דילוג לתוכן

המאבק לשימור בית הקברות המוסלמי בבלד א-שייח’ נכנס לשלב חדש

ינואר 5, 2022

(הכתבה הבאה פורסמה באתר "שיחה מקומית". כתבות בערבית ובאנגלית על אותו נושא פורסמו ב"حيفا الحرة" וב-"Free Haifa")

כאשר נפטר אדם נהוג לאחל כי "ינוח על משכבו בשלום". אולם המתים הקבורים בבית הקברות בבלד א-שייח’, דרומית מזרחית לחיפה, נרדפים על ידי מדינת ישראל מאז שהוקמה. למרדף מצטרפים גורמים מסחריים שחשקה נפשם להשתלט על מקום משכבם ולהפכו לנדל"ן מסחרי. עם התאוששות העדה המוסלמית בחיפה בעשורים שחלפו מאז הנכבה, ויחד עימה התלכדות והתארגנות הקהילה הערבית-פלסטינית בעיר, הפך המאבק להגנה על בית הקברות למאבק מרכזי עבור הקהילה כולה. בימים אלה הוקם במקום אוהל מחאה, בניסיון לסכל את המאמצים להשתלט על בית הקברות.

אנסה לסכם כאן בקצרה עיקרי הסטוריה בת כמעט מאה שנה כדי להבין את שורשי המחלוקת, לאן היגענו ומדוע זהו מאבק חשוב כל כך.

בית הקברות מסמל תקופה הסטורית סוערת

בראשית המאה ה-20 עלתה קרנה של חיפה כעיר תעשייה עם נמל משגשג וקווי רכבת שנמתחו עד עמאן ודמשק. תושבים התקבצו בחיפה מכל עבר, נבנו שכונות חדשות וגם בתי הקברות מלאו על גדותיהם. בשנות ה-30 הוקצה שטח בן 44 דונם בבלד א-שייח’ לבית קברות מוסלמי חדש שישרת את חיפה ואת כפרי האזור.

בשנים אלה היה לחיפה מקום מרכזי בהתארגנות החברה הערבית-פלסטינית ככלל, כולל התפתחות כלכלית, התארגנות מפלגות ואיגודים מקצועיים, חיי תרבות, פרסום ספרות, שירה ועיתונים. דמות מרכזית באותה תקופה היה איש הדת שייח’ עז א-דין אלקסאם, אימאם מסגד "אלאסתקלאל". ב-1935 ניסה אלקסאם להנהיג מרד מזויין בקרב האוכלוסיה הפלסטינית נגד שלטונות הכיבוש הבריטי ונגד ההגירה הציונית. אלקסאם ושניים משותפיו למרד, שנהרגו בקרב עם הצבא הבריטי, נקברו בבית הקברות החדש בבלד א-שייח’. בעקבות קבורתו במקום נהוג עד היום לכנותו "בית הקברות של אלקסאם". מנהיג מפורסם נוסף מאותה תקופה, סאמי טה, מזכיר אגודת הפועלים הערבית-פלסטינית, קבור גם הוא בבית הקברות.

כאמור, בית הקברות שירת את חיפה ואת כפרי הסביבה, כך שכמעט לכל משפחה מוסלמית באזור יש קרובים שנקברו בו. במובן זה בית הקברות מהווה עדות לתקופה היסטורית שלמה. נקברו בו הלוחמים מהמרד נגד השליטה הבריטית בשנים 1936-39, כמו גם הקורבנות של מעשי הדיכוי והענישה הקולקטיבית, וקורבנות מעשי טבח שבוצעו בתקופה שעד הנכבה של 1948 בידי ההגנה, אצ"ל ולח"י.

נסיונות השתלטות

מדינת ישראל הפעילה מאז 1948 תכנית נרחבת להשתלט על נכסי האוכלוסיה הפלסטינית, שרובה גורש אל מחוץ לתחומי המדינה. הכלי העיקרי להשתלטות זו הינו "חוק נכסי נפקדים" שהעביר את הרכוש לרשות "האפוטרופוס" וממנו לידי המדינה. אולם ההשתלטות על המקומות הקדושים, בתי תפילה ובתי קברות, שהוגדרו כרכוש "ווקף", הצריכה התפתלות משפטית מיוחדת. בפי בני העדה המוסלמית שמתנגדים להפקעת המקומות הקדושים חוזרת שוב ושוב השאלה: "מקומות אלו מוקדשים לאלוהים. האם מבחינת מדינת ישראל גם אלוהים הוא נעדר שאפשר לקחת את רכושו?"

הצו להשתלטות על 15 דונם מאדמת בית הקברות – בחתימת לוי אשכול – 1954

בעניין בית הקברות החדש בבלד א-שייח’, קיים צו הפקעה משנת 1954 (לגבי 15 דונם מתוך 44), חתום על ידי לוי אשכול, שר האוצר דאז, הקובע כי מאחר ו"ב-1 באפריל 1952 לא היו בחזקת בעליהם" ומאחר ו"הוקצו לצרכי התיישבות ופיתוח חיוניים" שטחים אלו עוברים לקנין "רשות הפיתוח". ה-1 באפריל הוא כידוע חג השקרנים, והמתים הקבורים בבית הקברות, כך ניתן להניח, לא עזבו אותו ולו ליום אחד. צרכי ההתיישבות והפיתוח שהוזכרו כעילה להפקעה היו כה חיוניים שעד היום, אחרי כמעט 70 שנה, עומד השטח המופקע כפי שהוא. על נאמני הווקף נאסר לטפח אותו כבית קברות, ואילו מי שחמד אותו כרכוש עוד לא הכין אפילו תוכנית לשימוש בו.

רוב השטח המופקע, כ-13 דונם, הוחכר ב-1955 על ידי המדינה לחברה בשם "קירור אחזקות", שבהמשך תמלא תפקיד מרכזי בניסיונות להשתלטות על בית הקברות.

עסקאות מפוקפקות

מבחינת המעמד החוקי היה בית הקברות רשום כהקדש דתי בניהול "נאמני ווקף אלאסתקלאל" של העדה המוסלמית בחיפה ("נאמני הווקף", בערבית "מותוולו אלווקף", הם גוף הממונה על ידי בית המשפט השרעי, בניגול לגוף בשם "ועד הנאמנים" הממונה על ידי המדינה). בכך הוא שונה מבתי קברות רבים של מאות קהילות שגורשו בשלמותן וכפרים שנהרסו עד היסוד ונכסיהן הוכרזו כנכסי נפקדים. כיוון שהעדה המוסלמית בחיפה המשיכה להתקיים, מצאה המדינה דרך אחרת להשתלט על נכסי הוקף, זאת באמצעות מינוי "נאמן" בשם סוהיל שוכרי, שהיה נאמן לשולחיו במנגנון המדינה ולא למקומות הקדושים שעל שמירתם, לכאורה, הופקד.

ב-1970 נחתם מה שמכונה "הסכם חילופין" לפיו מסר "הנאמן" שוכרי לרשות המדינה את רוב שטח בית הקברות בבלד אל-שייח’ (31 דונם, כולל 15 הדונם שהופקעו קודם לכן) תמורת הקצאת חלקה למוסלמים במתחם בתי הקברות בכפר סמיר. השאלה הראשונה שעולה בהקשר זה היא מדוע היה על המוסלמים להחליף שטח בבית קברות קיים בתמורה לחלקם בבית הקברות החדש בכפר סמיר בעוד שבני כל העדות האחרות קיבלו בו חלקות ללא תמורה?

הסכם "החלפה" של חלק מבית הקברות – חתום, בשם הווקף, על ידי נציג מנהל מקרקעי ישראל, עובד יום טוב

ההסכם אינו חתום על ידי שוכרי עצמו אלא נחתם "בשמו" על ידי אדם בשם "עובד יום טוב", שניהל את המו"מ (עם עצמו) מטעם המנהל, וזאת על פי ייפוי כוח משוכרי משנת 1968. אותו שוכרי גם קיבל תשלום בסך 4,000 לירות תמורת העברת 25 קברים (חלק אפסי ממה שנמצא בבית הקברות בפועל) לבית הקברות החדש בכפר סמיר – פעולה שככל הנראה לא טרח לבצע.

שוכרי ונציגי המדינה ידעו כי ל"נאמן" אין סמכות למכור, להחליף או לפנות את בית הקברות. בניסיון "להכשיר" את העסקה הם פנו לבית הדין השרעי בעכו וביקשו את אישורו. בית הדין, שגם הוא אינו בלתי תלוי ברשויות המדינה, קבע כי אפשר לבצע את החלפת חלק משטח בית הקברות בתנאי שמדובר בשטח שאין בו קברים. בעצם העיסקה בין רשויות המדינה לשוכרי להעברת קברים מהשטח ש"הוחלף" הם מאשרים את העובדה כי התנאי שהעמיד בית הדין השרעי לא מתקיים ומכאן שהעסקה לא אושרה.

המאבק להכרה בבית הקברות

בעקבות עסקה זו ועסקאות מפוקפקות אחרות נאלץ שוכרי לעזוב את הארץ. לאחר מאבקים ממושכים של ערביי חיפה, מונו כ"נאמני הווקף" נציגי ציבור מסורים לתפקידם, ששמו לעצמם למטרה להגן על נכסי הווקף, ובראשם המסגדים ובתי הקברות.

ב-1989 ערכה תנועת אבנא אלבלד יום עבודה התנדבותי גדול לניקוי בית הקברות, שהיה מוסתר בתוך סבך קוצים גבהי קומה, ולסימון מחדש של הקברים. בראשית שנות ה-2000 התנהל מאבק ממושך נגד הכוונה להעביר את כביש 752 על אדמת בית הקברות. בתקופה זו הוקם אוהל מחאה בבית הקברות וצעירים מחיפה קיימו בו נוכחות יומם ולילה. לבסוף נרשם ניצחון סמלי, כאשר הכביש הועבר על גשר מעל בית הקברות מבלי לפגוע בקברים.

מראה בית הקברות ואוהל המחאה בעת ביקור משלחת "חראק חיפה", דצמבר 2021 (צילום רשאד עמרי, אלמדינה)

 בשנת 2014 פנתה חברת "קירור אחזקות" לבית המשפט בקריות בתביעה אזרחית נגד נאמני ווקף אלאסתקלאל. החברה ביקשה מבית המשפט לקבוע כי בחלקה שעליה היא טוענת לבעלות אין קברים. לחילופין, ביקשה לחייב את נאמני הווקף לפנות את הקברים במידה וקיימים כאלו. התביעה לפינוי הקברים עוררה מחאה ציבורית מתמשכת. נוצר קשר עם משפחות רבות שיקיריהן טמונים בבית הקברות, ובכל ישיבות המשפט היתה נוכחות המונית באולם בית המשפט והתקיימו הפגנות ומשמרות מחאה סביב הבניין, כשהמשתתפים נושאים תמונות של בני משפחתם הקבורים.  בסיום הדיונים נתן השופט שלמה ארדמן פסק דין המאשר כי יש קברים בחלקה נשוא התביעה וקובע כי אין מקום "בשלב זה" לדון בפינוי הקברים עד שתוגש תוכנית בנייה ספציפית המחייבת את הפינוי.

בינתיים הגישו משפחות הנקברים בקשה לבית המשפט העליון להכיר מחדש בבית הקברות בשלמותו. אלא שבדיון מקדמי הציעו שופטי העליון לתובעים לבטל את עתירתם, בעוד שהם מאיימים בפסק דין שיהיו לו השלכות חמורות לרעתם. אחדים מהתובעים סיכמו את רשמיהם מהדיון בכך ש"השופטים סירבו לחפור בניירות ישנים, וחושבים שעדיף לחפור קברים ישנים עוד יותר".

בינתיים מתגברות הידיעות על תוכניות חדשות לבנייה מסחרית בשטח בית הקברות ועל יזם חדש שנכנס לתמונה. בראשית דצמבר 2021 הקימו נאמני הווקף, בשיתוף עם משפחות הנקברים ובחסות ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי, אוהל מחאה בשטח בית הקברות. התיסכול מ"המסלול המשפטי" מחזיר למרכז את המאבק הציבורי להדיפת תוכניות ההפקעה וההרס, למען ההכרה בבית הקברות וכדי לאפשר למתים לנוח על משכבם בשלום.

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: