Skip to content

אילן פפה: מדינה דמוקרטית בכל פלסטין אפשרית – דרוש שינוי כיוון בתנועה הפלסטינית

ספטמבר 24, 2014
Ilan_Pappe_in_Arara_and_Flag

(מאמר זה פורסם גם באנגלית.)

על ההזמנה להרצאת ההסטוריון אילן פפה בערערה שבמשולש, שהתקיימה ביום שישי ה-12.9, חתומות שלוש תנועות מקומיות של צעירים פלסטינים. ההזמנה להרצאה שהתפרסמה בפייסבוק העידה כי הצעירים רוצים לדון בלב "הבעיה" – ההרצאה תעסוק בפתרון "המדינה הדמוקרטית האחת" וייתקיים דיון פתוח בנושא.

בינואר 2013, כשעוד נראה היה כי האביב הערבי מביא גל דמוקרטי שאין לעוצרו לאזורנו ומפיל בזה אחר זה את משטרי הסדר הישן, אירחנו את אילן פפה ב"חראק חיפה" ושמחנו לשמוע ממנו כי ישראל נמצאת בניגוד לכיוון ההסטוריה. מאז נתקעו גלגלי ההסטוריה במאבקים עקובים מדם ברבות מארצות האזור ורבים מהפעילים איבדו תקווה לשינוי דמוקרטי בעתיד הקרוב.

המתקפה הישראלית העקובה מדם בקיץ האחרון, תחילה בגדה המערבית ובעקבותיה בעזה, והצלחת ההתנגדות הפלסטינית לעמוד מול התקפה זו, ריכזו שוב לרגע את תשומת הלב הבינלאומית בעניין הפלסטיני ואיפשרו לבחון את מערך הכוחות האזורי במבחן התנאים החדשים.

אם משום המצב והאנרגיות החדשות שהופיעו בהקשר של ההתנגדות לטבח בעזה, ואם משום הקהל הצעיר והדיון הנוקב, מצאתי כי הרצאתו של פפה בערערה התעלתה מעל מספר הרצאות שלו ששמעתי בשנה האחרונה. בנוסף לפרטים ההיסטוריים החדשים שלמדתי ולהסבר ההסטורי והאקטואלי בדבר הכרחיות פתרון המדינה האחת, ניסה הפעם אילן גם להתוות צעדים מעשיים לפעולה.

ברוח הטכנולוגיה החדשה, ב-14.9 כבר הועלתה ההרצאה במלואה (בעברית) לאתר youtube לשירות הציבור. כך יכול אני לפטור עצמי מהניסיון לסכם במפורט את ההרצאה ולהתמקד בעיקר, כולל דיון ביקורתי בחלק מהתכנים.

טיהור אתני בתשלומים

ערערה הינה מקום טוב להסביר את שרירותיות "החלוקה הקונספטואלית" של פלסטין בין האיזורים שנתפסו על ידי הציונות בטיהור האתני הגדול של 1948 ובין כיבושי 1967. ערערה, כחלק מואדי ערה, היתה ב-1948 חלק מ"הגדה המערבית", אותו חלק של פלסטין שישראל הסכימה להשאיר בידי הממלכה ההאשמית במסגרת היחסים הטובים בין שתי המדינות. שנה מאוחר יותר נזכרה ישראל כי היא זקוקה לכביש המחבר בין חדרה ועפולה ודרשה מירדן למסור לה את אזור הואדי. רק לאחר איום בפעולה צבאית מצד ישרל "הסכימה" ירדן למסור את השטח והוא הועבר לשליטה ישראלית בקיץ 1949…

הערה הסטורית אחרת המעידה על מלאכותיות החלוקה ועל העדר כל התחשבות בזכויות האדם של התושבים הפלסטינים – בני הארץ המקוריים – מתייחסת להיווצרות רצועת עזה. זהו מתחם מלאכותי שלתוכו נדחסו פליטים מכל אזור הנגב ומישור החוף הדרומי ועד ליפו. מאז נשאר מקומה המיוחד של רצועת עזה כאותו חלק של פלסטין שהציונות אינה רוצה בו, בשל ריבוי תושביו, ואינה יודעת כיצד להיפטר ממנו.

החלק ההסטורי המרכזי בהרצאה התייחס לגדה המערבית והתרכז בחשיבות שמייחסת הציונות לשליטה בה, הן מתוך ראיה הסטורית-דתית והן מתוך תפיסה ביטחונית-גאופוליטית. בהסתמך על הידע ההסטורי שנחשף עם פתיחת הארכיונים על ידי ממשלת ישראל (רוב הארכיונים, כמו דיוני ממשלה, נפתחים אחרי 30 שנה, וארכיונים בטחוניים נפתחים בדרך כלל אחרי 50 שנה) שלל אילן את הנרטיב הציוני המקובל כאילו כיבוש הגדה המערבית היה תוצאת לוואי בלתי צפויה של "תוקפנות ערבית" או "איום בטחוני" ב-1967 והצורך של ישראל להגן על עצמה.

הוא הסתמך על ארבעה נתונים עיקריים:

  1. פעילותו של לובי רחב בתוך הממסד הישראלי למען כיבוש הגדה המערבית, כבר מ-1949. לובי זה כלל מנהיגים בכירים מכל המפלגות הציוניות, קציני צבא ורבים מאנשי הרוח הציוניים. רק עמדתו התקיפה של בן גוריון (למרות היותו הפושע הגדול ביותר האחראי לטיהור האתני ב-48) נגד כיבוש הגדה המערבית מנעה מלובי זה להשיג את מבוקשו כבר קודם. עם הסתלקות בן גוריון מהזירה ב-1963 נפתחה הדרך למימוש המזימה.
  2. ב-1964 מינה הצבא קצין בשם מיכאל שחם, שהיה אחראי קודם לכן על המימשל הצבאי כלפי הערבים בגבולות 1948, על הכנת מנגנון ומדיניות להשלטת משטר צבאי על תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה.
  3. דיוני ממשלת ישראל בעקבות כיבוש הגדה המערבית, רצועת עזה, חצי האי סיני והגולן הסורי ב-1967 מעידים על החלטה נחושה שלא לחזור לגבולות ראשית יוני 67' ולהמשיך את השליטה בגדה המערבית בדרך קבע.
  4. ההתנחלות בכל שטח "פנוי" בגדה המערבית שהחלה תחת ממשלות בראשות מפלגת העבודה בסמוך לאחר כיבוש השטח.

ב-1967 השיגה הציונות את מטרתה ההסטורית בהקמת מדינה אחת בין הים והירדן – מדינה יהודית גזענית ואנטי דמוקרטית. זו המציאות בה אנו חיים ואיתה צריך להתמודד. מה שמקשה על ההתמודדות ועל שינוי המצב הוא מערכת שלמה של שקרים ואשליות המעבירה את התודעה והמאבק הפוליטי למישור אחר – מאבק מדומה בין "תומכי הכיבוש" ו"תומכי השלום" – אותו הגדיר אילן פפה "חיפוש המפתח מתחת לפנס".

שקר הזמניות וזיוף תהליך השלום

חלק ניכר מההרצאה הוקדש להסברים והוכחות כי "הפנס" לא נמצא במקרה במקומו, אלא הוא פרי מדיניות מחושבת היטב שמטרתה להנציח את השליטה הישראלית בכל חלקי פלסטין.

מבחינת הציונות הפיתרון האידיאלי היה להשלים את הטיהור האתני ולשלוט בכל פלסטין. הציונות ממשיכה לפעול למען מטרה זו, אך ישנן מגבלות ממשיות על חופש הפעולה שלה. גם את העובדה שהטיהור האתני ב-1948 לא הושלם במלואו יש לייחס לכוח העמידה, הסומוד, של האוכלוסייה הערבית ולא לשום רצון טוב מצד הציונות. מאז 1967 גורשו מהגדה המערבית ורצועת עזה כ-450,000 תושבים פלסטינים. אבל גם מי שלא גורש בפועל עובר טיהור אתני מסוג אחר: שלילת זכויותיו, הגבלת חופש התנועה שלו, חוסר אפשרות להתפתחות אישית או חברתית, מניעת כל השפעה ממשית בקביעת החוקים והמשטר.

בהתייחסו לדיונים פנימיים שהתקיימו בממשלת ישראל ב-1967 בסמוך לכיבוש, דיונים שהפרוטוכלים שלהם נגישים היום, מספר אילן כי עלו לדיון הצעות לגירוש מיידי של מרבית האוכלוסייה והיו להן תומכים רבים, בעיקר מצד וותיקי הטיהור האתני של 48'. עם זאת היה להנהגה הציונית חשש מפני התנגדות פעילה מצד האוכלוסייה, שחלק גדול ממנה כבר היו פליטים מ-48'. גם נוכחות התקשורת הבינ"ל, שלא הורגשה כמעט ב-48', היוותה גורם מרתיע. בעיקרו של דבר המלחמה ב-67' הסתיימה במהירות רבה מהמתוכנן ולאחר ששכחו הקרבות היה קשה יותר להצדיק פעולה יזומה של טיהור אתני.

במצב זה, ומתוך כוונה מודעת להמשיך לזמן בלתי מוגבל את השליטה בשטח תוך שלילה מוחלטת של זכויות האדם של התושבים, הומצאה נוסחת הקסם של הצגת הכיבוש כזמני, ומכאן שמעמד התושבים יוסדר "עם בוא השלום". מצב זה מאפשר לישראל להמשיך להציג עצמה בעולם כ"מדינה דמוקרטית" ולזכות ליתרונות רבים הכרוכים בכך בזירה הבינלאומית.

מכאן ש"תהליך השלום" והדיבור על "שתי מדינות לשני עמים" אינו מהווה ניגוד לכיבוש, גם לא לכיבוש "הזמני" של 1967, אלא הוא המסגרת הפוליטית והקונצפטואלית שנועדה לאפשר ולהנציח את הכיבוש.

ישראל הייתה מתקשה לשווק שקר זה בעולם אם לא היתה מקבלת עזרה מרבים, חלקם מתוך אינטרסים ואחרים מתוך כוונות טובות. הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית ממלאת תפקיד מרכזי במתן אמינות למיצג השווא של תהליך השלום ובעקבותיה גם חלק גדול מההנהגה של האוכלוסיה הערבית הפלסטינית בתוך הקו הירוק. פעילי שלום רבים ברחבי העולם נפלו במלכודת זו.

בינתיים פועלת ישראל בשטח כדי להנציח את שליטתה מכל הבחינות. מתוך כך היא יוצרת מצב שבו גם אם יוכרז קיום מדינה פלסטינית ובראשה אבו מאזן כנשיא לא תהיה לכך כל משמעות מעשית.

מדינה אחת דמוקרטית ושיוויונית לכל תושבי הארץ ופליטיה החוזרים

מול המציאות של מדינה אחת גזענית ומול אחיזת העיניים של תהליך השלום ו"פתרון שתי המדינות" מציע אילן פפה "להתחיל לחפש את המפתח במקום שבו איבדנו אותו".

ראשית עלינו לזהות נכון את הבעיה: לחשוף את הציונות כתנועה קולוניאליסטית, לאפיין את ישראל כמדינת אפרטהייד גזענית. אין ציונות אחרת ואין ישראל אחרת. לעצם החשיפה יכול להיות אפקט עצום, קודם כל בשל חשיבות התמיכה הבינלאומית בישראל כגורם מרכזי בשימור עליונותה במערך הכוחות המקומי, אך גם בשל הקונפליקטים הפנימיים בחברה הישראלית.

מתוך הבנת הבעיה נגזר הפיתרון, והוא מתחיל בדיון בין כל תושבי הארץ בשאלה כיצד לחיות ביחד במסגרת שבה לכולם יש זכויות מלאות ושותפות מתוך שיוויון. במסגרת דיון זה צריכים להשתתף גם הפליטים הפלסטינים, שלהם זכות מלאה לחזור לפלסטין ולקחת חלק בעיצוב עתידה-עתידם. הגדרת המטרה של מדינה אחת לכל תושבי הארץ ופליטיה חשובה כבר היום, כיוון שהיא מגדירה מי שותף בדיון על עתיד זה.

הציונות עשתה הכל, וממשיכה לפעול, כדי לפצל בין חלקי העם הפלסטיני ו"לתקוע" כל אחד בדרך אחרת ללא מוצא. קודם כל באו הרחקת הפליטים ובידוד האוכלוסיה הפלסטינית בגבולות 48'. היום גם מפרידים פוליטית בין הגדה המערבית ורצועת עזה. קביעת סדר יום חדש משותף לכל חלקי העם הפלסטיני מהווה התחלת הדרך אל הפיתרון. הטכנולוגיה יכולה לספק היום בסיס לדיון פתוח מעבר לגבולות ולמחסומים, כפלטפורמה לקשר אינטנסיבי הרבה יותר למציאת הדרך המשותפת.

כל זה לא פשוט – ישנן בעיות של יחסים בין חילוניים ודתיים, בין תושבים ילידים ובין בני הדור השלישי של המתנחלים. צריך חלוקה חדשה של המשאבים לאחר דורות של נישול ואפליה. לא ברור מה אופי החברה ומה המסגרת הפוליטית שנקים ביחד, אבל חשוב ביותר שנתחיל דיון רציני בכך. מעבר לכך יש בפנינו מאבק קשה נגד משטר דיכוי שמציג כל פרספקטיבה שאינה מדינה יהודית גזענית כ"התאבדות" ו"סכנת קיומית".

זאת המשימה ואלו הן הבעיות שעלינו לפתור. עד שלא נראה את הדברים נוכחה אנו מבזבזים זמן יקר. הבנת הבעיה והצגת פיתרון אמיתי יכולים ליצור דינמיקה חזקה שתפעל לשינוי יחסי הכוחות.

תוכנית פעולה

בדיון עם הקהל מנסה פפה לתת כמה מראשי הפרקים לתכנית מעשית שאפשר להתחיל בביצועה כבר עכשיו לפעילות למען מדינה דמוקרטית אחת:

  1. הייצוג הערבי בכנסת הישראלית מהווה יתרון תעמולתי גדול לישראל בהצגת עצמה כדמוקרטיה בפני דעת הקהל העולמית. בפועל אין לחברי הכנסת הערבים שום השפעה ממשית על החקיקה והם מחוץ לתחום בפוליטיקה הקואליציונית. ויתור על הייצוג הערבי בכנסת יהווה מסר חשוב ואפקטיבי לעולם שמחירו המעשי מינימאלי.
  2. אפשר לחפש תחליף לרשות הפלסטינית שלא ישרת את ישראל.
  3. אפשר להקים מסגרות לשיתוף פעולה ובניית תנועה שתאחד את החלקים השונים של העם הפלסטיני.
  4. צריך לפתוח את הדרך ולקרוא ליהודים אנטי ציונים בישראל להיות שותפים מלאים בתנועה פוליטית אחת.

אסור לצאת מהנחה שאנו חסרי אונים ושיש דטרמיניזם הקובע את עליונות ישראל. הפעיל הפוליטי אינו שואל את עצמו "כמה זמן יקח עד שננצח במאבק?" אלא "מה עשיתי היום כדי לקרב את הניצחון?"

בהקשר זה הזכיר פפה את השתתפותו ב-1992 במשלחת שיצאה לתוניס לבקש מערפאת להעלות את זכויות הערבים הפלסטינים בתוך הקו הירוק במסגרת המשא ומתן עם ישראל שהתנהל באוסלו. לדבריו ערפאת ענה שזהו עניין ישראלי פנימי.

הפילוג בהנהגת המאבק הפלסטיני והעדר פרספקטיבה פוליטית ברורה מונעים ניצול נכון של פוטנציאל התמיכה בדעת הקהל העולמית. נכון שישראל ובני בריתה פועלים לחזק פיצול זה, אך בסופו של דבר האחריות לבניית הנהגת המאבק נופלת על הפלסטינים עצמם.

לבסוף קובע פפה כי כאשר העם הפלסטיני יתאחד מאחורי תוכנית פוליטית דמוקרטית ברורה ויבהיר לעולם כי מה שישראל נלחמת למענו הוא הנצחת גזענותה, הציונות תיפול. הוא מבהיר כי קביעה כזאת לא היתה אפשרית בעבר, אך היא מבוססת על קריאת הדינמיקה של יחסי הכוחות והפוליטיקה העולמית היום.

שינוי לטובה ביחסי הכוחות

כמי שחי באנגליה ומעורה בתנועת הסולידאריות הבינלאומית עם העם הפלסטיני, עמד פפה על כך שלמרות חולשת העמדה הפלסטינית המצב הבינלאומי משתנה לטובת העניין. הבעיה הפלסטינית זוכה למודעות ותמיכה בינלאומית יותר מכל מאבק אחר לשחרור לאומי או לדמוקרטיה. בדרך הטבע תנועת הסולידאריות מתחילה כתנועת מחאה עממית אך היא מתחילה להשפיע גם על האליטות ועל החלטות של מדינות ושל חברות כלכליות.

אחד הגורמים המחזקים את הסולידאריות עם המאבק הפלסטיני הוא המשבר המתמשך של המשטר הקפיטאליסטי הבינלאומי בעקבות המשבר הפיננסי שהחל ב-2008. משבר זה הוביל לחוסר אמון גובר בהנהגות הפוליטיות ובאליטות השולטות בכלכלה הבינלאומית. התנועות החברתיות החדשות רואות קשר ישר בין חוסר הצדק הכלכלי "הפנימי" ובין הדיכוי והניצול כלפי עמי העולם השלישי, קשר ישיר בין גורל השחורים בארצות הברית ובין שלילת זכויות העם הפלסטיני. תובנות שהיו בעבר נחלת מיעוט מרכסיסטי "נוקשה" הן היום נחלת ציבור רחב.

הגלובליזציה של הכלכלה הבינלאומית הובילה לגלובליזציה של תנועת המחאה. קיימת היום תחושת סולידריות רחבה ומחויבות לשמירת זכויות האדם.

הוא מספר בפרטים על השגי תנועת החרם (BDS) ועל קשיי ההסברה הישראלית. ישראל משקיעה תקציבי עתק בשיפור תדמיתה – במיוחד בארצות הברית שלכאורה מהווה "משחק מכור". למרות כל זאת המסבירים הישראלים עצמם מודים בכישלון וכי מבחינתם הקמפוסים בארה"ב אבודים.

ההתקפה האחרונה על עזה, שכבר לא הסתפקה בטיהור אתני אלא פנתה לג'נוסייד, הביאה לשיאים חדשים את תנועת הסולדאריות. סטודנטים למשפטים בפקולטות רבות באנגליה השתלטו על משרדי ההנהלה כתמיכה בפלסטינים. על בנייני עירייה רבים ברחבי אנגליה הונפו דגלי פלסטין.

אילן מדגים את הפוטנציאל של תנועת הסולידאריות מנסיונו האישי. שידורי ה-BBC במהלך המתקפה על עזה הצטיינו בחוסר אובייקטיביות משווע ובתמיכה בוטה בעמדת ישראל. כאשר שמע על הפגנת מאות האלפים שהתארגנה בלונדון כנגד המלחמה, הציע למארגנים להעביר את ההפגנה מול משרדי ה-BBC ולעצור שם להביע את מחאתם. ואכן במהלך ההפגנה התיצבו מאות האלפים למחות מול משרדי ה-BBC.

על החברה הישראלית

לשאלה מהקהל בדבר ההקצנה והסחף ימינה בחברה הישראלית ענה אילן כי ככל שהדבר קשה יש בכך גם יתרון. קודם היתה החברה בישראל יכולה להשלות את עצמה שיש דרך שלישית, "יהודית ודמוקרטית". כיום כבר אי אפשר להסתיר את הסתירה והרוב המכריע בחברה הישראלית בחר בגזענות. בחירה זו מקשה על ההסברה הישראלית ותעזור לנו לחשוף בעולם את אופיה האמיתי של ישראל.

מעבר לכך ההכרעה הברורה של הרוב בחברה בכיוון של הקצנה וגזענות יחייב יותר ישראלים לחפש אלטרנטיבה. מה שנעלם ולא יחזור הוא "השמאל הישראלי" שבלאו הכי היה שותף בכל פשעי הציונות. צריך, וזה נהיה יותר אפשרי עכשיו, להסביר לאותם ישראלים שמצפונם מייסר אותם או שרואים את חוסר התוחלת שבדרך הכיבוש והגזענות שאלו נובעים ישירות מאותה אידיאולוגיה ציונית שבה הם מאמינים ושעל ברכיה חונכו.

כבר היום אנו רואים סימנים ממשיים לכך שחלק מהישראלים מסיקים מסקנות מהמצב. למשל, בעוד שבעבר היתה תנועת הסרבנים בעיקרה נגד השירות בשטחים שנכבשו ב-67', היום הזרם העיקרי הוא סרוב כולל לשרת בצבא הישראלי.

ניצחון ציוני פרושו הנצחת אופיה של ישראל כמדינה גזענית. גם אם תצליח ישראל בדיכוי העם הפלסטיני הדבר רק יוביל לעוד מלחמות כנגד העולם הערבי הסובב אותה. בסופו של דבר לישראל כמדינה צלבנית אין עתיד והיא תובס במלחמות אלו, לאחר שבצורה זו אחרת יוסדרו הבעיות הפנימיות בעולם הערבי. מבחינה זו התכנית שלנו היא הפרספקטיבה החיובית היחידה המוצעת גם עבור הישראלים.

בפניה לציבור הישראלי ישנה חלוקת תפקידים ומשימות בין המרכיב הערבי הפלסטיני ובין היהודים האנטי ציונים. חשוב שהתנועה הפלסטינית תסביר לישראלים כי פחות מדמוקרטיה מלאה לכולם ובכל מקום לא תתקבל, ומי שמסרב לכך יוקע כגזען. ליהודים האנטי ציונים יש תפקיד חשוב בהסברה לציבור היהודי. אולם המנוף העיקרי לשינוי רחב יותר בחברה הישראלית יבוא מהשילוב של הוקעת ישראל בעולם והתרחבות תנועת החרם כנגדה, וקריאה ברורה  מצד תנועה משותפת למען מדינה דמוקרטית אחת ליהודים אנטי ציונים להצטרף למאבק למען עתיד משותף.

לקחים מדרום אפריקה

ההשוואה עם דרום אפריקה חזרה פעמים רבות במהלך ההרצאה, ולאו דווקא בקונטקסט הרגיל של איפיון ישראל כמדינת אפרטהייד גזענית או בדבר האפשרות של פיתרון המבוסס על העיקרון הדמוקרטי של "אדם אחד, קול אחד".

האוייב העיקרי שכנגדו דיבר פפה היה הייאוש והתחושה שאי אפשר לשנות. לצורך זה הוא גייס את נסיונו האישי כאשר יצא לאירופה ב-1980 והצטרף לפעילות בתנועה כנגד האפרטהייד. באותה תקופה שררה אווירת נכאים בתנועה, ורבים חשבו כי המאבק העממי לעולם לא יוכל לשנות את עמדתם של מדינות וחברות כלכליות הפועלים לפי אינטרסים ושתמיכתם היא המאפשרת את התמשכות האפרטהייד.  באותה תקופה שלטה באנגליה מרגרט תאצ'ר שהגדירה את נלסון מנדלה כ"ארכי טרוריסט".

עשר שנים מאוחר יותר, תחת לחץ בינלאומי כבד, הכריז דה קלרק על כישלון משטר האפרטהייד וב-1994 עלתה תנועת השחרור לשלטון בבחירות דמוקרטיות.

סיבה אחרת להזדקק לניסיון המאבק בדרום אפריקה היא עמדתה העקרונית של תנועת השחרור שם, בהנהגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ה-ANC), שסירבה לכל פיתרון שלא יתבסס על דמוקרטיה מלאה לכל התושבים. עמדה זו חיזקה את תנועת החרם שמצאה כתובת ברורה לתמיכה ולהכוונה. קשה לראות היום כתובת ברורה של תנועת השחרור הפלסטיני, הן מבחינת הצגת הפיתרון והן מבחינת הכוונת המאבק. הופעה של תנועת מאבק של תושבי פלסטין שתחתור לפרספקטיבה של מדינה דמוקרטית אחת יכולה למלא חלל ריק זה.

עוד לקח חשוב מדרום אפריקה נוגע להשתנות התנאים הבינלאומיים. ארה"ב היתה זקוקה לדרום אפריקה במסגרת המלחמה הקרה הן ככוח מקומי נגד תנועות השחרור השמאליות והן כמקור מרכזי לאספקת אורניום. כל עוד צורך זה התקיים היתה מוכנה ממשלת ארה"ב לעבור לסדר היום על כל הפשעים שביצע משטר האפרטהייד כנגד האוכלוסייה השחורה. התמוטטות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה (גורמים שלתנועת השחרור לא היה כמובן כל חלק בהם) ייתרו את הצורך במשטר האפרטהייד והפכו אותה מנכס לנטל.

באופן דומה תומכות היום מעצמות המערב בישראל כיוון שהיא משרתת את האינטרסים שלהן. אינטרסים אלו משתנים ויבוא היום בו יאבדו המעצמות עניין בתמיכה בישראל. השאלה החשובה היא מי יאבק עד לאותו רגע כך שזכויות העם הפלסטיני לא יישכחו בינתיים ומי יהיה מוכן בשעת מבחן להביא לפרוק משטר האפרטהייד הישראלי?

על ההתנגדות

בדברו על משבר ההנהגה הפלסטינית אומר אילן פפה לצעירים: יש כמה נושאים שאתם צריכים לברר עם עצמכם. אתם יכולים לעשות זאת בלעדי.

למרות זאת נשארו כעשרים צעירים עוד כחצי שעה אחרי ההרצאה לשאול שאלות ולדון בנושאים שונים.

אחד הנושאים שבו רבים מהם אינם רואים עין בעין עם אילן היה נושא ההתנגדות המזויינת. בתשובה לשאלה הדגיש אילן, מצד אחד, כי לעם מדוכא הזכות להאבק לחרותו בכל האמצעים העומדים לרשותו, כולל מאבק מזויין. מצד שני אמר כי אם היה צעיר פלסטיני והיה עליו לבחור בין הקלצ'ניקוב ללפטופ היה בוחר בלפטופ, מתוך שיקול שהוא כלי יעיל יותר במאבק. הוא אף הזכיר כי למאבק המזויין בימינו אין אותו פוטנציאל שהיה לו בשנות ה-60, ימי צ'ה ג'ווארה ועליית המהפכה הפלסטינית.

כפעיל פוליטי נראה לי כי ההיסטוריון פפה איבד כאן לרגע את ההקשר ההיסטורי. נכון כי בדרום אמריקה נפתח תהליך של שינוי דמוקרטי שאיפשר לתנועות השחרור (שרובן נכשלו במאבק המזויין בשנות השישים והשבעים) להביא לשינוי משמעותי באמצעים דמוקרטיים. לעומת זאת, קשה להתעלם מהעובדה שאנו חיים בלב העולם הערבי שבו לא התאפשר עדיין שום שינוי באמצעים דמוקרטיים. מליציות מזויינות מכל הגוונים והסוגים, החל מ"המדינה היהודית" החמושה בנשק אטומי ועד ל"מדינה האיסלאמית" עורפת הראשים, מתחרות בינהן על השלטון באמצעים אלימים.

המאבק המזויין רב השנים הביא עצמאות לתושבי דרום סודן הנלחמים היום אלו באלו. תושבי כורדיסטאן המחולקת, עוד מאבק היסטורי אבוד לכאורה, לא היו יכולים להגן היום על עצם קיומם לולא המליציות החמושות של מפלגת הפועלים הכורדית שעדיין מוגדרת על ידי מעצמות המערב כארגון טרור.

ההתנגדות המזויינת בלבנון הביאה לנסיגה ישראלית בשנת 2000 לאחר 18 שנות כיבוש ועצרה תוקפנות ישראלית נוספת ב-2006. הנסיגה הישראלית מרצועת עזה התאפשרה רק הודות לשתי אינתפאדות עקובות מדם. אפילו המפגינים שוחרי הדמוקרטיה מאנגליה, שפנו להפגין נגד הבי.בי.סי., קרוב לוודאי שלא היו יוצאים מבתיהם, או שהיו מפגינים למען נושא צודק אחר, לולא הדם הפלסטיני שנשפך בעזה.

המאבק המזויין והמאבק הפוליטי אינם ניגודים אלא משלימים זה את זה.

המחיר הכבד שמשלם העם הפלסטיני במאבקו איננו אלא סיבה נוספת לשאול האם ההנהגה הפוליטית של המאבק אכן משרתת נאמנה, במסירות וביעילות, את ההמונים ושאיפתם לשיבה ולחרות? האם אנו הפעילים הפוליטיים, המפגינים, מחזיקי הלפטופ, עושים ככל יכולתנו כדי לבנות תנועה שתביא להסרת שלטון הרשע ולכינון חברה צודקת?

Arara_Pappe_Audience Pappe_in_Arara_with_audience

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: