Skip to content

מדוע סטרה יפעת דורון לתובע במשפט נשות משפחת תמימי?

אפריל 5, 2018

למרות שלכאורה גם על בית המשפט הצבאי בעופר חל הכלל של פומביות הדיון המשפטי, בפועל לא מתאפשר לציבור יותר מסדק צר להצצה במוסד זה שהינו אחד מאושיות משטר הדיכוי ושלילת זכויות האזרח הבסיסיות החל על תושבי הגדה המערבית מאז כיבושה על ידי ישראל ב-1967. בתקופה של יאוש ואובדן דרך הפך משפטה של הנערה האמיצה עאהד תמימי לסמל חדש שמחזיר את המאבק הפלסטיני להקשר המקורי והאמיתי שלו – עימות בין מנגנון דיכוי אימתני לשאיפת החירות הטבועה ברוחם של כל אישה ואיש. משפט זה הפנה לרגע את אור הזרקורים גם לעבר בית המשפט בעופר.

רבות דובר על החלטת בית המשפט הצבאי לנהל את הדיון כנגד עאהד תמימי מאחורי דלתיים סגורות – בניגוד לבקשתה למשפט פומבי. השופטים טענו כי הם עושים זאת מתוך הגנה על האינטרס שלה כקטינה, אך למעשה אין הם מגינים עליה מפני חרפת האשמה – שכן דעת הקהל הפלסטינית והעולמית מכבדת אותה על מעשיה – אלא מגינים על עצמם ועל הצבא מפני חשיפה נוספת של קלונם כקלגסים.

גם משפטה של נרימאן תמימי, אימה של עאהד, לא התקיים בדלתיים פתוחות באמת. בית המשפט הצבאי מאפשר, במקרה הטוב, רק את כניסתם של שני בני משפחה עבור כל נאשם פלסטיני. לידידים בעלי אזרחות ישראלית מאפשר משטר האפרטהייד יתרון מסויים גם בכניסה ל"עופר": מותר לבוא למשפט, אך רק באישור מיוחד שנותן הצבא, אם ירצה, לאחר הגשת בקשה בפקס.

Ofer military court entrance

הכניסה לבית המשפט הצבאי בעופר: לא באמת פתוח לציבור

למרות כל ההגבלות, יפעת דורון היתה כמעט בת-בית בבית המשפט בעופר. היא איננה עורכת דין ולא נציגה של ארגון זכויות אזרח. בעשר השנים האחרונות היתה יפעת משתתפת קבועה בהפגנות נגד הכיבוש, הן ההפגנות נגד הגדר שבהן יש מאמץ מאורגן לשתף תומכים שאינם פלסטינים במאבק הפלסטיני והן הפגנות רבות שעורכים הפלסטינים תושבי האזור כמעט ללא שותפים. בעקבות הפגנות אלו היא מצאה עצמה שוב ושוב באה למשפטם של ידידים קרובים העומדים לדין בבית המשפט הצבאי. מובן מאליו כי היא לא יכולה היתה להיכנס למתחם המבוצר אלא לאחר קבלת אישורים כמקובל. עכשיו, לאחר שסטרה לתובע, היא חוששת שלא תורשה יותר להיכנס לבית המשפט.

לאחר שחרורה נפגשתי איתה בניסיון להבין מה הוביל אותה למעשה הבלתי שיגרתי.

(נוסח מקוצר של הראיון פורסם ב"שיחה מקומית". הנוסח המלא פורסם באנגלית ב"Mondoweiss" וב"Free Haifa")

המניע

התקשורת, כרגיל, מנסה להכניס את האירועים לתוך התבניות המוכרות. כך מדברים על אירוע שקרה בזמן משפטה של עאהד תמימי, על תומכת ישראלית-יהודייה שקמה וסטרה לקצין. כששמעתי את הדברים ישירות מפי יפעת, וקראתי בעיון את מסמכי הדיונים בהארכת המעצר שקיבלתי ממנה, הסתבר לי כי הן העובדות והן הפרספקטיבה הפוליטית מאחורי המעשה שונות ממה שהוצג.

ראשית, משפטה של עאהד התקיים, כאמור, מאחורי דלתיים סגורות, ולכן האירוע כלל לא יכול היה להתרחש במהלכו.

באותו יום רביעי, ה-21.3.2018, התקיים בבית המשפט בעופר גם משפטן של נרימאן, אימה של עאהד, ושל נור, בת דודתה. בשל ההחלטה לעצרן עד תום ההליכים והאפשרות שיוחזקו בכלא תקופה ארוכה עד לסיום המשפט נאלצו עאהד ונרימאן תמימי להסכים לעיסקת טיעון שכללה מאסר בפועל של 8 חודשים לכל אחת מהן. בית המשפט התכנס לתת אישור פורמאלי לעיסקאות הטיעון, כולל גם זו של נור, שהיתה משוחררת קודם והעונש שהוטל עליה לא כלל מעצר נוסף. למרות שהדיון היה בעיקרו רק מראית עין פורמאלית, השופטת הצבאית האריכה בדיונים ולקחה לעצמה פרקי זמן ארוכים לשקול האם לקבל את מה שכבר

Ahed Tamim in Ofer court - Oren Ziv

עאהד תמימי בבית המשפט הצבאי בעופר בזמן הארכת מעצרה – לפני שבית המשפט החליט להתחבא מאחורי דלתיים סגורות. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

סוכם בין הצדדים. לבסוף, בשבע בערב, קמה השופטת ממקומה ויצאה מהאולם לאחר ששלחה את נרימאן תמימי לבלות שמונה חודשים בכלא. ברגע זה ניגשה יפעת אל התובע, קצין שעל פי המדים והדרגות נראה בכיר למדי, והביעה את מחאתה.

יפעת מסבירה כי מחאתה לא רק שהתרחשה "טכנית" בסיום משפטה של נרימאן אלא גם נבעה, בראש ובראשונה, מתוך המצוקה הקשה שגרם לה מעצרה של האם, אישה אותה ליוותה מקרוב במשך שנים של מאבק וכלפיה היא מלאה רגשי חברות והערכה.

היא מספרת על תחושת שותפות שהתפתחה מתוך נסיונות קשים. היא נזכרת כיצד אחיה של נרימאן, רושדי, נורה על ידי חיילים מאחורי בית המשפחה. כאשר הגיעה הידיעה כי מצבו של רושדי התדרדר הגיעה יפעת עם רבים מתושבי האזור לבית החולים והיתה שם כאשר נודע כי הוא "איסתשהד" – מת כחלל נוסף של הכיבוש. היא ישבה ליד מיטת בבית החולים של קרוב אחר, מוסטפא תמימי, אותו היא מתארת כ"אדם בעל לב טוב וג'נטלמן אמיתי", שהחיילים ירו לראשו רימון גז בכינון ישיר, פציעה שגרמה למותו למחרת היום. היא ליוותה את נרימאן כאשר נאסר באסם, בעלה, וכאשר זו נפצעה מירי מכוון של כדור חי לרגלה, מה שגרם לריסוק העצם ודרש תהליך החלמה ממושך. היא היתה שם וחשה את סיבלה של נרימאן כאשר הילדים ספגו מכות מהחיילים וכאשר נעצרו.

כעת, כאשר נרימאן עצמה בכלא, הרגישה יפעת כי היא אינה יכולה פשוט לעבור על כך לסדר היום ולהמשיך בחייה הרגילים. היא הרגישה צורך לעשות משהו, להגן עליה, לזעוק כנגד מה ששנראה לה טירוף חסר כל היגיון. מבחינתה לא מדובר בסולידאריות במובן המופשט של הבעת עמדה פוליטית מבחוץ, אלא במעורבות אישית יותר, בלהיות ולהאבק ביחד. במובן זה גם המחשבה כי יתכן ותהיה גם היא בכלא לא נראתה לה כה זרה ומוזרה.

המעשה

כמו הטייסים שמטילים את הפצצות הרצחניות ביותר מתוך תחושה שאיש לא יוכל לפגוע בהם במרומי מעופם, כך גם מערכת המשפט הצבאי, התובעים והשופטים, גורמים את העוול והסבל העמוקים ביותר באווירה סטרילית ומתוך תחושת חסינות הגובלת בזחיחות הדעת.

בבקשת המעצר שהוגשה כנגד יפעת למחת היום, בסעיף "העובדות", מתואר המעשה במשפט קצר ובפשטות יחסית: "החשודה תקפה את הפרקליט הצבאי באולם בימ"ש עופר לאחר סיום הדיון בעניינה של נרימאן תמימי". על "עובדה" אחת מינימליסטית זו מנסה בקשת המעצר לבסס חמישה סעיפי אשמה שונים: "איומים, תקיפת עובד ציבור, תקיפה סתם, הפרעה לעובד ציבור, העלבת עובד ציבור."

ofer prison

בית המשפט הצבאי בעופר נמצא בתוך המתחם המבוצר של הכלא הצבאי – פיזית ומהותית

בזמן הדיון בהארכת המעצר ניסה נציג המשטרה לתאר את האירוע בחומרה יתירה: "בתוך אולם בית משפט צבאי, בזמן שהתובעים ויועמ"ש איו"ש נוכחים באולם, תקפה בסטירה את סגן אלוף ראסם לאחר שהטיחה בו שאין להם סמכות לשפוט אותה."

בהודעת ערר על שחרור החשודה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי, טען נציג המשטרה כי "תקפה את ראש התביעה הצבאית באיו"ש, במהלך קיומו של דיון והכרעה בדבר גזר דינה של חשודה פלסטינאית תושבת הכפר נבי סאלח, החשודה בתקיפת חיילי צה"ל. המשיבה החלה לצעוק באולם בית המשפט הצבאי לעבר התובעים הצבאיים במהלכו של הדיון "מי אתם שתשפטו אותה", ובמקביל סטרה לקצין צה"ל בדרגת סגן אלוף המשמש בתפקידו כראש התביעה הצבאית באיו"ש".

בניסיון להוכיח את מסוכנותה של החשודה, ממשיך כותב הערר וטוען כי "המשיבה ניסתה במעשיה לערער על סמכות בית המשפט הצבאי… שגה כבוד בית המשפט קמא… עת לא נתן דעתו למידת המסוכנות העולה מהמשיבה בעצם ביצוע המעשה כלפי קציני צה"ל במדים המייצגים את רשויות האכיפה באיו"ש ומעצם ביצוע המעשה העלול להרפות ידם של שלוחי אכיפת החוק באיו"ש… דבר המהווה מסוכנות כשלעצמה."

המעצר

בשעת המעשה היו באולם בית המשפט צוותי עיתונות. על פי הנוהל נאסר עליהם לצלם בזמן שהשופטת באולם, אך כיוון שהשופטת יצאה התכוונו כולם להתחיל ולצלם. לא ברור אם מישהו מהם קלט את הרגע הנדיר, אך בתקשורת לא התפרסם שום תיעוד חזותי. באולם פעלו גם מצלמות אבטחה, לכן סביר להניח כי בידי המשטרה קיים תעוד מלא של האירוע.

למרות שבמקום שהו חיילים רבים שנועדו לשמור על הסדר, הם לא התנפלו על יפעת אלא פנו אליה ודרשו ממנה לצאת מהאולם, כנראה כדי לא לתת לתקשורת הרבה שהיתה במקום עוד חומר פוטוגני. יפעת ניסתה לדחות את הרגע בו תהיה לבדה מוקפת שוטרים וחיילים והצליחה אפילו להתיישב על כיסא פנוי שהיה במקום. לבסוף הוציאו אותה החיילים מהדלת האחורית, ממנה יצאה קודם השופטת. השופטת, שעדיין לא התרחקה מהמקום, הסתכלה על יפעת בבעתה, למרות היותה מוקפת חיילים. מחוץ לאולם בית המשפט והרחק מהתקשורת הפכה כעת יפעת לעצורה, חסרת זכויות כמעט כמו אלו שמחתה על גורלם. היא החלה להסתגל לרעיון לבלות חודשים ארוכים של העדר חופש בהטלטלות בין בתי המעצר ובתי המשפט.

מעופר נלקחה יפעת אל מטה משטרת בניימין שליד מעלה אדומים. בחדר קטן באגף החקירות ראתה שני עצורים פלסטינים שעינהם מכוסות בפלנלית והם אזוקים בידיהם וברגליהם.  מספר חיילים שמרו עליהם. לאחר חקירתה, בשעות הקטנות של הלילה, אף הוכנסה יפעת לזמן מה לחדר בו שהו השניים. נראה היה שהם שוהים במקום כבר זמן רב ונלקחים לחדר זה בהפסקות בין החקירות. העייפות והכאב ניכרו על פניהם עד שנראה כי בקושי הם יושבים על הכיסא. המבוגר שבהם, כבן 20, נראה כמו תמונת פוסטר של כל מה שאנו שומעים על עינויים, חולצתו הייתה מוכתמת בכתמי דם. השני היה ממש ילד. כאשר באו החיילים לקחת אותו להמשך החקירה הם הסירו מפניו את הפלנלית ויפעת הצליחה לשאול אותו בן כמה הוא. הוא בן 13. "בתח'פש" – "אל תפחד, שאלוהים יחזק אותך" – הספיקה לאמר לו, לפני שהוציאו אותה מהחדר כדי שלא תפריע לשגרת העינויים.

חקירתה, עם תהליך הצילום והזיהוי, החלה בערך בחצות ונמשכה עד שתיים וחצי לפנות בוקר. הראו לה תלונה של התובע ועדויות של שני עדים התומכים בתלונתו. היא לא שיתפה פעולה עם החקירה ולא ענתה לשאלות, עניין של הרגל ושל עיקרון. הם עושים את עבודתם כדי להשליט משטר של דיכוי, ואין שום סיבה שתעזור להם.

כיוון שהשעה היתה מאוחרת ביקשו שוטרי משטרת בניימין רשות מיוחדת להשאירה בתחנת המשטרה ולא להעבירה לבית המעצר. זמן מה ישבה על כיסא עד שהתפנה מקום בתאי המעצר הקטנים. את שארית הלילה בילתה בתא מלוכלך וצר, גודלו כמטר על שני מטר. מזרון לא ניתן לה ועל שמיכות אין מה לדבר. הריהוט היחיד בתא היה ספסל מתכת צר וקשה עליו ניתן היה בקושי לשבת. כאשר נזכרה בשני העצורים הפלסטינים איתם חלקה חדר קודם לכן חשבה שגם כך היא למעשה מופלית לטובה.

את הלילה הבא בילתה בתנאים "נורמאליים", במושגים של מערכת הכליאה הישראלית, בבית המעצר לנשים בנווה תרצה.

המשפט

ביום חמישי בבוקר הובאה לבית משפט השלום בירושלים. המשטרה הגישה בקשה להארכת מעצרה בחמישה ימים. העילות שציינה המשטרה להצדקת הצורך במעצר היו הסכנה לשיבוש הליכי חקירה ובאופן כללי יותר "סיכון בטחונו של ציבור".

יפעת הודיע לשופט שהיא אינה מעוניינת להיות מיוצגת  על ידי עורך דין וכי תייצג את עצמה בדיון. בשיחה עימי היא מסבירה: אין פה שאלה משפטית. זה משפט פוליטי ובפוליטיקה אני מבינה. בהיותי מייצגת את עצמי יכולתי לאמר את דברי בצורה הברורה ביותר.

בית המשפט התקשה להתמודד עם העצורה שמייצגת את עצמה. עו"ד לאה צמל באה לישיבה לשאול לשלומה של יפעת. למרות שלא היה לה כל תפקיד רשמי בדיון נכתב בקידמת הפרוטוקול, תחת הכותרת "נוכחים", מתחת לשם התובע וחשודה, "נוכחת בדון עו"ד לאה צמל (אינה מייצגת)".

Yifat in Jerusalem district court 23 March 2018

יפעת דורון בעת הדיון בהארכת מעצרה בבית המשפט המחוזי בירושלים

בעת הדיון ויתרה יפעת על זכותה לחקור את התובע והודיעה שאינה מתנגדת להארכת מעצרה. היא אף הוסיפה כי "לעניין המסוכנות אני מסכימה איתם שכל מי שלא מיישר קו עם משטר האפרטהייד שלכם, או מעיז לחשוב בצורה עצמאית, מהווה סכנה למשטר". בפרוטוקול בית המשפט נרשם בטעות "משטרת האפרטהייד" ו"סכנה למשטרה".

השופט לא השתכנע שיפעת אכן מסכנת את משטר האפרטהייד וקבע בהחלטתו כי "אין כל הצדקה למעצר, למרות הכיעור שבמעשה. אין כל פעולה המצדיקה מעצר, והמעשים אינם מקימים מסוכנות המחייבת הענות לבקשה". הוא הורה לשחרר את יפעת וחייב אותה בהפקדת 1,000 שקל, חתימה על ערבות ואיסור להיתקרב לכל בית משפט צבאי למשך 180 יום. התובע ביקש את דחיית השחרור בפועל עד לערעור והשופט נעתר לבקשתו.

בהודעת הערר שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים מדגיש רב פקד אמויאל ממשטרת בניימין את האופי הפוליטי של המחאה. הוא כותב כי "בית משפט קמא לא נתן את דעתו כי המשיבה ניסתה במעשיה לערער על סמכות בית המשפט הצבאי ולפגוע בהליכי משפט של הרשות התובעת והרשות השופטת באזור". הוא מאמץ למעשה את טענתה של יפעת כי היא "מסוכנת" מעצם החלטתה לקרוא תגר על אושיות המשטר.

גם בדיון בבית המשפט המחוזי, בבוקר יום שישי ה-23.3, ייצגה יפעת את עצמה, וגם כאן צויין בפתח הפרוטוקול כי עו"ד צמל נוכחת אך אינה מייצגת.

נציג המשטרה הדגיש שוב בבית המשפט את האופי הפוליטי של המעשה שלדעתו מבסס את עילת המעצר בגין מסוכנות. הוא אמר "המסוכנות עולה מעצם ביצוע המעשה של המשיבה. לא ניתן להתעלם מעצם מקום ביצוע העבירה, מעצם היותו של בית המשפט צבאי, ישראלים ופלסטינאים מגיעים למקום ובית המשפט מהווה להם אבן דרך, גוף שלטוני המהווה סמכות ביו"ש לכל גופי האכיפה באזור".

יפעת, מצידה, אחרי שהדפה ניסיון נוסף של בית המשפט לתת לעו"ד צמל לדבר במקומה, חזרה על עמדתה שהיא אינה מתנגדת לבקשת המשטרה להאריך את מעצרה. בהתייחס להחלטת בית המשפט לשחררה היא הוסיפה כי "אני לא מוכנה להשתתף במשחקי הדמוקרטיה ליהודים בלבד שלכם".

שופט בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי "אין במעשים המיוחסים למשיבה כי להקים מסוכנות המחייבת מעצר." הוא אף התייחס לפרקטיקה הפסולה של המשטרה להעמיס האשמות שווא במסגרת הליך הארכת המעצר באומרו: "לא ברור לי מדוע נחקרה המשיבה בחשד לאיומים שעה שחומר החקירה אינו מצביע על כך."

עם דחיית ערעור המשטרה שוחררה יפעת. עדיין לא ברור האם יוגש כתב אישום כנגדה.

התוצאות

עורכת הדין גבי לסקי, שייצגה את בנות משפחת תמימי, ניהלה מאבק משפטי קשה בדרישה לשחררן בערבות בטרם המשפט. הכישלון במאבק זה הוא למעשה שכפה על הנאשמות את עיסקת הטיעון, שכן מעצרן במהלך המשפט היה יכול בקלות להימשך זמן רב עוד יותר. לעומתם יפעת לא היתה מיוצגת, הסכימה להארכת מעצרה, אך שוחררה תוך יומיים, אפילו ללא מעצר בית.

את התוצאה קבע משטר ההפרדה הגזענית, אפרטהייד בלעז, הנהוג בבתי המשפט בישראל, הרואה בכל מתנגדת משטר ערביה-פלסטינית אוייב מסוכן שאינו ראוי לזכויות אדם בסיסיות. הדמוקרטיה בישראל שמורה למי  שנתפס כחלק מעם האדונים.

בדיעבד, החלטה זו, הגם שיפעת לא שאפה אליה ולא פעלה למענה, משרתת בהחלט את המאבק שלמענו התגייסה. כאשר ברחבי העולם נשואות העיניים אל עאהד תמימי, הנערה הכלואה כיוון שסטרה לחייל, שיחרורה המהיר של יפעת מהווה את ההוכחה הניצחת לסיבת מאסרה של עאהד. עאהד, כמו אלפי פלסטינים, עצורה בגלל הפשע החמור ביותר בספר החוקים הישראלי: באשמת היותה ערביה.

מה שמתסכל את יפעת הוא שלא רק בתי המשפט התייחסו אליה לפי התווית המוכנה מראש של "יהודייה ישראלית", אלא גם רבים מבעלי הכוונות הטובות הרוצים ב"הבנה בין הצדדים" ממשיכים לחשוב גם הם באותם מונחים. "אם כבר רוצים לתייג אותנו לפי מגזרים, ולא להסתפק בכך שכולנו בני אדם", היא אומרת, "מדוע שלא יכתבו כי אישה עשתה פעולת מחאה נגד מעצרה של אישה אחרת. זו קטגוריה הרבה יותר משמעותית ורלוונטית."

"ההבדלה השיטתית ביחסה של המשטרה ובתי המשפט לפעילים לפי סיווגם כיהודים או ערבים לא רק נובעת ממשטר האפרטהייד אלא גם נועדה לשמר ולחזק אותו", היא מסבירה. היהדות היא דת וכיוון שאינה דתיה למעשה הגדרתה כיהודיה בטעות יסודה. היא גם לא מגדירה עצמה כישראלית, לכל היותר ניתן לאמר שיש לה תעידת זהות כחולה. המסר שלה הוא העמידה ביחד של הנאבקות והנאבקים למען החרות והצדק, תוך שבירת החלוקה שכופה עלינו השלטון.

Iris Bar caricatur on the release of Yifat Doron

יפעת דורון בבית המשפט – ציירה איריס בר

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. תודה על הדיווחים המפורטים, יואב, ואיריס – התגעגענו לציורי הקומיקס שלך!

Trackbacks & Pingbacks

  1. Why did Yifat slap the military prosecutor at the Tamimi trial? | Free Haifa

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: