כמה לקחים מקומיים לנוכח מראות הזוועה של האפגנים המנסים להימלט מארצם בשדה התעופה של קאבול
(מאמר זה פורסם היום ב"שיחה מקומית")
אנו חיים בזמנים מעניינים.
ואני בהחלט לא מתכוון לשיעמומון של הפוליטיקה המקומית. אני בטוח שגם מפגיני בלפור המסורים ביותר כבר שכחו למה בכלל הם נאבקו במשך תקופה ארוכה כל כך כדי לא לשנות כלום.
אבל בעוד ישראל מקובעת בתנוחה הבלתי אפשרית של דיכוי, כיבושים וסכסוכים בכל החזיתות, העולם הגדול שסביבנו זז. ארצות הברית, שרק לפני שלושים שנה הוכרזה כמנצחת הגדולה במלחמה הקרה וכמעצמה היחידה שמכתיבה את הסדר העולמי, הפסידה זה עתה במלחמה הארוכה בתולדותיה. תבוסה זו אינה אירוע מקומי ומבודד, היא חלק ממשבר עמוק של מערכת השליטה האמריקאית בזירה המקומית והבינלאומית: היא מתווספת למשבר הפיננסי העולמי בשנים 2007-8 שמקורו בשחיתות המערכת הבנקאית האמריקאית וחוסר הפיקוח עליה, למשבר המערכת הפוליטית שלה שהתגלה לעיני העולם כולו בצורתו המגוכחת עם הפארסה של נשיאות טראמפ, כשלון והתחמקות המדינה מהגנה על האזרחים שנחשף לנוכח מגפת הקורונה, משבר היחסים הבין-גזעיים ועוד.
מה השתנה?
מה הלקח מכשלונן של ארה"ב ובעלות בריתה המערביות במלחמתן באפגניסטאן?
ראשית, כשלונן אינו נובע מחוסר באמצעים, בזמן או במאמץ, ואף לא מכוחו הרב של האוייב שפעל נגדן. בתסכולו ביידן מנסה להטיל את האשמה על משרתיו בממשלת אפגניסטאן ובצבא האפגני. "הם מושחתים, הם לא נלחמו", הוא אומר. אבל את המושחתים האלה השליטה ארצות הברית בכוח צבאי ברוטאלי על אפגניסטאן. כמה ישרים כבר יכולים להיות פוליטיקאים ששולטים בעמם בחסות כידוני הכובש הזר? החיילים האפגנים שנשכרו, חומשו ואומנו על ידי ארה"ב ספגו עשרות אלפי הרוגים ומאות אלפי פצועים, עשרות מונים יותר מהחיילים האמריקאים ובני בריתם המערביים. אבל, כרגיל, בעייניי המערב ההרוגים האפגנים, יהיו אלה אויבייהם, אזרחים לא מעורבים או מי שנלחם בשירותם, כלל אינם נחשבים. מי שסיכן את חייו בשירות האימפריאליזם לא זכאי אפילו לכרטיס טיסה ולמעמד של פליט כדי להציל את חייו וחיי בני משפחתו.
מראות הזוועה בשדה התעופה של קאבול, והסרוב המערבי לקלוט את משתפי הפעולה שסיכנו את חייהם בשירותם, מהווים הוכחה מוחצת לגבי האופי האמיתי של המלחמה. המערב לא בא לקדם את זכויות האדם, מעמד האישה או הדמוקרטיה באפגניסטאן. הוא בא להנציח סדר עולמי שבו העליונות הלבנה והגזענות הם עקרונות היסוד.
אלא שבינתיים העולם זז ונמצא כבר במקום אחר. מה שאנו רואים היום לפנינו אינו רק נפילתה של האימפריה האמריקאית אלא פרק חשוב בסיומה של תקופה הסטורית שלמה, בת מאות שנים, בה מיעוט של מעצמות יכול היה לשלוט באמצעות כוח צבאי על רוב עמי העולם, תקופת הקולוניאליזם. לכן נכשלה ארה"ב במלחמותיה הגדולות האחרונות בויאטנאם, בעיראק ובאפגניסטאן.
בינתיים מנסה ארה"ב להחליף את מנוף השליטה הצבאי במנוף כלכלי. כמעט מידי יום אנו שומעים על סנקציות כלכליות חדשות שמטילה ארה"ב על מי שמתחרה עימה או שאינו סר למשמעתה. אלא שכלכלת ארה"ב מאבדת במהירות את מקומה בתור הכלכלה המרכזית בעולם, כאשר עבור יותר ויותר מדינות שותפת הסחר העיקרית הינה סין. זמן קצר לפני השתלטות הטליבאן על ערי אפגניסטאן הודיעה להם ארה"ב כי אם יתפסו את השלטון תטיל עליהם מצור כלכלי. מנהיגי הטליבאן, שהיו רגילים שיטילו עליהם פצצות מצרר, לא התרשמו. לצורך פיתוח כלכלי הם כבר פתחו ערוץ תקשורת עם סין.
לי זה לא יקרה
"קשה לעשות תחזיות, במיוחד ככל שהדבר נוגע לעתיד".
לא מצאתי נתונים מדוייקים, אבל לא אטעה הרבה אם אניח שמבין שני טריליון הדולר שהשקיעה ארה"ב בכיבוש אפגניסטאן לפחות מאה ביליון הושקעו בשירותי המודיעין. למרות זאת לא היה לנשיא ארה"ב שמץ של מושג מה קורה בשטח. ימים ספורים לפני פינוי השגרירות בקאבול הוא הכריז כי לא יהיה פינוי בהליקופטרים מגג השגרירות כמו בסייגון. לבסוף כל הסצנות מסייגון שוחזרו במלואן, עם ההבדל הגדול שהפעם הכול מצולם מכל זווית אפשרית ומשודר בכל הערוצים בזמן אמת.
אנו חיים בעולם שמתיישר לפי הציפיות לעתיד. לכן, כשארה"ב הכריזה כי צבא שכירי החרב שלה באפגניסטאן יחזיק מעמד לפחות 90 ימים אחרי פינוי הצבאות הזרים, היה ברור כי שום חייל אפגאני הגיוני לא ימצא טעם לסכן את חייו במלחמת 90 הימים כדי להציל את כבודם של אלו שנטשו אותו.
מה כל זה קשור אלינו?
ישראל היא עמדה קדמית במערכת השליטה האמריקאית\מערבית במזרח התיכון. שליטה זו פשטה מזמן את הרגל, והיא מתקיימת רק בכוח האינרציה. האסטרטגיה הפוליטית\צבאית הישראלית מבוססת זה שנים על הניסיון לסבך את ארה"ב במלחמה נגד איראן, בעוד שארה"ב מתקשה להתאושש מהנזקים שגרמה לעצמה במלחמות באפגניסטאן ובעיראק.
הבריתות שכרתה ישראל לאחרונה עם נסיכי האמירויות, מלך בחריין והגנרלים פושעי המלחמה מסודאן הן חלק ממלחמת מאסף של מי שמנסים לעצור את התקדמות האזור לכיוון של יותר דמוקרטיה ושיוויון. העמים הערבים ושאר עמי האזור החלו בתהליך של שינוי הסטורי עצום שנבלם (בינתיים) בדיכוי רצחני ובהצתת סכסוכים לאומיים ועדתיים על ידי מי שמעוניינים למנוע את השינוי. כדי לשמר את הפרדיגמה של "וילה בג'ונגל" יש מי שפועל בשיטתיות לשמור על "הג'ונגל" במצבו "הפראי".
"הבעיה הפלסטינית" ירדה מסדר היום הפוליטי הישראלי מתוך הנחה ש"לאף אחד לא אכפת מגורל הפלסטינים". בינתיים ישראל עסוקה כל כולה במלאכת הדיכוי והגזל היומיומי ואיש אינו עוסק במציאת "פתרונות". אלא שיחסי הכוחות שבמסגרתם כל זה מתאפשר הוא ההגמוניה האמריקאית המתפוררת והשיתוק המוחלט של העולם הערבי מתוך המשבר העמוק של התנועה לשינוי, המהפכה ומהפכת הנגד. בעין הסערה, בישראל, שום דבר לא זז, ומסביב כוחות איתנים לפותים במאבק על עתיד האזור.
הגיע הזמן להתחיל לתכנן ולהתכונן לתקופה הפוסט-אמריקאית, פוסט קולוניאליסטית, של המזרח התיכון.
עבור היהודים שחיים בארץ, הגיע הזמן להבין שהשאלה העומדת לדיון אינה רק "הבעיה הפלסטינית" אלא גם שאלת קיומם הם באזור. למעשה שתי הבעיות שזורות זו בזו. התקופה הקולוניאליסטית בעולם בתהליכי סיום וגם ההרפתקה הציונית מתקרבת לסיומה.
ישראל עלולה לבחור לסיים הכל באש ובפטריות העשן של מלחמה גרעינית. מי שחייו יקרים לו יכול לנסות להימלט מהאזור לפני שיאלץ להתחנן על מקום במטוסים האחרונים. לחילופין, מי שעוד מאמין שהחיים כאן יכולים להתנהל גם אחרת, חייב כבר עכשיו לנסות להניח את היסוד לסדר פוליטי, חברתי וכלכלי אחר, לביטול המשטר הגזעני והעליונות הלבנה ולכינון מדינה דמוקרטית אחת לכל תושביה.
(המאמר שלהלן הופיע היום ב"שיחה מקומית")
תל אביב, יש לנו בעיה. זה לא מצב טבעי שהולכים לבחירות פעם רביעית בתוך שנתיים. זה לא מצב טבעי שאין תקציב, שאין הנהגה אלא רק קבוצות אינטרסנטים, שמפלגות מצטרפות ומתפרקות כמו פתיתי הפלסטיק בקלאודוסקופ.
אבל מה עלינו לעשות? כדי למצוא פתרונות אמיתיים לא מספיק לתאר את הסימפטומים, צריך קודם להגיע לאבחנה מדוייקת של המחלה.
לשם כך צריך להגדיר קודם כל מי "אנחנו". אם נביא בחשבון את כל תושבי הארץ בין הירדן לים, חייבים לזכור שחלק גדול מאיתנו, תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, חיים תחת כיבוש צבאי קולוניאליסטי-גזעני, משוללים כל זכויות אזרח וכל דרך "חוקית" (לפי חוקי הכיבוש) להשתתף בקביעת גורלם. מליון וחצי ערבים פלסטינים בתוך הקו הירוק, בעלי אזרחות ישראלית, סובלים גם הם מאפליה שיטתית, מנישול, דיכוי והדרה מכל השפעה פוליטית. מליוני פלסטינים נוספים גורשו או נדחפו להגר אל מחוץ לגבולות הארץ ב-1948 ובשבעים השנים שחלפו מאז. עד היום נמנע מפליטים אלו לחזור לבתיהם ולמולדתם בשם הצורך לשמור על "אופיה היהודי" של המדינה.
ארגון בצלם, שעוקב אחר מצב זכויות האדם בארץ, סיפק לאחרונה תרומה חשובה לאיפיון המצב כאשר פרסם מסמך תחת הכותרת "משטר של עליונות יהודית מהים עד הירדן: זהו אפרטהייד" בו קבע: "בצלם דוחה את התפיסה המקובלת של ישראל כמדינה דמוקרטית המנהלת במקביל גם משטר כיבוש זמני וקובע כי בכל השטח הנמצא בשליטתה – בתוך גבולות הקו הירוק, בגדה המערבית, מזרח ירושלים וברצועת עזה – מתקיים משטר אחד, הפועל על פי עקרון מארגן אחד: קידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים. משטר כזה הוא משטר אפרטהייד."
הבעיה האמיתית המרכזית של חיינו בארץ אינה נידונה כלל במסגרת הבחירות, כיוון שכל המשתתפים בהן לוקחים בחשבון, ובצדק, שמציאות האפרטהייד תישאר כמו שהיא גם אחרי הבחירות. תוצאת הבחירות נקבעה מראש על ידי גירוש מליוני פלסטינים ושלילת זכות הבחירה ממיליונים נוספים – מה שמאפשר את "הרוב היהודי" שבדרך הטבע (טבעו של הקולוניאליזם) שואף להבטיח את המשך הפריבילגיות שלו.
אין דמוקרטיה באפרטהייד
יש משהו חיובי בכל מי שנאבק נגד עוול ורשע ודורש את זכויותיו, גם אם מאבקו חלקי. אבל מקומם אותי לשמוע את הדיבור, שהפך לאחרונה לאופנה, על "הצלת הדמוקרטיה הישראלית". כדי לדבר או לחשוב על דמוקרטיה בישראל צריך הדובר למחוק לחלוטין מתודעתו או לשלול את אנושיותם של מליוני הפלסטינים החולקים איתו את הארץ (לאחר שכפה עצמו עליהם).
ראינו כיצד גנרלים וראשי שב"כ, שאחראים לדיכוי ללא מעצורים של אוכלוסיה שלמה, מזדעזעים לנוכח הפגיעה במפגינים מול מעון ראש הממשלה… "הנשמע כדבר הזה?!" ובכן, הם לא מגינים על הזכות להפגין או לבטא דעה, שכן זכות היא זו המובטחת לכל אדם באשר הוא אדם. הם מגינים על הפריבילגיה שלהם במסגרת משטר האפרטהייד הישראלי. כמוהם כאותה נוסעת שביקשה שוקולד במטוס וזעקה מעומק ליבה: "למה אתה לא נותן לי, מה אני ערביה?"
הפארסה של מערכות הבחירות האחרונות היתה מעין מחזה אבסורד שחובר במיוחד כדי להמחיש את האמירה ש"עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי". רוב המצביעים הצביעו עבור מפלגות שהבטיחו להיפטר משלטון נתניהו המואשם בשחיתות. "הרשימה המשותפת" שנתמכה על ידי מרבית המצביעים הפלסטינים המליצה על גנץ, שתעמולת הבחירות שלו נפתחה בהתפארות בטבח ההמוני שערך בתושבי עזה, לראשות הממשלה "כדי להפיל את נתניהו". אבל "גיבור" המלחמה בעזה פחד להקים ממשלה שתיתמך על ידי חברי הכנסת הערבים והעדיף להיכנס לממשלתו של האיש אותו נשבע להפיל.
כעת מנסה ה"אופוזיציה" לנתניהו להציע לנו אופציה נוראה עוד יותר – ממשלה שתהיה כל כך ימנית שתוכל להחליף את נתניהו מבלי לפחד להחשב ל"שמאל" בדעת הקהל הישראלית, המשולה למכונית שההגה שלה תקוע בהטיה ימנית ונותרת סובבת סביב עצמה.
בחירות אינן סימן לדמוקרטיה כאשר תנאי היסוד לדמוקרטיה אינם מתקיימים. אם במחסום יש חמישה חיילים וכולם מחליטים פה אחד לא לתת ליולדת לעבור, זו אינה החלטה דמוקטית.
מניין תבוא הישועה?
ההסטוריה מלמדת שהמדוכאים משתחררים רק כאשר הם קוראים תיגר על משטר הדיכוי, מתאחדים ונאבקים לשחרורם. במקרה שלנו, הפלסטינים ניהלו מאבק ארוך נגד נישולם ודיכויים, מאבק שזיכה אותם בהכרה בינלאומית והפך את פלסטין לסמל למאבק לחרות. אבל ישראל ובני בריתה המערביים והערבים הצליחו, במסגרת הסכמי אוסלו ושיווק האשליה של "פתרון שתי המדינות", להסיט את המאבק הפלסטיני ממאבק לשחרור למאבק על פרורים במסגרת הסדר הקיים. כך הפכה הרשות הפלסטינית לקבלן משנה של הכיבוש המשחרר את הכובשים מאחרויות לצרכי היום-יום של האזרחים הפלסטינים (למשל, תרוץ לא לחסן אותם נגד קורונה) ושומר על בטחון הכובשים (אך לא בטחון הנכבשים) במסגרת "התיאום הבטחוני". כך מנסה המפלגות הפלסטיניות המשתתפות בבחירות לכנסת להשיג השגים לציבור בוחריהן תוך מתן לגיטימציה ישירה או עקיפה למסגרת הגזענית מיסודה.
הבחירות הנערכות השנה, בקרוב זמנים, הן לכנסת והן למועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית ממחישות כיצד ישראל מחלקת את העם הפלסטיני ובכך מונעת ממנו כל השפעה על עתידו. בעוד שכל היהודים בין הים לנהר הם אזרחים רבי זכויות וקולותיהם יכריעו את הרכב הממשלה הבאה, הנציגות הפלסטינית מחולקת בין מיעוט מוקצה וחסר השפעה בכנסת לבין מועצה חסרת סמכויות ברשות הפלסטינית, שחבריה נאסרים כאשר פעילותם אינה נושאת חן בעיני שלטונות הכיבוש (כפי שקרה, למשל, לחברת הפרלמנט הפלסטיני ח'אלדה ג'ראר, כמו רבים אחרים). מליוני פלסטינים בגולה מורחקים לחלוטין מהתהליך הפוליטי שמכריע גם בעניינם.
פלסטינים רבים מחפשים היום דרך לאחד מחדש את המאבק של כל חלקי העם הפלסטיני, בין השאר על ידי העלאת הפרספקטיבה של מדינה דמוקרטית אחת בכל פלסטין ההסטורית, מסגרת שתאפשר את חזרת הפליטים הפלסטינים ותתן גם פתרון לבעיית היהודים בארץ, בהיותה מדינת כל תושביה שיהנו כולם משוויון זכויות מלא. הצעד הראשון להצגת אלטרנטיבה כזאת הוא השתחררות מאשליות בדבר היכולת "לתקן" את הסדר הקיים. המסקנה המתבקשת היא כי את הבחירות לכנסת, כמו גם הבחירות לרשות הפלסטינית, צריך להחרים, כיוון שגופים אלו לא יכולים, מעצם מהותם, להיות כלי שיקרב את השינוי הרצוי.
הנקודה היהודית
עבור פעילות ופעילים יהודים רבים שמודעים למצב האפרטהייד ורוצים להאבק נגדו התשובה היא להצביע למפלגות בהנהגה ערבית. לנו יש פריבילגיות במערכת הקיימת, הם אומרים, לכן ניתן את קולנו לנציגי הציבור הפלסטיני שמבקש את זכויותיו.
עם כל הסימפטיה לעמדה זו, שמבטאת רצון לצאת ממגבלות הפעילות במסגרת "הגטו היהודי", לטעמי היא אינה הולכת רחוק מספיק. בסך הכל המפלגות הערביות המשתתפות בבחירות בכנסת אינן מאתגרות את השיטה וכבר הוכיחו את נכונותן לתמוך בממשלה ציונית-גזענית שתמשיך את הכיבוש והאפליה בתמורה להשגים מוגבלים או גם ללא תמורה. התמיכה בהן הינה הבאה של רצון טוב אך עדיין במסגרת הסדר הקיים המעוות מיסודו.
המאבק לשינוי אמיתי מבוסס על ההכרה שמשטר האפרטהייד אינו מספק את הכלים לשינוי ולכן יש צורך לפעול לביטולו ולהקמת דמוקרטיה אמיתית, דמוקרטיה לכולם. מאבק זה מתחיל בהחרמת הבחירות לכנסת ובתמיכה בתנועה הפלסטינית למען מדינה דמוקרטית אחת.
רציתי לשתף קצת פרטים אודות אירוע שקרה היום בזמן ההפגנה לשחרור מאהר אלאח'רס מול בית החולים קפלן.
הייתי שם עם דגל פלסטין ובאותו זמן היו מונפים גם שני דגלי פלסטין נוספים.
בשלב מסויים השוטרים ניגשו אל מניפי הדגלים, אמרו שהנפתם היא עבירה על החוק, דרשו שנוריד את הדגלים ואיימו שאם לא נוריד את הדגלים "יעכבו" אותנו. ("עיכוב" במקרה כזה היא מילה מכובסת למעצר, לפני שיש החלטת מעצר רשמית. תוך שלוש שעות צריכה המשטרה לשחרר את המעוכבים או להודיע להם באופן רשמי על מעצרם.)
מיד התכנסו במקום מפגינים רבים, כולל מספר חברי כנסת, והתווכחו עם השוטרים, בטענה (המוצדקת) שהנפת דגל פלסטין אינה עבירה על החוק. השוטר השיב כי "התייעצנו עם הקצין והוא הורה להסיר את הדגלים". (נראה שבמקום ההפגנה עצמו היו רק שוטרים זוטרים ולא קצין.)
הדגלים נשארו מונפים, האווירה התחממה והקהל התארגן לקריאות קצובות "علمنا علم فلسطين، وجب علينا نرفعه" (דגלנו דגל פלסטין, חובה עלינו להניפו).
לבסוף השוטרים התייאשו מלבצע את משימתם וחזרו לעמוד בצד השני של הכביש.
נראה לי כי בזכות מאבקו העיקש של מאהר אלאח'רס תוצאת לוואי חיובית קטנה היא שדגל פלסטין מונף בעיר רחובות, אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה של עיר זו, ומשטרת רחובות מקבלת שיעורי השלמה בדמוקרטיה.
ישוחרר מאהר אלאח'רס מייד!
יבוטלו המעצרים המנהליים!
למען פלסטין חופשית ודמוקרטית מהים עד הנהר!
קראתי מאמר ארוך ב"אקונומיסט" על ההחלטות שהולכי רגל מקבלים על מנת להימנע מהתנגשות באחרים ההולכים לעברם בכיוון ההפוך.
נאמר כי ההתנהגות הטבעית של רוב האנשים בתרבות האירו-אמריקאית שלנו היא לסטות לצד הימני של הכביש כשמישהו בא לעברנו. חשוב ששני הצדדים יקבלו את אותה החלטה על מנת שהטקטיקה הזו תהיה יעילה…
על פי המאמר, אנשים במזרח אסיה נוטים לסטות לצד שמאל, כך שיתכן וצפויות לנו יותר התנגשויות בעתיד, ככל שהגלובליזציה מערבבת אנשים מכל רחבי העולם.
הלכתי על המדרכה… העצים שנשתלו לאורכה סיפקו צל, אך השאירו רק מעבר צר להולכים.
ראיתי אדם בא בחיפזון לעברי.
הסתכלתי עליו; הוא לא נראה מזרח אסייתי.
התחלתי לנטות לעבר הצד הימני של המדרכה, אבל הוא המשיך ללכת באותו צד, השמאלי עבורו.
ואז, בדיוק כשהחלטתי לוותר על המסע שלי ימינה, הוא עשה לפתע פנייה חדה ימינה כדי להימנע מלהתנגש בי.
בּוּם! אאוץ'!
ראשו היה קשה כסלע ובאמצע היום השמים התמלאו בכוכבים.
- סליחה אדוני. באמת לא התכוונתי. קראתי במגזין…
- עדיף שתסתכל לאן אתה הולך ולא תקרא מגזינים בזמן שאתה בדרך!
קריאה לפעולה כנגד האפרטהייד בפלסטין: דמוקרטיה אחת לכולם
המסע למען מדינה דמוקרטית אחת (ODSC)
29 באפריל 2020
ישראל ממהרת להשלים את פרויקט מיסוד משטר האפרטהייד הקולוניאלי בכל רחבי פלסטין ההיסטורית. השלב הבא מתוכנן לחודש יולי, כאשר ממשלת הקואליציה של נתניהו מתכוונת לספח רשמית חלקים גדולים של הגדה המערבית. הרחבת ישראל ל-85% מפלסטין ההיסטורית מותירה את הרוב הפלסטיני כלוא בעשרות מובלעות מרוששות על 15% בלבד מהשטח, תחת שלטון ישראלי קבוע, חסרי כל זכויות אזרחיות או לאומיות. זהו אפרטהייד, פשוט וברור.
לאחר ש"נתן" את ירושלים המזרחית הכבושה לישראלים, "עסקת המאה" של טראמפ מאפשרת לישראל להשתלט על שאר הגדה המערבית. הסיפוח החד-צדדי של ישראל לגושי ההתנחלויות חיכה לאור ירוק של ממשל טראמפ, "הסמכות הבינלאומית" היחידה שבה מתחשבת ישראל. בהצהרה פומבית ב-21 באפריל נתן שר החוץ האמריקני פומפאו את האור הירוק הזה. "באשר לסיפוח הגדה המערבית", אמר בהצהרה פומבית, "בסופו של דבר הישראלים יקבלו את ההחלטות הללו. זו החלטה ישראלית."
מדינת אפרטהייד אחת קיימת כבר בפועל בין הים התיכון לנהר הירדן: ישראל. יש רק תגובה אחת אפשרית, "פיתרון" אחד, דרך אחת החוצה. הפתרון הוא להחליף את משטר האפרטהייד במדינה דמוקרטית עם שוויון זכויות לכל תושביה, כולל הפליטים החוזרים.
אנו קוראים לכם, תושבי העולם, לתמוך במאבקנו לדמוקרטיה בפלסטין ההיסטורית. החזון שלנו הוא דמוקרטיה שתעניק לכל תושבי ארצנו זכויות שוות, תביא סוף סוף את הפליטים הביתה ותכבד את התרבויות, הדתות והזהויות של כל האנשים המרכיבים את החברה שלנו – חזרה למסורת הארוכה של רב תרבותיות וסובלנות המאפיינת את העולם הערבי, המזרח התיכון ופלסטין בפרט.
ממשלות, למרבה הצער, אינן רואות בעין יפה עמים הנאבקים על זכויותיהם. אנו, פלסטינים ויהודים ישראלים מתקדמים כאחד, קוראים לכם, החברה האזרחית הבינלאומית, להתגייס לתמיכה במדינה דמוקרטית בין הנהר לים. סולידריות אמיתית עם העם הפלסטיני פירושה תמיכה בתוכנית פוליטית המשחררת את פלסטין ההיסטורית מקולוניאליזם, כיבוש ואפרטהייד – מדינה דמוקרטית לכולם בין הנהר לים, ושיבת הפליטים. הרימו קולכם נגד האפרטהייד! תמכו במאבקנו לשחרור, דמוקרטיה ושלום לכולם!
לנוסח הקריאה באנגלית: One Democracy for All
לעמוד הפייסבוק: ODSC
לפרטים נוספים: contact@onestatecampaign.org
העולם נעצר בעקבות מגפת הקורונה. המגפה ממחישה לנו כמה חיינו שבריריים ויכולים לאבד בן רגע. כמה חלשות חומות המגן שבנינו כדי להגן על עצם החיים בעודנו עסוקים ברדיפה אחר דברים שרבים מהם חסרי ערך. עבור רבים זוהי הזדמנות לשאול שאלות יסוד לגבי מה שנראה כמובן מאליו, או אף "חוק טבע", החל מסדר העדיפויות בחיינו הפרטיים ועד לסדרי עולם.
עברו יותר מ-30 שנה מאז הכריז פוקויאמה על קץ ההסטוריה בעקבות התמוטטות הגוש הסובייטי. לכאורה כלכלת השוק הקפיטליסטי ה"ליברלית" היתה אמורה לדאוג לכל צרכינו. היום, כשמסתבר שכלכלת השוק לא טרחה משום מה לדאוג לצורך שלנו בבריאות ובחיים, מדברים רבות על חזרתה של המדינה למלא תפקיד מרכזי.
אולם המדינות, כפי שאנו מכירים אותן, אינן אמא\אבא טובים ומיטיבים. המדינה היא מכשיר פוליטי (שלא לאמר כלי דיכוי) המשרת אינטרסים מסויימים – והמדינות שאנו מכירים משרתות ברובן מעל הכל את מעמד הבורגנות שקונה לשירותו את הפוליטיקאים ואת הפקידים הבכירים.
מעבר לכך, המדינה על גבולותיה וצבאותיה היא שריד מימים עברו: העולם היום הינו עולם אחד. קשה למצוא היום מוצר כלשהו שמיוצר במדינה אחת ללא תלות בתוצר מארצות אחרות. אנו מתקשרים ביננו באינטרנט חובק עולם. זיהום האויר ושאר סוגי הרס הסביבה מסכנים את האנושות כולה ומניעתם דורשת פעולה מאוחדת של כלל האנושות. וכמובן, גם מול האויב עתיק היומין בדמות המחלות והמגפות, כולנו סוג אחד של אורגניזם וחייבים להתגונן ביחד.
סדר עולמי חדש
הרבה יכול להשתנות בעקבות משבר הקורונה. אנשים יחשבו, יתארגנו, יאבקו, יצרו סדרי עולם חדשים שקשה לצפות את כולם כרגע. הרבה יכול גם לחזור להיות כפי שהיה… כוחות אדירים, כלכליים ופוליטיים, נהנים מהסדר הקיים, והם יעשו הכל להחזירו על כנו.
אלמנט אחד של שינוי היסטורי, שהינו כמעט בלתי נמנע, הינו העובדה שארצות הברית איבדה את מעמדה כמעצמה המובילה, מעמד שרכשה בעקבות חורבן אירופה במלחמת העולם השניה, וזאת לאחר שהפכה למעצמה העולמית היחידה מאז נפילת ברית המועצות. כעת מופיעה סין ככוח העולמי המוביל – תהליך שהוא תוצאה של התפתחות כלכלית מסחררת, חסרת תקדים בתולדות האנושות, התפתחות שנמשכה ללא מעצור במשך עשרות השנים האחרונות.
מגפת וירוס הקורונה החלה בסין, עצרה את הכלכלה הסינית ונראה היה שתפגע במעמדה של סין בעולם. מעבר לכך, יש גם מי שניסה להפוך את המגפה למנוף להסתה גזענית, כמו שפעל למשל נשיא ארה"ב טראמפ כאשר התעקש לכנות את הקורונה "הוירוס הסיני".
אולם ממשלת סין, בהנהגת המפלגה הקומוניסטית הסינית, פעלה בנחישות ובזמן קצר יחסית והצליחה לעצור את המגפה. כעת אנו עדים למאמצים זהירים בסין לחזור לחיים נורמליים תוך מניעת התחדשות המגפה. בהשוואה לקשיים בהתמודדות עם המגפה בארצות אחרות, בעיקר באירופה ובארה"ב בהן ההכנסה לנפש גבוהה בהרבה, מהווה פעולתה של ממשלת סין הצלחה מרשימה.
ממשלות רבות בעולם הקפיטליסטי, ובראשן טראמפ וראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון, הסבירו בתחילה כי המשך הפעילות הכלכלית הסדירה חשוב יותר מאשר לעצור את המגפה. טראמפ אמר כי אסור שהתרופה תהיה גרועה יותר מהבעיה וג'ונסון הטיף להתפשטות המחלה בבריטניה עד שתתפתח "חסינות העדר". למרבה המזל סין הצליחה לעצור את המגפה בתחומה לפני שמנהיגים אלו הצליחו לקדם את המגפה לנקודת האל-חזור. בכך נוצר סטנדרט עולמי חדש שמגפה אפשר לעצור במקום "להכיל" ונוצר לחץ הציבורי שאילץ לבסוף מנהיגים אלו להיכנע ולנקוט צעדים (חלקיים) לעצירת המגיפה.
כעת מהווה סין לא רק דוגמא למי שהצליחה לעצור את המגפה בארצה, אלא גם מקור עיקרי לציוד רפואי לעולם כולו להתגוננות מול המגפה. כאשר מדינות אירופה מונעות יצוא ציוד רפואי לאחיותיהן שבהן המשבר חמור יותר, וארה"ב מונעת ציוד רפואי חיוני מ"בנות בריתה הקרובות" בקנדה ובדרום אמריקה, מגיעות לארצות רבות משלחות רופאים קובנים וסיניים ותרומות ציוד רפואי מסין ומויאטנאם.
המלחמה על הנרטיב
מודעים לסכנה של אובדן ההגמוניה הכלכלית-פוליטית, שמאפשרת להם לנצל את כלל עמי העולם, מנהיגי המערב, בליווי התקשורת, האקדמיה ומובילי דעת הקהל, עושים הכל כדי להציג את עלייתה של סין באור שלילי. מספיק לראות את הדיווחים על התגובה לקורונה: תמיד מוזכר כי סין פעלה כפי שפעלה בשל העובדה שהמשטר בה "אוטוריטרי" וכי הצעדים שנקטה "דרקוניים" ואכזריים.
כעת, כאשר סין תורמת ציוד לארצות רבות, ממהרים להזכיר ולהזהיר כי היא אינה עושה זאת על מנת לעזור אלא במטרה להשיג "יתרון גיאופוליטי". כאילו שיש סתירה בין הדברים…
מה אומרת לנו עלייתה של סין? קשה להשתחרר מכל רצף הידיעות השליליות על סין שממלא את התקשורת, חלקן נכונות, חלקן מעוותות לחלוטין וחלקן נכונות למחצה. אולם כיוון שסין הופכת לכוח מרכזי בסדר העולמי החדש, חשיבות העניין מצדיקה את המאמץ.
למען השקיפות אודה מראש כי הייתי תומך בעלייתה של סין ובסיום ההגמוניה האמריקאית על "הסדר העולמי" גם אם לא הייתי חושב שסין מייצגת שיטה טובה יותר. בשל צרוף נסיבות הסטורי מיוחד, ארצות הברית תומכת בשיטתיות במשטר ההתנחלות והאפרטהייד בישראל שדן את מרבית תושבי הארץ ופליטיה (הערבים הפלסטינים) לשלילה מוחלטת של זכויותיהם האנושיות והאזרחיות. היהודים בארץ נועדו, לפי סדר עולמי זה, להיות חיילי המשמר האמריקאי נגד הפלסטינים ונגד כל שינוי דמוקרטי אמיתי ומאבק לצדק חברתי במזרח התיכון. העתיד אליו מכינה ישראל את בניה וחייליה, כפי שניתן ללמוד מהעליה לרגל למצדה, הוא למות על חרבם בשרות האימפריאליזם. השיפור היחיד, תוצאת המודרניציה הטכנולוגית, הוא הסיכוי לעלות לשמים באש ובסערה עם מליונים מתושבי האזור במלחמה גרעינית.
סין הינה המעצמה הראשונה בהסטוריה שעולה למרכז הבמה העולמית ממעמד של מדינת עולם שלישי עניה, בזכות עבודתם של תושביה ולא בזכות כיבושים וניצול עמים אחרים. היא מייצגת הסטוריה שונה, תרבות שונה, שיטה פוליטית וכלכלית שונה. אין זה המקום לפרט לגבי כל אלה.
הפרשנים המכורים לקפיטליזם מוצאים עצמם בפני סתירה. מצד אחד הם מזהירים מפני סין הקומוניסטית ומצד שני הם טוענים כי ההתפתחות הכלכלית המהירה בסין הינה תוצאה של אימוץ משק קפיטליסטי… אך מה הוא, אם כך, יתרונה של סין על פני אינסוף מדינות קפיטליסטיות אחרות? במאמרים קודמים (באנגלית ובערבית) הסברתי בפרוט את השקפתי על אופי המשטר הכלכלי של סין, שבו, לאחר ניצחון המפלגה הקומוניסטית ובמסגרת הנסיונות לבניית משק סוציאליסטי, שולבו אלמנטים של כלכלת שוק ושל קפיטליזם (שני דברים שונים) מבלי לאפשר להם להשתלט על המדינה או הכלכלה. מבחן הקורונה הוכיח פעם נוספת כי סדר העדיפויות של סין אינו כפוף לרווח של החברות הפרטיות שעבורן הצלת חיי אדם נחשבת בזבוז משאבים.
האם סין הסתירה את מגיפת הקורונה?
האשמה מרכזית כנגד סין, שחוזרת בימים אלו שוב ושוב בפי פוליטיקאים ופרשנים רבים (וטראמפ בראשם), הינה כי היא הסתירה את מגיפת הקורונה בראשיתה ובכך מנעה משאר ארצות העולם להתכונן כראוי.
לכולנו זיכרון קצר, אולם למרבה המזל האינטרנט עובד גם בימים קשים אלו, ולכן האמת רחוקה מאיתנו רק מספר הקשות על המקלדת. שאלתי את דוד גוגל מה היו השלבים הראשונים בהתפתחות המגיפה והוא הוביל אותי למאמר בניו יורק טיימס (כאן באנגלית) , ממנו אביא רק את עיקרי הדברים:
- ב-31 בדצמבר 2019, ממשלת סין הודיעה לארגון הבריאות העולמי (WHO) על מקרים של דלקת ריאות שנגרמת מסיבה לא ידועה שהתגלתה בעיר ווהאן, מחוז חוביי.
- ב-6 בינואר 2020 הניו יורק טיימס מדווח על 59 חולים עד כה במחלה החדשה, כמה מהם במצב קשה, אך מציין כי לא ידוע על מקרי מוות. בהמשך נמסר כי השלטונות חיטאו וסגרו את שוק מאכלי הים בווהאן שנחשד כמקור המגפה. במאמר מתוארים הסימפטומים של המחלה החדשה ונאמר כי הרשויות בהוג-קונג וסינגפור נקטו אמצעי זהירות, כולל בדיקות לבאים מווהאן.
- ב-8 בינואר הניו יורק טיימס מדווח כי "חוקרים סיניים אומרים כי זיהו נגיף חדש שמאחורי מחלה שהדביק עשרות אנשים ברחבי אסיה." הוא ממשיך ואומר כי "אין שום הוכחה לכך שהנגיף החדש מתפשט בקלות על ידי בני אדם, מה שיהפוך אותו למסוכן במיוחד, והוא לא נקשר למקרי מוות כלשהם. אולם גורמי הבריאות בסין ומחוצה לה עוקבים בזהירות כדי להבטיח שההתפרצות לא תתפתח למשהו חמור יותר."
- ב-10 בינואר הניו יורק טיימס מדווח כי "כלי תקשורת במדינה הסינית דיווחו אתמול (שבת) על המוות הראשון הידוע כתוצאה מנגיף חדש שהדביק עשרות אנשים בסין ומעורר דאגות ברחבי אסיה… האיש שנפטר היה לקוח קבוע בשוק בווהאן ואובחן בעבר כסובל מגידולים בבטן ומחלת כבד כרונית."
- ב-12 בינואר ארגון הבריאות העולמי מדווח כי "סין שיתפה את הרצף הגנטי של נגיף הקורונה החדש, דבר שיעזור מאוד למדינות אחרות בפיתוח ערכות אבחון ספציפיות."
- ב-20 בינואר ארגון הבריאות העולמי מדווח על 6 מקרי מוות, כולם בווהאן, 278 מקרי מחלה בסין (258 מתוכם בוווהאן) ו-4 מקרים מחוץ לסין.
- ב-23 בינואר, לפי הניו יורק טיימס, "הרשויות הסיניות סגרו את ווהאן (עיר חשובה במרכז סין ובה 11 מליון תושבים) על ידי ביטול מטוסים ורכבות שיצאו מהעיר, והשעיית אוטובוסים, רכבת תחתית ומעבורות בתוכה. בשלב זה לפחות 17 אנשים מתו ויותר מ-570 אחרים נדבקו, כולל בטייוואן, יפן, תאילנד, דרום קוריאה וארצות הברית."
אדגיש שוב כי כל אלו הודעת רשמיות של ארגון הבריאות העולמי וחדשות שפורסמו בשעת מעשה בשפה האנגלית מעל דפי הניו יורק טיימס (ושאר העיתונים והשפות בעולם). היכן היא, איפה, אותה "הסתרה" עליה חוזרים ומדברים הפוליטיקאים והפרשנים?
באותו זמן לא היה "מאוחר מדי" לעצור את המגיפה (או להתכונן לבואה). עובדה היא כי מספר מדינות במזרח אסיה, שנשלטות על ידי משטרים שונים, כמו וייטנאם, טייוואן ויפן, התמודדו עם איום הקורונה ברצינות כבר מההתחלה והצליחו למנוע את התפשטות המגיפה במדינותיהן. למרבה הצער עיני המערב התעוורו לסכנה בשל הגזענות, היהירות, השטחיות והשחיתות של מנהיגיה ורבים מכלי התקשורת והמומחים, ועל כך אנו כולנו משלמים את המחיר.
"המסע למדינה דמוקרטית אחת" פרסם את ההצהרה הבאה ב-29 בינואר 2020, לאחר ההכרזה על תוכניתו החדשה של נשיא ארה"ב לחיסול הזכויות הלאומיות הפלסטיניות המכונה "עסקת המאה".
הנוסח המקורי של ההצהרה בערבית פורסם כאן. תרגום לאנגלית פורסם כאן.
הגיע הזמן
התנועה הלאומית הפלסטינית לא הייתה צריכה להמתין לפרסום פרטי התוכנית הקולוניאלית, אותה החל לקדם נשיא האימפריה האמריקאית מאז שעלה לשלטון, בכדי להבין את חומרת הסכנה הטמונה בתוכנית זו לפלסטין, לעמה ולאזור כולו. ישום הפרקים המסוכנים ביותר של התוכנית החל כבר קודם לפרסומה, בהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, הצעדים נגד הפליטים הפלסטינים ומתן ההכשר להתנחלויות.
עם תוכנית זו הנחית ממשל האימפריאליזם האמריקני מכת מוות לאשלית "פיתרון שתי המדינות". הנהגת אוסלו הפלסטינית המשיכה לדבוק באשליה זו תוך שהיא פוגעת בבסיס העמדות הפלסטיניות, כולל קבלת תפקיד של מיופה כוח עבור הכיבוש והקולוניזציה הציונית, ויתור על זכויות הפליטים והפלסטינים בשטחי 48, וכן אי הכנת העם להתמודד עם פרויקט ההתנחלות שפשט בכל אדמות הגדה המערבית וירושלים, כמו גם באזורים שנכבשו בשנת 1948.
התוכנית הקולוניאלית האמריקאית-ציונית קובעת כי קיימת מדינה אחת – ישראל – בין הנהר לים, ואילו 13 מיליון הפלסטינים – בעלי הארץ שאת מחציתם גרשה התנועה הציונית ממולדתם – מועדים לגלות נצחית או עבדות נצח בישות הקולוניאלית.
מציאות זו לא התרחשה בין לילה, והיא גם לא תוצאה סטיכית של הדינמיקה של פרויקט ההתרחבות הציוני, אלא היא תוצאה של מדיניות והחלטות שהתקבלו ברמות שונות על ידי כל מנהיגי הישות במשך השנים. תפיסת המדינה הפלסטינית, במושגי השמאל הציוני שנעלם, במסגרת פיתרון שתי המדינות, פיתרון לא צודק מראשיתו, הייתה רק שלטון עצמי במסגרת השליטה הציונית על כל אדמת פלסטין כולה. תפיסה זו באה לידי ביטוי על ידי יצחק רבין באמירה "פחות ממדינה ויותר מאוטונומיה."
הממשל האמריקני החדש, בראשות איש העסקים הפופוליסטי הימני דונלד טראמפ, זיהה הזדמנות להנציח את המציאות הקולוניאליסטית הישראלית באמצעות תוכנית המבוססת על כיבוש והכחדה. הוא מנצל לשם כך את החולשה הפלסטינית, הפיצול הרה האסון בין חלקי העם הפלסטיני והנהגותיו, המשבר הקשה העובר על העולם הערבי ושיתוף הפעולה או השתיקה של כוחות בינלאומיים אחרים. תכנית זו מהווה המשך למדיניות ההשמדה כנגד העמים הילידים שביצעו ארצות הברית ומדינות קולוניאליות אחרות במשך שלוש המאות האחרונות.
גורלם של הפלסטינים לא יהיה זהה לגורלם של העמים הילידים בארה"ב או עמים אחרים שהושמדו על ידי הקולוניאליזם המערבי פיזית ותרבותית. הפלסטינים נשארים על הקרקע ומכריזים על דחייתם הקטגורית של פרויקט אימפריאליסטי זה, ופעם אחר פעם הם בוחרים בדרך ההתנגדות. הפלסטינים מהווים חלק ממרחב ערבי דמוגרפי וגאוגרפי, ומאבקם למען זכויותיהם מאומץ על ידי שוחרי החופש בכל רחבי העולם. כך הם יקבעו את גורלם בעצמם, ולא כוחות חיצוניים. עמים רבים בעולם הצליחו להביס ולהפיל משטרים קולוניאליים, כשהאחרון שבהם היה הניסיון של דרום אפריקה. השינוי מתרחש כאשר תנועות השחרור מאמצות חזון שחרור ברור ומסר אנושי ומוסרי, העם מתאחד, מגייס את העולם ואת שוחרי החופש שבו ומביא לצידו שוחרי חופש מהחברה הקולוניאלית.
זה הזמן לקרוא לדברים בשמותיהם ולוותר לחלוטין על האשליות. המציאות בפלסטין היא מציאות קולוניאלית של כיבוש ברוטאלי. המשטר הקיים שייך לעידן אפל, דכאני, שעבר עליו הכלח. שאלת פלסטין אינה סוגיה של סכסוכי גבולות אלא עניין של שחרור לאומי מהקולוניאליזם המתנחל.
כתוצאה מכך, התמודדות עם מציאות זו מחייבת לאחד את העם הפלסטיני, המיליטנטים, האינטלקטואלים, את המסגרות המקצועיות, את ארגוני הפועלים, הסטודנטים, הנוער והנשים בחזית אחת, במטרה לשים קץ למשטר הקולוניאליזם המתנחל. כל זאת במטרה להגיע למדינה דמוקרטית אחת, שתקום על חורבות השיטה הגזענית של זכויות יתר, בה יחיו בשוויון מלא כל תושביה וכל מי שמגורשו מבתיהם בשנת 1948 ובשנת 1967.
חזון זה נותן פתרון למאבק הלאומי הפלסטיני מתוך גישה של חרות והומניזם. באמצעותו אנו יכולים לאחד את העם הפלסטיני, לבנות שותפות במאבק העממי הדמוקרטי במרחב הערבי, לחזק את הקשר עם החברה האזרחית ברחבי העולם ולקיים שותפות במאבק עם היהודים שוחרי החופש המתנגדים לציונות ולקולוניאליזם.
הכתבה הבאה פורסמה באתר "העוקץ" ב-2.1.2019
You may also read it in English.
במשפטים רגילים, לאחר שהנאשם או הנאשמת מסיימים לרצות את עונש המאסר, אפשר להיות סמוך ובטוח שהדרמה המשפטית נגמרה. אולם משפט המשוררת דארין טאטור אינו משפט רגיל. למרות שטאטור השתחררה ב-20 בספטמבר ממאסר בן חמישה חדשים שהוטל עליה, ומשנתיים וחצי מאסר בית שהוטלו עליה "לאיון מסוכנותה" במהלך המשפט, היא ממשיכה במערכה המשפטית נגד הרשעתה בהסתה לאלימות ובתמיכה בארגון טרור. ב-25 בדצמבר דן בית המשפט המחוזי בנצרת בערעור שהגישה עו"ד גבי לסקי המייצגת את טאטור.
הדרמה האנושית הגדולה הכרוכה במאסר כבר עברה למקום אחר. באותו יום שבו התקיים הערעור נכנס לכלא רמלה שייח סיאח א-טורי, מנהיג המאבק נגד פינוי הכפר אל-עראקיב שבנגב, ורבים מהפעילים שבעבר ליוו את דארין לישיבות המרובות של משפטה היו שם ללוות אותו. אולם משפטה של טאטור מוסיף להסעיר את עולם התרבות בישראל ולהוות קו חזית במלחמה בין שוחרי חופש הביטוי לבין השלטונות שמנסים למנוע כל ביטוי אמנותי של התנגדות לכיבוש. בימים אלו ממש פעלה שרת ה"תרבות" מירי רגב למנוע את הצגת שירה של טאטור "התנגד עמי", שעמד במרכז כתב האישום נגדה, בתערוכה המתקיימת בירושלים בשם "ברבריות" העוסקת בצנזורה.
על שירה וקווים אדומים
פרוטוקול המשפט מציג מונולוג ארוך של הסנגורית, גבי לסקי, שלא חסכה מאמץ כדי להוכיח כי ההאשמות נגד טאטור בלתי מבוססות וצריכות להידחות, ובעקבותיו מונולוג סותר של נציגת התביעה עו"ד אביטל שרוני. אולם ההצגה שאליה נחשפנו
מתייעצות בזמן ההפסקה במשפט: דארין טאטור, ענת וייצמן וגבי לסקי
באולם בית המשפט התנהלה בצורה שונה לחלוטין. ההרכב כלל שלושה שופטי בית המשפט המחוזי, בראשות השופטת אסתר הלמן. נראה היה שהתקיימה חלוקת עבודה בין השופטים כך שאחת מהם, השופטת יפעת שטרית, למדה את התיק מראש והנחתה את הדיון ביד רמה. כבר בראשית הדיון היא הבהירה כי בית המשפט מתכוון לאחוז באמת המידה של הדין הפלילי לפיה "אם יש ספק – אין ספק". כלומר – אם דבריה של טאטור ניתנים לפרוש אחר ממה שמייחס לה כתב האישום מן הדין לזכותה.
עו"ד לסקי ניסתה לרכז את כל טיעוניה סביב חשיבות חופש הביטוי הפוליטי והאמנותי שאינם רק מזכויות הפרט אלא גם נשמת אפה של הדמוקרטיה ובעלי חשיבות לחברה כולה. השופטים ניסו לכוון אותה לכיוון אחר ולחייב אותה להגדיר בעצמה מתי לדעתה גם שיר חוצה את גבולות הדין הפלילי. לאחר משא ומתן ממושך הצהירה לסקי כי לטעמה, וכפי שטען גם המומחה לספרות מטעם ההגנה פרופ' ניסים קלדרון, אין על המדינה להכיל על השירה את אמות המידה של הדין הפלילי. עם זאת היא הכירה בכך שהחוק כשלעצמו אינו מקנה הגנה כזאת לשירה, אלא שהוא מגדיר אמות מידה להתבטאות פלילית שכוללות "קריאה ישירה לפעולה אלימה" או, במקרה של קריאה לא ישירה, "אפשרות ממשית" שפעולה אלימה תתממש כתוצאה מהדברים. היא הבהירה שדבריה של טאטור לא כללו כל קריאה לפעולה אלימה והתביעה לא הביאה שמץ של ראיה כי דבריה עלולים היו לגרום לאלימות.
לבסוף חזרה לסקי והזכירה כי ידוע לה רק על מקרה קודם אחד בו הואשם בישראל משורר בהסתה בעקבות שיר שכתב. מדובר במשפט שהתנהל נגד המשורר שפיק חביב מדיר חנא בראשית שנות ה-90 בעקבות שיריו שהוקדשו לילדי האבנים מהאינתפאדה הראשונה. חביב הורשע בבית משפט השלום בעכו אך זוכה לאחר מכן בבית המשפט המחוזי בחיפה.
להבין את כוונת המשוררת
תוך כדי הדיון נראה היה שהשופטים מנסים אכן לבחון את משמעות מילות השיר, ובמיוחד את השורה "לך בעקבות שיירת החללים", שאותה פירשה שופטת בית משפט השלום עדי במביליה-אינשטיין כקריאה לבצע פעולות התאבדות. שתי השופטות, הלמן ושטרית, הפגינו תחילה את הדעה הקדומה הרווחת בציבור היהודי כאילו המילה "שהיד" יכולה להיות מפורשת כ"מחבל מתאבד". אולם כאן בא לעזרה השופט השלישי, סאאב דבור, שהסביר שהמילה שהיד מתייחסת לחללים שמתו בנסיבות שונות, כולל קורבנות חפים מפשע של הסכסוך. לאחר שיושבה המחלוקת לגבי משמעות המילה שהיד חזרו השופטים לדון בהקשר של השורה בתוך השיר. הם הכירו בכך שכל החללים המוזכרים בשיר, כמו הדיל אלהשלמון ועלי דוואבשה, הינם קרבנות של הכיבוש ולא נהרגו עקב פעולה אלימה מצידם.
בערכאה הראשונה נכתב "מדינת ישראל נגד טאטור". בערעור נכתב "טאטור נגד מדינת ישראל"
בשלב מסויים, לכאורה באמצע טיעוני ההגנה, השופטים ביקשו לצפות ב"סרטון" המכיל את השיר, כפי שהוגש לבית המשפט כחלק מחומר הראיות. ציוד הווידאו המשוכלל שהוכן מבעוד מועד באולם לא עבד, וכולם יצאו להפסקה ארוכה עד שהצוות הטכני יתקן את הבעיה. כאשר חזרנו מההפסקה והסרטון הוצג לבסוף נראה היה כי השופטים שינו שוב את דעתם. במהלך המשפט התביעה טענה, ושופטת השלום חזרה על כך בפסק הדין, כי הסרטון מציג פעילות אלימה שמשליכה על משמעות השיר. התביעה ציינה במיוחד גם את המוזיקה המלווה את הסרטון. כעת גם שופטי בית המשפט המחוזי הביעו את דעתם כי המוזיקה מגבירה את האפקט של השיר והסרטון.
עו"ד לסקי עמדה על כך כי הסרטון מציג מציאות יומיומית של התנגשות אלימה בין הצבא לאוכלוסייה שתחת הכיבוש – וכי זו המציאות הקשה שמהווה רקע לכתיבת השיר. את אמירתה של המשוררת, טענה לסקי, יש לחפש במילות השיר עצמו. התובעת חזרה על הטענה כי בסרטון נראים "זריקות אבנים וידוי בקבוקי תבערה" ולסקי תיקנה אותה כי לא נראים בקבוקי תבערה, וכי האלימות בסרטון היא ברף הנמוך של מה שאנו רואים דרך קבע בחדשות. בשלב מסויים, כאשר התובעת והשופטים חזרו ותארו בהגזמה את האלימות שמפעילים הפלסטינים בשיר, לא התאפקה לסקי וציינה כי בעוד שהצעירים הפלסטינים מיידים אבנים החיילים יורים עליהם. "מה יותר אלים?", היא שאלה. לבסוף נראה היה שהשופטים מוכנים לקחת בחשבון גם את האפשרות כי הסרטון הינו הרקע ואינו בהכרח מהווה אמירה מצד המשוררת.
הסכמה או הכרעה
השופטים רמזו לשני הצדדים כי כדאי להם להגיע להסכמה לפיה האישום כנגד השיר "התנגד עמי" יבוטל, אולם הרשעתה של המשוררת בשתי ההתבטאויות האחרות המוזכרות בכתב האישום, שפורסמו כסטטוסים בפייסבוק שלא בצורת שיר, תישאר על
עו"ד לסקי והמשוררת דארין טאטור – אווירה אופטימית בסיום הדיון בערעור
כנה. בכך ימחק לכאורה אות הקלון שהוטל על מדינת ישראל ומערכת המשפט שלה כמי שרודף וכולא משוררים – אך המשוררת עצמה שנרדפה ונכלאה תמשיך ותישא באשמה. השופטים הסבירו שזה גם האינטרס של המשוררת – שהרי היא רוצה להמשיך ולכתוב שירים. אם יקבע כי השיר לא עבר את גבול הפלילי, השוט המאיים על חופש הביטוי האמנותי יוסר או לפחות יורחק.
השופטים יחכו לתשובת הצדדים להצעת הפשרה ואם זו לא תתקבל יודיעו מאוחר יותר על מועד למתן החלטה בערעור. אי הצדק בפשרה המוצעת מנקר את העין: אחד הסטטוסים שבהם הואשמה טאטור הינו הכיתוב "אני השהיד הבא" – אותו פרסמה במחאה על רצח הנער מחמד אבו-ח'דיר. בהקשר זה טענתה כי הפרסום הוא מחאה על רצח חפים מפשע הינה מובהקת אף יותר. למרות זאת יצאנו בהרגשה שאם יבוטל האישום על השיר יש בכך משום ניצחון מסויים לחופש הביטוי ולמאבקה המסור של דארין טאטור ושל הפעילים והאמנים הרבים שעמדו לצידה במאבק נגד רדיפות המשטר.
(הכתבה הבאה פורסמה ב"שיחה מקומית")
ביום שני, ה-15.10, לאחר מעצר שנמשך יותר מחודש, הורתה שופטת המעצרים בחיפה, מריה פיקוס בוגדאנוב, על "שיחרורו" של רג'א אגבאריה, ממנהיגי תנועת אבנא אלבלד (הוא היה המזכ"ל הראשון של התנועה) ואחד המנהיגים המובילים בוועדת המעקב של הפלסטינים אזרחי ישראל, למעצר בית תחת הגבלות קשות. נגד אגבאריה הוגש כתב אישום בסעיפים של "הסתה לטרור" ו"הזדהות עם ארגון טרור" בעקבות 10 פוסטים שונים שפירסם בדף הפייסבוק האישי שלו. התביעה ביקשה את הארכת מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים והדיון התנהל על פני שתי ישיבות ארוכות עליהן דיווחנו קודם לכן (כאן וכאן). ההחלטה האחרונה היא בעיקרה מכה לתביעה שעשתה הכל כדי להשאיר את אגבאריה במעצר וטענה שאין מקום אפילו לשקול חלופת מעצר.
עו"ד חסן ג'בארין, מנכ"ל עדאלה, ואילהאם אגבאריה, אשתו של רג'א, מחכים לדיון במרתף המעצרים בבית המשפט בחיפה
הישיבה היתה קצרה – השופטת הקריאה רק את עיקרי ההחלטה עם הדגש על התנאים המעשיים של מעצר הבית. חשבתי לצרף לדיוו"ח על השחרור ראיון עם אגבאריה עצמו – שידבר הן על כתב האישום והן על תנאי מעצרו ועל מה שראה בכלא. אולם כאשר קראתי את החלטת השופטת מצאתי כי בין תנאי השחרור נכתב: "אני אוסרת על המשיב להתראיין לכלי תקשורת בכל דרך שהיא או בכל נושא שהוא, לקיים הרצאות בכל דרך שהיא." כמובן שלא אסכן את מעט החופש היקר לו זכה רג'א ואת 22 אלף השקל שנאלצו הוא וארבעת "המפקחים" שהושמו עליו להפקיד בקופת בית המשפט – וויתרתי על הראיון.
גם לפגוע בגדר זה טרור
בישיבות הקודמות ניהל צוות ההגנה, שכלל את עורכי הדין חסן ג'בארין, רביע אגבאריה ואפנאן ח'ליפה מעדאלה ועו"ד עומר ח'מאיסי מ"מרכז מיזאן", מעין חזרה כללית לקראת המשפט עצמו תוך מעבר סעיף סעיף על הפרסומים המוזכרים בכתב האישום. הם העלו טענות קשות נגד התרגום המטעה לעברית, שכלל הוספת מילים שלא נמצאו כלל במקור בערבית, וטענו כי בכל הפוסטים לא נמצאת שום קריאה לפעילות אלימה וכי הפרסומים כלל אינם עוברים על החוק.
השופטת בהחלטתה בעניין הארכת המעצר סוקרת גם היא את עשרת הפוסטים ומחווה את דעתה לגבי כל אחד מהם. לגבי חלק מהם היא קובעת כי גם לפי התרגום שסיפקה התביעה אין בהם אפילו תשתית לכאורה לעבירות המיוחסות. כך, למשל, לגבי הקריאה מיולי 2017 לתושבי אום אל-פחם לנחם את משפחות שלושת הצעירים שהרגו שני שוטרים במתחם אל-אקצא לפני שנורו בעצמם על ידי השוטרים. היא קובעת גם כי השימוש במילה "שהיד" הינו נפוץ ואין לראות בו כשלעצמו הסתה. גם לגבי העלאת זיכרם של ג'ורג חבש במלאת עשר שנים למותו ושל באסל אלאערג' במלאת שנה למותו מצאה השופטת כי יקשה לראות בה "הזדהות עם ארגון טרור" כפי שנטען בכתב האישום.
עם זאת, לגבי מרבית הפרסומים, קבעה השופטת כי הם מהווים לדעתה עבירה. בעוד היא אינה רואה עבירה בעצם השימוש במילה "שהיד", הרי שאת הביטוי הנפוץ בערבית "התהילה והנצח לחללים" היא כבר מפרשת כדברי שבח שיכולים להחשב כהסתה לטרור. פרסום תמונה מהפגנה בגדה שבה המפגינים מניפים דגלים של ארגון החזית העממית וכן פרסום תמונה מכנס לרגל "יום השהיד" בדהיישה שבה נראות תמונות של מנהיגי החזית העממית ההיסטוריים – ג'ורג' חבש, אבו עלי מוסטפא ואחמד סעדאת – מהווים לדברי השופטת בסיס מספיק לאשמה של הזדהות עם ארגון טרור.
אחד הפוסטים נושא כתב האישום – מפגינים פלסטינים בעזה פוגעים בגדר. השופטת הזכירה שגם פגיעה בגדר היא טרור
גם פוסט העוסק במלחמת האזרחים בסוריה ומביע תמיכה בארגון חיזבאללה במלחמתו נגד ג'בהת אלנוסרה מהווה לדעת השופטת תמיכה בלתי חוקית בארגון טרור – כיוון שהוא מתייחס לפעולה מלחמתית של הארגון, הגם שאינה מכוונת נגד ישראל. פרסום אחר מציג מפגינים ברצועת עזה גוררים חלק מהגדר הסוגרת על הרצועה במסגרת הפגנות ההמונים נגד המצור ולמען זכות השיבה. השופטת מזכירה כי על פי החוק גם פגיעה בגדר הינה פעולת טרור. לבסוף היא קובעת כי "נוכח המצב הבטחוני השורר בגבול עזה… קמה אפשרות ממשית כי הפרסום יביא לעשיית מעשה טרור."
מסוכן כמו דארין טאטור
לאחר שקבעה כי עובדות כתב האישום מהוות בסיס להאשמות – דנה השופטת בטענת התביעה כי אגבאריה חייב להישאר במעצר עד תום ההליכים מפאת "מסוכנותו". היא מציינת כי האשמות המיוחסות לו אמנם עוסקות ב"טרור" אך אינן אותן האשמות חמורות שהופכות את המעצר לאפשרות היחידה. עם זאת היא ממשיכה וקובעת כי האשמות בהסתה מעצם טבען מלמדות על מסוכנות, כאשר היא מתבססת על קביעות בתי המשפט במשפטים קודמים, כולל התקדים של המשוררת דארין טאטור.
משמרת מחאה נוספת בדרישה לשחרור רג'א אגבאריה נערכה בשבת ה-13.10 בצומת באסל אלאערג' במושבה הגרמנית בחיפה
מה שעזר להחלטה להעביר את אגבאריה למעצר בית היה העובדה שהמשטרה עצמה ניהלה את החקירה בעצלתיים בדרך שמעידה כי היא עצמה לא ראתה סכנה מוחשית בפרסומים. החקירה החלה כבר בפברואר השנה, כאשר רוב הפרסומים כבר היו נגישים לציבור הרחב, והמשטרה לא עשתה דבר כדי להסיר את הפרסומים המסוכנים לכאורה או למנוע פרסומים נוספים. גם כאשר כבר הוצא צו מעצר נגד אגבאריה, ב-7 באוגוסט, חיכתה המשטרה יותר מחודש עד למעצרו בפועל ב-11 בספטמבר (אולי כדי לקבל שכר עבור שעות נוספות בעבודה ביום החג של ראש השנה). במקרים אחרים שהציגה ההגנה היה בעצם השיהוי במעצר עילה מספקת כדי לשחרר את הנאשמים. הפעם הסתפקה השופטת בקביעה כי "בנסיבות אלו ישנו קושי של ממש לטעון למסוכנות מצידו של המשיב שלא ניתן לאיין באמצעות חלופת מעצר הדוקה".
השתקה פוליטית
בבואי לבקר את אגבאריה בביתו ביום לאחר שחרור מצאתי שם חלק ממנהיגי תנועת אבנאא אלבלד. הם הסבירו בלהט כי מעצרו נועד להשתיק את הקו הפוליטי שהתנועה מייצגת, אך הם רואים במסע הסולידאריות העולמי למען שחרורו של אגבאריה את התגובה החזקה ביותר שלמעשה כבר סיכלה את מטרת המעצר. אגבאריה עצמו אמר בבית המשפט כי הוא אומר אותם דברים ממש – קריאה למאבק נגד הכיבוש ומשטר האפרטהייד של ישראל – כבר ארבעים שנה. הוא התגאה בכך שבכל שנות פעילותו הפוליטית הוא לא הורשע באף עבירה. המעצר הממושך היחיד שעבר היה מעצר מנהלי ללא משפט בעקבות הפגנות הזדהות עם האינתפאדה הפלסטינית הראשונה ב-1987. מבחינה זו מעצרו היום הינו שינוי בכללי המשחק מצד המדינה והחרפת ההגבלות על מה שמתאפשר לפלסטינים בתוך הקו הירוק לאמר ללא להיפגע.
עורך הדין חסן ג'בארין מסביר את ההחלטה לנוכחים עם סיום הישיבה
נוסף לאנשי תנועתו היה הבית מלא גם במשלחות הזדהות מכל התנועות הפוליטיות השונות באום אל-פחם. רבים משוכנעים שמעצרו נועד גם לפגוע בניסיון, שאכן נכשל לבסוף, לאחד את כל הכוחות הפוליטיים הפלסטיניים בעיר להקמת רשימה מאוחדת בבחירות המקומיות, שתשים קץ לשלטון החמולות ולחופש הפעולה של ארגוני הפשע בעיר.
ביום שחרורו, בשעה 12 בלילה, היגיעו שוטרי משטרת אום אל-פחם לביתו וטענו כי אסור לו לארח מבקרים בבית. הוא הראה להם את ההחלטה בדבר מעצר הבית שאינו כוללת איסור על מבקרים. אולם, כאמור, ההחלטה כוללת איסור על ראיונות לתקשורת והרצאות. היא כוללת גם איסור כל גישה לאינטרנט. גם לארבעת "המפקחים", שלפחות אחד מהם חייב לשהות עימו כל שעות היום והלילה, אסור שיהיה ברשותם כשהם במחיצתו טלפון סלולרי או כל מכשיר שמאפשר גישה לאינטרנט. בצעד יוצא דופן לא רק אגבאריה עצמו חוייב להפקיד סכום גבוה במזומן כערבות לתנאי מעצר הבית אלא גם כל אחד מהמפקחים.
על פי הניסיון ממקרים דומים, בינהם המקרה של המשוררת דארין טאטור, המשפט יכול להמשך שנים שבהם ינותק אגבאריה מהעולם וכל חיי הסובבים אותו ישתבשו. בסוף התהליך הוא עוד עלול להישפט למאסר ממושך כאשר התקופה שבילה במעצר בית אינה נחשבת חלק מהעונש.
משפט רג'א אגבאריה הוכיח אפלייה שיטתית במדיניות התביעה
(הכתבה הבאה פורסמה ב"שיחה מקומית". אפשר לקרוא אותה גם באנגלית.)
הדיון בהארכת המעצר של רג'א אגבאריה, מזכ"ל תנועת אבנאא אלבלד לשעבר הנאשם ב"הסתה לטרור" בעקבות פרסומים בפייסבוק, הפך למאבק משפטי מרתק המעלה שאלות עקרוניות לגבי מדיניות המשטרה והתביעה בכל הנוגע לחופש הביטוי של הפלסטינים אזרחי ישראל.
אגבאריה נעצר ב-11 בספטמבר מביתו באום אל-פחם והוגש כנגדו כתב אישום בעבירות של הסתה והזדהות עם ארגון טרור בבית משפט השלום בחיפה. כתב האישומים מתייחס לעשרה פירסומים שהופיעו בדף הפייסבוק האישי שלו בין יולי 2017 ליולי 2018. ב-2 באוקטובר התנהל בפני השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב דיון בבקשת התביעה למעצרו של אגבאריה עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. עורכי הדין של ההגנה התנדו בתוקף והתובע לא ידע לענות לרבים מטיעוניהם. לבסוף הורתה השופטת לתביעה לענות בכתב לטיעוני ההגנה וקבעה דיון נוסף ליום ראשון ה-7 באוקטובר.
הדיון התקיים באולם הגדול בקומה מינוס 2, הסמוך למרתף חדרי המעצר, שבו מתקיימת מדי יום שגרת הארכת המעצרים. האולם היה עמוס עד אפס מקום. כיוון שנציגי התביעה כבר הגישו את טיעוניהם בכתב, שמענו תחילה את צוות ההגנה, בראשות עו"ד חסן ג'בארין, מייסד ומנהל "מרכז עדאלה", ובהשתתפות עו"ד עומר ח'מאיסי מ"מרכז מיזאן לזכויות אדם" ועורכי הדין רביע אגבאריה ואפנאן ח'ליפה מעדאלה, עונה לטיעוני התביעה שלא שמענו. אולם מסתבר שלא רק אנחנו לא הבנו את טיעוני התביעה – נראה היה שגם השופטת, שקראה אותם, לא מצאה בהם תשובות לשאלות ששאלה את התובע בישיבה הקודמת. לאחר סיום דברי הסנגוריה היא ניסתה שוב לחלץ תשובות מהתובע, וכך יכולנו סוף סוף להבין על מה הוא אינו מסוגל לענות.
אפליה שיטתית במדיניות האכיפה
הנושא העקרוני והחשוב ביותר שהעלתה ההגנה היה האפליה במדיניות התביעה לגבי הגשת בקשות למעצר עד תום ההליכים בתיקים של הסתה. בישיבה הקודמת הציגה ההגנה מספר רב של תיקים שבהם הואשמו נאשמים יהודים בהסתה נגד ערבים ובקריאות לפגוע בחיילים (על רקע פינוי מאחזים לא חוקיים). בכל אותם מקרים נציגי התביעה לא ביקשו אפילו מעצר של הנאשמים עד תום ההליכים. לבסוף שאלה השופטת את התובע האם הוא יכול להצביע ולו על מקרה אחד שבו התביעה ביקשה את מעצרו של נאשם יהודי בהסתה עד תום ההליכים.
משמרת מחאה לשחרור רג'א אגבאריה מול בית המשפט בחיפה – 7 באוקטובר 2018
במסגרת התשובות בכתב שנמסרו לבית המשפט הזכירה התביעה מקרה אחד שבו נאשם יהודי בהסתה ונעצר עד תום ההליכים. אלא שהצוות של עדאלה בדק מבעוד מועד את העובדות באותו תיק ועו"ד ג'בארין הסביר לבית המשפט כי בתיק זה האשמה בהסתה היתה רק חלק קטן ממה שיוחס לנאשם שכלל התפרעות בפועל וגרימת נזק לרכוש. ההחלטה על מעצרו עד תום ההליכים התבססה במפורש על מסוכנותו כמי שגרם נזק בפועל ולא על הסכנה התיאורטית הנובעת מההסתה.
המסקנה המתבקשת, כפי שהציגה ג'בארין לבית המשפט, הינה כי אם עד כה הטענה לאפליה באכיפה התבססה על סדרת מקרים שהציגה ההגנה, הרי בתשובתה של המדינה, שלא הצליחה להציג אפילו מקרה אחד בו התבקש מעצרם עד תום ההליכים של יהודים בשל הסתה, יש משום הוכחה ניצחת לטענת האפליה.
לא משנה מה באמת כתוב – זו הסתה
בישיבה הקודמת הציגה ההגנה סדרת השגות על תרגום הפרסומים כפי שהם מופיעים בכתב האישום בנוסח עברי. כיוון שהן השופטת והן נציג התביעה לא יודעים ערבית, השופטת ביקשה מהתובע לבדוק את העניין ולהגיב במסגרת תשובתו בכתב. את תשובת התביעה בעניין התרגום, המתפרסת על פני רוב שבעת העמודים של המסמך שהגישו, אפשר לסכם בשלוש מילים: "זה לא משנה". לשיטתם, אם התרגום נכון או לא, בכל מקרה מדובר בהסתה. במקרה ספציפי אחד, לגבי הפרסום המתייחס לשלושה צעירים מאום אל-פחם שהרגו שני שוטרים במתחם אל-אקצא ונהרגו אחר כך, לדברי התביעה לא משנה אם נכתב בפוסט שצריך "לכבד את השהיד" או "לנחם את המשפחות" – בכל מקרה זו הסתה.
עו"ד ג'בארין עמד על כך שהניסוחים הם לב ליבו של כתב האישום, ובהעדר תרגום אמין כל תקפותו של כתב האישום מתערערת. השופטת, מצידה, אמרה כי למרות הסתייגויות ההגנה מהתרגום חלק מהפרסומים שבכתב האישום נראים לה חמורים. מצד שני היא לא הסתפקה בטענת התביעה כי "זה לא משנה" ושאלה את התובע האם התביעה בדקה בכלל את טענות ההגנה לגבי התרגום המטעה. התובע לא ידע לענות והתבקש לברר. לאחר זמן מה הוא חזר עם התשובה: התרגומים המופיעים בכתב האישום נעשו בחלקם על ידי המשטרה ובחלקם על ידי השב"כ. לדבריו לא התבצעה בדיקה חוזרת של התרגום בעקבות טענות ההגנה שכן תרגום מחדש הינו פעולת חקירה ו"לא מבצעים פעולות חקירה לאחר הגשת כתב אישום".
הפרסום היחיד מבין העשרה המוזכרים בכתב האישום שניתן לראות בו, לפי הציטוטים המוזכרים בכתב האישום, תמיכה ישירה באלימות הינו סרטון מלווית שלושת הצעירים מאום אל-פחם אותו שיתף אגבאריה ביום השנה למותם. לטענת התביעה ברקע הסרטון מושמע שיר שכולל את המילים "תפזר כדורים בדלתות של אל-אקצא". אגבאריה, כאמור, לא צילם ולא ערך את הסרטון אלא רק שיתף אותו כמו רבים אחרים. לדבריו לא שמע כלל את המילים המוזכרות כחלק מהרקע. השופטת שאלה את התובע האם קיים תמלול מלא של שיר הרקע כחלק מחומר הראיות. הוא לא ידע לענות. לבסוף שלפה ההגנה שפן מהכובע. עורכת הדין המתנדבת אפנאן ח'ליפה, שעובדת על התיק במסגרת הצוות של עדאלה, גילתה מזכר של שוטר ערבי שצפה בסרטון ומתאר כי "ברקע מתנגן שיר שקשה להבין את מילותיו".
מסוכנות לצורך הצדקת המעצר
הנימוק העומד בבסיס בקשת התביעה להארכת מעצרו של אגבאריה עד תום ההליכים הוא טענת המסוכנות. הסכנה, לדברי התביעה, הינה שהנאשם יפרסם פוסטים נוספים. לשיטתם הדרך היחידה למנוע זאת היא החזקתו במעצר ואין כל צורך לבדוק אפילו חלופות למעצר מלא. התביעה רגילה בתיקים רבים כי עצם הזכרת המילה "טרור" בכתב האישום מעבירה אותנו אל המסלול המהיר למעצר בלתי מוגבל וללא צורך בדיונים ממושכים. המלחמה הגדולה של ההגנה בתיק הזה הינה לחסום את התפשטות הנוהג של מעצר אוטומטי עד תום ההליכים כך שלא ישתלט גם בתחום "עבירות" שעיקרן דיון על גבולות חופש הביטוי.
ההגנה משתמשת לערעור טענת ה"מסוכנות" שהעלתה המשטרה בהתנהגותה של המשטרה עצמה במהלך החקירה: העובדה שמאז החלה החקירה בפברואר 2018, ובמשך חודשים ארוכים בהם היו הפרסומים חשופים לציבור וידועים למשטרה, לא נקטה זו שום צעד להסיר את ה"סכנה" לכאורה והשתהתה עם מעצרו של אגבאריה עד ה-11 בספטמבר. השופטת ביקשה הסברים גם בנושא זה, אך בתשובת התביעה בכתב מופיעות בהקשר זה רק ארבע וחצי שורות מעורפלות מתוך 7 עמודים. השופטת שאלה שוב את התובע אם יש בידו לספק הסברים והוא ענה כי "גבירתי יודעת, ככה המערכת עובדת".
תומכים ובני משפחת רג'א אגבאריה מחכים לתחילת הדיון בהארכת המעצר – בקדמת התמונה עו"ד אפנאן ח'ליפה מעדכנת את בני המשפחה
לבסוף הורתה השופטת על בדיקת "חלופת המעצר" שההגנה מציעה. ההגנה עמדה על כך שלדעתה אין שום הצדקה למעצר עד תום ההליכים, וגם לא לחלופת מעצר, אך הציעה לבסוף ארבעה משמורנים מבני משפחתו של אגבאריה שיוכלו "לפקח" עליו במעצר בית. מחקירת המשמורנים למדנו על נוהל חדש – לדרוש מהמשמורנים להפקיד את הטלפונים הסלולריים שלהם במשטרה לפני התייצבותם לתפקיד… זאת בנוסף לניתוק הבית בו מתקיים מעצר הבית מכל קשר לרשת.
בדרך שמענו שוב על הבעיות הבריאותיות מהן סובל אגבאריה בן ה-66. שירות בתי הסוהר סרב לספק לו תרופה נגד לחץ דם אותה הוא נוטל בדרך קבע וניתנה לו במקומה תרופה חליפית בלתי מתאימה שגרמה לאישפוזו בבית החולים למשך יום אחד.
קודם לדיון עצמו התקיימה שוב משמרת מחאה בהשתתפות כחמישים פעילים פלסטינים מכל המפלגות בדרישה לשחרר את אגבאריה ובטענה כי מעצרו הינו חלק ממסכת של רדיפות פוליטיות שנועדה לפגוע בחופש הביטוי וההתארגנות של הפלסטינים אזרחי ישראל ככלל.
לבסוף, אחרי כל ה"ניצחונות" בהוכחת האפליה במדיניות האכיפה, חשיפת אוזלת ידה והזלזול של התביעה בכל הנוגע לתרגום וחוסר ההסברים לגבי העיכובים בחקירה – נראה היה שההקלה הגדולה ביותר שאפשר לקוות מבית משפט זה הינה הארכת מעצר עד תום ההליכים שתומר במעצר בית בתנאי הגבלה קשים. בכל מקרה, השופטת דחתה את ההחלטה ליום שני הבא ושלחה את אגבאריה לעוד שבוע במעצר.
הישיבה הבאה, בה אמורה השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב להודיע על החלטתה, נקבעה ליום שני ה-15 באוקטובר בשעה 13:00.
חיפה החופשית 