על בסיס אנטי-ציוני – אך לא עוד בזכות דו-לאומיות

מאת: אורי דייויס

חמש שנים חלפו מאז פורסם מאמרי "בזכות דו-לאומיות על בסיס אנטי-ציוני" על במת חיפה החופשית (אוקטובר 2013) אך רק לאחרונה הייתי מודע לכשל שבניסוחו.

נקודת המוצא הערכית/פוליטית המובהקת של מאמרי הנוכחי, כמו במאמרי הקודם הנ"ל, היינו אנטי-ציונות, הייתה ונותרה בעינה ללא סייג. כמוה גם התובנה כי: "הזהויות הלאומיות הסורית, הירדנית, העיראקית, הלבנונית או הפלסטינית (כמו רבות אחרות) הובנו עם כינונן של המדינה הסורית, הירדנית, העיראקית, הלבנונית או הפלסטינית (כמו רבות אחרות)".

אך המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל הינה כי בכינונה של מדינה אחת דמוקרטית, בכל ניסוח שהוא, מובנה זהות פטריוטית אחת (פלסטינית) ולא זהות לאומית דואלית כנטען במאמרי מתאריך אוקטובר 2013 לעיל.

הכשל שבניסוחו של מאמרי הקודם הנ"ל ניתן לתיקון בקלות יתרה דוגמת זה המודגם בניסוח מילון המונחים הנורמטיבי/פוליטי דלמטא אשר במונחיו אני מנסח חזוני (בכפוף לערכי "ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם" של שנת 1948) לקראת פתרון צודק ובר-קיימא של הסכסוך הפלסטיני-ישראל כאדם אנטי-ציוני ממוצא יהודי אשר נולד בירושלים בשנת 1943לאב ממוצא יהודי יליד אנגליה (שנת 1889) ולאם ממוצא יהודי, ילידת צ'כוסלובקיה (שנת 1910) והמזהה עצמו כשייך לקבוצת בני האדם בארץ ששפת אימם (השפה וגם/או אחת השפות הדוברת/ות בבית קודם בגרותם) הינה/הייתה השפה העברית.

 

הארץ בה נולדתי: ארץ פלסטין ההיסטורית מהים (התיכון) ועד לנהר (הירדן) בגבולות המנדט הבריטי כפי שנתחמו על ידי מועצת חבר הלאומים בספטמבר 1922;   זהותי הפטריוטית: אנטי-ציוני ממוצא יהודי, פלסטיני לא-ערבי;   המדינות בהן אני אזרח: מדינת ישראל האפרטהיידית והממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד;   כתובתי: העיר יפו הכבושה שטוהרה אתנית במעשה הפשע-נגד-האנושות של מלחמת 1948;   מיקומי הגיאוגרפי היומיומי לאחר "הסכמי אוסלו": אורח בביתה של אשתי בראמאללה הכבושה במלחמת 1967, הרשות הפלסטינית/מדינת פלסטין במעמד "משקיף שאינו חבר" אצל ארגון האו"ם;   מיקומי הפוליטי: התנועה לשחרור לאומי פלסטיני/פת"ח (דה-פקטו חוקית בכל רחבי ארץ פלסטין ההיסטורית;   פתרון צודק ובר-קיימא של הסכסוך הפלסטיני-ישראל: ריבונות אחת (פלסטינית) על כלל שטחה של ארץ פלסטין ההיסטורית תחת חוקה ליבראלית דמוקראטית, אזרחות אחת (פלסטינית) ומטבע אחת (פלסטינית), וזאת כרפובליקה דמוקראטית פדראלית של פלסטין (Democratic Federal Republic of Palestine) המאגדת תחת ריבונותה  את  "המדינה היהודית" של 1947 – "מדינה" ("State") לא ריבונית – את ה"מדינה הערבית" של 1947 – מדינה" ("State") לא ריבונית – ואת "קריית ירושלים" של 1947 – כגוף נפרד (קורפוס ספרטום) תחת משטר בינלאומי מיוחד ותנוהל ע"י האו"ם – אך זאת לא במונחי הפרשנות הציונית-פוליטית הקולוניאלית-המיישבת/ישראל האפרטהיידית , אלא במונחים של פרשנות פלסטינית פטריוטית ובמונחי המשפט הבינלאומי ומימוש כלל החלטות ארגון האו"ם שיש להן נגיעה בשאלת פלסטין ובראשן החלטת "החלוקה" של העצרת הכללית מספר (181ii) של שנת 1947 והחלטת "זכות השיבה" מספר (194iii) של שנת 1948 אשר משמעותן (בין השאר) כי ירושלים איננה בירתה של מדינת ישראל אלא קריית ירושלים שתוקם כגוף נפרד (קורפוס ספרטום) תחת משטר בינלאומי מיוחד ותנוהל ע"י האו"ם (תחת ריבונות פלסטינית על פי  המומחה למשפט בינלאומי ג'ון קוויגלי John Quigley (Moritz College of Law, Ohio State University, USA), The Statehood of Palestine: International Law in the Middle East Conflict   הפרדיגמה לעיל איננה שונה בהרבה מהפרדיגמה שבתשתית חוקתה הפדראלית של ארה"ב המאגדת 50 "מדינות" (ولايات) – "מדינות" ("States") לא ריבוניות – ואשר מעמדה המשפטי/חוקתי של קריית ירושלים תחת ריבונות פלסטינית יהא דומה למעמד המשפטי/חוקתי של בירת ארה"ב במחוז קולומביה (Washington DC) תחת ריבונות אמריקאית או הרפובליקה של סאן מרינו (Republic of San Marino) תחת ריבונות איטלקית. כמו כן, אין כל סיבה שהמונח "מדינה" כפי שהוא מופיע בטקסט החלטה 181(ii) לעיל יפורש כ"מדינה ריבונית" (מה גם שמנסחי הכרזת העצמאות החד-צדדית של מדינת ישראל האפרטהיידית נמנעו במודע ולאחר דיון להימנע מלהכריז על מדינת ישראל כ"מדינה ריבונית" – וזאת, בין השאר, כדי להימנע מלציין מהם גבולות ריבונותה (ה"קו הירוק" איננו גבולה של מדינת ישראל אלא קו שביתת הנשק של שנת 1949 בין מדינת ישראל ושכנותיה).