דילוג לתוכן

מדוע הורשעה המשוררת דארין טאטור?

קריאה ביקורתית של פסק הדין חושפת את הגזענות המובנית של מערכת האי-צדק הישראלית

(הכתבה הבאה פורסמה תחילה באתר "העוקץ". היא פורסמה גם באנגלית ב"מונדווייס" ו"Free Haifa")

ב-3 במאי 2018, בדיוק שנתיים וחצי לאחר הגשת כתב האישום נגדה, הורשעה המשוררת הפלסטינית מריינה שבגליל, דארין טאטור, בכל ההאשמות שיוחסו לה: שלושה פרסומים הוכרזו כ"הסתה לאלימות" ואחד מהם אף הוכרז כ"תמיכה בארגון טרור".

אולמה של השופטת עדי במביליה-איינשטיין בבית משפט השלום בנצרת היה מלא עד אפס מקום בתומכיה של טאטור ובנציגי התקשורת הערבית והעברית. השופטת מנהלת בדרך כלל את הדיונים באולם ביד רמה ובעבר אף פנתה ישירות לקהל כדי להסביר לנוכחים כיצד ההליך שהיא מנהלת נועד כולו להציא לאור את האמת והצדק. אולם הפעם, בדיוק כאשר הצדק היה אמור לצאת לאור, היא הודיעה מראש כי פסק הדין ארוך ולכן תקריא רק מעט מתוכו, ואת המעט הזה היא בחרה למלמל בקול נמוך שבקושי נשמע באולם. רק פעם אחת הרימה את קולה כאשר ציטטה פסק דין תקדימי בעניין חשיבות חופש הדיבור. לבסוף כאשר הגיעה למסקנות, ציינה רק את מספרי הסעיפים בהם הרשיעה את הנאשמת ונחפזה לצאת מהאולם. היינו צריכים לחכות שהנוסח המודפס של פסק הדין יימסר לעורכת הדין גבי לסקי והיא תסביר לנו מתוכו את משמעות פסק הדין: הרשעה בכל הסעיפים.

הטיעונים לעונש נשמעו ב-31 במאי. התובעת ביקשה להטיל על טאטור עונש מאסר שבין 15 ועד 26 חודשים, יותר מכל נאשם אחר שנשפט על עבירות דומות. גזר הדין צפוי להינתן ב-31 ביולי. בינתיים חזרתי לקרוא את פסק הדין כדי לנסות להבין על סמך אילו נימוקים הורשעה טאטור, זאת למרות שבכל הפרסומים בהם הואשמה אין שום קריאה לאלימות או תמיכה בארגון המנהל מאבק מזויין נגד ישראל.

אין ערבי חף מפשע

פרשת המשוררת דארין טאטור החלה בשרשרת של טעויות.

ב-9 באוקטובר 2015, בתחנה המרכזית בעפולה, אישה בשם איסראא עאבד, שהחזיקה בידה סכין, נחשדה בטעות כמי שעומדת לבצע פיגוע. היא נורתה על ידי חיילים ואנשי אבטחה במקום. תמונתה של איסראא הפצועה, שוכבת על רצפת התחנה, פורסמה על ידי דארין טאטור כתמונת הרקע לעמוד הפייסבוק שלה. לידה הופיעה תמונת פרופיל עם הכיתוב "אני השהיד הבא" – תמונה בה השתמשו פעילים רבים כדי למחות על הקלות שבה נהרגים שוב ושוב אזרחים פלסטינים על לא עוול בכפם על ידי מתנחלים, צבא הכיבוש ומשטרת ישראל.

תצלום עמוד הפייסבוק עם תמונת איסראא עאבד והכיתוב "אני השהיד הבא" הועבר על ידי גורם אלמוני למשטרת נצרת, אשר פירשה זאת כאילו טאטור מתכוונת לבצע פיגוע. במבצע צבאי למחצה בשעת לילה מאוחרת פשטה המשטרה, מלווה בכוח של משמר הגבול, על ביתה של טאטור ועצרה אותה ללא צו חיפוש וללא צו מעצר. היא הוחזקה שעות עצורה בניידת בחצר תחנת המשטרה בנצרת כאשר השוטרים מתגאים כי תפסו "מחבלת". בחקירה הראשונה, עוד באותו בוקר, היא הואשמה ב"איום לפגוע באחרים ואיום על בטחון המדינה".

ana_elshaheed_eljay

תמונת הפרופיל "אני החלל הבא" פורסמה לראשונה בעמוד הפייסבוק של דארין ביולי 2014, בתגובה לשריפת הנער מוחמד אבו ח'דיר

מהר מאוד השתכנעו החוקרים כי טאטור לא התכוונה לבצע פיגוע – אולם במקום לשחררה ולשלוח אותה לביתה הם פתחו בחקירה מאומצת סביב שני דפי הפייסבוק שלה, ערוץ היוטיוב, הבלוג וכל החומר שבמחשב האישי ובטלפון במטרה למצוא איזו האשמה אחרת. בהתחשב בכך כי טאטור הינה משוררת, צלמת וכותבת בלתי נלאית, שמגיבה בזמן אמת לאירועים רבים, הרי העובדה שלא מצאו שום אמירה חורגת מהמקובל ראויה לציון. אולם את מה שלא מופיע בטקסטים עצמם הוסיפו החוקרים בפרשנות – ולבסוף בחרו שיר אחד ושני סטטוסים בפייסבוק שעליהם התבסס כתב האישום.

חלק חשוב מכתב האישום ומהדיונים בבית המשפט מתייחס לתקופה שבה בוצעו הפרסומים – ראשית אוקטובר 2015. בכתב האישום מתארת התביעה כי באותה תקופה "בוצעו באופן יומיומי פיגועים רבים כלפי אזרחים ישראלים יהודים". לשיטתה על רקע זה צריך לפרש את פרסומיה של טאטור כקריאה מסוכנת לביצוע פיגועים. טאטור בחקירותיה במשטרה ובעדותה בבית המשפט הזכירה כי באותה תקופה אירעו גם דברים רבים אחרים: פגיעה באזרחים ערבים חפים מפשע, הגבלות על התפילה במסגד אל-אקצא, מאבק עממי פלסטיני. היא הראתה במפורט כיצד פרסומיה מתייחסים במפורש לאירועים אלו ומהווים מחאה לגיטימית.

israa_abed_and_soldiers-768x388

תיעוד הירי באיסראא עאבד בתחנה המרכזית בעפולה. דארין סיפרה כיצד צפתה שוב ושוב בווידאו של האירוע והשתכנעה כי איסראא לא תקפה ולא היוותה איום לאף אדם.

בסיכומי ההגנה, בבואה להראות כי הפגיעה בחפים מפשע היתה סכנה מוחשית שאיפיינה את התקופה והצדיקה את מחאתה\התרעתה של טאטור, מזכירה עורכת הדין לסקי כי באותה תקופה התפרסמו קריאות רבות, כולל מצד שרים ומנהיגים פוליטיים, לירות על מנת להרוג חשודים או מפגעים. היא ממשיכה ומפרטת שני מקרים: הלינץ שהתבצע ב-18 באוקטובר באזרח האתיופי הבטום זרהום שנחשד בטעות במעורבות בפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע והאירוע בו נורה למוות בירושלים ב-21 באוקטובר מאבטח חרדי בשם שמחה חודדטוב שנחשד בטעות על ידי חיילים.

אין זה מקרה כי על פי הנרטיב הישראלי השולט אלו הם שני המקרים היחידים של הרג חפים מפשע באותה תקופה בה נורו למוות עשרות רבות של אזרחים ערבים. במקרים אלו הטעות בזיהוי היתה ברורה – הנפגעים לא היו ערבים. המושג של קורבן ערבי חף מפשע פשוט אינו מוכר ב"ישראלית". אם ערבי נפגע בנסיבות כלשהן המערכת דואגת להוכיח בדיעבד את אשמתו. כך גם לגבי טאטור עצמה – המתריעה שהפכה לקורבן השיטה – כיוון שנחשדה ונפגעה שלא בצדק, המערכת כולה התגייסה להוכיח בדיעבד את אשמתה.

שלוש מילים מופללות: אינתפאדה, קאוום, שהיד

ההרשעה כולה סובבת סביב פרשנות עברית לשלוש מילים בערבית שמופיעות בטקסטים שפירסמה טאטור: אינתיפאדה, קאוום ושהיד.

את המילה "אינתפאדה" – התנערות – המקובלת בהקשרים היסטוריים שונים לתיאור מאבק עממי נגד דיכוי – הרשיעה השופטת באמצעות אימוץ אחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון בעניין מנהיג התנועה האיסלאמית השיך ראאד סלאח. השופטת מצטטת בהרחבה פסק דין זה שלבסוף קובע: "מונח זה הפך "שם גנרי" להתקוממות פלסטינאית אלימה… דעת לנבון נקל, כי כך נתפס מונח זה באוזני הכל…" (מפסק הדין, עמ' 200 בפרוטוקול המשפט). כך הפך בית המשפט הישראלי לפוסק אחרון לא רק לענייני החוק הישראלי אלא גם לעניין השפה הערבית ויותר מכך – הוא חוקר כליות ולב ויודע מה כולנו חושבים ומבינים בשומענו את המושג אינתפאדה.

טאטור השתמשה במילה "קאוום" (התנגד) בשיר שפרסמה ובתגית באחד הפוסטים. האם אסור להתנגד למדיניות השלטון? בחקירות, במשפט ובפסק הדין פעלו השוטרים, התביעה והשופטת כדי להוכיח כי לא מדובר בהתנגדות לגיטימית. בהעדר כל קריאה לאלימות בדברים שפרסמה טאטור הם ניסו להדביק את האלימות המיוחלת באמצעות הטענות כי פרסמה סרטון אלים (בו נראים עימותים בין צעירים זורקי אבנים וחיילים היורים בהם) וכן כי טאטור, כמפרסמת, אחראית לתגובותיו של כל מי שעלול לראות את הפרסומים שלה, ולא רק הקורא הסביר.

למילה "שהיד" ישנו תרגום עברי פשוט המקביל לה במובנים רבים – "חלל". בשתי השפות מילה זו יכולה לשמש הן לקורבנות אסון, מלחמה או כיבוש והן למי שמתו בנסיבות טראגיות אחרות. למרות זאת התעקשו החוקרים, התביעה והשופטת בגזר הדין להשתמש במילה הערבית "שהיד", כאשר הם מייחסים למילה זו משמעות תוקפנית שאינה קיימת בשפה הערבית.

במהלך המשפט סיפקה ההגנה הסברים נרחבים, כולל על ידי העד המומחה דר' יוני מנדל, על השימוש המקובל בתואר "שהיד" לקורבנות הכיבוש. העובדה שגם פלסטיני שנהרג בעת פעולה אלימה נגד הכיבוש מכונה שהיד מתייחסת לעובדה שנהרג, לא לפעולה האלימה שביצע, בדיוק כפי שהדבר נכון בשפה העברית לגבי "חללי צה"ל" שייקראו "חללים" בלי קשר למה שעשו או לא עשו קודם לכן. למרות הסברים אלו הגיעה השופטת לבסוף למסקנה כי למעשה מדובר במילה עם שני תרגומים\משמעויות שונים: "חלל קורבן" או "מפגע". חלק גדול מפסק הדין, כפי שנראה להלן, מבוסס על תפיסה מוטעה זו ועל הטענה כי דבריה של טאטור על "חללים" מתכוונים ויובנו כמתייחסים ל"מחבלים מתאבדים".

הסרטון והשיר

הסעיף העובדתי הראשון בכתב האישום, לאחר ההקדמות, הינו פרסום השיר "התנגד עמי, התנגד להם". תרגום שלו לעברית, שנעשה על ידי שוטר ממשטרת נצרת, אף מופיע במלואו בכתב האישום. כדי לייחס לשיר אופי אלים, שאינו מצוי במילים עצמן, פנתה התביעה לצורה שבה פורסם השיר: בפרסום בערוץ יוטיוב מקריאה טאטור את מילות השיר על רקע סרטון המציג עימותים בין מפגינים פלסטינים וחיילי כיבוש בכפר סילווד שבגדה המערבית.

טאטור בעדותה בבית המשפט הסבירה כי אלו הן תמונות אופייניות ממציאות הכיבוש אליה אנו כולנו נחשפים באופן שגרתי במשך עשרות שנים. התביעה מצידה ניסתה להחריף את האלימות המופיעה בסרטון כאשר היא חוזרת שוב ושוב בכתב האישום, בבית המשפט ובסיכומים על הטענה כי בסרטון נראות "פעולות אלימות הכוללות בין היתר רעולי פנים המיידים אבנים ומשליכים בקבוקי תבערה לעבר כוחות הביטחון והתפרעויות שונות". ההגנה בסיכומיה ציינה כי לאורך כל הסרטון לא נראה כלל יידוי בקבוקי תבערה.

התייחסות השופטת בפסק הדין לנושא הסרטון מאפיינת את גישתם של שופטים רבים שבילו את מיטב שנותיהם בתביעה ועדיין פועלים מתוך אותה גישה. ראשית היא מצטטת את כתב האישום כלשונו, כולל בקבוקי התבערה. בהמשך, בבואה לתאר את הסרטון בלשונה, היא משמיטה את בקבוקי התבערה מבלי לציין את טעותה של התביעה. במקום זה היא מפגינה יצירתיות ומנסה להשלים את החסר בשפתה שלה, בהצגת האלימות בסרטון כחמורה במיוחד. היא כותבת: "סרטון שכל כולו אלימות, ובו רעולי פנים, המיידים אבנים לא רק באמצעות ידיהם אלא גם תוך שימוש באמצעים שונים, הנראים כחבלים, שנועדו להארכת טווח הפגיעה ולהגברת עוצמת הפגיעה, נראים צמיגים בוערים, נראית שריפת דגל ישראל, זריקת אבנים לעבר ג'יפ צבאי, חיילי צה"ל מצולמים כשהם רצים אחרי חשוד ואינם מצליחים לתפסו, אשה מתווכחת עם חיילי צה"ל, חיילי צה"ל עומדים מול מפגינים, והתפרעויות." (פסק הדין, עמ' 186 לפרוטוקול המשפט). ניתן להבין שלשיטתה גם אישה המתווכחת עם חיילים הינה ביטוי לאלימות ולהתפרעות…

פרשנות השיר

במהלך המשפט נראה היה שהתובעת הבינה כי יש בעייתיות בכתב אישום המבוסס על שיר, והיא החלה להטיל ספק אם אכן מדובר בשיר. בסיכומיה התובעת אף נמנעה בעקביות מלכנות את השיר במילה המפורשת "שיר" והיא משתמשת בעקביות בביטויים תחליפיים כמו "המלל שמלווה את הסרטון".

השופטת, לעומת זאת, החליטה לאחוז את השור (השיר) בקרניו. היא טרחה והדפיסה זה לצד זה, שורה לצד שורה, את שני התרגומים שהוגשו לה: התרגום של השוטר והתרגום החליפי של המומחה מטעם ההגנה המתרגם המקצועי דר' יוני מנדל. לאחר השוואה מפורטת של שני התרגומים השופטת קובעת כי אין בינהם הבדל מהותי וכי היא מעדיפה להתבסס על התרגום המקצועי של דר' מנדל. אולם בפועל השופטת משתמשת במילותיו של דר' מנדל תוך הוצאתן מהקשרן וכדי לייחס לשיר משמעות הפוכה ממה שנכתב בחוות הדעת המלומדת שהציג לבית המשפט.

דר' מנדל, בהתבסס על מחקרים רבים שערך בנושא, הציג בפני בית המשפט את התופעה של אי תרגום מילים מערבית לעברית, ודמוניזציה של משמעותן בשיח העברי. בין המילים שלגביהן הנוהג של אי-תרגום הינו נפוץ וגורם לעיוות המשמעות הוא הזכיר את המילה "שהיד" שיש לה מקבילה ברורה בעברית, "חלל". בהקשר זה הוא מתייחס בחוות הדעת לשורה בשיר בה נכתב "לך בעקבות שיירת החללים". הוא קובע כי החלטתו של השוטר שלא לתרגם מילה זו ולכתוב "ותלך בעקבות שיירת השהידים" היא דוגמא מובהקת לעיוות המשמעות שנוצר בעקבות אי-תרגום, כאשר בקונוטציה העברית המונח "שהיד" עבר דמוניזציה ומובן בטעות כ"מפגע מתאבד".

מכל חוות הדעת של דר' מנדל מאמצת השופטת רק את הגדרתו זו בדבר הפירוש המוטעה שעלול להינתן לשורה זו בשיר על ידי הקוראים העבריים של התרגום הלוקה, ועל סמך זה היא קובעת כי עד ההגנה

"רשם מפורשות כי אינו חולק על כך שבשיר נרשם בתרגום מילולי: "לך בעקבות שיירת ה"שהידים", משפט שניתן להבינו "כקריאה של המשוררת לצאת ולפגוע בישראלים, ובכך להפוך לשהידה ולהצטרף למפגעים-שהידים שפגעו בישראלים"" (פסק הדין, עמ' 190 מפרוטוקול המשפט)

כלאמר ההזהרה המפורשת מפני תרגום (ליתר דיוק אי-תרגום) ופרוש מוטעים הופכת לבסיס לאימוץ פרוש מוטעה זה.

במהלך החקירות במשטרה ובעדותה בבית המשפט הבהירה טאטור חזור והבהר כי החללים עליהם מדבר השיר הם… אותם חללים המוזכרים במפורש בשיר עצמו: הילדים שנשרפו ללא סיבה (מחמד אבו ח'דיר ועלי דוואבשה) הדיל (אלהשלמון) שנורתה במחסום בחברון – כלאמר קורבנות הכיבוש וטרור המתנחלים.

Hadeel-al-Hashlamoun-soldier-580x341

הירי בהדיל אלהשלמון במחסום הצבאי בחברון

השופטת, בהחלטתה לראות במשפט "לך בעקבות שיירת החללים" הסתה לאלימות קובעת את עצמה כסמכות האולטימטיבית לא רק בנבכי החוק אלא גם בנבכי השירה. היא קובעת שלא ייתכן כי החללים שמוזכרים בשורה 11 בשיר קשורים בצורה כלשהוא לאותם חפים מפשע – שהרי אלו מוזכרים במקום אחר לגמרי, בשורות 15-26 לשיר! לעומת זאת השופטת החליטה כי החללים הינם בברור "מחבלים מתאבדים", למרות שאין כל זכר לפעולות מעין אלו לא בשיר ולא בסרטון המלווה, אך כידוע זה מה שקיים תמיד בתודעה הישראלית בכל מקום שבו חושבים על התנגדות פלסטינית. לבסוף, אמנם החללים המופיעים בשורה 11 אינם קשורים לקורבנות בשורה 15 ואילך, אך הקשר ההפוך קיים גם קיים: "אדם סביר המעיין בשיר יבין מיד כי המילים: "הם שרפו את הילדים ללא סיבה ובהדיל הם צלפו בפומבי", נועדו להגביר את ההסתה, לתת הסבר, מניע והצדקה לביצוע פעולות ההתקוממות לשוד המתנחלים, ההליכה בעקבות השהידים וקריעת ההסכם" (מפסק הדין, עמ' 192 בפרוטוקול המשפט). הרי לכל ישראלי סביר ברור כי לא ייתכן שמשוררת פלסטינית תבכה באמת את קורבנות עמה ותרצה למנוע קורבנות נוספים – כל אזכור שלהם הוא כמובן רק לצורך הסתה.

התינוק-עלי-דוואבשה-עם-הוריו

התינוק עלי דוואבשה נשרף עם הוריו בביתם בדומא. השופטת קבעה שאם המשוררת מזכירה את עלי בשיר זה כמובן רק לצרכי הסתה.

לבסוף, בסיכום ההחלטה המרשיעה בנושא השיר, קובעת השופטת: "מדובר בשיר הכולל קריאה ללכת בעקבות שיירת ה"שהידים", מלה המזוהה עם מבצעי פיגועים רצחניים על רקע אידיאולוגי, כמו גם עם חללים וקורבנות. הקונוטציה בשיר הובהרה." (שם, עמ' 202). כאן סוגרת השופטת את מעגל האשמה – מהאלימות שלא קיימת בשיר עצמו דרך זריקות האבנים בסרטון הרקע ועד למסקנה הבלתי נמנעת… "מבצעי פיגועים רצחניים"!

איסראא עאבד והשהיד הבא

מילכוד קפקאי במיוחד בכתב האישום היתה ההאשמה בדבר פרסום תמונתה של איסראא עאבד, שוכבת על רצפת התחנה המרכזית בעפולה לאחר שנורתה, כתמונת הרקע לעמוד הפייסבוק של טאטור, לצד תמונת הפרופיל ועליה הכיתוב "אני השהיד הבא". בחקירותיה סיפרה טאטור כיצד הסתכלה שוב ושוב בוידאו המראה כיצד נורתה איסראא והשתכנעה שהיא לא התכוונה לתקוף אף אחד. בכיתוב "אני השהיד הבא" השתמשו טאטור ופעילים אחרים כדי למחות נגד הרג בלתי מוצדק – עוד מימי רצח הנער מחמד אבו ח'דיר בירושלים ובהמשך רצח ח'יר חמדאן בידי שוטרים בכפר כנא. המשמעות פשוטה – כאשר הורגים ערבים ללא הבחנה כל אחד מאיתנו יכול להיות קורבן.

בפועל, אכן, בקושי עבר יום מאז נחשדה ונורתה איסראא עאבד וכבר נפל החשד גם על דארין טאטור – דווקא בגלל פרסום תמונתה של איסראא וכיתוב המחאה. למזלה טאטור לא נורתה אלא נעצרה. אך לאחר שהתברר כי מדובר בחשד שווא החלו רשויות החוק לבצע בה "ווידוא הריגה" משפטי.

למרבה המזל איסראא עאבד עצמה נותרה בחיים. עוד לפני שהוגש כתב האישום נגד טאטור, הוגש נגד עאבד כתב אישום באותו בית משפט עצמו המייחס לה החזקת סכין ואיומים אך לא תקיפה ולא כוונה לבצע פיגוע. זה לא הפריע לשוטרים שהעידו בבית המשפט להמשיך ולטעון כי טאטור פרסמה את תמונתה של "המחבלת". אפילו בסיכומים התובעת חזרה וטענה כי מה שטאטור ידעה בעת פרסום התמונה הוא שעאבד באה לדקור יהודים, שכן זה מה שנטען באותה עת בתקשורת הישראלית. שוב, התביעה טוענת למונופול לא רק על החוק אלא גם על התודעה – כאילו שטאטור חייבת להאמין לשקרי התקשורת הישראלית ולא למה שראו עיניה בוידאו שתעד את האירועים.

השופטת, כמו אלכסנדר מוקדון בשעתו, פתרה את הקשר הגורדי הזה באבחת חרב. היא הוציאה את איסראא עאבד גם מהתיק הזה בטענה שלא הוכח הקשר בין פרסום תמונתה לבין הכיתוב "אני השהיד הבא". לעומת זאת היא חזרה על עמדתה לפיה טאטור משתמשת במילה שהיד במובן "מחבל מתאבד" ולכן קבעה כי פרסום הסטטוס "אני השהיד הבא" כשלעצמו מהווה הסתה לאלימות.

כיצד נוספה ה"תמיכה בארגון טרור"?

במהלך המשפט דיברנו עם עורכי דין שמכירים את "חוקי המשחק" במערכת המשפט הישראלית. כמעט אף אחד לא ציפה שטאטור תזוכה, ולא משנה כמה ההאשמות נגדה תלויות על בלי מה. מי שניסה להיות אופטימי אמר כי ייתכן והשופטת, בניסיון להפגין איזון, תזכה את טאטור לפחות מהאשמת "תמיכה בארגון טרור". האשמה זו מבוססת כולה על הסטטוס הבא שפורסם בפייסבוק, כפי שתורגם בכתב האישום:

"אללה אכבר וברוך השם…תנועת הג'יהאד האיסלאמי מכריזה בהצהרה על המשך האינתיפאדה בכל רחבי הגדה…המשך זה אומר הרחבה…זאת אומרת כל פלסטין…ועלינו להתחיל בתוך הקו הירוק…לנצחון אלאקצא ונכריז עליה אינתיפאדה כללית…#תתנגד"

מלבד אי דיוק קטן בתרגום ("נאמנות" לאל-אקצא, לא "נצחון"), לא היתה מחלוקת על עצם הפרסום. טאטור הסבירה כי העתיקה סטטוס זה מאתר כלשהו בשל תמיכתה במאבק העממי למען זכות התפילה באל-אקצא, מאבק שהלך והתרחב באותה תקופה למה שלדעתה ראוי היה לשם אינתפאדה. היא לא ייחסה חשיבות מיוחדת לאיזכור הג'יהאד האיסלאמי. בהתייחס לשיטתה של התביעה לייחס לכל מאבק פלסטיני אופי אלים, ברור מניין מייחסים לסטטוס זה "הסתה לאלימות". אבל הג'יהאד רק מוזכר עובדתית כמי שקרא לאינתפאדה בגדה, להבדיל מ"אנחנו" שנאבקים בתוך הקו הירוק. אז איפה כאן התמיכה?

Dareen at home july 2018 photo by Yoav H 3

דארין בביתה בריינה ביולי 2018, מחכה לסיום המשפט. עדיין במעצר בית. מנצלת את הזמן לכתיבת שירים נוספים.

גם שני חוקרי משטרה מנוסים שחקרו את טאטור שוב ושוב על סטטוס קצר זה שאלו אותה רק לגבי הקריאה לאינתפאדה, ולא ייחסו לה תמיכה בג'יהאד. רק כשהגיע החומר לפרקליטות להכנת כתב אישום החליט מי שהחליט להפוך את התיק ל"ביטחוני" על ידי הוספת הסעיף של תמיכה בארגון טרור. בין השאר הוספת סעיף זה עזרה להביא להארכת מעצרה של טאטור עד לסוף ההליכים המשפטיים ומכאן לשחרור עם איזוק, הגליה מהאיזור וכל מסכת ההתעללויות שעברו עליה בשלוש השנים האחרונות בתור "סכנה לביטחון המדינה".

בבואה להצדיק את ההרשעה ולכסות על החסר בפרסום עצמו השופטת לא רק מפרשת את הכתוב אלא גם כותבת אותו מחדש בלשונה בדרך שונה מהותית מהמקור: "מפרסמת הנאשמת פרסום בשמו של ארגון טרור רצחני, הג'יהאד האסלאמי, פרסום שאינו פשוט אלא קורא לאינתיפאדה כוללת בכל פלסטין לרבות בקו הירוק, כששם הארגון מתנוסס בראש ההודעה" (עמ' 206 לפרוטוקול). כדי לעשות זאת ברור עוד יותר השופטת אף חוזרת על כך שוב "ארגון טרור רצחני מכריז בהצהרה על אינתיפאדה כללית בתחומי הקו הירוק – והנאשמת תומכת בארגון בדרך של הפצת ההכרזה" (שם).

לא בטעות

טאטור נחשדה בטעות וכל החקירה בעניינה החלה עקב טעות זו. אולם הרשעתה אינה טעות. היא זוהתה בברור כערבייה פלסטינית גאה המתנגדת לדיכויה ולדיכוי בני עמה. בתור שכזאת היא הורשעה.

זיהוי והבנת הערבי או הערביה, היכולת לזהות את מחשבותיו הנסתרות ואת כוונותיו האפלות, הן המומחיות של כל ישראלי סביר. זה מתחיל כבר בספרות הילדים, כאשר אנו קוראים בחסמבה כיצד "הקצין המצרי הרים את הטלפון ברשעות וחייך באכזריות".

גם אם לכאורה כל מה שהערבי עושה זה לעוות את פניו בכאב כאשר החייל הישראלי דורך על צווארו – המערכת תדע תמיד לזהות את כוונותיו התוקפניות הנסתרות.

 

 

מודעות פרסומת

המסע למען מדינה דמוקרטית אחת – דו"ח מפגישה בשפאעמר, 23.6.2018

כנס מכין שני של "המסע למען מדינה דמוקרטית אחת"

)הכתבה הבאה מתבססת על תרגום מאמר מאת עומר דלאשה שהופיע באתר "ערב 48", בצרוף רשימות שערכתי מהלך הישיבה. התמונות באדיבות אשרף עבד אל-פתאח.(

הועדה היוזמת של "המסע למען המדינה הדמוקרטית אחת" ערכה בשבת, ה-23.6.2018, כנס מכין שני לקראת ההשקה המתוכננת של הקמפיין בסתיו. בכנס שנערך בעיר שפאעמר (שפרעם) השתתפו כחמישים פעילות ופעילים, ערבים ויהודים.

הכנס עסק במספר נושאים תיאורטיים ופוליטיים, כמו גם בצעדים מעשיים להצבת הרעיון של פתרון דמוקרטי במרכז השיח הפוליטי וליצירת תודעה אלטרנטיבית מול המציאות של חלוקה, קולוניאליזם וטיהור אתני.

עווד עבד אלפתאח, חבר הועד היוזם ומזכ"ל בל"ד לשעבר, פתח את המפגש בהתייחסות לרקע ההיסטורי של תכנית המדינה הדמוקרטית האחת ובהסבר המניעים שהביאו את יוזמי התנועה להשיק קמפיין ציבורי מחודש למען תכנית זו בעיתוי הנוכחי.

רעיון חדש ישן

בדבריו אמר עבד אלפתאח: "הרעיון הזה שאנחנו מציגים היום אינו חדש. היוזמה שלנו להחיאת התכנית אינה הראשונה וגם איננה היחידה. בבניית היוזמה שלנו אנו מתבססים על המורשת המחשבתית של היוזמות שקדמו לה ועל ערכי החופש והמוסר שפתרון זה מייצג. אבל אנו גם מתחילים מקריאה ביקורתית של הניסיונות הקודמים, שלא הצליחו להמריא ולהפוך לתנועה ציבורית בעלת השפעה".

עבד אלפתאח הוסיף כי "אשלית פתרון שתי מדינות הוכחה כבלתי מציאותית לחלוטין, ואיתה נפלו רעיונות החלוקה וההפרדה המבוססת על עוול, כל זאת נוכח הדומיננטיות של משטר האפרטהייד הקולוניאלי כנגד עמנו. כנגד זה אנו, ובהסתמך על עקרונות הצדק, פועלים לחדש את הדיון בפתרון המדינה האחת ולהחזירו לקדמת הבמה."

הוא הסביר כי היוזמים אינם סבורים כי הרגע הנוכחי הוא מהפכני. נהפוך הוא, העם הפלסטיני עובר כעת תקופה מהקשות ביותר בתולדות מאבקו. לדבריו "אנו חיים בתקופה של בלבול וחוסר וודאות. הבעיה אינה טמונה רק בחוסר היכולת לשנות את המצב בצל יחסי הכוחות אלא אלא גם בהעדר חזון ובחוסר הגדרה ברורה של מטרות המאבק שסביבן יוכל העם הפלסטיני להתאחד. על רקע זה גוברת הנטיה אצל רבים לאמץ אלטרנטיבה שמבוססת על השאיפה לחופש וגישה הומניסטית שתוכל להדגיש מחדש את מרכיבי הכוח של המאבק הפלסטיני, בהסתמך על המימד המוסרי, מאבק למען זכויותיו של עם הסובל תחת משטר קולוניאלי גזעני, לא מאבק על הגדרת גבולות".

הוא הדגיש את קיומם של יהודים המתנגדים למשטר האפרטהייד הקולוניאלי בפלסטין, מאמינים במדינה האחת  ומהווים מרכיב מרכזי בהנהגת היוזמה. לדבריו שותפותם ביוזמה מגבירה את אמינותה. חלק ממשימות היזמה הוא לגבש דפוס חדש לשיתוף הפעולה בין ערבים ויהודים במאבק – במקום המודל של דו-קיום יש צורך בהתנגדות משותפת – co-resistance.

מה נעשה עד כה?

עבד אלפתאח סקר את הפעילויות שהתרחשו מאז המפגש המכין הראשון שהתקיים גם הוא בשפאעמר ב-21.4.2018 (דו"ח בערבית בקישור זה). הוקמו מספר קבוצות עבודה לפי נושאים: תקשורת, וועדה לענייני ארגון וצעירים, ועדה לקידום הדיון בנושאים עקרוניים. קבוצות העבודה פתוחות להצטרפות פעילות ופעילים נוספים. כמו כן נערכו פגישות רבות עם פעילים ותומכים פוטנציאליים, ערבים ויהודים. לדבריו: "במגעים אלו נוכחנו כי אנשים רבים עוברים תהליך של שינוי בגישתם לפתרון. עלינו להכפיל את המאמצים שלנו, להיות יצירתיים ולהשקיע יותר מחשבה".

הוא הסביר כי בחירת השם "מסע" במקום "תנועה", אם כי המטרה בהמשך היא להפוך לתנועה, נובעת מן הצורך והרצון לכלול קבוצות פלסטיניות ופלסטיניות-יהודיות נוספות, כמו גם פעילות ופעילים התומכים בפתרון זה. "אנו שומרים על גמישות, פתיחות וקבלת דעות שונות, בתנאי שכולם מסכימים על הרעיון של מדינה דמוקרטית אחת. אנו מאמינים כי ההתעקשות על נושאים שאין צורך להחליט בהם כעת, והניסיון ליצור אחדות דעים אידיאולוגית בנושאים גדולים וקטנים כאחד, הם בין הסיבות לכשלונן של תנועות פוליטיות שלא מצליחות לגדול. איננו רוצים להישאר תנועה קטנה, חסרת השפעה ונקרעת על ידי חילוקי דעות פנימיים או משותקת על ידי קיפאון וצרות מחשבה".

"זהו פרויקט שחרור דמוקרטי פטריוטי הדורש שנים רבות של עבודה קשה, שבה מתאחדים דורות, במאבק נחוש ומתמשך להגיע למולדת חופשית ואדם חופשי שמאמין בצדק ושוויון", סיכם עבד אל-פתאח. "מתוך הפעולה המשותפת יווצר דור צעיר מודע יותר, חופשי יותר, עם הבנה עמוקה יותר של רעיונות הדמוקרטיה והשחרור".

יזמה פלסטינית אליה מצטרפים יהודים

ההיסטוריון ד"ר אילן פפה, חבר הוועדה המכינה ואחד ממובילי היוזמה, דיבר על הסיכויים לקידום הרעיון בחברה הישראלית. בראשית דבריו סיפר פפה כיצד הוזמן ב-15 במאי להציג באו"ם את הפרספקטיבה של פתרון המדינה הדמוקרטית האחת. נציגי ישראל, ארה"ב וסעודיה החרימו את הישיבה, והשגריר הפלסטיני שנכח בה לא רק שלא תמך בפיתרון המוצע אלא אף תקף אותו, מתוך נאמנות לפיתרון שתי המדינות. אירוע זה מייצג את הבעיתיות שבה אנו נתקלים כאשר הגורמים הרשמיים המייצגים את העם הפלסטיני – אם במישור הבינלאומי ואם בכנסת – מתנגדים לפיתרון המוצע.Shefa3amer meeting 23 June 2018 2 speakers

על רקע זה, לדבריו "ישנה חשיבות, כוח והשפעה לעובדה כי זו יוזמה פלסטינית, אליה הצטרפו יהודים. העובדה שפלסטינים מאמצים את התכנית של מדינה דמוקרטית אחת המבוססת על שוויון תשפיע על הדעות ברחוב הישראלי. לעובדה שמדובר ביוזמה פלסטינית יש גם משקל מוסרי ואידאולוגי. מדברים על יחסי הכוחות החומריים, אך מה שאנו מציבים מולם זה יחסי הכוחות המוסריים בין תושבי הארץ המקוריים לבין חברת המתנחלים. יצירת איזון מלאכותי בין שני הצדדים, כאילו מדובר במחנות שלום משני הצדדים שנפגשים באמצע הדרך, אינה עושה טוב לתהליך. כאשר תוכנית המדינה האחת תופיע כשלב חדש בתנועת השחרור הפלסטינית זה ייצור גם סיכוי חדש לרכוש תומכים בחברה היהודית."

פפה עמד גם על הקשיים בגיוס תמיכה ליוזמה בחברה הישראלית. "אנחנו מדברים על ביטול משטר ההעדפה וזכויות היתר שהישראלי נהנה מהן על חשבון התושבים המקוריים. המתיישב לא יוותר בקלות או בהתנדבות על זכויות יתר אלו. לשם כך יש צורך לשנות את מאזן הכוחות מבפנים, דרך תנועה עממית, כמו שנחוץ גם לחץ חיצוני כמו זה שמפעילה תנועת החרם, ה-BDS. הצלחת תנועת החרם היא ניסיון חשוב שאפשר לבנות עליו. בהתחלה טענו רבים כי הקריאה לחרם תמנע דיאלוג ותפגע במתנגדי הכיבוש בחברה הישראלית. הניסיון הוכיח את ההפך – גם החרם הוא צורה של דיאלוג שבה אומרים לישראלים כי עליהם להשתנות. עצם הדיון על החרם, כמו עצם הדיון על המדינה האחת, פותח אפשרויות רבות." כמו כן הזכיר פפה את התרבות האלטרנטיבית שמתפתחת בקרב הדור הצעיר – תרבות שפתוחה הרבה יותר לכל מה שמתרחק מהקונצנזוס הממסדי ומוכנה לבדוק אפשרויות אחרות.

פפה הוסיף: "התחלנו ביוזמה לפני כשנה. בתקופה זו נפגשנו ושוחחנו עם אנשים שונים בחברה הישראלית והיינו עדים לנכונות גוברת לשמוע ולקבל את הרעיון, אפילו כעת כשאין עדיין תנועה פוליטית בעלת משקל הפועלת לקדם פיתרון זה. בעקבות כל פרסום נוסף בדבר התארגנות התנועה מתקשרים אנשים נוספים – פלסטינים ויהודים – שמבקשים להצטרף. אם נצליח להרכיב מסגרת מאורגנת שתאמץ את הרעיון, כלאמר תפעל לביטול משטר ההפרדה הגזעית ולויתור על זכויות היתר, ולקבלת חיים משותפים על בסיס עקרונות הצדק, זה ירחיב את מעגל התמיכה. כעת הרעיון קיים ומתפתח כזרם מחשבתי ולא כתנועה או כוח מאורגן. לכן יש צורך לבנות תנועה ציבורית מאורגנת, חזקה ובעלת השפעה. תנועה כזאת תוכל לתת מסגרת למיצוי פוטנציאל התמיכה ברעיון, שיכול להתרחב עוד יותר בשל העדר האופק לפתרון פוליטי, וככל שמתברר כי הקיפאון הפוליטי יכול להוביל לאסונות ולגבות מחיר דמים חדש."

תנועות המחאה של הצעירים ורעיון המדינה האחת

מוחמד יונס, פעיל בתנועת "חראק חיפה" וחבר הועדה המכינה, דיבר על ההקשר הפוליטי שבמסגרתו מתארגנות תנועות הצעירים שארגנו, בין השאר, את ההפגנות האחרונות בתמיכה ב"צעדות השיבה" ברצועת עזה. הוא ציין כי "הרוב המכריע של צעירים נוטה לרעיון של מדינה אחת, ולא לפתרון של שתי מדינות, אלא שלרובם אין קשר ארגוני לרעיון זה. המפלגות השונות בפלסטין ההסטורית לא הצליחו ליצור הסכמה רחבה סביב פרויקט לאומי פלסטיני מאחד. הנוער הפלסטיני היום הוא נוער שנולד בתקופת הסכמי אוסלו ובצל חלוקת העם הפלסטיני בין שני צידי הקו הירוק ובין המצויים בארץ לבין הפליטים. בנוסף, אנו עדים לחוסר המוצא של "תהליך השלום" ולכישלון "פתרון שתי המדינות". גדלנו כנוער כאשר הכל דיברו על פתרון של שתי מדינות והתחנכנו על הרעיון הזה. בצל כישלון פתרון זה והעדר אלטרנטיבה, או קוצר היד בהצגת אלטרנטיבה, נוצר מצב כללי של תסכול מהפעולה הפוליטית."

"על רקע זה נוצרה תופעת תנועות הצעירים, כנראה גם בהשפעת המהפכות הערביות שהיה לצעירים תפקיד מרכזי בהתעוררותן בראשית דרכן, לפני שהמשטרים וכוחות חיצוניים הפכו אותן למלחמות אזרחים הרסניות. תנועות אלו עברו מספר שלבים חשובים, שאחד משיאיהם היה התנועה נגד תכנית פראוור לעקירת התושבים הפלסטינים בנגב. כמו כן היה לתנועות הצעירים תפקיד חשוב בארגון התמיכה בשביתות הרעב של אסירי החופש הפלסטינים. לאחרונה היינו עדים לתהלוכת השיבה ברצועת עזה, וכיצד בעקבותיהן התפתחה תנועה תומכת של צעירים בחיפה וברמאללה. ניסיון זה העלה לרמה חדשה את האחדות במאבק, במטרות ובסיסמאות בקרב חלקים שונים של העם הפלסטיני."

תמיכה משמעותית בזכות השיבה בציבור היהודי

הדובר האחרון היה איתן ברונשטיין אפריסיו, מייסד תנועת "זוכרות" וכיום פעיל בארגון "דה קולונייזר". שתי התנועות פועלות בקרב הציבור היהודי לקדם מודעות לסוגיית הכפרים הפלסטינים ההרוסים ולהכרה בזכויותיהם של הפליטים. הוא הציג תוצאות של סקרי דעת קהל בנושא היחס לזכות השיבה שנערכו על ידי מכון סקרים מקצועי ביוזמת "דה קולונייזר" והתפרסמו לאחרונה בספר שהוא פרסם בשיתוף עם אלאונור מרזה-ברונשטיין "נכבה בעברית: יומן מסע פוליטי".

הסקר הראשון נערך במרץ 2015. התוצאה העיקרית הפתיעה גם את יוזמי הסקר: יותר מ-20% מהנשאלים, כולם יהודים תושבי ישראל, הביעו תמיכה בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. ברונשטיין הסביר כי התוצאה של 20% תמיכה מורכבת מחיבור מספר אלו שבחרו אחת משתי תשובות אפשריות, תמיכה לא מסוייגת או תמיכה בתנאי שלא יפגעו התושבים הנוכחיים. יוזמי הסקר רצו לוודא שהתוצאות אמיתיות וחזרו עליו שנית במרץ 2017. הפעם התוצאה היתה חיובית אף יותר – 27% תומכים בזכות השיבה, מותנית או בלתי מותנית. התמיכה הייתה גבוהה יותר בקרב צעירים ובקרב חילונים.

כדי להיות בטוחים יותר כי הנשאלים אכן הבינו את משמעות זכות השיבה, חזרה "דה קולונייזר" על הסקר פעם נוספת באפריל 2017, כאשר הסוקרים נדרשו להסביר במפורש לנשאלים כי זכות השיבה פרושה כי יותר מ-7 מליון פלסטינים יוכלו לבחור לממש זכות זו. בסקר זה ירדה התמיכה בזכות ל-16.2%.

בסיום דבריו ציין ברונשטיין שהתמיכה בזכות השיבה בקרב היהודים בארץ יכולה להיחשב כגבוהה באופן מפתיע לאור העובדה ששום מפלגה ישראלית אינה תומכת בזכות זו ולאור התעמולה הרשמית המנסה תמיד להפחיד מפני זכות השיבה ולאמר כי יישומה פירושו חיסול היהודים או לפחות גירושם מהארץ.

ברונשטיין הסיק מתוצאות הסקר כי עמדת הישראלים ביחס לזכות השיבה ניתנת לשינוי, ולשם כך נחוצים רצון ונחישות לבניית אלטרנטיבה דמוקרטית.

דיון פתוח

לאחר הצגת הדברים התנהל דיון פתוח שנמשך למעלה משעה וחצי.

הדיון עסק שוב בתוכנית הפוליטית בת 10 הנקודות של היזמה, שכבר נידונה במספר דיונים קודמים ועמדה הפעם לאישור. הובהר כי התכנית לא נועדה לענות על כל השאלות אלא ליצור בסיס רחב שבמסגרתו פעילות ופעילים וגופים שבאים ממסורות פוליטיות שונות ומתוך אידיאולוגיות שונות יוכלו לפעול ביחד. המכנה המשותף הוא המחוייבות למאבק נגד כל צורות הדיכוי, התגברות על משקעי העבר באמצעות חזרת הפליטים, ביטול כל מנגנוני הדיכוי, יצירת חברה דמוקרטית פתוחה שבה יהנו כולם ממלוא הזכויות ופעולה שיטתית לסגירת הפערים החברתיים וליצירת חברה צודקת.

חלק גדול מהדיון הוקדש גם לצורה הנכונה לבנות את התנועה בהתייחס לפערים הקיימים – פערי יחסי הכוח והתודעה – בין החברה הערבית פלסטינית לבין החברה היהודית בישראל. נשמעו דעות רבות ומגוונות – עבור רובנו עצם המחשבה על בניית תנועה משותפת מהווה ניסיון פוליטי חדש שמחייב להגדיר מחדש מושגים ולהתמודד עם שאלות שקל להתעלם מהן בעבודה הפוליטית השגרתית. לבסוף נקבע כי נושאים אלו, כמו רבים אחרים, מחייבים דיון מעמיק ושיטתי שילווה אותנו במשך החודשים והשנים הבאות.

החלטות וצעדים

למרות הצורך בדיונים נוספים, הסיכום היה לאמץ בינתיים את התכנית הפוליטית המוצעת ולפעול על בסיס זה להרחבת התנועה.

שמנו לנו למטרה לפעול לכינוס ועידה רחבה בסתיו, לאחר שיותר אנשים וקבוצות יצטרפו לקמפיין. ועידה זו תהיה גם הזדמנות לדון מחדש בתוכנית הפוליטית ולעדכן אותה על סמך תרומות המצטרפים החדשים והניסיון המצטבר.

כמו כן החליטו המשתתפים להמשיך את בנייתן של ועדות המשנה, לכלול חברים חדשים ולהמשיך לארגן מפגשי פעילים, אספות הסברה וחוגי בית.

 

שבוע ההפגנות בחיפה נגד הטבח במפגינים בעזה (14-20.5.2018)

סיכום פעולות הסולידריות החיפאית עם תהלוכות השיבה ברצועת עזה

החל מיום האדמה (ה-30 במרץ) 2018, התקיימו ברצועת עזה סדרה של הפגנות מחאה בקרבת הגדרות שבתוכן כולאת ישראל את שני מליון תושבי הרצועה תחת הכותרת "תהלוכת השיבה הגדולה". החל מהיום הראשון של ההפגנות הגיב צבא הכיבוש בירי רצחני שיטתי לעבר המפגינים. כבר ב-30 במרץ נרצחו 17 מפגינים ויותר מאלף נפצעו. למחרת, ב-31 במרץ, התקיימה בחיפה הפגנה ראשונה ביוזמת "חראק חיפה" שהחלה כמשמרת מחאה בצומת החלל באסל אלאערג'  במושבה הגרמנית והתפתחה לתהלוכה שצעדה ברחובות ואדי ניסנאס.

שיא תהלוכות השיבה נקבע ליום הזיכרון ה-70 לנכבה, ה-15.5, אך הוקדם לבסוף ל-14.5, כדי שיתקיים בו זמנית עם פתיחת שגרירות ארה"ב בירושלים. הפעם החראק לא חיכה לטבח כדי להגיב אלא הזמין מראש להפגנה בכיכר אמיל חביבי בואדי ניסנאס ביום שני ה-14.5 בשעה שש בערב. הידיעות על הטבח במפגינים בעזה, כאשר יותר משישים איש נרצחו בידי צלפי הצבא, גרמו לנוכחות רבה בהפגנה, כ-200 איש. ניסיון כושל של הימין לארגן הפגנת נגד רק חימם את הרוחות והמפגינים יצאו לצעדה ספונטאנית שבמהלכה נחסמו רחובות ראשיים בעיר התחתית – רחוב המגינים ורחוב העצמאות. בהזדמנות זאת נזכרנו כי רחוב העצמאות צריך להיקרא בתרגום לערבית "רחוב הנכבה" – וכי היה זה רק סימלי כי רחוב הנכבה נחסם ביום הזיכרון ה-70 לטיהור האתני של פלסטין. (בעקבות הפגנה זו נעצרתי בבוקר למחרת ונשלחתי למעצר בית בן 3 ימים.)

כשהתבררו מימדי הטבח קרא החראק להפגנה נוספת למחרת היום, יום שלישי ה-15.5, יום הזיכרון לנכבה, בצומת באסל במושבה הגרמנית. הפעם הביאה המשטרה כוחות גדולים שהשתלטו מראש על הצומת המיועד להפגנה. המפגינים הרבים שבאו נאלצו להפגין על המדרכה מצידו השני של הרחוב. למרות שההפגנה לא הפריעה לתנועה תקפו כוחות היס"ם את המפגינים, היכו כמה מהם ועצרו חמישה. ההפגנה המשיכה כמתוכנן והעצורים שוחררו למחרת היום.

יום זעם ופיזור משטרתי אלים

ועדת המעקב של הציבור הערבי-הפלסטיני בתוך גבולות 48' קראה ליום זעם נגד הטבח בעזה ביום שישי ה-18.5. מארגני ההפגנות בחיפה, בעקבות ההתנפלות על ההפגנה ביום שלישי, צפו כי המשטרה תנסה למנוע הפגנות נוספות, והודיעו על הפגנת זעם ביום שישי בשעה 8:30 בערב "בעיר התחתית בחיפה", תוך שהם מבטיחים להודיע על מקום ההפגנה שעתיים קודם למועד המיועד. המשטרה נכנסה ללחץ ובלילה שבין חמישי לשישי הזמינה (או עצרה מבתיהם) לפחות ארבעה פעילים לשיחות אזהרה ואיימה עליהם שלא להזמין ולא להשתתף בהפגנה המתוכננת ליום שישי.

לבסוף הודיעו המארגנים כי ההפגנה תתקיים במדרחוב "נתנזון" (המשך רחוב יפו בין רחוב כיאט וכיכר פריז) שבעיר התחתית. כ-300 מפגינים השתתפו בהפגנה כשהם מוקפים בכוחות גדולים של משטרה ויס"ם. מראשית ההתכנסות תקפו השוטרים את המפגינים במכות וערכו מעצרים תוך הפעלת אלימות רבה. בדרך הקצרה ממקום ההפגנה למטה משטרת חיפה נסעה אחת הניידות ובה שלושה עצורים בנסיעה פרועה, חצתה רמזור באור אדום מבלי לוודא שהדרך פנויה וגרמה לתאונת דרכים. השוטרים הפצועים פונו לבדיקה בבית החולים אך העצורים הפצועים, כולל אחד שדם נזל מפניו, הוצעדו ברגל אל מטה המשטרה.

Violent attack on the Haifa demo 18 May 2018

הפגנת הסולידריות בחיפה ביום שישי ה-18.5.2018 פוזרה באלימות – צילום נדין נאשף

גם בתוך מטה המשטרה המשיכו השוטרים להכות במפגינים. מנהל "מרכז מוסאווא לזכויות האזרחים הערבים בישראל", מר ג'עפר פרח, היה בין העצורים ובנו היה בין העצורים הפצועים מתאונת הדרכים. כאשר ראה את בנו הפצוע ורצה לברר מה קרה לו נתקף בפראות והוכה קשות. כאשר נלקח לבסוף לבית החולים התברר כי כתוצאה מהמכות נשברה עצם הברך. גם בבית החולים המשיכו השוטרים לרדוף את ג'עפר, הפריעו לבדיקות הרפואיות ומנעו מבני משפחתו להיפגש איתו. לבסוף לחצו השוטרים על הנהלת בית החולים (שנענתה ללחץ) לאשר את החזרת פרח למעצר בג'למה, בניגוד לחוות הדעת המקצועית של הרופאים שבדקו אותו.

סך הכל נעצרו בהפגנת יום שישי 21 עצורים. שני עצורים שהיו מתחת לגיל 18 שוחררו ממעצר בשעת בוקר מוקדמת, ושאר העצורים נשלחו לבית המעצר בג'למה ("קישון").

כאשר נפוצו הידיעות על אלימות המשטרה כלפי העצורים בכלל וכלפי ג'עפר פרח בפרט קראה תנועת "שבאב חיפה" (הנוער החיפאי) להפגנה בשבת אחרי הצהרים מול מטה משטרת חיפה, קריאה אליה הצטרפה גם וועדת המעקב. כ-70 איש השתתפו בהפגנה שכללה רבים ממנהיגי הציבור הערבי.

שלוש הפגנות ביום ראשון

בשל חג השבועות שחל ביום ראשון נקבעה הארכת המעצר של 19 העצורים שנותרו לשעת יציאת החג בליל יום ראשון. ליום ראשון בערב נקבעה גם הפגנה של חד"ש וכוחות נוספים כנגד המצור על עזה והטבח במפגינים שנועדה להתקיים בכיכר אונסקו ("הבהאים") במושבה הגרמנית. כוחות הימין בחיפה קראו להפגנת נגד, גם היא במושבה הגרמנית. החראק קרא להפגנת סולידריות עם עזה ועם העצורים מול בית המשפט.

להפגנת חד"ש הגיעו כ-500 איש. הפגנת הימין היתה קטנה בהרבה. המשטרה, שהגיע בכוחות גדולים, הפרידה בין ההפגנות אך איפשרה לאנשי הימין לצעוד במושבה הגרמנית תוך קריאות נאצה גזעניות וסקסיסטיות ולתקוף עוברי אורח ועובדים במסעדות הערביות.

להפגנת החראק מול בית המשפט הגיעו יותר מ-200 איש. המשטרה הקיפה את האזור בכוחות גדולים, כולל פרשים רכובים על סוסים ותותח מים לפיזור הפגנות, אך לא התקרבה אל המפגינים עצמם. במשך כשעתיים קראו המפגינים סיסמאות והניפו דגלי פלסטין. גם לאחר שההפגנה פסקה נשארו רבים מהמפגינים בפתח בניין בית המשפט לחכות לשחרור העצורים.

עורכי הדין של העצורים ניהלו קרב משפטי עיקש שנמשך כל הלילה, בהשתתפות צוות גדול של עורכי דין מתנדבים בהובלת הצוות המקצועי של "עדאלה". חלק גדול מהדיון עסק בהאשמות עורכי הדין כי פיזור ההפגנה היה בלתי חוקי וכי המשטרה הפעילה אלימות רבה ללא כל הצדקה. לבסוף, בשעה 5:30 בבוקר יצאו עורכי הדין מבניין בית המשפט ולקול תרועות עשרות התומכים שחיכו כל הלילה הודיעו כי כל העצורים ישוחררו תוך מספר שעות.

(המאמר הבא פורסם באתר "העוקץ" ב-24.5.2018)

ערבי עם שם: ג'עפר פרח

 

בשלהי שנות ה-90 היו מספר הפגנות מוצלחות של האוכלוסיה הערבית-פלסטינית בישראל: הפגנות סוערות באיזור המשולש הצליחו למנוע את הפקעת "אדמות רוחה" ואף להחזיר אדמות לבעליהן. הפגנות נגד הריסות בתים ב"אום אלסחאלה" שליד שפאעמר (שפרעם), שכללו סגירת עורקי תחבורה מרכזיים, הביאו להכרה בכפרים הבלתי מוכרים באזור.

למשטרת ישראל, בשרות ממשלת ה"שמאל" בראשות ברק ותחת פיקוד שר המשטרה ה"נאור" דר' שלמה בן עמי, היה רעיון: לאמן צלפים כדי לירות במפגינים. בספטמבר 2000, לאחר ביקור פרובוקטיבי של שרון, בעידוד ברק, במסגד אלאקסא, החל גל הפגנות המונים פלסטיניות משני צידי הקו הירוק. למשטרה היתה זו הזדמנות להפגין את היכולות החדשות שרכשה. התוצאה היתה 13 מפגינים הרוגים בתוך הקו הירוק, בנוסף למאות הרבות שנרצחו בשטחים שנכבשו ב-1967.

לכל אחד יש שם

בעקבות רצח המפגינים הדפיס "מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערביים בישראל" מדבקה תחת הכותרת "לכל אחד יש שם" עם תמונות ההרוגים. קשה לאמר כי אמירה זו הצליחה לחלחל מעבר לחומת הגזענות המחסנת את דעת הקהל הישראלית מפני התייחסות אנושית אל קורבנות פלסטינים. בחקירות שנמרחו על פני שנים הצליחו ועדת אור ומח"ש לטשטש את עקבות הרצח המתוכנן ולמנוע כל ענישה של האחראים, בדרגים הפוליטיים והמבצעיים כאחד.

Jaafar Farah at home with broken leg

ג'עפר פרח בביתו לאחר הטיפול המשטרתי ברגלו

מאז אוקטובר 2000 החל מרכז מוסאוא גם לתעד מקרים של הרג אזרחים ערבים בידי משטרת ישראל. לפי מה שפורסם הצטברו כבר יותר מחמישים מקרים כאלו. השוטרים הרוצחים מקבלים גיבוי מדרגי הפיקוד. במקרים הנדירים בהם מתקיימים חקירה או משפט מקבל השוטר "הקורבן" תמיכה הן מהמשטרה עצמה והן מלובי פוליטי שעבורו כל הרג של ערבי ראוי לשבח.

השוטר ששבר את עצם הברך של מנהל עמותת מוסאוא, ג'עפר פרח, הרגיש שהוא מבצע את מה שנדרש ממנו במסגרת רוח הפיקוד. הוא לא יכול היה לדעת שלערבי שנפל בין ידיו אכן יש שם.

עזה

הרעש שעוררה ההתקפה המשטרתית האלימה על הפגנת תנועות הצעירים (אלחראק אלשבאבי) בלילה של יום שישי ה-18.5 במרכז הבילויים בעיר התחתית של חיפה יכול לעודד – ויכול גם להיות גורם לתסכול.

ההפגנה היתה תגובה לטבח במפגינים על גדרות כלא עזה. ביום שני ה-14.5 נטבחו על ידי צלפי הצבא יותר מ-60 איש, מאות נפצעו מאש חיה ואלפים נפגעו בצורות שונות. מאז תחילת הפגנות השיבה ב-30 במרץ נרצחו על הגדרות יותר מ-120 איש.

המסר שרצו המפגינים להעביר היה אחדות הגורל הפלסטיני. האלימות המשטרתית שירתה את המסר הזה. בזכותה ההפגנה הגיעה דרך מסכי הטלביזיה והרשתות החברתיות לקרובי הנטבחים בעזה, לתושבי הגדה המערבית שהרשות הפלסטינית מנסה לנטרל ממפת המאבק, ולקרובים במחנות הפליטים שכבר נראה היה כי הוצאו ממעגל הפיתרון הפוליטי ונמחקו מתודעת העולם. ההפגנה גם הזכירה כי המדינה "היהודית הדמוקרטית" הינה בלתי דמוקרטית בעליל ככל שמדובר בערבים.

דווקא השחרור המהיר של העצורים והרעש התקשורתי בעקבות אלימות המשטרה חושפים את מרחק שנות האור שעדיין מפריד בין עזה לחיפה. הוא חושף את האדישות בארץ והעולם כלפי רצח מפגינים בדם קר – כל עוד הם מהצד הלא נכון של הגדר.

גיאופוליטיקה חיפאית

חיפה ידעה כבר התנגשויות אלימות הרבה יותר בין מפגינים ומשטרה.

בעבר היה מרכז ההתנגשויות תמיד בואדי ניסנאס. בספטמבר 1982, בזמן השביתה הכללית של האוכלוסייה הערבית במחאה על הטבח בסברה ושתילה, רדפה המשטרה אחר המפגינים בסמטאות הואדי, עצרה עשרות והיכתה בהם באכזריות בתחנות המשטרה עד שגם העבריינים היהודים הזדעזעו מהאלימות (ידע אישי מבית המעצר ג'למה). בפברואר 1994, בעקבות הטבח בחברון, התנפלה המשטרה על הפגנה שקטה שעלתה מהואדי להדר. התוצאה היתה לילה של עימותים בסמטאות הואדי ועשרות עצורים. באוקטובר 2000 התנפלו השוטרים באלות על מפגינים שחסמו את הכבישים הפנימיים בואדי במחאה על רצח המפגינים בגליל ובמשולש, מה שהסתיים ביום קרב נוסף, כולל ירי חי על מפגינים ועצמות שבורות.

העימותים הבאים כבר התקיימו במושבה הגרמנית, הלב התיירותי החדש של חיפה המזוהה עם הפריחה העסקית והתרבותית של העיר הערבית. בנובמבר 2013 הפגינו מאות במושבה הגרמנית ביזמת תנועות הצעירים כנגד תוכנית פראוור לנישול הבדואים בנגב. ההפגנה דוכאה במעצרים ובאלימות רבה, כולל הכאה שיטתית של העצירים בחמ"ל שהקימה המשטרה בקרבת מקום. ביולי 2014 התקיימה תהלוכה של תנועות הצעירים במחאה כנגד ההפצצות הישראליות על עזה. התהלוכה כוונה על ידי המשטרה אל "כיכר אונסקו" בפתח הגן הבהאי, שם כיתרו השוטרים את המפגינים מול גדרות הגן והחלו במכות ובמעצרים.

הפעם בחרו הצעירים מארגני ההפגנה זירה חדשה למחאתם – המידרחוב ברחוב נתנזון (המשך רחוב יפו) בעיר התחתית. חלק מהפעילים הותיקים זלזלו בצעירים בשל בחירת המקום. אין כמו סמטאות ואדי ניסנאס להתחבא בהן ולבלום את התקפות השוטרים. אין כמו המושבה הגרמנית להיראות בציבור. למארגנים היו סיבות משלהם: המתכנסים במדרחוב לא יכולים להיות מואשמים בחסימת צירי תנועה, כך שלמשטרה לא היתה כל עילה חוקית להתקפתה על המפגינים, מה שגם סייע לשחרור המהיר של כל העצורים. ובנוסף, מיקום ההפגנה פרושו שכמעט כל מי שנכח בה בא במיוחד כדי להפגין. ומבחינת הצעירים שהפגינו העיר התחתית כולה היא גם העיר שלהם – הלב המתרחב של חיפה הערבית.

 

 

משטרת ישראל מציגה: הטרדה לפי הנהלים

סליחה על הכותרת המטעה. כמו שנוהגים לתרץ הכתבים בעיתון: "את הכותרות לא אנחנו נותנים".

למעשה הוטרדתי השבוע פעמיים במעצרי שווא – והכל בניגוד לחוק. הסיבה: מאמץ של המשטרה למנוע את ההפגנות שנערכות בחיפה נגד הטבח במפגינים על גדרות כלא עזה.

איך עוצרים כשאין צו מעצר?

בבוקר יום שלישי שמעתי דפיקות רמות על שער הברזל של חצר הבית בליווי צעקות: יואב! יואב!

הייתי עדיין בפיג'מה במיטה, קורא. לרגע חשבתי שמישהו טובע מול פתח ביתי וזועק לעזרתי. שקלתי האם כדאי להתלבש לפני שאחוש לעזרתו? במחשבה שניה נזכרתי כי אנו בחליסה והכביש מכוסה אספלט, מזמן לא ירד גשם, ובכל מקרה מי שטובע על נפשו לא יוכל לחבוט בחוזקה על שער הברזל. נרגעתי והמשכתי לקרוא.

שער הברזל, כשני מטרים גבהו, הייה נעול. אך הפלא זה פלא, הצועק, הצעקות והדפיקות עברו פתאום לדלת הכניסה הראשית, ומשם לדלתות החדרים, ולחלונות. הצועק לא הסתפק בקריאת שמי אלא צירף מעין מוזיקת רקע באמצעות כלי מנגינה מאולתר שהרכיב ממקל שמצא בחצר ומסורגי הבית.

תסכימו איתי כי זו בהחלט אינה הזמנה מעודדת לפתיחת הדלת.

לאחר שנרגעו הרוחות והאורחים הבלתי קרויים הלכו, קמתי בשלווה והתכוונתי לצאת לעמל יומי. אלא שמייד לאחר שפתחתי את השער ויצאתי לרחוב ראיתי ארבע דמויות באות לעברי בריצה. הספקתי לחזור אל תוך החצר ולנעול את השער טרם שהתייצבו האורבים מול השער וצעקו לעברי: תפתח! עכשיו, פנים אל פנים, יכולתי להבחין שמדובר בשוטרי משטרת ישראל, שני גברים ושתי נשים, לובשי מדים ואפילו עונדים תגים עם שמם.

"מה העניין?" שאלתי. "למה שאפתח? יש לכם צו?"

"כן!" אמרו. ביקשתי לראות את הצו – אך הם לא הראו לי דבר. במקום זה צעקו: "תפתח מיד או שנחשמל אותך".

כיוון שכבר שלפו את הטיזר לעברי, לא רציתי לנסות אותם יותר מידי. פתחתי את השער והתלוויתי אליהם.

בתחנה, לאחר מכן, הודיעו לי שאינני עצור אלא מעוכב לצורך חקירה. כשהתלוננתי בפניהם שהם שיקרו לי ועצרו אותי ללא צו, הם שיקרו במצח נחושה עוד יותר: "לא אמרנו לך שאתה עצור ולא אמרנו לך שיש צו".

לאחר המתנה ארוכה, החקירה עצמה היתה קצרה ובסופה הודיעו לי כי אני יכול להשתחרר בתנאי שאחתום על מעצר בית מלא לשלושה ימים. ניסיתי לסרב, ואז הודיע לי הקצין האחראי כי אשלח לבית המעצר ג'למה ולמחרת יביאו אותי לפני שופט שיקבע את תנאי שחרורי. חזרתי בי והסכמתי לחתום על מעצר הבית.

מעצרים לצורך סיכול

ביום חמישי בערב, בעודי במעצר הבית, התייצב שוטר במדים מול שער הברזל והודיע שאני עצור. התלוויתי אליו ללא התנגדות.

כאשר ירדתי מהניידת בחצר תחנת המשטרה הודיע לי השוטר כי, כיוון שאני עצור, עליו לפעול פי הנהלים ולשים אזיקים על ידי ורגלי. הלכתי במסדרונות הארוכים של משטרת חיפה לאיטי כאשר האזיקים מכאיבים לרגלי עם כל תנועה. השוטר ניסה לשכנע אותי ללכת מהר יותר – אך סרבתי.

the police passed from here

פה עברה משטרת ישראל: כולו קיר בגובה מטר – כבר אי אפשר לקפוץ מעליו בלי לשבור אריחים?

הובלתי לחדר הסיור שם החל השוטר שליווה אותי למלא את טפסי המעצר. היתה בעיה. הוא התקשר למספר קצינים בזה אחר זה והסביר להם שהוא צריך למלא טפסי מעצר – אך אינו יודע מה סיבת המעצר שעליו לכתוב בטופס. תוך כך הוא הסביר לאחד הקצינים כי למעשה עצר אותי כיוון שהיום הוא לבד במשמרת, שכן שותפו נשאר לשמור על עצור אחר. לבסוף המציא אחד הקצינים עילת מעצר: "תכתוב התנהגות שעלולה להפר את הסדר הציבורי". הוא שאל לתגובתי. אמרתי שלא עשיתי שום דבר בלתי חוקי וסרבתי לחתום על הטופס.

לאחר שהושלם טקס מילוי הטפסים, יצאנו שוב למסע ארוך במסדרונות לכיוון אגף מודיעין. עכשיו, כדי לזרז את התהליך, הסתבר שאפשר לתת לעצור בלתי מסוכן כמוני לצעוד ללא האזיקים ברגלים.

הקצין התורן באגף מודיעין הקריא לי טקסט קצר שהכין מראש לפיו למשטרת ישראל הגיעה ידיעה מודיעינית בדבר הפגנה בלתי חוקית שמתוכננת להתקיים בחיפה ביום שישי. הוא הזהיר אותי כי אם אשתתף בהפגנה בלתי חוקית זו אחקר על כך. השוטר שעצר אותי נרשם בפרוטוקול כעד לשיחת האזהרה. לאחר מכן, מכיוון שמעצר הבית עוד לא תם ונאסר עלי לשהות לבדי מחוץ לבית, זכיתי להסעה בניידת המשטרה עד לפתח הבית (ביום שני נאלצתי לחזור ברגל).

מסתבר כי בלילה שבין חמישי לשישי הכינה משטרת ישראל רשימה ארוכה של פעילים פוליטיים שלדעתה עלולים להפגין ביום שישי ועצרה או זימנה רבים מהם לשיחות אזהרה דומות.

הטרדה לפי הנהלים

המשטרה צועדת עם הזמן. בכל מקום עבודה מסודר תלוי היום "נוהל למניעת הטרדה מינית". במהלך שיטוטי עם השוטרים במסדרונות מטה משטרת חיפה ראיתי שם טופס דומה תלוי על הקיר, אלא שכותרתו היתה:

"נוהל הטרדה מינית"

משטרת ישראל, כידוע, ארגון מסודר שבו הכל מתנהל על פי הנהלים. וכמובן, על פי הנהלים, לקחו ממני את הטלפון, כך שלא יכולתי לצלם זאת למענכם. לפחות את הסיבה לנוהל הזה עכשיו הבנתי.

 

לקראת פסק הדין מחר במשפט המשוררת דארין טאטור – מה עומד להכרעה?

(המאמר הבא פורסם היום בשיחה מקומית)

שנתיים ושבעה חודשים לאחר מאסרה והאשמתה בפרסום שיר ושני סטטוסים בפייסבוק, פסק הדין במשפט דארין טאטור, המשוררת הפלסטינית מריינה שבגליל, צפוי להינתן מחר, חמישי ה-3.5, בשעה 11:00, על ידי השופטת עדי במביליה-אינשטיין. תומכיה של המשוררת קראו לציבור לבוא לדיון כדי לבטא בעמידתם לצידה עמדה נחושה למען הגנת חופש הדיבור והאמנות וכנגד רדיפות פוליטיות. הם מקווים שגם אם הנוכחות במשפט לא תמנע את הרשעתה של המשוררת (בכל מקרה פסק הדין כבר נכתב) היא לפחות תעזור לשופטת להחליט שלא לשלוח את טאטור שנית לכלא, לאחר כל הסבל שכבר עבר עליה.

לאחר עשרות מאמרים שכבר נכתבו לגבי משפט יוצא דופן זה, שהיה לעיתים מקומם ולעיתים אבסורדי עד גיחוך, ננסה לסכם כאן בקצרה: מה הן ההוכחות שהוצגו בפני השופטת ובמה עליה להכריע?

האשמה הראשונה והעיקרית בכתב האישום היא פרסום השיר "התנגד עמי, התנגד להם" ביוטיוב ובפייסבוק. התביעה טוענת כי פרסום השיר מהווה הסתה לאלימות. כזכות התביעה הציגה לבית המשפט תרגום של השיר על ידי שוטר חסר כל הכשרה מיוחדת לתרגום ובוודאי שלא לתרגום שירה. חלק גדול מהמחלוקת בבית המשפט נסבה סביב תרגום השיר, כאשר ההגנה הציגה תרגום חליפי מטעם מתרגם סיפרותי מנוסה, דר' יוני מנדל. אולם גם לפי התרגום השנוי במחלוקת של השוטר השיר אינו מכיל שום קריאה לפעולה אלימה אלא מדבר על פלסטינים קורבנות הכיבוש וטרור המתנחלים.

במהלך המשפט, לאור טיעוני ההגנה, שינתה התביעה את קו ההתקפה שלה. בעוד שכתב האישום מתרכז בשיר הרי שסיכומי התביעה, המשתרעים על פני 43 עמודים, מתרכזים בסרטון וידאו ששימש את טאטור כרקע להקראת השיר. התובעת כלל לא הציגה את הסרטון בעת הגשת ההוכחות מטעם התביעה, אך הציגה אותו פעמיים במסגרת חקירה נגדית של עדי ההגנה. כעת היא טוענת כי על רקע הסרטון, הכולל התנגשיות איקוניות בין מפגינים פלסטינים ובין כוחות הכיבוש בעיירה סילווד, הקריאה בשיר להתנגד לכיבוש אינה יכולה להיות מובנת אלא כקריאה להתנגדות אלימה. לצורך כך גם ניסתה התביעה להחריף בדבריה את תוכן הסרטון אף הרבה מעבר למה שיש בו, למשל על ידי טענה חוזרת ונשנית במהלך המשפט ובסיכומים כי הסרטון מציג זריקת בקבוקי תבערה, בעוד שצפיה מדוקדקת בסרטון, שעדיין זמין ביוטיוב, מראה שאין בכך אמת.

נושא נוסף בו אפשר לראות שינוי עמדה מצד התביעה הוא כל היחס לטאטור כמשוררת. במהלך פרשת התביעה ניסתה התובעת להוכיח, ללא כל בסיס עובדתי, כי טאטור הינה משוררת מפורסמת ועל כן הסכנה מדבריה רבה יותר. ההגנה הביאה כעד הגנה את פרופ' ניסים קלדרון, מומחה לתולדות השירה העיברית, וטענה כי אפילו משטרים אפלים כמו משטר הצר ברוסיה והכיבוש הבריטי בפלסטין נמנעו מלרדוף משוררים כמו ביאליק ואורי צבי גינזבורג שהתבטאו בצורה חריפה בהרבה מכל מה שנכתב על ידי טאטור.

בסיכומי ההגנה נמנעת התובעת בעיקביות אובססיבית מלכנות את טאטור משוררת ומלכנות את השיר שבפרסומו היא נאשמת במילה "שיר". במקום זה היא מכנה את השיר בכינויים מכינויים שונים כמו "המלל" או "הטקסט המלווה את הסרטון". כאשר התובעת מדברת על הסכנה שמהווה הנאשמת היא מזכירה כי היא "איננה דמות אנונימית" וכי היא "הוזמנה להציג בפני פורומים נרחבים" – חס וחלילה מלהזכיר כי היא משוררת שהוזמנה לקרוא משיריה.

פרסום נוסף המהווה, לטענת התביעה, הסתה לאלימות הוא פרסום תמונתה של איסראא עאבד מוטלת על רצפת התחנה המרכזית בעפולה לאחר שנורתה על ידי חילים ושומרים ישראלים שחשדו בה בטעות כמי שעומדת לבצע התקפה, לצד תמונת הפרופיל של טאטור באותו זמן ועליה הכיתוב (בערבית, בלשון זכר) "אני החלל הבא". לדעת התביעה המילה הערבית "שהיד", המקבילה בשימושיה השונים ל"חלל" בעברית, מכוונת למי שבא לבצעה התקפה תוך ידיעה שיהרג. טאטור הסבירה בחקירותיה במשטרה ובבית המשפט כי המילה חלל בסטטוס מכוונת לחללים חפים מפשע וכי פרסום הסטטוס נועד למחות על הרג חפים מפשע ולהתריע כי כל אחד מאיתנו יכול להיות הקורבן הבא. כיוון שהמושג של קורבנות פלסטיניים חפים מפשע כמעט ואינו קיים בנארטיב הישראלי, ההגנה הזכירה בסיכומיה בהקשר זה גם את הלינץ באזרח האתיופי הבטום זרהום בתחנה המרכזית בבאר שבע ב-18.10.2015 ואת המאבטח החרדי שימחה חודדטוב שנורה למוות בירושלים ב-21.10 אחרי שנחשד בטעות על ידי חיילים – עוד חללים נוספים של אותה מדיניות יד קלה על ההדק שמפניה הזהירה טאטור בתמונה המפלילה לכאורה.

בנוסף להאשמה בהסתה לאלימות, מואשמת טאטור גם ב"תמיכה בארגון טרור". האשמה זו כולה מבוססת על סטטוס אחד קצר בפייסבוק המתחיל במילים "תנועת הג'יהאד האיסלאמי מכריזה בהצהרה על המשך האינתפאדה בכל רחבי הגדה…" בהמשך קורא הסטטוס לאינתפאדה למען אל-אקצא בתוך הקו הירוק. שני חוקרי משטרה מנוסים חקרו את טאטור בדבר סטטוס זה בהאשמה כאילו הקריאה לאינתפאדה הינה קריאה לפעולה אלימה. היא הסבירה שוב ושוב כי הקריאה הינה למאבק ציבורי לגיטימי למען זכות התפילה במסגד, שנסגר שוב ושוב בפני מתפללים מוסלמים באותה תקופה. אותם חוקרים, שבוודאי חיפשו במה ניתן להאשים את טאטור, לא הזכירו כלל תמיכה בארגון טרור – שכן גילוי הדעת של הג'יהאד רק מוזכר בקצרה באופן עובדתי ואינו נושא הסטטוס.

במהלך המשפט התברר כי כל הנושא של תמיכה בארגון טרור התווסף באופן מלאכותי לכתב האישום על ידי הפרקליטות בלילה שלפני הגשת כתב האישום ב-2 בנובמבר 2015. תוספת זאת הפכה את האישום הפלילי ("הסתה לאלימות") לאישום בטחוני ("תמיכה בארגון טרור") – שבו הארכת מעצר ממושכת נעשית באופן אוטומטי כמעט. כך הצליחה הפרקליטות במחי סעיף לגזול שנתיים וחצי מחייה של טאטור ולמנוע ממנה להגן על עצמה בצורה יעילה. כעת נראה האם השופטת תצליח להסיר את הגיבנת מהתיק ולזכות את טאטור לפחות מסעיף זה.

דיברתי עם טאטור עצמה, לשאול למה היא מצפה לקראת פסק הדין. על פי מה שראתה עד כה, היא אינה מצפה לצדק מבתי המשפט הישראליים ומוכנה לכל החלטה של השופטת. בכל מקרה, אם היא תורשע מחר ובעקבות זה תידון למאסר במהלך השבועות הקרובים, היא מעדיפה ללכת לכלא בהקדם ולא לחכות לערעור. יותר משנתיים וחצי מחייה כבר איבדה בין מאסר, מעצר בית בגלות ומעצר בביתה, ללא קשר לתוצאות המשפט – ומאסר הבית אינו מקוזז מכל עונש שיושת עליה. הדבר החשוב אותו הרוויחה במהלך מאבקה הממושך על צדקת דרכה איננו מה שיחליט בית המשפט – אלא התמיכה הרחבה לה זכתה בארץ ובעולם מכל מי שחופש הביטוי, חרות האדם וזכויות האישה יקרים לליבם.

 

יוזמה חדשה לארגון תומכי המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין – דו"ח על פגישה שנערכה בשפרעם ב-21.4.2018

(כתבה זו פורסם פורסמה לראשונה באתר "ערב 48" בשבת ה-21.4.2018. מפאת חשיבות הנושא פירסמתי אותה גם ב"חיפה אלחורה". תרגום לאנגלית פורסם ב-Free Haifa. להלן מובא תרגום לעברית.)

"אנו שואפים לתרום לגיבושו של חזון אלטרנטיבי ברוח השחרור והדמוקרטיה"

היום, שבת, נערך מפגש התייעצויות בעיר שפאעמר (שפרעם), בהשתתפות עשרות אקדמאים ופעילים מתחום הפוליטיקה והחברה האזרחית, שבסיומו הוכרז על השקת קמפיין "המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין".

בהודעת הסיכום של המפגש, שהועברה ל"ערב 48", נכתב: "לאור הופעתה מחדש של אופציית המדינה האחת כפתרון צודק יותר לסוגיה הפלסטינית ולשאלה היהודית בפלסטין, ואחרי שכל תוכניות החלוקה וההפרדה הגיעו למבוי סתום, ולאור האסונות האנושיים, החומריים והמוסריים שגרמו תוכניות אלו, התכנסו פעילים, אנשי אקדמיה, אינטלקטואלים, סופרים וחלוצי הדור החדש, פלסטינים וישראלים, והודיעו על כוונתם לפתוח במסע רחב בקריאה לאמץ את פתרון המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין ההיסטורית".

המשתתפים הגדירו את המדינה האחת כמדינה ש"יחיו בה הפלסטינים, כולל הפליטים, והישראלים, במסגרת משטר דמוקרטי אנושי, המבוסס על שוויון, על חורבות משטר ההפרדה הגזענית (האפרטהייד) הקולוניאלי והשלכותיו ההרסניות המתמשכות".

בהודעה נמסר כי הפגישה דנה ב"מסמך ראשוני בנושא מדיניות, בן עשרה סעיפים, שהוכן מראש על ידי ועדת תיאום מצומצמת, המתווה בקווים כלליים את חזון הפתרון הרצוי", וכן דנו ב"צעדים מעשיים להכנת ועידה שתתקיים בסתיו הבא, בה יוכרז רשמית על השקת הקמפיין בכל המקומות שבהם נמצא העם הפלסטיני, כמו גם בחברה הישראלית".

המשתתפים הסכימו, על פי מה שנמסר בהודעה, לאמץ את הקווים הכלליים של המסמך, תוך המשך הדיון בנושאים השנויים במחלוקת. זאת מתוך התחשבות בעובדה שהיוזמה\קמפיין רואה עצמה חלק מתנועה רחבה יותר הפעילה בארץ ומחוצה לה מזה שנים רבות בה שותפים קבוצות, פעילים ואקדמאים, פלסטינים וישראלים אנטי-ציונים. היזמה החדשה שואפת ליצור קשר עם כול אותם פעילים במטרה ליצור תנועה עממית רחבה ומשפיעה באמצעות גיוס עממי ועבודה ארגונית, תקשורתית וחינוכית, סביב "פתרון המדינה הדמוקרטית האחת".

המשתתפים קראו "להעביר את הרעיון הנשגב של מדינה אחת מן התחום האקדמי ומהדיון בחוגים מצומצמים  אל המרחב הציבורי והשכבות העממיות", זאת לאור השינויים המתמשכים במבנה הסכסוך, כאשר נקודת המוצא היא עקרונות הצדק, השחרור והחופש, המנוגדים להפרדה הגזענית, לקולוניאליזם ולמלחמות תוקפניות.

המשתתפים הדגישו את התנגדותם לשימוש בתכנית המדינה האחת כדחליל מאיים להפחיד באמצעותו את הישראלים. הם קראו לתמיכה ממשית בתכנית המבטאת "רעיון נאצל המבטיח צדק וחופש מקולוניאליזם ובסיס אמיתי לחיים משותפים".

בדיוניהם הבהירו היוזמים כי חזון אסטרטגי זה דורש מאמץ גדול ומאבק מאורגן ומתמשך ברמה הציבורית, הרעיונית והפוליטית.

ההודעה מציינת את החשיבות שהיוזמים מייחסים ל"תפקיד הפעילים מקרב הדור הצעיר בעיצוב היוזמה, בגיבוש החזון ובהובלת הפעילות למימושו, משום שהם קבוצת הגיל הזקוקה ביותר לחזון שחרור הומניסטי ולדרך שתוביל אותם ממציאות הסכסוך העקוב מדם לעבר עתיד טוב יותר וחיים חופשיים ובטוחים".

 

מדוע סטרה יפעת דורון לתובע במשפט נשות משפחת תמימי?

למרות שלכאורה גם על בית המשפט הצבאי בעופר חל הכלל של פומביות הדיון המשפטי, בפועל לא מתאפשר לציבור יותר מסדק צר להצצה במוסד זה שהינו אחד מאושיות משטר הדיכוי ושלילת זכויות האזרח הבסיסיות החל על תושבי הגדה המערבית מאז כיבושה על ידי ישראל ב-1967. בתקופה של יאוש ואובדן דרך הפך משפטה של הנערה האמיצה עאהד תמימי לסמל חדש שמחזיר את המאבק הפלסטיני להקשר המקורי והאמיתי שלו – עימות בין מנגנון דיכוי אימתני לשאיפת החירות הטבועה ברוחם של כל אישה ואיש. משפט זה הפנה לרגע את אור הזרקורים גם לעבר בית המשפט בעופר.

רבות דובר על החלטת בית המשפט הצבאי לנהל את הדיון כנגד עאהד תמימי מאחורי דלתיים סגורות – בניגוד לבקשתה למשפט פומבי. השופטים טענו כי הם עושים זאת מתוך הגנה על האינטרס שלה כקטינה, אך למעשה אין הם מגינים עליה מפני חרפת האשמה – שכן דעת הקהל הפלסטינית והעולמית מכבדת אותה על מעשיה – אלא מגינים על עצמם ועל הצבא מפני חשיפה נוספת של קלונם כקלגסים.

גם משפטה של נרימאן תמימי, אימה של עאהד, לא התקיים בדלתיים פתוחות באמת. בית המשפט הצבאי מאפשר, במקרה הטוב, רק את כניסתם של שני בני משפחה עבור כל נאשם פלסטיני. לידידים בעלי אזרחות ישראלית מאפשר משטר האפרטהייד יתרון מסויים גם בכניסה ל"עופר": מותר לבוא למשפט, אך רק באישור מיוחד שנותן הצבא, אם ירצה, לאחר הגשת בקשה בפקס.

Ofer military court entrance

הכניסה לבית המשפט הצבאי בעופר: לא באמת פתוח לציבור

למרות כל ההגבלות, יפעת דורון היתה כמעט בת-בית בבית המשפט בעופר. היא איננה עורכת דין ולא נציגה של ארגון זכויות אזרח. בעשר השנים האחרונות היתה יפעת משתתפת קבועה בהפגנות נגד הכיבוש, הן ההפגנות נגד הגדר שבהן יש מאמץ מאורגן לשתף תומכים שאינם פלסטינים במאבק הפלסטיני והן הפגנות רבות שעורכים הפלסטינים תושבי האזור כמעט ללא שותפים. בעקבות הפגנות אלו היא מצאה עצמה שוב ושוב באה למשפטם של ידידים קרובים העומדים לדין בבית המשפט הצבאי. מובן מאליו כי היא לא יכולה היתה להיכנס למתחם המבוצר אלא לאחר קבלת אישורים כמקובל. עכשיו, לאחר שסטרה לתובע, היא חוששת שלא תורשה יותר להיכנס לבית המשפט.

לאחר שחרורה נפגשתי איתה בניסיון להבין מה הוביל אותה למעשה הבלתי שיגרתי.

(נוסח מקוצר של הראיון פורסם ב"שיחה מקומית". הנוסח המלא פורסם באנגלית ב"Mondoweiss" וב"Free Haifa")

המניע

התקשורת, כרגיל, מנסה להכניס את האירועים לתוך התבניות המוכרות. כך מדברים על אירוע שקרה בזמן משפטה של עאהד תמימי, על תומכת ישראלית-יהודייה שקמה וסטרה לקצין. כששמעתי את הדברים ישירות מפי יפעת, וקראתי בעיון את מסמכי הדיונים בהארכת המעצר שקיבלתי ממנה, הסתבר לי כי הן העובדות והן הפרספקטיבה הפוליטית מאחורי המעשה שונות ממה שהוצג.

ראשית, משפטה של עאהד התקיים, כאמור, מאחורי דלתיים סגורות, ולכן האירוע כלל לא יכול היה להתרחש במהלכו.

באותו יום רביעי, ה-21.3.2018, התקיים בבית המשפט בעופר גם משפטן של נרימאן, אימה של עאהד, ושל נור, בת דודתה. בשל ההחלטה לעצרן עד תום ההליכים והאפשרות שיוחזקו בכלא תקופה ארוכה עד לסיום המשפט נאלצו עאהד ונרימאן תמימי להסכים לעיסקת טיעון שכללה מאסר בפועל של 8 חודשים לכל אחת מהן. בית המשפט התכנס לתת אישור פורמאלי לעיסקאות הטיעון, כולל גם זו של נור, שהיתה משוחררת קודם והעונש שהוטל עליה לא כלל מעצר נוסף. למרות שהדיון היה בעיקרו רק מראית עין פורמאלית, השופטת הצבאית האריכה בדיונים ולקחה לעצמה פרקי זמן ארוכים לשקול האם לקבל את מה שכבר

Ahed Tamim in Ofer court - Oren Ziv

עאהד תמימי בבית המשפט הצבאי בעופר בזמן הארכת מעצרה – לפני שבית המשפט החליט להתחבא מאחורי דלתיים סגורות. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

סוכם בין הצדדים. לבסוף, בשבע בערב, קמה השופטת ממקומה ויצאה מהאולם לאחר ששלחה את נרימאן תמימי לבלות שמונה חודשים בכלא. ברגע זה ניגשה יפעת אל התובע, קצין שעל פי המדים והדרגות נראה בכיר למדי, והביעה את מחאתה.

יפעת מסבירה כי מחאתה לא רק שהתרחשה "טכנית" בסיום משפטה של נרימאן אלא גם נבעה, בראש ובראשונה, מתוך המצוקה הקשה שגרם לה מעצרה של האם, אישה אותה ליוותה מקרוב במשך שנים של מאבק וכלפיה היא מלאה רגשי חברות והערכה.

היא מספרת על תחושת שותפות שהתפתחה מתוך נסיונות קשים. היא נזכרת כיצד אחיה של נרימאן, רושדי, נורה על ידי חיילים מאחורי בית המשפחה. כאשר הגיעה הידיעה כי מצבו של רושדי התדרדר הגיעה יפעת עם רבים מתושבי האזור לבית החולים והיתה שם כאשר נודע כי הוא "איסתשהד" – מת כחלל נוסף של הכיבוש. היא ישבה ליד מיטת בבית החולים של קרוב אחר, מוסטפא תמימי, אותו היא מתארת כ"אדם בעל לב טוב וג'נטלמן אמיתי", שהחיילים ירו לראשו רימון גז בכינון ישיר, פציעה שגרמה למותו למחרת היום. היא ליוותה את נרימאן כאשר נאסר באסם, בעלה, וכאשר זו נפצעה מירי מכוון של כדור חי לרגלה, מה שגרם לריסוק העצם ודרש תהליך החלמה ממושך. היא היתה שם וחשה את סיבלה של נרימאן כאשר הילדים ספגו מכות מהחיילים וכאשר נעצרו.

כעת, כאשר נרימאן עצמה בכלא, הרגישה יפעת כי היא אינה יכולה פשוט לעבור על כך לסדר היום ולהמשיך בחייה הרגילים. היא הרגישה צורך לעשות משהו, להגן עליה, לזעוק כנגד מה ששנראה לה טירוף חסר כל היגיון. מבחינתה לא מדובר בסולידאריות במובן המופשט של הבעת עמדה פוליטית מבחוץ, אלא במעורבות אישית יותר, בלהיות ולהאבק ביחד. במובן זה גם המחשבה כי יתכן ותהיה גם היא בכלא לא נראתה לה כה זרה ומוזרה.

המעשה

כמו הטייסים שמטילים את הפצצות הרצחניות ביותר מתוך תחושה שאיש לא יוכל לפגוע בהם במרומי מעופם, כך גם מערכת המשפט הצבאי, התובעים והשופטים, גורמים את העוול והסבל העמוקים ביותר באווירה סטרילית ומתוך תחושת חסינות הגובלת בזחיחות הדעת.

בבקשת המעצר שהוגשה כנגד יפעת למחת היום, בסעיף "העובדות", מתואר המעשה במשפט קצר ובפשטות יחסית: "החשודה תקפה את הפרקליט הצבאי באולם בימ"ש עופר לאחר סיום הדיון בעניינה של נרימאן תמימי". על "עובדה" אחת מינימליסטית זו מנסה בקשת המעצר לבסס חמישה סעיפי אשמה שונים: "איומים, תקיפת עובד ציבור, תקיפה סתם, הפרעה לעובד ציבור, העלבת עובד ציבור."

ofer prison

בית המשפט הצבאי בעופר נמצא בתוך המתחם המבוצר של הכלא הצבאי – פיזית ומהותית

בזמן הדיון בהארכת המעצר ניסה נציג המשטרה לתאר את האירוע בחומרה יתירה: "בתוך אולם בית משפט צבאי, בזמן שהתובעים ויועמ"ש איו"ש נוכחים באולם, תקפה בסטירה את סגן אלוף ראסם לאחר שהטיחה בו שאין להם סמכות לשפוט אותה."

בהודעת ערר על שחרור החשודה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי, טען נציג המשטרה כי "תקפה את ראש התביעה הצבאית באיו"ש, במהלך קיומו של דיון והכרעה בדבר גזר דינה של חשודה פלסטינאית תושבת הכפר נבי סאלח, החשודה בתקיפת חיילי צה"ל. המשיבה החלה לצעוק באולם בית המשפט הצבאי לעבר התובעים הצבאיים במהלכו של הדיון "מי אתם שתשפטו אותה", ובמקביל סטרה לקצין צה"ל בדרגת סגן אלוף המשמש בתפקידו כראש התביעה הצבאית באיו"ש".

בניסיון להוכיח את מסוכנותה של החשודה, ממשיך כותב הערר וטוען כי "המשיבה ניסתה במעשיה לערער על סמכות בית המשפט הצבאי… שגה כבוד בית המשפט קמא… עת לא נתן דעתו למידת המסוכנות העולה מהמשיבה בעצם ביצוע המעשה כלפי קציני צה"ל במדים המייצגים את רשויות האכיפה באיו"ש ומעצם ביצוע המעשה העלול להרפות ידם של שלוחי אכיפת החוק באיו"ש… דבר המהווה מסוכנות כשלעצמה."

המעצר

בשעת המעשה היו באולם בית המשפט צוותי עיתונות. על פי הנוהל נאסר עליהם לצלם בזמן שהשופטת באולם, אך כיוון שהשופטת יצאה התכוונו כולם להתחיל ולצלם. לא ברור אם מישהו מהם קלט את הרגע הנדיר, אך בתקשורת לא התפרסם שום תיעוד חזותי. באולם פעלו גם מצלמות אבטחה, לכן סביר להניח כי בידי המשטרה קיים תעוד מלא של האירוע.

למרות שבמקום שהו חיילים רבים שנועדו לשמור על הסדר, הם לא התנפלו על יפעת אלא פנו אליה ודרשו ממנה לצאת מהאולם, כנראה כדי לא לתת לתקשורת הרבה שהיתה במקום עוד חומר פוטוגני. יפעת ניסתה לדחות את הרגע בו תהיה לבדה מוקפת שוטרים וחיילים והצליחה אפילו להתיישב על כיסא פנוי שהיה במקום. לבסוף הוציאו אותה החיילים מהדלת האחורית, ממנה יצאה קודם השופטת. השופטת, שעדיין לא התרחקה מהמקום, הסתכלה על יפעת בבעתה, למרות היותה מוקפת חיילים. מחוץ לאולם בית המשפט והרחק מהתקשורת הפכה כעת יפעת לעצורה, חסרת זכויות כמעט כמו אלו שמחתה על גורלם. היא החלה להסתגל לרעיון לבלות חודשים ארוכים של העדר חופש בהטלטלות בין בתי המעצר ובתי המשפט.

מעופר נלקחה יפעת אל מטה משטרת בניימין שליד מעלה אדומים. בחדר קטן באגף החקירות ראתה שני עצורים פלסטינים שעינהם מכוסות בפלנלית והם אזוקים בידיהם וברגליהם.  מספר חיילים שמרו עליהם. לאחר חקירתה, בשעות הקטנות של הלילה, אף הוכנסה יפעת לזמן מה לחדר בו שהו השניים. נראה היה שהם שוהים במקום כבר זמן רב ונלקחים לחדר זה בהפסקות בין החקירות. העייפות והכאב ניכרו על פניהם עד שנראה כי בקושי הם יושבים על הכיסא. המבוגר שבהם, כבן 20, נראה כמו תמונת פוסטר של כל מה שאנו שומעים על עינויים, חולצתו הייתה מוכתמת בכתמי דם. השני היה ממש ילד. כאשר באו החיילים לקחת אותו להמשך החקירה הם הסירו מפניו את הפלנלית ויפעת הצליחה לשאול אותו בן כמה הוא. הוא בן 13. "בתח'פש" – "אל תפחד, שאלוהים יחזק אותך" – הספיקה לאמר לו, לפני שהוציאו אותה מהחדר כדי שלא תפריע לשגרת העינויים.

חקירתה, עם תהליך הצילום והזיהוי, החלה בערך בחצות ונמשכה עד שתיים וחצי לפנות בוקר. הראו לה תלונה של התובע ועדויות של שני עדים התומכים בתלונתו. היא לא שיתפה פעולה עם החקירה ולא ענתה לשאלות, עניין של הרגל ושל עיקרון. הם עושים את עבודתם כדי להשליט משטר של דיכוי, ואין שום סיבה שתעזור להם.

כיוון שהשעה היתה מאוחרת ביקשו שוטרי משטרת בניימין רשות מיוחדת להשאירה בתחנת המשטרה ולא להעבירה לבית המעצר. זמן מה ישבה על כיסא עד שהתפנה מקום בתאי המעצר הקטנים. את שארית הלילה בילתה בתא מלוכלך וצר, גודלו כמטר על שני מטר. מזרון לא ניתן לה ועל שמיכות אין מה לדבר. הריהוט היחיד בתא היה ספסל מתכת צר וקשה עליו ניתן היה בקושי לשבת. כאשר נזכרה בשני העצורים הפלסטינים איתם חלקה חדר קודם לכן חשבה שגם כך היא למעשה מופלית לטובה.

את הלילה הבא בילתה בתנאים "נורמאליים", במושגים של מערכת הכליאה הישראלית, בבית המעצר לנשים בנווה תרצה.

המשפט

ביום חמישי בבוקר הובאה לבית משפט השלום בירושלים. המשטרה הגישה בקשה להארכת מעצרה בחמישה ימים. העילות שציינה המשטרה להצדקת הצורך במעצר היו הסכנה לשיבוש הליכי חקירה ובאופן כללי יותר "סיכון בטחונו של ציבור".

יפעת הודיע לשופט שהיא אינה מעוניינת להיות מיוצגת  על ידי עורך דין וכי תייצג את עצמה בדיון. בשיחה עימי היא מסבירה: אין פה שאלה משפטית. זה משפט פוליטי ובפוליטיקה אני מבינה. בהיותי מייצגת את עצמי יכולתי לאמר את דברי בצורה הברורה ביותר.

בית המשפט התקשה להתמודד עם העצורה שמייצגת את עצמה. עו"ד לאה צמל באה לישיבה לשאול לשלומה של יפעת. למרות שלא היה לה כל תפקיד רשמי בדיון נכתב בקידמת הפרוטוקול, תחת הכותרת "נוכחים", מתחת לשם התובע וחשודה, "נוכחת בדון עו"ד לאה צמל (אינה מייצגת)".

Yifat in Jerusalem district court 23 March 2018

יפעת דורון בעת הדיון בהארכת מעצרה בבית המשפט המחוזי בירושלים

בעת הדיון ויתרה יפעת על זכותה לחקור את התובע והודיעה שאינה מתנגדת להארכת מעצרה. היא אף הוסיפה כי "לעניין המסוכנות אני מסכימה איתם שכל מי שלא מיישר קו עם משטר האפרטהייד שלכם, או מעיז לחשוב בצורה עצמאית, מהווה סכנה למשטר". בפרוטוקול בית המשפט נרשם בטעות "משטרת האפרטהייד" ו"סכנה למשטרה".

השופט לא השתכנע שיפעת אכן מסכנת את משטר האפרטהייד וקבע בהחלטתו כי "אין כל הצדקה למעצר, למרות הכיעור שבמעשה. אין כל פעולה המצדיקה מעצר, והמעשים אינם מקימים מסוכנות המחייבת הענות לבקשה". הוא הורה לשחרר את יפעת וחייב אותה בהפקדת 1,000 שקל, חתימה על ערבות ואיסור להיתקרב לכל בית משפט צבאי למשך 180 יום. התובע ביקש את דחיית השחרור בפועל עד לערעור והשופט נעתר לבקשתו.

בהודעת הערר שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים מדגיש רב פקד אמויאל ממשטרת בניימין את האופי הפוליטי של המחאה. הוא כותב כי "בית משפט קמא לא נתן את דעתו כי המשיבה ניסתה במעשיה לערער על סמכות בית המשפט הצבאי ולפגוע בהליכי משפט של הרשות התובעת והרשות השופטת באזור". הוא מאמץ למעשה את טענתה של יפעת כי היא "מסוכנת" מעצם החלטתה לקרוא תגר על אושיות המשטר.

גם בדיון בבית המשפט המחוזי, בבוקר יום שישי ה-23.3, ייצגה יפעת את עצמה, וגם כאן צויין בפתח הפרוטוקול כי עו"ד צמל נוכחת אך אינה מייצגת.

נציג המשטרה הדגיש שוב בבית המשפט את האופי הפוליטי של המעשה שלדעתו מבסס את עילת המעצר בגין מסוכנות. הוא אמר "המסוכנות עולה מעצם ביצוע המעשה של המשיבה. לא ניתן להתעלם מעצם מקום ביצוע העבירה, מעצם היותו של בית המשפט צבאי, ישראלים ופלסטינאים מגיעים למקום ובית המשפט מהווה להם אבן דרך, גוף שלטוני המהווה סמכות ביו"ש לכל גופי האכיפה באזור".

יפעת, מצידה, אחרי שהדפה ניסיון נוסף של בית המשפט לתת לעו"ד צמל לדבר במקומה, חזרה על עמדתה שהיא אינה מתנגדת לבקשת המשטרה להאריך את מעצרה. בהתייחס להחלטת בית המשפט לשחררה היא הוסיפה כי "אני לא מוכנה להשתתף במשחקי הדמוקרטיה ליהודים בלבד שלכם".

שופט בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי "אין במעשים המיוחסים למשיבה כי להקים מסוכנות המחייבת מעצר." הוא אף התייחס לפרקטיקה הפסולה של המשטרה להעמיס האשמות שווא במסגרת הליך הארכת המעצר באומרו: "לא ברור לי מדוע נחקרה המשיבה בחשד לאיומים שעה שחומר החקירה אינו מצביע על כך."

עם דחיית ערעור המשטרה שוחררה יפעת. עדיין לא ברור האם יוגש כתב אישום כנגדה.

התוצאות

עורכת הדין גבי לסקי, שייצגה את בנות משפחת תמימי, ניהלה מאבק משפטי קשה בדרישה לשחררן בערבות בטרם המשפט. הכישלון במאבק זה הוא למעשה שכפה על הנאשמות את עיסקת הטיעון, שכן מעצרן במהלך המשפט היה יכול בקלות להימשך זמן רב עוד יותר. לעומתם יפעת לא היתה מיוצגת, הסכימה להארכת מעצרה, אך שוחררה תוך יומיים, אפילו ללא מעצר בית.

את התוצאה קבע משטר ההפרדה הגזענית, אפרטהייד בלעז, הנהוג בבתי המשפט בישראל, הרואה בכל מתנגדת משטר ערביה-פלסטינית אוייב מסוכן שאינו ראוי לזכויות אדם בסיסיות. הדמוקרטיה בישראל שמורה למי  שנתפס כחלק מעם האדונים.

בדיעבד, החלטה זו, הגם שיפעת לא שאפה אליה ולא פעלה למענה, משרתת בהחלט את המאבק שלמענו התגייסה. כאשר ברחבי העולם נשואות העיניים אל עאהד תמימי, הנערה הכלואה כיוון שסטרה לחייל, שיחרורה המהיר של יפעת מהווה את ההוכחה הניצחת לסיבת מאסרה של עאהד. עאהד, כמו אלפי פלסטינים, עצורה בגלל הפשע החמור ביותר בספר החוקים הישראלי: באשמת היותה ערביה.

מה שמתסכל את יפעת הוא שלא רק בתי המשפט התייחסו אליה לפי התווית המוכנה מראש של "יהודייה ישראלית", אלא גם רבים מבעלי הכוונות הטובות הרוצים ב"הבנה בין הצדדים" ממשיכים לחשוב גם הם באותם מונחים. "אם כבר רוצים לתייג אותנו לפי מגזרים, ולא להסתפק בכך שכולנו בני אדם", היא אומרת, "מדוע שלא יכתבו כי אישה עשתה פעולת מחאה נגד מעצרה של אישה אחרת. זו קטגוריה הרבה יותר משמעותית ורלוונטית."

"ההבדלה השיטתית ביחסה של המשטרה ובתי המשפט לפעילים לפי סיווגם כיהודים או ערבים לא רק נובעת ממשטר האפרטהייד אלא גם נועדה לשמר ולחזק אותו", היא מסבירה. היהדות היא דת וכיוון שאינה דתיה למעשה הגדרתה כיהודיה בטעות יסודה. היא גם לא מגדירה עצמה כישראלית, לכל היותר ניתן לאמר שיש לה תעידת זהות כחולה. המסר שלה הוא העמידה ביחד של הנאבקות והנאבקים למען החרות והצדק, תוך שבירת החלוקה שכופה עלינו השלטון.

Iris Bar caricatur on the release of Yifat Doron

יפעת דורון בבית המשפט – ציירה איריס בר