זהבה גלאון משתמשת בתמונות החללים הפלסטינים ומשפחותיהם בתעמולת הבחירות למען רוצחיהם

כמו בסרט מצויר שנע fast forward, הדמויות רצות במהירות ומחליפות עמדות ממערכת בחירות למערכת בחירות, עד שנדמה שראינו כבר את כל הצרופים האפשריים. וכך הספיקו כבר כל הצרופים האפשריים של הפוליטיקה הישראלית להוכיח תוך זמן קצר ש… למעשה אין הבדל בינהם. הספקנו לראות גם כל הרכב אפשרי של המפלגות הערביות, מאוחדות או מפוצלות, באופוזיציה או בממשלה. רוב המצביעים הערבים, שהם המצביעים האכפתיים ביותר, שיש להם הכי הרבה מה להפסיד בבחירות, הגיעו כבר למסקנה כי ההפסד הגדול ביותר הוא בעצם ההשתתפות בבחירות כאלו, בהן התוצאה ידועה מראש אך ההשתתפות נותנת לגיטימציה למערכת הפוליטית הישראלית ולמשטר הגזעני.

ממציאי הדמוקרטיה הייצוגית כבר הסבירו כי "אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן", ולכן המציאו שיטה שבה מספיק לרמות את רוב האנשים פעם בארבע או חמש שנים. אלא שזה נהיה קשה יותר כשצריך לחזור ולרמות אותם שוב ושוב מידי שנה. לאחר שסבלנו מהתנהלותה העקובה מדם של "ממשלת השינוי" בשנה וחצי האחרונות, נהיה קשה לשכנע כל מי שחי במציאות לתמוך בממשלה כזאת או בכל מפלגה שעלולה לתמוך בה במישרין או בעקיפין. מנהיגת מרץ, זהבה גלאון מצאה מפלט מהקושי להתמודד עם המציאות במעבר לעולם הפנטזיה.

גלאון פרסמה פוסט בעמוד הפייסבוק שלה ב-1 באוקטובר, בתאריך בו הציבור הערבי פלסטיני ציין את זכר החללים שנרצחו על ידי משטרת ישראל באינתפאדה השניה (שנת 2000), ובו תמונה של בני משפחות החללים, ובעיקר אימהותיהם, נושאים את תמונות הבנים שנרצחו. בכיתוב שהתלווה לפוסט שיחזרה גלאון דברים שאמרה באותו בוקר באירוע "שבת תרבות" בטירה. אולם כדי להפוך את התמונה האנושית הכואבת לתעמולת בחירות היתה צריכה גלאון להשכיח מקוראיה את המציאות ולבנות תמונת עולם דמיונית משלה…

ראשית, גלאון מנסה לתאר את אירועי האינתפאדה ככאב משותף, כאשר היא כותבת על "הפצע שנפער בלב החברה הישראלית". בכך היא מנסה להעלים את העובדה שהאלימות הרצחנית שהפעילה המשטרה אינה אלא הקצה החד של קרחון המשטר הקולוניאליסטי הגזעני, שמרץ שותפה בו מעצם היותה מפלגה ציונית שנועדה לשמר את משטר העליונות הלבנה, והיתה שותפה ברבות ממשלותיו.

שנית, כדי להסיר את האחריות הפוליטית מהטבח במפגינים ב-2000, גלאון מתייחסת לאירועים כבעיה של שוטרים עם "יד קלה על ההדק". לא במקרה, היא מנסה להשכיח מאיתנו את אחריותה הישירה של ממשלת ברק ,שנבחר ב-1999 בסיוע פעיל של מרץ ושל כל מפלגות הכנסת הערביות. ממשלה זו, בל נשכח, היא שהכינה צלפים מבעוד מועד ואימנה אותם לירות אש חיה במפגינים ערבים.

תלונתה של גלאון כי הפצע של אוקטובר 2000 "עדיין מדמם, בעיקר בשל העובדה שאף אחד מהשוטרים לא הועמד לדין", רק מעצימה את השקר וההתנערות מאחריות. (יעני, כולנו "אמריקה", חיי שחורים חשובים וכיוצא בזה…). הציבור הערבי פלסטיני הסיק את המסקנות והחרים את הבחירות לראשות הממשלה בפברואר 2001, בה התמודד ברק מול שרון. התגובה הבריאה של הבוחרים, "לא נצביע למי שיורה בנו", הביאה לנפילתו של ברק, למרות ניסיונות ההפחדה מ"עליית הימין הקיצוני". מרץ, לעומת זאת, המשיכה לתמוך בברק גם לאחר שהיה אחראי לרצח המפגינים באוקטובר ולאינסוף מעשי רצח נוספים במסגרת דיכוי האינתפאדה.

מעבר לכך, מרץ ניסתה שוב לשקם את הקריירה הפוליטית של ברק, כאשר הלכה איתו ברשימה אחת תחת השם "המחנה הדמוקרטי" בבחירות לכנסת בספטמבר 2019. כמה ציניות צריך כדי לדבר על השוטרים שלא נענשו ולהשתמש בתמונות החללים כאשר האחראי הישיר והראשי לרצח הוא עבורך ממנהיגי "האלטרנטיבה" שאת מוכרת לציבור?

כל זה ועדיין לא הגענו לשקר הגדול ביותר… מצג השווא כאילו מרץ מייצגת אלטרנטיבה לסדר הקיים, וכאילו השתתפות המצביעים הערבים פלסטינים, (כמובן המיעוט שקיבל זכות בחירה, לא הרוב הפלסטיני בין הים לירדן), בבחירות ובממשלה ציונית עתידית יביאו את השינוי המיוחל! גלאון תוקפת את "ראש הממשלה בעבר והנאשם בהווה" ומבטיחה שעליית אחוז האצבעה בקרב הערבים "יבטיח 61 עם מרצ, ויאפשר למחנה הדמוקרטי להקים ממשלה בישראל". שום מילה על הממשלה הנוכחית בישראל, שמרץ, "לגמרי במקרה", שותפה בה, ממשלה שנתמכה, בצורה זו או אחרת, על ידי רבים מנציגי האוכלוסיה הפלסטינית בכנסת, ועל הרצח היומיומי של פלסטינים שהיא מצטיינת בו.

לבסוף היא מציעה למצביעים הערבים חזון פנטסטי באמת: "מינוי מפכ"ל ערבי" למשטרת ישראל. לא, חס וחלילה, עמדת השפעה וחלוקת המשאבים השמורים ליהודים בלבד במדינה הציונית, אבל יאפשרו לערבים, אם יהיו נאמנים וחרוצים, לירות לעצמם בראש בשרות עצמי.

לשיפוטכם: הפוסט אותו פרסמה זהבה גלאון ב-1.10.2022 מובא להלן במלואו

אחרי 22 שנים, הגיע הזמן שחיי יהודים וערבים באמת יהיו שווים.

זה מה שאמרתי הבוקר בשבת תרבות במתנ״ס בטירה, בהנחיית עקיבא אלדר.

זאת השנה ה-22 שבה אנחנו מציינים את אירועי אוקטובר, בהם נהרגו 14 אזרחים – 13 ערבים ויהודי אחד. אני זוכרת עד היום את הכאב והכעס שליווה אותנו אז, ואת הפצע שנפער בלב החברה הישראלית. פצע שעדיין מדמם בעיקר בשל העובדה שאף אחד מהשוטרים לא הועמד לדין.

למרבה הצער והכאב, גם אירועי אום אל חיראן מעידים שבשנים שחלפו, מעט מאוד השתנה. בפיקוד העליון של המשטרה עדיין משרתים שוטרים שנגועים בתרבות של טיוח ושקר, אותה ציינו חברי ועדת אור אחרי אירועי אוקטובר 2000. גם היום, היד קלה מדי על ההדק כשמדובר בערבים ובבדואים.

זה רק קצה הקרחון. בכירים במשטרה מתייחסים בשוויון נפש לכלי הנשק המציפים את החברה הערבית, ונכשלים שוב ושוב במניעה ובפענוח של מקרי הרצח – חברי הכנסת הערבים זועקים על כך כבר יותר מעשור.

אבל השנה, אני רוצה להגיד, משהו בכל זאת יכול להשתנות.

אנחנו מוצאים את עצמנו בנקודה של הכרעה: מצב המפה הפוליטית מאפשר לראות באופן ריאלי שותפות אמיתית של מפלגות ערביות בשלטון. אפשר לא רק להעלות על הדעת, אלא גם ממש לקדם את המצב שבו המשטרה הופכת מגוף בטחוני שמפנה את הנשק כלפי האזרחים הערבים, לשירות ציבורי שמעניק בטחון אישי והגנה – לכל אזרח ואזרחית. מתוך שוויון אמיתי בחיי יהודים וערבים.

רק דבר אחד יכול לקדם את השוויון הזה – שוויון גם בהשפעה.

שיעור ההשתפות בהצבעה בקרב החברה הערבית בבחירות האחרונות היה 44.6%. בציבור הכללי, הוא עמד על 67%. גם האי-שוויון הזה הוא תוצאה של הזנחה פושעת ומכוונת, ושל הסתה אנטי דמוקרטית מצד ראש הממשלה לשעבר והנאשם בהווה, בנימין נתניהו. אם כולנו ניקח את גורלנו בידינו נצליח במשימה הגדולה – להביא לשוויון באחוזי ההצבעה בין יהודים וערבים – החיים של כולנו כאן בישראל יכולים להשתנות לבלי היכר. מצב כזה לא רק יבטיח 61 עם מרצ, ויאפשר למחנה הדמוקרטי להקים ממשלה בישראל – הוא גם יאפשר לה לשנות את סדר העדיפויות באופן מהותי, למנות מפכ״ל ערבי ולערוך שינויי עומק במשטרה שיהפכו אותה לגוף מכוון קהילה. מארגון שנוקט באדישות כלפי החיים של אזרחים ערבים, לארגון שמגן עליהם מתוך ערכים של שוויון בחיי אדם.

בעוד חודש יש לנו הזדמנות להפוך את החזון הזה למציאות. אם כל מי שמאמין בשוויון בין יהודים וערבים יצא אל הקלפי ויצביע, אם נגיע אפילו קרוב לשוויון בשיעור ההשתפות של יהודים וערבים בישראל, יהיה לנו את הכוח לשנות, להשפיע – ולהתחיל באיחוי הקרעים של האירועים המדממים מלפני 22 שנה.

מרצ מחויבת לחזון השוויון הזה. ובחודש הקרוב אני מתכוונת לעשות הכל כדי להפוך אותו למציאות.