Skip to content

תכנית התנועה העממית למען המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין ההיסטורית

מאי 18, 2013

תכנית התנועה העממית למען המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין ההיסטורית

בתאריך 15.5.2013 הוכרז ברמאללה על הקמת התנועה העממית למדינה דמוקרטית אחת – היגיע לידי המסמך המכונן שלה בשפה הערבית ולהלן תרגומו:

כשהלכנו לועידת השלום במדריד בשנת 1991, כאשר אש"ף חתם על הסכמי אוסלו ב-13 בספטמבר 1993, היינו כנים כעם וכהנהגה פלסטינית בפנייתנו בכיוון השלום, על מנת לשים את פלסטין על המפה הפוליטית הבינלאומית. קיבלנו את פתרון שתי המדינות כבסיס לתהליך השלום, זאת על פי גבולות ה-4 ביוני 1967. לפני ההליכה לועידת מדריד, המשלחת הפלסטינית קיבלה מהממשל האמריקאי באותה עת מכתב בטחונות. במכתב זה נקבע, בין שאר הדברים שנקבעו בו, ש"כל צד מנוע מנקיטת פעולות על הקרקע שמשפיעות על הפתרון הסופי". הפלסטינים פירשו זאת כהפסקת ההתנחלויות, כי יש להן השפעה ברורה בנושא הגבול בין שתי המדינות במסגרת הפתרון הסופי.

מאז רצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, בנובמבר 1995, בצעו ממשלות ישראל השונות תכנית  שיטתית להרס הסכמי אוסלו ותהליך השלום, באמצעות תכנית התנחלות אינטנסיבית שתוכננה ואומצה מאז המהפך הפוליטי בשנת 1977, כאשר הליכוד בראשות מנחם בגין עלה לראשונה לשלטון בישראל.

הרשויות הישראליות נצלו את המשא ומתן הפלסטיני – ישראלי ככיסוי לשינוי המציאות בשטח, כך שכבר לא ניתן להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, או, במילים אחרות, חיסול הפתרון של שתי המדינות והפיכת אוסלו מהסכם ביניים למצב של קבע. ישראל בנתה רצועת התנחלויות לכל אורך נהר הירדן כדי ליצור מכשול אנושי וגיאוגרפי המפריד בין הגדה המערבית לבין ממלכת ירדן. ירושלים הכבושה משנת 1967 הוקפה בחגורה התנחלותית צפופה המבודדת את ירושלים לחלוטין משאר הגדה המערבית. כמו כן בנתה ישראל גושי ההתנחלויות בגוש עציון, אריאל, מעלה אדומים ומקומות נוספים, כך שהגדה המערבית חולקה לקנטונים (גטאות) נפרדים שבפועל אין קשר בינהם. בנוסף בנתה את חומת האפרטהייד הבולעת 8% מאדמות הגדה המערבית.

ישראל נסוגה באופן חד צדדי מרצועת עזה, על מנת להיפטר מריכוז האוכלוסייה בעזה, זאת, בין היתר, כדי למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית כפי שנקבעה בהסכם אוסלו. זאת מתוך מודעות של הימין הישראלי בפרט, והישות הציונית ככלל, לסיכון שמהווה הגורם הדמוגרפי לעתיד הפרויקט הציוני בפלסטין.

כתוצאה מכך הגענו, אחרי יותר מעשרים שנה של משא ומתן עם ממשלות ישראל לדורותיהן, למצב פלסטיני קשה:

  1. רשות לאומית תלויה בחסדיה של ישראל ומתקיימת מסיוע מבחוץ, שאינה יכולה לכסות את ההוצאות שוטפות ואת משכורות עובדיה.
  2. ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית מבודדים זה מזה, ללא קשר גאוגרפי, התיישבותי או כלכלי. באמצעות כמה מחסומים צבאיים ישראליים ניתן לשתק את החיים בשטחי הרשות הפלסטינית.
  3. המשך ההתנחלויות, החרמת אדמות נוספות, והגדלת מספר מתנחלים במידה שהם הפכו כוח פוליטי שיש להתחשב בו במערך הכוחות הפוליטיים בישראל והממשלה מחפשת דרכים להשביע את רצונם.
  4. יישום מערכת הפרדה גזענית (אפרטהייד) על הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, כהמשך למשטר האפרטהייד בתוך פלסטין הכבושה מאז שנת 1948.
  5. חוסר כל אופק לפתרון והיעדר חזון מדיני כדי לצאת ממבוי סתום זה. מצב זה, בו שרויים העם הפלסטיני והעניין הפלסטיני, הוא חמור ביותר מאז הנכבה הראשונה בשנת 1948.

להערכתנו, האלטרנטיבות האפשריות עבור העם הפלסטיני בתנאים אלה הן כדלקמן:

  1. אופציית שתי המדינות, שאינה קיימת עוד ואינה אפשרית בשל המציאות בשטח. המשך החתירה לאלטרנטיבה זו במצב הקיים הפכה להונאה עצמית ותו לא. (אפילו לאחר ההכרה של 138 מדינות במדינת פלסטין כמשקיפה באו"ם, אין זו אלטרנטיבה אפשרית. אנחנו לא צריכים לצפות מהעולם לגייס צבא כדי להוציא את הכוחות הישראליים מגבולות 1967, לפרק את ההתנחלויות ולמסור לידינו מדינה פלסטינית ריבונית על מגש של זהב.)
  2. האפשרות השנייה היא איחוד קונפדרלי עם הממלכה ההאשמית של ירדן, שהוחל לדבר עליו בזמן האחרון. אם נדון באפשרות זו, זוהי צורה של אחדות בין שתי ישויות פוליטיות שצריכות להיות עצמאיות. הישות הירדנית קיימת ומוגדרת, אבל איפה היא הישות הפלסטינית? איפה גבולות ישות זו, אם מדובר באיחוד בין רשות המייצגת אוכלוסייה ובין מדינה כמו ירדן? משמעות הדבר היא סיפוח אוכלוסייה ולא איחוד קונפדרלי. זה מה שישראל רוצה, כמובן. ישראל מבקשת לספח את עזה בצורה כזו או אחרת למצרים, כעניין שבעובדה (דה פקטו)​​, ולספח את התושבים הפלסטינים בגדה המערבית לירדן. במצב הקיים אפשרות זו שוללת ונוגדת את האינטרסים הפלסטיניים ואת האינטרסים של ירדן.
  3. האפשרות השלישית: לשמור על המצב הנוכחי (סטטוס קוו), השלמת בניית משטר האפרטהייד הקיים, ביסוס שליטת ישראל בפלסטין ההיסטורית וכפיית המדינה היהודית על פי הפרשנות הציונית, כלומר שלילת הזכויות הפוליטיות, הלאומיות וההיסטוריות של הפלסטינים בפלסטין ההסטורית. זהו המצב הקיים והוא דומה בכל תכונותיו למשטר האפליה הגזעית שהיה נהוג בדרום אפריקה.

נתניהו, בכל יהירותו, דורש מהפלסטינים להכיר במשטר גזעני זה ולקבל אותו, בכך שהוא דורש מהם להכיר בישראל כמדינה יהודית.

בנוסף, שלוש האפשרויות הקודמות אינן יכולות לענות לנושאים העיקריים של הבעיה הפלסטינית, סוגיית ירושלים, סוגיית הגבולות וסוגיית הפליטים. לאלה נוספת סוגיית הסבל והדיכוי הגזעני אליו נחשפים בני העם הפלסטיני בתוך ישראל. האם ניתן להגיע לשלום ללא פתרון בעיות יסוד אלה?

נוכח מציאות עגומה ומרה זו עימה מתמודד העם הפלסטיני, מהו החזון, מה היא האסטרטגיה שתוציא אותנו כעם פלסטיני מן המבוי הסתום? האם אנחנו יכולים לחשוב מחוץ לקופסה ולהתמודד עם המציאות כפי שהיא ולא כפי שהיינו רוצים שתהיה? מתי תוחלפנה הסיסמאות הרגשיות במדיניות מציאותית? כדי לענות על שאלות אלה אין מנוס מלאמץ אפשרות אחרת.

האפשרות המתאימה ביותר שנותרה בפני העם בפלסטין היא האלטרנטיבה של פתרון המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין ההסטורית, מדינה דמוקרטית לכל תושביה על בסיס חוקה דמוקרטית מבוססת על ערכי ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם שתבטיח חופש, דמוקרטיה ושוויון זכויות, ללא כל אפליה על בסיס גזע, דת, מין וג'נדר, צבע, שפה, לאום, דעה פוליטית או לא פוליטית, מוצא לאומי או חברתי, רכוש, מקום לידה או כל מצב אחר.

  1. מדינה מבוססת על כיבוד זכויות האדם ושוויון בין נשים וגברים ועל צדק חברתי וכיבוד כל הדתות. מדינה שתהנה ממיקומה הגיאוגרפי האסטרטגי וקשרי מרכיביה עם המערב ועם המזרח, כך שתהיה מפגש לתרבויות וצומת המקשרת בין המזרח והמערב.

האלטרנטיבה של המדינה הדמוקרטית מבוססת על הדברים הבאים:

ראשית: עלינו להכיר בכך שהעם הפלסטיני הוא עם אחד כולל שלושת מרכיביו, בשטחי 1948, בשטחים שנכבשו ב-1967 ובמחנות הפליטים ובתפוצות.

במשך יותר משישים שנה לא הצלחנו בניסיון להתמודד עם בעיות העם הפלסטיני כחלקים. חלק העם הפלסטיני שחי בישראל הגזענית לא הצליח להתאים את עצמו לחברה בישראל. לאחר שישים שנות דו קיום, הפלסטינים שם מתמודדים עם חוקים ומדיניות גזעניים. הם נדחים על ידי המערכת הפוליטית הישראלית הגזענית. הם נחשפים לאותה מדיניות שבה נוקט הכיבוש הצבאי נגד העם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה: הפקעת אדמות, הריסת בתים ואפליה בכל תחומי חיים.

באותה מידה, הפליטים הפלסטינים, במחנות הגולה ובתפוצות באופן כללי, אינם יכולים להסתגל למקום הימצאם. ראינו כיצד בעיראק, מייד עם שינוי המשטר, נעקרו שוב הפלסטינים ולא נמצאה מדינה באזור שתקבל אותם, מה שאילץ אותם לגלות שוב לברזיל ולמקומות אחרים באמריקה הלטינית ובצפון אמריקה. כמו כן הפלסטינים נדחים בלבנון והיום בסוריה הם שוב קורבן להרג ולעקירה מחדש.

אנחנו, בשטחים הפלסטינים שנכבשו ב-1967, לא הצלחנו להקים מדינה פלסטינית עצמאית וריבונות באדמות אלה. הלכנו בדרך המשא ומתן עד סופה במשך יותר מעשרים שנה ולא קבלנו את המדינה במסגרת פתרון שתי המדינות. ואף במסגרת פתרון זה, האם יש פתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים, או פיתרון למשטר האפליה הגזעית שממנה סובל עמנו בתוך ומחוץ ישראל?

לכן החזון חייב לצאת מראיית העם הפלסטיני כעם אחד, שעניינו צריך להיפתר במסגרת אחת.

שנית: ישנם ערכים אוניברסליים אליהם שואפים עמי התרבות בעולם הנע לכיוון פתיחות וגלובליזציה. ישנם ערכי החירות, הצדק, השוויון, הדמוקרטיה, קבלת האחר וראיית הגיוון התרבותי, האתני והדתי כמעשיר את הקהילה, ולא כסיבה לאפליה גזענית. ערכים אלה, ערכי ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם ונורמות המשפט הבינלאומי, נתמכים על ידי עמנו הפלסטיני מתוך הרקע היסטורי שלו ומטענו התרבותי. כל אסטרטגיה פלסטינית צריכה להיות מבוססת על ערכים ואמות מידה בינלאומיים אלה ולשאוף לפתור את הבעיה הפלסטינית על בסיס הדבקות בערכים אלה, המאבק ליישומם על העם הפלסטיני וברית עם כל אדם, כל גוף וכל עם שמאמין ודוגל ביישום ערכים וסטנדרטים אלה.

שלישית: פלסטין היא מולדת שלושת הדתות המונותאיסטיות. לא ייתכן שאחת מדתות אלה תדחק את רגליה של דת אחרת, כמו שאין לנסות לקבוע את אופי המערכת הפוליטית בפלסטין בהתאם לאחת מדתות אלה. כל משטר או אסטרטגיה צריכים להתבסס על כיבוד הדתות בכל מה שנוגע לסמלים דתיים, אתרי פולחן ומקומות קדושים לדתות השונות. זה מתייחס גם למעמד האישי בנוגע למשתייכים לאחת משלוש הדתות אשר מאמיניהן מקיימים משטר דתי מיוחד.

רביעית: יישום הצדק החברתי ושוויון ההזדמנויות בין אזרחיה של המדינה הדמוקרטית האחת, עם כל המרכיבים האתניים והדתיים, חלוקה מחדש של המשאבים הציבוריים באופן הוגן והמאבק בעוני, בבורות ובמחלות.

המשטר הפוליטי צריך לספק שירותי בריאות וחינוך איכותי חינם לכל אזרחי המדינה ולדאוג לטיפול בילדים ובקשישים.  יש לפתח מערכת ביטחון סוציאלי המבטיחה לקשישים חיים בכבוד ואיכות חיים.

יש לתת כבוד לנשים ולהבטיח שוויון בינהן ובין הגברים בכל תחומי חיים. יש לעזור לנשים לגלות את כישוריהן וכשרונותיהן ולממש את התקוות והשאיפות שלהן על ידי שתנתנה להן הזדמנויות שוות לאלו הניתנות לגברים.

חמישית: פלסטין היא מדינת כל תושביה, ללא אפליה, המתבססת על חוקה דמוקרטית, לאור ערכי ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות אדם. היא מבטיחה חופש, דמוקרטיה ושוויון זכויות, ללא כל אפליה על בסיס גזע, דת, מין, צבע, שפה, לאום, דעה פוליטית או לא פוליטית, מעמד חברתי, עושר, מקום לידה או כל מצב אחר. כל תושביה יחיו שווי זכויות במדינה דמוקרטית עם משטר פרלמנטרי המבוסס על הפרדת רשויות, שלטון החוק, כיבוד זכויות האדם ושמירת ההסכמים והאמנות הבינלאומיות.

שישית: פתרון בעיית הפליטים יושג באמצעות יישום החלטה 194 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות לשנת 1948, כך שלכל פלסטיני בעולם תהיה זכות לחזור לפלסטין. הפלסטינים יקבלו מחדש את רכושם ונכסיהם ככל שהמצב מאפשר זאת, או שיפוצו בעבורם בצורה הוגנת, ויינתן פיצוי לפליטים הפלסטינים על הסבל שנגרם להם כתוצאה מעקירתם ממולדתם. כמו כן ישובו העקורים מפלסטין 48' לכפריהם ולרכושם. לא יכול להיות שהתוקפנות והכוח יהוו בסיס לבעלות פרטית או קולקטיבית.

השבת זכויותיהם של הפליטים והעקורים הפלסטינים אין פרושה בשום צורה שהיא גרוש משפחה יהודית כלשהי מפלסטין. ההיפך מכך, היא נועדה לערוך פיוס היסטורי בין תושבי פלסטין על כל מרכיביהם.

שביעית: ירושלים תהיה בירת מדינה דמוקרטית אחת זו, בעלת המשטר הפרלמנטרי, שיתבסס על הפרדה מוחלטת בין הרשויות, כיבוד הדתות ומתן אפשרות לכל דת לפקח על מקומותיה הקדושים.

מדינה כזאת מסוגלת לפתור את הסכסוך משורשיו, לטפל בכל האספקטים של הסכסוך בפלסטין ההיסטורית ולבנות משטר המבוסס על עיקרון הצדק, השוויון והדמוקרטיה. אין בנמצא מחלוקת על הגבולות, שכן המדינה תוקם בפלסטין ההיסטורית, תקח בחשבון את ערכי ההכרזה האוניברסלית על זכויות אדם ואת הנורמות של המשפט הבינלאומי, והיא מדינה לא תוקפנית וללא שאיפות התפשטות, שתהיה חלק בלתי נפרד מהמערכת האזורית, תשתף פעולה ותשתלב בה ולא תהיה בסתירה איתה.

טבעי שהתנועה הציונית דוחה אפשרות זו, משום שהיא בנויה על בסיס גזעני, על חוסר הכרה באחר ועל הרעיון של קולוניאליזם, כיבוש והתנחלות המבוססת על כוח ודיכוי, מה שהוביל למלחמות חוזרות ונשנות. זה הוביל לעקירתם של מיליונים ולנטילת חייהם של אלפי אנשים, ומבזבז כמויות גדולות של כסף על מלחמות, קניית נשק ודיכויו של העם הפלסטיני. ההסתמכות על התאוריה של מאזן כוחות עלתה לעולם במהלך המאה העשרים בשתי מלחמות עולם שגבו את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם. מלחמות הרסניות אלה לא פתרו את הבעיה של הצד החזק. הכוחות שהשקיעו במדע, בטכנולוגיה ובשלום הצליחו, והצדדים שמשקיעים בחימוש ובמלחמות תוקפניות נכשלו וייכשלו.

תרחיש זה של הפתרון (פתרון המדינה הדמוקרטית האחת) זקוק בראש ובראשונה לכך שהעם הפלסטיני על כל מרכיביו יאמין בו ויאמץ אותו כאסטרטגית מאבק מול משטר האפליה הגזענית המתקיים בפלסטין ההיסטורית.

לשם כך דרושה הקמתה של תנועה פוליטית המאמצת את פתרון המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין ההסטורית, בשם "התנועה העממית למדינה דמוקרטית אחת", והשאיפה להשיג את תמיכת כל הכוחות הציבוריים והדמוקרטיים בפלסטין ובעולם שמאמינים בחופש, צדק, שוויון ודמוקרטיה. נקיטת מדיניות וצעדים מעשיים להילחם נגד המשטר הישראלי הגזעני, באמצעות חרם ומצור עולמי נגד משטר זה, כפי שקרה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. יצירת קבוצות לחץ ישראליות ויהודיות מכל הסקטורים שסובלים מדיכוי ואפליה גזענית, והברית עימן למען הקמת המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין, ללא כל צורה של אפליה בין בני אדם.

על בסיס זה החלטנו אנו, החתומים על מסמך היסטורי זה, להקים את התנועה העממית למען פתרון המדינה הדמוקרטית האחת בכל פלסטין ההיסטורית, בה יחיו תושביה על כל מרכיביהם, עדותיהם ודתותיהם שווים בזכויות ובחובות ושווים בפני החוק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: