דילוג לתוכן

"מראות קשים" – בין שתי ערים

מרץ 10, 2023

(המאמר שלהלן פורסם היום, 9 במרץ 2023, במדור הדעות של הארץ, תחת הכותרת "גם בחיפה הסובלנית המשטרה משתוללת. מה לכם כי תלינו?". את הכותרות, כידוע, לא אנחנו כותבים, אלא העורך. אגב, זה המאמר הראשון שלי שמתפרסם ב"הארץ".)

בשבוע שעבר, לנוכח המחאה המתגברת, נפסקו החיבוקים והנמר המשטרתי חשף את שיניו מול המפגינים בתל-אביב. רימוני הלם בכינון ישיר לתוך ההמון, מכת"זית, מפגינים שהדם מכסה את פניהם. בהחלט מראות קשים. משום מה, מה שעורר את תשומת לבי במיוחד היה דווקא מאמרו של יהושע (ג'וש) בריינר ב"הארץ" שהסביר, מפיו של קצין במשטרה, כי "ברימוני הלם משתמשים אך ורק במקרים קיצוניים של אלימות קשה של מפגינים כלפי כוחות משטרה… רימוני הלם זה כלי אלים מאוד וגם מסוכן מאוד, ולא משתמשים בו נגד מפגינים באמצע תל אביב שלכל היותר חוסמים כבישים או פורצים מחסומים." בריינר מזכיר גם כי לפי נוהלי המשטרה "השימוש בפרשים, במכת"זיות וברימוני הלם נעשה כשהפרת הסדר עולה ל'מדרג ג', שהגדרתו 'הפרת סדר תוך התנגדות אלימה כלפי כוחות המשטרה או הציבור באופן העלול לגרום לחבלות בגוף ולנזק לרכוש'" וכי "את רימון ההלם יש לזרוק במרחק של לפחות מטר אחד ממפירי הסדר".

המראות עצמם החזירו אותי לאירועי מאי 2021 בעירי השלווה, סמל ה"דו קיום" והסובלנות, חיפה. בראשית מאי אותה שנה היו כל העיניים נשואות אל מאבקם של תושבי שכונת שייח ג'ראח נגד פינויים מבתיהם, ואל המאבק נגד שינוי הסטטוס קוו במסגד אלאקצא. בראשית אותו החודש המאבק בפועל היה כמעט רק בירושלים עצמה. חראק חיפה, יחד עם תנועות פלסטיניות אחרות, הזמין להפגנה ב"כיכר האסיר" במושבה הגרמנית ב-9 במאי. כמאתיים מפגינים התכנסו בכיכר ולאחר זמן מה ירדו לכביש, שהיה חסום בלאו הכי על ידי המשטרה, וניסו לצעוד במעלה השדרה.

המשטרה לא ניסתה אפילו לבלום את המפגינים, אלא בחרה לתקוף מיד במטחים של רימוני הלם לתוך ריכוזי המפגינים. רבים נפגעו מפגיעות ישירות, והשוטרים החלו במרדף למעצר מפגינים תוך שהם מכים רבים ממי שנלכדו. מתחי ההלם והמרדפים ברחבי השדרה נמשכו שעות ונגמרו בעשרות עצורים ופצועים. בין הפצועים היו גם בת זוגי, איריס, שנפגעה מרימון הלם בכף רגלה, וחברי יורם ששוטר שעצר אותו כופף את אצבעו בחוזקה עד שנשברה. מיותר לציין כי קודם להתקפת המשטרה לא היה בהפגנה שום סממן של אלימות או סכנה לפגיעה בגוף או ברכוש.

תמונות המפגין שנפגע בראשו מרימון הלם הזכירו לי גם את מראהו של שכני וידידי שאדי בושקאר, שעמד בשולי הכביש בוואדי נסנאס ב-13 במאי, בקרבת בית דודתו. הוא היה מטרה נוחה לשוטר שפגע בו בכינון ישיר ממרחק קצר לתוך פניו. מעוצמת הפגיעה נעקרה עינו של שאדי ממקומה והוא איבד לחלוטין את כושר הראיה בה, בעוד עצמות הפנים והלסת התרסקו. עד היום הוא סובל מטראומה, לרבות טראומה נפשית, ומכאבים קשים, עובר ניתוחים רבים לשיקום ונקבעה לו נכות גבוהה. מח"ש, כמצופה, סגרה את התיק באופן תמוה, ועורך הדין של שאדי, אלבר נחאס, מגיש ערעור על סגירת התיק. כמובן שתמונתו של שאדי לא פורסמה בעיתונות הישראלית והפגיעה בו לא היתה בגדר חדשות.

המשטרה תוקפת הפגנה פלסטינית בעיר התחתית בחיפה, 18 במאי 2018. זה נגמר בעשרות עצורים ופצועים.

מבחינת אמצעים לדיכוי הפגנות, מאי 2021 בחיפה לא היה אירוע חסר תקדים. אני נזכר גם בשוכרי מחאמיד מפרדיס שהשתתף ב-2013 בהפגנה שחסמה כבישים במושבה הגרמנית נגד "תכנית פראוור" לנישול ערביי הנגב. המכת"זית כיוונה את זרם המים היישר אל בטנו, קורעת את אבריו הפנימיים. הוא הגיע לבית חולים על סף המוות ונזקק לטיפולים ממושכים. עוד יום שקט של דו קיום במסגרת הדמוקרטיה הישראלית, שום דבר שראוי לדיווח חדשותי.

בקיץ 2014, כאשר תנועות מחאה של הצעירים הפלסטינים ערכו תהלוכה נגד הטבח המתמשך בתושבי עזה, המשטרה הביאה פרשים וכוחות יס"מ וכיתרה את המפגינים ב"כיכר אונסק"ו לסובלנות ולשלום". המצור על המפגינים, כשגבם אל גדר הגנים הבהאים הפסטורליים, נמשך שעות, ומדי פעם השוטרים פורצים לתוך הקהל, חוטפים מפגין, מכים ועוצרים אותו. במאי 2018 חזרו מראות דומים בהפגנת סולידאריות עם "תהלוכות השיבה" בעזה, שנערכה במדרחוב בעיר התחתית המתחדשת של חיפה. גם בהפגנות אלו לא היו שום אלימות או נזק לרכוש מצד המפגינים, אך הן הסתיימו בעשרות עצורים ופצועים.

ואם מדברים כבר על מראות קשים וזכרונות מחיפה, גם המראות מחווארה מהשבוע האחרון הזכירו לרבים מאיתנו את הפוגרומים שערך אספסוף גזעני, בחסות המשטרה, בתושבים הערבים בשכונה המעורבת קרית אליעזר במאי 2021. תושבים הותקפו בבתיהם וברחוב ומכוניות נהרסו באופן שיטתי. בכל המקרים של תקיפות נגד ערבים בחיפה לא נעצר איש מהתוקפים. זאת למרות נוכחות שוטרים במקום ולמרות שהתושבים העבירו למשטרה סרטונים רבים ממצלמות האבטחה. תוך זמן קצר כל תיקי החקירה נסגרו.

כל המקרים שהזכרתי מתייחסים לחיפה השקטה, סמל הסובלנות, ולא ליתר הערים המעורבות בהן נאמר בגלוי כי האוכלוסייה הערבית הינה בלתי רצויה, או למרחבי הגליל, המשולש והנגב בהן המשטרה יוצאת להשליט "סדר ומשילות" מטעמים מוצהרים של הצורך לייהד את השטח. וכמובן שכל זה טיפה בים לעומת מה שמתרחש יום יום בשטחים שנכבשו ב-1967.

אינני רוצה להישמע ציני, לכן אסכם ואומר כי יתכן שהמחאה הנוכחית אכן הופכת את ישראל לדמוקרטית יותר, לפחות במובן שתושבי צפון תל אביב והליברלים מההיי-טק יכולים לטעום מעט מהתפריט שמגישה הדמוקרטיה היהודית בשגרה לערבים באשר הם, ליהודים שמעיזים להתערב כאשר פוגעים בערבים, לאתיופים, לחרדים, לפליטים, לתושבי שכונות העוני ולכל מי שלא בא לה בטוב. אולי אפילו יהיה מי שיבין שהגנה על הדמוקרטיה מחייבת קודם כל הגנה על מי שאין לו זכויות.

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: