מדוע הפכתי מדיסידנט פוליטי לטרוריסט מסוכן?

(הסיפור הקצר שלהלן פורסם בערבית במוסף הספרותי של עיתון "אלאתחאד" מיום 31.5.2013.

תרגום לעברית התפרסם היום באתר העוקץ.

התמונה היא מתנת האומנית איריס…)

זהו סיפור אמיתי במאת האחוזים. הוא מלמד רבות על שיטת הפעולה של מנגנוני הביטחון… ולא בהכרח רק בישראל.

בשנות השבעים של המאה הקודמת היית פעיל בארגון השמאלי "ברית הפועלים". במסגרת פעילותי הזדמן לי לייצג ארגון זה במספר פגישות וועידות באירופה.

באותם ימים היו שירותי הביטחון שותפים לאמונתו של השמאל בערכן של המילים. לפי אמונה זו, כפי שהעולם נברא בדיבור, ייתכן לשנותו באמצעות מילים… השירותים ייחסו חשיבות רבה למעקב אחר דיבורינו. בכל "ביקור" בשדה התעופה לוד, אם ביציאה מן הארץ או בשיבה אליה, כאשר הייתי מגיש את דרכוני לבדיקה, היו מזמינים אותי לתחנת המשטרה שבשדה התעופה, כפי שנהגו לזמן פעילים אחרים מקרב מתנגדי המשטר. בתחנת המשטרה היו מחפשים בבגדי ובתיקי בתקווה למצוא פיסת נייר או מחברת שיעידו על הנושאים בהם אני עוסק, לאן אני נוסע ועם מי נפגשתי או ברצוני להפגש.

האדם, מטבעו, לומד מהניסיון. אחרי שמצאו בחזקתי פנקס טלפונים ולקחו אותו לבדיקה, ממנה חזר בדואר אחרי מספר שבועות מרוט ומדובלל, החלטתי להקל על עצמי ועליהם. לפני שיחפשו עלי נהגתי לחפש בעצמי על עצמי, כדי להיות בטוח שלא נמצאת עמי שום פיסת נייר "אישית" שתהווה עילה לשאלות ולהתארכות החיפוש.

הדברים התנהלו בצורה הטובה ביותר. חלפו ימי "ברית הפועלים" והצטרפתי לתנועת "אבנא אלבלד" ולא שבתי לנסיעות הפוליטיות למשך תקופה ארוכה… מצאתי עבודה בחברת הייטק והחלתי לנסוע במסגרת עבודתי. אולם מי שנכנס פעם לרשימה השחורה ייתקשה לצאת ממנה. המשכתי לערוך חיפוש על עצמי לפני הגעתי לשדה התעופה וה"חברה" שם המשיכו לעצור אותי בכל פעם שהצגתי את דרכוני ולערוך עלי חיפוש ללא שיימצאו שום דבר שאפשר לשאול לגביו.

אני מטבעי אדם שקט ואיני אוהב להתלונן והייתי שבע רצון מסידורי הביטחון ההדדיים. אולם נודע לי כי "שמות" אחרים מהרשימה השחורה נהיו מנהלים ומרצים באוניברסיטאות, היה עליהם לנסוע פעמים רבות וקצה נפשם מטרחת החיפושים החוזרים ונשנים. תלונותיהם הגיעו אל העיתונות ולבסוף כשל כוח סבלם והגישו עתירה ל"בג"ץ" באמצעות "האגודה לזכויות האזרח".

לא עקבתי אחרי הפרטים ולא התעניינתי בנושא, עד ליום שבו נסעתי בשליחות החברה לועידה חשובה בחודש נובמבר 1989… עם הגעתי למשטרת הגבולות הצגתי את דרכוני – ידעתי כי יעצרו אותי ויערכו עלי חיפוש והייתי סמוך ובטוח כי לא ימצאו בחזקתי שום נייר שנשכח… אולם, למרות שהייתי מוכן לכל התרחשות משונה, הופתעתי… הבחנתי בפניה של השוטרת שנהיו לבנים מאימה כאשר התבוננה במסך המחשב לאחר שהקלידה את מספר הדרכון. לא עברו אלא שניות ספורות עד שהקיפו אותי אנשי ביטחון, נשאו את תיקי וליוו אותי לחדר חיפוש מיוחד שלא הכרתי קודם לכן.

הייתי עוקב אחר פעולותיהם ואיני מבין. הם אינם מחפשים ניירות. הם הוציאו את הבגדים מהתיק בזה אחר זה  ופיזרו עליהם אבקה מוזרה… פשפשו בכל חפץ בדקדוק ובקפדנות. אפילו משחת השיניים – הוציאו את רובה מהשפופרת ללא תקנה. אין כל הסבר אחר: הם מחפשים חומרי נפץ!

התחלתי לשאול את עצמי: מה הן הידיעות הסודיות ששינו את הסטטוס שלי אצל שרותי הביטחון מ"דיסידנט פוליטי" שעובר חיפוש מסורתי בניירותיו ל"טרוריסט מסוכן" שכנגדו יש להפעיל את כל חידושי החיפוש הכימי? האם ה"חברה" יודעים לגבי דברים שאיני יודע לגבי עצמי? האם ייתכן כי "הנהגת המהפכה העולמית" החליטה להעביר אותי מהאגף הפוליטי אל הזרוע הצבאית ושכחה להודיע לי על כך, אולם הידיעה הגיעה אל השרותים?

* * *

ניתן היה לצפות כי הסיפור יסתיים כאן. הייתי נשאר בחוסר הידיעה והספק מלווה אותי: "מהיכן הגיע ההלשנה?"… אולם, למזלי הטוב, התנדבתי באותה תקופה ב"אגודה לזכויות האזרח" והיה עלי ללוות את עורך הדין של האגודה בנסיעה לירושלים…

הנסיעה מחיפה לירושלים ארוכה. נראה שהנושא הדחוף שנסענו בשלו היה עניין פשוט למדי שאינו דורש דיבור ממושך כאורך הנסיעה. השיחה ביננו עברה מנושא לנושא, ומתוך שחיפשתי נושאים לשיחה שאלתי את עורך הדין:

–         דרך אגב, מה קרה עם פנייתכם לבג"ץ נגד הרשימה השחורה? בנסיעתי האחרונה הטרידו אותי קשות.

והוא ענה:

–         התוצאה לא רעה בכלל… לא קיבלנו את כל מה שרצינו, אבל הגענו להסכמה על פשרה שמספקת אותנו… בית המשפט הסכים עם טענתנו שאין זה מקובל שהחיפוש בגבולות ישמש לפיקוח פוליטי. כמובן, אין אנו יכולים להתנגד לכך שיבצעו את תפקידם המקורי,  שיחפשו אחר חומרי נפץ!

* * *

מסתבר שאני, באותו יום בו נסעתי, הייתי במקרה בין הראשונים שהגיעו לשדה התעופה לאחר החלת "המשטר החדש" – אשר הפך אותנו, במחי מקלדת, בזכות "השגי" האגודה לזכויות האזרח ו"נפלאות" הדמוקרטיה הישראלית, מ"סיכון פוליטי" ל"סכנת טרור". לכן השוטרת, כאשר הופיע בפניה הסיווג החדש, נתקפה אימה ולכן אנשי הביטחון לקחו את משימת החיפוש ברצינות גמורה.

עם הזמן, בדרך הטבע, הם התרגלו כי הסיווג הזה הוא בעיקרו "הבל" (ויש לשער כי חלק מהם הבינו שזו התנכלות פוליטית) והחיפושים אחרי חומרי הנפץ לכאורה נהיו מהירים ובלתי רציניים, כמו חיפוש הניירות שלפניהם…

שמי לא נמחק מהרשימה השחורה אלא בשנת 2003 וזאת לאחר סיפורים מעניינים נוספים שייתכן ואשוב לספרם בהזדמנות אחרת.

* * *

מאוחר יותר הופיע סיפור זה גם באנגלית…