Skip to content

אילן פפה: האביב הערבי מציב את ישראל בניגוד לזרם ההסטוריה (חיפה, 3.1.2013)

ינואר 10, 2013

אילן פפה: האביב הערבי מציב את ישראל בניגוד לזרם ההסטוריה (חיפה, 3.1.2013)

ההסטוריון אילן פפה נמצא בפלסטין בביקור מולדת. ביום חמישי ה-3.1.2013 הוא היה אורח של "חראק חיפה" (حراك حيفا) להרצאה על "סערת האביב הערבי – כיצד היא משפיעה על הסיכויים לפתרון הבעיה הפלסטינית?"

מועדון "חיפה אלג'ד" בואדי נסנאס היה צפוף מפעילים שבאו לשמוע את ההרצאה. אילן פפה התרווח על הספה בסביבה שבה הוא אינו "הסטוריון שנוי במחלוקת" אלא שותף רצוי, אפשר לאמר "משחק במגרש הביתי". כולם רצו לשמוע את התובנות שלו כהסטוריון על המאורעות המסעירים הפוקדים את אזורנו.

פפה הסביר כי בראייה הסטורית השנתיים האחרונות הינן רגע בזמן, וכי ההסטוריונים "מנחשים את העבר" ובוודאי שאין להם כלים לחזות את העתיד. לכן מה שניתן לעשות הוא להתבונן בתהליכים שכבר מתרחשים נגד עיננו ולנסות להבין מהם את אופייה של התקופה החדשה שאנו נמצאים בתחילתה.

הוא הדגיש כי האביב הערבי אינו סדרה של התרחשויות נפרדות בכל ארץ וארץ אלא תהליך כולל של שינוי שרק החל ושיכול להביא לשינויים עמוקים בארצות נוספות באזור. מעבר לכך האביב הערבי הוא חלק מתהליך שינוי במפה הפוליטי העולמית, כאשר ההגמוניה "המערבית" של אירופה וארצות הברית נמצאת במשבר. משבר זה כולל משבר פנימי שהחל עם המשבר הכלכלי ב-2008, שבמהלכו נהיה ברור לכל שראשי השיטה הקפיטליסטית פעלו מתוך הונאת הציבור, בצורה שגרמה נזק עמוק לכלכלה ולחברה כולה ומבלי שאיש יתן על כך את הדין. מבחינה בינלאומית מופיעות סין, הודו וארצות נוספות ככוח כלכלי מרכזי שיכול להשפיע גם על יחסי הכוחות הגיאופוליטיים. במצב זה מופיע האביב הערבי, בהתבססו על הפעולה הישירה של ההמונים, כאשר "כיכר תחריר" היא הסמל, כדוגמה שציבור רחב שואף לחכותה באירופה ובכל העולם.

עיקר ההרצאה נסב על השלכות האביב הערבי על הזירה הבינלאומית ועל מעמדה של ישראל. ניכר באילן פפה שהוא חי בין העולמות, מכיר מקרוב את האליטות השולטות באירופה כמו גם את חוגי השמאל. הוא מדבר באינטימיות על האספקטים הנפשיים המלווים את משבר הציונות בקרב הציבור היהודי ומביא רוחות חדשות ממצרים, שבה השתתף לאחרונה בועידה לדיון על האביב הערבי עם חברים ישנים מהשמאל וחברים חדשים מהתנועות האיסלאמיות. ברחפו בין העולמות הוא משרטט לקהל כיצד נראה מכלול התמונה הפוליטית העכשווית, במבט מלמעלה אך כלל לא מרחוק, עם "קלוז אפ" לפרטים בכל זירה וזירה.

השינויים בסדר העולמי

פפה איפיין את ההגמוניה המערבית כסדר עולמי "שבו 10% משתמשים ב-40% ממשאבי העולם". היום קשה יותר ויותר לשמר סדר זה. ישנו חשש מפני ניסיון להפעלת כוח יתר כדי לעצור את תהליך השחיקה בהגמוניה של המערב, כמו שהיתה, למשל, המלחמה בעירק.

עם זאת המגמות העיקריות הנראות כעת הן של משבר פוליטי פנימי עמוק באירופה ובארצות הברית המלווה את המשבר הכלכלי והשחיקה בהגמוניה העולמית. חוסר האמון במערכת הפוליטית הקיימת מוביל לתנועות עממיות מסוג חדש ולשאיפה כללית לדמוקרטיזציה, להגן על זכויותיהם של אלו שנרמסו כל הזמן על ידי המערכת. זוהי "רוח הזמן" והיא משפיעה בכל זירה וזירה.

הרוח הדמוקרטית החדשה מושפעת גם מהשינויים הטכנולוגיים והכלים החדשים שמאפשרים לציבור רחב לקחת תפקיד פעיל בהפצת מידע ובדיון עליו. בפועל אין לשלטון אפשרות היום לחסום דיון. הצעירים לוקחים תפקיד פעיל חשוב בשינויים אלו. הדור הצעיר בסין אינו שונה בהרבה מבחינה תרבותית מאחיהם במערב. המגמות הדמוקרטיות אינן מיוחדות רק למערב אלא הן נראות בכל מקום, כולל בבורמה וצפון קוריאה.

האביב הערבי כתנועה לדמוקרטיזציה בהובלה של הצעירים ובכוחה של תנועה עממית רחבה מהווה חלק מתקדם מ"רוח הזמן" של הדמוקרטיזציה ומודל לחיקוי לאחרים.

ישראל בולטת לשלילה בעולם כמדינה וחברה שמתפתחות בכיוון אנטי דמוקרטי מובהק.

ערעור מעמדה של ישראל

במשך תקופה ארוכה ידעה ישראל לתמרן עצמה לתפקיד מרכזי יחסית לאג'נדה העולמית והאזורית. לאחר מלחמת העולם השניה היה צורך מרכזי למערב להחזיר את גרמניה המערבית ל"משפחת העמים" כחלק מההערכות הגיאופוליטית. בן גוריון ידע להפיק את המירב לישראל בכסף ובהשפעה על ידי זה שסיפק בשם הקורבנות האולטימטיביים את המחילה ל"גרמניה האחרת". מאוחר יותר השתלבה ישראל כעמדה קידמית של המערב במלחמה הקרה. עם סיום המלחמה הקרה וההכרזה על "קץ ההסטוריה" שיווקה ישראל עצמה כחברה מודרנית פתוחה שהתפתחה מעולם שלישי לעולם ראשון. בהמשך כאשר האג'נדה המערבית זנחה את קץ ההסטוריה ועברה ל"מלחמה בטרור" ומאבק נגד האיסלאם כמובן שמעמדה של ישראל היה בשיאו כשהיא מציגה את עצמה במערב כמומחית הגדולה לנושא.

 כעת, כאשר האביב הערבי מציג מודל חדש של דמוקרטיה במזרח התיכון, וישראל נחשפת יותר ויותר כבלתי דמוקרטית, אנו רואים לראשונה כי ישראל אינה יודעת מה להגיד ואינה מסוגלת להתאים את עצמה לתקופה החדשה. אפילו את תפקיד "המומחים לענייני ערבים" עבור המערב – תפקיד המבוסס על הגישה האוריינטליסטית – ישראל אינה מסוגלת לשחק בתקופה זו. המציאות החדשה שנוצרת בארצות ערב כופה עצמה על הזירה הפוליטית והאליטות המערביות מתרגלות לעבוד עם השלטונות החדשים בארצות ערב כשלישראל אין שום תפקיד.

גם בתסריט המועדף על ישראל, בתמונת העולם שהם מנסים לצייר כשהם טוענים כי "האביב הערבי הפך לחורף איסלאמי", אם המערב יקבל את תפיסתם ויאמץ גישה עויינת יותר לשלטונות הערביים החדשים ולשינוי הדמוקרטי באזור – ישראל עלולה למצוא את עצמה כנטל על המערב ולא כנכס המחזק את שליטתו. במצרים למשל יש מחלוקת עמוקה בין האחים המוסלמים לבין האופוזיציה החילונית אך ההתנגדות לישראל והתמיכה בפלסטינים הינם גורם מאחד.

בוודאי ובוודאי שבמזרח תיכון הצועד לקראת דמוקרטיה, כחלק מעולם שרבים בו נאבקים למען יותר דמוקרטיה וכאשר דגל פלסטין משמש לכולם סמל של המאבק לחופש, ישראל מוצאת את עצמה בניגוד לזרם ההיסטוריה.

שינויים אלו לא יתורגמו מיידית להפסקת התמיכה בישראל. במישור הצבאי ובמישור של אינטרסים עדיין יש הרבה תמיכה – כאן הערכים לא משחקים תפקיד. ישנם גם הלובי היהודי וקניית תמיכה של פוליטיקאים מקומיים בכסף – למשל על ידי תרומות למפלגות. אולם בכוח ובשחיתות אי אפשר לתחזק פרוייקט פוליטי לאורך זמן. בעבר הייתה התמיכה בישראל נשענת על טיעונים מוסריים וערכיים, על דעת קהל אוהדת – לנו זה יכול להראות מזוייף אבל זה היה גורם חזק. היום כל זה משתנה.

בעבר צעירים יהודים ציונים יכלו להיות בראש תנועות סטודנטים מתקדמות ברחבי העולם. היום הם עסוקים בקמפוסים בהגנה על ישראל כמשטר אפרטהייד. גם עבורם זה מתסכל ושוחק.

בישראל עצמה יש רוב שאומר היום בגלוי "אנו רוצים מדינה יהודית גזענית". עבור מי שרוצה להמשיך לחיות בשקר ולטעון שהוא ליברלי ומגן על ישראל מתוך עמדה של צדק – השקר נהיה קשה ומעייף יותר ויותר.

לא פלא שישראל מגדירה היום את ה"דה לגיטימציה" כאיום אסטרטגי. בעבר טיפלו בנושא באמצעות הסברה, דיפלומטיה, יחסי חוץ. היום מעורבים בו גם מנגנוני הביטחון.

המעצמות העולות כמו הודו וסין, גם אם בבסיס לא ינקטו מדיניות מוסרית יותר, אינן מחוייבות לישראל באותה מידה כמו המערב. אין להן תחושות אשם בגלל השואה והמשיחיות הנוצרית אינה מהווה בהן גורם פוליטי. גם מבחינה זו ישראל מאבדת את המעמד המרכזי שממנה נהנתה עד כה.

הערעור במעמדה הגאופוליטי של ישראל הופך את השנים הבאות למסוכנות מאוד – יש חשש ממשי שהשלטון ינקוט צעדים תוקפניים בניסיון נואש לעצור את התדרדרות הכוח שאליו התרגל. התקפה אפשרית על איראן היא רק סצנריו אחד שממחיש את הסכנה. תתכן גם החרפה של הדיכוי הפנימי – כאשר החוקים האנטי דמוקרטיים העוברים בכנסת מהווים המחשה למגמה.

מצד שני החרפת המשבר יכולה להפוך עמדות שנחשבו לשוליות לפתרון ריאלי שאנשים יהיו מוכנים לשמוע. כדי לממש פוטנציאל זה מתחייב שינוי מנטלי אצל מי שהתרגל להיות כל הזמן במיעוט רדיקלי שקולו מושתק – ויש למצוא דפוסי פעולה מתאימים להצגת הפתרונות לציבור הרחב כאלטרנטיבה ממשית.

הפיתרון של מדינה דמוקרטית אחת בפלסטין הופך לנושא חם לדיון בחוגים האקדמיים ובתקשורת ברחבי העולם. פפה תיאר כיצד הוא, כאחד המרצים המקובלים בנושא, אינו יכול היום להיענות לכל הבקשות להופיע. אולם מה צריך כדי שתומכי הפיתרון יוכלו להציגו כאלטרנטיבה ממשית בפני הציבור? התגברות על הקשיים שבשיתוף הפעולה ובניית חזון משותף למרכיבים הערבי-פלסטיני והיהודי הם חלק חשוב מהתשובה…

האביב הערבי

ההרצאה התמקדה, כאמור, בניתוח השפעות האביב הערבי על משבר הציונות. לא נאמר הרבה על "הגורילה שבאמצע החדר" – האביב הערבי עצמו. אולם הגישה הכללית שהציג פפה בנוגע למהות האביב הערבי היתה ברורה. מדובר בתהליך דמוקרטי שבו שותפים גורמים פוליטיים רבים ומגוונים ובמרכזו תנועת המונים המחוללת את השינוי.

הוא דיבר על הצורך והאפשרות לשיתוף פעולה בין השמאל החילוני אליו הוא, ומרבית הקהל שבא לשמוע אותו, משתייך לבין הגורמים האיסלאמיים הפועלים למען דמוקרטיה. הוא הביא כדוגמא את שיתוף הפעולה הפורה המתקיים באנגליה בין שמאל שהוא מאוד חילוני וליברלי בשאלות החברתיות ובין התנועות האיסלאמיות.

תשובות לשאלות

בתשובה לשאלות הקהל הבהיר פפה מספר נושאים נוספים:

  • לא. הפלסטינים לא יכלו למנוע את מה שעשתה להם הציונות. הבעיה עבור הציונות הייתה עצם קיומם של התושבים הערבים הפלסטינים בארץ שבה החליטה להקים את מדינתה, ולא עמדה פוליטית כזאת או אחרת של תושבים אלו.
  • לגבי השתלבות הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל במדינה – עם הזמן השתלבות זו נהיית פחות אפשרית בשל גזענות ישראל ולכן הנסיון להשתלב נהייה פחות אטרקטיבי. פפה שאל מדוע המפלגות הערביות עדיין משתתפות בבחירות לכנסת למרות חוסר היכולת להשפיע ממשית דרך הכנסת ולמרות התועלת שמפיקה ישראל מהשתתפות זו.
  • באביב הערבי שותפים גורמים רבים ושונים ואין אפשרות ממשית להשתלטות של גורם אחד. באופן ספציפי אין סכנה מוחשית להשתלטות קיצונים איסלאמיים על סוריה כפי שמנסה השלטון להציג כדי להשיג לגיטימציה להמשך שליטתו.
  • בעבר היתה הסיסמה המרכזית של השמאל "מדינה חילונית ודמוקרטית ". היום הסיסמה העיקרית הינה "מדינה דמוקרטית אחת". כן, זהו ויתור של השמאל החילוני. ויתור זה מבטא את הצורך, בתנאי האביב הערבי, לשתף פעולה עם גורמים איסלאמיים במאבק למען דמוקרטיה. השמאל צריך להסתכל בביקורתיות על ההסטוריה של עצמו ושל האזור, לראות את כל מה שנעשה בשם השמאל ובשם החילוניות ולהבין את הצורך היום בגמישות ואת המרכזיות של הדמוקרטיה באג'נדה הפוליטית של האזור.

כתבה זו פורסמה גם בערבית ובאנגלית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: