תמונה עם דגל פלסטין

יש לי רומן מתמשך עם דגל פלסטין. היכרתי אותו בתחילת שנות השמונים, כאשר הופיע פתאום בהפגנות יום האדמה ב"משולש העמידה האיתנה", סכנין עראבה ודיר חנא. תחילה ראיתי אותו מונף מעל ראשי הגבעות, מחוץ לתהלוכה הרשמית, אחר-כך נישא על ידי מפגינים, ולבסוף מתנופף בגאון באקט תיאטרלי בידי רוכבי סוסים אצילים. כשהדגלים בשחור, לבן וירוק, עם המשולש האדום, מתנופפים בשמי הגליל, נישאים בידי האנשים בתהלוכה אינסופית ומתנוססים על ראשי הגבעות הירוקות, אפשר לעצום עיניים לרגע ולחשוב שאין כיבוש ואין קולוניאליזם, שהאדמה והאנשים חופשיים, כפי שנולדו מטבעם וכפי שהיו מאז ומתמיד.

הרומן נמשך גם כשהדגל הוצא מחוץ לחוק, אך המשיך להתנוסס על עמודי החשמל, ובגוש של תנועת אבנא אלבלד בהפגנות יום האדמה, למרות התקפות מצד ה"סדרנים" בהפגנות, ולמרות העינויים הקשים והמאסרים שהיו צפויים למי שהניף את הדגל, או נחשד בהנפתו, אם נפל לידי המשטרה.

זכורה לי הפגנה אחת בתל-אביב, בשנת 1993, כאשר הנפת הדגל הפכה ל"חוקית"(*) בעקבות הסכמי אוסלו. הגעתי להפגנה עם בני, נור, אז בן 6 בערך, שנשא עימו דגל פלסטין על מוט. ידיד, פעיל חד"ש, שעד אז התנגדה להנפת הדגל, ביקש לקבל את הדגל כדי להניפו. אמרתי לו שהדגל אינו שלי אלא של נור, ואיני יכול לקחת אותו ממנו. לבסוף, כפשרה, הוא נשא את נור עם הדגל על כתפיו.

דגל פלסטין נישא בהפגנה ב"משולש יום האדמה", בתקופה שבה נושאיו נרדפו על ידי המשטרה, כנראה ב-1989

היו מי שטענו כי משבטלה הסכנה בהנפת הדגל איבדה פעולה זו את משמעותה המשחררת, הקוראת תיגר על המשטר. חברים התלוננו על כך כי היום גם פוליטיקאים אופורטוניסטים, ואפילו סוכנים של השלטון, מניפים את הדגל כדי לכסות את ערוותם. מעולם לא הסכמתי עם טיעונים אלו, והרומן שלי עם הדגל נמשך ואף התעצם. לשיטתי, המהפכנים הניפו את הדגל בתנאים קשים כדי להפוך אותו לנחלת הכלל. שמחתי מאוד כשהדגלים קישטו שוב את גבעות הגליל, שמחתי לראות אותם בידי ילדים וזקנים, שמחתי לדעת שכבר לא צריכים קבוצה קטנה של בחורות ובחורים אמיצים שיסכנו את שלומם וחרותם כדי להבטיח שהדגל לא ישכח.

בהמשך, מהפגנה להפגנה, הופיע הדגל בעוד ועוד מקומות ברחבי המולדת הכבושה. בחיפה דגלי פלסטין הפכו לחלק טבעי מנוף ההפגנות, עד שקשה לתאר פעילות פוליטית פלסטינית בעיר בלעדיהם. כאשר עצורים מנהליים שובתי רעב הוחזקו בבתי חולים שונים, והפעילים ארגנו משמרות מחאה מול בתי החולים כדי לחזק את ידיהם ולתבוע את שחרורם, ראיתי בהנפתם של דגלי פלסטין ביישובים שבהם לא התנוססו קודם מעולם הישג סמלי בפני עצמו (כאן קישור בערבית).

עוד קודם שנכנסה הממשלה החדשה לתפקידה, יזם מפקד משטרת חיפה מדיניות חדשה של מניעת הנפת דגלי פלסטין. ערב הפגנה שארגן חראק חיפה במושבה הגרמנית ב-17 בדצמבר, הפגנת תמיכה באסירים שנעצרו בעקבות התארגנות התושבים הערבים בעיר להגנה על בתיהם מול פורעים גזענים במאי 2021, הוזמנתי לשיחה עם המפקד, שהודיע לי כי מי שינסה להרים דגל בהפגנה יעצר. לבסוף הנפתי דגל בהפגנה ונעצרתי מיד, עם עוד שני מפגינים.

היום, יום חמישי ה-26 בינואר, ביצעו שלטונות הכיבוש טבח בתושבי ג'נין והאזור. 9 תושבים נרצחו בג'נין, ביניהם אישה בת 61. תושב פלסטיני נוסף נרצח בא-ראם ליד רמאללה. שמחתי לשמוע שחד"ש מארגנת הפגנת מחאה נגד הטבח בכיכר אמיל חביבי שבמרכז ואדי ניסנאס. כשהגעתי, באיחור מה, להפגנה ראיתי דגל פלסטין מונף בידי חבר הכנסת עופר כסיף, כאשר קבוצה גדולה של שוטרים בראשות המפקד דורשת ממנו להוריד את הדגל ועוצרת מפגין אחר, שניסה לטעון כי הנפת הדגל אינה מהווה עבירה.

החבר עופר עמד על שלו מול השוטרים, הדגל נשאר נישא בידיו והשוטרים נסוגו. לאחר זמן ראיתי שהחבר התעייף והניח את קצהו התחתון של מקל הדגל על הרצפה. ביקשתי ממנו את הדגל והנפתי אותו בגאווה, כפי שאתם יכולים לראות בתמונה המצורפת.

עבר זמן מה עד שהושטרים הבחינו במתרחש וכוח גדול של המשטרה, תחת פיקודו האישי של המפקד, הגיע כדי לשים קץ ומייד לסכנה החמורה לשלמותה ובטחונה של המדינה ולשלום הציבור. תחת איומים במעצר מיידי החזרתי את הדגל לחבר הכנסת כסיף, ששב והניף אותו מעל ראשי המפגינים.

למחר מתוכננת שוב הפגנה של החראק במושבה הגרמנית, גם היא נגד הטבח בג'נין. התנהגות המשטרה היום בהפגנת חד"ש מראה שהמשטרה נחושה בדעתה לכפות בחיפה סדר כהלכתו מבית המדרש של כהנא.

אין כמו אהבה אסורה כדי להחיות כל פעם מחדש את קיסמה של הרומנטיקה.

—

הערה: לפי מיטב ידיעתי החוק שאסר על הנפת הדגל לא שונה, אלא שניתנה הוראה מהיועץ המשפטי לממשלה שלא לרדוף באופן גורף את מניפי הדגלים. למרות ההוראה, המשטרה לא פסקה מעולם לחלוטין מנוהג פסול זה, למשל בירושלים או בבאר שבע.