Skip to content

קיצור תולדות הסכסוך מנקודת ראות פלסטינית

יוני 7, 2013

קיצור תולדות הסכסוך מנקודת ראות פלסטינית

לרגל פתיחת שיחות השלום בקולומביה, התבקשתי על ידי חבר יקר הנמצא שם לכתוב כמה מילים על תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. כדי שהנושא יהיו ברור לחברים בקולומביה שאינם מצויים בפרטים, ניסיתי להתרכז בתאור העובדות העיקריות, שלב אחרי שלב.

לפעמים מבט מרוחק מלמעלה יכול לעזור גם לנו השקועים בפרטים מעל הראש עד שאנו מאבדים את התמונה…

(לקריאת הנוסח בספרדית… ובפורטוגזית)

הרקע: ההתנחלות הציונית והעם הפלסטיני

הציונות, כתנועת התנחלות קולוניאליסטית, החלה את פעולתה בפלסטין בשלהי המאה התשע עשרה.

באותה תקופה היה האימפריאליזם האירופי בשיא שליטתו ברחבי העולם, פלסטין היתה תחת שלטון האימפריה העותומאנית המוסלמית שמרכזה בתורכיה והתנועה הלאומית הערבית המודרנית היתה בראשית דרכה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבש האזור על ידי האימפריאליזם הבריטי. בריטניה, במטרה לגייס תמיכה למאמץ המלחמתי, הבטיחה לנציגי הציונות "בית לאומי" בפלסטין ("הצהרת בלפור" שר החוץ הבריטי, 2 בנובמבר 1917). במקביל הבריטים גם הבטיחו להנהגה הערבית בראשות בית המלוכה ההאשמי, שהנהיגה מרד נגד השלטון העותומאני, תמיכה בשאיפתם להקים מדינה ערבית עצמאית החל מגבולה הדרומי של תורכיה, כולל מה שהוא היום סוריה, לבנון, עירק, פלסטין ירדן וחצי האי ערב (ראה ההתכתבות בין השריף חוסיין ומושל מצרים הבריטי מקמהון). ב-16 במאי 1916 חתמה בריטניה גם על "הסכם סייקס פיקו" לחלוקת אותו אזור עצמו בינה לבין צרפת.

במהלך 31 שנות הכיבוש הבריטי של פלסטין (1917 – 1948) המשיכה הציונות את עידוד ההגירה היהודית לפלסטין וההתנחלות בה תוך נישול הפלחים הערבים מאדמותיהם ומתוך אסטרטגיה לשלול מפועלים ערבים את עבודתם ולהחליף אותם במהגרים יהודים.

התושבים הערבים בפלסטין חשו בסכנה ובמשך כל התקופה פעלו למחות על ההתנחלות היהודית ולתבוע מהשלטונות הבריטיים למנוע את נישול תושבי הארץ המקוריים. מחאות אלו הפכו מדי מספר שנים לגלי מאבק המוניים ואף למאבק מזויין נגד השלטון הבריטי. שיאו של מאבק זה היה בשביתה הכללית שנמשכה חצי שנה בשנת 1936 ובמרד המזויין של 1936-9 שבשיאו מרבית פלסטין היתה בשליטה של המהפכנים. הציונות שיתפה פעולה עם הכובש הבריטי בדיכוי גלי המחאה הערבית.

עם נסיגת הכיבוש הבריטי ב-1948 פתחה הציונות במסע טיהור אתני, באמצעות הפחדה, גרוש בכוח ומעשי טבח, במהלכו גורשו מרבית תושבי פלסטין מבתיהם ומאדמותיהם ויותר מ-500 ערים וכפרים נהרסו לחלוטין. הציונות הקימה (ב-15 במאי 1948) את מדינת ישראל והכריזה עליה כמדינת העם היהודי. במהלך המלחמה השתלטה הציונות על כ-80% משטח פלסטין.

בעקבות מלחמת 1948 והקמת מדינת ישראל היה העם הפלסטיני מחולק בין מיעוט קטן שנותר בשטחים שנכבשו על ידי ישראל וחי תחת שלטון צבאי, הגדה המערבית תחת שלטון בית המלוכה הירדני ורצועת עזה תחת שלטון מצרי. בתוך השטחים שנכבשו ב-1948 כרבע מהאוכלוסיה הפלסטינית הינם עקורים שעל פי החוק הישראלי נמנע מהם לא רק הזכות לחזור לבתיהם ולאדמותיהם אלא שכל רכושם עבר לידי המדינה. פליטים רבים מהשטחים שנכבשו ב-1948 התרכזו בגדה, שבה כמעט ליד כל עיר הוקמו מחנות פליטים וברצועת עזה, שטח אדמה צפוף ביותר שמרבית תושביו הינם פליטים. חלק גדול מהפליטים היגיעו לארצות השכנות: לבנון, סוריה וירדן. בהמשך התפזר חלק מהפליטים הפלסטינים בארצות ערביות אחרות וברחבי העולם.

ב-1967 יזמה ישראל מלחמה נוספת בה כבשה את כל שטחי פלסטין מנהר הירדן ועד לים התיכון, כמו גם את חצי האי סיני המצרי ואת רמת הגולן הסורית. מאז 1948 ממשיכה ישראל בקיום שלטון כיבוש, נישול של האוכלוסיה המקורית והתנחלות יהודית.

מסקנות: הנושאים שבמחלוקת והפתרונות האפשריים

  • פיתרון אמיתי של הבעיה הפלסטינית מחייב לטפל בכל צידי הבעיה, וקודם כל בהבטחת זכות השיבה של הפליטים אל כל השטחים שמהם גורשו. בנוסף יש לחסל את הכיבוש והגזענות. פתרון זה אפשרי רק במסגרת של שחרור פלסטין והקמת מדינה דמוקטית אחת בכל שטחיה.
  • בפועל המדיניות הישראלית מכוונת לנישול העם הפלסטיני ולהרחקתו ממולדתו. הגזענות, הדיכוי, הגבלות התנועה, גזל האדמות וההתנחלות – כולם משרתים מטרה זו.
  • מאז השלמת כיבוש פלסטין ב-1967 מנסים גורמים שונים בפלסטין ובעולם להגיע לפיתרון שיבוסס על העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים" – הכרה במדינה היהודית בגבולות 1967 (או קצת מעבר להם, כ-80% משטח פלסטין) – תמורת הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה. פיתרון זה פרושו מתן לגיטימציה לטיהור האתני של 1948 ושלילת זכות השיבה של הפליטים. כמו כן פרושו לגיטימציה והנצחה של משטר הנישול והדיכוי הגזעני המופעל כנגד האוכלוסיה הערבית בשטחים שנכבשו ב-1948.
  • גורמים פלסטינים שונים מעלים סיסמאות שנועדו לגשר על הפער בין ההסדר המוצע לחיסול הזכויות הלאומיות הפלסטיניות לבין השאיפות להגשמתן. הנוסחה המקובלת ביותר מעלה שלוש תביעות מקבילות: (1) סיום הכיבוש בשטחים שנכבשו ב-1967, (2) זכות החזרה של הפליטים ו-(3) שיוויון אזרחי מלא לפלסטינים החיים בשטחים שנכבשו ב-1948. זוהי למשל הנוסחה המקובלת על רוב תנועת ה-BDS.

הרקע: האימפריאליזם וישראל, הערבים והפלסטינים

מבחינת האימפריאליזם המזרח התיכון הינו אזור בעל חשיבות אסטרטגית. הגורם העיקרי בכלכלת האזור הינו הנפט, כאשר חלק גדול מהייצור העולמי ומרזרבות הנפט מרוכזות בו. "העולם הערבי" ממרוקו ועד עירק היווה מוקד גם למאבק הבין אימפרילאיסטי ולמאבק בין המעצמות האימפריאליסטית והגוש הסוציאליסטי בהנהגת ברית המועצות. מבחינת האימפריאליזם האינטרס המרכזי באזור הערבי היה הבטחת שליטתו במקורות הנפט ובנוסף לכך הבטחת השוק לסחורותיו ומאגר של כוח עבודה זול. הסכנה העיקרית מבחינתו היתה תנועת השחרור הלאומית הערבית, מחשש שזו תפנה את משאבי האיזור לפיתוח כלכלה עצמאית לטובת התושבים.

התמיכה האימפרילאיסטית בתנועה הציונית ובעקבותיה בישראל נועדה בעיקר כבסיס לפעולה נגד התנועה הלאומית הערבית, הן מבחינת חלוקת האזור גאוגרפית על ידי הקמת ראש גשר מערבי בין מוקדי התנועה הלאומית בסוריה ובמצרים והן מבחינת בניית ישראל ככוח צבאי שיוכל לפעול נגד שאיפות החרות של עמי האזור.

ב-1956 השתתפה ישראל עם בריטניה וצרפת בהתקפה המשולשת נגד מצרים בראשות עבד אלנאצר, בתגובה על הלאמת תעלת סואץ על ידי מצרים. ב-1967 פרצה המלחמה בעקבות פרובוקציות חוזרות ונשנות של ישראל נגד משטר הבעת' השמאלי בסוריה. במהלך מלחמת 1967 כבשה ישראל את שאר חלקי פלסטין (הגדה המערבית ורצועת עזה) כמו גם את חצי האי סיני מידי מצרים ואת רמת הגולן מידי סוריה. בעקבות מלחמת 1967 גברה ההסתמכות האימפריאליסטית ובעיקר האמריקאית על ישראל ונוסחה האסטרטגיה של הבטחת עליונות צבאית ישראלית כנגד כל מדינות האזור.

הפלסטינים היו הקורבנות הישירים של ההתנחלות הציונית, ובעיית פלסטין הוכרה מראשיתה כבעיה מרכזית של התנועה הלאומית הערבית. לאחר תבוסת המרד הערבי ב-1939 ולאחר הטהור האתני של 1948 היו הפלסטינים מפוזרים כפליטים ומחולקים בין אזורי שליטה שונים. תחילה התרכזה תקוותם של הפלסטינים לחזור למולדתם בקבלת תמיכה מהתנועה הלאומית הערבית בראשות מצרים שידעה תקופה של תחייה בשנות החמישים והשישים.

לאחר תבוסת המשטרים הערבים ב-1967 נכזבו תקוות אלו וכתגובה התפתחה התנועה הלאומית הפלסטינית כתנועה עצמאית תוך התרכזות על פעולה עממית ומאבק מזויין של ההמונים הפלסטינים עצמם. מאבק זה התנהל בצורות שונות בהקשרים שונים, כאשר הוא הגיע לשיא בסוף שנות השישים ובראשית שנות השבעים במלחמת גרילה בתוך פלסטין ובהתארגנות הפלסטינים בירדן. בספטמבר 1970 (ספטמבר השחור), לאחר חטיפת מספר מטוסים לירדן (על ידי החזית העממית), תקף הצבא הירדני את ארגוני הגרילה ואת מחנות הפליטים הפלסטינים ובמסע טבח ודיכוי חיסל את הנוכחות הגלויה של ההתנגדות הפלסטינית בירדן.

לאחר מותו של עבד אלנאצר בספטמבר 1970, עלה לשלטון במצרים סגנו, אנוור סאדאת, והביא לשינוי מדיני מקיף בכיוון התנתקות מהגוש הסובייטי והכפפת מצרים למחנה הפרו אימפריאליסטי ולמדיניות כלכלית נאו ליבראלית. שיני פוליטי זה במצרים היווה דוגמה מוחשית לפירות שקוטף האימפריאליזם מהתוקפנות הישראלית. למרות התפנית הפרו אימפריאליסטית במצרים, ובמידה פחותה בסוריה שבה עלה לשלטון חאפז אלאסד בנובמבר 1970, סרבה ישראל לדון על החזרת השטחים שכבשה ממנה, מה שגרם למשטרים במצרים ובסוריה ליזום מלחמה נוספת ב-1973. בתחילת מלחמה זו היו לצבאות הערבית השגים משמעותיים, כך שלמרות שבסופה הצליח הצבא הישראלי להתאושש היתה ישראל בסיומה נכונה לפתוח במשא ומתן עם מצרים על החזרת חצי האי סיני.

הסכם השלום בין ישראל למצרים שנחתם בתיוון אמריקאי חתם את תהליך הפיכתה של מצרים לחלק מהמערך הפרו אימפריאליסטי ואיבטח את גבולה הדרומי של ישראל בצורה שתאפשר לה להגביר את תוקפנותה בחזיתות האחרות.

השמאל הפלסטיני, ובעיקר "החזית העממית לשחרור פלסטין" שנוצרה מתוך החלק הפלסטיני של "תנועת הלאומיים הערבים", ראו את הפרספקטיבה לשחרור פלסטין לא בהפרדת המאבק הפלסטיני מתנועת השחרור של העמים הערבים אלא בחיבורם מחדש בקונטקסט מהפכני.

מרכז המאבק הפלסטיני עבר, בעקבות התבוסה בירדן 1970, לחזית הצפונית הלבנונית. בחזית זו הצליחו הפלסטינים להתחבר עם הכוחות העממיים הלבנונים, מה שהוביל ב-1975 לפרוץ מלחמת אזרחים בלבנון. יחסי הכוחות המקומיים איפשרו ניצחון של הברית בין הפלסטינים והשמאל והכוחות הלאומיים הערביים בלבנון שבראשית 1976 כבר שלטו ברוב שטח לבנון. אולם ביוני 1976 פלש ללבנון הצבא הסורי, בתמיכה אמריקאית וישראלית, כדי למנוע ניצחון זה ולשמר את המבנה העדתי והמעמדי של המדינה הלבנונית.

ב-1982 פלשה ישראל ללבנון ואף כבשה את ביירות במטרה להכות בארגוני ההתנגדות הפלסטיניים בלבנון ולכפות על לבנון ממשלה של משתפי פעולה בראשות מפלגת הפלנגות. לאחר מצור בן 80 יום על ביירות הוסכם על נסיגה של אנשי אש"פ מביירות לתוניס. בכך חוסלה הזירה האחרונה שבה היה לאש"פ אפשרות לנהל מאבק מזויין גלוי נגד ישראל על גבולות פלסטין.

הנשיא שנבחר על ידי הפרלמנט הלבנוני תחת איומי הצבא הישראלי, בשיר ג'ומייל, נרצח לאחר זמן קצר. בעקבות הרצח שיתפו ישראל והפלנגות פעולה בביצוע טבח בתושבי מחנות הפליטים סברה ושתילה נגד תושבים פלסטינים חסרי כל מגן.  כתגובה לכיבוש הישראלי נוצרה בלבנון תנועת התנגדות חזקה שהגורם הדומיננטי בה הוא חיזבאללה השיעית. מלחמה זו נמשכה עד לנסיגה ישראלית כמעט מוחלטת וללא תנאים בקיץ 2000.

על השלום והתהליך בין ישראל למדינות ערב

  • מצרים חתמה על הסכם שלום עם ישראל (הסכמי קמפ דיוויד, 1978) בעקבות כיבוש סיני ב-1967, מלחמת 1973 וביקור סאדאת בירושלים ב-1977. הסכמים אלו הם החשובים ביותר שנחתמו בין ישראל לצד ערבי כלשהו ומהווים דוגמא ל"תהליך השלום" המתחיל בתוקפנות ישראלית ושבסופו מרסנת ארצות הברית את ישראל ומחזירה את הטריטוריה הערבית לבעליה תמורת הכפפה מוחלטת של הפוליטיקה והכלכלה של המדינה הערבית – במקרה זה מצרים – לתכתיבים האימפריאליסטיים.
  • השלטון במצרים עמד על כך כי במסגרת ההסכם יקבל את כל השטח הכבוש, ולבסוף אף השיג תביעה זו (אם כי ריבונות מצרים בסיני נשארה מוגבלת ובמקום מוצב כוח אימפריאליסטי). במשא ומתן שהתקיים מאוחר יותר עם סוריה ועם אש"פ סירבה ישראל להחזרת כל השטחים שנכבשו ב-1967 בגדה המערבית ובגולן הסורי.
  • ישראל הייתה מוכנה להגיע להסכם עם מצרים לא כדרך לשלום כולל אלא כדי לפצל את החזית הערבית שכנגדה. בהמשך עמדה ישראל על כך כי המשא ומתן יתקיים בינה לבין כל צד ערבי בנפרד (ראה למשל ועידת מדריד 1991).
  • השלום שחתמה מצרים עם ישראל זכה לגינוי נרחב בעולם הערבי שהביא לירידה במעמדה של מצרים ככוח מרכזי באזור. מרבית הכוחות העממיים במצרים (האיסלאם הפוליטי, השמאל והלאומיים) ראו בהסכם כניעה והשפלה ופועלים עד היום נגד נורמאליזציה של היחסים עם ישראל. סאדאת נרצח בעקבות ההסכם ב-1981 על ידי אנשי הג'האד האיסלאמי.
  • בהמשך ישיר להסכמי השלום עם מצרים תקפה ישראל את לבנון במטרה לחסל את ההתנגדות הפלסטינית (שבסיסה העיקרי נמצא בה באותה תקופה). התוקפנות החלה ב-1978 אבל קיבלה מימדים של מלחמה כוללת וכיבוש רוב לבנון ב-1982.
  • ירדן חתמה על הסכם שלום עם ישראל ב-1994. הסכם זה התאפשר בעקבות הסכמי אוסלו עליהם חתם אש"פ ב-1993. בפועל הסכם השלום בין ישראל לירדן לא שינה הרבה כיוון שמצד אחד לא הוחזרו שטחים משמעותיים לירדן ומצד שני השלטון בירדן, המלוכה ההאשמית, היה באופן עקבי, גם קודם להסכמים אלו, משתף פעולה נאמן עם ישראל והאימפריאליזם. גם בירדן קיימת התנגדות עממית וציבורית חזקה לנורמאליזציה עם ישראל.
  • בתקופות שונות התנהל משא ומתן בין ישראל וסוריה, בעיקר בתיווך ארצות הברית אך גם בתיווך תורכי, על הסכם שלום שיכלול נסיגה מהגולן. בפועל סוריה סרבה להכפפה מוחלטת של מדיניותה למדיניות האמריקאית נוסח סאדאת וישראל סרבה לנסיגה מוחלטת מכל השטח הסורי אותו כבשה ב-1967 והן לא היגיעו להסכם.
  • האימפריאליזם מעוניין "לפתור" את הבעיה הפלסטינית בצורה שתאפשר לו לשלב את כוחותיו במזרח התיכון על ידי הסרת הסטיגמה מישראל וקבלתה ככוח צבאי וכלכלי מוביל במסגרת "מזרח תיכון חדש". בפועל השאיפה להסדר כזה, שישמור על ההגמוניה הישראלית, לא מאפשר לאמפריאליזם להפעיל לחץ על ישראל (שיפגע במעמדה) ולכן נכשל מול הסרבנות הישראלית שמעדיפה להמשיך בנישול הפלסטינים על פני מתן וויתורים להם.

המהפכה הפלסטינית והפיתרון המדיני

המלחמה העממית

ארגון השחרור הפלסטיני PLO הוקם ביוזמת הליגה הערבית בשנת 1964. במקביל החל ארגון הפתח במאבק מזויין כנגד ישראל ב-1965.

לאחר תבוסת המשטרים הערבים ב-1967 הפך המאבק הפלסטיני הישיר, ובעיקר המאבק המזויין, למישור הפעולה העיקרי עבור הפלסטינים למען השבת זכויותיהם. ארגוני המאבק המזויין, "המהפכה הפלסטינית", השתלטו על אש"פ והפכו אותו למסגרת הפוליטית והדיפלומטית המייצגת אותם.

התנועה המרכזית באש"פ היתה ארגון הפתח בעל הפקספקטיבה הבורגנית, המתאפיינת בעיקר בהסתמכותו על הקשר עם משטרים ערביים שונים ובפרספקטיבה של הסדר פוליטי שישלב מדינה פלסטינית בסדר האזורי תחת ההגמוניה האימפריאליסטית.

באש"פ מספר ארגוני שמאל שהבולט בהם הוא "החזית העממית לשחרור פלסטין". החזית העממית הוקמה מתוך תנועת "הלאומיים הערבים" שעברה רדיקליזציה בשנות השישים ואימצה אידיאולוגיה מרכסיסטית לניניסטית. משמעות הפרספקטיבה המהפכנית הסוציאליסטית בהקשר הפלסטיני היתה ההסתמכות על ברית עם ההמונים הערבים המדוכאים מתוך תיקווה שמהפכה עממית ערבית תערער את יסודות השליטה האימפריאליסטית ותשנה את יחסי הכוחות באזור ובכך תיצור את התנאים לשחרור פלסטין.

הפרוגרמה הראשונה של ארגון השחרור הפלסטיני קראה להקמת מדינה חילונית ודמוקרטית בכל פלסטין.

לאחר מכן, במידה רבה תחת לחצי השמאל המסורתי והגוש הסובייטי, הוחלפה בהדרגה המטרה של שחרור כל פלסטין בחיפושים אחר הסדר פוליטי. בשלב הראשון סרבה ישראל לכל משא ומתן עם אש"פ, אותו הגדירה כארגון טרור.

התבוסה בירדן ב-1970 והנסיגה מלבנון ב-1982 חיסלו את הבסיס הטריטוריאלי לפעילות "מלחמת השחרור העממית" שעליה התבסס אש"פ. מרכז אש"פ הועבר לתוניס בה התקיים מנגנון ביורוקרטי שהיה במידה רבה מנותק מתנועה עממית. במצב זה הפכה הפעילות הדיפלומטית והשאיפה להסדר פוליטי למרכז החיים הפוליטיים של אש"פ.

האינתפאדה הראשונה והסכמי אוסלו

ב-1987 פרצה האינתפאדה – גל של מאבק עממי שנמשך כחמש שנים – שהחזיר את מרכז המאבק הפלסטיני לתוך פלסטין. האינתפאדה התבססה על שכבה רחבה של פעילי שטח בכל מקום, רבים מהם בוגרי המאבק המזויין של שנות השישים והשבעים, שהחלו לאחר מכן בהקמת בסיס להתארגנות עממית.

במהלך האינתפאדה הופיעו לראשונה ארגוני ההתנגדות האיסלאמיים – בעיקר "תנועת ההתנגדות האיסלאמית" (החמאס – הסניף הפלסטיני של תנועת האחים המוסלמים) והג'יהאד האיסלאמי. החמאס מתאפיין בהיותו בעיקר תנועה פוליטית בעלת בסיס עממי רחב הבונה בסיס של תמיכה עממית על ידי פעילות חברתית ומתן שירותים סוציאליים שונים לאוכלוסיה. ארגונים אלו אינם חלק מאש"פ שבו שומר הפתח על כל עמדות הכוח הביורוקרטיות.

ב-1991 השתתף אש"פ ב"ועידת מדריד" שכונסה בעקבות מלחמת המפרץ (מלחמה בהנהגת ארצות הברית להשבת עצמאות כווית לאחר כיבושה על ידי עירק).  אולם השתתפות זו הייתה עקיפה – שכן בשלב זה סירבה ישראל לכל הכרה באש"פ – דרך נציגים במשלחת ירדנית פלסטינית משותפת.

ב-1993 נחתמו הסכמי אוסלו בה הכירה ישראל באש"פ כמייצג העם הפלסטיני בעוד אש"פ הכיר בזכות הקיום של ישראל ובהחלטות האו"ם 242 ו-338 והתחייב לזנוח את המאבק המזויין.

הצד הפלסטיני בהסכמי אוסלו האמין כי ישראל מעוניינת בהסכם להקמת שתי מדינות שבו תנתן לפלסטינים ריבונות בשטחי פלסטין שנכבשו ב-1967 – הגדה המערבית ורצועת עזה. ההסכמים מדברים על תקופה של אוטונומיה פלסטינית למשך חמש שנים עד שיוסכם על הסכם קבע. בפועל ההסכמים אינם מבטיחים בשום צורה את הזכויות הפלסטיניות ומשאירים הכל לרצונה הטוב של ישראל. זו מצידה המשיכה בחסות הסכמי אוסלו את ההתנחלות וגזילת האדמות הפלסטיניות גם בשטחי הגדה והרצועה.

תוצאת הסכמי אוסלו היה כינון ממשל עצמי פלסטיני תחת הכיבוש ללא שליטה ממשית בשטח או בכלכלה וללא פיתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים. במסגרת הסכמי אוסלו נכנעה גם הנהגת אש"פ ללחצים הישראליים לוותר על מעמדה כמייצגת הפלסטינים הנמצאים בשטחים שנכבשו ב-1948.

עוד על הסכמי אוסלו

  • הגורם העיקרי שאיפשר את הסכמי אוסלו היה האינתפאדה שנמשכה מעל לחמש שנים ושינתה את יחסי הכוחות המקומיים והבינלאומיים לרעת ישראל.
  • ישראל נדרשה ונאלצה ליצור שינוי פוליטי ועמדו בפניה שתי אפשרויות: נסיגה חד צדדית מרצועת עזה או הסדר פוליטי עם צד פלסטיני שיקבל אחריות על השטח שממנו תיסוג. בפועל ההסדר עם הנהגת אש"פ איפשר לה להישאר בשליטה אפקטיבית בשטח תוך המשך ההתנחלויות.
  • הנהגת אש"פ שנמצאה בתוניס חיפשה עוד קודם לאינתפאדה הזדמנות להסדר פוליטי, אולם היא הגיע לדיון על הסכם אוסלו כאשר היא מאוימת מפני העברת מרכז הכובד של המאבק הפלסטיני להתנגדות העממית ובעיקר מפני עליית כוחה של ההתנגדות האיסלאמית. מבחינה זו היא לא ייצגה במשא ומתן את כוחה של האינתפאדה אלא הייתה שותפה לישראל בחששה מפני האינתפאדה ומיהרה להשיג כל הישג פוליטי אפשרי בהקדם לפני שתהפוך בלתי רלוונטית.
  • שנים של מגעים פוליטיים דרך גורמי שמאל שונים גרמו לתמונה מעוותת אצל הנהגת אש"פ כאילו מדובר במשא ומתן בין שני צדדים בעלי רצון טוב לפתרון הסכסוך תוך התחשבות באינטרסים של שני הצדדים. תמונת מציאות מעוותת זו עוזרת להסביר, בנוסף לחיפזון להגיע להסדר, מדוע הצד הפלסטיני באוסלו הסתמך על רצונו הטוב של הצד הישראלי בהמשך התהליך ולא דרש ערבויות לאינטרסים הבסיסיים של הפלסטינים.
  • במסגרת הסכמי אוסלו קיבלו הפלסטינים שליטה בטחונית בשטחי "A" – למעשה שטח קטן למדי המכיל רק את המרכזים העירוניים הצפופים ביותר. המשמעות המעשית הייתה שהנהגת אש"פ לא רק ויתרה על הלגיטימיות של המשך המאבק המזויין נגד הכיבוש אלא אף קיבלה על עצמה לקיים תיאום בטחוני עם כוחות הכיבוש ולדכא התנגדות מכל צד אחר, זאת ללא כל ערובה לסיום הכיבוש ובעוד הנישול וההתנחלות נמשכים. מדיניות זו קיבלה ביטוי מוחשי במעצר ובעינויים כלפי פעילים שונים נגד הכיבוש.
  • ההתנערות הישראלית מהאחריות לתושבים הפלסטיניים בעניינים כמו שירותי בריאות וחינוך ובניית תשתיות תאמה את האינטרס הישראלי המעוניין לשלוט על השטח אך ללא התושבים. השליטה בגבולות, במקורות המים, הכלכלה, הדרכים, זכות התנועה – הכל נשאר בידי ישראל ומופעל כדי להקשות על חיי האוכלוסיה הפלסטינית.
  • בדיונים על הסכמי אוסלו לא היה לארצות הברית תפקיד מרכזי כמו בשיחות השלום בין ישראל למדינות שחתמו עימה על הסכמים. החתימה על ההסכמים בבית הלבן נועדה להעצים את הרווח הפוליטי של הצדדים (ישראל, אש"פ, ארה"ב).
  • ההסכמים השתלבו בתפיסה הרווחת לאחר נפילת ברית המועצות של "עולם אחיד" בהנהגת ארה"ב ("קץ ההסטוריה") שבה על כולם להשתלב במערכת הקפיטליסטית הגלובאלית. אולם בעוד שבדרום אפריקה מומנט זה איפשר שינוי פוליטי ממשי ופרוק משטר האפרטהייד, הסכמי אוסלו נתנו הזדמנות להמשך וחיזוק האפרטהייד הישראלי.

האינתפאדה השניה והנסיגה מעזה

הסכמי אוסלו היו אמורים להביא להסדר קבע תוך חמש שנים. בפועל ישראל המשיכה בהתנחלויות ובנישול הפלסטינים ולא הראתה כל כוונה לסגת ולפנות שטחים להקמת המדינה הפלסטינית. מאמץ אחרון למשא ומתן בשנת 2000 התבטא בניסיון מאומץ של ישראל (בראשות ברק) וארצות הברית (בראשות קלינטון) לכפות על ערפאת וויתור על זכות השיבה. סירובו של ערפאת להיכנע לתכתיב הישראלי-אמריקאי הביא לפריצת האינתפאדה השניה ובהמשך לרציחתו של ערפאת בידי ישראל.

האינתפאדה השניה החלה בפרובוקציות ישראליות, כאשר שרון וברק חברו יחד במודע כדי לפוצץ את הסכמי אוסלו, להוכיח ש"אין פרטנר פלסטיני להסדר" ובכך להשתחרר מההתחייבויות שישראל לקחה על עצמה לסגת ממרבית השטחים שכבשה ב-1967.

מצד שני, הנהגת אש"פ, שכעת הנהיגה גם את הראשות הפלסטינית, נוכחה כי ישראל אינה מתכוונת כלל לתת לה אפילו וויתורים מינימליים שיאפשרו לה מראית עיין מכובדת כדי שתוכל להצדיק הסדר בעיני ההמונים הפלסטינים. במצב זה חזרה הנהגת אש"פ לפרספקטיבה של מאבק כאשר חלק מהנשק שסופק כדי לדכא את ההתנגדות לכיבוש הופנה כנגד הכובשים. במובן זה יש מקום לטענה כי הסכמי אוסלו חיזקו את העמדה הפלסטינית לקראת הסיבוב הבא במערכה. עם זאת יש לזכור כי התייצבות "כוחות הביטחון" הפלסטיניים לצד האינתפאדה היתה חלקית וכי "התאום הבטחוני" לעולם לא נפסק לחלוטין וחזר ביתר שאת לאחר שהמאבק דוכא על ידי הכובשים בשנים של מעשי רצח, מעצרים ועינויים.

הטקטיקה הרצחנית שהפעילה ישראל מראשית האינתפאדה, כמו גם ריבוי הנשק שנמצא בצד הפלסטיני, הביאו לכך שהאינתפאדה השניה התאפיינה במרכזיות המאבק המזויין על חשבון המאבק ההמוני.

בסיום האינתפאדה השניה חזרה ישראל, הפעם בראשות שרון, לברירה השניה ממנה נמנעה באמצעות הסכמי אוסלו: נסיגה חד צדדית מרצועת עזה ב-2005 כולל פינוי כל ההתנחלויות משטחה. התוצאה היתה שלראשונה מאז 1948 נוצר שטח פלסטיני משוחרר על אדמת פלסטין.

הסכמי אוסלו והפלסטינים בשטחים שנכבשו ב-1948

  • הסכמי אוסלו עוררו אשליות רבות בקרב הפלסטינים בכלל ובהם גם הפלסטינים בשטחי 1948. אחרי שנים רבות שכוחות פוליטיים מרכזיים, ובראשם המפלגה הקומוניסטית, חינכו על התקווה לשלום במסגרת התכנית של "שתי מדינות" – נראה היה למרבית הציבור בתוך פלסטין שאכן הגיע השלום המיוחל. לגבי הפליטים המצב שונה – שכן היה ניתן להבין מההתחלה כי ההסכמים אינם כוללים פיתרון לבעיית הפליטים.
  • ממשלת רבין, שחתמה על ההסכמים, היתה ממשלה צרה של מה שמכונה בטעות "השמאל הישראלי". ממשלה זו הסתמכה על תמיכתן של המפלגות הערביות כדי להבטיח לעצמה רוב פרלמנטרי. למרות זאת רבין נמנע במתכוון מלהציע למפלגות הערביות להיות שותפות בקואליציה הממשלתית או "להתחלק בעוגת הממשל" בכל צורה שהיא, אלא רק "הירשה" למפלגות הערביות לתמוך בממשלתו מבחוץ וללא תמורה ממשית. לבסוף נרצח רבין ב-1995 והממשלה שהמשיכה בראשות פרס נפלה בבחירות ב-1996.
  • התמיכה בהסכמי אוסלו והאשליה כי בכך הם מקדמים שלום מכובד עבור העם הפלסטיני הביאה בפועל את המפלגות הפרלמנטריות הערביות לתמוך בממשלה שהמשיכה את הכיבוש, ההתנחלות, הנישול והאפליה הגזענית. ממשלה זו בה תמכו אף תקפה את לבנון ערב הבחירות באפריל 1996 וביצעה את "טבח קאנא".
  • האשליות לגבי הסכמי אוסלו והסתמכות הממשלה על תמיכת המפלגות הערביות הביאו גם לאשליה כי ייתכן וישתפר היחס לערבים הפלסטינים אזרחי ישראל. אשליה זו התבטאה, בין השאר, בהקמת מפלגה חדשה, התג'מוע, תחת הפרספקטיבה של "מדינת כל אזרחיה".
  • תוך מספר שנים נהפכה תקופת האשליות לתקופה של מאבק עממי רחב להגנה מפני התקפות הממשלה ובניסיון להשיג וויתורים מוחשיים ממנה. מאבקים אלו היגיעו לשיאם במאבקים ב-1998-9 על "אדמות רוחה" במשולש ונגד הרס הבתים ב"אום אלסחאלה" ליד שפאעמר. במאבקים אלו אכן הושגו מוחשיים – אולם באופו ברור כתוצאה ממאבק עממי ולא מרצון טוב של הממשלה.
  • העלייה ההדרגתית במאבק העממי בתוך שטחי 48' תרמה לכך כי בתחילת האינתפאדה השניה היתה השתתפות מלאה של ההמונים בשטחים אלו באינתפאדה. במקביל הכינו השלטונות מצידם הפתעה עקובה מדם כאשר צלפי המשטרה אומנו מראש לירות אש חיה במפגינים. במהלך הימים הראשנים של האינתפאדה פצעו יריות השוטרים מאות רבות והרגו 13 מפגינים בתוך שטחי 1948 – לצד האלפים שנרצחו בגדה המערבית וברצועת עזה.

שאלות ותשובות בעקבות המאמר

כיצד השפיעו הסכמי אוסלו על אחדות העם הפלסטיני?

אחד העקרונות הבסיסיים של ארגון השחרור הפלסטיני מראשיתו היתה אחדות העם הפלסטיני מבחינת ההסטוריה, המאבק והגורל – אחדות המתבטאת בפרספקטיבה של שיבת הפליטים והקמת מדינה פלסטינית חופשית בכל פלסטין.

אחד התנאים היסודיים שכופים האימפריאליזם וישראל על "תהליך השלום" הוא, בנוסף לפיצול בין המדינות הערביות השונות ובינהן לבין העם הפלסטיני, פיצול בין חלקי העם הפלסטיני עצמו.

פיצול זה נקבע כבר בועידת מדריד 1991 כאשר נאסר על החברים הפלסטינים (שהשתתפו במסגרת "משלחת פלסטינית ירדנית")  אפילו להזכיר את זכויות הפלסטינים שבשטחי 1948. כך ראינו תיטרון אבסורד שבו הישראלים במדריד דיברו על דיכוי היהודים בסוריה אבל על הערבים נאסר לדבר על דיכוי הפלסטינים בשטחי 1948.

בהמשך התבטא פיצול זה, לאחר הסכמי אוסלו, כאשר שוחררו אסירים אבל נאסר על הפלסטינים לבקש אפילו את שחרור האסירים בשטחי 1948 מתוך הטענה שזה עניין ישראלי פנימי, בין המדינה לבין אזרחיה. כך יצא שהמנהיגים ששלחו את הלוחמים חתמו על הסכמים עם ישראל וזכו למעמד של VIP אבל הלוחמים שפעלו תחת פיקודם נשארו בכלא.

ישראל פעלה רבות כדי לכפות פיצול זה ולהעמיקו – בין השאר מתוך התערבות בתכנית הלימודים הפלסטינית שבמסגרת הסכמי אוסלו מחוייבת להכרה בישראל ובלגיטימיות שלה.

במישור פוליטי יותר – מנהיגי אש"פ וחלק מהמנגנון והלוחמים זכו לחזור לפלסטין כדי לייסד את מנגנון השליטה של הרשות הפלסטינית, בעוד שהדיון על גורלם של מליוני הפליטים נדחק לשוליים. עובדה זו הביאה בפועל לניטרול של הפליטים, שהיו מרכז הכובד של המהפכה הפלסטינית, מהחיים הפוליטיים הפלסטיניים, כאשר כל המאמץ מושקע בשאיפה לעצמאות בגדה וברצועה.

במקביל ויתר אש"פ על ייצוג הפלסטינים בתוך הקו הירוק – מה שחיזק מגמות לפיצול ולניסיון למצוא פתרונות "להסתדר" עם המדינה הציונית מחוץ למסגרת של פתרון כולל לבעיה הפלסטינית. מגמה זו התבטאה למשל בעמדות התג'מוע שקרא להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" כאשר עזמי בשארה מסביר כי בעית הפליטים "תידחה לדורות הבאים".

מי לחץ להגיע להסכמי אוסלו ומדוע?

הלחץ העיקרי על ישראל לכיוון הסדר היה האינתפאדה, שהפכה את השליטה בשטחים שנכבשו ב-1967 לקשה ויקרה. כמו כן האינתפאדה, כמאבק עממי, זכתה לסולידאריות בינלאומית רבה, דבר שהחליש את מעמדה הבינלאומי של ישראל.

במקביל האינתפאדה, כדוגמה למאבק עממי, היתה גורם מעורר עבור ההמונים הערבים ובכך גורם מערער לגבי הסדר האיזורי שארצות הברית היתה מעוניינת לשמר. כדי להפחית את הנזק וכדי לאפשר שיתוף פעולה טוב יותר בין סוכניה השונים באזור (ישראל והמשטרים הערביים) הייתה ארצות הברית (ועימה האימפריאליזם האירופי השוקע) מעוניינת בהסדר – לא כדי לפתור את הבעיה הפלסטינית אלא כדי להשתיקה ולהסירה מסדר היום של האזור.

לאחר כישלון כל הניסיונות לדכא את האינתפאדה באלימות היה ברור לכולם כי צריך הסדר פוליטי להרגעת המצב. התנועה הפלסטינית באותו שלב פעלה למען הסדר שיכלול מדינה ועצמאות מלאה בגדה המערבית וברצועת עזה. האינתפאדה התנהלה מתוך הנחה שלחץ ישיר על ישראל, בנוסף ללחץ בינלאומי, יובילו לעצמאות זו.

הנהגת אש"פ שישבה באותה תקופה בתוניס הסכימה לבסוף להסדר של הקמת שלטון עצמי פלסטיני תחת הכיבוש בשל שורה של לחצים שפעלו עליה:

  • החשש מעליית התנועות האיסלאמיות ובעיקר חמאס כהנהגה אלטרנטיבית.
  • החשש מאובדן השליטה של הנהגת אש"פ המסורתית ומעבר השליטה לפעילי השטח.
  • הצורך במימון לקיום המנגנון הביורוקרטי והצבאי של אש"פ. מדינות המפרץ עיכבו מימון לאש"פ בעקבות תמיכתו בעירק במלחמת המפרץ ב-1991 ובכך גרמו למשבר פיננסי חמור שאילץ את אש"פ לחפש מקורות מימון חלופיים.
  • האשליה כי ישראל מעוניינת באמת בפיתרון וכי בתום תקופת המעבר ניתן יהיה להגיע להסכמה על מדינה פלסטינית עצמאית.

כיצד הצדיקה הנהגת אש"פ את ההסכם שנעשה ללא מעורבות הציבור?

במשך זמן ארוך היתה אחת הסיסמאות של המאבק הפלסטיני: "אש"פ הוא הנציג החוקי הבלעדי של העם הפלסטיני".

דבר זה היה הגיוני כאשר אש"פ ביטא את ארגוני המאבק המזויין בעוד שהפלסטינים תחת הכיבוש לא יכלו לבטא את עצמם בחופשיות. במשך תקופה ארוכה ניסתה ישראל לבנות בשטחים שנכבשו ב-67 הנהגה חלופית לאש"פ שתהיה נתונה לתכתיביה ולחציה.

הבסיס החומרי לתפקידו של אש"פ כארגון מייצג התערער עם ניתוק מנגנון הארגון מהבסיס העממי בירדן ובלבנון, והתערער עוד יותר עם מעבר מרכז המאבק לפלסטין עצמה עם פריצת האינתפאדה. עם זאת חלק גדול מהמאבק באינתפאדה אורגן על ידי הסניפים המקומיים של ארגוני אש"פ שראו בהנהגה הגולה את הנהגה הלגיטימית.

מבחינה זו ניהול המשא ומתן על ידי הנהגת אש"פ וחתימת ההסכם על ידיה נראה כהמשך טיבעי של כל השתלשלות המהפכה הפלסטינית והתקבל כלגיטימי על ידי חלק גדול מההמונים.

בעוד שהלגיטימציה של אש"פ נבעה מהיותו קואליציה של כל ארגוני המאבק המזויין, במסגרת אוסלו ויתר אש"פ על הלגיטימיות של המאבק המזויין והתחייב כי מעתה והלאה יפעל למען זכויות העם הפלסטיני רק באמצעים פוליטיים ומתוך ניסיון להגיע להסכמים עם ישראל. כל זאת בעוד הכיבוש נמשך, כולל ההתנחלויות וגזל אדמות פלסטיניות, ציבוריות ופרטיות. מצד שני, כאמור, במהלך האינתפאדה הופיעו ארגוני התנגדות איסלאמיים שלא היו חלק מאש"פ.

מיד עם התחלת כינון השלטון העצמי, וללא שום שלטון אפקטיבי או יכולת להגן על התושבים הפלסטינים, הקימה הרשות הפלסטינית מנגנוני דיכוי (בהדרכה אמריקאית ובתאום עם ישראל) שאסרו, עינו ודיכאו את המתנגדים לכיבוש כמו גם את המתנגדים לשחיתות ברשות עצמה.

מה השינויים שחלו בפועל כתוצאה מההסכמים?

השלטון העצמי הפלסטיני ("הרשות הפלסטינית") ידע תקופות שונות:

  • מהקמתו במסגרת הסכמי אוסלו ב-1994 עסק השלטון העצמי בביסוס מעמדו הכלכלי והפוליטי תוך שיתוף פעולה עם ישראל ודיכוי הפעילים נגד הכיבוש. בתקופה זו רצו מנהיגי הרשות להוכיח לישראל כי ביכולתם להבטיח את בטחון ישראל באופן אפקטיבי. הם האמינו שבכך הם מסייעים להשגת המדינה העצמאית, במסגרת המשא ומתן בחמש שנות "תקופת המעבר" שעליה הוסכם בהסכמי אוסלו.
  • לאחר שערפאת סרב לוותר פומבית על זכות השיבה של הפלסטינים וברק הכריז כי "אין פרטנר פלסטיני" פרצה האינתפאדה השניה בספטמבר 2000. בתקופה זו הייתה עמדתם של מנגנוני הרשות השונים מחולקת בין נייטרליות להמשך שיתוף הפעולה עם הכיבוש (ראה למשל מאסר אחמד סעדאת וחברי החזית העממית שהואשמו ברצח זאבי). חלק מאנשי כוחות הביטחון של הרשות השתתפו באינתפאדה, כולל בחלקה המזויין, באופן אישי או במסגרת אירגוני המאבק השונים, כולל תנועת פתח.
  • בחדשים מרץ – מאי 2002 כבש הצבא הישראלי את "שטח A" שהיה על פי הסכמי אוסלו באחריות בטחונית (ואזרחית) פלסטינית, תוך שהוא זורע הרג והרס רב. (תקופה זו מכונה בפי ישראל "מבצע חומת מגן"). הטבח המפורסם ביותר היה במחנה הפליטים ג'נין, שהיה מוקד של ההתנגדות המזויינת. המוקטעה בראמאללה הושמה תחת מצור הדוק. ב-2004 נרצח ערפאת על ידי ישראל, כנראה בהרעלה. את מקומו בהנהגת פתח, אש"פ והרשות הפלסטינית תפס מחמוד עבאס (אבו מאזן) שאיתו היו לישראל ולארצות הברית יחסים טובים יותר.
  • עם החלשות האינתפאדה חודש בהדרגה שיתוף הפעולה הבטחוני והכלכלי בין ישראל והרשות הפלסטינית.
  • בקיץ 2005 נסוגה ישראל (תחת ראש הממשלה שרון) בצורה חד צדדית מרצועת עזה, תוך פינו והרס ההתנחלויות. נסיגה זו בוצעה, מצד אחד, תחת לחץ האינתפאדה העממית וההתנגדות המזויינת ומצד שני במטרה למנוע הסדר פוליטי כולל שיחייב את ישראל לוויתורים גם בגדה.
  • בינואר 2006 התקיימו בחירות למועצה המחוקקת ברשות הפלסטינית, הבחירות הדמוקרטיות ביותר שנערכו עד כה בפלסטין. בבחירות זכה חמאס במספר הקולות הרב ביותר (אם כי לא רוב מוחלט) שהתרגם לרוב מוחלט במועצה. בפברואר 2006 הוקמה ממשלת חמאס בראשות איסמעיל הנייה. בתגובה נקטו ישראל והמעצמות האימפריאליסטית בשורה ארוכה של סנקציות כנגד הרשות הפלסטית, כולל עיקוב העברת כספי המיסים הפלסטיניים (שנגבים על ידי ישראל במסגרת הסכמי אוסלו). בפועל שלטונות הכיבוש סיכלו כל שליטה אפקטיבית של הממשלה הנבחרת בראשות החמאס בגדה המערבית, תוך שיתוף פעולה על נשיא הרשות עבאס ועם הכוחות הנאמנים לפתח. אולם החמאס החל לבסס שליטה אפקטיבית בעזה שבה לא נמצאו כוחות ישראליים.
  • לאחר שכוחות הנאמנים לפתח בראשות דחלן ובהדרכה וחימוש אמריקאי פעלו להפיכה צבאית נגד הממשלה הנבחרת של החמאס בעזה,  פעל החמאס צבאית כדי לבסס את שליטתו ברצועת עזה ביוני 2007. בתגובה הקים הפתח ממשלה מתחרה בגדה המערבית. בכך התבססה ההפרדה בין רצועת עזה בהנהגת ההתנגדות האיסלאמית, מחוץ לשליטת ישראל אך תחת מצור והתקפות צבאיות חוזרות ונשנות, ובין הגדה המערבית בה קיימת ממשלה בראשות פתח המתקיימת בחסות צבא הכיבוש ומשתפת פעולה עימו למניעת התנגדות.

מה הנזק שנגרם מההסכמים?

"תהליך השלום" כפי שהוא מתקיים פוגע בעם הפלסטיני ובסיכוי לשלום אמיתי מכמה בחינות:

  • הוא מפצל את העם הפלסטיני בין פליטים, תושבי השטחים שנכבשו ב-67 ותושבי השטחים שנכבשו ב-1948
  • הוא שולל את הלגיטימיות של המאבק המזויין נגד הכיבוש וזאת בהסכמה של גורם פלסטיני הנחשב כמייצג.
  • הוא מייצר מנגנון פלסטיני המשתתף עם שלטונות הכיבוש בדיכוי ההתנגדות.
  • הוא מאפשר לישראל להנציח את הכיבוש ולהמשיך במדיניות הגזל, הנישול וההתנחלות.
  • הוא יוצר לגיטימציה של ישראל ועוזר לה להימנע מבידוד בינלאומי.
  • הוא משחרר את ישראל מאחריותה ככוח כובש להבטחת זכויות היסוד של התושבים.
  • הוא מייצר אשליה של פיתרון פוליטי.
  • עיקר עיסוקו הוא בטיפוח ההתנחלות ובהמשך גזל האדמות במטרה להקשות על חיי הפלסטינים ולהביא להגירתם מחוץ לשטחים שבשליטת ישראל.
  • שלטונות הכיבוש מודעים ומודים בתפקידה המועיל, מבחינתם, של הרשות הפלסטינית בדיכוי ההתנגדות. עם זאת הם מפעילים עליה לחץ מתמיד, כלכלי ופוליטי.

כיצד השתנתה התנהגות שני הצדדים בסכסוך בעקבות ההסכמים?

מצד הכיבוש –

  • עיקר עיסוקו הוא בטיפוח ההתנחלות ובהמשך גזל האדמות במטרה להקשות על חיי הפלסטינים ולהביא להגירתם מחוץ לשטחים שבשליטת ישראל.
  • שלטונות הכיבוש מודעים ומודים בתפקידה המועיל, מבחינתם, של הרשות הפלסטינית בדיכוי ההתנגדות. עם זאת הם מפעילים עליה לחץ מתמיד, כלכלי ופוליטי.

מצד ההתנגדות –

אתייחס כאן רק לגדה המערבית הנמצא במסגרת המוסכמת על פי הסכמי אוסלו. רצועת עזה למעשה כבר נמצאת בעולם אחר…

  • הרשות מאפשרת ומעודדת רמה מסויימת של התפתחות כלכלית מקומית… בתקופות של שקט הכיבוש מאפשר "תגמול" (מסויים ומוגבל) כדי ליצור אינטרס בהמשך השמירה על השקט.
  • מנגנוני הממשלה והרשות הם המעסיק העיקרי בכלכלה המדוכאת בעקבות עשרות שנים של חבלה מכוונת מצד הכיבוש.
  • הרשות מנסה לעודד מודל של מאבק עממי לא אלים – דוגמת ההפגנות נגד הגדר. מאבק זה מתאים גם ליחסי הכוחות בשטח בהם קיימת עליונות צבאית מוחלטת של כוחות הכיבוש.
  • הרשות מדכאת באלימות נסיונות התארגנות מטעם החמאס או תנועות אופוזיציה אחרות, כולל "חראקאת שבאבייה".
  • בתקופה האחרונה על, רקע האביב הערבי והתחזקות החמאס והתנועות העממיות, מתחזקת המגמה של מחאות רחוב הפונות נגד שלטונות הכיבוש ונגד הרשות בו זמנית.

(חיפה, דצמבר 2012)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: