Skip to content

חזרה ל-48 – זו אותה המלחמה

ינואר 19, 2017

אנחנו, בתנועה הלאומית הפלסטינית, לא מתעלמים מההבדל בין השטח שבתוך הקו הירוק, לבין הגדה המערבית ורצועת עזה שנכבשו ב-1967. לכן אנו מדברים על "שטחי פלסטין שנכבשו ב-1948", מה שמכונה בקיצור "פלסטין 1948" או בקיצור נמרץ "48".

כמו שאמרו זקני הציונות, הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים, ומהות הציונות, כאז כן עתה, היא כיבוש השטח, הרס הבתים וגרוש התושבים הערבים הפלסטינים המקוריים כדי להושיב מתנחלים ציונים על ההריסות והאדמה השדודה. זה מה שמתבצע בימים אלו באום אל חיראן ולמעשה בכל אתר ואתר ברחבי הארץ, מהירדן ועד הים, באלף צורות שונות ומשונות.

ממשלת ישראל הכריזה בשבועות האחרונים על מלחמה בכל החזיתות נגד "ערביי 48". עיתוי ההתקפה ברור וגלוי לכל – לא "פיצוי על פינוי עמונה", שהרי עמונה לא פונתה ואין כוונה לפנותה, אלא הסחת דעת מתעלוליו של ראש הממשלה. בצורה זו בדיוק הצליח נתניה ברגע האחרון לנצח בבחירות על ידי ההסתה נגד הערבים ה"נוהרים לקלפיות". המוטיבציה הובהרה היטב בפוסט חגיגות הניצחון שפרסם נתניהו בבוקר ההריסות בקלנסווה לפני שבוע: "כוחותינו הורסים בתי ערבים". העיתוי ברור אולם המלחמה אינה חדשה. זהו המשך ישיר של מלחמת 1948 שלעולם לא נגמרה – הטיהור האתני והשמדת החברה הילידה שהם לב הפרוייקט הקולוניאלי הציוני כמו כל פרוייקט אחר של קולוניאליזם מתנחל במהלך ההיסטוריה.

פרספקטיבה הסטורית אופטימית

להיות צעיר זו זכות גדולה, אך יש גם יתרונות מסויימים לגיל המבוגר שמקנה לך פרספקטיבה הסטורית. אני מנסה לנצל יתרון זה כדי לתת נקודת מבט אופטימית גם ברגעים הקשים. כאן רציתי להתייחס לחזרה ל-48 גם מבחינה אחרת, גאוגרפית.

the-martyr-yaaqub-abu-qian

החלל יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן

בשנות השבעים והשמונים כאשר היה צורך בהסחת תשומת הלב של הציבור היהודי בארץ, כאשר היו מבטלים סובסידיות, מעלים מחירים, נתפשים בשחיתות או שמכבי תל אביב היתה מפסידה, "התגובה הציונית ההולמת" היתה הפצצת מחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון. קצת קטיושות על קרית שמונה היו מאפשרות לראש הממשלה להצטלם במעיל רוח קרבי, צופה באוייב, להורות על הפצצות נוספות ולקבל כותרות חיוביות. הניסיון לשחזר את הסצנריו המוכר ב-2006 עלה לאולמרט ועמיר פרץ בקריירה הפוליטית, כך שהיום פוליטיקאים ישראלים במצוקה צריכים לחפש אופציות אחרות.

בעזה אמנם אין חשמל אך יש טילי קסאם שמגיעים עד תל אביב. זו הסיבה שיש קצת שקט בשדרות והאופציות לעימות שיבטיח חגיגה תקשורתית מצטמצמות עוד יותר.

כמובן שאפשר תמיד להפציץ בדמשק, אך הפצצות אלו נבלעות בתוך רעש מלחמת האזרחים בסוריה. אפשר גם להרוס בקתות בבקעת הירדן ולגרש יושבי מערות בדרום הר חברון – ואף עושים זאת מדי יום – אך אלו לא יתנו את תמונת הניצחון הנכספת. ובנוסף החוק הבינלאומי מכיר בגדה המערבית כשטח כבוש, האיחוד האירופי מוחה על הרס הבתים והאו"ם מגנה את ההתנחלויות.

לכן חוזרים הפושעים למקום הפשע הראשוני, ל-1948, היכן שאפשר להתעלל באזרחים חסרי הגנה, היכן שאיש אינו מערער על ריבונותה של ישראל היהודית וה"דמוקרטית".

דינאמיקה של מאבק

בזמן האחרון היינו עדים לנסיגה גדולה במאבק הפלסטיני. בדרך כלל המניע למאבק הוא תקווה. נצא, נפגין, אולי קולנו ישמע והשלטון ישפר את מצבנו. בישראל הציונית ההגיון של מאבק דמוקרטי לשיפור המצב יכול לעבוד עבור חלקים בחברה היהודית אך הוא מנוטרל עבור האוכלוסיה הערבית. דעת הקהל הערבית לא נחשבת. להפך, המפלגות הציוניות כולן מתחרות בהסתה נגד הערבים כדי לצבור פופולריות בקרב הציבור היהודי. הקמפיין המחריד של הפחדה והסתה גזענית מטעם מי שמתיימרים להיות תומכי השלום הוא רק דוגמה אחרונה לכך.

הממשלה ניצלה את ההפוגה במאבק להכות בהנהגת האוכלוסיה הערבית, להוציא את התנועה האיסלאמית מחוץ לחוק, להתעלל בהנהגת בל"ד, לעצור אינטלקטואלים ופעילים. הציבור הערבי התקשה להתאחד להגנה על מעט חופש הביטוי שנקנה במאבק קשה.

אולם ההחלטה לרכז את המתקפה בהרס הבתים שינתה את התמונה. עשרות אלפי משפחות ערביות חיות בבתים שנבנו ללא רישיון פשוט בגלל שרשויות התכנון בישראל הן חוד החנית של הגזענות ועושות הכל כדי לא לאפשר לערבים בניה חוקית. עבור מאות אלפי תושבים הבתים "הלא חוקיים" בהם הם גרים הם הסיכוי היחיד לחיים נורמאליים.

protst-in-qalansawa

אספה המונית בסיום ההפגנה בקלנסווה

ביום השביתה הכללית נגד הרס הבתים בקלנסווה, יום רביעי ה-11.1.2017, ביקרנו בעיירה. זה היה אחרי ההפגנה ולפני שהוקם אוהל המחאה, כך שיצא לנו להפגש עם בעלי הבתים שנהרסו לשיחה מלב אל לב. הם היו בטוחים שלהפגנה שתוכננה ליום שישי יבואו אלפים. פחדנו לאכזב אותם. הם הסבירו כי כשאירגנו משמרת מחאה באותו יום ציפו לכמה עשרות אנשים. תוך שעה התקבצו סביבם יותר מאלף איש. הם צדקו ואנו, מארגני ההפגנות המקצועיים, שמחנו להתבדות. ההפגנה ביום שישי היתה המונית, 20,000 איש להערכת המארגנים, ובמצב רוח מרומם של מי שיוצאים לקרב. בסיום ראש המועצה (שהתפטר במחאה על ההרס) הודה לא רק לכל הנוכחים אלא גם לנתניהו שאיחד מחדש את הציבור הערבי והוציא אותו מאדישותו.

ביום שבו הרסו את 11 הבתים בקלנסווה הכריז חראק חיפה על הפגנה לילית במושבה הגרמנית. באו כמה עשרות אנשים. ראינו זאת כהצלחה. ההפגנה בחיפה היתה ההפגנה הראשונה שהתארגנה בתגובה על ההרס.

haifa-demo-in-meginim-street

ההפגנה בחיפה בשדרות המגינים

היום, כשהגיעו הידיעות על הרס הבתים באום אלחיראן ועל רצח יעקוב אבו אל-קיעאן, התארגנו תוך מספר שעות הפגנות בכל רחבי הארץ. בהקשר של חיפה הופיע סטטוס אישי בשם מזכיר חד"ש, רג'א זעאתרה, שקרא להפגנה בכיכר האסיר במושבה הגרמנית ב-7 בערב. הצטרפנו למרות שלא היה תאום בין המפלגות והתנועות בעיר. ברשת נפוצו תמונות של ההריסות באום אלחיראן עם רשימה של מועדים להפגנות במקומות שונים. כבר לפני הזמן המיועד להפגנה היו במקום עשרות אנשים, שהפכו תוך זמן קצר למאות. מה שנועד להיות משמרת מחאה הפך לצעדה ברחובות הראשיים: שדרות הכרמל (בן גוריון), אלנבי, רחוב ההר ושדרות המגינים נחסמו בזה אחר זה ככל שהתהלוכה התקדמה.

אות כבוד

איימן עודה כיכב היום בתקשורת כשהדם נוזל מראשו לאחר שנורה על ידי השוטרים. אין לי ספק כי הוא גאה בתמונות אלו המוכיחות כי ברגע האמת הוא עמד עם אנשיו בקו הראשון של המלחמה להגנה על הבית. זה יאפשר לנו לסלוח לו על חולשתו מול גל ההסתה בנושא השריפות (הוא קרא לחקור ולהעניש בחומרה – מי? המשטרה הגזענית?) או בעקבות מעצר חבר הכנסת באסל גטאס ("מעשה חמור").ayman_odeh_blooded

הציבור הפלסטיני גאה בשוהדא, במי שהקריבו את חייהם בהגנה על ביתם, על כבודם, במאבק נגד השלטון הגזעני. הם "הילדים של כולנו" – כל הערבים – בדיוק כמו שפושעי מלחמה ורוצחי שבויים הם "הילדים של כולנו" של הציבור הציוני.

בחיי היומיום אנו שותקים על עוול רב. אנו משלימים, לפחות בינתיים, עם אפליה ודיכוי ומחפשים דרך להמשיך לחיות. אחרי הכל קשה לצאת כל יום למאבק מחדש. חברינו נאסרים ונרצחים ואנו ממשיכים לחיות. לכן אנו גאים באותו יום שבו לא שתקנו, ביום שבו יצאנו לרחוב, ביום שבו לא הסתפקנו במשמרת מחאה שקטה, ביום שלא זזנו כאשר המשטרה התנפלה עלינו. הצלקות מהמכות והירי, האסירים והקדושים שנפלו במאבק הם ההוכחה שהתנגדנו. האונס נמשך אך הכבוד ניצל.

שתי הפגנות לשני עמים

בחיפה כל מי שרצה להפגין נגד ההרס והרצח מצא את מקומו בהפגנה במושבה הגרמנית. שמעתי שבתל אביב וביפו התקיימו שתי הפגנות נפרדות, שתי הפגנות לשני עמים.

בהזמנה שקיבלתי להפגנה בתל אביב נכתב "אנו דורשים חקירה בלתי תלויה לנסיבות ההסלמה וההרג, במקום הסתה בלתי מרוסנת." נראה לי שכל ניסוח של טקסט, גם המתקדם ביותר, שיוצא מתוך ראיה ישראלית, חוטא בהכרח לעיקר. מי יחקור את מי ולמה? אין דבר כזה חקירה בלתי תלויה. יש בארץ אפרטהייד ושלטון גזעני. הניסיון ליצור מראית עין של צדק או דמוקרטיה בהקשר הישראלי איננו אפילו נקרופיליה – כיוון שהפאטה מורגנה של הדמוקרטיה הישראלית לא היתה מעולם גוף חי.

ב-6 אחרי המלחמה

אינני נביא אך רוב מי שדיברתי איתו מעריך שהעימותים האחרונים הן רק יריות הפתיחה לסבב עימותים שילך ויגבר. נתניהו במצוקה גוברת והתחרות על ההקצנה האנטי ערבית היא המשחק היחיד במחנה הציוני – תרתי משמע.

עם זאת, ככל שיותר אנשים מבינים כי הציונות יכולה רק לייצר עימותים ומלחמות, וכי המשטר הציוני אינו ניתן לתיקון, אנו מתקרבים לפתרון האמיתי. קרתגו חייבת ליפול. רק דמוקרטיה מלאה וזכויות אדם לכולם, מהירדן ועד הים, כולל הפליטים שיחזרו, תאפשר לכולנו לחיות בכבוד ולהתגאות ביצירה האנושית ולא בצלקות.

Advertisements
להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: