Skip to content

המימדים המופלאים של הזמן והמקום מאחורי המזימה לפינוי סלווא זידאן מדירתה בעכו

מאי 2, 2014

המימדים המופלאים של הזמן והמקום מאחורי המזימה לפינוי סלווא זידאן מדירתה בעכו

בעוד אנו מתכוננים ל"תהלוכת השיבה" ה-17 שתערך בכפר ההרוס לוביה, הארץ מתמלאת מאבקים נגד הטיהור האתני המתבצע היום, בכל יום, בכל רחבי המולדת הכבושה. בנגב ממשיכה המדינה להרוס את ישובי הבדואים למרות הקפאת "תכנית פראוור". בדרום הר חברון, בבקעת הירדן, בראמיה שבגליל ובמקומות רבים נוספים – סדר היום הציוני אינו משתנה – לגזול את האדמה, להרוס בתים ולפנות תושבים ערבים כדי להושיב יהודים במקומם.

אחד המאבקים שעלו לכותרות בחודש האחרון הוא המאבק נגד פינוי משפחתה של סלווא זידאן – אם אחמד – מביתה שעל חומות העיר עכו, ליד שער הברזל שבכניסה המזרחית לעיר העתיקה.

העיר עכו נושאת בגאווה מטען הסטורי כבד – כמקום יישוב שקיים כבר כ-5000 שנה. היא זכתה להיות בירת המדינה הפלסטינית הראשונה בעת החדשה בראשות דאהר אלעומר במאה השמונה עשרה. שנת 1799 זכורה לתהילה כשנה שבה עכו, במגיניה, חומותיה ותותחי הברזל שלה, הדפו וסיכלו את מסע הכיבושים של נפולאון במזרח התיכון.

ייהוד באלף תירוצים

מאז כיבוש העיר עכו במאי 1948 וגרוש מרבית תושביה, מהווה האוכלוסיה הערבית שנותרה בעכו (כ-35% מאוכלוסיית העיר היום) מטרה מתמדת לניסיונות העירייה והממשלה לנשלם מרכושם ולהרחיקם מהעיר. נסיונות אלו באים בצורות שונות ומשונות והם מתמקדים בתושבי העיר העתיקה.

השלב השני של הנישול החל בהכרזת תושבים רבים כ"נוכחים נפקדים" ובכך אפשר למדינה, באמצעות האפוטרופוס על נכסי הניפקדים להשתלט על רכושם.

הרשויות האחראיות על ניהול "ניכסי המדינה" (הנכסים שנגזלו) מפגינות יצירתיות אינסופית בהתעללות בתושבים ובדחיקתם לעזוב את העיר: לעיתים אוסרים עליהם לשפץ את בתיהם ולעיתים מכריזים על בניין כבניין מסוכן ותובעים מהתושבים להתפנות "למען בטחונם". במקומות אחרים יוזמת החברה הממשלתית האחראית על הנכסים שיפוץ על ידי קבלנים מקורבים ותובעת סכומי עתק מהתושבים.

לאחרונה משתפת המדינה פעולה עם עמותות ימין ובעלי הון בתכנית להפיכת עכו למרכז תיירותי תוך דחיקת רגליהם של התושבים.

ביתה של אם אחמד הוחכר ליזם במטרה לבנות עליו בית מלון. על פי השמועה אחד מתנאי המכרז היה שהיזם חייב להביא לפינוי המשפחה מביתה ואם לא יעשה כך יהיה עליו לפצות את "הרשות לפיתוח עכו" בסכום גבוה…

אין פלא שתושבי עכו נזעקו לעמוד לצידה של אם אחמד ובני משפחתה במאבק נגד הפינוי. רבים מהם עושים זאת בידיעה כי אם הפינוי יעבור הם יכולים להיות הבאים בתור. עשרות צווי פינוי נוספים כבר מחכים למימוש.

על מה מתבססת המדינה בבואה לפנות את אם אחמד ואת משפחתה מדירתם בה הם מתגוררים כ-50 שנה?

אלוהים כנעדר

אנו מצטופפים עם כ-70 איש בגינה שבין בית משפחת זידאן לבין מסגד אלבורג' הסמוך, לישיבת חרום לדון בהמשך המאבק. בין הנוכחים נציגי הווקף המוסלמי של עכו. אנשי הווקף באו להביע את הזדהותם במאבק נגד הפינוי. נציג המשפחה המכיר היטב את הניירת אומר כי אין מחלוקת על כך כי הבית הינו רכוש הווקף.

כיצד ייתכן שהבית הוא רכוש הווקף, ואנשי הווקף תומכים במאבק המשפחה, בעוד הרשות לפיתוח עכו תובעת את פינוי המשפחה? איש לא מבין…

מאוחר יותר מצאתי את התשובה ברשת, בפסק דין מה-16 בדצמבר 2009 של בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין עירעורה של אם אחמד כנגד צו הפינוי שהוציאה כנגדה הרשות לפיתוח עכו (ע"א 2047-05, זידאן נגד החברה לפיתוח עכו העתיקה בע"מ).

מסתבר כי מדינת ישראל, באמצעות האפוטרופוס על ניכסי ניפקדים, השתלטה לא רק על רכוש תושבי עכו אלא גם על רכוש הווקף. אולם, ראה זה פלא, ב-26.11.1968 שיחרר האפטרופוס את הרכוש והחזירו לידי ועד הנאמנים של הווקף האיסלאמי בעכו, משל חזר האלוהים מהעדרות ממושכת.

אלא שלא אלמן ישראל וגם כשנעשה מעט מן הצדק אפשר להקדים רפואה למכה… ואכן, ב-30.9.68, פחות מחדשיים לפני החזרת הרכוש לווקף, חתם ה"אפוטרופוס" על חוזה להחכרת הנכסים ל"רשות הפיתוח" הממשלתית למשך 99 שנה! ואילו "רשות הפיתוח" מצידה החכירה בשנת 1974 את נכסי הווקף, ובכלל זה הבית בו מתגוררת משפחת זידאן, ל"חברה לפיתוח עכו העתיקה".

גם אם נקבל את טענת המדינה כי בעקבות הנכבה נעדר אלוהים מן הארץ לתקופה ממושכת, אין ספק כי החזרת הנכסים לנעדר לא הייתה החלטה של רגע. מכאן שכאשר החכיר האפוטרופוס את הנכס ל"רשות הפיתוח" הוא עשה זאת מתוך ידיעה שהנעדר חזר וכי על הנכס להיות מושב לבעליו – ובוודאי שפעולה זו אינה חוקית ולא נעשתה בתום לב.

עיקולים מסוכנים בציר הזמן

החלטת בית המשפט מ-2009 מהווה חומר קריאה מרתק. בית המשפט נחלק בדעתו, כאשר השופט גינת (סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה) קבע כי המערערת, סלווא זידאן, הינה דיירת מוגנת בזכות בדירתה וכן כי בהיותה דיירת מוגנת לא מתקיימות כנגדה עילות הפינוי האפשריות הקבועות בחוק הגנת הדייר. לעומתו קבעה השופטת ברכה בר-זיו כי המערערת אינה דיירת מוגנת, וכי גם אילו היתה דיירת מוגנת הרי שקיימת עילה חוקית ומוצדקת לפינויה. השופט דר' עדי זרנקין הצטרף לפסק דינה של חברתו והכריע את הכף למען אישור צו הפינוי.

על פי פסק הדין ניתן להבין כי משפחת זידאן עברה להתגורר בדירה כזוג צעיר בשנת 1967, כאשר רכשו את הזכות לשכירות מוגנת ושילמו את דמי המפתח לדייר המוגן שהתגורר במקום לפניהם. באתה תקופה היתה הדירה ברשות האפוטרופוס על נכסי נפקדים, שעסק בהחזרתה לווקף מצד אחד ובהחכרתה לרשות הפיתוח מצד שני. החברה לפיתוח עכו, שחכרה את המקום ב-1974, הגישה את התביעה לפינוי משפחת זידאן ב-1992, בטענה כי בני הזוג, כאשר נכנסו לדירה 25 שנים קודם לכן, לא שילמו את חלקו של בעל הבית בדמי המפתח.

עורך דין המכיר את הנושא הסביר לי כי למעשה היתה תביעת הפינוי צריכה להדחות על הסף מטעמי התיישנות. נציגת הרשות לפיתוח עכו, בעדותה בבית המשפט, הסבירה כיצד נהגו ברשות להשמיד ניירת שעבר עליה 7 שנים. למרות זאת קבע בית משפט השלום בעכו, וחזר אחריו הרוב בבית המשפט המחוזי בחיפה, כי העדר אישור לתשלום דמי המפתח, לאחר 25 שנים, הן בידי הדיירת והן בידי החברה (שכלל לא החזיקה בדירה אלא 7 שנים לאחר שהחלה השכירות המוגנת), הינו "הוכחה" לכך שהדיירת אכן לא שילמה דמי מפתח אלו!

לעומת ציר הזמן שנמתח לנצח לטובת המפנים, מתכווץ ציר הזמן המוקצה לדיירת המנסה להגן על זכותה להישאר בביתה. כאשר טענה הדיירת בבית המשפט בדבר האיחור שבהגשת התביעה, טענות של "התיישנות" ו"שיהוי", נידחו טענות אלו על הסף על ידי בית המשפט בטענה שהן "נטענו באיחור"!!! השופטת בר-זיו, בהחלטה הדוחה את הערעור כנגד הפינוי, מצטרפת לקביעת בית המשפט בעכו כי "טענות המערערת אודות… התיישנות, שיהוי, תום לב וכיוצא באלו לא היוו חלק מהמחלוקת, הם נטענו לראשונה בסיכומים, מהווים שינוי חזית אסורה – ודי בכל אלה על מנת להביא לדחייתם". – אכן נימוק מצויין לזרוק משפחה מדירתה כאשר כל כך רוצים לעשות זאת!

נפלאות כח הרצון

הדחף לנשל הינו דחף חזק המאפשר למחזיק בו לכופף סרגלי ברזל רבים… נלווה אליו הצורך להיות צודק, המתורגם לצורך "להפליל" את קורבן הנישול ולהציגו באור שלילי ככל האפשר…

באורח פלא הופכת השופטת בר-זיו כל טיעון לעוד הוכחה מרשיעה כנגד אם אחמד, המצדיקה את גרושה מדירתה. למרבה המזל אנו יכולים להיעזר בקביעותיו של השופט גינת, מתוך הנחה (שקשה להאמין בה נוכח השוני בקביעות העובדתיות) ששניהם אכן נכחו באותו דיון ונחשפו לאותן עובדות.

  • לגבי עדות גב' מירי סצ'י מהחברה לפיתוח עכו כי משפחת זידאן לא שילמה את חלק הבעלים בדמי המפתח מציין השופט גינת כי זאת עדות שמיעה בלבד, ולכן אינה תקיפה. לעומת זאת קובעת השופטת בר-זיו כי "המשיבה הוכיחה בראיות כי לא שולמו דמי מפתח (כאמור בעדותה של הגב' מירי סצ'י…)".
  • השופט גינת טורח לצטט מעדותה של גב' סצ'י: "אין לי את המסמכים עם הרישומים על הדיירים… אין לי תשובה לשאלה שלך מה עשינו עם הכרטיסים האלו… היו ספרים של תקבולים מדיירים… הנתבעת לא הופיע בספרים אלו. את הספרים האלו השמדנו…".
  • כמה יותר פשוט וברור הכל בסיכומה של השופטת בר-זיו: "כאמור בעדותה של הגב' מירי סצ'י על פי מסמכים שבתיק לא שולמו דמי מפתח…" ואתה מתפתה להאמין שמדובר במסמכים שהוצגו לבית המשפט ולא במסמכים שהושמדו.
  • לגבי הטענה כי הדיירת לא שילמה את דמי השכירות המוגנת ועקב כך מתקיימת עילת פינוי, גם אם היתה דיירת מוגנת, מציין השופט גינת כי החברה לפיתוח עכו "סירבה לחתום על הסכם שכירות בקשר לדירה בטרם ישולם לה חלקה בדמי המפתח…" בהמשך הוא קובע, ומסתמך על פסיקה קודמת בנושא, כי אי תשלום דמי השכירות עקב סירוב בעל הדירה לקבל את דמי השכירות אינו יכול להוות עילה לפינוי.
  • השופטת בר-זיו פוטרת את העניין לשיטתה בטיעונים משפטיים פרוצדוראליים, מבלי כל רצון להגיע למהות העניין: "המערערת טענה כי אי התשלום נבע מסירובה של המשיבה לקבל את דמי השכירות – אך טענה זו הינה סתמית, היא לא נטענה כלל בתצהיר עדות ראשית… והיא הועלתה לראשונה רק בחקירה החוזרת של המערערת, וגם זאת ללא כל פירוט."
  • השופט זרקנין, בתמיכתו בצו הפינוי, מוסיף מימד נוסף לרשומון הנימוקים שנועדו להפליל את הקורבן. הוא קובע כי טענתה של אם אחמד כי בעלה שילם את דמי המפתח לנציג הווקף הינה מופרכת בעיקרה שכן לווקף לא היה מעמד בנידון – זאת בעוד עדות השמיעה של גב' סוצי לפיו משפחת זידאן לא שילמה את דמי המפתח מתבססת על מה ששמעה לכאורה מנציג הווקף המנוח…
  • ממרום דוקטוריותו מתעלה השופט זרקנין מעל נסיון חבריו להסתמך על העובדות… לשיטתו "מוסמכת ערכאת העירעור לעשות הערכה של כל הנתונים ולהגיע למסקנה, המבוססת על הגיון, שכל ישר וניסיון. בעניינו סבירותה של גירסתה של המשיבה עולה בהרבה על זו של המערערת… מאזן ההסתברות מחייב לקבוע, שהמערערת לא שילמה דמי מפתח, לא למשיבה ואף לא לווקף." אכן מתמתיקה טהורה!
  • לגבי אי תשלום שכר הדירה מוכיח דר' זרקנין את בקיאותו במדע נוסף, הפסיכולוגיה: "בנסיבות אלו, לא הייתי רואה במערערת כמי שביקשה באמת ובתמים לשלם את שכר הדירה." בית המשפט חוקר כליות ולב…

המאבק הציבורי

צו הפינוי כנגד סלווא זידאן אמור להיות מבוצע השבוע, עד ה-8 במאי. ביתה שבמרומי החומה הפך למרכז חיים תוסס עבור רבים מתושבי עכו והאזור, מתוך תקווה שעצם הנוכחות הרבה במקום תרתיע את היזמים ואת הרשויות מפני ניסיון לפינוי אלים שעלול להתפתח לעימות המוני.

פרטים על המאבק אפשר למצוא (בעיקר בערבית) בדף הפייסבוק המיוחד שנפתח בשם "תהג'יר עכא מוש ראח ימשי" – גירוש עכו לא יעבור!

 

 

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: