Skip to content

דארין טאטור, משוררת פלסטינית כלואה, משתפת את סיפורה

אוגוסט 15, 2016

ראיון בלעדי עם המשוררת הפלסטינית  דארין טאטור, עדיין במעצר בית בריינה.

מאת: בן נורטון

(הראיון שלהלן פורסם ב Salon.com ב-10 באוגוסט 2016. תרגום לעברית הופיע היום באתר העוקץ.)

דארין טאטור, פלסטינית אזרחית ישראל, נעצרה בגלל פרסומים שהעלתה ברשתות החברתיות. באוקטובר, המשטרה פשטה על ביתה באמצע הלילה. הם אזקו את טאטור, משוררת בת 35, ולקחו אותה משם.

"את נראת כמו מחבלת", אמר לה אחד החוקרים. ממשלת ישראל האשימה את טאטור בהסתה לאלימות באמצעות שיריה ופוסטים בפייסבוק.

המשפט עדיין מתנהל והישיבה הבאה נקבעה ל-6 בספטמבר. אם תורשע בכל האישומים שהוגשו כנגדה היא עלולה להישפט עד לשמונה שנות מאסר.

טאטור כבר בילתה שלושה חודשים בכלא הישראלי, ועוד שישה חודשים במעצר בית בדירה ליד תל אביב, אשר עבורה נאלצה משפחתה לשלם.

בסוף יולי קבע השופט בנצרת כי היא יכולה להמשיך את מעצר הבית בבית משפחתה בריינה. החלטה זו באה לאחר שיותר מ-250 סופרים בולטים, אנשי רוח ואמנים פרסמו מכתב גלוי הקורא לשחרור את טאטור. בין חותמי המכתב היו נועם חומסקי, נעמי קליין, דייב אגרס, קלאודיה רנקין ו-10 הזוכים בפרס פוליצר, בהם המשוררת הנודעת אליס ווקר והעיתונאית קתרין שולץ.

יותר מ-7,000 אנשים חתמו מאז על המכתב, ופעילים יצרו מסע סולידריות בינלאומי לתמיכה בטאטור.

הסיפור של טאטור הוא אחד מני רבים. מאוקטובר 2015 עד יולי 2016, ממשלת ישראל עצרה כ-400 פלסטינים בשל הודעות ברשתות החברתיות, על פי ארגוני זכויות מקומיים.

עם זאת המקרה שלה עורר תשומת לב בינלאומית מיוחדת, בהתחשב בהשלכות המצמררות שלו לגבי זכויות האזרח של פלסטינים בישראל, בעלת הברית הקרובה ביותר של ממשלת ארצות הברית.

"הקול היהודי לשלום", קבוצה הפועלת בארה"ב למען צדק חברתי, פרסמה לאחרונה ראיון וידאו עם טאטור במעצר הבית.

https://youtu.be/BmKbZfPoYBk

"סלון" אירגן ראיון עם טאטור. הראיון נערך באופן אישי, בערבית, ותורגם בעזרת יואב חיפאווי, שמעדכן בקביעות לגבי המשפט בבלוג "חיפה החופשית".

ספרי בבקשה מה קרה מאז המעצר והכליאה שלך?

אני עדיין במעצר עד לסיום המשפט. הכל החל כשפרצו לביתנו בשעה 3:30 בבוקר ה-11 באוקטובר, 2015. כוחות משטרה גדולים פשטו על הבית, וביקשו מההורים שלי לקרוא לי, כי הם באו לקחת אותי. לא היה להם צו מעצר, בהפרה של החוקים הבסיסיים ביותר.

לאחר שנחקרתי הם החליטו להעמיד אותי למשפט ולהחזיק אותי במעצר עד תום ההליכים. אני יכולה לאמר כי החקירה והמשפט הם פארסה, בושה לכל מערכת המתיימרת להיות דמוקרטית.

בתחילה הייתי כלואה במשך שלושה חודשים, במהלכם הועברתי בין שלושה בתי כלא: ג'למה, שרון ודמון.

מאוחר יותר הורה בית המשפט לשים אותי במעצר בית באזור תל אביב. משמעות הדבר שהייתי בגלות, רחוק מהעיירה שלי. נשארתי שם יותר מחצי שנה, שבמהלכה נמנע ממני לצאת החוצה, ונאסרה עלי גם תקשורת דרך האינטרנט, בכל עת, ביום ובלילה.

לאחר מכן, בעקבות התגברות הקמפיין לסולידריות במחאה על הצעדים הלא-דמוקרטיים נגדי, הועברתי למעצר בית בעיירה שלי, ריינה. גם כאן אסור לי לצאת, למעט שש שעות בשבוע, ומכריחים אותי ללבוש על הקרסול צמיד אלקטרוני שאי אפשר להסירו כדי לפקח על תנועותי.

מה היו התנאים בבתי הכלא? את יכול לספר על הניסיון שלך ושל האסירים הפלסטינים האחרים?

ראשית, יש אלפי אסירים פלסטינים המרצים עונשי מאסר בבתי הכלא הישראלים, ובהם נשים וילדים. בנוסף יש עצירים מנהליים, אשר מוחזקים על ידי ישראל ללא אשמה, וכמובן ללא משפט, לתקופה בלתי-ידועה, שכן על פי חוקי החירום ניתן להאריך מעצר מנהלי שוב ושוב ללא הגבלה.

כשהייתי בכלא הייתי עם אסירות פלסטיניות. חוויתי את סבלם של האסירים הפלסטינים בכל ההיבטים ההומניטריים. הייתי עדה להזנחה ממנה הם סובלים בבתי הכלא בישראל, מבחינת תנאים סביבתיים ובריאותיים, וליחס אכזרי.

מהאסירים בכלל, ובמיוחד מהאסירות, נשללות זכויות אדם בסיסיות, ואני מתכוונת במיוחד לשלילת הזכות לקבל טיפול רפואי נאות.

הכלא בישראל מלא עוול. כל מה שאומר לא יהיה מספיק כדי לתאר את החיים של האסירים הפלסטינים שם. פגשתי שם אסירות חפות מפשע שלא בצעו שום עברה.

לדוגמא, אני נעצרתי בגלל שיר, ופגשתי בכלא בחורה שנעצרה מפני שכתבה מכתב פרטי אל אחותה על עניינים אישיים ומשפחתיים. בגלל שהיא הזכירה במכתב את המילה "התאבדות" היא הושלכה לכלא לשלושה חודשים.

מדוע לדעתך ישראל רודפת משוררים ואמנים אחרים? מדוע עוצרים פלסטינים בגלל הודעות ברשתות החברתיות?

הרדיפה הפוליטית, המעצרים וההגבלות על חופש הביטוי הם, לדעתי, סימפטום של המשבר בו מצויה ישראל. ככל שהשלטונות הציוניים מחריפים את הדיכוי ומגבירים את מסע ההסתה נגד הפלסטינים, כך הם מרגישים יותר חולשה וחוסר אונים.

מצד אחד הפלסטינים מתחזקים בסרובם להשלים עם המציאות הקולוניאליסטית ועם הדיכוי הגזעי; מצד השני, כתגובה לתרבות השנאה המתגברת ברמה העממית, אנו רואים הווצרות זרם אנטי-פשיסטי נגדי בחברה הישראלית. זה מעמיד את ישראל בפני דילמה, מאלץ אותה לעלות מדרגה בדיכוי, ובכך חושף את האופי האנטי-דמוקרטי של המשטר הישראלי.

האין זה צבוע מצד ישראל להתעקש שזוהי דמוקרטיה בזמן שהיא עוצרת אנשים שמבקרים אותה?

כמובן שכך. ישראל היא לא מדינה דמוקרטית. במידה שהיא דמוקרטית, הדמוקרטיה שלה חלה רק לקטגוריה אחת של אנשים, של אזרחים – כלאמר, זו דמוקרטיה רק ליהודים. מסיבה זו אני קורא לה דמוקרטיה עדתית או דמוקרטיה מזויפת או צבועה.

עם זאת, גם סוג זה של דמוקרטיה התחיל להתמוטט לאחרונה, כפי שהסברתי בתשובה הקודמת.

האם את יודעת אם המכתב מ-250 אנשי ונשות הספרות עזר לשפר את המצב?

כן כמובן. הקמפיין לסולידריות, כולל העצומה, אשר נחתמה על ידי אמנים רבים, סופרים ואנשים מכל רחבי העולם, עזר מאוד.

בהתחלה תנאי המעצר שלי היו מאוד קשים. נעצרתי למשך מספר חודשים בבית ליד תל אביב, רחוק מהמשפחה שלי וממקום מגורי. הייתי מבודדת לחלוטין מאנשים; נמנע ממני לצאת מהבית לגמרי. זה היה יותר כמו מעצר בתא בידוד בגלות. זה נמשך כך במשך יותר משישה חודשים.

לפני שמסע הסולידריות תפס תאוצה, עורך הדין שלי הגיש בקשה להעברת מעצר הבית מתל אביב לריינה – עירי – אבל התביעה התנגדה בתוקף. הם התנגדו אפילו שבקשתי תשמע בבית המשפט.

עם זאת, לאחר פרסום העצומה, הם שינו את גישתם לבקשה, ובסופו של דבר הבקשה אושרה. חזרתי מתל אביב למעצר בית בריינה מהווה הקלה משמעותית מאוד בתנאי המעצר.

האם את חושבת שהמשך הלחץ הציבורי יכול להשפיע על פסק הדין הסופי במקרה שלך?

כן, בהחלט, התגובה הציבורית והסולידריות במקרה שלי, וסביב הנושא של חופש הביטוי בכלל, הם אמצעי הלחץ היעילים היחידים שעשויים לשנות את המצב האומלל בו אנו נמצאים.

אני מאמינה כי לחץ ציבורי עשוי לחייב את הרשויות הישראליות לשקול מחדש את רדיפת אמנים, סופרים ופעילים צעירים פלסטינים, רק משום שהם מבטאים את התנגדותם לדיכוי.

מה נותן לך תקווה?

תקווה היא הבסיס לחיים. יש ביטוי שנהגתי לחזור עליו לפני מעצרי, ואני עדיין אומר זאת: "אנחנו חולמים על מנת להמשיך לחיות". כאן אני משווה חלומות עם תקווה, כי בלי תקווה אנחנו הולכים למות, גם בעודנו חיים, ורק גופנו יישאר.

תקווה היא התחושה של חיים, של חופש, של בטיחות. זה מה שנותן משמעות לכל דבר שחווים בני אדם. אנו נושמים תקווה כדי לחיות חיים בעלי משמעות.

מה יכולים פעילי זכויות אדם בארצות הברית ובמקומות אחרים לעשות כדי לעזור להילחם על הזכויות שלך ועל זכויותיהם של פלסטינים אחרים?

הממשל האמריקאי הוא התומך הגדול של ישראל בעולם. פעילים בחברה האמריקאית יכול להפעיל לחץ על ישראל על מנת לשפוך אור על הנושא של חופש הביטוי ועל הרדיפות מצד הרשויות הישראליות נגד המתנגדים לדעתם.

התושבים הערבים הפלסטינים בישראל ניצבים בפני מסע הסתה גזענית, בשני המישורים הרשמי ועממי. התקפות עליהם מתרבות רק בגלל שהם מדברים ערבים במקומות ציבוריים. אלה התפתחויות מסוכנות. בהקשר זה, אני מאמינה שפעילי זכויות אדם צריכים להתריע לפני שיהיה מאוחר מדי.

בן נורטון הוא כתב מדיני מצוות "סלון דוט קום". אפשר למצוא אותו בטוויטר ב @BenjaminNorton.

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: