הערב לא נעצרתי
מזה שנים רבות שאנו מקיימים דיאלוג פורה עם משטרת חיפה בעניין חופש הדיבור וזכות ההפגנה.
בשנות השבעים, כשהשלטונות עדיין האמינו בכוחה של המילה הכתובה, נהגה המשטרה לעצור כל מי שנמצא מחלק כרוז שנחשד כשמאלני או פרו-ערבי. היינו מחלקים כרוזים עם השעון ביד, והיתה לנו הערכה טובה למדי כמה זמן ייקח בכל מקום עד שהמשטרה תגיעה. לפעמים הצלחנו להימלט, ולפעמים לא. לפעמים חיכינו מאחורי הפינה עד שהשוטרים יסתלקו וחזרנו לחלק. אחר כך כבר היו השוטרים עוצרים אותנו ברחוב ומחפשים בכלינו, אולי במקרה ימצאו כרוז לחלוקה.
בקיץ 1983 נהג "הועד נגד המלחמה בלבנון" לקיים משמרת מחאה שבועית במרכז הכרמל ולהחתים את העוברים והשבים על עצומה למען נסיגה ישראלית מיידית מכל שטח לבנון. באותה תקופה כבר קשה היה למצוא מי שיודה שתמך בזמנו במלחמה, והתגובות היו אוהדות ברובן. אך המשטרה החליטה שפעילות זאת, כיוון שהתקיימה ללא שביקשנו רישיון, הינה בלתי חוקית. מידי שבוע נהגו לפזר אותנו ולעצור חלק מהמשתתפים. לאחר מספר חודשים המשטרה התייאשה והפסיקה להפריע למשמרות המחאה שקיימנו. כך הרווחנו, בזכות נכונותנו להיעצר, את זכותנו, וזכות הציבור בכלל, לקיים משמרות מחאה בחיפה.
ב-1986, בעזרת משפחת מר-ח'מיס האגדית, הצלחנו לאסוף מספר עשרות פעילים בחיפה שרצו להפגין נגד הכיבוש. כשפניתי למשטרה לבקש רישיון להפגנה, בורובסקי, שהיה אז, למיטב זכרוני, קצין המבצעים, לא ידע אפילו על קיום טפסים לרישוי הפגנות. ביקשנו לקיים תהלוכה מואדי נסנאס לגן בניימין, והמשטרה סרבה. ההפגנה נקבעה ליום שישי בשתיים בצהריים. באותו יום ב-7:30 בבוקר הגשתי פניה לבג"ץ לחייב את המשטרה לאשר את ההפגנה. הבקשה הועברה לתשובת הפרקליטות, שב-11:30 השיבה שההפגנה תאושר.
ב-1987, עם פרוץ האינתפאדה העממית, הוקם לראשונה בחיפה סניף של תנועת אבנאא אלבלד. לאחר מספר חודשים של פעולות שונות בתמיכה באינתפאדה, נוצרה לראשונה האפשרות להפגנה המונית של הציבור הפלסטיני בעיר. הגשנו רשיון להפגנה שתצעד בשני ראשים מבתי הספר "מותנבי" ו"האורתודוקסי", תתלכד בואדי ניסנאס ותצעד ברחובות הראשיים של הדר עד לעירייה. המשטרה, אחרי הניסיון מהשנה הקודמת, אישרה, וההפגנה צעדה, כולל דגל פלסטין (שהנפתו באותם ימים יכלה לגרום מעצר ממושך, עינויים ועונש מאסר) שציירו כמה מהתלמידים ביוזמתם. פירסמתי בעבר תיאור מפורט של הפגנה זו (כאן, בערבית).
ב-1994, בעקבות הטבח שערך ברוך גולדשטיין בתושבי חברון, והמשך הטבח באותו יום בכדורי צבא הכיבוש, הכריז הציבור הערבי על שלושה ימי שביתת מחאה. במהלך השביתה קיימנו מחאות ופעילויות בואדי נסנאס. הפעילות היתה ספונטאנית, היינו קובעים מקום התכנסות ושם מחליטים מה לעשות ואם לצעוד ולאן לפי תנאי השטח. ביום השלישי החליטו הפעילים להרחיב את המחאה "כך שתראה גם על ידי הציבור היהודי". כשההפגנה עלתה מואדי נסנאס והגיעה למה שהיה אז בניין "סולל בונה", בקצה רחוב ח'ורי, הקיפו אותנו שוטרים ודרשו שנתפזר. לפני שנתפזר, הכרזנו "דקה דומיה" לזכר הנטבחים. המשטרה לא חיכתה לסיום הדקה ותקפה אותנו באלימות רבה. עשרות נעצרו וההתנגשויות בין השוטרים לתושבים נמשכו לתוך הלילה בסימטאות הואדי.
ב-2 באוקטובר 2000, כאשר רצח מפגינים בידי המשטרה הפך לחדשה יומיומית, ועם הגיע הידיעות על רצח ארבעה צעירים בסכנין ועראבה, כולל אסיל עאסלה, שגדל בחיפה ורבים מאיתנו היכרנו אישית, נחסמו הרחובות הראשיים בוואדי, אלג'בל וח'ורי. המשטרה תקפה באכזריות יתרה. לי אישית זה עלה בשתי צלעות שבורות, שלושה שברים בכף היד, שיניים קדמיות שבורות וגוף מלא סימנים אדומים וכחולים. השוטרים בתחנה התלוננו על כך שבחיפה הם לא מורשים לירות על מנת להרוג, שלא כמו השוטרים בנצרת ש"כיף להם".
מאז נמשך הדיאלוג באינסוף הפגנות, ברישיון וללא רישיון, משמרות מחאה, תהלוכות ועצרות שמקיים הציבור הערבי פלסטיני בחיפה. בזמן "מלחמת לבנון השנייה", בקיץ 2006, קימנו משמרת מחאה יומית במרכז הכרמל, בחסות "המהוגנות הבורגנית" של האזור ומרכז העיתונות הבינלאומית (שבאה בהמוניה לסקר את המלחמה ומצאה רק מעט אקשן בחיפה) שנמצא בסמוך. בזמן התקיפות הברבריות נגד עזה, שהחלו בכריסטמס 2008 ונמשכו לתוך 2009, עבר מרכז המחאה לרחוב הערבי – לרחוב אלג'בל. המשטרה כבר התרגלה לקונצפט של הפגנות יומיומיות שנמשכו כשעה מידי יום, אבל יום אחד, כשהחברה החליטו להישאר ולהפגין חצי שעה נוספת, באו השוטרים ועצרו אותי בזעם.
מאז 2012 מאורגנת רוב הפעילות הפטריוטית הפלסטינית בעיר על ידי "חראק חיפה". חיפה מהווה גם מוקד לפעולות מחאה ארציות שמארגנות תנועות המחאה של הצעירים הפלסטינים, כמו ההפגנות נגד תוכנית פראוור לטיהור אתני של הבדואים בנגב, וההפגנות נגד ההתקפה הברברית על תושבי עזה בקיץ 2014. אם המשטרה לא מתערבת, ההפגנות מתפזרות בשקט, אחרי הפרעה טבעית ומתבקשת לתנועה בעיר. כאשר המשטרה בוחרת לדכא את ההפגנות, כל אירוע מסתיים בפצועים ובמעצרים, ובדרך כלל נמשך הרבה יותר מהזמן המתוכנן וההפרעה לשלום הציבור, המפגינים והאחרים, מתרחבת.
ב-2018, כאשר בעזה התקיימו "צעדות השיבה" לעבר גדר המצור, והצבא ירה והרג מאות מפגינים שלא סיכנו איש מלבד את עצמם, התקיימו בחיפה מספר הפגנות מחאה, כולל אחת שחסמה לזמן מה את "רחוב העצמאות" – נתיב התחבורה הראשי בעיר התחתית. לאחר מספר ימים החליטה המשטרה לדכא את המחאה והתנפלה באלימות רבה על כינוס של מפגינים שלא הפריע לאיש במדרחוב בעיר התחתית. כך הפכה המחאה בחיפה לאירוע שסוקר בכל העולם. הגענו למצב האבסורדי שבעזה הכריזו על צעדות השבוע שאחריו כ"יום הזדהות עם תושבי חיפה".
בעקבות רצח איאד אלחלאק, צעיר פלסטיני ממזרח ירושליים שסבל מאוטיזם, ב-30 במאי 2020, בידי שוטרי משמר הגבול, התקיימה בחיפה הפגנת מחאה בשיתוף החראק, שמרבית המשתתפים בה היו ארגוני החברה האזרחית של הפלסטינים בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים ובני משפחותיהם. הנוכחות הגבוהה של ציבור שאינו רגיל בהפגנות, כולל נכים בכיסאות גלגלים, תפסה את המשטרה לא מוכנה, וההפגנה התגלגלה שוב לחסום את "רחוב העצמאות". הפעם המשטרה לא התערבה (וכמובן הכל הסתיים בשלום), אבל מאז היא מגייסת כוחות מתוגברים כל פעם שהחראק קורא להפגנה, ועושה הכל כדי למנוע מהחראק לקיים אפילו תהלוכה שקטה ברחובות צדדיים.
נחישות זו של המשטרה להגביל את חופש ההפגנה בחיפה היתה בין הגורמים שהביאו לפיצוץ הגדול במאי 2021. ב-9 במאי החראק, יחד עם תנועות פלסטיניות אחרות, קרא להפגנה בכיכר האסיר בתמיכה במאבק תושבי שייח' ג'ראח נגד נישולם מבתיהם. עד לאותו יום ההתנגשות היתה בעיקרה בתוך אל-קודס, סביב שייח' ג'ראח והפרובוקציות של המתנחלים במסגד אל-אקצא. להפגנה בחיפה הגיעו כמאתיים איש, וכן, היה ניסיון לצעוד במעלה השדרה הראשית של המושבה הגרמנית. המשטרה לא ניסתה אפילו לבלום את הצעדה אלא התנפלה מייד במטחים צפופים של רימוני הלם, במכות ובמעצרים. ההתנגשות נמשכה שעות ומאז חיפה לא שקטה במשך עשרה ימים. תוך יומיים ההתנגשויות התפשטו בכל הארץ והשאר הוא הסטוריה שעוד תסופר בהרחבה.
ערב עליית ממשלת ה"ימין על ימין" לשלטון והפיכת המשטרה למליצייה של בן-גביר, החליט מפקד משטרת חיפה, סנ"צ חיים אזרד, להיות החלוץ ההולך לפני המחנה ולשנות את כללי המשחק בעיר. החראק קרא להפגנה בכיכר האסיר ב-17 בדצמבר 2022 כנגד העונשים הכבדים שהוטלו על מגיני השכונות הערביות בעיר במאי 2021. ימים ספורים לפני ההפגנה דרש אזרד לשנות את מקום ההפגנה והודיע כי הוא אוסר הנפת דגלי פלסטין. למרות שהחראק החליט (מסיבות שונות) אכן לשנות את מקום ההפגנה למקום שהוצע על ידי המשטרה, זו התנפלה על ההפגנה ועצרה שלושה, בינהם אותי.
בהפגנה הבאה של החראק, שהתקיימה ב-27.1, בעקבות טבח שערכו כוחות הכיבוש בג'נין יום קודם לכן, כבר היה ברור כי בכוונת המשטרה לעצור כל מי שיניף דגל פלסטין. ארבעה (שלושה מפגינים ומפגינה, בינהם אני) שהניפו את הדגל האסור אכן נעצרו. כמו כן נעצר צעיר נוסף שניסה להגן על מפגינה שהותקפה. נעצר גם עורך הדין עדי מנסור מ"עדאלה", שניסה להסביר לשוטרים כי הנפת הדגל הינו חוקית ואינה מהווה עילה למעצר. ההישג שלנו היה שההפגנה נמשכה גם אחרי המעצרים. פעילות ופעילי החראק הכינו מבעוד מועד דגלים בארבעת הצבעים (פסים בצבעי שחור, לבן וירוק ומשולש אדום) – כך שכל צבע ינשא על מקל נפרד. לאחר ויכוח סוער נמנעה המשטרה מלהחרים דגלים אלו, והמשמעות הסמלית של הדגל רק זכתה להדגשת יתר.
בעקבות הטבח שערכו כוחות הכיבוש בנאבלוס אתמול (רביעי ה-22.2), נקבעה להיום הפגנה נוספת בכיכר האסיר. הדגלים ה"מפוצלים" הונפו – אך לא להניף את "הדבר עצמו" היה מתפרש כנסיגה וויתור שלנו על זכות יסוד. במקרה היה לי דגל בכיס, כך שהוצאתי אותו ונשאתי אותו בידיי, ללא מקל. בכוונה עמדתי לפני המפגינים, בכיוון המשטרה, כך שאם יבואו לעצור אותי לא יהיה זה בקרב ההמון ולא תיגרם מהומה שעלולה להסתיים במכות ומעצרים מרובים. תוך זמן קצר הגיע אזרד בראש אנשיו, שהיו צופים בנו מצידה השני של השדרה. הוא הורה לי להוריד את הדגל, ועניתי לו שאין לא סמכות להורות על כך. מיד חטף בחוזקה את הדגל מידי. שוטרים אחזו בי משני צדדי בעוד שחלק מהמפגינים ניסו לאחוז בי מאחור. פחדתי למצוא עצמי בלב תחרות משיכת חבל, כשאני בתפקיד החבל. לפתע אמר אזרד, "אם תרים עוד פעם דגל, נעצור אותך", והוא ואנשיו חזרו לצידו השני של הכביש.
לעומת הניסיון של שתי ההפגנות הקודמות שהסתיימו במעצר, חגגנו ניצחון קטן במאבק הארוך למען חופש הביטוי בחיפה. את הערב שתכננתי לבלות במשטרה ניצלתי לכתיבת פוסט זה.
חיפה החופשית 
Trackbacks & Pingbacks