבר כמעט שנתיים. פרצנו החוצה מהאולם בו היינו מחויבים לשקט והתפרצנו בצחוק, נשיקות וחיבוקים, מצטלמים תמונות ניצחון לאלבומי ההסטוריה.

בפועל מה שקרה דומה יותר להודעת החזאי על הקלה בעומס החום עם ירידת הטמפרטורה מ-33 ל-32 מעלות.

מעצר הבית כהתעללות מתמשכת

כזכור טאטור, משוררת מריינה שליד נצרת, נעצרה ב-11 באוקטובר 2015 בעקבות פרסום שיר מחאה כנגד הכיבוש ונגד הרג פלסטינים חפים מפשע. לאחר כחודש הוגש כנגדה כתב אישום באשמת הסתה לאלימות. היא הוחזקה שלושה חודשים בבתי כלא שונים ולאחר מכן חצי שנה במעצר בית עם הגליה בקרית אונו. מאז היא נמצאת במעצר בית "עד תום ההליכים המשפטיים" בביתה שבריינה.

מידי פעם, ככל שהמשפט מתמשך, מגישה טאטור בקשה נוספת לההקלה בתנאי המעצר. כל פעם שבקשות אלו נידונות מעמידים התביעה והשופטים פנים כאילו אינם יודעים דבר על העיכובים בבתי המשפט והמשפט אוטוטו הולך להיגמר. בנובמבר שנה שעברה הבטיחו שהמשפט יגמר בינואר 2017. הישיבה האחרונה לדון בתנאי המעצר היתה ב-22 במאי, ואז הסכימה השופטת, למרות התנגדות נחרצת של התביעה, לאשר לטאטור לצאת מביתה בין 9 בבוקר ל-7 בערב. השופטת אמרה אז שהיא מניחה כי זו הבקשה האחרונה להקלה שתידון עד לסיום המשפט.

Dareen_consulting_Lawyer_Haya

דארין טאטור מתייעצת עם עו"ד היא אבו ורדה

אלא שהשופטת שבאה לכאורה להקל על טאטור קבעה תנאי נוסף – שבכל יציאה כזאת מהבית חייבת טאטור להיות מלווה על ידי אחד מ-5 "מפקחים" מורשים: הוריה, שניים מאחיה וגיסתה. הנימוק לצורך בליווי הצמוד הינו שעל טאטור נאסרה גם כל גישה לאינטרנט – ועל כן יש צורך במפקח. בפועל ארבעה מהמפקחים עובדים כל שעות היום בעוד אימה של טאטור שומרת על חבורת זאטוטים מבין נכדיה בעוד הוריהם בעבודה, כך שבפועל היא כמעט ואינה יכולה לצאת מהבית.

מכאן נוצר הצורך בבקשה נוספת… מובן כי מה שהיה מתבקש הוא לבטל את מעצר הבית הטפשי והמיותר הזה, אך לנוכח עקשנות התביעה הציעו תומכותיה של טאטור "פתרון מעשי" בדמות שלוש מפקחות נוספות שיוכלו ללוות אותה ביציאות מהבית.

דחיות והתנגדות

במקום לקבוע מיד דיון בבקשה פשוטה כל כך כמו הוספת מפקחות, שלח בית המשפט את עורכי הדין של טאטור להשיג מהתביעה את עמדתה עוד לפני קביעת מועד לדיון. התביעה לא ענתה, ואז נכנסה למשא ומתן על זהות המפקחות, ולאחר דחיות של כחודשים הודיעה על סרובה לכל מפקחת נוספת. רק אז קבע בית המשפט את הדיון ל-1.8 בפני שופט המעצרים התורן.

שופט המעצרים התורן משחרר מידי יום עצורים רבים, מהם גם עבריינים אלימים, ומאשר מפקחים ומשמורנים מכל שכבות החברה. גם ביום שלישי היה אולמו של השופט מרגלית, כמו גם אולם ההמתנה הסמוך, מלא בחבורות של עורכי דין, תובעים ומשפחות עצורים המחכים להחלטותיו. למזלנו היינו ראשונים להיקרא, והשופט שרצה לזרז את ההליך שאל את התובעת אם אין מקום להגיע להסכמה. השופט נראה מופתע מסרובה והחל בהליך של חקירת המפקחות המוצעות.

Dareen_Haya_Edith_Bilha

מימין לשמאל: בלהה, דארין, היא, עדית

שלוש המפקחות, עפרה ישועה ליית, בלהה גולן ועדית ברסלאור, כולן הכירו את טאטור ואת משפחתה במהלך מעצרה מביקורים בביתה ונוכחות בדיוני המשפט. הן נקראו להעיד בזו אחר זו, כאשר אלו שעדיין לא העידו חייבות לצאת מהאולם כדי לא להכיר את סודות טקס ההשבעה\החקירה של מפקחי מעצר.

הנחקרת הראשונה היתה עפרה, תושבת יפו, והתובעת עשתה מאמץ גדול להוכיח כי אין זה הגיוני שהיא תבוא לפקח על טאטור בריינה. עפרה הזכירה כי היא כבר באה ביום שישי להוציא את טאטור ל"טיול" אך הן נאלצו לקחת עימן גם את אביה של טאטור כמפקח מורשה ובכך גרמו לו להפסיד יום עבודה. והינה, היום יום שלישי והיא הגיעה לבית המשפט בנצרת ב-9 בבוקר כנדרש…

התובעת ניסתה גם להרתיע את עפרה באמרה כי המשפט יכול להימשך עוד חודשים ארוכים. האם תוכלי לפקח על טאטור לתקופה כה ארוכה? כאילו שאינה יודעת בעצמה כי הוספת מפקחים מקילה על כולם את המלאכה והיא נותנת פריבילגיה למפקחות החדשות ללוות את העצורה אך אינה מהווה התחייבות לעשות זאת כל יום או כל שבוע.

השופט נראה סקרן והוסיף שאלה "מטעם בית המשפט". האם את חברה בעמותה או מפלגה? עפרה שמחה לספר כי היא חברה בעמותה בשם "אני ישראלי" שניסתה לשכנע את הממשלה להכריז על "לאום ישראלי" משותף לכל אזרחי המדינה. היא אף סיפרה שהעמותה ניסתה, ונכשלה, להשיג מטרה זו באמצעות פניה לבג"ץ. נראה שהוקל לשופט בכך שיכול היה להדביק סיווג פוליטי למפקחות המתנדבות, והוא שאל, שלא לפרוטוקול, האם כל המפקחות חברות באותה עמותה.

ממפקחת למפקחת החקירה נהייתה קצרה וטכנית יותר. כמו שכתב ברכט, גם הרשע מעייף. שאלה אחת איפשרה לחרוג קצת מהנושאים הטכניים של פיקוח על העצורה… כאשר נשאלה עדית האם היא יודעת במה טאטור מואשמת היא אמרה כי היא יודעת שמדובר בפוסט שפירסמה בפייסבוק ופורש בשונה מכוונתה. היא גם הזכירה כי קראה את השיר ולדעתה אין בו הצדקה להחזקתה במעצר בית.

Victory_Dareen_and_Lawyer_Haya

תמונת ניצחון – עם עו"ד היא אבו ורדה

השופט לא מצא פגם במפקחות המוצעות ושאל שוב את התובעת האם אפשר להגיע להחלטה בהסכמה. התובעת ביקשה רשות להתייעץ עם הממונים עליה וחזרה ואמרה שעדיין אין תשובה. זה כבר היה יותר מידי לשופט, שהחליט שהוא זה שנותן את התשובות באולם. הוא ביקש מהצדדים לסכם ואישר את שלושת המפקחות.

(דיווח יותר מפורט באנגלית על מהלך הדיון אפשר למצוא כאן).

מאמר מעולה ומדיניות עריכה תמוהה ב"הארץ"

עיתון הארץ פרסם במוסף יום שישי מאמר מעולה מאת יהודה שנהב תחת הכותרת "מחזה האבסורד: מדינת היהודים נגד המשוררת דארין טאטור". המאמר מסקר את עדותם של פרופ' ניסים קלדרון, מומחה לשירה, ודר' יוני מנדל, מומחה לתרגום מערבית לעברית, במהלך מסכת ההגנה במשפטה של טאטור. עיקר המאמר מורכב מציטוטים מדהימים ממהלך החקירה הנגדית המעלים תהיות על מושגי יסוד של שירה ותרגום בעיני התביעה והמשטרה. תקראו ותהנו!

בסוף המאמר מופיעה תגובה (סוריאליסטית מעט) מטעם הפרקליטות, פרקטיקה עיתונאית ידועה ומקובלת. מה שפחות מקובל הוא שבסוף המאמר מודבקת שלא כדרך הטבע גם "כתבה" נוספת מטעם העיתונאית רויטל חובל שעיקרה חזרה על טענות המשטרה והפרקליטות כפי שהן מופיעות בכתב האישום. זוהי אותה פרקטיקה עיתונאית ישנה של כיסוי "ענייני ערבים" על ידי ציטוט בלתי ביקורתי של שקרי המשטרה – שרבים מהם יכולים להיות מופרכים בבדיקה פשוטה של העובדות.

בסיום הכתבה אף מביאה לנו העיתונאית\דוברת את התרגום המעוות של השיר כפי שתורגם על ידי שוטר והופיע בכתב האישום. כיוון שידוע כבר כי המשוררת עצמה מתנגדת לתרגום זה ואף עד מומחה העיד בבית המשפט כי זה תרגום מוטה שנועד להפליל – לא ברורה הבחירה של הארץ להביא באופן בלתי ביקורתי דווקא תרגום זה של השיר. עבודה עיתונאית ראויה היתה יכולה להשוות בין התרגומים או אף לבחון על ידי מישהו שיודע ערבית את ההבדלים מול המקור. האם אי אפשר למצוא מישהו שיודע ערבית כדי לסקר משפט שבמרכזו שיר שנכתב ופורסם בערבית?

סולידאריות

תשמרו את התאריך: ב-30 באוגוסט בשעה 8 בערב יתקיים ביפו ערב אמנותי בתמיכה בדארין טאטור במאבקה למען חופש האמנות וחופש הדיבור.

עדכונים שוטפים על המשפט אפשר למצוא בדף הפייסבוק Free Dareen Tatour וכעת גם באתר צנוע מחוץ לפייסבוק שהקימו תומכיה. אפשר גם לתרום כאן לכיסוי הוצאות המשפט.

 

סופר מעצר

בימים עקובים מדם אלו, כאשר הכותרות הגדולות מעידות על מדינה שאיבדה את שפיות דעתה ומוכנה להתאבד "למען הביטחון", אני מעדיף לעקוב דווקא אחר הסיפורים הקטנים. כמו שנאמר, השטן הוא בפרטים…

ובכן, הינה עוד סיפור קטן שליקטנו היום תוך ביקור עצירים משוחררים מגל מעצרי הפייסבוק.

גיבורת הסיפור היא בחורה מעיירה ערבית ליד חיפה. היא דתיה, עוטה כיסוי ראש,  ועובדת בחנות "סופר" בעיירת מגוריה.

ביום שישי ה-14 ביולי, היום בו נהרגו שלושה בחורים ערבים מאום אלפחם ושני שוטרים ישראלים בהתנגשות מזויינת בסמוך למסגד אל-אקצא, שאלה אותה חברתה לעבודה בסופר:

– לא נסעת להתפלל היום באל-אקצא?

– מזל שלא נסעתי, היא השיבה. אם הייתי נוסעת עוד הייתי עלולה למות שם.

אלא ש"למות" בירי בנסיבות אלו, בשפה הערבית בת זמננו, אומים "אסתשהד" – אפול כשהיד…

אחת הלקוחות, שכנראה שמעה חלקית את השיחה בין שתי העובדות, מיהרה לדווח למשטרה, וזו מצידה באה בכוחות גדולים לעצור את המחבלת מהסופר.

הגיבורה שלנו נעצרה ונלקחה על ידי השוטרים לחקירה…

אולם היה לה מזל רב שמעטים התברכו בו.

מסתבר כי בסופר מותקנת מצלמת אבטחה שמקליטה, משום מה, לא רק את מה שנעשה אלא גם את מה שמדובר…

ואכן, בעל הסופר הביא את הקלטת הוידאו של השיחה כולה למשטרה והבחורה שוחררה.

כך הצילה אותנו מצלמת האבטחה מעוד דיווח כוזב על "מחבלת שנתפסה" ואת הגיבורה שלנו מחקירה ארוכה במרתפי השב"כ או המשטרה ואולי גם ממשפט…

 

המשוררת דארין טאטור טועמת מהחופש בכפית

(הכתבה הבאה התפרסמה ב-26.5.2017 בשיחה מקומית. פרטים נוספים בדבר ישיבת בית המשפט האחרונה שדנה במעצרה של דארין טאטור אפשר לקרוא בכתבה של עפרה ישועה-ליית באתר "הגדה השמאלית".)

כאשר הסתיימה בבית המשפט בנצרת הישיבה לדיון בתנאי מעצר הבית של המשוררת דארין  טאטור, חזר תאופיק, אביה, על השאלה וההזמנה הרגילה: תבואו אלינו? אתם מוזמנים לארוחת הצהרים.

יצאנו מאוכזבים. דארין כמעט נכנסה לדיכאון. נכון שעכשיו מותר לה, תיאורטית, לצאת מהבית כל יום בין השעות 9 בבוקר ל-7 בערב, אך מה זה מועיל כאשר בכל רגע עליה להיות מלווה על ידי אחד מחמשת "המשמורנים" שהוסמכו על ידי בית המשפט לפקח עליה: הוריה, שני אחיה וגיסתה? המשמורנים כולם עובדים ואף אחד מהם אינו שותף לאהבתה לטיולים ברגל. בפועל היא תישאר רוב הזמן כלואה בביתה.

Sweets from Ghada Boulos

מתכבדים בממתקים לכבוד החרות החדשה במקום המקסים של ג'אדה בולוס

אבל אז נזכרנו… למה ללכת הביתה? השעה עוד לא 12 בצהרים. הצענו לדארין ללכת לאכול בחוץ, בנצרת, או לאן שתרצה. כל בקשתה הייתה להתהלך ברחובות נצרת, דבר שלא התאפשר לה מאז מעצרה באוקטובר 2015.

רק אז, כשחנינו ליד המעיין ויצאנו לצעוד ברחובות, חשה דארין את טעם החופש החדש, מוגבל ככל שיהיה, ואנו התרגשנו וחגגנו איתה. כך גם חשנו כמה עוול נגרם לה בשלילת האפשרות לפעולה אנושית בסיסית כמו הצעידה ברחוב למשך יותר מ-19 חדשים.

מעצר ללא סוף

קודם לכן, בבוקר יום שני ה-22.5, היינו עדים לישיבה נוספת של תיאטרון האבסורד בו דן בית המשפט בנצרת בכובד ראש מעושה, כמו בעשרות ישיבות שקדמו לה, במסוכנות לכאורה של טאטור לביטחון מדינת ישראל, בעקבות שיר שפרסמה ביוטיוב בפייסבוק.

Dareen and Gaby before the trial

 דארין, גבי לסקי, נרי רמתי ועפרה ישועה-ליית – מחכים לתחילת הדיון בבית המשפט

עורכי הדין של טאטור, גבי לסקי ונרי רמתי, הגישו בקשה לביטול מעצר הבית ואיסור הגישה לאינטרנט המוטלים עליה. הנימוק העיקרי היה התמשכות הזמן: טאטור הייתה שלושה חודשים בבתי מעצר שונים, אח"כ שישה חודשים במעצר בית וגלות בקרית אונו ומאז יולי 2016 היא במעצר בית מלא בביתה בריינה שליד נצרת.

בנובמבר התירה השופטת לילי יונג-גפר לטאטור לצאת לעבודה בתנאי מעצר כאשר מעסיקתה הוחתמה גם היא על ערבות כ"משמורנית" והתחייבה להימצא עימה כל הזמן ולפקח על כך שלא תהיה לה גישה לאינטרנט בעבודה. בינתיים המעסיקה לא הייתה מוכנה להמשיך להעסיק את טאטור בתנאים אלו והיא חזרה להיות סגורה כל היום בביתה.

במשפט עצמו הסתיימה שמיעת העדים, לאחר עיכובים רבים, ב-27 באפריל. נקבע כי הסיכומים יינתנו בכתב והוקצבו 45 יום לכל אחד מהצדדים לצורך כך. השופטת לא קבעה עדיין מועד למתן הכרעת הדין וזה לא יקרה כנראה לפני סיום פגרת הקיץ. אחר-כך, באם תורשע טאטור, יהיה דיון נוסף על חומרת העונש, ובכל מקרה ניתן לצפות גם לערעור, כך שמעצרה של טאטור, עוד בטרם יחל ריצוי "העונש", יכול בקלות להמשך יותר משנתיים.

מסוכנות גרעינית

השופטת הותיקה יונג-גפר, שעבדה בעצמה בתביעה תקופה ארוכה, ניהלה את הדיון ביד רמה. בראשית הישיבה היא ניסתה ליצור הסכמה תוך שהיא משרטטת את הפרמטרים המתאימים לדעתה: חופש תנועה לטאטור בשעות היום תוך ויתור "מרצון" של ההגנה על זכות הגישה לאינטרנט. כאשר התביעה התנגדה למתן החלטה בהסכמה הורתה השופטת לצדדים לטעון את טיעוניהם.

עו"ד יעל כוכבי שהופיעה מטעם התביעה התנגדה בחריפות לכל הקלה משמעותית בתנאי המעצר של טאטור. היא טענה כי "המסוכנות הגרעינית לא השתנתה" וביקשה לשמור על שני עקרונות: איסור פרסום בכל דרך שהיא וכן לא רק שטאטור תהיה מפוקחת בכל עת אלא גם שהמשטרה תדע בכל עת היכן היא נמצאת. כמו כן דרשה שייאסר על טאטור להיות נוכחת בכל אירוע פוליטי.

Walking in Nazareth

דארין הולכת ברחוב בנצרת – "סכנה לבטחון המדינה"

התובעת אף ניסתה להשתמש בטענות ההגנה במשפט כנגד טאטור. היא ציטטה את טענתה של המשוררת בעדותה כי השיר שפרסמה אינו קורא לאלימות כהוכחה לכך שהיא אינה מכירה בחומרת מעשיה. התובעת אף הזכירה את דברי עד ההגנה פרופ' ניסים קלדרון לפיו אין להעמיד לדין משורר גם אם שיר שכתב כולל קריאה לאלימות וטענה כי מכך אפשר ללמוד כי טאטור מציבה עצמה מעל החוק.

השופטת בהחלטתה אימצה את גישת התובעת לפיה "המסוכנות הגרעינית… לא פחתה", אך ציינה בבדיחות הדעת שאין  המדובר בסכנה אטומית. נוכח התנגדות התובעת להקלת התנאים הגבילה השופטת את משך הזמן שבו יותר לטאטור לצאת מביתה ל-10 שעות ביום ואימצה בהחלטתה את האיסור על טאטור להיות נוכחת בכל אירוע פוליטי. היא אף הוסיפה תנאים משלה שלא התבקשו על ידי התובעת: איסור כניסה לשטח הרשות הפלסטינית והפקדת סכום נוסף של 6000 ₪ להבטחת העמידה בתנאים.

מבט מודאג לעתיד

ה-22 במאי הוכרז כיום שביתה כללית על ידי ההנהגות הפלסטיניות משני צידי הקו הירוק בתמיכה באסירים השובתים

Nazareth Market street on strike - May 22 2017

חנויות בשוק נצרת סגורות בשביתה

רעב. שמחנו לראות שחלק ניכר מהחנויות בנצרת היה סגור. נושא האסירים הפוליטיים הוא נושא מרכזי בחיי הציבור הערבי בארץ והשביתה מזכירה לכולם את התנאים הקשים מהם סובלים אסירי המאבק הפלסטיני בבתי הכלא הישראלים, תנאים גרועים בהרבה מאלה של אסירים פליליים. טאטור כבר בילתה שלושה חודשים עם האסירות "הביטחוניות". באם תורשע, סעיפי כתב האישום נושאים עונש של עד 8 שנים.

בינתיים תומכיה של טאטור אוספים תרומות לכיסוי הוצאות המשפט ומתכננים להגביר את המאבק הציבורי להגנתה לקראת מתן פסק הדין.

חיפה: התמיכה בשביתת האסירים עברה מהמדרכה לרחוב

(הכתבה הבאה התפרסמה היום, 23.5.2017, ב"שיחה מקומית". כתבה זו פורסמה גם באנגלית.)

כאשר ביקור טראמפ מנסה לעורר שוב את אשליות ה"שלום" במסגרת פאקס-אמריקאנה של האזור, מזכירה שביתת הרעב המתמשכת של האסירים הפלסטיניים כי משטר הכיבוש הישראלי מונע מהפלסטינים אפילו את זכויות האדם הבסיסיות ביותר.

בגילוי דעת שפרסמה "התנועה השבויה" (אלחרכה אלאסירה) – כפי שמכנים עצמם האסירים הנאבקים מתוך בתי הכלא – ביום ה-20 לשביתה הם קראו לאיחוד המאבק משני צידי הקו הירוק ובגלות על ידי פעולה מאוחדת של הכוחות הפטריוטיים הפלסטינים שתכלול גם את ועדת המעקב המייצגת את הערבים אזרחי ישראל. בתקדים היסטורי נענו ההנהגות ליזמת האסירים, נפגשו ברמאללה והכריזו על שביתה כללית של כל העם הפלסטיני בכל שטחי המולדת ובגלות, שנקבעה ליום שני ה-22 במאי, היום ה-36 לשביתה. ואכן, ברחבי הגדה המערבית נרשמה אתמול היענות גדולה לקריאה, וברחובות נראו שורות של חנויות ובתי עסק סגורים, וכך גם בירושלים המזרחית ובערים פלסטיניות בתוך הקו הירוק.

כיכר האסיר, חיפה

חיפה ממשיכה להיות מוקד לפעילות המחאה הפלסטינית שבמסגרתה שכבה הולכת ומתרחבת של פעילים מדגישים את השותפות במאבק הפלסטיני מעבר לגבולות המחלקים בין השטחים שנכבשו ב-1967 ובין אלו שבתוך "הקו הירוק". עם זאת המאבק חושף שוב את משבר ההנהגות והקושי להביא לידי ביטוי אפקטיבי את התסכול והרצון למאבק. קושי זה מחריף כיוון שלפי כללי המשחק של "הדמוקרטיה היהודית" דעת הקהל הפלסטינית כלל אינה גורם שיש להתחשב בו.

Nazareth Market street on strike - May 22 2017

חנויות סגורות בזמן השביתה בשוק נצרת – מאי 22, 2017

משמרת המחאה הראשונה בתמיכה בשביתת הרעב של האסירים התקיימה בחיפה כבר ביומה השני של השביתה, ה-18 באפריל. היא התקיימה במושבה הגרמנית, המרכז התיירותי של העיר, ברחבה שקיבלה את השם הסמלי "כיכר האסיר" מאז אוקטובר 2011 כשהתמקמה בה קבוצה של שובתי רעב, תחת הכותרת "רעבים לחירות", בסולידאריות עם שביתת אסירים קודמת.

המשמרת נועדה לציין גם את "יום האסיר הפלסטיני", ה-17 באפריל, שנבחר שלא במקרה גם כמועד התחלת השביתה. ראוי לציין כאן כי המושג "אסיר" בערבית אינו חופף למילה בעלת ההיגוי הזהה בעברית. תרגום מדויק יותר יהיה המונח "שבוי" – שנועד לציין את מעמדם של האסירים הפלסטינים כשבויי מלחמה – מי שמוחזקים על ידי האויב עקב מלחמתם לחרות עמם. הוויתור על התרגום הנכון הוא עוד הנחה שאנו עושים מבלי משים ל"דעת הקהל הישראלית" המתקשה לעכל את הנרטיב הפלסטיני.

Gathering in Prisoners Square

נאספים בכיכר האסיר לקראת ההפגנה

שתי המשמרות הבאות התקיימו ביזמת "חראק חיפה", ב-29 באפריל וב-9 במאי. המקום שנבחר על ידי החראק היה קצת במעלה המושבה הגרמנית, פינת רחוב אלנבי ושדרות הכרמל (בן גוריון), רחבה קטנה יותר בצומת בו עוברת תנועה רבה יותר. כאשר נרצח לפני מספר חדשים פעיל ותיאורטיקן "אלחראק אלשבאבי" בגדה המערבית באסל אלאערג' על ידי כוחות הכיבוש החליטו פעילי חראק חיפה לקרוא את הצומת על שמו. קיום משמרות המחאה בצומת נועד גם לקבע את השם בתודעה הציבורית.

ביום שישי ה-19.5 קיים הנוער הקומוניסטי פעילות סולידאריות נוספת עם האסירים, מעט למעלה יותר במעלה מושבה הגרמנית, בכיכר הבהאים. הם הביאו מים, מלח וכוסות והציעו לעוברים ושבים לשתות מי מלח כצעד סמלי של תמיכה בשובתים. תזמורת תנועת הנוער יצרה אטרקציה נוספת למשיכת תשומת הלב.

יורדים לרחוב

The police brought attack dogs

המשטרה הביאה כלבי תקיפה

בינתיים החלה התארגנות של צעירים, ברוח התנועה שעצרה את מתווה פראוור, לנסות ולארגן פעילות מאוחדת ומיליטנטית יותר. ההפגנה נקבעה ליום שני ה-22 במאי עוד לפני שיום זה הוכרז על ידי ההנהגות הפלסטיניות משני צידי הקו הירוק כיום שביתה כללית לתמיכה במאבק האסירים.

התפרסמה הזמנה לאירוע בפייסבוק תחת הכותרת " עלשווארע" (לרחובות) בהזמנה מ-8 פעילים מזרמים שונים והפעם החברה עבדו ברצינות להזמין ולהכין. בפייסבוק נרשמו 254 "נוכחים" באירוע וביום שני, עוד לפני השעה המיועדת, כבר הייתה "כיכר האסיר" מלאה בצעירות וצעירים וגם פעילים ותיקים לא מעטים מחיפה והאזור.

המשטרה נערכה גם היא בכוחות מתוגברים, כולל מכונית מעצרים, אנשי היחידות המיוחדות לדיכוי הפגנות ואף שוטרים מלווים בכלבים. אולם בפועל העדיפה המשטרה לא להתערב, גם כאשר המפגינים, לאחר כחצי שעה של קריאת סיסמאות בכיכר האסיר, ירדו לשדרות הכרמל, חסמו את הרחוב והחלו לצעוד.

כמאתיים מפגינים צעדו ברחוב הראשי של המושבה הגרמנית לכיוון רחוב אלנבי, בין בתי הקפה והמסעדות העמוסים, מספקים את התמונות האיקוניות האופייניות לחיפה של דגלי פלסטין מתנופפים ברוח כשברקע הגנים הבהאים והמקדש בעל כיפת הזהב. משם המשיכו המפגינים ברחוב אלנבי לכיוון ואדי

Marching up the German Colony

צועדים במושבה הגרמנית

ניסנאס, כאשר המשטרה חוסמת את התנועה משני הצדדים. בהמשך צעדו המפגינים ברחוב ההר ("שדרות הציונות"), רחוב כורי ולבסוף ברח' הוואדי – הרחוב הראשי הצר של ואדי ניסנאס.

כאשר הגיעו לצומת האחרון התכנסו במפגש הרחובות והמארגנים הודו לכולם ובקשו את השתתפותם בתוכנית שנקבעה מראש להמשך המאבק, כולל הפגנות, חלוקת כרוזים ועד "יום זעם" ביום חמישי ה-1 ביוני.