דילוג לתוכן

לזכר החבר אלי אמינוב: פרידה מלוחם ותיק ועיקש באפרטהייד

אוגוסט 18, 2022

אלי אמינוב 20.4.1939 – 5.8.2022

מאת: עפרה ישועה-ליית

(This article is also available in English)

(המאמר הבא פורסם בחלקו באתר "זו הדרך" ב-14.8.2022)

המחנה הקטן של מתנגדי משטר במדינת ישראל איבד בסוף השבוע שעבר את אחד הקולות הצלולים והחשובים שלו, עם מותו של אלי אמינוב – הוגה, כותב, איש עבודה ופעיל פוליטי שחשיבתו המקורית השפיעה על דורות של אקטיביסטים וכותבים.

אלי נולד בסומייל, כפר ערבי שהפך לשכונת עוני תל אביבית בסוף שנות השלושים, לאב יוצא בוכרה ואם יוצאת פולין. כשהיה בן תשע, עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, נאלצו כל שכניה הערבים של המשפחה, בהם חברי ילדותו, להפוך לפליטים ובתיהם נמסרו לעולים חדשים, אירוע שנחקק היטב בזיכרונו.  בתום שירותו הצבאי עסק בעבודות שונות, ובמהלך חייו היה בין השאר צורף מומחה ובעל בית דפוס. הוא היה מהחברים הותיקים בארגון "מצפן", אליו הצטרף בראשית 1967. חתימתו מתנוססת על המודעה ההיסטורית מקיץ 1967, של פעילים פוליטיים שקראו לישראל לצאת מיד מהשטחים שנכבשו במלחמה ולחתור לפתרון של שלום צודק עם העם הפלסטיני.

ב-1975 עזב אלי את מצפן לטובת ארגון "ברית הפועלים" (המוכר גם כ"אוונגרד", על שם בטאונו התאורטי). ברית הפועלים, שזוהתה עם אידיאולוגיה טרוצקיסטית, אנטי-סטליניסטית, הדגישה באותה תקופה, תקופת המאבק העממי ערב "יום האדמה", את האופי הפלסטיני של המהפכה וכי על הפעילים היהודים להצטרף למאבק הפלסטיני. היא קראה להקמת מדינה סוציאליסטית בפלסטין, הדגישה את הצורך לפרק את המבנה הקולוניאלי שהקימה הציונות כדי לבנות בסיס לחיים משותפים של ערבים ויהודים והתנגדה לקריאה למתן זכות הגדרה עצמית ליהודים בפלסטין – עמדה שאלי נאבק עבורה עוד קודם בדיון הפנימי בתוך מצפן.

אלי לא הסתפק בפעילות למען סיום הכיבוש והתנגדות למיליטריזציה הגוברת של מדינת ישראל אלא ראה צורך בהצגת אלטרנטיבה כוללת והיה מראשוני התומכים בפתרון של מדינה דמוקרטית אחת בכל פלסטין. בשנות התשעים הוא יזם את הקמת "הוועד למען מדינה אחת בכל פלסטין ההיסטורית". עקרונות הוועד, שנוסחו בפשטות על ידי אמינוב וד"ר יהודה קופרמן, כללו דרישה להקמת מדינה אחת, חילונית ודמוקרטית בכל שטח פלסטין; הכרה בזכות כל הפליטים הפלסטינים לשוב לעריהם ולכפריהם; ובחירת אסיפה מכוננת מטעם כלל אוכלוסית פלסטין, ערבים – לרבות הפליטים – ויהודים, שתנסח חוקה דמוקרטית. במדינה זו התשתיות הכלכליות ואמצעי הייצור אמורים להיות נחלת העם כולו כזכות דמוקרטית ומימוש הריבונות.

אלי היה מקורבו של פרופסור ישראל שחק ואחד ממנהלי עזבונו, ביחד עם ד"ר עמנואל פרג'ון. באחרית הדבר שכתב למהדורה העברית של ספרו של שחק "הסטוריה יהודית, דת יהודית, משא של שלושת אלפים שנה" הזכיר כי שחק היה אחד ההוגים הראשונים שהגדירו את ישראל כמדינת אפרטהייד.

במאמרו "'מדינה דו-לאומית' – הבלוף החדש שבא להחליף את בלוף 'שתי המדינות'" שפורסם ב-2013 כתב אמינוב כי "אין פתרון פוליטי מעשי חלופי למדינה אחת, חילונית דמוקרטית, בין הירדן והים". מאמרו האחרון, תחת הכותרת "מ'גאולת קרקע' למשטר אפרטהייד" פורסם בקובץ מלכוד הלאום שיצא השנה בהוצאת ספרי נובמבר. מאמר זה סקר את הדרכים והשיטות שבהן ביצע המפעל הציוני עשרות שנים לפני קום המדינה ובהמשך לאורך שנות קיומה – את נישולם של פלסטינים מאדמותיהם, על מנת לכונן את מדינת הלאום היהודי. את מדינת הלאום הגדיר "ישות מטפיסית מבוססת מוצא", ותיאר כיצד הפכה גזלת האדמות השיטתית לבסיס לכינונה של מערכת חוקי אפרטהייד יהודית-ישראלית, המודגמים במאמר. אמינוב ציין את אפיוניו של האפרטהייד הישראלי לעומת הדרום-אפריקאי. מסקנתו: ללא רפורמה יסודית שתהפוך את ישראל ממדינה מבוססת מוצא אתני ודתי למדינה חילונית דמוקרטית, אין היתכנות לתיקון משטר האפרטהייד . "בסופו של דבר, הקניין הקרקעי של 'הלאום היהודי' הוא הדבק החומרי המחבר בין גזענותה הקולוניאלית של התנועה הציונית וגזענותה הקסנופובית של יהדות ההלכה", כתב.

בשנים האחרונות, למרות הרעה ניכרת במצב בריאותו, הקפיד אלי להתייצב מדי יום ששי בהפגנה למען שכונת שייח' ג'ראח בירושלים ביחד עם ניצה אמינוב, רעייתו לשעבר שהיתה לידידה קרובה ותומכת. הוא טרח לפרסם תגובות קצרות, קולעות ומנוסחות בחריפות, בפייסבוק ובאתרים שונים והתייחס לכל אירוע אקטואלי מטריד בפוליטיקה המקומית. הוא היה איש רעים ובשלן בחסד שיחסר עד מאוד לכל ידידיו ומוקיריו הרבים, לאלה שהכירוהו אישית ולמי שלמדו להעריך את אישיותו דרך כתיבתו ברשת. יהי זכרו ברוך.

* * *

אלי אמינוב מפגין – 2017 – מאתר פייסבוק

עד כאן, מאמרה של עפרה. ברשותכם אוסיף כמה זכרונות משלי.

היכרתי את אלי כשהיה חבר "מצפן מרכסיסטי" בשנות ה-70 בירושלים. אני הצטרפתי ב-1973 לארגון "ברית הפועלים" (שפרש ממצפן ב-1970) וניהלנו ויכוח חד עם מצפן והפלגים השונים שפרשו ממנו. ב-1975 החליט אלי, יחד עם קבוצת חברים אחרים מ"מצפן מרכסיסטי", לעבור ולהצטרף ל"ברית הפועלים".

באותם ימים אלי סיפר לי כיצד הגיע אל הפעילות בשמאל. הוא היה בצעירותו שוטר בילוש במשטרת ירושלים. באותה תקופה אורי אבנרי ו"העולם הזה" ארגנו פעולות מחאה אזרחית נגד הכפיה הדתית, ואלי שלח מכתב תמיכה למארגנים. במקום תשובה מהנמענים למכתב, קיבל הזמנה לחקירה ונזיפה על עמדתו המסוכנת. זה עזר לו  להבין את אופי המשטר שהוא משרת ובהמשך התפטר מהמשטרה והיה לפעיל פוליטי דמוקרטי. המאבק למען הפרדת הדת מהמדינה ונגד התפקיד המרכזי שמשחקת הדת היהודית בהצדקת וביסוס המבנה הגזעני של המשטר בישראל היה תמיד נושא מרכזי עבורו.

באמצע שנות ה-80, ימי פעילות "ועד הסולידאריות עם ביר זית", רב המתנחלים לוינגר קיים הפגנות פרובוקטיביות מול מחנה הפליטים דהיישה הסמוך לבית לחם. תושבי המחנה ביקשו את עזרתנו בקיום הפגנת נגד. אני זוכר כיצד היינו מגיעים מחיפה לביתם של אלי ורעיה במרכז ירושלים, נהנים מהכנסת האורחים הבלתי מוגבלת, לאכול ולהתארגן לפני היציאה להפגנות. משם המשכנו ביחד, כולל הילדים, לדהיישה למשמרת מחאה שהיתה מסתיימת או באירוח ושיחות מקסימות עם הפעילים במחנה הפליטים – או במעצר במשטרת בית לחם. כשיצאנו מהמעצר ידענו להיכן להגיע כדי להתעדכן: הבית של אלי ורעיה.

בהמשך הדרך, בתנועת "אבנא אל-בלד", ערכנו מספר ניסיונות להרחיב את המאבק ולאסוף שותפים פלסטינים, יהודים ובין-לאומיים למאבק למען שיבת הפליטים הפלסטינים והקמת מדינה חילונית ודמוקרטית בכל פלסטין. כך בועידה שנערכה בנצרת ב-1998 ושוב בשתי הועידות שנערכו בחיפה ב-2008 וב-2010. אלי וקבוצות הפעילים שתמיד אסף סביבו היו הכתובת הראשונה כשבאנו לחפש שותפים שנאמנותם לדרך הדמוקרטית הבלתי מתפשרת היתה מעבר לכל ספק.

בעקבות ועידת מינכן למען מדינה דמוקרטית אחת בפלסטין (יולי 2012) יצא קול קורא להתארגנות מתואמת בכל פלסטין (משני צידי הקו הירוק), בגולה הפלסטינית ובקרב תנועת הסולידאריות סביב תוכנית מוסכמת שמגדירה את יסודות הפתרון הדמוקרטי להשבת הזכויות הפלסטיניות ולפתרון בעיית האוכלוסייה המהגרת שהציונות הביאה לפלסטין. אלי וחברי "הוועד למען מדינה אחת בכל פלסטין ההיסטורית" השתתפו בהקמת קבוצת הפעולה שהתארגנה ביפו, והשתתפו בפגישות דיון ותאום בין ההתארגנויות השונות שנערכו ברמאללה.

כחודשיים לפני מותו ביקרתי את אלי בביתו בירושלים. גופו כבר היה שבור כתוצאה ממחלות אך רוחו עוד היתה איתנה ומוחו חריף ואנליטי. העלינו זכרונות מ-50 שנה של מאבק משותף. ניתחנו ביחד את התפתחויות המצב הבינלאומי והסכמנו שהחרפת המשבר של ההגמוניה האימפריאליסטית והמלחמות הבלתי פוסקות שהיא מביאה רק מוכיחים שהפתרון הדמוקרטי שחתרנו אליו כל חיינו הוא לא רק הצודק ביותר אלא גם הפתרון היחיד שהוא בר קימא והמאבק למענו סופו לנצח.

קישורים:

אלי אמינוב על מצפן

אלי אמינוב על הויכוח בנושא זכות ההגדרה העצמית של היהודים בפלסטין

"מדינה דו-לאומית" – מיתוג חדש לבלוף "שתי המדינות"

One Comment
  1. עפרה permalink

    תודה יואב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: