הזמנה לסור

(כל קשר בין הסיפור הבדיוני שלהלן ובין אנשים או מאורעות אמיתיים הינו מקרי בהחלט.)

הכל מתחיל בצלצול בפעמון שער הברזל שבכניסה לחצר הבית. זהו פעמון חדש. לפניו, במשך יותר מעשרים שנה, היה שער הברזל ללא פעמון ומי שבא לבקר היה צריך לדפוק בחוזקה על השער או להרים קול צעקה. השער הותקן בשבת, בשיא ימי האינתפאדה השניה. כבר בבוקרו הראשון ניצבו מאחוריו שוטרים שרצו לקחת אותי לתחנה. קשה לתאר כמה טובה ההרגשה לדבר עם השוטרים מאחורי סורגים כשהמפתח נמצא אצלי.

אלא שבביקורים נוספים, ב-2004 וב-2018, "התעצלו" השוטרים לדפוק על השער ולחכות לתשובה, טיפסו מעל השער או הגדר ולא הבחנתי בהם אלא כאשר דפקו על הדלתות והציצו מחלונות הבית. בביקורם האחרון באפריל 2021 הגדילו לעשות ושברו את מנעול השער. כאשר בא סוף סוף החשמלאי להתקין את הפעמון תהיתי אם בביקורם הבא יואילו השוטרים לצלצל בו.

אתמול בערב, כאמור, נשמע צלצול הפעמון. שני השוטרים מאחורי השער הודיעו לי כי באו למסור לי הזמנה לשיחה עם מפקד משטרת חיפה. הם שאלו אם הם יכולים להכנס. השבתי בשלילה. בעודם ברחוב מאחורי השער הנעול מילאו טופס נייר בכתב יד וצילמו אותו במחשב הטאבלט. לבסוף מסרו לי את הנייר שנשא את הכותרת המודפסת "הזמנה לסור למשטרה" ונפרדו לשלום. אחרי כמה דקות נשמע צלצול נוסף. מפקד התחנה אינו פנוי מחר ב-10 בבוקר. האם אוכל לבוא ב-11? האם יש צורך שישנו את הכתוב בהזמנה?

למרות שעבדתי אתמול עד ארבע לפנות בוקר, ולמרות שלא כיוונתי שעון, התעוררתי בעשר ועשרים נחוש בדעתי לא לאחר יותר מכמה דקות לפגישה. הכנתי שקית ניילון ובה משקפיים, ההזמנה, אישור רפואי על מספר מחלות ותרופות שעלי לקחת, קלסר עם נייר לכתיבה ועט. את הטלפון השארתי בבית ושכחתי לקחת את מספר הטלפון של עורכת הדין שאיתה התייעצתי ושביקשה שאתקשר אליה באם יחליטו לעצור אותי. את הדרך הקצרה לתחנה עשיתי ברגל.

בכניסה לתחנת המשטרה ישבו שני שוטרים שבדקו את המבקשים להיכנס. הם הסתכלו בהזמנה באי אמון ובהערכה: "שיחה עם מפקד תחנה". הם התקשרו לשאול באם מצפים לביקורי ואז הורו לי "תעלה לקומה רביעית ותפנה ימינה". ביציאה מהמעלית בקושי הספקתי לפנות ימינה כאשר הופיע מולי "בלש" באזרחי, פנה אלי בשמי והורה לי לפנות שמאלה ולשבת במסדרון, שם ניצבו כמה כיסאות ליד החלון, עד ש"משה" יתפנה.

בקושי הספקתי לשבת כאשר הבלש פנה אלי ושאל: "מה אתם מתכננים לשבת?". "מי אתה?" שאלתי. "אתה מכיר  אותי מההפגנות", ענה. נזכרתי. לפני מספר שנים ראיתי אדם ממתין במקום ההפגנה. שאלתי אותו אם גם הוא בא להפגנה. הוא צחק ואמר שהוא שוטר. ניסה לפתוח בשיחה. אמרתי לו שאם הוא שוטר, עליו להמתין בצד השני של הכביש, שם מרכזת המשטרה את כוחותיה.

"האם מה שמתוכנן לשבת זה משהו חריג, או הפגנה כמו שאתם עושים תמיד?", חזר לשאול. "אני לא חבר שלך," עניתי, "אני מוזמן לשיחה עם מפקד התחנה". "אל תדאג, גם אני אהיה שם," ביטל את הניסיון להמעיט לכאורה מערכו.

בינתיים עבר שוטר במדים ולפני שנכנס בדלת הזכוכית הנעולה לאגף שלידינו זרק כמה מילות ברכה ל"שלמה", הבלש שליווה אותי. עכשיו ידעתי את שמו וניסיתי לחרוט את פניו בזכרוני, כדי להינע מאי נעימות פעם נוספת. אני מאוד גרוע בזיכרון פרצופים, אבל משהו בסוף נקלט.

"איפה בני אורון", שאלתי, הפעם לוקח את היזמה לשיחה, "הוא כבר לא כאן?". בני אורון היה נוהג גם הוא לבוא באזרחית להפגנות, והופתע, כמעט נעלב, כאשר פעם הזמין אותי למשרדו בתחנה ולא היכרתי אותו. "לא, אני ממלא את מקומו, עכשיו אני אחראי על ההפגנות בחיפה," ענה.

ההתמודדות בין שני אנשים שנמצאים ביחד עם מטרות מנוגדות יכולה ללבוש אופי של התגוששות, כל דבר שבין האבקות חופשית לבין משחק שחמט. הוא ניסה להמשיך ולדון בפעילות המתוכננת בשבת, וכאשר לא שיתפתי פעולה הרגיש צורך לחיזוק מעמדו, או להדגיש את חולשתי. "אל תשכח מה היה לפני שנתיים", אמר. כיוון שהוא דיבר עד כה על הפגנות, ניסיתי לחשוב איזה הפגנות היו לפני שנתיים. לא הבנתי למה התכוון, ושאלתי. "המשטרה הייתה אצלך בבית. זה לא היה נעים ", אמר.

"אה," אמרתי, "אבל זה היה השב"כ, לא המשטרה", ניסיתי לחזור ולהנמיך את האיום המרומז. "השב"כ מזמין אותנו ואנו עושים את החיפוש. על פי חוק," אמר. "אני יכול לגרום להם לעשות זאת שוב".

כאן הבחנתי בהזדמנות. מזמן דמיינתי את עצמי שואל את השאלה הזאת, אך לא נמצאו לי נסיבות מתאימות. "באמת," אמרתי לו, "השוטרים שבאו אלי השתוללו בבית. איך זה עובד? האם השב"כ מורה לכם איזה דרגת השתוללות דרושה בזמן החיפוש?"

"לא!", הכחיש נמרצות. לא היה ברור לי באם ה"לא" נועד להכחיש את העובדה שהשוטרים השתוללו או את ההנחה כי השוטרים הם רק פיונים בשרות השב"כ. "היית צריך לראות איך אנחנו עושים חיפושים אצל עבריינים," ניסה להחזיר את כבוד השוטרים ואת הטון המאיים.

"דווקא בחיפוש אצלי הייתה ממש השתוללות," חזרתי לנושא האהוב עלי בשיחות עם שוטרים – ההתנהגות הבלתי חוקית של המשטרה. "זרקו את הבגדים והספרים על הרצפה ודרכו עליהם". "זורקים, לא דורכים," ניסה להחזיר את כבודו המקצועי, "לדרוך זה לא מקובל".

לבסוף הופיע קצין במדים כהים, תג בולט שעל חזהו זיהה אותו כ"משה" (את שם המשפחה שכחתי), והורה לנו להיכנס לאגף עליו נכתב "לשכת מת"ח". ניחשתי שזאת לשכת מפקד התחנה וחשבתי כמה טיפשי הנוהג להמציא לכל דבר ראשי תיבות. "משה" נראה צעיר למדי, ותהיתי אם יתכן שהוא המפקד. כמובן שטעיתי. בלשכה המרווחת שבקצה המסדרון המתין קצין מבוגר יותר בחולצה משטרתית כחולה. על התג שעל חזהו היה כתוב גם כן "משה", בכתב קטן יותר. את שם המשפחה התקשתי לקרוא. לאחר מכן שאלתי והוא זיהה עצמו כ"משה פורן", מפקד התחנה. שלושה כיסאות ניצבו מול השולחן המשרדי שלו, והוא הזמין אותנו לשבת. "משה" הצעיר התיישב לידי ושלמה נשאר לעמוד בצד תוך שהוא נועץ בי מבטים עצבניים.

– "אתה עומד בראש הארגון?", שאל אותי מפקד התחנה.

– "איזה אירגון?" שאלתי.

– ח'יראק.

– לא.

– אתה עומד בראש הסניף המקומי?

-לא

-אתה חבר בח'יראק?

-אין דבר כזה חברות בחראק.

-איזו פעילות מתוכננת בשבת?

-לא יודע.

-איך אתה בא להפגנות? אני רואה אותך בכל ההפגנות.

-אני רואה הזמנה, כמו שאתם רואים, אז אני בא.

-טוב, אם אתה רוצה לשחק אותה ככה… אז עם מי אנחנו יכולים לדבר בח'יראק? אני מכיר רק אותך.

-אני לא מוסמך לתת לכם שמות של אנשים בחראק. אתם במילא עוקבים אחרי כל מה שנעשה בעיר, אז אתם בוודאי יודעים הכל.

-אנחנו לא עוקבים אחריך. אפילו אינני יודע היכן אתה גר.

אני מאמין בתקשורת חיובית, ברוב המקרים, גם עם המשטרה. זה לא אומר לנדב אינפורמציה, גם בשיחה עניינית, כי, גם ללא האזהרה הפורמלית, "כל מה שתאמר יכול לשמש כנגדך". אבל ברוב המקרים עדיף לשני הצדדים להימנע מעימות או לפחות לצמצם את מידת החיכוך. משטרת חיפה רצתה להעביר מסר לחראק. ביקשתי את המסר בכתב, והסכמתי גם לשמוע בעל פה מה המסר שהם רוצים להעביר. ביקשתי רשות להוציא עט ונייר ולרשום את מה שנאמר.

המפקד הסביר שבאינטרנט התפרסמו קריאות להפגנה בשבת במושבה הגרמנית. הוא הוסיף שבדרך כלל הם אינם מתנגדים להפגנות "שלכם", אבל הפעם המצב שונה. אלו אירועי החג של החגים וברחוב תהיה כמות גדולה של אנשים, יהודים וערבים. אם תהיה הפגנה ואם יונפו דגלי פלסטין הוא צופה שתהיה הפרעה לסדר, ובתור אחראי על הסדר בחיפה הוא מתכוון למנוע זאת. הוא ציין במפורש מספר פעמים כי ימנע הנפת דגלי פלסטין, אפילו דגל אחד, ואם מישהו ינסה להניף דגל הוא יעצר מיד.

המפקד הציע אלטרנטיבות להפגנה המתוכננת. החראק יכול להציב דוכן במושבה הגרמנית בעת החגיגות ולחלק "חומר הסברה נגד הכיבוש". כאן הוא הרגיש כנראה כי הגזים והוסיף: "למרות שגם עם זה יש לי בעיה", ובכל מקרה הבהיר כי אסור בשום פנים כי מעל דוכן ההסברה יוצב דגל פלסטין. לחליפין יכול החראק לקיים את ההפגנה במקום סמוך, למשל ברחוב המגינים, כמו שאישרו הפגנה במקום בשבת שעברה. שלמה מצידו אף ניסה לטעון כי החראק מתכוון בכל מקרה להקים דוכן הסברה בשבת ולא לקיים הפגנה (כנראה ניסה להושיט לי "סולם לרדת מהעץ"), אך המפקד אמר כי ראה באינטרנט "כל מיני הזמנות, כאלו ואחרות".

בהמשך הסביר המפקד כי, כמובן, ביכולתנו לפנות לבית המשפט כנגד החלטתו לאסור את ההפגנה. הוא הזכיר כי בעבר כבר היו לו התנגשויות רבות בבית המשפט עם רג'א זעאתרה (שהיה מזכיר סניף חד"ש בחיפה) ואף ציין כי ברוב המקרים בית המשפט תמך בזעאתרה כנגדו. באם בית המשפט יקבע כי יש זכות לקיים את ההפגנה, נאנח, "אגייס לשם כך כוחות…" סיים בלא לפרט.

את המכתב המפרט את עמדת המשטרה לא קיבלתי. נאמר לי כי היועצת המשפטית נמצאת בבית המשפט וכי המכתב יהיה מוכן לכשתחזור במהלך היום. הבטיחו שיתקשרו אלי כדי שאבוא לקחת את המכתב ולבקשתם השארתי להם מספר טלפון.

לאחר הדיאלוג המתוח בפתיחה, השיחה התנהלה בצורה עניינית. בעיקרו המפקד הסביר ואני רשמתי מה שהספקתי. כהרגלי מיעטתי בדיבור, שומע ולא מנדב אינפורמציה. היה חשוב למפקד להראות שכל מעשיו הם במסגרת החוק ולמען שמירת הסדר הציבורי. היה חשוב לו גם להסביר שבדרך כלל הם מגינים על חופש הדיבור ואינם מתנגדים להפגנות אלחראק.

לבסוף שגיתי בחטא הרהב, לא התאפקתי, והזכרתי לו שאני לימדתי את בורובסקי (מפקד משטרת חיפה לשעבר) כיצד נותנים רישיון להפגנה. אני התכוונתי לאירוע ספציפי מ-1986, כאשר הגשתי בקשה לרישוי להפגנה נגד הכיבוש שתצעד ברחובות הדר, ובורובסקי, אז קצין צעיר, לא ידע באיזה טפסים מדובר. מתשובתו של המפקד נראה שהוא הבין זאת בהקשר רחב יותר, כאשר ציין שאכן היום ברור כי לא לכל הפגנה צריך לבקש אישור מראש.

במהלך כל השיחה עם המפקד נמשכה ההתגוששות הטעונה ביני לבין שלמה. כאשר ניסה לשאול אותי דבר מה, חזרתי ושאלתי אותו: "מי אתה? אפילו איני יודע מה שמך." הפעם הוא הזדהה בשמו המלא, "שלמה דרומי". רשמתי לעצמי ניצחון נקודתי.

"משה" הצעיר, שישב לצידי, הבחין בחשיבות שייחסתי לזיהויו של שלמה בשמו המלא. "אני שמי כך וכך, אמר, והצביע בגאווה על התג שעל חזהו". הרגשתי שאני פוגע בו אבל I couldn’t care less.

פעמים רבות היה שלמה נועץ בי מבטים מזרי אימה. אמרתי לו "לפי המבט נראה שבא לך להרביץ". "אתה פוגע בי," אמר, "להרביץ זה לא מקצועי." בשלב מסויים, כאשר נראה לו כי אני מרים את האף יתר על המידה בפני השוטרים, אף טרח לציין בפני עמיתיו כי לפני שנתיים, כאשר עשו חיפוש בביתי, הם "הראו לי" ו"השתיקו אותי כמו שצריך." היה נדמה לי שהאחרים הסתכלו בו במבוכה.

כאשר הציעו לי לבוא בהמשך היום לקחת את המכתב מהתחנה, קפץ על ההזדמנות והציע: "אולי אתה מעדיף שאני אביא את המכתב אליך הביתה ותזמין אותי לכוס קפה?". "לא, אני מעדיף לבוא לתחנה". "הוא אינו רוצה שאכנס לביתו", ניסה להקניט. "תביא צו חיפוש ותיכנס", עניתי.

לבסוף ליווה אותי שלמה אל המעלית, לחץ עבורי על קומה "1" ועבור עצמו על קומה "2". גם במעלית אינסטינקט הבלש שבו לא ידע מנוחה. "מה אתה עושה? מה עשית קודם?" שאל. "מה אתה עשית קודם?" שאלתי. "שום דבר", ענה. "גם אני".

בדרכי הביתה רציתי להיכנס לבית של חברים קרובים שניצב בצד הדרך. הרגשתי שאני זקוק לקצת אינטראקציה אנושית אמיתית. מצאתי שהם הגביהו את החומה והתקינו שער חדש. ניסיתי לדפוק על השער ולצעוק את שמם, אך לא נראה שמישהו שומע. אולי מתישהו גם הם יתקינו פעמון.

(דף מיומני, חיפה, 14 בדצמבר 2022)