בתאריך 15.5.2013 הוכרז ברמאללה על הקמת התנועה העממית למדינה דמוקרטית אחת – היגיע לידי המסמך המכונן שלה בשפה הערבית ולהלן תרגומו:
כשהלכנו לועידת השלום במדריד בשנת 1991, כאשר אש"ף חתם על הסכמי אוסלו ב-13 בספטמבר 1993, היינו כנים כעם וכהנהגה פלסטינית בפנייתנו בכיוון השלום, על מנת לשים את פלסטין על המפה הפוליטית הבינלאומית. קיבלנו את פתרון שתי המדינות כבסיס לתהליך השלום, זאת על פי גבולות ה-4 ביוני 1967. לפני ההליכה לועידת מדריד, המשלחת הפלסטינית קיבלה מהממשל האמריקאי באותה עת מכתב בטחונות. במכתב זה נקבע, בין שאר הדברים שנקבעו בו, ש"כל צד מנוע מנקיטת פעולות על הקרקע שמשפיעות על הפתרון הסופי". הפלסטינים פירשו זאת כהפסקת ההתנחלויות, כי יש להן השפעה ברורה בנושא הגבול בין שתי המדינות במסגרת הפתרון הסופי.
מאז רצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, בנובמבר 1995, בצעו ממשלות ישראל השונות תכנית שיטתית להרס הסכמי אוסלו ותהליך השלום, באמצעות תכנית התנחלות אינטנסיבית שתוכננה ואומצה מאז המהפך הפוליטי בשנת 1977, כאשר הליכוד בראשות מנחם בגין עלה לראשונה לשלטון בישראל.
הרשויות הישראליות נצלו את המשא ומתן הפלסטיני – ישראלי ככיסוי לשינוי המציאות בשטח, כך שכבר לא ניתן להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, או, במילים אחרות, חיסול הפתרון של שתי המדינות והפיכת אוסלו מהסכם ביניים למצב של קבע. ישראל בנתה רצועת התנחלויות לכל אורך נהר הירדן כדי ליצור מכשול אנושי וגיאוגרפי המפריד בין הגדה המערבית לבין ממלכת ירדן. ירושלים הכבושה משנת 1967 הוקפה בחגורה התנחלותית צפופה המבודדת את ירושלים לחלוטין משאר הגדה המערבית. כמו כן בנתה ישראל גושי ההתנחלויות בגוש עציון, אריאל, מעלה אדומים ומקומות נוספים, כך שהגדה המערבית חולקה לקנטונים (גטאות) נפרדים שבפועל אין קשר בינהם. בנוסף בנתה את חומת האפרטהייד הבולעת 8% מאדמות הגדה המערבית.
ישראל נסוגה באופן חד צדדי מרצועת עזה, על מנת להיפטר מריכוז האוכלוסייה בעזה, זאת, בין היתר, כדי למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית כפי שנקבעה בהסכם אוסלו. זאת מתוך מודעות של הימין הישראלי בפרט, והישות הציונית ככלל, לסיכון שמהווה הגורם הדמוגרפי לעתיד הפרויקט הציוני בפלסטין.
כתוצאה מכך הגענו, אחרי יותר מעשרים שנה של משא ומתן עם ממשלות ישראל לדורותיהן, למצב פלסטיני קשה:
- רשות לאומית תלויה בחסדיה של ישראל ומתקיימת מסיוע מבחוץ, שאינה יכולה לכסות את ההוצאות שוטפות ואת משכורות עובדיה.
- ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית מבודדים זה מזה, ללא קשר גאוגרפי, התיישבותי או כלכלי. באמצעות כמה מחסומים צבאיים ישראליים ניתן לשתק את החיים בשטחי הרשות הפלסטינית.
- המשך ההתנחלויות, החרמת אדמות נוספות, והגדלת מספר מתנחלים במידה שהם הפכו כוח פוליטי שיש להתחשב בו במערך הכוחות הפוליטיים בישראל והממשלה מחפשת דרכים להשביע את רצונם.
- יישום מערכת הפרדה גזענית (אפרטהייד) על הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, כהמשך למשטר האפרטהייד בתוך פלסטין הכבושה מאז שנת 1948.
- חוסר כל אופק לפתרון והיעדר חזון מדיני כדי לצאת ממבוי סתום זה. מצב זה, בו שרויים העם הפלסטיני והעניין הפלסטיני, הוא חמור ביותר מאז הנכבה הראשונה בשנת 1948.
להערכתנו, האלטרנטיבות האפשריות עבור העם הפלסטיני בתנאים אלה הן כדלקמן:
- אופציית שתי המדינות, שאינה קיימת עוד ואינה אפשרית בשל המציאות בשטח. המשך החתירה לאלטרנטיבה זו במצב הקיים הפכה להונאה עצמית ותו לא. (אפילו לאחר ההכרה של 138 מדינות במדינת פלסטין כמשקיפה באו"ם, אין זו אלטרנטיבה אפשרית. אנחנו לא צריכים לצפות מהעולם לגייס צבא כדי להוציא את הכוחות הישראליים מגבולות 1967, לפרק את ההתנחלויות ולמסור לידינו מדינה פלסטינית ריבונית על מגש של זהב.)
- האפשרות השנייה היא איחוד קונפדרלי עם הממלכה ההאשמית של ירדן, שהוחל לדבר עליו בזמן האחרון. אם נדון באפשרות זו, זוהי צורה של אחדות בין שתי ישויות פוליטיות שצריכות להיות עצמאיות. הישות הירדנית קיימת ומוגדרת, אבל איפה היא הישות הפלסטינית? איפה גבולות ישות זו, אם מדובר באיחוד בין רשות המייצגת אוכלוסייה ובין מדינה כמו ירדן? משמעות הדבר היא סיפוח אוכלוסייה ולא איחוד קונפדרלי. זה מה שישראל רוצה, כמובן. ישראל מבקשת לספח את עזה בצורה כזו או אחרת למצרים, כעניין שבעובדה (דה פקטו), ולספח את התושבים הפלסטינים בגדה המערבית לירדן. במצב הקיים אפשרות זו שוללת ונוגדת את האינטרסים הפלסטיניים ואת האינטרסים של ירדן.
- האפשרות השלישית: לשמור על המצב הנוכחי (סטטוס קוו), השלמת בניית משטר האפרטהייד הקיים, ביסוס שליטת ישראל בפלסטין ההיסטורית וכפיית המדינה היהודית על פי הפרשנות הציונית, כלומר שלילת הזכויות הפוליטיות, הלאומיות וההיסטוריות של הפלסטינים בפלסטין ההסטורית. זהו המצב הקיים והוא דומה בכל תכונותיו למשטר האפליה הגזעית שהיה נהוג בדרום אפריקה.
נתניהו, בכל יהירותו, דורש מהפלסטינים להכיר במשטר גזעני זה ולקבל אותו, בכך שהוא דורש מהם להכיר בישראל כמדינה יהודית.
בנוסף, שלוש האפשרויות הקודמות אינן יכולות לענות לנושאים העיקריים של הבעיה הפלסטינית, סוגיית ירושלים, סוגיית הגבולות וסוגיית הפליטים. לאלה נוספת סוגיית הסבל והדיכוי הגזעני אליו נחשפים בני העם הפלסטיני בתוך ישראל. האם ניתן להגיע לשלום ללא פתרון בעיות יסוד אלה?
נוכח מציאות עגומה ומרה זו עימה מתמודד העם הפלסטיני, מהו החזון, מה היא האסטרטגיה שתוציא אותנו כעם פלסטיני מן המבוי הסתום? האם אנחנו יכולים לחשוב מחוץ לקופסה ולהתמודד עם המציאות כפי שהיא ולא כפי שהיינו רוצים שתהיה? מתי תוחלפנה הסיסמאות הרגשיות במדיניות מציאותית? כדי לענות על שאלות אלה אין מנוס מלאמץ אפשרות אחרת.
האפשרות המתאימה ביותר שנותרה בפני העם בפלסטין היא האלטרנטיבה של פתרון המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין ההסטורית, מדינה דמוקרטית לכל תושביה על בסיס חוקה דמוקרטית מבוססת על ערכי ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם שתבטיח חופש, דמוקרטיה ושוויון זכויות, ללא כל אפליה על בסיס גזע, דת, מין וג'נדר, צבע, שפה, לאום, דעה פוליטית או לא פוליטית, מוצא לאומי או חברתי, רכוש, מקום לידה או כל מצב אחר.
- מדינה מבוססת על כיבוד זכויות האדם ושוויון בין נשים וגברים ועל צדק חברתי וכיבוד כל הדתות. מדינה שתהנה ממיקומה הגיאוגרפי האסטרטגי וקשרי מרכיביה עם המערב ועם המזרח, כך שתהיה מפגש לתרבויות וצומת המקשרת בין המזרח והמערב.
האלטרנטיבה של המדינה הדמוקרטית מבוססת על הדברים הבאים:
ראשית: עלינו להכיר בכך שהעם הפלסטיני הוא עם אחד כולל שלושת מרכיביו, בשטחי 1948, בשטחים שנכבשו ב-1967 ובמחנות הפליטים ובתפוצות.
במשך יותר משישים שנה לא הצלחנו בניסיון להתמודד עם בעיות העם הפלסטיני כחלקים. חלק העם הפלסטיני שחי בישראל הגזענית לא הצליח להתאים את עצמו לחברה בישראל. לאחר שישים שנות דו קיום, הפלסטינים שם מתמודדים עם חוקים ומדיניות גזעניים. הם נדחים על ידי המערכת הפוליטית הישראלית הגזענית. הם נחשפים לאותה מדיניות שבה נוקט הכיבוש הצבאי נגד העם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה: הפקעת אדמות, הריסת בתים ואפליה בכל תחומי חיים.
באותה מידה, הפליטים הפלסטינים, במחנות הגולה ובתפוצות באופן כללי, אינם יכולים להסתגל למקום הימצאם. ראינו כיצד בעיראק, מייד עם שינוי המשטר, נעקרו שוב הפלסטינים ולא נמצאה מדינה באזור שתקבל אותם, מה שאילץ אותם לגלות שוב לברזיל ולמקומות אחרים באמריקה הלטינית ובצפון אמריקה. כמו כן הפלסטינים נדחים בלבנון והיום בסוריה הם שוב קורבן להרג ולעקירה מחדש.
אנחנו, בשטחים הפלסטינים שנכבשו ב-1967, לא הצלחנו להקים מדינה פלסטינית עצמאית וריבונות באדמות אלה. הלכנו בדרך המשא ומתן עד סופה במשך יותר מעשרים שנה ולא קבלנו את המדינה במסגרת פתרון שתי המדינות. ואף במסגרת פתרון זה, האם יש פתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים, או פיתרון למשטר האפליה הגזעית שממנה סובל עמנו בתוך ומחוץ ישראל?
לכן החזון חייב לצאת מראיית העם הפלסטיני כעם אחד, שעניינו צריך להיפתר במסגרת אחת.
שנית: ישנם ערכים אוניברסליים אליהם שואפים עמי התרבות בעולם הנע לכיוון פתיחות וגלובליזציה. ישנם ערכי החירות, הצדק, השוויון, הדמוקרטיה, קבלת האחר וראיית הגיוון התרבותי, האתני והדתי כמעשיר את הקהילה, ולא כסיבה לאפליה גזענית. ערכים אלה, ערכי ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם ונורמות המשפט הבינלאומי, נתמכים על ידי עמנו הפלסטיני מתוך הרקע היסטורי שלו ומטענו התרבותי. כל אסטרטגיה פלסטינית צריכה להיות מבוססת על ערכים ואמות מידה בינלאומיים אלה ולשאוף לפתור את הבעיה הפלסטינית על בסיס הדבקות בערכים אלה, המאבק ליישומם על העם הפלסטיני וברית עם כל אדם, כל גוף וכל עם שמאמין ודוגל ביישום ערכים וסטנדרטים אלה.
שלישית: פלסטין היא מולדת שלושת הדתות המונותאיסטיות. לא ייתכן שאחת מדתות אלה תדחק את רגליה של דת אחרת, כמו שאין לנסות לקבוע את אופי המערכת הפוליטית בפלסטין בהתאם לאחת מדתות אלה. כל משטר או אסטרטגיה צריכים להתבסס על כיבוד הדתות בכל מה שנוגע לסמלים דתיים, אתרי פולחן ומקומות קדושים לדתות השונות. זה מתייחס גם למעמד האישי בנוגע למשתייכים לאחת משלוש הדתות אשר מאמיניהן מקיימים משטר דתי מיוחד.
רביעית: יישום הצדק החברתי ושוויון ההזדמנויות בין אזרחיה של המדינה הדמוקרטית האחת, עם כל המרכיבים האתניים והדתיים, חלוקה מחדש של המשאבים הציבוריים באופן הוגן והמאבק בעוני, בבורות ובמחלות.
המשטר הפוליטי צריך לספק שירותי בריאות וחינוך איכותי חינם לכל אזרחי המדינה ולדאוג לטיפול בילדים ובקשישים. יש לפתח מערכת ביטחון סוציאלי המבטיחה לקשישים חיים בכבוד ואיכות חיים.
יש לתת כבוד לנשים ולהבטיח שוויון בינהן ובין הגברים בכל תחומי חיים. יש לעזור לנשים לגלות את כישוריהן וכשרונותיהן ולממש את התקוות והשאיפות שלהן על ידי שתנתנה להן הזדמנויות שוות לאלו הניתנות לגברים.
חמישית: פלסטין היא מדינת כל תושביה, ללא אפליה, המתבססת על חוקה דמוקרטית, לאור ערכי ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות אדם. היא מבטיחה חופש, דמוקרטיה ושוויון זכויות, ללא כל אפליה על בסיס גזע, דת, מין, צבע, שפה, לאום, דעה פוליטית או לא פוליטית, מעמד חברתי, עושר, מקום לידה או כל מצב אחר. כל תושביה יחיו שווי זכויות במדינה דמוקרטית עם משטר פרלמנטרי המבוסס על הפרדת רשויות, שלטון החוק, כיבוד זכויות האדם ושמירת ההסכמים והאמנות הבינלאומיות.
שישית: פתרון בעיית הפליטים יושג באמצעות יישום החלטה 194 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות לשנת 1948, כך שלכל פלסטיני בעולם תהיה זכות לחזור לפלסטין. הפלסטינים יקבלו מחדש את רכושם ונכסיהם ככל שהמצב מאפשר זאת, או שיפוצו בעבורם בצורה הוגנת, ויינתן פיצוי לפליטים הפלסטינים על הסבל שנגרם להם כתוצאה מעקירתם ממולדתם. כמו כן ישובו העקורים מפלסטין 48' לכפריהם ולרכושם. לא יכול להיות שהתוקפנות והכוח יהוו בסיס לבעלות פרטית או קולקטיבית.
השבת זכויותיהם של הפליטים והעקורים הפלסטינים אין פרושה בשום צורה שהיא גרוש משפחה יהודית כלשהי מפלסטין. ההיפך מכך, היא נועדה לערוך פיוס היסטורי בין תושבי פלסטין על כל מרכיביהם.
שביעית: ירושלים תהיה בירת מדינה דמוקרטית אחת זו, בעלת המשטר הפרלמנטרי, שיתבסס על הפרדה מוחלטת בין הרשויות, כיבוד הדתות ומתן אפשרות לכל דת לפקח על מקומותיה הקדושים.
מדינה כזאת מסוגלת לפתור את הסכסוך משורשיו, לטפל בכל האספקטים של הסכסוך בפלסטין ההיסטורית ולבנות משטר המבוסס על עיקרון הצדק, השוויון והדמוקרטיה. אין בנמצא מחלוקת על הגבולות, שכן המדינה תוקם בפלסטין ההיסטורית, תקח בחשבון את ערכי ההכרזה האוניברסלית על זכויות אדם ואת הנורמות של המשפט הבינלאומי, והיא מדינה לא תוקפנית וללא שאיפות התפשטות, שתהיה חלק בלתי נפרד מהמערכת האזורית, תשתף פעולה ותשתלב בה ולא תהיה בסתירה איתה.
טבעי שהתנועה הציונית דוחה אפשרות זו, משום שהיא בנויה על בסיס גזעני, על חוסר הכרה באחר ועל הרעיון של קולוניאליזם, כיבוש והתנחלות המבוססת על כוח ודיכוי, מה שהוביל למלחמות חוזרות ונשנות. זה הוביל לעקירתם של מיליונים ולנטילת חייהם של אלפי אנשים, ומבזבז כמויות גדולות של כסף על מלחמות, קניית נשק ודיכויו של העם הפלסטיני. ההסתמכות על התאוריה של מאזן כוחות עלתה לעולם במהלך המאה העשרים בשתי מלחמות עולם שגבו את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם. מלחמות הרסניות אלה לא פתרו את הבעיה של הצד החזק. הכוחות שהשקיעו במדע, בטכנולוגיה ובשלום הצליחו, והצדדים שמשקיעים בחימוש ובמלחמות תוקפניות נכשלו וייכשלו.
תרחיש זה של הפתרון (פתרון המדינה הדמוקרטית האחת) זקוק בראש ובראשונה לכך שהעם הפלסטיני על כל מרכיביו יאמין בו ויאמץ אותו כאסטרטגית מאבק מול משטר האפליה הגזענית המתקיים בפלסטין ההיסטורית.
לשם כך דרושה הקמתה של תנועה פוליטית המאמצת את פתרון המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין ההסטורית, בשם "התנועה העממית למדינה דמוקרטית אחת", והשאיפה להשיג את תמיכת כל הכוחות הציבוריים והדמוקרטיים בפלסטין ובעולם שמאמינים בחופש, צדק, שוויון ודמוקרטיה. נקיטת מדיניות וצעדים מעשיים להילחם נגד המשטר הישראלי הגזעני, באמצעות חרם ומצור עולמי נגד משטר זה, כפי שקרה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. יצירת קבוצות לחץ ישראליות ויהודיות מכל הסקטורים שסובלים מדיכוי ואפליה גזענית, והברית עימן למען הקמת המדינה הדמוקרטית האחת בפלסטין, ללא כל צורה של אפליה בין בני אדם.
על בסיס זה החלטנו אנו, החתומים על מסמך היסטורי זה, להקים את התנועה העממית למען פתרון המדינה הדמוקרטית האחת בכל פלסטין ההיסטורית, בה יחיו תושביה על כל מרכיביהם, עדותיהם ודתותיהם שווים בזכויות ובחובות ושווים בפני החוק.
מאמר זה נכתב עבור החוברת (בתמונה) שהוציאה "קבוצת יפו למען מדינה דמוקרטית אחת" לחלוקה ב"תהלוכת השיבה" שהתקיימה בפר ההרוס "חוביזה" ב-16.4.2013.
הפעולה לשינוי מתחילה בהכרה במצב הקיים… עם כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בשנת 1967 איחדה ישראל את אדמת פלסטין תחת כיבושה. אנו ניצבים מול מדינת אפרטהייד אחת בין הירדן והים. האם עלינו לשאוף להחזרת החלוקה אשר נמשכה מאז 1948 ועד 1967 או לפעול כדי להפוך את המצב על פניו, להפיל את משטר האפרטהייד ולכונן פלסטין חופשית ודמוקרטית אחת בכל האדמה הכבושה?
אומרים לנו שישראל לא תסכים לפיתרון המדינה האחת… אבל ישראל אינה מסכימה לשום פיתרון. לכן מידת הריאליזם של פיתרון כלשהו תלויה ביכולתנו לכפות אותו, כלאמר נובעת מבניית כוח ציבורי שיהיה מסוגל להביא למימוש הפיתרון במציאות.
טיפוח האשליות לגבי חלוקת פלסטין כפתרון לסכסוך מסוכן ומעכב כל התקדמות לפתרון ממשי. הצגת פיתרון זה דוחקת את זכות השיבה אל השוליים, מחזקת את חלוקת הפלסטינים באדמת המולדת בין "67" ל-"48", נותנת לגיטימציה לכיבוש של 48 ולטיהור האתני, מקבלת את העיקרון של מדינה יהודית, מכירה במדינת הכיבוש כנציגת "זכות ההגדרה העצמית של היהודים" ומונעת שותפות אמיתית במאבק למען השיחרור ממשטר ההפרדה הגזענית.
הדבקות בעיקרון של אחדות הארץ וההתנגדות לכיבוש ולטיהור האתני בכל מקום אין פרושם כי או שפלסטין תשתחרר כולה בבת אחת או שלא תשתחרר לעולם. ישראל כבר נאלצה לסגת מרצועת עזה תחת לחץ האינתפאדה העממית וההתנגדות המזויינת. נסיגה כזו הינה הישג אך היא איננה פיתרון.
ההעלאה מחדש של התוכנית לשחרור כל אדמת פלסטין, באמצעות התוכנית למדינה דמוקרטית אחת, יכולה לעצב מחדש את אופני ההתארגנות וחוקי העימות ולכן היא מצריכה לימוד יסודי ובהירות…
אחד מגורמי הכוח של פיתרון זה שהוא מסרב לוותר על הזכות הפלסטינית אבל באותו זמן מציע את הפיתרון הטוב ביותר לנתק את התושבים היהודים מהציונות ולשלב אותם כאזרחים שווי זכויות במדינה הדמוקרטית. בעוד שישראל כמוסד גזעני אינה יכולה לקבל פיתרון זה, פעולתנו בקרב הציבור היהודי למען קבלת פיתרון זה מושכת את השטיח מתחת רגלי הממסד.
זהו פיתרון צודק וכולל. עלינו להבין כי הוא אינו פיתרון "בשבילנו" – או "לאנשים הטובים" – אלא פיתרון לכולם. מי שמבקש צדק וזכויות יתמוך בו כי הוא מבטיח את זכויותיו בעוד שהאחרים יקבלו אותו בהעדר ברירה אחרת.
עם הדבקות באחדות הארץ והצגת הפיתרון הדמוקרטי ה"זכויותי" לכל האנשים – צריך לשמור על קו אדום אחד שלגביו אין לוותר וממנו אין לסגת: פיתרון זה נועד לכל תושבי פלסטין וכל בעלי הזכות בארץ זו – ושומר קודם כל על הזכויות שנגזלו. הראשונים שיש להם זכות לשוב ולבנות את חייהם בפלסטין החופשית והדמוקרטית הם הפליטים הפלסטינים קורבנות הטיהור האתני הציוני. כל וויתור על זכות השיבה כמוהו כשותפות בפשע הטיהור האתני – פשע נגד האנושות שלגביו אין התיישנות כמו זכות השיבה עצמה שגם היא אינה פגה עם הזמן.
מדובר במדינה דמוקרטית אחת בכל פלסטין – ובשיבת כל הפליטים אל כל קצווי המולדת החופשית.
אשת ראש הממשלה, הגברת נתניהו, הפכה לסמל לאטימות לב, מעין מרי אנטואנט מקומית, כאשר היציעה לסטודנטים השובתים רעב נגד העלאת שכר הלימוד פיצות. לא תמיכה בדרישותיהם הצודקות, לא הערכה להקרבתם במאבק, רק סמל לאנוכיות ונהנתנות של מי שאינו מבין מהו מאבק, מהו צדק ומהי הקרבה.
מי שמתיימרים להיות אנשי רוח במדינת ישראל הוכיחו היום כי אטימות ליבם עולה בהרבה על זו של גברת נתניהו.
"סופרים ומשוררים ובהם אלי עמיר, עמוס עוז וא.ב יהושע פנו במכתב אישי לסאמר אל עיסאווי, ששובת רעב כבר יותר מ-230 יום, וקראו לו לחדול מהשביתה." כך קראנו היום (13.4.2013) בעיתונות.
לא, הם לא התעוררו לאחר מאסרו ללא סיבה של סאמר, כפי שלא מחו על מאסרם ללא משפט של אלפי פלסטינים אחרים, מהם פעילים פוליטים, עיתונאים ואנשי רוח. הם גם לא נזעקו לאחר מאתיים יום שסאמר שובת רעב, כאשר המשך ההתעלמות מזעקתו מסכנת באופן מיידי את חייו.
מה שעורר אותם להגיב היה מכתבו קורע הלבבות של סאמר מעל מיטת הדווי בבית החולים, אותו פירסם ב"הארץ" העיתונאי האמיץ גדעון לוי. במכתבו כותב סאמר:
"…בחרתי לכתוב לכם: אנשי רוח, משכילים, סופרים, עורכי דין, אנשי תקשורת ופעילים בחברה האזרחית הישראלית…
"ישראלים, אני מחפש משכיל אחד מביניכם אשר עבר את שלב המשחק בין צללים ומראות. אני רוצה שיביט בי כשאני מאבד את הכרתי. שימחה את אבק השריפה מעטו, את קולות הירי מתודעתו, ויראה את תווי פני, חרוטים עמוק בעיניו. אני אראה אותו והוא יראה אותי; אני אראה כמה הוא מתוח לגבי העתיד, והוא יראה אותי, רוח רפאים שנשארת לצדו ולא עוזבת. אולי תתבקש לכתוב עלי סיפור רומנטי. תעיד עלי כיצור שלא נותר ממנו דבר, מלבד שלד; נושם ונחנק מרעב; מאבד הכרה מדי פעם. ולאחר שתיקתך הקרה, הסיפור שלי יהיה הישג שיתווסף לקורות חייך. כשתלמידיך יגדלו הם יאמינו שהפלסטיני מת מרעב מול חרבו של גלעד הישראלי. תוכל אז לחגוג בריטואל מוות את עליונותך התרבותית והמוסרית…"
הם לא נזעקו כדי להגן על סאמר עיסאוי, כדי לתבוע את חרותו, כדי להציל את חייו. הם נזעק וכדי לגרש את רוח הרפאים שלו הנוקשת על דלתם ומפירה את שלוות הכיבוש והשובע.
הם לא פנו חס וחלילה לשלטונות בבקשה לשחרר את סאמר עיסאווי. הם לא פנו אפילו כדי לשאול מה החטא שפשע המחייב את מדינת ישראל לרדפו בשמם, בשם הציבור שאת מצפונו ושאר רוחו הם מתיימרים לייצג, עד מותו הצפוי והמתקרב.
הם פנו לסאמר כי יפסיק את שביתת הרעב ללא תנאים, כי יסכים להמשך מאסר למשך שנים רבות ללא סיבה, תוך הפרת ההסכם לחילופי השבויים, כאשר אשמתו היחידה הינה יציאה מתחום המושב שנגזר עליו בירושלים.
וגם הפיצה שהם מציעים לסאמר הינה פיצה משומשת, שחוקה ובלוייה ממטבח בעלה של גב' נתניהו. הם כותבים:
"יש עכשיו סימנים מעודדים חדשים לחידוש המשא ומתן בין שני העמים שיכלול גם שחרור אסירים וביניהם גם אתה".
מתי לדעת האדונים הנכבדים שיחררה לאחרונה ישראל שבויים פלסטינים עקב משא ומתן ולא במסגרת חילופי שבויים?
כמובן, שאר הרוח הציוני אינו מנותק מאינטרסים ומענייני דיומא של תן וקח. כשם שהם אינם מתנגדים ללא תנאי לכיבוש, כך אין הם תובעים שחרור ללא תנאי של אסירים, גם אם אין כל סיבה למאסרם. למה, מה קרה? כיצד תשיג ישראל את מאוויה אם לא תסחור בשטחים כבושים, בחרותם של אלפי אסירים הנמקים בבתי הסוהר ומליונים תושבים הנאנקים יום יום במעבר במחסומים ובבית הסוהר הגדול הנקרא כיבוש?
אז יציעו אנשי הרוח לסאמר ולפלסטינים את עיסקת המאה: ותרו על זכות השיבה של מליוני פליטים פלסטינים, ותרו על האדמות ששדדו המתנחלים בתוקף צווי הכיבוש בנכלולים ובסחטנות. הכירו בישראל כמדינה יהודית ותנו את הסכמתכם למעמד אחיכם הפלסטינים בה כאזרחים סוג ב'. או אז יואילו אנשי הרוח הציונים להמליץ לממשלה להביא את המשא ומתן לסיומו מניח הדעת ולהסכים להרפות מעט את האזיקים מגוויתו של סאמר.
מאמר זה פורסם גם באנגלית.
מאת: סלמאן נאטור
קטעים ממאמר שפורסם בכתב העט "אלאדאב" היוצא בביירות, גיליון 9-10 משנת 2009
"קבוצת יפו למען מדינה דמוקרטית אחת" מוציאה חוברת מיוחדת לחלוקה בתהלוכת השיבה ביום שלישי ה-16.4.2013. לשם כך תירגמתי קטעים ממאמר של הסופר ואיש העקרונות סלמאן נאטור – כמקדמה על חשבון החוברת אני מפרסם קטעים אלו כאן…
* * *
לאיזה סדר יום שייך הרעיון של "מדינה חילונית דמוקרטית"? או לאיזו אג'נדה עליו להשתייך?
האמת היא שרעיון זה מעולם לא הוסר מסדר היום של הדמוקרטים החילונים הערבים. הוא תמיד נלקח בחשבון על ידי השמאל הערבי שבונה את עמדתו הפוליטית מנקודת מוצא מוסרית תוך הסתמכות על דיאלקטיקה הסטורית.
* * *
כדי שלא תהיה המדינה החילונית הדמוקרטית חלום בלבד, היא צריכה להפוך לתוכנית פוליטית שגבולותיה מהנהר עד הים וממטולה בצפון ועד הים האדום בדרום. לתכנית זו אין מחלוקת עם אף אחד על גבולות – וזה כשלעצמו מרכיב חשוב בשירטוט גבולות התכנית.
אין מחלוקת על כך שבעלי העניין הם תושבי מדינה זו בעלי כל ההשתייכות הלאומית והדתית: זו מדינת הערבים והיהודים, ובה גם ארמנים, צ'רקסים ובני לאומים ודתות אחרים, אשר צריכים להיות חלק בלתי נפרד ממדינה זו. זאת משום שהמדינה תתבסס על פלורליזם תרבותי ולאומי, תעצב את משטרה בהתאם לפלורליזם זה, תבטיח אזרחות מלאה לכל אזרחיה, ללא כל זכויות יתר לקבוצות מסוימות וללא אפליה כנגד קבוצות אחרות. המדינה תתבסס על הפרדת הדת מהמדינה, היא לא תהיה כפופה לכל שיקולים דתיים, אבל היא תבטיח חופש פולחן ודת לכל אזרח ותספק שירותי דת לכל הדתות, כמו כל השירותים האזרחיים האחרים. היא תטפח תחושה של אזרחות ושייכות בלב כל אזרחיה, באמצעות תכני האזרחות וסמליה, כגון דגל, המנון לאומי וכיו"ב.
* * *
ביבי נתניהו, בערמומיותו הפוליטית, מנופף מול הפלסטינים בסיסמה: "אם תתנו – תקבלו!" כאילו הפלסטיני הוא שגזל וישראל היא המבקשת את זכויותיה. בכך הוא הופך את ההיגיון של המשא ומתן. זו היתה צריכה להיות הסיסמה הפלסטינית מול הישראלים, או אף מעבר לכך היה על הפלסטינים לאמר: "אם תחזירו – תיקחו!".
מה שלקחה ישראל מהעם הפלסטיני עד כה ברור לחלוטין: היא לקחה ממנו את מולדתו על כל אדמתה ושמיה. לפלסטיני יש זכות מלאה להחזיר את מה שנלקח ממנו. מבחינה מוסרית, הוא אינו נדרש לספק משהו בתמורה. יש לו את הזכות לשים את תביעותיו הלאומיות על השולחן לכל משא ומתן, ושהישראלי יציג כל מה שיחפוץ.
* * *
פתרון המדינה החילונית הזאת, בהיותו הפתרון האופטימלי לסכסוך במזרח הערבי, הוא האלטרנטיבה המועדפת על ידי שוחרי הדמוקרטיה בקרב הערבים הפלשתינים והישראלים. פתרון זה לא נועד לכפיה על אחד מהצדדים: ראשית משום שהוא מבוסס על עיקרון דמוקרטי, ושנית כי הוא משלב כל אדם, ללא קשר להשתייכותו, במדינה זו.
אבל סיסמה זו עלולה להשאר חלום אוטופי אם תישאר מנותקת מהתהליך הדמוקרטי במזרח הערבי, בעיקר במדינות השכנות לפלסטין. האם יתכן שנקים מדינה חילונית דמוקרטית בפלסטין בקרב משטרים שהסעיפים הראשונים בחוקותיהם מקנים להם שיוך דתי ועדתי, הם מאורגנים לפי השתייכות שבטית וחמולתית, מתקיימת בהם אפלייה בין קבוצות אתניות ודתיות, הם כופים צנזורה צבאית הדוקה על ספרים וכולאים סופרים ומשוררים שהעזו לכתוב בחופשיות על רגשותיהם ומחשבותיהם?
* * *
כבר נכתב רבות על הרעיון של מדינה אחת. מיום ליום גדל מספר התומכים ברעיון זה. כמו כן נערכו כנסים רבים בעולם הערבי, באירופה ובאמריקה. כתבים וכנסים אלו חשובים והכרחיים. אבל השלב הבא צריך להיות גיבוש היסודות של תכנית זו, מטרותיה והשלבים ליישומה. חשוב מכל לתת צורה מוחשית למדינה זאת: שם, דגל, חוקה, צורת המשטר והתנאים לקיומה.
כדי שלא שלא תהיה זו רק תוכנית אוטופית המדגישה את יפיה בלבד, יש לבחון את המכשולים וכיצד להתגבר עליהם. בפנינו מכשולים רבים ויש צורך לאומץ עילאי, רמה גבוהה של יושר אינטלקטואלי, גילוי לב, ראייה צלולה, נכונות עקרונית לשינוי קיצוני במציאות העגומה שאנו סובלים בכאב … אבל גם בקהות חושים או פטליזם קשה להבנה.
אי אפשר להשלים שלבים אלו של עיצוב החזון אלא דרך הקמת קבוצות עבודה של אנשי רוח, פוליטיקאים ומומחים, פלסטינים וישראליים, שיתכננו עתיד טוב יותר לקיום באזור זה. שותפים ערבים ממדינות האזור יעוררו את הדיון על מקומה של מדינה זו בתהליך הדמוקרטי הערבי ומשמעות קיומה במזרח הערבי בין מערכת המדינות הערביות שעליהן לעבור דרך חשובה בכיוון הדמוקרטיה החילונית. מובן כי השתתפות מומחים, אנשי רוח ופוליטיקאים מהעולם תוסיף ממד רחב יותר ליוזמה זו.
על סדר יום של כל אלה יש להציב את הרעיון של "מדינה חילונית דמוקרטית בפלסטין מהנהר ועד הים" כדי שיתורגם לתוכנית ניתנת לביצוע וברת קיימא.
גילוי דעת
עם ביקורו המתוכנן של נשיא ארצות הברית, אין אנו פונים לאובמה – איננו מצפים ממנו לשנות את מדיניותו. אנו פונים אליכם, אחיותנו ואחינו תושבי הארץ ופליטיה, הסובלים מהכיבוש, הגרוש והמלחמות, מהגזענות ומהניצול: אל תתנו אמון ואל תקוו לכלום מסוחרי הכיבוש והמלחמה. את השלום נביא אנחנו, קורבנות המשטר ומתנגדיו, במאבקנו למען הצדק והחרות, למרות רצונם הרע.
במשך עשרות שנים משלים אותנו בדיבורים על "תהליך השלום" – תהליך של הידברות בין שליטי האזור בחסות אמריקאית – שעניינו היחיד "ניהול המשבר" על ידי אלו שמרוויחים מהמשך הכיבוש והמלחמות. תהליך זה מאפשר לעולם לעצום עין לקיומו של משטר אפרטהייד המונע מהפליטים הפלסטינים לחזור למולדתם, שולל את זכויותיהם של התושבים הערבים הפלסטינים ומקיים הפרדה אתנית ופוליטית ואפלייה גזענית.
בעוד נתניהו ואובמה מדברים על חידוש "תהליך השלום" תעשיית הנשק האמריקאית ממשיכה לחמש במלוא הקצב את המשטרים השונים באזור ונתניהו מכין את המלחמה הבאה. התקפה על אירן? התערבות ישראלית בסוריה? מסע הרג מחודש בעזה? בכל מקרה תושבי הארץ ופליטיה ועמי האזור ישלמו את מחיר הדמים.
את מחיר הכיבוש והנישול, המלחמות והמיליטריזציה, משלמים תושבי הארץ כולם, במישרין ובעקיפין. המאבק לפיתרון צודק ובר קיימא מתחיל במאבק למען זכויות שוות לכול: למען חזרת הפליטים הפלסטינים, למען סילוק הכיבוש, למען חיסול האפלייה על כל סוגיה, למען זכויות חברתיות ודאגה לכל אדם.
אנו תושבות ותושבי הארץ הרוצים לחיות בה בחופש ובדמוקרטיה ומתוך מתן זכויות שוות לכל – באחדותנו ובמאבקנו ניפטר ממשטר האפרטהייד, נרסק את חומות ההפרדה, נשכין שלום, נחזיר את הפליטים הפלסטינים למולדתם ונכונן חברה החדשה.
זכויות מלאות ושוות לכול הן הבסיס לחיים ביחד בארץ אחת
השלום יושג במאבק עממי נגד הכיבוש ושלטון הגזענות והניצול
קבוצת יפו למען מדינה דמוקרטית אחת
יפו, 17 במרץ 2013
גילוי דעת זה פורסם גם בערבית ובאנגלית.
בחודשים האחרונים נערכה בעיר יפו סדרת פגישות של פעילות ופעילים לדון בדרכי הפעולה למען הפתרון של הקמת מדינה דמוקרטית אחת בפלסטין ההסטורית, בין נהר הירדן והים התיכון. בפגישות השתתפו פעילות ופעילים מתנועות ומפלגות שונות, מתחומי הפעולה הציבורית, הפוליטית והרעיונית והפעילות החברתית והתרבותית, ערבים ויהודים.
לא אוטופיה אלא פיתרון הכרחי לבעיות הבוערות
התכנית למדינה דמוקרטית אחת אינה אוטופיה אלא תוכנית מעשית לפתרון הבעיות הבוערות של תושבי הארץ.
רוב בני העם הערבי הפלסטיני – התושבים הילידים של הארץ – גורשו מבתיהם ב-1948, אדמותיהם, בתיהם ורכושם נגזלו מהם וכפריהם ועריהם נהרסו. מליוני פליטים מצפים עד היום לחזרתם. מי שנשאר במולדתו סובל מכיבוש, מגזענות ומדיכוי.
עבור התושבים היהודים, שיטת הפריווילגיות והאפרטהייד שמקיימת ישראל מציבה אותם בקונפליקט מתמיד עם שכניהם הפלסטינים ועם עמי האזור והופכת אותם לבשר תותחים במלחמות אימפריאליסטיות לשליטה באזור.
המשטר המבוסס על חלוקה של האוכלוסיה לפי מוצא ודת אינו מאפשר מאבק למען חברה צודקת יותר והופך את הרוב הגדול של תושבי הארץ לקורבנות דיכוי וניצול. המשך משטר זה מאיים להביא מלחמות נוספות המסכנות את כל תושבי הארץ ואת שלום האזור והעולם.
אנו רואים בהקמת החברה המשותפת לא רק פיתרון לבעיות הרבות והבוערות אלא גם הזדמנות לבנות חברה חדשה צודקת יותר וטובה יותר על בסיס שוויון זכויות מלא.
אנו שואפים לחברה המכבדת את האמונות, התרבויות ואורחות החיים השונות המצויות בקרבה ורואה בהן מקור להעשרת החברה כולה. המאבק לדמוקרטיה ולזכויות מלאות ושוות לכל תושבי הארץ, פליטיה הערבים פלסטינים וצאצאיהם פרושו לא רק הסרת הדיכוי אלא גם שותפות אמיתית ומשפיעה של התושבים בתהליך הפוליטי והגנה וטיפוח הזכויות החברתיות שיאפשרו לכל התושבים לחיות בכבוד, לפתח את עצמם ולהיות שותפים בפיתוח החברה.
חזון המדינה הדמוקרטית האחת
אנו מאמצים את התכנית להקמת מדינה דמוקרטית אחת כפתרון צודק ובר קיימה לסבלו של העם הפלסטיני. פתרון זה כולל ומבטיח את שיבת הפליטים והבאת הקץ לכיבוש ולאפרטהייד ולכל צורות הדיכוי הלאומי וההפליה הגזענית. פתרון זה מבטיח סיום אמיתי לסכסוך והשתלבות התושבים היהודים בארץ מתוך שותפות ולא מתוך קונפליקט.
תכנית זו תאפשר לכל תושבי הארץ, כולל הפליטים הפלסטינים החוזרים, להיות שותפים מלאים בבחירת ועיצוב המשטר הפוליטי ולחיות כאזרחים שווי זכויות. בכך תבטיח המדינה הדמוקרטית לכולם את הביטחון והשלום, תמנע את כל צורות האפלייה, הדיכוי וההדרה, תפתח את הכלכלה והחברה לטובת כל התושבים, תבטיח את הרווחה והשגשוג, תפעל לצדק חברתי ותתקדם לקראת עתיד טוב יותר.
המדינה הדמוקרטית צריכה להיות מדינה אזרחית המקיימת הפרדה בין הדת והמדינה. כל האזרחים ייהנו מזכויות שוות, יוכלו להצביע בבחירות, להציג את מועמדותם לתפקידים השונים ולהשתתף בניהול השלטון. המדינה תפעל בחקיקה ובמעשה נגד כל אפלייה על רקע גזע, מין, נטייה מינית, צבע, שפה, דת, דעה פוליטית או לא פוליטית, מוצא לאומי או חברתי, רכוש, מקום לידה או כל מצב אחר.
אין אנו רוצים לנסח מחדש את תכנית המדינה הדמוקרטית האחת, מתוך ידיעה שהיא יישום העקרונות הפשוטים ביותר של האנושיות והדמוקרטיה. רעיון זה היה בבסיס תנועת השחרור הפלסטינית עוד בימי המנדט הבריטי ועם תחייתה בשנות ה-60 של המאה הקודמת, ונתמך גם על ידי שוחרי שלום מקרב החברה היהודית. תומכי פיתרון זה פרסמו ספרים ומאמרים רבים, והוא נידון בועידות רבות בארץ ובעולם. בין כל ההצהרות השונות המציגות ומסבירות את הפתרון אפשר לציין את הצהרת מינכן (1.7.2012) – הצהרה קצרה וברורה המגדירה את המכנה המשותף לרבים מתומכי תוכנית זו.
אחרי ההסכמה על הפעולה המשותפת למען הפתרון הדמוקרטי, שומר כל אחד מהשותפים במאבק זה על חזונו המיוחד לגבי אופי המדינה העתידית והדרך הטובה ביותר לבנות את החברה כדי להבטיח את זכויות התושבים ואת טובתם. אבל, לפני הכל, עלינו להתאחד למאבק כדי להניח את היסודות לדמוקרטיה החדשה.
מה היא הקבוצה וכיצד היא פועלת?
אנו מאמינים כי הפתרון הדמוקרטי יבוא בדרך של דיון, הסברה, שכנוע ומאבק ציבורי בכל הדרכים הלגיטימיות המעוגנות בחוק הבינלאומי. מדיניות הגרוש, הכיבוש, הגזענות, הניצול והדיכוי הובילה לסבל, הרס, מלחמות בלתי פוסקות והעדר כל אופק לפיתרון. לכן אנו רואים חשיבות להביא למודעות הציבור כי הפיתרון נמצא ואפשרי וכי הפעולה המשותפת של כולנו – כל השותפים לפתרון זה, הפליטים בגולה והנמצאים בכל רחבי הארץ – יכולה לשנות את המצב ולהיות חזקה יותר מכל תוכנית של המשטר לשמור על "המצב הקיים". חשוב גם, לצורך הכנת התנאים ליצירת השינוי, לגייס תמיכה לפיתרון צודק זה בין הגופים והכוחות העממיים והרשמיים באזור ובכל העולם.
קבוצת יפו פתוחה לכל המעוניינות והמעוניינים לפעול איתנו למען מטרה אנושית זו.
קבוצת יפו תפעל ליצירת קשר ושיתוף פעולה עם קבוצות ותנועות בעלות מטרות דומות ותעודד הקמה ובנייה של קבוצות נוספות בארץ ובעולם.
הקבוצה פועלת בדרך הדיון הפתוח בין כל המשתתפות והמשתתפים בה ליצירת הסכמה פנימית ושואפת לקבל את החלטותיה מתוך קונסנזוס. מה שמוסכם עליו הוא מה שמייצג את עמדת הקבוצה.
הודעה זו פורסמה גם בערבית ובאנגלית.
המכתב המובא להלן פורסם היום (בערבית) בעמוד הפייסבוק של שירין עיסאווי.
נוסח מכתבו של האסיר סאמר אל עיסאווי כפי שהגיע מהמיניסטריון לענייני אסירים:
אני פונה בהערכה להמוני עמנו הפלסטיני הגיבור, להנהגתנו הפלסטינית ולכל הכוחות, הזרמים והמוסדות הלאומיים ומצדיע להם על תמיכתם במאבקנו להגן על זכותנו לחופש ולכבוד.
אני שואב את כוחי מעמי, מכל האנשים החופשיים בעולם, מהידידים ובני משפחות האסירים שממשיכים יומם ולילה לקרוא לחופש ולסיום הכיבוש.
בריאותי מתדרדרת בצורה קשה ואני תלוי בין החיים והמוות. גופי החלש המתמוטט עדיין מסוגל לסבלנות ולעימות. המסר שלי הוא שאני אמשיך עד הסוף, עד הטיפה האחרונה של מים בגופי, עד מות קדושים. לכבוד הוא לי למות כשאהיד במערכה זו. מותי הוא הנשק שנותר לי בפני העריצים והסוהרים, כנגד המדיניות הגזענית של הכיבוש שמשפילה את עמנו ומשתמשת כנגדו בכל אמצעי הדיכוי וההתעללות.
אומר לעמי: אני חזק יותר מצבא הכיבוש וחוקיו הגזעניים. אני, סאמר אל עיסאווי, בן ירושלים, מוסר לכם את רצוני האחרון, אם אפול על קידוש השם, כי תשאו את רוחי כזעקה למען כל השבויים והשבויות, זעקה לחופש, לשחרור ולגאולה מהסיוט של בתי הכלא ואכזריותם.
המערכה שלי אינה רק למען החופש כפרט. המערכה שלי ושל חברי הגיבורים טארק, איימן וג'עפר היא מאבק של כולם, מאבקו של העם הפלסטיני נגד הכיבוש ובתי הכלא שלו, כדי שנהייה חופשיים וריבונים במדינתנו המשוחררת ובירושלים הנכבדה שלנו.
פעימות ליבי המתוחות והחלשות שואבות את יכולת העמידה שלהן מכם, אתם העם הענק. עייניי שהתחילו לאבד את הראייה שואבות את האור מהסולידריות שלכם ותמיכתכם בי. קולי החלש לוקח את כוחו מקולכם הגובר על קול הסוהר והחומות.
אני אחד מבניכם, אחד מבין אלפים מבניכם האסירים שעדיין נמקים אך עומדים איתן בבתי הכלא, מחכים שיושם קץ לאסונם, לכאביהם ולסבלם של בני משפחותיהם.
הרופאים הודיעו לי כי אני חשוף לסכנת אירוע מוחי בגלל פעימות ליבי הבלתי סדירות, ירידת רמת הסוכר ונפילת לחץ הדם. הגוף שלי מלא קור ואיני מסוגל לישון בגלל הכאבים המתמשכים. אך למרות עייפות קיצונית וכאבי ראש כרוניים, כשאני נע בכיסא שלי, אני מנסה לאסוף את כל כוחותי כדי להמשיך בדרך עד לסופה. אין חזרה לאחור אלא בניצחוני, שכן אני בעל זכות ומעצרי מעצר שווא בלתי חוקי.
אל תחששו לליבי פן יעצר, אל תחששו לידיי שמא ישותקו. אני עדיין חי היום ומחר ולאחר המוות משום שירושלים זורמת בדמי, באמונתי ובאידיאולוגיה שלי.
פלסטין 16/02/2013
מכתב זה פורסם ב"Free Haifa" גם באנגלית.
