דילוג לתוכן

יוזמה חדשה לארגון תומכי המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין – דו"ח על פגישה שנערכה בשפרעם ב-21.4.2018

(כתבה זו פורסם פורסמה לראשונה באתר "ערב 48" בשבת ה-21.4.2018. מפאת חשיבות הנושא פירסמתי אותה גם ב"חיפה אלחורה". תרגום לאנגלית פורסם ב-Free Haifa. להלן מובא תרגום לעברית.)

"אנו שואפים לתרום לגיבושו של חזון אלטרנטיבי ברוח השחרור והדמוקרטיה"

היום, שבת, נערך מפגש התייעצויות בעיר שפאעמר (שפרעם), בהשתתפות עשרות אקדמאים ופעילים מתחום הפוליטיקה והחברה האזרחית, שבסיומו הוכרז על השקת קמפיין "המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין".

בהודעת הסיכום של המפגש, שהועברה ל"ערב 48", נכתב: "לאור הופעתה מחדש של אופציית המדינה האחת כפתרון צודק יותר לסוגיה הפלסטינית ולשאלה היהודית בפלסטין, ואחרי שכל תוכניות החלוקה וההפרדה הגיעו למבוי סתום, ולאור האסונות האנושיים, החומריים והמוסריים שגרמו תוכניות אלו, התכנסו פעילים, אנשי אקדמיה, אינטלקטואלים, סופרים וחלוצי הדור החדש, פלסטינים וישראלים, והודיעו על כוונתם לפתוח במסע רחב בקריאה לאמץ את פתרון המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין ההיסטורית".

המשתתפים הגדירו את המדינה האחת כמדינה ש"יחיו בה הפלסטינים, כולל הפליטים, והישראלים, במסגרת משטר דמוקרטי אנושי, המבוסס על שוויון, על חורבות משטר ההפרדה הגזענית (האפרטהייד) הקולוניאלי והשלכותיו ההרסניות המתמשכות".

בהודעה נמסר כי הפגישה דנה ב"מסמך ראשוני בנושא מדיניות, בן עשרה סעיפים, שהוכן מראש על ידי ועדת תיאום מצומצמת, המתווה בקווים כלליים את חזון הפתרון הרצוי", וכן דנו ב"צעדים מעשיים להכנת ועידה שתתקיים בסתיו הבא, בה יוכרז רשמית על השקת הקמפיין בכל המקומות שבהם נמצא העם הפלסטיני, כמו גם בחברה הישראלית".

המשתתפים הסכימו, על פי מה שנמסר בהודעה, לאמץ את הקווים הכלליים של המסמך, תוך המשך הדיון בנושאים השנויים במחלוקת. זאת מתוך התחשבות בעובדה שהיוזמה\קמפיין רואה עצמה חלק מתנועה רחבה יותר הפעילה בארץ ומחוצה לה מזה שנים רבות בה שותפים קבוצות, פעילים ואקדמאים, פלסטינים וישראלים אנטי-ציונים. היזמה החדשה שואפת ליצור קשר עם כול אותם פעילים במטרה ליצור תנועה עממית רחבה ומשפיעה באמצעות גיוס עממי ועבודה ארגונית, תקשורתית וחינוכית, סביב "פתרון המדינה הדמוקרטית האחת".

המשתתפים קראו "להעביר את הרעיון הנשגב של מדינה אחת מן התחום האקדמי ומהדיון בחוגים מצומצמים  אל המרחב הציבורי והשכבות העממיות", זאת לאור השינויים המתמשכים במבנה הסכסוך, כאשר נקודת המוצא היא עקרונות הצדק, השחרור והחופש, המנוגדים להפרדה הגזענית, לקולוניאליזם ולמלחמות תוקפניות.

המשתתפים הדגישו את התנגדותם לשימוש בתכנית המדינה האחת כדחליל מאיים להפחיד באמצעותו את הישראלים. הם קראו לתמיכה ממשית בתכנית המבטאת "רעיון נאצל המבטיח צדק וחופש מקולוניאליזם ובסיס אמיתי לחיים משותפים".

בדיוניהם הבהירו היוזמים כי חזון אסטרטגי זה דורש מאמץ גדול ומאבק מאורגן ומתמשך ברמה הציבורית, הרעיונית והפוליטית.

ההודעה מציינת את החשיבות שהיוזמים מייחסים ל"תפקיד הפעילים מקרב הדור הצעיר בעיצוב היוזמה, בגיבוש החזון ובהובלת הפעילות למימושו, משום שהם קבוצת הגיל הזקוקה ביותר לחזון שחרור הומניסטי ולדרך שתוביל אותם ממציאות הסכסוך העקוב מדם לעבר עתיד טוב יותר וחיים חופשיים ובטוחים".

 

מדוע סטרה יפעת דורון לתובע במשפט נשות משפחת תמימי?

למרות שלכאורה גם על בית המשפט הצבאי בעופר חל הכלל של פומביות הדיון המשפטי, בפועל לא מתאפשר לציבור יותר מסדק צר להצצה במוסד זה שהינו אחד מאושיות משטר הדיכוי ושלילת זכויות האזרח הבסיסיות החל על תושבי הגדה המערבית מאז כיבושה על ידי ישראל ב-1967. בתקופה של יאוש ואובדן דרך הפך משפטה של הנערה האמיצה עאהד תמימי לסמל חדש שמחזיר את המאבק הפלסטיני להקשר המקורי והאמיתי שלו – עימות בין מנגנון דיכוי אימתני לשאיפת החירות הטבועה ברוחם של כל אישה ואיש. משפט זה הפנה לרגע את אור הזרקורים גם לעבר בית המשפט בעופר.

רבות דובר על החלטת בית המשפט הצבאי לנהל את הדיון כנגד עאהד תמימי מאחורי דלתיים סגורות – בניגוד לבקשתה למשפט פומבי. השופטים טענו כי הם עושים זאת מתוך הגנה על האינטרס שלה כקטינה, אך למעשה אין הם מגינים עליה מפני חרפת האשמה – שכן דעת הקהל הפלסטינית והעולמית מכבדת אותה על מעשיה – אלא מגינים על עצמם ועל הצבא מפני חשיפה נוספת של קלונם כקלגסים.

גם משפטה של נרימאן תמימי, אימה של עאהד, לא התקיים בדלתיים פתוחות באמת. בית המשפט הצבאי מאפשר, במקרה הטוב, רק את כניסתם של שני בני משפחה עבור כל נאשם פלסטיני. לידידים בעלי אזרחות ישראלית מאפשר משטר האפרטהייד יתרון מסויים גם בכניסה ל"עופר": מותר לבוא למשפט, אך רק באישור מיוחד שנותן הצבא, אם ירצה, לאחר הגשת בקשה בפקס.

Ofer military court entrance

הכניסה לבית המשפט הצבאי בעופר: לא באמת פתוח לציבור

למרות כל ההגבלות, יפעת דורון היתה כמעט בת-בית בבית המשפט בעופר. היא איננה עורכת דין ולא נציגה של ארגון זכויות אזרח. בעשר השנים האחרונות היתה יפעת משתתפת קבועה בהפגנות נגד הכיבוש, הן ההפגנות נגד הגדר שבהן יש מאמץ מאורגן לשתף תומכים שאינם פלסטינים במאבק הפלסטיני והן הפגנות רבות שעורכים הפלסטינים תושבי האזור כמעט ללא שותפים. בעקבות הפגנות אלו היא מצאה עצמה שוב ושוב באה למשפטם של ידידים קרובים העומדים לדין בבית המשפט הצבאי. מובן מאליו כי היא לא יכולה היתה להיכנס למתחם המבוצר אלא לאחר קבלת אישורים כמקובל. עכשיו, לאחר שסטרה לתובע, היא חוששת שלא תורשה יותר להיכנס לבית המשפט.

לאחר שחרורה נפגשתי איתה בניסיון להבין מה הוביל אותה למעשה הבלתי שיגרתי.

(נוסח מקוצר של הראיון פורסם ב"שיחה מקומית". הנוסח המלא פורסם באנגלית ב"Mondoweiss" וב"Free Haifa")

המניע

התקשורת, כרגיל, מנסה להכניס את האירועים לתוך התבניות המוכרות. כך מדברים על אירוע שקרה בזמן משפטה של עאהד תמימי, על תומכת ישראלית-יהודייה שקמה וסטרה לקצין. כששמעתי את הדברים ישירות מפי יפעת, וקראתי בעיון את מסמכי הדיונים בהארכת המעצר שקיבלתי ממנה, הסתבר לי כי הן העובדות והן הפרספקטיבה הפוליטית מאחורי המעשה שונות ממה שהוצג.

ראשית, משפטה של עאהד התקיים, כאמור, מאחורי דלתיים סגורות, ולכן האירוע כלל לא יכול היה להתרחש במהלכו.

באותו יום רביעי, ה-21.3.2018, התקיים בבית המשפט בעופר גם משפטן של נרימאן, אימה של עאהד, ושל נור, בת דודתה. בשל ההחלטה לעצרן עד תום ההליכים והאפשרות שיוחזקו בכלא תקופה ארוכה עד לסיום המשפט נאלצו עאהד ונרימאן תמימי להסכים לעיסקת טיעון שכללה מאסר בפועל של 8 חודשים לכל אחת מהן. בית המשפט התכנס לתת אישור פורמאלי לעיסקאות הטיעון, כולל גם זו של נור, שהיתה משוחררת קודם והעונש שהוטל עליה לא כלל מעצר נוסף. למרות שהדיון היה בעיקרו רק מראית עין פורמאלית, השופטת הצבאית האריכה בדיונים ולקחה לעצמה פרקי זמן ארוכים לשקול האם לקבל את מה שכבר

Ahed Tamim in Ofer court - Oren Ziv

עאהד תמימי בבית המשפט הצבאי בעופר בזמן הארכת מעצרה – לפני שבית המשפט החליט להתחבא מאחורי דלתיים סגורות. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

סוכם בין הצדדים. לבסוף, בשבע בערב, קמה השופטת ממקומה ויצאה מהאולם לאחר ששלחה את נרימאן תמימי לבלות שמונה חודשים בכלא. ברגע זה ניגשה יפעת אל התובע, קצין שעל פי המדים והדרגות נראה בכיר למדי, והביעה את מחאתה.

יפעת מסבירה כי מחאתה לא רק שהתרחשה "טכנית" בסיום משפטה של נרימאן אלא גם נבעה, בראש ובראשונה, מתוך המצוקה הקשה שגרם לה מעצרה של האם, אישה אותה ליוותה מקרוב במשך שנים של מאבק וכלפיה היא מלאה רגשי חברות והערכה.

היא מספרת על תחושת שותפות שהתפתחה מתוך נסיונות קשים. היא נזכרת כיצד אחיה של נרימאן, רושדי, נורה על ידי חיילים מאחורי בית המשפחה. כאשר הגיעה הידיעה כי מצבו של רושדי התדרדר הגיעה יפעת עם רבים מתושבי האזור לבית החולים והיתה שם כאשר נודע כי הוא "איסתשהד" – מת כחלל נוסף של הכיבוש. היא ישבה ליד מיטת בבית החולים של קרוב אחר, מוסטפא תמימי, אותו היא מתארת כ"אדם בעל לב טוב וג'נטלמן אמיתי", שהחיילים ירו לראשו רימון גז בכינון ישיר, פציעה שגרמה למותו למחרת היום. היא ליוותה את נרימאן כאשר נאסר באסם, בעלה, וכאשר זו נפצעה מירי מכוון של כדור חי לרגלה, מה שגרם לריסוק העצם ודרש תהליך החלמה ממושך. היא היתה שם וחשה את סיבלה של נרימאן כאשר הילדים ספגו מכות מהחיילים וכאשר נעצרו.

כעת, כאשר נרימאן עצמה בכלא, הרגישה יפעת כי היא אינה יכולה פשוט לעבור על כך לסדר היום ולהמשיך בחייה הרגילים. היא הרגישה צורך לעשות משהו, להגן עליה, לזעוק כנגד מה ששנראה לה טירוף חסר כל היגיון. מבחינתה לא מדובר בסולידאריות במובן המופשט של הבעת עמדה פוליטית מבחוץ, אלא במעורבות אישית יותר, בלהיות ולהאבק ביחד. במובן זה גם המחשבה כי יתכן ותהיה גם היא בכלא לא נראתה לה כה זרה ומוזרה.

המעשה

כמו הטייסים שמטילים את הפצצות הרצחניות ביותר מתוך תחושה שאיש לא יוכל לפגוע בהם במרומי מעופם, כך גם מערכת המשפט הצבאי, התובעים והשופטים, גורמים את העוול והסבל העמוקים ביותר באווירה סטרילית ומתוך תחושת חסינות הגובלת בזחיחות הדעת.

בבקשת המעצר שהוגשה כנגד יפעת למחת היום, בסעיף "העובדות", מתואר המעשה במשפט קצר ובפשטות יחסית: "החשודה תקפה את הפרקליט הצבאי באולם בימ"ש עופר לאחר סיום הדיון בעניינה של נרימאן תמימי". על "עובדה" אחת מינימליסטית זו מנסה בקשת המעצר לבסס חמישה סעיפי אשמה שונים: "איומים, תקיפת עובד ציבור, תקיפה סתם, הפרעה לעובד ציבור, העלבת עובד ציבור."

ofer prison

בית המשפט הצבאי בעופר נמצא בתוך המתחם המבוצר של הכלא הצבאי – פיזית ומהותית

בזמן הדיון בהארכת המעצר ניסה נציג המשטרה לתאר את האירוע בחומרה יתירה: "בתוך אולם בית משפט צבאי, בזמן שהתובעים ויועמ"ש איו"ש נוכחים באולם, תקפה בסטירה את סגן אלוף ראסם לאחר שהטיחה בו שאין להם סמכות לשפוט אותה."

בהודעת ערר על שחרור החשודה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי, טען נציג המשטרה כי "תקפה את ראש התביעה הצבאית באיו"ש, במהלך קיומו של דיון והכרעה בדבר גזר דינה של חשודה פלסטינאית תושבת הכפר נבי סאלח, החשודה בתקיפת חיילי צה"ל. המשיבה החלה לצעוק באולם בית המשפט הצבאי לעבר התובעים הצבאיים במהלכו של הדיון "מי אתם שתשפטו אותה", ובמקביל סטרה לקצין צה"ל בדרגת סגן אלוף המשמש בתפקידו כראש התביעה הצבאית באיו"ש".

בניסיון להוכיח את מסוכנותה של החשודה, ממשיך כותב הערר וטוען כי "המשיבה ניסתה במעשיה לערער על סמכות בית המשפט הצבאי… שגה כבוד בית המשפט קמא… עת לא נתן דעתו למידת המסוכנות העולה מהמשיבה בעצם ביצוע המעשה כלפי קציני צה"ל במדים המייצגים את רשויות האכיפה באיו"ש ומעצם ביצוע המעשה העלול להרפות ידם של שלוחי אכיפת החוק באיו"ש… דבר המהווה מסוכנות כשלעצמה."

המעצר

בשעת המעשה היו באולם בית המשפט צוותי עיתונות. על פי הנוהל נאסר עליהם לצלם בזמן שהשופטת באולם, אך כיוון שהשופטת יצאה התכוונו כולם להתחיל ולצלם. לא ברור אם מישהו מהם קלט את הרגע הנדיר, אך בתקשורת לא התפרסם שום תיעוד חזותי. באולם פעלו גם מצלמות אבטחה, לכן סביר להניח כי בידי המשטרה קיים תעוד מלא של האירוע.

למרות שבמקום שהו חיילים רבים שנועדו לשמור על הסדר, הם לא התנפלו על יפעת אלא פנו אליה ודרשו ממנה לצאת מהאולם, כנראה כדי לא לתת לתקשורת הרבה שהיתה במקום עוד חומר פוטוגני. יפעת ניסתה לדחות את הרגע בו תהיה לבדה מוקפת שוטרים וחיילים והצליחה אפילו להתיישב על כיסא פנוי שהיה במקום. לבסוף הוציאו אותה החיילים מהדלת האחורית, ממנה יצאה קודם השופטת. השופטת, שעדיין לא התרחקה מהמקום, הסתכלה על יפעת בבעתה, למרות היותה מוקפת חיילים. מחוץ לאולם בית המשפט והרחק מהתקשורת הפכה כעת יפעת לעצורה, חסרת זכויות כמעט כמו אלו שמחתה על גורלם. היא החלה להסתגל לרעיון לבלות חודשים ארוכים של העדר חופש בהטלטלות בין בתי המעצר ובתי המשפט.

מעופר נלקחה יפעת אל מטה משטרת בניימין שליד מעלה אדומים. בחדר קטן באגף החקירות ראתה שני עצורים פלסטינים שעינהם מכוסות בפלנלית והם אזוקים בידיהם וברגליהם.  מספר חיילים שמרו עליהם. לאחר חקירתה, בשעות הקטנות של הלילה, אף הוכנסה יפעת לזמן מה לחדר בו שהו השניים. נראה היה שהם שוהים במקום כבר זמן רב ונלקחים לחדר זה בהפסקות בין החקירות. העייפות והכאב ניכרו על פניהם עד שנראה כי בקושי הם יושבים על הכיסא. המבוגר שבהם, כבן 20, נראה כמו תמונת פוסטר של כל מה שאנו שומעים על עינויים, חולצתו הייתה מוכתמת בכתמי דם. השני היה ממש ילד. כאשר באו החיילים לקחת אותו להמשך החקירה הם הסירו מפניו את הפלנלית ויפעת הצליחה לשאול אותו בן כמה הוא. הוא בן 13. "בתח'פש" – "אל תפחד, שאלוהים יחזק אותך" – הספיקה לאמר לו, לפני שהוציאו אותה מהחדר כדי שלא תפריע לשגרת העינויים.

חקירתה, עם תהליך הצילום והזיהוי, החלה בערך בחצות ונמשכה עד שתיים וחצי לפנות בוקר. הראו לה תלונה של התובע ועדויות של שני עדים התומכים בתלונתו. היא לא שיתפה פעולה עם החקירה ולא ענתה לשאלות, עניין של הרגל ושל עיקרון. הם עושים את עבודתם כדי להשליט משטר של דיכוי, ואין שום סיבה שתעזור להם.

כיוון שהשעה היתה מאוחרת ביקשו שוטרי משטרת בניימין רשות מיוחדת להשאירה בתחנת המשטרה ולא להעבירה לבית המעצר. זמן מה ישבה על כיסא עד שהתפנה מקום בתאי המעצר הקטנים. את שארית הלילה בילתה בתא מלוכלך וצר, גודלו כמטר על שני מטר. מזרון לא ניתן לה ועל שמיכות אין מה לדבר. הריהוט היחיד בתא היה ספסל מתכת צר וקשה עליו ניתן היה בקושי לשבת. כאשר נזכרה בשני העצורים הפלסטינים איתם חלקה חדר קודם לכן חשבה שגם כך היא למעשה מופלית לטובה.

את הלילה הבא בילתה בתנאים "נורמאליים", במושגים של מערכת הכליאה הישראלית, בבית המעצר לנשים בנווה תרצה.

המשפט

ביום חמישי בבוקר הובאה לבית משפט השלום בירושלים. המשטרה הגישה בקשה להארכת מעצרה בחמישה ימים. העילות שציינה המשטרה להצדקת הצורך במעצר היו הסכנה לשיבוש הליכי חקירה ובאופן כללי יותר "סיכון בטחונו של ציבור".

יפעת הודיע לשופט שהיא אינה מעוניינת להיות מיוצגת  על ידי עורך דין וכי תייצג את עצמה בדיון. בשיחה עימי היא מסבירה: אין פה שאלה משפטית. זה משפט פוליטי ובפוליטיקה אני מבינה. בהיותי מייצגת את עצמי יכולתי לאמר את דברי בצורה הברורה ביותר.

בית המשפט התקשה להתמודד עם העצורה שמייצגת את עצמה. עו"ד לאה צמל באה לישיבה לשאול לשלומה של יפעת. למרות שלא היה לה כל תפקיד רשמי בדיון נכתב בקידמת הפרוטוקול, תחת הכותרת "נוכחים", מתחת לשם התובע וחשודה, "נוכחת בדון עו"ד לאה צמל (אינה מייצגת)".

Yifat in Jerusalem district court 23 March 2018

יפעת דורון בעת הדיון בהארכת מעצרה בבית המשפט המחוזי בירושלים

בעת הדיון ויתרה יפעת על זכותה לחקור את התובע והודיעה שאינה מתנגדת להארכת מעצרה. היא אף הוסיפה כי "לעניין המסוכנות אני מסכימה איתם שכל מי שלא מיישר קו עם משטר האפרטהייד שלכם, או מעיז לחשוב בצורה עצמאית, מהווה סכנה למשטר". בפרוטוקול בית המשפט נרשם בטעות "משטרת האפרטהייד" ו"סכנה למשטרה".

השופט לא השתכנע שיפעת אכן מסכנת את משטר האפרטהייד וקבע בהחלטתו כי "אין כל הצדקה למעצר, למרות הכיעור שבמעשה. אין כל פעולה המצדיקה מעצר, והמעשים אינם מקימים מסוכנות המחייבת הענות לבקשה". הוא הורה לשחרר את יפעת וחייב אותה בהפקדת 1,000 שקל, חתימה על ערבות ואיסור להיתקרב לכל בית משפט צבאי למשך 180 יום. התובע ביקש את דחיית השחרור בפועל עד לערעור והשופט נעתר לבקשתו.

בהודעת הערר שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים מדגיש רב פקד אמויאל ממשטרת בניימין את האופי הפוליטי של המחאה. הוא כותב כי "בית משפט קמא לא נתן את דעתו כי המשיבה ניסתה במעשיה לערער על סמכות בית המשפט הצבאי ולפגוע בהליכי משפט של הרשות התובעת והרשות השופטת באזור". הוא מאמץ למעשה את טענתה של יפעת כי היא "מסוכנת" מעצם החלטתה לקרוא תגר על אושיות המשטר.

גם בדיון בבית המשפט המחוזי, בבוקר יום שישי ה-23.3, ייצגה יפעת את עצמה, וגם כאן צויין בפתח הפרוטוקול כי עו"ד צמל נוכחת אך אינה מייצגת.

נציג המשטרה הדגיש שוב בבית המשפט את האופי הפוליטי של המעשה שלדעתו מבסס את עילת המעצר בגין מסוכנות. הוא אמר "המסוכנות עולה מעצם ביצוע המעשה של המשיבה. לא ניתן להתעלם מעצם מקום ביצוע העבירה, מעצם היותו של בית המשפט צבאי, ישראלים ופלסטינאים מגיעים למקום ובית המשפט מהווה להם אבן דרך, גוף שלטוני המהווה סמכות ביו"ש לכל גופי האכיפה באזור".

יפעת, מצידה, אחרי שהדפה ניסיון נוסף של בית המשפט לתת לעו"ד צמל לדבר במקומה, חזרה על עמדתה שהיא אינה מתנגדת לבקשת המשטרה להאריך את מעצרה. בהתייחס להחלטת בית המשפט לשחררה היא הוסיפה כי "אני לא מוכנה להשתתף במשחקי הדמוקרטיה ליהודים בלבד שלכם".

שופט בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי "אין במעשים המיוחסים למשיבה כי להקים מסוכנות המחייבת מעצר." הוא אף התייחס לפרקטיקה הפסולה של המשטרה להעמיס האשמות שווא במסגרת הליך הארכת המעצר באומרו: "לא ברור לי מדוע נחקרה המשיבה בחשד לאיומים שעה שחומר החקירה אינו מצביע על כך."

עם דחיית ערעור המשטרה שוחררה יפעת. עדיין לא ברור האם יוגש כתב אישום כנגדה.

התוצאות

עורכת הדין גבי לסקי, שייצגה את בנות משפחת תמימי, ניהלה מאבק משפטי קשה בדרישה לשחררן בערבות בטרם המשפט. הכישלון במאבק זה הוא למעשה שכפה על הנאשמות את עיסקת הטיעון, שכן מעצרן במהלך המשפט היה יכול בקלות להימשך זמן רב עוד יותר. לעומתם יפעת לא היתה מיוצגת, הסכימה להארכת מעצרה, אך שוחררה תוך יומיים, אפילו ללא מעצר בית.

את התוצאה קבע משטר ההפרדה הגזענית, אפרטהייד בלעז, הנהוג בבתי המשפט בישראל, הרואה בכל מתנגדת משטר ערביה-פלסטינית אוייב מסוכן שאינו ראוי לזכויות אדם בסיסיות. הדמוקרטיה בישראל שמורה למי  שנתפס כחלק מעם האדונים.

בדיעבד, החלטה זו, הגם שיפעת לא שאפה אליה ולא פעלה למענה, משרתת בהחלט את המאבק שלמענו התגייסה. כאשר ברחבי העולם נשואות העיניים אל עאהד תמימי, הנערה הכלואה כיוון שסטרה לחייל, שיחרורה המהיר של יפעת מהווה את ההוכחה הניצחת לסיבת מאסרה של עאהד. עאהד, כמו אלפי פלסטינים, עצורה בגלל הפשע החמור ביותר בספר החוקים הישראלי: באשמת היותה ערביה.

מה שמתסכל את יפעת הוא שלא רק בתי המשפט התייחסו אליה לפי התווית המוכנה מראש של "יהודייה ישראלית", אלא גם רבים מבעלי הכוונות הטובות הרוצים ב"הבנה בין הצדדים" ממשיכים לחשוב גם הם באותם מונחים. "אם כבר רוצים לתייג אותנו לפי מגזרים, ולא להסתפק בכך שכולנו בני אדם", היא אומרת, "מדוע שלא יכתבו כי אישה עשתה פעולת מחאה נגד מעצרה של אישה אחרת. זו קטגוריה הרבה יותר משמעותית ורלוונטית."

"ההבדלה השיטתית ביחסה של המשטרה ובתי המשפט לפעילים לפי סיווגם כיהודים או ערבים לא רק נובעת ממשטר האפרטהייד אלא גם נועדה לשמר ולחזק אותו", היא מסבירה. היהדות היא דת וכיוון שאינה דתיה למעשה הגדרתה כיהודיה בטעות יסודה. היא גם לא מגדירה עצמה כישראלית, לכל היותר ניתן לאמר שיש לה תעידת זהות כחולה. המסר שלה הוא העמידה ביחד של הנאבקות והנאבקים למען החרות והצדק, תוך שבירת החלוקה שכופה עלינו השלטון.

Iris Bar caricatur on the release of Yifat Doron

יפעת דורון בבית המשפט – ציירה איריס בר

ליל סדר בלתי נשכח אצל משפחת בנקאטי…

סיפור לחג

(הסיפור הבא פורסם בליל הסדר 2018 באתר "העוקץ".)

באמצע שנות ה-70 היינו צעירים אידיאליסטים, מהפכנים נלהבים, ותכננו בכל הרצינות לבצע את מה שאהבנו לכנות "הפשע של המאה". האמנו שכדי לשים קץ לעוני ולניצול יש לעשות מהפכה סוציאליסטית ולהחרים מהעשירים את כל העושר שצברו על חשבון זיעת הפועלים.

בינתיים התקיימנו די בדוחק מעבודות כאלו ואחרות. את העשירים עצמם לא יצא לנו להכיר אישית, אך, כמובן, קראנו על המפורסמים שבהם בעיתונים. לכן התרגשנו כאשר הוזמנו לבלות את ליל הסדר בביתה של משפחת אחד מבכירי הבנקאים בארץ, משפחת בנקאטי.

מעשה שהיה כך היה.

מי שהיתה חברתי באותם ימים עבדה כדוורת. תחום החלוקה שלה היה בשכונה מבוססת על הכרמל. לקראת חג הפסח פנתה אליה בעלת המכבסה השכונתית וסיפרה לה כי משפחת בנקאטי, שהתגוררה בבית פרטי גדול בשכונה, מחפשת עובדת שתשטוף כלים בביתם בליל הסדר, זאת כיוון שחלק מהמשרתים הקבועים, כך במילים אלה ממש, ביקשו חופש כדי לעשות את החג עם משפחתם.

בעלת המכבסה רמזה שהבנקאטים ישלמו סכום נאה. במילא לא היו לנו תוכניות מיוחדות לאותו ערב, וחשבנו שכדאי לנצל את הזדמנות לעבודה משתלמת.

בשעה המיועדת לתחילת הסדר החנינו את הקטנוע מול בית המשפחה, טיפסנו על המדרגות דרך הגן ודפקנו על הדלת. הדבר הראשון שהפתיע אותי היה שתושבי הבית, שככל הידוע לי היו תושבי קבע בחיפה, הקפידו לדבר ביניהם ואיתנו רק בצרפתית ובאנגלית. כלומר, איתנו רק באנגלית, שכן צרפתית לא ממש הבנו.

הוּבלנו מיד אל המטבח וקיבלנו את ההוראות הנחוצות. קודם שיצאה אֵם המשפחה מהמטבח כדי להצטרף אל המסובים לשולחן הסדר היא גילתה גם התעניינות אישית:

– אתם כבר עשיתם סדר היום?

– האמת שלא.

– טוב, אז אתם יכולים לשמוע אותנו קוראים מההגדה ושרים.

המנות עלו על השולחן בזו אחר זו ועם סיום כל מנה התמלא הכיור ערמה גדולה של כלים מלוכלכים. עבדנו בחריצות כמעט ללא הפסקה: מפנים את שאריות האוכל, שוטפים, מסבנים, שוטפים שוב, מנגבים ומניחים הכול בסדר במטבח כדי לפנות מקום לערימת הכלים הבאה.Washing dishes cat

אֵם המשפחה לא שכחה אותנו גם בעודה מנצחת על מלאכת הסדר. כאשר ירדה מהשולחן מנה שלא נאכלה עד תום ונראתה ראויה לשימוש היא נכנסה למטבח כדי להודיע לנו כי מנה זו צריכה להיכנס למקרר בדיוק כפי שהיא וכי אל לנו לאכול ממנה. ממה שנועד להיזרק היא דווקא הרשתה לנו לאכול, אבל האמת שלא היו לנו לא חשק ולא פנאי לאוכל.

כך עבדנו בחריצות כשלוש שעות וחצי. לאחר שהתפזרו האורחים סיימנו לנקות את אחרוני הכלים שירדו מהשולחן ושוב הוּבלנו, אך הפעם – אל דלת הכניסה. בחוץ, בחושך, דחף לידי מר בנקאטי דבר מה מגולגל לגליל צר. ירדנו במדרגות אל הרחוב וליד הקטנוע, לאורו של פנס הרחוב, פתחתי את הגליל. היה זה שטר בודד של מאה לירות.

הסתכלנו זה בזו, יותר בפליאה מאשר באכזבה. לא דיברנו עם מעסיקנו על שום סכום, אך ציפינו לקבל כמה מאות לירות. לפחות מאתיים. עשינו חישוב מהיר והגענו למסקנה כי מאה לירות היו, באותם זמנים, בערך שכר צנוע של "עוזרת בית" שהיתה עובדת אותן שלוש שעות וחצי ביום רגיל, ללא תוספת שבת וחג.

הסתכלנו זה בזו שוב ואמרנו: אנחנו לא מתביישים ולא מפחדים ממר בנקאטי. נלך לדבר איתו.

טיפסנו שוב על המדרגות וצילצלנו בפעמון. מר בנקאטי פתח את הדלת ובאנגלית השבורה שלנו התחלנו לשטוח את טענותינו.

– "ראשית," אמרתי לו, "עבדנו כאן שני אנשים במשך שלוש שעות וחצי. השכר שנתת לנו אינו מכסה אפילו עבודה של עובד אחד."

– "אנחנו הזמנו לעבודה רק את חברתך," ענה לי מר בנקאטי ללא היסוס. "אתה באת על דעת עצמך ואין שום סיבה שנשלם גם לך."

הסברתי לו כי היתה עבודה רבה, וכי חברתי לא היתה יכולה לסיימה בתוך שלוש שעות וחצי לבדה. הוא לא השתכנע.

בהמשך טענו כי השכר בליל חג אינו יכול להיות כמו שכר ביום עבודה רגיל. מר בנקאטי דחה גם טענה זו מכל וכל בנימוקים כאלו ואחרים. כאשר התעקשנו והמשכנו להתווכח הוא קרא לבנו. לרגע חשבתי שהוא רוצה לסלק אותנו בכוח מפתח ביתו, אלא שהבן הוזמן לתרום לוויכוח האידיאולוגי מניסיון חייו. מר בנקאטי הסביר כי בנו, כשהיה  סטודנט, עבד כשומר באוניברסיטה. במסגרת עבודתו זו לא קיבל בנקאטי הצעיר כל תוספת על עבודה בלילות ובחגים. הבן אישר את דבריו.

הסצנה היתה סוריאליסטית למדי. בשעת לילה מאוחרת אנו עומדים בפתח ביתו של מר בנקאטי, מבעלי בנק גדול למדי, מפעלים ואוניות סוחר, ודנים עימו ועם בנו באנגלית בנושאים עקרוניים הקשורים בזכויות העובדים. חשבתי אז כי במהלך אותה חצי שעה שבה התווכחנו על שכרנו הרוויח בנקאטי מעסקיו אלפי מונים מכל מה שיכולנו לחלום לקבל.

כאשר התארך הדיון וכמעט אפסה התקווה לקבל תוספת, אמרתי:

– I appreciate your generosity and I’m sure that the papers would appreciate to hear this story

כאן איבד מר בנקאטי את סבלנותו, עבר לדבר בעברית והרים את קולו. הוא חזר על אותם טיעונים ואנו חזרנו בעברית על טיעוננו.

לבסוף אמר:

– טוב, אם אתם מתעקשים, אתן לכם עוד 20 לירות.

– תודה, אמרתי, איננו צריכים את העשרים לירות שלך.

חזרנו הביתה והרגשנו שעכשיו אנחנו מכירים את העשירים מקרוב. הפשע של המאה נראה לנו קרוב ומפתה מתמיד.

במחשבה שניה אפשר לסכם זאת גם אחרת: לא רק שהתנדבתי לשטוף כלים בבית משפחת בנקאטי ללא תמורה, גם תרמתי להם 20 לירות משכר עבודתה של חברתי.

הערה

כל דמיון בין גיבורי הסיפור לדמויות אמיתיות מבכירי מערכת הבנקאות בארץ הינו מקרי בלבד.

הפגנה צועדת ברחובות חיפה נגד הטבח במפגינים על גדרות רצועת עזה

במוצאי שבת, ה-31.3.2018, התכנסו כמאה מתושבי חיפה והאזור בצומת באסל אל-אערג' במושבה הגרמנית כדי למחות נגד הטבח שהתקיים ביום שישי במפגינים בלתי חמושים בתהלוכת השיבה על גבולות רצועת עזה. ההזמנה להפגנה באה מטעם "חראק חיפה" ונענו לה רבים מפעילי המפלגות הפלסטיניות והפעילים הדמוקרטיים בעיר. המרכיב העיקרי בהפגנה היו צעירות צעירים פלסטינים, רבים מהם עם כפיות לצווארם, אך השתתפו בה גם רבים מהפעילות והפעילים הדמוקרטיים היהודים בעיר.

(כתבה זו התפרסמה באנגלית ב-Free Haifa)

Haifa demo slogans in 3 languages

המפגינים נשאו סיסמאות בשלוש שפות: ערבית עברית ואנגלית, נגד פשעי המלחמה שמבצעת ישראל

המפגינים נשאו דגלי פלסטין ושלטים בערבית, עברית ואנגלית, עליהם נכתב בין השאר: "עצרו את הטבח!", "הירי במפגינים פשע מלחמה", "יופסקו פשעי המלחמה של ישראל", חיפה, כולנו עזה", "פלסטין חופשית", "הקץ לדרך אוסלו" ועוד. הזעם על הטבח התבטא בקריאות המפגינים שלא פסקו להדהד ברחובות העיר במשך יותר משעה וחצי: "ברוח ובדם נפדה את עזה", "יא המונים הצטרפו אלינו, עמנו בעזה מקריב את דמו", "חרות חרות, עמי רוצה חרות", "היום סוגרים את הרחובות" ועוד. המפגינים נשאו גם סיסמאות הקוראות להכרזת שביתה כללית במחאה על הטבח.

למרות שלא היתה מתוכננת תהלוכה, אחרי כחצי שעה החלו המפגינים לצעוד ברחוב אלנבי לכיוון ואדי ניסנאס. משם פנתה התהלוכה לתוך סמטאות ואדי נסנאס, שלכבוד תושביו אף המציאו המפגינים סיסמא מיוחדת: "קומו תושבי ואדי ניסנאס, נגן על עזה ונגן על האנשים" (בערבית זה מתחרז). לאחר הסיבוב בואדי חזרה התהלוכה דרך רחוב כורי, הרחוב הראשי החוצה את הואדי, ומשם לכיכר אמיל חביבי, שבו נעמדו המפגינים על הכיכר וקראו סיסמאות. לבסוף סגרה התהלוכה שוב את רחוב אלנבי בדרכה אל נקודת מוצאה במושבה הגרמנית.

March in Allenby street toward Wadi Nisnas 2

המפגינים צועדים ברחוב אלנבי בואכה ואדי ניסנאס

מראשית ההפגנה נכחו במקום שוטרים ומספר ניידות, אך לא נראתה נוכחות של היחידות המיוחדות לפיזור הפגנות. ההפגנה התפזרה ללא התערבות המשטרה.

להלן קישור לווידאו מההפגנה.

משפט המשוררת דארין טאטור: למרות התנגדות ההגנה – סיכום נוסף לתביעה

(גרסה מקוצרת של כתבה זו הופיע ב"שיחה מקומית". תרגום לאנגלית הופיע באתר 972 + )

כמו דמות מסרט מצוייר שרצה מעבר לפי התהום – אך ממשיכה לרוץ באוויר, כמו אכילס שחשב כי ישיג את הצב בקלות – אך בכל פעם שהוא מגיע למקומו הצב התקדם עוד מרחק מה, כך גם משפט המשוררת דארין טאטור, העצורה מאז אוקטובר 2015, מתכחש לכוח המשיכה ומסרב להסתיים.

באפריל 2017 נשמעו אחרוני העדים ונקבע כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב תוך שלושה חודשים. בספטמבר ביקשה ההגנה להגיש ראיות חדשות, והעניין נידון ב-15 בנובמבר. בהזדמנות זו נענתה השופטת לבקשת התביעה להשלים את הסיכומים בכתב באמצעות סיכומים בעל-פה.

לאחר מספר דחיות נקבעה ישיבת בית המשפט לצורך שמיעת הסיכומים ליום ראשון ה-18 בפברואר. בתגובה לבקשת הסניגורית גבי לסקי לקבוע את הישיבה לשעה מאוחרת מעט, בהתחשב בעובדה שעליה להגיע מתל אביב לנצרת, קבעה השופטת עדי במביליה-איינשטיין את הישיבה ל-8:30 בבוקר. בבוקר יום ראשון התייצבה טאטור עם אביה, הסניגורית וכחמישה עשר מתומכיה ב-8:30 בפתח אולם השופטת, שנפתח לבסוף ב-8:45.

סיכומי התביעה חוזרים על עצמם

התביעה הגישה סיכומים בכתב המשתרעים על פני 43 עמודים. ההגנה הצליחה לצמצם את טיעוניה ולדחסם ל-83 עמודים. ההצדקה הראשונית לסיכומים הנוספים בעל פה היתה הראיות הנוספות…

אלא שראייה אחת לא התקבלה כלל: התביעה הצליחה לשכנע את בית המשפט שלא לקבל כראייה תצלום מעמוד הפייסבוק של טאטור המראה כי תמונת הפרופיל "אני השהיד הבא" התפרסמה לראשונה ביולי 2014 בתגובה לרצח הנער מחמד אבו ח'דיר. הנימוק היה העדר עד שיוכיח את האוטנטיות של התמונה. הראייה השניה נוגעת לפרסום הסרטון המלווה במילות השיר "התנגד עמי". ההגנה הביאה ראייה בדבר פרסום אותו סרטון עצמו על ידי השרה מירי רגב על עמוד הפייסבוק שלה. כיוון שלא ננקטו כל צעדים נגד רגב, ההגנה טוענת כי יש בכך הוכחה לאכיפה מפלה. הטיעון בעניין זה לא נמשך אפילו דקה מתוך כשעה ורבע של הסיכומים החוזרים של התביעה.

לעומת זה ניצלה התובעת, עו"ד אלינה חרדאק, את מעמד הסיכומים בעל-פה בכדי לחזור על אותם טיעונים שכבר פרטה באריכות בסיכומים בכתב. התביעה מנסה להציג את השיר "התנגד עמי" כחלק מהגל של "אינתפאדה הבודדים" באוקטובר 2015. ההגנה הציגה את השיר כמחאה לגיטימית כנגד הכיבוש שבמרכזה תאור הפגיעה בפלסטינים חפים מפשע. ההגנה הסתמכה בטיעוניה על הקשרים ספציפיים מתוך השיר: הילדים שנשרפו, הדיל שנורתה, שוד המתנחל, אלימות המסתערב.

התביעה התרכזה במה שלדעתה ידוע וברור לכל "אדם ממוצע" – הגישה הישראלית הרואה בכל ערבי, ובמיוחד במי שמתנגד לכיבוש, טרוריסט מסוכן. לשם כך הציגה התובעת בבית המשפט סרטונים עקובים מדם על פיגועים, באמתלה של בדיקת מיומנות ואוביקטיביות המתרגם מטעם ההגנה. הפעם, כדי "לרענן" את זכרון השופטת, היא החלה להקריא בבית המשפט רשימה של תקיפות על ידי פלסטינים שהתרחשו באוקטובר 2015. עו"ד לסקי התנגדה, והיה זה אחד המקרים הנדירים במשפט זה שבו התנגדות ההגנה התקבלה.

לשיטתה של התביעה פרסום תמונת הפרופיל "אני השהיד הבא" היתה חלק מתבנית שיטתית של עידוד פעולות התאבדות. העובדה שהתמונה פורסמה לראשונה בתגובה לשריפת הנער אבו-ח'דיר הינה כמובן הוכחה ניצחת כי טאטור מדברת על השהיד במובן של קורבן ולא של תוקף. אלא שכאמור התובעת שכנעה את בית המשפט שלא לקבל ראייה זו. כעת היא מנצלת את הסיכומים כדי "להוכיח" שתמונה זו פורסמה לראשונה באוקטובר 2015… לטענת התביעה (שהוכחשה על ידי טאטור בחקירותיה ובעדותה) הפרופיל הופיע לראשונה בצמוד לתמונתה של איסראא עאבד שנורתה בתחנה המרכזית בעפולה ב-9 באוקטובר 2015 (לאחר שנחשדה בטעות כמי שהתכוונה לבצע תקיפה), ולכן לא יכול להיות שפורסם על ידי טאטור קודם לכן. על סמך טיעון מעגלי זה אף חזרה התובעת וטענה כי טאטור "משקרת במצח נחושה", מה שגרר מחאה נוספת מצד לסקי.

חלק חשוב בסיכומי ההגנה התרכז בחשיבות הגנת חופש הביטוי, ובמיוחד חופש הביטוי הפוליטי והאמנותי. לצורך זה ההגנה ציטטה לא רק פסקי דין רבים אלא גם אמנות בינלאומיות שעליהן חתומה ישראל. לגבי אחת מאמנות אלו, הצהרה משותפת ל-57 מדינות שפורסמה בספטמבר 2015 לקראת המושב ה-30 של מועצת זכויות האדם של האו"ם, המתייחסת לחופש הביטוי האמנותי, טענה התובעת כי היא איננה מחייבת מבחינה משפטית ולמעשה להסכמת ישראל אליה אין שום ערך מעשי. היא אף הגדילה ואמרה כי קביעה זו הינה על סמך עמדת המחלקה למשפט בינלאומי בפרקליטות המדינה. עו"ד לסקי ביקשה לראות את חוות הדעת. ייתכן שהגיע הזמן ששותפיה של ישראל להצהרה יתחילו גם הם לשאול שאלות.

האם היתה סמכות להגשת כתב האישום?

כתב האישום מייחס לטאטור עבירה על שני סעיפים בחוק: הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור. שני סעיפים אלו, מטבעם, מגבילים את חופש הביטוי, ולכן נקבע כי כתבי אישום על פי סעיפים אלו יוגשו רק באישור היועץ המשפטי לממשלה. בפועל הגישה התביעה לבית המשפט אישור מטעם היועץ להעמדת טאטור לדין לפי סעיף ה"הסתה לאלימות" בלבד.

כדאי לציין כי הרגישות היתירה לחופש הביטוי בחוק הישראלי מופעלת בעיקר בכל הנוגע לחופש הביטוי של הימין המתנחלי וכל מי שמסית לאלימות כנגד הציבור הערבי. לכן בתיקים מסוג זה ההגנה מצטטת תמיד בעיקר תיקים של פעילי ימין שזוכו למרות התבטאויות אלימות חמורות. השופטים, משום מה, לא מתקשים לגלות את ההבדל: כאשר הנאשם ערבי מופעלים קריטריונים אחרים לחלוטין.

עו"ד לסקי טענה בסיכומיה כי, בהעדר אישור כנדרש, חלק התביעה העוסק בתמיכה בארגון טרור בטל מעיקרו. היא אף הביאה תקדימים לכך שכתבי אישום נפסלו בשל העדר אישור להגשתם, וכי החלטות כאלו יכולות להתקבל גם בשלבים מאוחרים של המשפט.

בתגובה על טענות אלו שלפה התובעת שפן מהכובע. היא הציגה בפני השופטת מכתב המראה, לדבריה, כי היה אישור מטעם סגן פרקליט המדינה להאשמת טאטור בתמיכה בארגון טרור. עו"ד לסקי התרעמה כיצד מציגה התובעת כעת מסמך שלא היה בחומר החקירה שנמסר להגנה. התובעת הסבירה שמדובר בהתכתבות פנימית של הפרקליטות שאינה חלק מחומר החקירה. השופטת מסרה לעו"ד לסקי את המכתב כדי שתעיין בו, אך התובעת חטפה אותו מידה ואמרה שאסור לה לראותו.

במשך מספר דקות התנהל מאבק דרמטי בין התובעת לסנגורית, חלקו בצעקות וחלקו בטיעון מסודר לפרוטוקול בית המשפט. לסקי טענה כי לא יתכן שנאשמת תורשע על סמך חומר שאסור לה לראות. התובעת נסוגה בהדרגה, אומרת כי היא מוכנה שלסקי תראה את המכתב אך לא תצלם אותו. השופטת הבהירה שאם המכתב אכן יצורף לתיק הוא יסרק ויהיה נגיש להגנה. התובעת ביקשה להתייעץ עם האחראים עליה, וטענה שכל נושא האישור הנחוץ הינו נוהל פנימי שאינו מחייב אותה להציג את האישור לבית המשפט וכי על בית המשפט להסתפק בהצהרתה כי כתב האישום הוגש בסמכות.

לבסוף הוגש שנית לשופטת אותו מכתב, שבכל מקרה איננו אישור מטעם היועץ המשפטי לממשלה. השופטת הודיעה כי הוא ימסר גם להגנה, שבוודאי תתייחס אליו בתגובתה לסיכומי התביעה.

חמש דקות

Dareen Tatour and supporters waiting for trial 18 Feb 2018

ביום ראשון ב-8:30 דארין טאטור, עו"ד גבי לסקי וכחמישה עשר תומכים כב חיכו בפתח אולמה של השופטת במביליה

הישיבה נועדה להימשך שעה וחצי. לאחר רבע שעה איחור ושעה ורבע של סיכומי התובעת הגיעה השעה עשר ומתדיינים נוספים שהוזמנו להופיע בפני השופטת כבר חיכו באולם. אז פנתה השופטת אל עורך דין לסקי ואמרה לה: "יש לך חמש דקות לסכם". אומר את האמת, אינני יודע עד עכשיו אם הדבר נאמר ברצינות או בדרך ההלצה.

לסקי ניצלה את הדקות המועטות שניתנו לה כדי להתנגד לעצם ההליך. היא סקרה את השתלשלות האירועים, כיצד נקבע שהסיכומים ימסרו בכתב ובעקבות זאת יינתן פסק הדין ללא מקום לסיכומים נוספים. היא הקריאה מספרי לימוד בדבר טבעו של ההליך הפלילי, כיצד התובע מסכם תחילה ולנאשם ניתנת זכות המילה האחרונה. אם היתה הצדקה להשלמת סיכומים בשל הראיות הנוספות – הרי לא זה מה שהתרחש. היא ביקשה לבטל את ההליך כולו. במידה שבקשתה זו תידחה, אין ביכולתה לענות ללא הכנה ובדיקה לטענות התביעה, שכללו התייחסות לפסיקה ופרוטוקולים של ישיבות הכנסת המפרשים את כוונת המחוקק, והיא מבקשת להגיש תגובה בכתב.

השופטת והקהל

המשפט המתמשך והאבסורדי הזה מוליד בכל פעם הפתעות חדשות.

בשלב מסויים, בזמן הדיון הסוער על הגשת המכתב המוכיח לכאורה כי היה אישור להגשת כתב האישום, העירה בקול רם העיתונאית עפרה ישועה ליית, שישבה סמוך לטאטור: "תרשמו את זה, זה לא נרשם בפרוטוקול".

השופטת הפסיקה את הדיון ושאלה: "מי אמר את זה?"

שקט השתרר באולם ואז עפרה אמרה "אני" וכבר הכינה את עצמה להיות מוצאת מהאולם באשמת הפרעה לדיון.

אולם במקום הגערה הצפויה אמרה השופטת כי אל לה לעופרה לדאוג וכי המשפט מתנהל בהגינות רבה.

כיוון שהדיון בין השופטת לקהל קיבל לגיטימציה, הוסיפה עופרה כי היא עיינה בפרוטוקולים מהמשפט וכי לא כל מה שנאמר באולם רשום בהם.

השופטת החלה להסביר בסבלנות לקהל את מדיניותה לגבי רישום הפרוטוקול. היא הסבירה כי מתנהל דיון סוער בין התביעה להגנה, וכי רק מה שבעל ערך משפטי נרשם בפרוטוקול. כאשר חלק מהנוכחים חזר וטען כי דברים חשובים אינם נרשמים השיבה השופטת כי באם חסר דבר מה חשוב בפרוטוקול ההגנה יכולה להגיש בקשה לתיקונו.

לקראת סוף הישיבה, בתגובה להערת פעילה אחרת, בלהה גולן, כי "זהו משפט פוליטי", התחדש הדו-שיח הנדיר בין השופטת לקהל. בעיקרו היתה זו הרצאה של השופטת, שלא לפרוטוקול כמובן, שנועדה להסביר כי מדובר בהליך הוגן שכל מטרתו לאפשר לה לשפוט באובייקטיביות, על פי העובדות כפי שהן מוצגות בפניה, וכי "כולם כאן כדי לבדוק את האמת". היא הסבירה בסבלנות ואף אמרה שהיא מדברת אלינו כפי שהיא מדבר לפעמים אל ילדיה. בשלב מסויים היא אף טענה כי אנו, קהל התומכים, פוגעים בטאטור. לדבריה אנו, בגישתנו החד צדדית, גורמים לה להרגיש כי ההליך בלתי הוגן וכי נגרם לה עוול!

הפעילה החיפאית חנה ספרן ניצלה את ההזדמנות והזכירה כי בעוד המשפט מתנהל חייה של טאטור נעצרו, שהיא עצורה כבר יותר משנתיים, וגם אם תזוכה נגרם לה נזק כבד שאיש לא יוכל להשיבו. על כך השיבה השופטת כי נושא מעצר הבית אינו מעניינה אלא נקבע בתהליך משפטי אחר על ידי שופטים אחרים. הקהל העיר כי מדובר באותה תובעת, אך השופטת ענתה כי התובעת אינה קובעת. היא אמרה כי מי שרוצה לשחרר את טאטור צריך לפנות בהליך המקביל ולבקש זאת. אינני יודע אם היא מודעת לכך – אך בתגובה לבקשה האחרונה לביטול מעצר הבית סרב שופט המעצרים אידריס אפילו לקבוע דיון.

מה הלאה?

בסיום דחתה השופטת, כמצופה, את התנגדות ההגנה להליך עצמו.

היא נתנה לעו"ד לסקי לבחור בין טיעון במקום, והבטיחה שהיא מוכנה להישאר עד אמצע הלילה כדי לשמוע את הטיעון, לבין טיעונים בכתב. לבסוף הקציבה לה 7 ימים להגשת תגובה בכתב לסיכומים החדשים של התביעה. רק לאחר קבלת סיכומים אלה תקבע השופטת מועד למתן פסק הדין. עד שזה ינתן כבר תשלים המשוררת יותר משנתיים וחצי מחייה ללא חרות, בין הכלא ובין מעצר הבית…

על בסיס אנטי-ציוני – אך לא עוד בזכות דו-לאומיות

מאת: אורי דייויס

חמש שנים חלפו מאז פורסם מאמרי "בזכות דו-לאומיות על בסיס אנטי-ציוני" על במת חיפה החופשית (אוקטובר 2013) אך רק לאחרונה הייתי מודע לכשל שבניסוחו.

נקודת המוצא הערכית/פוליטית המובהקת של מאמרי הנוכחי, כמו במאמרי הקודם הנ"ל, היינו אנטי-ציונות, הייתה ונותרה בעינה ללא סייג. כמוה גם התובנה כי: "הזהויות הלאומיות הסורית, הירדנית, העיראקית, הלבנונית או הפלסטינית (כמו רבות אחרות) הובנו עם כינונן של המדינה הסורית, הירדנית, העיראקית, הלבנונית או הפלסטינית (כמו רבות אחרות)".

אך המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל הינה כי בכינונה של מדינה אחת דמוקרטית, בכל ניסוח שהוא, מובנה זהות פטריוטית אחת (פלסטינית) ולא זהות לאומית דואלית כנטען במאמרי מתאריך אוקטובר 2013 לעיל.

הכשל שבניסוחו של מאמרי הקודם הנ"ל ניתן לתיקון בקלות יתרה דוגמת זה המודגם בניסוח מילון המונחים הנורמטיבי/פוליטי דלמטא אשר במונחיו אני מנסח חזוני (בכפוף לערכי "ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם" של שנת 1948) לקראת פתרון צודק ובר-קיימא של הסכסוך הפלסטיני-ישראל כאדם אנטי-ציוני ממוצא יהודי אשר נולד בירושלים בשנת 1943לאב ממוצא יהודי יליד אנגליה (שנת 1889) ולאם ממוצא יהודי, ילידת צ'כוסלובקיה (שנת 1910) והמזהה עצמו כשייך לקבוצת בני האדם בארץ ששפת אימם (השפה וגם/או אחת השפות הדוברת/ות בבית קודם בגרותם) הינה/הייתה השפה העברית.

 

 

  • הארץ בה נולדתי: ארץ פלסטין ההיסטורית מהים (התיכון) ועד לנהר (הירדן) בגבולות המנדט הבריטי כפי שנתחמו על ידי מועצת חבר הלאומים בספטמבר 1922;

 

  • זהותי הפטריוטית: אנטי-ציוני ממוצא יהודי, פלסטיני לא-ערבי;

 

  • המדינות בהן אני אזרח: מדינת ישראל האפרטהיידית והממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד;

 

  • כתובתי: העיר יפו הכבושה שטוהרה אתנית במעשה הפשע-נגד-האנושות של מלחמת 1948;

 

  • מיקומי הגיאוגרפי היומיומי לאחר "הסכמי אוסלו": אורח בביתה של אשתי בראמאללה הכבושה במלחמת 1967, הרשות הפלסטינית/מדינת פלסטין במעמד "משקיף שאינו חבר" אצל ארגון האו"ם;

 

  • מיקומי הפוליטי: התנועה לשחרור לאומי פלסטיני/פת"ח (דה-פקטו חוקית בכל רחבי ארץ פלסטין ההיסטורית;

 

  • פתרון צודק ובר-קיימא של הסכסוך הפלסטיני-ישראל: ריבונות אחת (פלסטינית) על כלל שטחה של ארץ פלסטין ההיסטורית תחת חוקה ליבראלית דמוקראטית, אזרחות אחת (פלסטינית) ומטבע אחת (פלסטינית), וזאת כרפובליקה דמוקראטית פדראלית של פלסטין (Democratic Federal Republic of Palestine) המאגדת תחת ריבונותה  את  "המדינה היהודית" של 1947 – "מדינה" ("State") לא ריבונית – את ה"מדינה הערבית" של 1947 – מדינה" ("State") לא ריבונית – ואת "קריית ירושלים" של 1947 – כגוף נפרד (קורפוס ספרטום) תחת משטר בינלאומי מיוחד ותנוהל ע"י האו"ם – אך זאת לא במונחי הפרשנות הציונית-פוליטית The Statehood of Palestine - book coverהקולוניאלית-המיישבת/ישראל האפרטהיידית , אלא במונחים של פרשנות פלסטינית פטריוטית ובמונחי המשפט הבינלאומי ומימוש כלל החלטות ארגון האו"ם שיש להן נגיעה בשאלת פלסטין ובראשן החלטת "החלוקה" של העצרת הכללית מספר (181ii) של שנת 1947 והחלטת "זכות השיבה" מספר (194iii) של שנת 1948 אשר משמעותן (בין השאר) כי ירושלים איננה בירתה של מדינת ישראל אלא קריית ירושלים שתוקם כגוף נפרד (קורפוס ספרטום) תחת משטר בינלאומי מיוחד ותנוהל ע"י האו"ם (תחת ריבונות פלסטינית על פי  המומחה למשפט בינלאומי ג'ון קוויגלי

John Quigley (Moritz College of Law, Ohio State University, USA), The Statehood of Palestine: International Law in the Middle East Conflict

 

הפרדיגמה לעיל איננה שונה בהרבה מהפרדיגמה שבתשתית חוקתה הפדראלית של ארה"ב המאגדת 50 "מדינות" (ولايات) – "מדינות" ("States") לא ריבוניות – ואשר מעמדה המשפטי/חוקתי של קריית ירושלים תחת ריבונות פלסטינית יהא דומה למעמד המשפטי/חוקתי של בירת ארה"ב במחוז קולומביה (Washington DC) תחת ריבונות אמריקאית או הרפובליקה של סאן מרינו (Republic of San Marino) תחת ריבונות איטלקית. כמו כן, אין כל סיבה שהמונח "מדינה" כפי שהוא מופיע בטקסט החלטה 181(ii) לעיל יפורש כ"מדינה ריבונית" (מה גם שמנסחי הכרזת העצמאות החד-צדדית של מדינת ישראל האפרטהיידית נמנעו במודע ולאחר דיון להימנע מלהכריז על מדינת ישראל כ"מדינה ריבונית" – וזאת, בין השאר, כדי להימנע מלציין מהם גבולות ריבונותה (ה"קו הירוק" איננו גבולה של מדינת ישראל אלא קו שביתת הנשק של שנת 1949 בין מדינת ישראל ושכנותיה).

 

 

Jerusalem Map

 

 

האם בית המשפט מסוגל להבחין בשקר גס?

"תקיפת שוטר" היא ההאשמה המודבקת אוטומטית למי שהותקף על ידי שוטרים…

צלם מסכנין נעצר והוכה על ידי שוטרים עד שנזקק לאשפוז, בזמן שהפגין נגד המתקפה הישראלית על עזה בקיץ 2014. למרות סרטונים שתיעדו את מעצרו האלים, בית משפט השלום בחיפה החליט להרשיעו בעבירה של תקיפת שוטר.

(כתבה זו בעניין משפטו של יאסר שוואהנה פורסמה ב"שיחה מקומית")

ב-18 ביולי 2014, בעיצומו של המבצע הצבאי הישראלי נגד רצועת עזה, שכלל סדרת מעשי הרג המוניים כנגד אזרחים, קיים "אלחראק אלשבאבי" (תנועת הצעירים) תהלוכת מחאה ארצית בחיפה בקריאה להפסקת הטבח. התהלוכה החלה ברחוב עבאס וצעדה לכיוון ואדי ניסנאס, אלא שהמשטרה חסמה את דרכה והפנתה את הצועדים אל עבר כיכר הבהאים שבמושבה הגרמנית. במקום חיכו להם מבעוד מועד כוחות גדולים של משטרה, כולל בריוני היחידות המיוחדות לדיכוי הפגנות ופרשים רכובים על סוסים, שהקיפו את המפגינים מכל עבר, כלאו אותם בין גדר הגנים הבהאים והרחוב ועצרו באלימות עשרות מפגינים.

אחד המפגינים, יאסר שוואהנה, צלם צעיר מסכנין, הוכה קשה במהלך המעצר, סבל מכאבים וסחרחורות, ועקב כך הובהל על ידי השוטרים עצמם לבית החולים. לאחר יומיים אישפוז שוחרר שוואהנה מבית החולים עם הוראות למנוחה ולהמשך מעקב על ידי רופא מטפל, אך נלקח מייד על ידי המשטרה למעצר. הוא המשיך לסבול מתוצאות הפגיעה, אך לא זכה לטיפול רפואי נאות, גם כשהתעלף במעצר. לאחר ארבעה ימים הורתה שופטת המעצרים על שחרורו, שעוכב ליום לצורך ערעור התביעה. הערעור נדחה ושוואהנה הועבר למעצר בית, שאותו החל בשלושה ימי אישפוז נוספים בבית החולים.

למחרת שחרורו הוגש נגד שוואהנה כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת שוטר והתפרעות. התביעה ביקשה להחזירו למעצר עד תום ההליכים. למזלו השופט קבע כי המשטרה איחרה את הרכבת וכיוון שכבר שוחרר אין מקום להחזירו למעצר. העובדה ששוחרר איפשרה לשוואהנה להתארגן להגן על עצמו תחילה ממעצר הבית ובהמשך כאדם "חופשי על תנאי". עורך הדין מחמוד שאהין הגן עליו בעקשנות מראשית המעצר ובמשך המשפט.

עד יחיד ל"תקיפה"

כאשר נחשף חומר הראיות של התביעה התברר כי קצין בכיר במשטרת חיפה, שפיקד על חלק מהכוחות במקום, הוא שמסר את העדות לפיה שוואהנה תקף אותו כביכול בזמן פיזור ההפגנה. על פי תלונתו של הקצין, כפי שחזר עליה במהל עדותו בבית המשפט, הוא נמצא מאחורי הכוח שכיתר את המפגינים, כאשר שוואהנה חדר בין שרשרת השוטרים, תקף אותו, הפילו על הכביש וחבט בו במשך כמה דקות, עד ששוטרים אחרים הגיעו ועצרו את התוקף. כמו כן טען הקצין כי הוא תפס בידו של שוואהנה בעוד זה מכה בו ואחז בה עד לרגע מעצרו. בשלב מסויים אף טען הקצין כי הוא ניסה להחזיר את שוואהנה אל בין המפגינים.Detention Yaser Shawahne 18 July 2014 b

אזור ההפגנה כולו היה רווי שוטרים וצלמי משטרה, שכמה מהם הוזמנו על ידי התביעה לעדות במהלך המשפט. כמה מהם סיפרו כי בהפגנה היו רעולי פנים וכי חלק מהמפגינים יידו אבנים, בעוד אחרים לא ראו לא רעולי פנים ולא יידוי אבנים, אך אף אחד מהם לא ייחס שום פעילות חריגה לנאשם. אף אחד מעדי התביעה לא דיווח על אירוע בו הותקף הקצין הבכיר, או כל שוטר אחר, בדוחות המפורטים שמילאו מיד לאחר ההפגנה. איש מהם גם לא נזכר באירוע כזה בעדותו בבית המשפט.

צלמי המשטרה צילמו עשרות סרטי וידאו של האירועים מכל זווית אפשרית. למרות זאת לא הובאה כל עדות מצולמת לתקיפה, וגם לא לרעולי פנים או ליידוי אבנים. אחת החוקרות שהעידו מטעם התביעה אף העידה בחקירתה הנגדית בבית המשפט כי היא פנתה במיוחד לכל היחידות שהיו מעורבות באירוע כדי לוודא אם יש עדים לתקיפה עליה דיווח הקצין אך לא העלתה דבר.

עדי ההגנה

ההגנה הביאה מספר עדים שהשתתפו בהפגנה והיו עדים למעצרו של שוואהנה. הם העידו כיצד השוטרים פשטו על המפגינים שנמצאו על המדרכה וגררו עימם את שוואהנה אל הכביש, שם הופל והוכה.

בזמן ההכנות למשפט שוואהנה פרסם ברשתות החברתיות בקשת עזרה באיתור תמונות וסרטים שיבהירו את נסיבות מעצרו. חברים עזרו לא לגלות סרט שפורסם באתר "ערב 48" בו רואים בברור כיצד נעצר והוכה. צלם הסרט, העיתונאי עלי מוואסי, העיד מטעם ההגנה והסרט הוגש כחלק מחומר הראיות.

מה זו התפרעות?

בשלב הסיכומים התרכז התובע דווקא בהוכחת ההאשמה בהתפרעות. הוא הציג סרטון נוסף שצילם הצלם המשטרתי, סרטון שהיה בחומר הראיות אך לא הוצג עדיין בפני בית המשפט. בסרטון זה נראה בברור מעצרו של שוואהנה: כיצד הוא נלקח על ידי השוטרים מבין קבוצת המפגינים שעל המדרכה, בניגוד לגרסת הקצין שלכאורה הותקף. אותו קצין נראה בסרטון מסתובב בשלווה מאחורי שרשרת השוטרים.

בבואו לבסס באמצעות סרטון זה את אשמת ההתפרעות, סיכם התובע: "ובכן אנו רואים בברור את הנאשם, הוא עוטה כפייה הוא מניף דגל, הוא שר. כלאמר הוא בהחלט משתתף בהתפרעות." הכפייה, אגב, היתה על הצוואר, לא מכסה את הפנים.

הסנגור בסיכומיו טען כי גרסת הקצין המתלונן הינה בלתי סבירה בעליל. גם אם היו הקצין ושוואהנה לבדם בשטח קשה לדמיין את שוואהנה הצנום והחולני מכה בקצין החסון והמיומן בעוד זה שוכב על הכביש בחוסר אונים ואוחז בידו… קשה עוד יותר להאמין כי אף אחד ממאות השוטרים שהיו במקום לא היה רואה תקיפה כזאת, באם אכן היתה מתרחשת, ולא היה מתערב מיידית לעזרת הקצין, שכזכור העיד כי התקיפה נמשכה מספר דקות.

הכרעת הדין – זיכוי והרשעה

ב-16 בינואר 2018, שלוש וחצי שנים לאחר ההפגנה בה הוכה, ניתן פסק הדין בבית משפט השלום בחיפה.

בהחלטתה זיכתה השופטת אורית קנטור את שוואהנה מאשמת ההתפרעות. היא ציינה כי מלבד ההאשמתו בתקיפת שוטר לא הובאה כל ראיה לכך שהוא באופן אישי התפרע. היא ציינה שגם אם היה על הכביש בשלב מסויים של ההפגנה, כאשר הכביש היה חסום ממילא על ידי מפגינים ושוטרים רבים, אין בכך כדי לבסס את עבירת ההתפרעות.

לעומת זאת החליטה השופטת להאמין לדברי הקצין המתלונן ולהרשיע את שוואהנה בעבירה של תקיפת שוטר.

בנמקה את ההרשעה בבית המשפט (את ההחלטה הכתובה לא ראיתי), התעלמה השופטת מהשאלות שהעלה הסנגור בדבר אי הסבירות שהאירועים אכן התרחשו כפי שתיאר אותם הקצין אך לא נמצאו להם כל עדים נוספים. היא גם התעלמה מהסרטונים שהציגו הן ההגנה והן התביעה והראו נסיבות שונות לחלוטין של מעצר שוואהנה.

במקום זה התמקדה השופטת בסתירות שבין דברי הנאשם ועדי ההגנה בתיאורי ההפגנה בשאלות משניות שאינן קשורות לגופו של עניין: מתי הצטרף שוואהנה להפגנה? האם נשא עימו מצלמה? היא התעלמה מטענת הסנגור כי בהתחשב בעובדה שחלפו כשלוש שנים מאז ההפגנה ועד שהעדויות נשמעו קשה לצפות מהעדים לזכור את האירועים בפרטיהם. השופטת אף ציינה שלא סביר ששוואהנה, אותו תיארה ללא שום ביסוס בראיות התביעה או ההגנה כ"צלם מוכר בציבור הערבי", לא בא לצלם את ההפגנה.

גם בתיאור שמסרו עדי ההגנה בדבר המכות שקיבל שוואהנה מהשוטרים בזמן מעצרו מצאה השופטת הוכחה כנגד הנאשם: חלק מהם דיברו על בעיטות שחטף וחלק על אגרופים… אכן, הוכחה מוצקת לכך שתקף את הקצין.

הטיעונים לעונש נדחו ל-26 ביוני, לאחר קבלת תסקיר שרות המבחן.

בסרטון הבא ניתן לראות את מעצרו של יאסר שוואהנה:

המאבק לשחרור המשוררת דארין טאטור חזר לבית המשפט

(הכתבה הבאה פורסמה ב"שיחה מקומית". כל התמונות באדיבות אורן זיו מ"אקטיבסטילס")

השקט התקשורתי בחודשים האחרונים יכול היה להטעות אותכם לחשוב כי משפט דארין טאטור כבר הסתיים… אולי אפילו שחררו אותה? כמה כבר יכולה המדינה להתעלל במשוררת בעבור שיר אחד ושני סטטוסים בפייסבוק?

ובכן, השקט מטעה. שנתיים וחודשיים לאחר מעצרה באוקטובר 2015, משפט המשוררת נמשך בעצלתיים בבית המשפט בנצרת וסופו עדיין לא נראה בעין. ביום שני, ה-4 בדצמבר 2017, שופט המעצרים דחה שוב את בקשתה להשתחרר ממעצר הבית שהוטל עליה "עד לסיום ההליכים המשפטיים".

עדות חדשה לעניין "השהיד הבא"

ב-27 באפריל הסתיימה שמיעת העדים והשופטת הקציבה לכל אחד מהצדדים 45 יום להגשת סיכומים בכתב. התביעה ביקשה דחייה ולבסוף הגישה את סיכומיה בסוף יוני.

בזמן העבודה על סיכומי ההגנה גילה הצוות במשרדה של עו"ד גבי לסקי ראיה חשובה הנוגעת לאחד הסעיפים העיקריים בכתב האישום, פרסום תמונת פרופיל עליה נכתב "אני השהיד הבא" (בזכר גם במקור בערבית). למעשה נראה כי פרסום משפט זה הוא שגרם מלכתחילה למעצר הלילי המבוהל המשוררת, מאחר ש"המודיעין המשטרתי" פירש זאת כהכרזת כוונה לבצע תקיפה. רק לאחר המעצר חיפשו החוקרים בפייסבוק של המשוררת ומצאו את שאר הפרסומים נושא כתב האישום.

I am the next martyr

אני השהיד הבא – מודעת אבל ולא הסתה – תאריך הפרסום יולי 2014 – תמונה מתוך הפייסבוק

טאטור הסבירה בחקירותיה במשטרה ובעדותה בבית המשפט כי היא, יחד עם רבים אחרים, שיתפו תמונת פרופיל זו במחאה על הרג חפים מפשע, למשל לאחר שריפת הנער מוחמד אבו ח'דיר בירושלים ביולי 2014 ורצח ח'יר חמדאן על ידי שוטרים בכפר כנא בנובמבר אותה שנה.

התובעת טוענת בסיכומיה כי טאטור שיקרה לגבי תאריך פרסום תמונה זו וכי המצאות התמונה בטלפון של טאטור כקובץ בעל תאריך סמוך למעצרה מוכיח כי זה היה מועד פרסומה. מומחה המחשבים המשטרתי שנשאל בעדותו האם בדק מתי לראשונה פירסמה טאטור את התמונה אמר שלא ידוע לו האם יש דרך לבדוק זאת.

והנה הסתבר לסנגורים כי ניתן למצוא את התמונה בדף הפייסבוק של טאטור, כאשר פיסבוק עצמה מציגה בברור את תאריך פרסומה לראשונה ביולי 2014, כפי שטענה. מעבר לכך, פרסום התמונה במסגרת המחאות על רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר מלמד גם על ההקשר שבו משתמשת טאטור במילה שהיד, כ"חלל" או "קורבן" ולא כתוקף, נושא שעמד במרכז חלק גדול מהדיונים במשפט.

עדות לעניין האכיפה המפלה

מראשית המשפט טענה ההגנה כי מעצרה ומשפטה של טאטור מהווים אכיפה מפלה, בעוד שרבים אחרים שפרסמו דברים חמורים בהרבה לא נחקרו ולא נשפטו. במיוחד נטען כי יחס המשטרה והפרקליטות מוטה כנגד הציבור הערבי. הדברים ברורים כשמש לכל מי שבוחן אובייקטיבית את תוכן הפרסומים, אולם באווירה השוררת בבתי המשפט בישראל, הרואה בכל ערבי המוחה כנגד השלטון סיכון בטחוני, טענה זו קשה להוכחה ותמיד ניתן לטעון כי לכול פרסום יש נסיבות מיוחדות הנלקחות בחשבון.

IMG-2017 11 20-handmade gift from Dareen to Gaby

דארין והסנגוריות: מימין הייא אבו ורדה, משמאל גבי לסקי. דארין הכינה מתנה מלאכת יד למגינותיה

והנה, ראה זה פלא, נפלה לידי ההגנה הזדמנות פז לחזק את טיעונה כאשר שרת התרבות, מירי רגב, היא ולא אחרת, פרסמה על עמוד הפייסבוק שלה את אותו סרטון עצמו שטאטור נאשמת בפרסומו ובו היא מקריאה את השיר "התנגדו בני עמי, התנגדו להם". השרה עשתה זאת כתגובה על הצגת הסרטון במסגרת הקראת הפרוטוקולים ממשפט טאטור בערב מחאה שנערך בתאטרון יפו ב-30 באוגוסט. כאן כבר אין מדובר בהשוואה בין פרסומים שונים אלא באותו סרטון עצמו. התרגום הקלוקל לעברית שהוסיפה השרה, כמו גם השאלה "היכן לדעתכם הוקרן הסרטון הבא?" שנוספה ככותרת, אין בהם כדי לשנות את חומרת הפרסום, אם היתה כזאת מלכתחילה.

פרט חשוב נוסף הוא הקף הפרסום. בכתב האישום מוזכר כי מספר ימים לאחר מעצר טאטור נספרו כבר 153 צפיות בסרטון (חלק מהם צפיות החוקרים עצמם). התביעה בסיכומים מדבר על "הפוטנציאל העצום" לחשיפה של פרסומי טאטור באינטרנט. לעומת זאת אותו סרטון עצמו זכה לעשרות אלפי צפיות בדף הפייסבוק של רגב. למרבה הפלא השרה לא נעצרה ולא נחקרה וככל הנראה אף לא התבקשה להסיר את הסרטון המסוכן.

ראיה שנדחתה וראיות שהתקבלו

עו"ד לסקי הגישה בקשה לבית המשפט להוסיף לתיק את שתי הראיות החדשות: צילום מהפיסבוק של טאטור ובו תאריך פרסום הכיתוב "אני השהיד הבא" והסרטון מדף הפייסבוק של מירי רגב. ניתן היה לצפות כי ראיות כאלו יתווספו בקלות כמסמכים נוספים לתיק המלא ממילא בצילומי מסך וקבצי מחשב.

אלא שבתיק זה מנהלת התביעה מלחמת התשה על כל פרט ופרט, ולאחר משא ומתן ממושך נקבעה ל-15 בנובמבר ישיבה נוספת של המשפט לדון בקבילות הראיות החדשות. התובעת דרשה לחקור את מי שצילם את התמונה מדף הפייסבוק של טאטור כתנאי להגשתה. מי שיכול היה להיחקר היו טאטור עצמה או עורכת הדין שייצגה אותה בישיבה, הייא אבו ורדה. לבסוף החליט צוות ההגנה לא להסכים לחקירה כזאת, שעלולה לפתוח פתח לתביעה להעלאת נושאים נוספים, ולוותר בלית ברירה על הגשת העדות החשובה.

לגבי הסרטון מעמוד הפייסבוק של רגב נקטה התביעה קו אחר. היא מוכנה להגשת הסרטון כראיה אם יורשה גם לתביעה להגיש סרטונים אחרים מדף הפייסבוק של רגב בו היא מסיתה כנגד טאטור וכנגד המגינים עליה. משום מה פתאום התאפשר להגיש סרטונים מפייסבוק בלי צורך בחקירת עדים. כנראה שהתביעה השתכנעה שההסתה של רגב נגד טאטור תשפיע על השופטת יותר מהטיעון המשפטי של אכיפה מפלה.

סיכומים בעל פה אחרי הסיכומים בכתב

התובעת ניצלה את הדיון בראיות הנוספות למחטף נוסף. כשהעדויות התקרבו לסיומן ביקשה התובעת שהסיכומים יהיו בעל פה, בעוד שהסניגורים עמדו על זכותם לסכם בכתב. כאשר נענתה השופטת לבקשת הסניגורים לסכם בכתב, ביקשה התובעת כי ינתן לה אפשרות להגיב לסיכומי ההגנה. היא נמקה זאת בכך כי במהלך סיכומים בעל פה היא יכולה לקטוע את דברי הסנגורית, מה שלא יתאפשר במהלך סיכומים בכתב. השופטת התעלמה מבקשה לא שגרתית זו.

כעת, בשל הראיות הנוספות, קבעה השופטת סבב נוסף של סיכומים בעל-פה שיישמעו ב-28 בדצמבר, לאחר הגשת הסיכומים בכתב.

המאבק על מעצר הבית

בינתיים חלפו כבר יותר משנתיים מאז מעצרה של טאטור. גם כאשר הורשתה, החל מה-22 במאי, לצאת מביתה בשעות היום, נקבע כי עליה להיות מלווה בכל זמן על ידי "מפקח" שיחתום על ערבות ויאושר על ידי בית המשפט. משימתם העיקרית של המפקחות והמפקחים הינה להשגיח שלטאטור לא תהיה כל גישה לאינטרנט. בתנאים כאלו מובן כי אינה יכולה לעבוד או לחיות חיים נורמאליים.

IMG-2017 11 20-full courtroom

הדיון על הבקשה לביטול מעצר הבית – האולם הקטן היה מלא בתומכי המשוררת

בדרך כלל תנאי המעצר מוקלים עם חלוף הזמן בהסכמת התביעה, אולם במקרה של טאטור ממשיכה התביעה וטוענת בדבר המסוכנות המדומיינת של המשוררת ומתנגדת לכל הקלה. עם חלוף שנתיים מאז מעצרה של טאטור, ולנוכח התמשכות המשפט שעדיין לא נקבע מועד לסיומו, הגישה לסקי בקשה לביטול מעצר הבית. הבקשה נידונה ב-20 בנובמבר בפני השופט נעמן אידיריס, זה שהורה לפני שנתיים על מעצר טאטור עד לתום ההליכים המשפטיים. האולם היה מלא חברים שבאו לתמוך בדארין, מקווים שהפגנת התמיכה תעזור למערכת להתעשת ולשים קץ להתעללות חסרת ההיגיון. התובעת חזרה בדיון על התנגדותה לכל הקלה מבלי שטרחה אפילו לנמק.

השופט דחה את החלטתו ל-4 בדצמבר ב-14:00. כאשר הגענו, כעשרה חברים ובני משפחה, לשמוע את ההחלטה בשעה היעודה, נתן לנו השופט להתייבש באולמו כשעה וחצי בעוד הוא מנהל דיונים מדיונים שונים. לבסוף הוא הואיל בטובו להתפנות להודעה קצרה, שנמשכה פחות מדקה, כי הוא דחה את הבקשה לביטול המעצר. ההחלטה עצמה כבר היתה כתובה קודם לדיון. כדי להראות כי אינו מתעלם מהתמשכות המעצר תקופה כה ארוכה הוא האריך את השעות בהן מותר לטאטור לצא מהבית, שיהיו עתה בין תשע בבוקר לעשר בלילה – אך עדיין רק בלווית מפקח\ת צמוד\ה, מה שאומר שההקלה הינה סמלית בלבד.

שוב נוכחנו קמה קשה למצוא שמץ של צדק או היגיון במערכת המשפט הישראלית. למרות זאת מיהרנו לפנות לעורכות הדין: על ההחלטה הזאת חייבים לערער ומיד.

ביתו של תושב עארה בסכנת הריסה בגלל כביש שלא ייבנה

איומי ההריסה מסעירים את הציבור בעארה ובאזור

(הכתבה שלהלן פורסמה ב"שיחה מקומית")

בראשית השנה, כשעמד על הפרק "פינוי עמונה", הורה נתניהו למשטרת ישראל לפתוח במבצא הרס מתוקשר כנג בתי הערבים בתוך הקו הירוק. יריית הפתיחה היתה בקלנסאווה, ב-10 בינואר, שם "כבשה" המשטרה במפתיע את הכפר והרסה 11 בתים שבנו התושבים על אדמתם הפרטית, למרות שההליכים לגביהם רק החלו וצווי ההריסה היו צפויים להיות מעוכבים על ידי בית המשפט. ההריסה הסיטונאית הזעיקה את הציבור הערבי בכל רחבי הארץ כיוון שבהעדר תוכניות מתאר ובשל היחס העויין של רשויות התכנון עשרות אלפי משפחות מתגוררות בבתים תחת איום הריסה. כבר למחרת ההריסות בקלנסווה, ב-11.1, התקיימה שביתה כללית בישובים הערביים מהנגב ועד הגליל. ביום שישי ה-13.1 התקיימה הפגנה המונית בקלנסווה ובו במקום נאסף מהציבור כל הסכום הדרוש לבניית הבתים מחדש.

הצעד השני במסע ההריסה היה באום אלחיראן שבנגב, שהפכה לסמל של מדיניות גזענית בשל ההחלטה הבוטה לפנות את תושבי היישוב הערבים כדי להקים במקום יישוב ליהודים. בליל ה-18 בינואר פשטה המשטרה על הכפר והרסה 15 מבנים. הכוחות ש"איבטחו" את מבצע ההריסה גם ירו למוות במורה יעקוב אבו אל-קיעאן, שפינה במכוניתו ציוד מביתו שעמד לההרס, תוך שהם מאשימים אותו בניסיון לבצא "פיגוע".

התגובה החריפה ביותר לגל ההריסות ולרצח אבו אל-קיעאן באה דווקא בעארה-ערערה. ועדת המעקב של הציבור הערבי קראה להפגנת מחאה ארצית בשבת ה-21.1. אלפים רבים נענו לקריאה להפגין ובהמשך התעמתו רבים מהצעירים עם אנשי הכוחות המיוחדים לפיזור הפגנות שהציבה המשטרה.

מבחינת הצעירים בעארה ובערערה המחאה נגד ההריסות לא היתה רק סולידאריות עם אנשי קלנסווה ואום אלחיראן אלא גם הגנה על הבתים הרבים המאויימים בהריסה ביישוב ומאבק על זכותם לבנות בית כדי לגור בו. צווי הריסה חדשים והתעקשותם של התביעה ורשויות התכנון למצות את ההליכים נגד התושבים במקום לחפש פתרונות תכנוניים מאיימים להצית שוב את האזור סביב הנושא הרגיש של הריסת בתים.

אוהלי המחאה הינם צורת מאבק אופיינית לציבור הפלסטיני בתוך הקו הירוק, עוד הרבה לפני תנועת האוהלים שפשטה בישראל ב-2011. חלק גדול מהאוהלים מוקמים במסגרת המאבק להגנה על בתים שנמצאים בסכנת הריסה. כאן המחאה אינה רק סמלית אלה נועדה להפגין נוכחות מתמדת בבתים המאויימים, מתוך תקווה כי הלחץ הציבורי ירתיע מפני הריסה כוחנית ויגביר את הסיכויים להסדרה חוקית של הבנייה. לפני כ-15 שנה, במסגרת תנועת "תעאיוש", השתתפנו בתורנות שינה בבית בסכנת הריסה בעארה. הבית ניצל. בינואר 2005 הפך אוהל מחאה נגד הריסות הבתים בחליסה שבחיפה למוקד חיי השכונה למשך שבועיים, שבסיומם חתמנו עם העיריה על הסכם שימנע הריסות בשכונה.  אחר כך התנקמו בנו והרסו את בית משפחת בושקאר שנמצא מחוץ לשכונה.

Ara protest tent in Jazmawi house

אוהל המחאה בקומת הקרקע של הבית שבסכנת הריסה – "להגן על הבית"

ביום שישי ה-18.11 נסענו לביקור סולידאריות בביתו של עבדאללה ג'זמאווי בעארה, בית בשלבי בניה מתקדמים שהפך ל"אוהל מחאה" לאחר שהוצא לו צו הריסה תקף לחודשיים, שעלול להיות מבוצע עד ה-22 בדצמבר.

הריסה בכל מחיר

בעל הבית מסביר לנו את הרקע המשפטי לצו ההריסה. הסיבה הישירה שנתנו רשויות התכנון בבית המשפט מדוע אין אפשרות לתת רישיון לבית הינה שהוא ממוקם על מסלול של כביש מתוכנן. אלא שעל מסלול אותו "כביש" פנימי עצמו נמצאים עוד 14 בתים, שרובם נמצאים שם זמן רב לפני ש"תוכנן" הכביש. האם יהרסו שכונה שלמה כדי לבנות את הכביש? נציגי המדינה מודים שאין כוונה כזאת. בינתיים כבר מתוכנן כביש במסלול חלופי שלא יצריך להרוס בתים – אך הכביש שעתיד להיעלם מהתכנית משמש תרוץ נוח כדי לקדם את מדיניות ההריסה בכל מחיר ומכל סיבה.

הסיבה התכנונית העמוקה יותר שהופכת בניה ברשיון למשימה בלתי אפשרית היא העדר תכנית מתאר. התושבים מדברים בהתמרמרות על חריש וקציר, שתי ערים שבהם מקדם משרד השיכון בניה ומסוגל לתכנן ולאשר תוך שנים ספורות בניית עשרות אלפי יחידות דיור. בעארה, ערערה ושאר הישובים הערבים באזור נאבקים על קידום התוכניות בית אחר בית, אוהל מחאה אחר אוהל מחאה.

Abdallah Jazmawi

עבדאללה ג'זמאווי – חבר מועצת עארה-ערערה. בנה את הבית כדי לעזור לבן שמתחתן. בינתיים הזוג הצעיר יגור עם ההורים

עבדאללה מספר כיצד, כאשר אוחדו עארה וערערה למועצה מקומית אחת, סופחה למעשה עארה למועצת ערערה על תושביה ובתיה אך ללא אדמותיה. כך איבדו התושבים בהחלטה ביורוקרטית אחת כל יכולת השפעה על עתודת הקרקע שנועדה להבטיח את עתיד הדורות הבאים. מאז החל מאבק סיזיפי להרחבת שטח הבנייה המותר.

המועצה המקומית תומכת בהרחבת תוכנית המתאר וכמוה גם ועדת התכנון המקומית אך סמכויותיהן מקוצצות על ידי גורמי התכנון הארציים. בינתיים מוצאים התושבים תמיכה בועד העממי הפעיל מאוד של עארה-ערערה ובהתגייסות הציבור המקומי ונציגי הציבור הערבי במישור הארצי. הם מקווים כי הנוכחות המתמדת באוהל והפיכתו למוקד התעניינות ציבורית יעצרו את ההריסות גם הפעם.

בית או מלון יוקרה?

כשאני מספר כי בכוונתי לכתוב ל"שיחה מקומית" מציע לי עבדאללה לראיין גם שכן נוסף, מואנס ווישאחי. מואנס החל לבנות בית בעארה לפני כ-20 שנה. ב-2000 הוצא לבית צו הריסה בטענה שהוא מחוץ לשטח הבניה המתוכנן של העיירה. מואנס מספר על אוהל המחאה שהיה בביתו, על ההריסה שנמנעה ועל קנסות בסך 300,000 שקל שכבר שילם במהלך 17 שנה של מאבק משפטי, שלא לדבר על ההוצאות המשפטיות, אובדן ימי עבודה והחיים בחרדה בצל איום מתמיד.

Muenes Wishahi profile

מואנס ווישאחי: המדינה דורשת 700 שקל עבור כל לילה שלן בבית שבנה במו ידיו על אדמתו הפרטית… מה זה, מלון יוקרה?

בינתיים ביתו של מואנס כבר נכלל בתוכנית המתאר המופקדת של עארה-ערערה והוא צפוי לקבל רישיון בקרוב. כמתנת פרידה לכבוד חנוכת הבית ביקשו נציגי המדינה מבית משפט השלום בחדרה להטיל על המשפחה קנס בסך שמונה מליון ומאה אלף ש"ח! החישוב מתבסס, לדבריו, על הטענה כי על כל יום שבו שהו בבית ה"לא חוקי" יש לקנוס אותם ב-700 שקל. אגב, גם לפי חישוב זה הסכום הנדרש מוגזם. היתרה נובעת כנראה מהפרשי ריבית והצמדה ופיצוי על עגמת הנפש שנגרמה למתכנני האפרטהייד מכך שבית ערבי נוסף יקבל לבסוף רישיון.

חיפה או עארה?

התושבים מפרשים את התנהגות רשויות התכנון כהתעמרות מכוונת, חלק מיחסה של מדינת ישראל אל אזרחיה הערבים הפלסטינים כאוייב שיש למרר את חייו ולקוות שיבחר להסתלק. בינתיים, גם כאשר לא הורסים, גובה המדינה סכומי עתק בתור קנסות והטלים שחלים למעשה רק על הציבור הערבי ומהווים גורם נוסף ל"חלוקה מחדש" של משאבים – דווקא נגד האוכלוסייה שגם ככה מוחלשת כלכלית ומופלית לרעה בהשקעות בתשתית ובחינוך כמו גם באפשרויות לעבודה.

עבדאללה מלווה אותנו אל הרכב אותו השארנו ברחוב מתחת לשכונה. כאן עובר הגבול, הוא מסביר לנו, בהצביעו על הרחוב המתפתל בין בתי עארה. מכאן ולמטה הסמכות התכנונית בידי עארה. מה שמעל הכביש כפוף מבחינה תכנונית לחיפה. זה שורש הבעיה. הבעיה אמורה להיפתר עם הרחבת גבולות תחום הבנייה של עארה, אך בינתיים "השליטה החיפאית" מהווה מכשיר להתעללות בתושבים.

Above the street it is Haifa

,רחוב בעארה: הבתים שבתמונה,  כל אלה שמעל הרחוב נמצאים בתחום התכנון של חיפה. אפרטהייד תיכנוני

הגענו לכאן בנסיעה של כ-50 קילומטר מחיפה ואנו מתקשים לתפוס מה לה לחיפה ולתכנון שכונה זו של עארה. מה שבטוח זה שהמצור והחנק על היישובים הערבים, בהעדר שליטה תכנונית במרחב שסביבם, הם מהרעות החולות של הגישה הקולוניאליסטית לשליטה במרחב.

 

 

האם מירי רגב תיעצר באשמת הסתה?

(הקטע הבא פורסם ב"שיחה מקומית" ב-4.9.2017)

הצלחה אחת יש כבר למירי רגב כשרת התרבות – לקדם את השירה מאמנות איזוטרית המעניינת רק יודעות ויודעי דבר ולהכניסה למרכז השיח הציבורי. במשך שבועיים העלתה רגב לכותרות את ערב הסולידריות עם המשוררת העצורה דארין טאטור שהתקיים בתיאטרון יפו בשבוע שעבר, עד שדאגתם העיקרית של המארגנים היתה היכן להכיל את כל האנשים שיבואו.

 

אלא שהשרה רודפת הלייקים לא הסתפקה בפרסום האירוע שאירגנו אחרים וחשקה גם בקצת תשומת לב לעצמה. לכן מיהרה ופירסמה אתמול (ראשון), כמה ימים אחרי אירוע התמיכה, חידון בעמוד הפיסבוק שלה, תוך שהיא משתפת את הסרטון עם השיר שבשלו נעצרה ונשפטת טאטור, מתחת לשאלה: "היכן לדעתך הסרטון הזה הוקרן?"

 

"טריוויאלי," ענה לה אחד השולפים המהירים, "בעמוד הפיסבוק שלך!"

מירי רגב מסתבכת

כמו התביעה במשפטה של טאטור, גם רגב מנסה לשכנע כי פרסום הסרטון עם השיר הקורא להיאבק בכיבוש הינו עבירה חמורה שמסכנת את בטחון מדינת ישראל. כזכור, טאטור נגררה באישון לילה מביתה ונמצאת כבר שנתיים במאסר ומעצר בית באשמה ששיתפה את הסרטון בפומבי והוא אף זכה, כפי שטורחת התביעה לציין ברוב פאתוס בכתב האישום, ל-153 צפיות!!!The film - violent scenes - already 57 k views

 

בשעת כתיבת דברים אלו חלף יום משיתוף הסרטון בידי מירי רגב וכבר נרשמו לו יותר מ-62 אלף צפיות בעמוד שלה. אין ספק שאם נסכים שקודם היה מדובר בסכנה בטחונית חמורה למדינת ישראל הרי שהנזק שהביאה למדינה מירי רגב גדול מאות מונים. מי שמייחל לשחרור פלסטין לא יכול אלא לצפות, אחרי השיתוף הנמהר של רגב, לנפילת הציונות כפרי בשל.

טיעוני ההגנה

אני כבר מנסה לדמיין את טיעוני ההגנה במשפט "מדינת ישראל נגד מירי רגב", שאולי יומחז בתיטרון יפו בעוד שנה או שנתיים (הרי טחנות הצדק, וגם מגיני חופש הביטוי, טוחנים לאט).

 

היא תטען כי הוסיפה כיתובים בעברית המעידים כי אין מדובר בסרטון הסתה אלא בחידון. אלא שטיעון זה לא יתקבל על התביעה והשופטת שיטענו כי חלק מהצופים אינם יודעים עברית וכי הם עלולים להינות מהסרטון ומהשיר בנוסח המקורי.

 

אם מירי רגב תמצא סניגור טוב המכיר את רזי המשפט הישראלי הוא יסביר כי אומנם הסרטון עלול לעודד ערבים להיאבק נגד הכיבוש, וזה אמנם יכול להיזקף לחובתה. אבל, יסביר הסנגור, פרסומו בקרב הציבור שלה מסית יהודים לשנאה לערבים ולשמאל, וזה, במסגרת החוק המקובל במדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה חיובית שנזקפת לזכותה ומתקזזת עם ההסתה השלילית.

Lost in translation

מירי רגב כבר פנתה למפכ"ל המשטרה כדי שיחקור את מארגני האירוע ביפו ואת הנהלת התיאטרון שהסכימה להשכיר את האולם. אולם בחפזונה בפרסום השיר היא עלולה להבעיר את חמתם של המשטרה ורשויות התביעה דווקא נגד עצמה… ולא רק בגלל הטיעון המגוכך כי השיר מכיל הסתה.Regev inciting against that Yaffa theater - profile only

במשך שנתיים מנהלות המשטרה והפרקליטות מאבק איתנים נגד יפי הנפש בעולם כולו על כבודו של השוטר המתרגם כאיקון תרבותי. מי אמר ששוטר אינו ראוי לתרגם שירה? התביעה דבקה בעמדתה עד לסיכומים כי יש להעדיף את תרגום השוטר וכי ההבדל הגדול בין התרגומים מוכיח כי המתרגם המקצועי מוטה פוליטית.

מארגני האירוע ביפו נזהרו שלא לפגוע בכבוד המשטרה והציגו באופן אובייקטיבי את שני התרגומים, של השוטר בשארה ושל המתרגם מטעם ההגנה דר. יוני מנדל, זה לצד זה על המסך.

גברת רגב, תוך זלזול מוחלט באותן רשויות שהיא פונה לעזרתן, זרקה לפח את התרגום הרשמי שמאחוריו עומדת מדינת ישראל וסיפקה תרגום חובבני ונמהר שמשם מה קרוב ברוב נקודות המחלוקת לתרגום "המוטה פוליטית" של המתרגם השמאלני. האם התקופה שעברה במשרד התרבות וההתחככות המתמדת ביפי הנפש הביאו להידבקותה של רגב בנגיף השמאלני? ומי כאן מבזה את סמלי המדינה ואת הרשויות?

נקמת המשטרה?

קטנים הסיכויים שמירי רגב תיגרר מביתה באישון לילה, למרות התקדימים…

אך אם בעובריכם ברחוב תראו אותה נגררת פרועת שיער ואזוקה אל הניידת, בבקשה, אל תסיקו מכך בהכרח כי היא נאשמת בהסתה. יתכן בהחלט כי זהו עוד מעצר נקמני של משטרת ישראל באשמת פגיעה בכבוד המשטרה.

ובאותו עניין

אינני נוהג לעשות פרסומת, אולם מומלץ בחום לצפות בסרטון המונולוג המבריק של אסף הראל בעניין ההסתה של רגב נגד טאטור ותיאטרון יפו – ללקק את האצבעות ולשתף!