Skip to content

על לאומיות, דו לאומיות ופתרון המדינה הדמוקרטית האחת

ספטמבר 1, 2013

על לאומיות, דו לאומיות ופתרון המדינה הדמוקרטית האחת

במסגרת התפתחות התנועה למען מדינה דמוקרטית אחת (להלן מד"א) בפלסטין ההסטורית, עולות לדיון שאלות רבות: הסטוריות, חברתיות, פוליטיות, ערכיות ומעשיות. עמדתי העקבית היא שאין צורך בפתרון מוסכם לשאלות אלו – שכן התנועה למען מד"א צריכה ויכולה לכלול פעילות ופעילים, גופים ותנועות, בעלי דעות שונות ואף בעלי עמדות ואינטרסים מנוגדים – כל עוד כולם מסכימים על הצורך הדחוף בסילוק משטר האפרטהייד הגזעני, שיבת הפליטים והקמת משטר דמוקרטי לפליטים החוזרים ולכל תושבי הארץ.

אין פרוש הדבר כי כל הנושאים האחרים צריכים "להידחות" או שהדיון בהם אינו חשוב. הדמוקרטיה הינה מסגרת בלבד ואין לה משמעות ללא התוכן האנושי, התרבותי, הכלכלי והחברתי. תכנים אלו ממלאים את חיינו היום, תוך מאבק יומיומי על הקיום מול המשטר ונגד עוולותיו. השגת החרות הפוליטית והקמת מסגרת דמוקרטית יאפשרו לתכנים אלו להתפתח ביתר שאת – כולל מאבקים על אופי החברה החדשה שתוקם.

במסגרת מאמר זה רציתי למלא קצת מהחלל שנוצר בתחום הדיון על התכנים – בשלל צבעים של עמדות וחלקי עמדות, סתירות הקיימות במציאות וספקולציות על התפתחויות אפשריות – מתוך תקווה שדיון זה ימשיך להתפתח בתוך התנועה מתוך הכרה עמוקה כי המשימה הפוליטית המיידית והדחופה עבור כולנו הינה לאחד כוחות במאבק נגד האפרטהייד הגזעני ולמען המעבר לשלב הבא בהסטוריה של פלסטין – מדינה דמוקרטית אחת.

שני עמים?

אין כאן המקום לדון באופן מדעי בהגדרת עם – נושא עליו נכתב ודובר רבות. בכל מקרה קיים פער גדול בין המחשבה השטחית היומיומית המעוצבת על ידי הפטישיזם שיוצרת השפה (כאילו המושג מייצג יישות ממשית וקבועה) לבין גישה מדעית דיאלקטית המנתחת דברים בהתפתחותם מתוך סתירותיהם הפנימיות וניגודיהם עם הסביבה.

מה יותר בסיסי בחיינו בארץ מאשר החלוקה בין יהודים וערבים? לכן רבים מבין תומכי (ומתנגדי) המדינה האחת מגדירים מדינה זו באופן ספונטאני כמדינה אחת לערבים וליהודים או "מדינה דו לאומית".

בבואנו לבחון את המציאות שלפנינו נגלה מערכת מורכבת של השפעות וזהויות משלימות ומתחרות, כולל זהויות דתיות, אתניות, לאומיות ואזוריות. ובעוד זהויות אלו מתחרות זו בזו מתפתחות במקביל גם זהויות חדשות שהן פרי עולם מודרני גלובאלי – זהויות פוליטיות, מעמדיות ותרבותיות.

אנו באים לתת פתרונות פוליטיים מעשיים לבעיות הבוערות ולא לעשות "חינוך מחדש" להמונים או ללמדם שפה חדשה. עם זאת, בבואנו לדון במכלול התופעה החברתית אין אנו פטורים מהמאמץ לראות תמונה מורכבת יותר.

האם יש לאום ערבי פלסטיני?

שאלת היחס בין הלאומיות הערבית לעומת הזהויות המקומיות, הסורית, הירדנית, העיראקית, הלבנונית או הפלסטינית (כמו רבות אחרות), הינה שאלה פתוחה הנתונה לשינויים עם ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות. אם אירופה, אפריקה ואמריקה הלטינית מדברות היום על איחוד מעבר לגבולות הלאומיים, שאלת האיחוד בעולם הערבי היתה צריכה להיות מיידית וטבעית הרבה יותר בשל השפה המשותפת, ההסטוריה והתרבות המשותפות והעובדה שהחלוקה הינה תוצאת התערבות אימפריאליסטית מאוחרת יחסית שרק הביאה אסונות לעמי האזור.

הצורך להכריע בין "לאומיות ערבית" ל"לאומיות פלסטינית" הינו צורך מלאכותי שנובע מפטישיזם של המושג לאום. התרבות האנושית מורכבת הרבה יותר ויודעת להתאים את ההגדרות למציאות ולא להפך. לפיכך קיימים בשפה הערבית שני מושגים משלימים ולא מנוגדים: "האומה הערבית" ו"העם הפלסטיני".

במידה רבה הדיון על קיומו של "העם הערבי הפלסטיני" הוצא מהקשרו ההיסטורי והפך למאבק פוליטי בין הציונות לבין תנועת השחרור הלאומי הפלסטיני. הציונות השתמשה בטיעון כאילו "אין עם פלסטיני" ולכן לא מגיעה לו "זכות הגדרה עצמית" המובטחת לאומות. יש פה הסטה גסה של הדיון, כאילו באם הפלסטינים משתייכים לעם גדול יותר מותר לגרש אותם מבתיהם, לגזול את רכושם, להשימם תחת כיבוש ומשטר אפלייה גזעית וכל כיוצא בזה. התשובה לכל אלו אינה כרוכה כלל בהגדרה זו או אחרת של הזהות הלאומית הפלסטינית אל בעובדה שפשעי הציונות נגד הפלסטינים הם פשע נגד האנושות, בכל מקרה.

אסתפק כאן בכך כי הזהות הפלסטינית קיימת, כמו גם הזהות הערבית הרחבה יותר. הזהות הערבית היא העמוקה יותר והכוללת יותר מבחינה תרבותית והסטורית. הזהות הפלסטינית היא פוליטית יותר ונבנתה והתעצבה מתוך מאבק השחרור נגד הציונות.  התהליך של התבדלות פלסטינית מהזהות הערבית נובע במידה רבה מחוויות שליליות של גזענות, אפלייה ותוקפנות כנגד הפלסטינים בארצות ערב. תהליך ההתקרבות בין הזהות הפלסטינית והערבית נובע מתחושות של סולידאריות, ממאבק משותף ומתקווה לעתיד טוב יותר לאזור כולו.

הכיוון ההיסטורי כמו גם המאבק הנוכחי לדמוקרטיזציה של האזור מחזקים את המגמות לאיחוד פוליטי וכלכלי תוך שמירה וטיפוח זהויות מקומיות הן ברמה התרבותית והן באמצעות דה-צנטרליזציה של השלטון.

האם יש לאום יהודי ישראלי?

קשה להתעלם מהעובדה כי יהדות היא בעיקרו של דבר דת. בשלבים שונים של ההסטוריה היו לדת זו, כמו לדתות אחרות, תפקידים פוליטיים וחברתיים שונים. בעבר היא שימשה כדת מדינה לממלכות שונות. בהיסטוריה קצת קרובה יותר שימשה הדת היהודית להסדרת היחסים החברתיים והכלכליים של מעמד ביניים מסחרי שהיה קיים באירופה בצל הפאודליזם.

הציונות מדברת בשם "העם היהודי" הגלובאלי – ומתוך כך קובעת שישראל שייכת לכל יהודי בעולם אך אינה שייכת לתושביה שאינם יהודים. כאשר באים לבחון מה הוא "עם יהודי" זה מתברר מייד כי הדיבור על עם אינו אלא מליצה ומדובר למעשה בבני הדת היהודית, שהרי כל מי שמתגייר כהלכה הינו יהודי וזכאי להגר לישראל ולקבל את הפריבילגיות המובטחות ליהודים בתוקף חוק השבות.

הגדרה זו של "העם היהודי" נתקלת בסתירות רבות, בין השאר ברצונם של רוב היהודים בעולם להשתלב בארצות בהן הם חיים, דבר שפרושו ברוב המקרים גם השתייכות ללאום המקומי (רוסי, צרפתי, אמריקאי, מרוקאי וכו'). אך האם פרושו של דבר קיום עם אחר, עם שעד היום לא הכריז על קיומו, "העם היהודי הישראלי"?

אין ספק כי החוויה הישראלית הינה חוויה ייחודית היוצרת תחושת הזדהות ושייכות. אולם חוויה זו הינה חווית ההשתייכות לפרוייקט הקולוניאלי הציוני שעיקרה שלילת האחר הפלסטיני, הדבקות בפריבילגיות, שרות בצבא והתחושה החמימה של ביחד בגטו המבוצר נגד כל העולם. במובן הזה הארכי פושע רפאל איתן – "רפול" – (בן הדת הנוצרית) היה הישראלי המושלם.

אולם גם הביחד הישראלי רחוק להיות מגובש ומושלם. נוסף לאופיו הנפשע כלפי הפלסטינים, תושבי הארץ המקוריים, הוא היה כרוך במחיקה אלימה של הזהות התרבותית של היהודים בני ארצות ערב (ובני ארצות עולם שלישי אחרות, כולל ארצות במזרח אירופה) במסגרת כפיית הזהות המערבית של הפרוייקט הקולוניאליסטי. ההטמעה בכוח של הרוב המזרחי בתרבות המערבית היתה כרוכה בניצול ודיכוי חברתי ומעוררת התנגדות עד היום. קדמו לאלו המחיקה האלימה של התרבות היהודית האירופית בשם "השורשיות הצברית נגד הגלותיות" וההתנכרות לערכים ההומניסטיים והאוניברסליים שאפיינו חלק גדול מהתרבות היהודית בגולה.  גלי הגירה שבאו מאוחר יותר, מארצות אנגלוסכסיות ומרוסיה, סרבו לוותר על זהותם התרבותית ולהכפיפה ל"ברבריה" הציונית. לפחות מילון "יהודים ישראלים" כבר קבעו את מרכז חייהם מחוץ לישראל ומחפשים את הדרך להשתלב מחדש בארצות שונות בעולם.

האם יתכן גיבוש של זהות יהודית-ישראלית או זהות ישראלית במסגרת התנתקות של חלקים מהאוכלוסייה היהודית מהפרוייקט הציוני? נראה כי החלק החשוב יותר של ההתנתקות מהקולוניאליזם הינו הויתור על הפריבלגיות, קבלת האחר הערבי הפלסטיני כשותף שווה והיציאה מהגטו לעבר השתלבות באזור. במובן זה נראה לי כי ההתנתקות מהציונות כרוכה בהכרח גם בהתרחקות מהישראליות וממרבית מאפייניה התרבותיים.

ישנם יהודים ישראלים המנסים לקדם זהות ישראלית שתכלול גם את הערבים אזרחי ישראל. עבור הדוגלים בעמדה זו יכול להיות בה אלמנט מתקדם של קריאת תגר חלקי כנגד הסתמכות הזהות הישראלית על הדת היהודית ועל שלילת הזכויות הגורפת כלפי הערבים. אולם הזהות הישראלית המוצעת במסגרת זו מניחה את נצחון הישראליות והטמעות של מיעוט מתוך האוכלוסייה המשועבדת בכלל הקלולוניאליסטי תוך מחיקת הרוב המגורש והמשועבד. אני מניח כי קץ הציונות יבוא לא מתוך נצחונה אלא מתוך הבנה של הציבור היהודי כי המשכה הינו בלתי אפשרי – ולכן הכיוון הכללי של הזהות החדשה שאותה תחפש האוכלוסיה הקולוניאליסטית יהיה ברית עם הפלסטינים והשתלבות באזור הערבי ולא יהיה מקום לגיבוש זהות חדשה שהחוויה הקולוניאליסטית במרכזה.

האספקט הפוליטי המרכזי של הויכוח על קיום "לאומיות יהודית ישראלית" (או "לאומיות עברית" או "ישראליות" או כל כיוצא בזה) הינו ההנחה כי באם קיימת לאומיות כזו הרי היא מהווה בסיס ל"זכות ההגדרה העצמית" ולקיום מדינה נפרדת עבור לאום זה. הבעיה העיקרית עם טיעון זה אינה בניתוח העובדות בנושא השאלה הלאומית אלא בעיקרון. כיוון שקיום מדינה יהודית (או עברית, או ישראלית) אינו אפשרי ללא גרוש, נישול ואפלייה של האוכלוסייה המקורית של פלסטין, הרי ששום ישות לאומית ממשית או מדומה אינה יכולה להצדיק קיום מדינה זו. המגינים על קיום המדינה היהודית המציאו לשם כך סוג חדש של זכויות אדם: הזכות לערוך טיהור אתני בשכניך כיוון שאינך רוצה לחיות עימם.

האם עלינו לתת פיתרון לשאלת הזהות הלאומית?

רבים מהפעילים למען מד"א מציעים כחלק מהאג'נדה שלהם פתרון כזה או אחר לשאלה הלאומית. יש המציעים יצירת לאומיות פלסטינית חדשה שתכלול את היהודים ותתנתק מהלאומיות הערבית. יש המדברים על יצירת אומה אזרחית המוגדרת באמצעות המדינה ומנותקת מרקע תרבותי זה או אחר.

יצירת אומות והתפתחות זהויות הינן תהליכים מורכבים שאינם נתונים להחלטה או לשליטה של גוף פוליטי זה או אחר, או אף להסכמה רחבה בין גופים פוליטיים שונים. לטעמי עלינו לקבוע את המסגרות הפוליטיות והחוקתיות, את הזכויות והחובות ואת כללי המשחק, בצורה שתאפשר את ההתפתחות האנושית הטובה ביותר לכולם.

ברמה של ניתוח תהליכים, אך לא בהכרח של קביעת עמדה פוליטית, אני צופה כי כחלק תהליך הדמוקרטיזציה של המזרח התיכון תהיה התגבשות מחודשת של הלאומיות הערבית לקראת ביטול החלוקה המלאכותית שיצר האימפריאליזם אך בצורה שתיתן את מלוא החופש גם ללאומים אחרים הקיימים באזור כמו הכורדים או האשורים. מעניין היה לשמוע את עמדתו של חבר כורדי (מצפון כורדיסטאן) שביקר אצלנו לאחרונה והציג את חזונה החדש של תנועת השחרור הכורדית המדבר לא על הפרדות מוחלטת ויצירת מדינת לאום כורדית אלא אל איחוד מזרח תיכוני שיכלול את מדינות ערב, טורקיה ואירן במסגרת דמוקרטית, פלורליסטית ודה- צנטרליסטית.

לגבי הפלסטינים והיהודים בפלסטין לא נראה לי כי לאחר ההשתחררות מהציונות ירצו להשקיע את מיטב זמנם ומרצם "תקועים" אלו עם אלה באותה פיסת ארץ קטנה כדי לבנות מחדש את היחסים בינהם בתהליך ארוך ומיוסר. הבונוס הגדול עבור כולם יהיה הרס החומות שהציבה הציונות, חומות שהפכו את פלסטין לכלא עבור הפלסטינים ולגטו מבוצר עבור היהודים. השלב הבא יהיה השתלבות באזור שבעזרת האל והאנשים יהיה קרקע פורייה ותוססת לחופש, מודרניזציה, התפתחות כלכלית וצדק חברתי.

אין סימטריה בין מדכאים ומדוכאים

יהודים רבים מצפים כי הויתור על הפריבילגיות שמעניקה להם הציונות יהיה כרוך בוויתור פלסטיני מקביל. אנו שומעים משפטים כגון: "אני מוותר על הלאומיות שלי, אז שהם גם יוותרו על הלאומיות שלהם"… "אני תומך במד"א מתוך עיקרון נעלה ושאיפה לצדק. הם, אם היו בצד החזק, לא היו נוהגים בגדלות נפש כמוני"… "אני מסכים שלא יקראו למדינה ישראל, אבל מה פתאום שיקראו לה פלסטין?"

גישה זו מתעלמת בפועל מכך שאי הסימטריה במצב הקיים מחייבת לא וויתור משני הצדדים אלא ויתור על פריבליגיות מצד אחד וניצחון במאבק לשחרור מהצד השני. לא רק המצב אינו סימטרי אלא גם התנועה המתחייבת משני הצדדים אינה סימטרית ואינה דומה. גם עם השחרור והקמת מד"א עדיין יהיה בפנינו מאמץ ממושך לשקם את חיי כל מי שחייו נהרסו על ידי הציונות – והפצעים והצלקות ידרשו דורות עד שיחלימו לחלוטין.

מבחינה זו המסר של סיסמת "מדינה דו לאומית" הינו מסר מסוכן של סימטריה. המסר, מטבע הדברים, לא נשאר ברמת האווירה בלבד אלא הוא מתורגם לאחר מכן להצעות מעשיות.

הבולטת ביותר מבינהן היא ההקבלה בין שיבת הפליטים לבין חוק השבות הציוני. הקבלה זו מסולפת ומסוכנת מבחינת העקרון. היא מעמידה את הזכותו של מי שגורש באלימות מביתו וממולדתו לחזור אליהם כשווה ל"זכות" הקולוניאליסטית להתנחל ולנשל.

תומכי מד"א עושים צעדים משמעותיים כדי להקל על התושבים היהודים בפלסטין להשתחרר מתלותם בציונות ולהשתלב במאבק כנגדה. אחד הצעדים האלו הוא השימוש בכותרת "מדינה דמוקרטית אחת" במקום הכותרת "פלסטין החופשית". כאשר שואלים אותי מה יהיה שם המדינה כשתקום אני אומר: "לי אישית ברור כי שמה יהיה פלסטין, אך זה אינו תנאי ואינו המטרה. העיקר הוא התוכן של שחרור האנשים מהדיכוי והשגת כל הזכויות הדמוקרטיות. על השם כבר נסכים, מה שלא יהיה…"

עם זאת ברור כי המדינה הדמוקרטית האחת תוכל להתגשם רק כנצחון של תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית. תנועה זו לא תמציא את עצמה מחדש כדי להסתגל לצרכי שילוב בני הקולוניאליסטים. היא תמשיך לשאת את אופיה הלאומי, הדגל הפלסטיני וכל המורשת המפוארת של המאבק לשחרור לצד אימוץ הפרוגרמה של הפתרון הדמוקרטי לכולם.

עלינו להפגין גמישות כלפי תומכי נוסחאות שונות של "מדינה דו לאומית" במטרה לקרב אותם למד"א תוך אבחנה בין הניסוחים לבין התוכן. מבחינה זו, כמו בכל נושא מד"א, המבחן העיקרי והקובע הוא היחס לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. באם יש גורמים שעבורם המדינה הדו לאומית פרושה קיום קנטונים יהודיים שאליהם הפליטים לא יורשו לחזור, כדי לשמור על הרוב היהודי באזורים אלו, הרי שזו בהחלט אותה הציונות בתחפושת חדשה, אימוץ העיקרון של טיהור אתני, המשך הבעיה ולא תחילת הפיתרון. ברגע שהאקסכלוסיביות הטריטוריאלית מתפוגגת ונשאר הרצון האמורפי לשמור על זהות דתית או תרבותית הרי שיש לכך פתרונות מתאימים במסגרת הפלורליזים הדמוקרטי והוולונטריזם – ויש מקום לנהל דו שיח פתוח סביב נושאים אלו.

המדינה הדמוקרטית האחת והתנאים להשגתה

יש המציגים את גישת מד"א כוויתור על השחרור הלאומי הפלסטיני וכתחליף לו. גישה זו נלוות בדרך כלל לניתוח לפיו פתרון שני המדינות אינו ניתן להשגה בשל ריבוי ההתנחלויות בגדה המערבית. לפי גישה זו על הפלסטינם להפסיק להאבק כדי להשתחרר מהציונות ומהכיבוש, לקבל את ישראל כעובדה קיימת ולדרוש זכויות אזרח במסגרתה.

גישה זו מניחה למעשה כעובדה קיימת את נצחון ישראל ואת המשך עליונותה האסטרטגית. מכאן שהמקסימום שהפלסטינים יוכלו להשיג הוא מה שיתנו להם הישראלים מרצונם הטוב או בשל לחץ בינלאומי, בעיקר מערבי. על פי היגיון זה המדינה האחת הדמוקרטית בכל פלסטין קלה יותר להשגה ממדינה ב-20% משטח פלסטין כיוון שהיא מחייבת וויתור ישראלי קטן יותר…

היגיון זה אינו עומד במבחן המציאות, כיוון שמד"א הינה ויתור על הפרוייקט הציוני בכללותו. פתרון שתי המדינות אינו אפשרי כיוון שישראל, בהיותה בעמדת כוח, אינה מאפשרת אותו. בצל יחסי כוחות אלו פתרון מד"א הינו בלתי אפשרי אף יותר.

מד"א תתאפשר רק כתוצאה מנצחון המאבק הפלסטיני, רק כאשר ישראל לא תוכל יותר להכתיב באופן חד צדדי את המציאות באזור. האם זה אפשרי? כל ההתפתחות ההסטורית מלמדת כי שינוי כזה ביחסי הכוחות האזוריים אינו רק אפשרי אלא כמעט בלתי נמנע:

  • יחסי הכוחות בין המרכזים האימפריאליסטיים לארצות העולם השלישי משתנים במהירות. מלחמות אפגניסטאן 2001 ועיראק 2003 היו המלחמות האימפריאליסטיות הגדולות האחרונות וארצות הברית יצאה מהן כמעט ללא שום השג. האפשרות לשלוט במדינות העולם השלישי באמצעות כוח צבאי חיצוני הולכת ונעלמת.
  • היתרון הצבאי האסטרטגי הישראלי היה תוצאה של השיתוק בעולם הערבי כתוצאה משלטון הראקציה וקומץ דקטטורים מושחתים. כיום העולם הערבי כמרקחה כאשר ההמונים אינם מוכנים עוד לסבול את הניצול והדיכוי. המערכת המעוותת שבה ישראל שימשה ציר מרכזי לשליטה אימפריאליסטית באזור כבר מתמוטטת ואינה ניתנת לשיקום.
  • ישראל הינה שריד של תקופת הקולוניאליזם ומקיימת משטר אפרטהייד גזעני שזכה לתמיכה מערבית בשל נסיבות הסטוריות יחודיות. מאבק למען דמוקרטיה בפלסטין לא יותיר מקום לתמיכה במשטר זה.

תכנית מד"א מקיימת את כל מטרות השחרור הלאומי הפלסטיני כאשר היא מבדילה בין שחרור מהקולוניאליזם הציוני ובין קבלה של האוכלוסיה היהודית כשותפה בפלסטין החופשית. הדגש על מד"א כהגשמה של השחרור הלאומי הפלסטיני הינה לב הפרספקטיבה המעשית של מאבק מנצח נגד שלטון הדיכוי.

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. טל permalink

    יואב שלום,
    תודה על המאמר. לדעתי, אמירותיך לוקות בחד-צדדיות, ומשתמע שהראייה שלך כ'נצחון' והצלחת המאבק הלאומי הפלסטיני הוא הצדק האיזורי. לפי התיזה שאתה מציע, לא תהיה סימטריה לעולם בין הקבוצה היהודית (או הישראלית) לפלסטינית. חייב להיות נרטיב מנצח ונרטיב מפסיד. אתה מתעלם מהצרכים ההסטוריים של היהודים בעולם למקלט ולבטחון מפני הסכנות שהתמודדו איתן לאורך ההסטוריה, ובעינייך כל יהודי המגיע לישראל הוא ציוני, ולכן קולוניאליסט, ולכן הגעתו לכאן תבוא על חשבון הפלסטינים באופן כלשהו, ולכן הגעתו לכאן פסולה. המציאות מורכבת מכך, ולכן אני מבטא את הסימטריה העתידית הרצויה, עם כל הצער בדבר שכל הקבוצות האתניות כאן ימצאו את ביטוייהן הלאומי והתרבותי, גם במישור הבירוקרטי-ממסדי. אני מבין מדברייך שמדינה דו-לאומית היא דבר פסול מכיוון שהלאום הציוני הוא דבר כה נגוע בעוולות, והתרבות הישראלית כל כולה הבל, ולכן אין טעם או צדק להכליל זכר ממנה בכל מחשבה לפתרון עתידי. ובכן, זוהי מסקנה לאומנית פלסטינית אשר אינני רואה אותה כקשורה לשמאל כלשהו. מסכים איתך לגבי העוולות, ולגבי חוסר הלגיטימציה המצטבר של מדינת ישראל, כשחלק ממנה הוא בלתי נמנע (גם ציונות "מתחשבת" גורמת לעוול). מחשבה לצדק עתידי, כדאי שתכיל את כל בני האדם וביטוי לאומי סימטרי בין כולן, אם היא מעוניינת לכלול אוכלוסיות רחבות ולא להתקיים כרעיון אזוטרי. לא רק מתוך פרגמטיות, אלא גם, בית לאומי ליהודים ולפלסטינים כאחד, המקיים את השיבה והשבות, יוכל להציע אלטרנטיבה צודקת ויישומית ויוכל להכיל בתוכו את נצחון המאבק הלאומי הפלסטיני, לצד המשך קיום ציונות מודעת, מכילה, מתחשבת המוותרת על בלעדיותה. איחוד נרטיבים.

Trackbacks & Pingbacks

  1. אורי דייויס: בזכות דו-לאומיות על בסיס אנטי-ציוני | חיפה החופשית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: