Skip to content

תומכי המלחמה תקפו באלימות הפגנת שלום בחיפה בעודם קוראים "מוות לערבים"

rioters_and_police

עדות ראיה מההפגנה נגד המלחמה בחיפה, 19 ביולי 2014

נכתב ב-20 ביולי 2014 על ידי רן בר-און

תורגם לעברית ע”י טל מטלון מהמקור באנגלית ופורסם בדף הפייסבוק של רן

אני הולך לנסות לכתוב את מה שראיתי, שמעתי, וחוויתי בהפגנה נגד המלחמה במרכז הכרמל בחיפה בשבת, ה-19 ביולי 2014. זו הייתה חוויה קשה וטראומטית, מהנוראיות שחוויתי במעל עשר שנים של אקטיביזם. סלחו לי על הכתיבה הלא-מלוטשת. זו נקודת המבט שלי, וככזו, היא מעורפלת. אני יכול לכתוב רק מה שראיתי וחוויתי. כל הזמנים נמסרים בקירוב.

21:00, מול בורקס העגלה, שד’ מוריה, חיפה

בת הזוג שלי (טל מטלון) ואני במכונית של ההורים שלי, בדרך להפגנה שאמורה להתחיל ב-21:30. ככל שאנחנו מתקרבים, אנחנו רואים נוכחות משטרתית כבדה, כולל שוטרים רכובים על סוסים, זרנוק, ומאות שוטרים. כשאנחנו מתקרבים יותר, אנחנו רואים למה הם שם: מעל אלף מפגיני ימין נאספו, שרים, קוראים קריאות, מנופפים בדגלי ישראל, וקוראים לשמאלנים בוגדים.

21:05 אנחנו מתקשרים למארגנים, קצת בפאניקה. אומרים לנו שההפגנה הועברה לצומת כמה מאות מטרים משם, לכיוון מרכז הכרמל (צומת הכניסה לשכונת כבאביר-ט"מ) בדרך, אני רואה שוטר דוחף אדם עם שלט המתנגד למלחמה. האיש מדמם. אחר-כך הוא יגיד לנו שאחד הימנים הכה אותו בפנים.

21:10, בכניסה לשכונת כבאביר, שד' מוריה

אנחנו מגיעים למקום ההתאספות החדש. אנחנו כמעט לבד, מוקפים בהמון שוטרים ממוגנים. בשלב זה, נראה שלצעוד כמתוכנן יהיה חוסר אחריות משווע. מעטים מול רבים אפילו לא מתחיל לתאר את המצב בו היינו. אנחנו הולכים למסעדה סמוכה לכמה דקות.

21:20 אנשים מתחילים להגיע בטפטופים. אני מסתובב, מנסה להסביר לאנשים מה ראינו במעלה הרחוב (הרוב הגיעו מהכיוון ההפוך). אני אקטיביסט כבר הרבה שנים, והייתי במאות הפגנות. מנסיון, אנחנו יכולים להתמודד עם המשטרה, כמעט בכל מצב. אנחנו לא יכולים להתמודד עם כמויות עצומות של מפגיני נגד שרוצים להרוג אותנו. התחושה הכללית היא של בלבול.

21:25 המארגנים מבקשים מאיתנו לקדם אנשים לכיוון הגן הסמוך. אני מבקש מאנשים להתקדם, ורובם מקשיבים. בשלב זה, הרבה ממפגיני הימין הגיעו ונעמדו מולנו, והמשטרה מונעת מהם לחצות את הכביש אלינו. קריאות של "מוות לערבים", "מוות לבוגדים", "מוות לשמאלנים", ועוד, מגיעות מעברו השני ל הכביש. הם מתרבים, ומהר.

21:30 מבקשים מאיתנו לחזור מהגן לכיוון המדרכה, המשטרה אומרת שהם לא יכולים להגן עלינו כשאנחנו בגן. עם כל המהומה, הרוב לא שומעים.

21:45 גם הצד שלנו גדל, אבל הצד השני בקצב גבוה בהרבה. אמורים להגיע אוטובוסים מחלקים אחרים של הארץ. אנחנו קוראים קריאות של אחדות "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", "בעזה ובשדרות, ילדות רוצות לחיות", "בטחון לא בונים על גופות של ילדים", "עזה, עזה, אל ייאוש, עוד נגמור עם הכיבוש", ועוד רבות. שלטים מונפים. דגלים אדומים ודגלי פלסטין. המפגינים בצד השני קופצים, שרים שירים לאומניים, מנופפים בדגלי ישראל ודגלים של יחידות צבאיות, כל העת דוחפים את הקו המשטרתי. בצד שלנו לא דוחפים את השוטרים. אין טעם: אם נפרוץ את השורות נהיה חשופים להמון הזועם.

22:00 האוטובוסים מיישובים אחרים אמורים להגיע. הם לא מגיעים. יש שמועות שהמשטרה חסמה את דרכם.

22:05 אוטובוס אחד מגיע, בקושי רב. לוקח למשטרה רגעים ארוכים להצליח להעביר את האוטובוס בין מפגיני הימין. כאשר הם עוצרים לידנו, אני הולך לברך אותם. מסתבר שזה אוטובוס מנצרת. הצד שלנו גדל קצת יותר. עדיין, הצד השני גדול בהרבה.

מתישהו במהלך שלושים הדקות הבאות מגיע עוד אוטובוס. גילינו, מאוחר הרבה יותר, שהגעתם של ארבעה אוטובוסים נחסמה על ידי המשטרה.

22:45 בינתיים, מספר עימותים קטנים התגלעו בים המשטרה לבין מפגיני הימין. כמה מהם נעצרו. הקריאות מתחזקות משני הצדדים. אנחנו קוראים להמשך החיים, הם קוראים למוות. אני מנסה להשאר קרוב ככל האפשר לחזית, ממש מול שורת השוטרים. הרוחות מתלהטות פה ושם.

כישראלי יהודי, מאוד קשה לי אפילו לחשוב על לנסות להדוף אחורה מפגינים ערבים. זה לא מקומי. יש להם כל כך הרבה יותר על מה לכעוס. הפריווילגיה שלנו, בכך שהמדינה מזהה אותנו כיהודים, עצומה. ובכל זאת, אני לוקח על עצמי, מבלי להתכוון, את האחריות, יחד עם חבריי הערבים. קשה לי לכתוב את הפסקה הזו. אני לא רוצה להצטייר כיהיר. אבל באותו זמן, נראה שהמאמצים שלנו הוערכו על ידי כל אלה שניסו למנוע פגיעות קשות בחברינו.

22:50 כמה מפגינים מהצד שלנו נתלשים מהקהל על ידי המשטרה ונעצרים באלימות. אני מסתכל מעבר לרחוב, ורואה רצח בעיניים של הפאשיסטים. אני לא זורק את המילה הזו בקלות, אבל כאשר כנופיה עצומה קוראת, במילותיהם, למותנו, אני חושב שזו המילה המתאימה.

מאוחר הרבה יותר, אנחנו שומעים שכמה מחברינו הותקפו על ידי הימנים. אף שבור לאחד, כתף שבורה לאחר. אולי יותר.

כמה בקבוקים נזרקים לעברנו. לא הרבה, לפחות לא ביחס למה שיגיע מאוחר יותר.

23:00 מישהו מחליט להתקדם פנימה, לכיוון השכונה, ולהתרחק מהציר הראשי. אנשים מבוהלים, מפגיני הימין ממשיכים להתרבות ולהתקרב.עקרונית, זה אמור להיות סוף ההפגנה. המשטרה מאפשרת לכמה ממפגיני הימין לחצות את הכביש, להתקרב לאוטובוס. שוטרים אחרים מנסים להוביל כמה מהאנשים שלנו לעלות על האוטובוס. האוטובוס יוצא בחזרה לעיר אחרת (נצרת-ט"מ). המשטרה מצליחה רק בקושי לאפשר לאוטובוס לצאת.

23:20 אנחנו מנסים להתפזר. בגדה המערבית ההפגנות מדוכאות באמצעי פיזור הפגנות כבדים. מחוץ לגדה, מעולם לא הייתי בהפגנה שבה ללכת הביתה זה החלק הכי קשה. כמה חברים מתל-אביב מבקשים שנעזור להם להגיע דרך רחובות אחוריים לאוטובוס שלהם (שחיכה בכרמלית – ט"מ). הם לא מצליחים למצוא את כל התל-אביבים. אנחנו עומדים איתם ברחבת הכניסה של בניין, וכמה חברות מנסות לברוח בין הבניינים. פתאום, הן חוזרות בריצה, וצועקות שהימנים מגיעים גם משם. בצדו השני של הרחוב הצדדי הצר, הרבה מהימנים שוב נמצאים מולנו, צועקים ומחווים בידיהם. רואים מעט מאוד משטרה.

23:30 אנחנו מגיעים לפינת הרחוב הבאה. אנחנו בערך 100 בשלב זה, הרבה הצליחו לברוח, אולי באוטובוס, או רגלית בקבוצות קטנות. אי אפשר לדעת. בת הזוג שלי ואני מסכימים שאנחנו נשארים עד שאנחנו יודעים שכולם בטוחים. כל שלוש הפינות האחרות של הצומת, כמו גם מעלה הרחובות והכיכר עצמה, מלאים במפגיני הימין. המצב מבעית. אנחנו מוקפים. השוטרים עומדים באמצע הרחוב, ונראים מבולבלים לחלוטין. הסוסים והזרנוק לא נראים באופק. זו הפעם השנייה בחיי שאני מייחל להגנה משטרתית.

23:40 אבנים מתחילות לעוף לכיווננו. לא הרבה, אבן הן גדולות. יש בינינו אנשים מבוגרים, חלקם בני יותר מ-70. אנחנו משתמשים במוטות של הדגלים כדי להדוף את האבנים, כמו אלות בייסבול. כמה מהאבנים פוגעות באנשים. אנשים מדממים. השוטרים נראים מפוחדים כמעט כמונו, ועדיין הם לא עושים כמעט כלום כדי לעזור לנו לצאת משם. יש להם קסדות. מיותר לציין שלנו אין.

זה לא מפסיק. אנחנו ממשיכים לקרוא את אותן ססמאות: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". זה נראה כל כך חלול בשלב זה, כשמולנו מאות יהודים ציונים שרוצים לראות אותנו בקבר. לא בכלא, אלא מתים ממש. אני מדבר עם כמה אנשים סביבי. מישהו מעז ללחוש את המילה "פוגרום". אלה אנשים מנוסים, ברובם, שלא זורקים מילים סתם.

חצות: שוטר אומר לנו ללכת אחורה. "הולך ליות פה בלאגן" או אומר. רכב הזרנוק מופיע. השוטרים הרכובים מגיעים. אני מוצא את עצמי כמעט חש הקלה. כשהזרנוק מתיז מים ישירות על אחת מקבוצות המפגינים הימנים, עולה צהלה מהצד שלנו. אני ועוד כמה צועקים עליהם להיות בשקט: "אנחנו לא מעודדים את המשטרה, לעולם!"

עוד אבנים. עוד קריאות לרצח. אנחנו עדיין לכודים. כמה אנשים מנסים לדחוף, לברוח מהגיהנום הזה. השוטרים ומפגיני הימין דוחפים אותם חזרה.

00:15, 20 ביולי: המשטרה מנסה לחלץ אותנו. עדין זורקים עלינו אבנים. שוב, לא הרבה, אבל הן מגיעות מכל הכיוונים, גם מבניינים שאנחנו עוברים לידם. שוטרים רצים לתוך כניסות בניינים, דוחפים את אלה שמנסים לתקוף אותנו. הם לא ממש מצליחים.

אני שומע צעקות ורץ לכיוון. אני רואה אחד משלנו על המדרכה, מדמם מהראש. המשטרה מנסה לדחוף אותנו להמשיך. כמה מאיתנו אומרים להם, בטון שמנסה להשאר רגוע, שיש פצוע. שוטר אחד אומר "בסדר, תשאירו אותו שם". אנחנו לא עושים את זה. אנחנו מרימים אותו. הוא בסדר, איכשהו. אדרנלין, אני מניח.

00:30 אנחנו עדיין חצי הולכים-חצי רצים במורד הרחוב, מוקפים ע"י שוטרים. קצת יותר רגוע, אבל מפגיני הימין (אולי, בשלב זה, המתפרעים) עדיין קרובים. אנחנו מוצאים את עצמנו בכיכר. שני שוטרים מתווכחים ביניהם מה לעשות. אנחנו רק רוצים לעלות על אוטובוס. הם כל הזמן משנים את נקודת האיסוף. אני שומע מפקד אחד אומר לאחר שיש עוד מאה ימנים שמגיעים במורד הרחוב. הם לא יודעים מה לעשות. הם פוקדים עלינו לרדת עוד.

00:35 המדרכה בצד שלנו נגמרת. השוטרים אומרים לנו להצטופף בצל אני שומע אחד מהם מזמין אוטובוס ריק, מהר ככל האפשר. שום דבר לא קורה. כולם מותשים. נראה שהמשטרה מצליחה להחזיק את הימנים במעלה הרחוב.

00:45 אוטובוס של אגד עובר, עם בערך שישה נוסעים. המפקד עוצר את האוטובוס, אומר לכל הנוסעים לרדת, וצועק עלינו לעלות. אנחנו לא מאמינים: המשטרה ממש הפקיעה אוטובוס. לוקח לנו כמה זמן, אבל כולנו עולים. שמונים אנשים, דחוסים כמו סרדינים באוטובוס שיכול להכיל חמישים. האוטובוס עולה במעלה ההר כדי להסתובב. תוך כדי סיבוב, פוגעת בו אבן שהושלכה עליו.

00:50 אנחנו מתחילים לשיר. אנשים שרים וצוחקים עם רדת האדרנלין. אנחנו מרגישים בטוחים, לראשונה מזה שעות.

1:00האוטובוס נוסע במורד ההר, לכיוון הים, לנקודת המפגש עם אוטובוס אחר שמחכה לנו (אוטובוס של חברת הסעות, שהביא את המפגינים מסכנין-ט"מ). תוך כדי נסיעה אנחנו רואים מכונית מכוסה בדגלי ישראל לידנו. זה הסין הראשון שזה עוד לא נגמר. הנהג צועק ומחווה לעברנו. חלק עדיין מרגישים בטוחים מספיק לעשות סימני ניצחון עם האצבעות דרך החלון.

1:05 האוטובוס עוצר במגרש החניה מאחורי מסעדת מקסים שעל החוף. אנחנו יורדים מהאוטובוס. אנחנו מנסים להבין לאן ייקח אותנו האוטובוס הבא. אחד המארגנים אומר לנו לעלות על האוטובוס, ונברר אח"כ. רכב הזרנוק עוצר מאחורינו, עם כמה רכבי משטרה גדולים.

1:15 אנחנו על האוטובוס, והליווי המשטרתי שלנו עוזב. אנחנו מתחילים לצאת ממגרש החניה. אננו לבד. פתאום, אנחנו שומעים שתיים או שלוש אבנים פוגעות באוטובוס. שני חלונות מנופצים. אנחנו דוחפים את הזכוכיות המנופצות החוצה, אל הכביש, כדי שלא יעופו פנימה ויפגעו בנוסעים. החלונות השבורים מכניסים רוח ואוויר צלול לאוטובוס. אנחנו מתוחים, אבל אנחנו בטוחים.

1:20 האוטובוס עוצר ליד משרדי חד"ש (במושבה הגרמנית-ט"מ), אחת המארגנות הראשיות של ההפגנה הערב. אנחנו יורדים מהאוטובוס, ומצלמים את הנערים המסמנים V לאות ניצחון באצבעותיהם דרך החלונות השבורים. אנחנו בטוחים. (האוטובוס ממשיך לסכנין – ט"מ)

1:30  אנחנו הולכים למשרדים כדי לעשות תדרוך, להפיץ דוחות, ולהחליט על הצעדים הבאים. מאוחר יותר, בת הזוג שלי ואני יוצאים לקנות קצת שתיה ואוכל לנו ולחברים האחרים.

2:30 אנחנו יוצאים לכיוון תחנת המשטרה (שטרת זבולון-ט"מ) כדי לחכות לשמונת העצורים. חוץ לתחנת המשטרה, סצנה סוריאליסטית כשאנחנו פוגשים פעיל ימין אחד שבא לשחרר את חבריו. הרוחות נשארות רגועות.

4:30 אחרי שעתיים שבהן חיכינו, דיברנו, ניסינו להבין מה קרה ולמה, העצורים משוחררים ללא תנאים. אנחנו מריעים להם.

הולכים הביתה. הולכים לישון

היה לנו מזל: אם האבן היתה פוגעת סנטימטר לצד אחד או אחר, מישהו יכול היה למות. די הרבה נפצעו. אף שבור, כתף שבורה, מפגין אחד שהוכה באלות בראשו על ידי המשטרה. מי יודע מה עוד?

אנחנו חיים כדי להמשיך במאבק.

 shabab_in_broken_bus

 

יונה יהב – חיפה לא רק שלך!

gaza_demo_yoav

מכתב פתוח לראש העיר חיפה

אתמול (שישי, ה-18.7.2014) התקיימה בחיפה הפגנת "אלחראק אלשבאבי" כנגד הטבח שישראל מבצעת בתושבי רצועת עזה. להיום, שבת 19.7, מתוכננת צעדה יהודית-ערבית בשדרות מוריה תחת הכותרת "לעצור את המלחמה. להסיר את המצור!"

לרגל הפגנות אלו פרסם ראש עיריית חיפה, עו"ד יונה יהב, גילוי דעת בדף הפייסבוק שלו ואף ביקש מהקוראים לשתף את הדף. גילוי הדעת של יונה יהב בא בתגובה ללחצים המופעלים עליו מצד מתנגדי ההפגנות. הוא מתלונן על כך כי "בשעות האחרונות רצות ברשת שמועות שקריות ומרושעות כאילו אישרתי קיומן של הפגנות בעיר בהשתתפותם של גורמים קיצוניים".

כמי שמכיר מקרוב את "סצנת ההפגנות" בעיר אני יכול להעיד ולאשר את דברי יונה יהב כי העירייה אינה מאשרת הפגנות. אולם מעבר לכך דבריו של ראש העיר מהווים פגיעה חמורה בדמוקרטיה, בחופש הביטוי והמחאה ואף בשקט וביחסים בין תושבי העיר שלדבריו יקרים לליבו.

בין דם לדם

ראש העיר מבקש למנוע הפגנות בחיפה בטענה כי "בזמן שחיילינו מחרפים את נפשם מול קיני הטרור והמחבלים בעזה, אין להלהיט את הרוחות או לייבא את האלימות, המחלוקת וההתלהמות לרחובותינו." הוא אינו טורח אפילו להעמיד פנים כאילו אכפת לו מדמם של עשרות הילדים שנטבחו על ידי חייליו. בדיבוריו על מניעת המחלוקת וההתלהמות הוא לוקח חלק במחלוקת ומלבה את הרוחות נגד הציבור הערבי הכואב את דם אחיו הנטבחים.

הדמוקרטיה

נראה כי ראש העיר נרדם בשיעור בו מסבירים כי הדמוקרטיה נועדה בדיוק כדי לאפשר הבעת עמדות שהשלטון או אף רוב הציבור אינם רוצים לשמוע…

ההפגנות היום נועדו לעצור את הטבח – לכן חיוני להפגין היום, בכל העוצמה ובכל מקום.

הסדר והשלווה

ראש העיר ממשיך ומתאר את פעולתו בימים האחרונים: "קיימתי הערכת מצב דחופה עם משטרת ישראל ואנשי הביטחון בעירייה… הם הבטיחו כי יעשו את מירב המאמצים לחסום את המפגינים ולשמור על השקט."

השוטרים שהתנפלו על המפגינים אתמול ב"כיכר השלום והסובלנות" ברחוב הגפן מול הגן הבהאי המקסים עשו כמיטב יכולתם למנוע את ההפגנה, כולל דהירה בסוסים לעבר מפגינים שניצבו בשקט על המדרכה וגרירת צעירים מהמדרכה לאמצע הכביש תוך שהם חובטים בהם באלות ובאגרופים.

האם זה השקט והשלווה שלהם שואף ראש העיר? האם לא יטיב לעשות עם יפעל לחינוך המשטרה לכיבוד זכות ההפגנה וחופש הביטוי?

חיפה לכולם

ראש העיר מספר כי "הגיע אלינו מידע מודיעיני על כך שגורמים שמקורם מחוץ לעיר, בעיקר מכפרי המשולש והגליל מתכננים להגיע היום ומחר להפגנות נגד צה"ל ומבצע "צוק איתן"… והנחתי (את המשטרה) למנוע ככל הניתן מגורמים אלה להגיע לחיפה."

כבן כפר קטן ליד חיפה שבא לעיר הגדולה ללמוד באוניברסיטאותיה ואחר כך נשאר בה כדי לעבוד, ברצוני להדגיש כי העיר איננה של ראש העירייה ואף לא רק של המתגוררים בה. שני מליון תושבי הצפון, בערך מחציתם ערבים, באים לחיפה כדי לעבוד, ללמוד, לקנות, לבלות ואף להפגין. ללא תושבי האזור חיפה תהיה עוד פרוור שינה של תל אביב.

חיפה לא תשתוק

בניסיון להתחמק מ"אימת ההפגנות" יונה יהב מתמם: "אנחנו כתמיד נגד הפגנות שעניינן צריך להפטר מול גורמי השלטון בירושלים ולא בחיפה."

ההפגנות שלנו אינן מופנות אל שלטונות ישראל – אנו כאזרחי חיפה והאזור, כחלק חי מהעם הפלסטיני וכיהודים שמסרבים להיסחף ולהיות חלק מהגל הגזעני הרצחני, מביעים מעירנו חיפה את זעקתנו לעולם כולו: די לטבח בעזה.

יונה, חיפה גדולה עליך… חיפה שייכת לכולנו.

"אמא כבר מותר לדבר?"

(קטעים משיר של יונתן גפן שפורסם בזמן מלחמת לבנון, 1982. מתוך הספר "ואין תיכלה לקרבות ולהרג")

כן, איש רוח, נגמר המשבר,

כן, עכשיו כבר מותר לדבר,

כן, איש רוח, השקט נשמר,

ועכשיו כבר מותר, כבר מותר.

כבר הלילה רוגע וצח,

השתתקו רעמי התותח,

ומחיר כבר נספר ונמנה,

ומותר לדבר בן יונה.

….

איש רוח דיבר, כבר מותר,

חלפו כבר גשמי המצרר,

גם הואקום חלף עבר,

כבר מותר לך

לבקש סליחה,

משלושה ילדים,

רצים עם כדים,

ברחובות בלי שמות,

לבתים בלי קומות,

ובמקום הדירה –

ואקום נורא.

כן, איש רוח, הייתה הזדמנות,

להקים צעקה: לא למות!

אך אתה העדפת לסתום,

ולחזור לבסיסך בשלום.

ובכל לילה תראה בשנתך,

איך באים הרוגי שתיקתך

לתבוע עלבון והסבר,

כן עכשיו כבר מותר לדבר!

 

תמונה

המימדים המופלאים של הזמן והמקום מאחורי המזימה לפינוי סלווא זידאן מדירתה בעכו

המימדים המופלאים של הזמן והמקום מאחורי המזימה לפינוי סלווא זידאן מדירתה בעכו

בעוד אנו מתכוננים ל"תהלוכת השיבה" ה-17 שתערך בכפר ההרוס לוביה, הארץ מתמלאת מאבקים נגד הטיהור האתני המתבצע היום, בכל יום, בכל רחבי המולדת הכבושה. בנגב ממשיכה המדינה להרוס את ישובי הבדואים למרות הקפאת "תכנית פראוור". בדרום הר חברון, בבקעת הירדן, בראמיה שבגליל ובמקומות רבים נוספים – סדר היום הציוני אינו משתנה – לגזול את האדמה, להרוס בתים ולפנות תושבים ערבים כדי להושיב יהודים במקומם.

אחד המאבקים שעלו לכותרות בחודש האחרון הוא המאבק נגד פינוי משפחתה של סלווא זידאן – אם אחמד – מביתה שעל חומות העיר עכו, ליד שער הברזל שבכניסה המזרחית לעיר העתיקה.

העיר עכו נושאת בגאווה מטען הסטורי כבד – כמקום יישוב שקיים כבר כ-5000 שנה. היא זכתה להיות בירת המדינה הפלסטינית הראשונה בעת החדשה בראשות דאהר אלעומר במאה השמונה עשרה. שנת 1799 זכורה לתהילה כשנה שבה עכו, במגיניה, חומותיה ותותחי הברזל שלה, הדפו וסיכלו את מסע הכיבושים של נפולאון במזרח התיכון.

ייהוד באלף תירוצים

מאז כיבוש העיר עכו במאי 1948 וגרוש מרבית תושביה, מהווה האוכלוסיה הערבית שנותרה בעכו (כ-35% מאוכלוסיית העיר היום) מטרה מתמדת לניסיונות העירייה והממשלה לנשלם מרכושם ולהרחיקם מהעיר. נסיונות אלו באים בצורות שונות ומשונות והם מתמקדים בתושבי העיר העתיקה.

השלב השני של הנישול החל בהכרזת תושבים רבים כ"נוכחים נפקדים" ובכך אפשר למדינה, באמצעות האפוטרופוס על נכסי הניפקדים להשתלט על רכושם.

הרשויות האחראיות על ניהול "ניכסי המדינה" (הנכסים שנגזלו) מפגינות יצירתיות אינסופית בהתעללות בתושבים ובדחיקתם לעזוב את העיר: לעיתים אוסרים עליהם לשפץ את בתיהם ולעיתים מכריזים על בניין כבניין מסוכן ותובעים מהתושבים להתפנות "למען בטחונם". במקומות אחרים יוזמת החברה הממשלתית האחראית על הנכסים שיפוץ על ידי קבלנים מקורבים ותובעת סכומי עתק מהתושבים.

לאחרונה משתפת המדינה פעולה עם עמותות ימין ובעלי הון בתכנית להפיכת עכו למרכז תיירותי תוך דחיקת רגליהם של התושבים.

ביתה של אם אחמד הוחכר ליזם במטרה לבנות עליו בית מלון. על פי השמועה אחד מתנאי המכרז היה שהיזם חייב להביא לפינוי המשפחה מביתה ואם לא יעשה כך יהיה עליו לפצות את "הרשות לפיתוח עכו" בסכום גבוה…

אין פלא שתושבי עכו נזעקו לעמוד לצידה של אם אחמד ובני משפחתה במאבק נגד הפינוי. רבים מהם עושים זאת בידיעה כי אם הפינוי יעבור הם יכולים להיות הבאים בתור. עשרות צווי פינוי נוספים כבר מחכים למימוש.

על מה מתבססת המדינה בבואה לפנות את אם אחמד ואת משפחתה מדירתם בה הם מתגוררים כ-50 שנה?

אלוהים כנעדר

אנו מצטופפים עם כ-70 איש בגינה שבין בית משפחת זידאן לבין מסגד אלבורג' הסמוך, לישיבת חרום לדון בהמשך המאבק. בין הנוכחים נציגי הווקף המוסלמי של עכו. אנשי הווקף באו להביע את הזדהותם במאבק נגד הפינוי. נציג המשפחה המכיר היטב את הניירת אומר כי אין מחלוקת על כך כי הבית הינו רכוש הווקף.

כיצד ייתכן שהבית הוא רכוש הווקף, ואנשי הווקף תומכים במאבק המשפחה, בעוד הרשות לפיתוח עכו תובעת את פינוי המשפחה? איש לא מבין…

מאוחר יותר מצאתי את התשובה ברשת, בפסק דין מה-16 בדצמבר 2009 של בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין עירעורה של אם אחמד כנגד צו הפינוי שהוציאה כנגדה הרשות לפיתוח עכו (ע"א 2047-05, זידאן נגד החברה לפיתוח עכו העתיקה בע"מ).

מסתבר כי מדינת ישראל, באמצעות האפוטרופוס על ניכסי ניפקדים, השתלטה לא רק על רכוש תושבי עכו אלא גם על רכוש הווקף. אולם, ראה זה פלא, ב-26.11.1968 שיחרר האפטרופוס את הרכוש והחזירו לידי ועד הנאמנים של הווקף האיסלאמי בעכו, משל חזר האלוהים מהעדרות ממושכת.

אלא שלא אלמן ישראל וגם כשנעשה מעט מן הצדק אפשר להקדים רפואה למכה… ואכן, ב-30.9.68, פחות מחדשיים לפני החזרת הרכוש לווקף, חתם ה"אפוטרופוס" על חוזה להחכרת הנכסים ל"רשות הפיתוח" הממשלתית למשך 99 שנה! ואילו "רשות הפיתוח" מצידה החכירה בשנת 1974 את נכסי הווקף, ובכלל זה הבית בו מתגוררת משפחת זידאן, ל"חברה לפיתוח עכו העתיקה".

גם אם נקבל את טענת המדינה כי בעקבות הנכבה נעדר אלוהים מן הארץ לתקופה ממושכת, אין ספק כי החזרת הנכסים לנעדר לא הייתה החלטה של רגע. מכאן שכאשר החכיר האפוטרופוס את הנכס ל"רשות הפיתוח" הוא עשה זאת מתוך ידיעה שהנעדר חזר וכי על הנכס להיות מושב לבעליו – ובוודאי שפעולה זו אינה חוקית ולא נעשתה בתום לב.

עיקולים מסוכנים בציר הזמן

החלטת בית המשפט מ-2009 מהווה חומר קריאה מרתק. בית המשפט נחלק בדעתו, כאשר השופט גינת (סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה) קבע כי המערערת, סלווא זידאן, הינה דיירת מוגנת בזכות בדירתה וכן כי בהיותה דיירת מוגנת לא מתקיימות כנגדה עילות הפינוי האפשריות הקבועות בחוק הגנת הדייר. לעומתו קבעה השופטת ברכה בר-זיו כי המערערת אינה דיירת מוגנת, וכי גם אילו היתה דיירת מוגנת הרי שקיימת עילה חוקית ומוצדקת לפינויה. השופט דר' עדי זרנקין הצטרף לפסק דינה של חברתו והכריע את הכף למען אישור צו הפינוי.

על פי פסק הדין ניתן להבין כי משפחת זידאן עברה להתגורר בדירה כזוג צעיר בשנת 1967, כאשר רכשו את הזכות לשכירות מוגנת ושילמו את דמי המפתח לדייר המוגן שהתגורר במקום לפניהם. באתה תקופה היתה הדירה ברשות האפוטרופוס על נכסי נפקדים, שעסק בהחזרתה לווקף מצד אחד ובהחכרתה לרשות הפיתוח מצד שני. החברה לפיתוח עכו, שחכרה את המקום ב-1974, הגישה את התביעה לפינוי משפחת זידאן ב-1992, בטענה כי בני הזוג, כאשר נכנסו לדירה 25 שנים קודם לכן, לא שילמו את חלקו של בעל הבית בדמי המפתח.

עורך דין המכיר את הנושא הסביר לי כי למעשה היתה תביעת הפינוי צריכה להדחות על הסף מטעמי התיישנות. נציגת הרשות לפיתוח עכו, בעדותה בבית המשפט, הסבירה כיצד נהגו ברשות להשמיד ניירת שעבר עליה 7 שנים. למרות זאת קבע בית משפט השלום בעכו, וחזר אחריו הרוב בבית המשפט המחוזי בחיפה, כי העדר אישור לתשלום דמי המפתח, לאחר 25 שנים, הן בידי הדיירת והן בידי החברה (שכלל לא החזיקה בדירה אלא 7 שנים לאחר שהחלה השכירות המוגנת), הינו "הוכחה" לכך שהדיירת אכן לא שילמה דמי מפתח אלו!

לעומת ציר הזמן שנמתח לנצח לטובת המפנים, מתכווץ ציר הזמן המוקצה לדיירת המנסה להגן על זכותה להישאר בביתה. כאשר טענה הדיירת בבית המשפט בדבר האיחור שבהגשת התביעה, טענות של "התיישנות" ו"שיהוי", נידחו טענות אלו על הסף על ידי בית המשפט בטענה שהן "נטענו באיחור"!!! השופטת בר-זיו, בהחלטה הדוחה את הערעור כנגד הפינוי, מצטרפת לקביעת בית המשפט בעכו כי "טענות המערערת אודות… התיישנות, שיהוי, תום לב וכיוצא באלו לא היוו חלק מהמחלוקת, הם נטענו לראשונה בסיכומים, מהווים שינוי חזית אסורה – ודי בכל אלה על מנת להביא לדחייתם". – אכן נימוק מצויין לזרוק משפחה מדירתה כאשר כל כך רוצים לעשות זאת!

נפלאות כח הרצון

הדחף לנשל הינו דחף חזק המאפשר למחזיק בו לכופף סרגלי ברזל רבים… נלווה אליו הצורך להיות צודק, המתורגם לצורך "להפליל" את קורבן הנישול ולהציגו באור שלילי ככל האפשר…

באורח פלא הופכת השופטת בר-זיו כל טיעון לעוד הוכחה מרשיעה כנגד אם אחמד, המצדיקה את גרושה מדירתה. למרבה המזל אנו יכולים להיעזר בקביעותיו של השופט גינת, מתוך הנחה (שקשה להאמין בה נוכח השוני בקביעות העובדתיות) ששניהם אכן נכחו באותו דיון ונחשפו לאותן עובדות.

  • לגבי עדות גב' מירי סצ'י מהחברה לפיתוח עכו כי משפחת זידאן לא שילמה את חלק הבעלים בדמי המפתח מציין השופט גינת כי זאת עדות שמיעה בלבד, ולכן אינה תקיפה. לעומת זאת קובעת השופטת בר-זיו כי "המשיבה הוכיחה בראיות כי לא שולמו דמי מפתח (כאמור בעדותה של הגב' מירי סצ'י…)".
  • השופט גינת טורח לצטט מעדותה של גב' סצ'י: "אין לי את המסמכים עם הרישומים על הדיירים… אין לי תשובה לשאלה שלך מה עשינו עם הכרטיסים האלו… היו ספרים של תקבולים מדיירים… הנתבעת לא הופיע בספרים אלו. את הספרים האלו השמדנו…".
  • כמה יותר פשוט וברור הכל בסיכומה של השופטת בר-זיו: "כאמור בעדותה של הגב' מירי סצ'י על פי מסמכים שבתיק לא שולמו דמי מפתח…" ואתה מתפתה להאמין שמדובר במסמכים שהוצגו לבית המשפט ולא במסמכים שהושמדו.
  • לגבי הטענה כי הדיירת לא שילמה את דמי השכירות המוגנת ועקב כך מתקיימת עילת פינוי, גם אם היתה דיירת מוגנת, מציין השופט גינת כי החברה לפיתוח עכו "סירבה לחתום על הסכם שכירות בקשר לדירה בטרם ישולם לה חלקה בדמי המפתח…" בהמשך הוא קובע, ומסתמך על פסיקה קודמת בנושא, כי אי תשלום דמי השכירות עקב סירוב בעל הדירה לקבל את דמי השכירות אינו יכול להוות עילה לפינוי.
  • השופטת בר-זיו פוטרת את העניין לשיטתה בטיעונים משפטיים פרוצדוראליים, מבלי כל רצון להגיע למהות העניין: "המערערת טענה כי אי התשלום נבע מסירובה של המשיבה לקבל את דמי השכירות – אך טענה זו הינה סתמית, היא לא נטענה כלל בתצהיר עדות ראשית… והיא הועלתה לראשונה רק בחקירה החוזרת של המערערת, וגם זאת ללא כל פירוט."
  • השופט זרקנין, בתמיכתו בצו הפינוי, מוסיף מימד נוסף לרשומון הנימוקים שנועדו להפליל את הקורבן. הוא קובע כי טענתה של אם אחמד כי בעלה שילם את דמי המפתח לנציג הווקף הינה מופרכת בעיקרה שכן לווקף לא היה מעמד בנידון – זאת בעוד עדות השמיעה של גב' סוצי לפיו משפחת זידאן לא שילמה את דמי המפתח מתבססת על מה ששמעה לכאורה מנציג הווקף המנוח…
  • ממרום דוקטוריותו מתעלה השופט זרקנין מעל נסיון חבריו להסתמך על העובדות… לשיטתו "מוסמכת ערכאת העירעור לעשות הערכה של כל הנתונים ולהגיע למסקנה, המבוססת על הגיון, שכל ישר וניסיון. בעניינו סבירותה של גירסתה של המשיבה עולה בהרבה על זו של המערערת… מאזן ההסתברות מחייב לקבוע, שהמערערת לא שילמה דמי מפתח, לא למשיבה ואף לא לווקף." אכן מתמתיקה טהורה!
  • לגבי אי תשלום שכר הדירה מוכיח דר' זרקנין את בקיאותו במדע נוסף, הפסיכולוגיה: "בנסיבות אלו, לא הייתי רואה במערערת כמי שביקשה באמת ובתמים לשלם את שכר הדירה." בית המשפט חוקר כליות ולב…

המאבק הציבורי

צו הפינוי כנגד סלווא זידאן אמור להיות מבוצע השבוע, עד ה-8 במאי. ביתה שבמרומי החומה הפך למרכז חיים תוסס עבור רבים מתושבי עכו והאזור, מתוך תקווה שעצם הנוכחות הרבה במקום תרתיע את היזמים ואת הרשויות מפני ניסיון לפינוי אלים שעלול להתפתח לעימות המוני.

פרטים על המאבק אפשר למצוא (בעיקר בערבית) בדף הפייסבוק המיוחד שנפתח בשם "תהג'יר עכא מוש ראח ימשי" – גירוש עכו לא יעבור!

 

 

 

תמונה

קריאה להפגנה בעכו נגד פינוי משפחת סלווא זידאן, שישי 25.4

קריאה להפגנה בעכו נגד פינוי משפחת סלווא זידאן, שישי 25.4

קבוצת ידידי ראמיה קוראת להשתתף בהפגנה בעכו

נגד פינוי משפחת החאג'ה אם אחמד – סלווא זידאן

ביום שישי 25.4.2014 בשעה 13:00

66 שנה לאחר הנכבה וגירוש רוב תושבי פלסטין, זרועות השלטון השונות אינן פוסקות לתכנן ולתוות מזימות לעקור את התושבים הערבים מאדמותיהם ומבתיהם בנגב, במשולש, בגליל ובערים המעורבות.

החאג'ה אם אחמד, סלווא זידאן, חיה עם משפחתה כבר חמישים שנה בביתם בשכונת "אלבורג'" – ליד השער המזרחי של עכו העתיקה. בימים אלו מנסה "הרשות לפיתוח עכו" להביא לפינויה של המשפחה כחלק ממכלול תכניות וצעדים שנועדו "לייהד" את העיר העתיקה בעכו… לא שכחנו כיצד בשנת 2008 דיברו חברים במועצת העיר עכו בגלוי ובחוצפה על הצורך לשמור על הרוב היהודי בעכו, דיבורים שעוררו בזמנו את זעמם של תושבי עכו הערבים הפלסטינים ושל רבים אחרים.

קבוצת ידידי ראמיה הוקמה לפני מספר חודשים כדי לצאת כנגד התכנית לגירוש תושבי הכפר ראמיה מאדמת אבותיהם כדי שבמקומם תוקם שכונה יהודית של העיר כרמיאל המתרחבת במסגרת "פיתוח הגליל" או ייהודו. הקבוצה מקיימת פעילויות שונות במטרה לעצור את המדיניות הגזענית לשמירת האופי היהודי של כרמיאל, מתוך תמיכה במאבק תושבי ראמיה למען זכותם לבנות ולחיות בכבוד כתושבים בעלי זכויות מלאות בעיר.

מאבקנו בראמיה נמשך מתוך תמיכה בעמידתם האיתנה של תושביה בתנאים קשים ביותר ולמרות התנכלויות חוזרות ונשנות כנגדם מצד עיריית כרמיאל. אנו יודעים כי המאבק נגד האפרטהייד והטיהור האתני הוא מאבק אחד בכל המקומות שבהם נרדפים ומופלים התושבים הערבים בארץ.

לכן אנו מזמינים את הציבור להשתתף בהפגנת תושבי עכו נגד הייהוד והנישול שתערך ביום שישי ה-25.4.2014 בשעה 13:00. ההפגנה תחל בשעה אחת בצהרים מבית אם אחמד, ליד השער המזרחי של עכו העתיקה, אחרי תפילת יום השישי במסגד "אלבורג'" הסמוך לבית, ותצעד לכיוון משרדי "הרשות לפיתוח עכו".

קבוצת ידידי ראמיה

Ramiya4ever@gmail.com

ההזמנה להפגנה בפייסבוק

קבוצת ידידי ראמיה בפייסבוק

ניתן לקרוא הודעה זו גם בערבית ובאנגלית

 

תמונה

כמה קל להעלים צעיר חיפאי?

כמה קל להעלים צעיר חיפאי?

(This post is also available in English)

בשבת, ה-12 באפריל, פירסמה "עדאלה" ידיעה דחופה על מעצרו של הפעיל הפוליטי ואיש התקשורת החיפאי, המשמש כעורך אתר האינטרנט שלה, מג'ד כיאל. הוא נעצר במעבר הגבול "שיח' חוסיין" על נהר הירדן, מיד עם הגיעו לנקודת הביקורת הישראלית. מג'ד היה בדרכו חזרה מביירות, בה השתתף באופן פומבי וגלוי בכנס לכבוד 40 שנה לעיתון "אלספיר" בו הוא נוהג לפרסם מאמרים.

עדאלה מזכירה בהודעה זו כי עורך דין מטעמה ניסה לפגוש את מג'ד במקום מעצרו אולם נמנע ממנו לפגשו בטענה כי קיים צו האוסר על מג'ד להיפגש בעורכי דין. עדאלה מציינת עוד בהודעתה כי עורכי דין מטעמה ייצגו את מג'ד למחרת, בבוקר יום ראשון ה-13.4, בדיון בבקשת המשטרה להאריך את מעצרו.

את הדיווח באנגלית על מעצרו של מג'ד מסיימת עדאלה בנימה אופטימית בהבטחה לפרטים נוספים…

לפי מקורות זרים…

מאז ההודעה הראשונית על מעצרו של מג'ד לא פורסמו באתר עדאלה פרטים נוספים.

במקום זאת אנו קוראים באתר דיונים כללים על החוקים האוסרים יציאה ל"ארץ אוייב" ועל החוקים המאפשרים מניעת פגישה בין עציר ועורכי דינו. בלי שמות, בלי פרטים, "מג'ד יוק". אתמול היה עצור והיום נעלם.

חשבתם אולי שמג'ד שוחרר? הרי מאות אנשים נעצרים מדי יום מעצרי שוא על ידי משטרת ישראל ומשוחררים מבלי שאיש יכתוב על כך מילה…

חיפוש בעברית ברשת מעלה מעט מאוד חדשות טריות על "מג'ד כיאל". אתר "קפהפוך" מדווח (שלישי 15.4) כי בתדרוך שיגרתי בסטייט דפרטמנט (משרד החוץ של ארצות הברית) הביעה הדוברת גברת פאסקי את דאגתה מהדיווחים על מעצרו של העיתונאי מג'ד כיאל. לדבריה היגיעו לידיהם דיווחים כי הוא מוחזק בבידוד אולם הם לא הצליחו לאשר דיווחים אלו.

אם משרד החוץ האמריקאי לא מצליח לברר את העובדות למרות "דאגתו" – איך נגלה אנחנו מה עלה בגורלו של מג'ד?

כפתורי הפלא <Alt><Shift> יובילו אותנו לחיפוש באנגלית אחר “Majd Kayyal” ולדיווח של עלי אבו נימה ב"אלקטרוניק אנתפאדה". לפי דיווח זה מעצרו של מג'ד הוארך בבית משפט השלום בחיפה עד ליום שלישי הבא, ה-22.4. לטענת האתר, המפרסם את פרוטוכל הדיון בבית המשפט בעברית ובאנגלית, מנע בית המשפט כל פרסום על ההליכים כנגד מג'ד והוארכה התקופה שבה הוא מנוע מלהיפגש עם עורכי דינו.

מקור אמין אחר, העיתונאי ריצ'רד סילברסטיין מ"תיקון עולם", מפרסם פרטים נוספים על המעצר ותצלום של הבקשה להוצאת צו איסור פירסום. הוא מציין כי השופט שהאריך את המעצר ואישר את "העלמת" מג'ד הוא זאיד פלאח, תובע צבאי בעברו.

גילוי נאות

כדי לא לפגוע באמון הקוראים אני חייב להבהיר כי אני מכיר את מג'ד כיאל כשכן וכחבר משפחה מאז שבא לעולמנו לפני כ-23 שנים… בן לפעילים חיפאים, פלסטינים גאים, נצר למשפחת כיאל מעקורי הכפר ברווה שנהרס ב-1948, כפר הולדתו של מחמוד דרוויש שעל חורבותיו הוקמה "אחיהוד". בן דודתו של מג'ד, אסיל עאסלי, נרצח על ידי שוטרי משטרת ישראל בהפגנות האינתפאדה באוקטובר 2000 בכפר עראבה שבגליל, אחד מ-13 מפגינים ערבים שרציחתם בהפגנות בתוך הקו הירוק מסמלת עבור רבים את אחדות הגורל והדם הפלסטיני במאבק נגד הכיבוש והאפרטהייד הציוניים.

מג'ד גדל לתוך הפעילות הפוליטית ואנו מרבים להיפגש בהפגנות: ביום האדמה, ביום הזיכרון לאירועי אוקטובר, בהפגנות נגד הרס בתים והפקעת אדמות, בסולידאריות עם האסירים הפלסטינים. ביום הזיכרון לנכבה ב-15 במאי 2011 נעצרנו ביחד בהפגנה ביער "ברעם" מול מארון אל-ראס הלבנונית, כאשר תהלוכת השיבה של הפליטים מלבנון נתקלה באש רצחנית של הצבא הישראלי. בנובמבר 2011 נעצר מג'ד יחד עם צוות הספינה "תחריר" שהיתה בדרכה לעזה עם אספקה הומניטארית כחלק מהמסע לשבירת המצור.

מג'ד מהווה דוגמה לדור החדש של הפעילים הפלסטינים הצעירים. הוא מדלג בין עולם האינטרנט לפעילות ברחוב, בין הכתיבה היוצרת והעיתונאית, בין המאבק לזכויות האדם ובין המאבק לשחרור לאומי וחברתי. הוא היה בין הפעילים שאירגנו את ההתנגדות ל"תכנית פראוור" לטיהור אתני של עשרות אלפי בדואים מהנגב ולהרס עשרות כפרים. כשנודע על ביטול התוכנית (לפחות זמנית) ראיתי אותו מלא אושר וסיפוק.

אין פלא שהמשטרה והשב"כ מחפשים את מג'ד. אימו, סוהיר בדארנה, סיפרה כיצד ב"חקירת שב"כ" אליה הוזמנה לאחרונה הבטיח לה החוקר לתפור תיק למג'ד ולדאוג להושיבו בכלא.

כוחות החושך

כוחות הרשע מעדיפים לפעול באפלה. מג'ד מוחזק כעת, ככל הנראה, במרתפים הטחובים והאפלים של "אגף השב"כ" בבית המעצר ג'למה ("קישון"), מבודד מהעולם החיצון. מופעל עליו כל מכבש הלחצים של מנגנוני הדיכוי כדי לסחוט ממנו הודאה בעבירות שלא ביצע.

זה ההסבר הסביר היחיד למניעת הפגישה עם עורכי הדין, למניעה אפילו של מגע עין עם בני משפחתו בזמן הארכת המעצר, לאיסור הפירסום הגורף על כל פרטי ההליכים נגדו (לפי מקורות זרים, כמובן).

אם החקירה היתה בגין העבירה של "יציאה לארץ אוייב" – הרי שיציאתו ללבנון נעשתה בגלוי לצורך השתתפות באירוע פומבי. הוא אף דיווח בעצמו על חוויותיו בבירות, בין השאר בפוסט (בערבית כמובן) באתר "גדלייה". עיתונאים ישראלים רבים יצאו לכל ארץ אפשרית ודיווחו מישם ללא שנעצרו או נענשו. באם מג'ד כיאל מואשם ונרדף בשל נסיעתו ללבנון – הבעיה אינה בהיותה של לבנון "ארץ אוייב" אלא ביחסה של מדינת ישראל אל תושבי הארץ הפלסטינים כולם כאל אוייבים.

מסך האפלה שהוטל על מג'ד לא היה מתאפשר לולא האדישות, ההסכמה והטבעיות שבה מקבלת דעת הקהל הישראלית את שלילת זכויות האדם הבסיסיות ביותר של הערבי באשר הוא ערבי. עיתונאי, פעיל זכויות אדם, פעיל פוליטי מוטל למעצר לתקופה ממושכת תוך הטלת איסור פרסום ומניעת מפגש עם עורכי הדין: אלו הם אמצעים דרקוניים ששמים ללעג את המעטה הדק של דמוקרטיה לכאורה.

כוחות האור

קבוצת "אחדות" האנרכיסטית קוראת להפגנה ביום רביעי ה-16.4 בשעה 10:00 בבוקר מול בית "הארץ", ברח' שוקן 21 בתל אביב, למחות על אי-פרסום הפרשה ולמשוך אליה תשומת-לב תקשורתית דרך קיום המחאה. בהמשך תעבור המשמרת לעמוד מול מתקן המשטרה והשב"כ הנמצאים בסמוך, ברח' קיבוץ גלויות, לדרוש את שחרורו המיידי של מג'ד ואת הפסקת הרדיפה הפוליטית כנגדו ונגד הפלסטינים בכלל.

חבריו של מג'ד מתכננים הפגנה ביום חמישי ה-17.4 בשעה 19:30 בערב ב"כיכר האסיר" – בשדרות הכרמל (בן גוריון) ליד מלון חדאד במושבה הגרמנית בחיפה. הפגנה נוספת מתוכננת מול בית המשפט באם אכן תבקש המשטרה את הארכת מעצרו בבוקר יום שלישי ה-22.4.

המאבק הציבורי יכול לפחות להסיר את מעטה הסודיות מעל הפרת זכויות האדם של מג'ד כיאל. עזרו לנו במאבק זה.

חדשה טריה

(יום רביעי 16.4, 18:00) תחת לחץ הציבור והפרסומים בארץ ובעולם – הודיעו השלטונות לעדאלה כי צו איסור הפרסום על מעצר מג'ד יבוטל החל ממחר (חמישי 17.4) בשעה 12:00. ישיבת בית המשפט שנועדה לדיון באיסור הפרסום התבטלה. אפשר להפגין ולכתוב בחופשיות נגד המעצר ונגד איסור הפגישה עם עורכי הדין!

חדשות טובות

(חמישי 17.4 בבוקר) תודה לכל מי שמחה ופירסם – הלחץ עזר! היום לפנות בוקר התאפשר סוף סוף לעורכי הדין של עדאלה להיפגש עם מג'ד. עכשיו נשאר רק לדרוש את שחרורו המיידי של מג'ד. להתראות היום בהפגנה ב-19:30 במושבה הגרמנית בחיפה.

חדשות עוד יותר טובות

(חמישי, 17.4, 17:30) מג'ד שוחרר למעצר בית…

שוב תודה לכולם – הלחץ הציבורי עזר… המעצר היה מראש בלתי מוצדק – ולא החזיק מעמד בחמש שעות של חשיפה ציבורית.

 

תמונה

מסמך: כיצד תשפיע תכנית המתאר החדשה של חיפה על העיר הערבית?

מסמך: כיצד תשפיע תכנית המתאר החדשה של חיפה על העיר הערבית?

ב-7 במרץ הפקידה עיריית חיפה את תכנית המתאר החדשה של העיר בועדה המחוזית לתכנון ולבניה.

קדם להפקדה תהליך תכנוני שנמשך מספר שנים, כולל הצגה של עיקרי התכנית בפורומים שונים בפני נציגים מהציבור. במסגרת זו יזמה "החברה להגנת טבע" דיון ביקורתי על התכנית, שמסקנותיו פורסמו מיד לאחר הפקדת התכנית.

חיפה החופשית שבה ומפרסמת כאן את הפרק הנוגע במיוחד לתושבי חיפה הערבים.

השכונות הערביות בחיפה בהתייחס לתוכנית המתאר של חיפה – חפ/2000

מאת: עו"ד ג'ומאנה אגבאריה-המאם, עורווה סויטאת, רונן בן-אריה, יואב בר.

הקדמה

במשך שנים רבות סובלת העיר חיפה מיחס אמביוולנטי כלפי האוכלוסייה הערבית: קיים קונצנזוס בעיר על הצורך ביחסים טובים בין הקהילות, והעיר אף ממותגת כלפי חוץ כ"סמל לדו קיום", אך בפועל קיימת הזנחה מתמשכת של צרכי האוכלוסייה הערבית. תחום התכנון הינו אחד התחומים המרכזיים שבהם קיימת אפליה, כאשר האוכלוסייה הערבית מתרכזת במספר שכונות, ישנות ברובן, בהן קיים מחסור בשירותים ובתשתיות ואיכות החיים ירודה.

הדרישה לצמצום הפערים ולמתן פתרונות לפיתוח האוכלוסייה הערבית בחיפה איננה רק שאלה של מיעוט מתושבי העיר התובע את זכויותיו. שילוב נכון של פיתוח המרכז העירוני הערבי הינו חלק הכרחי מאסטרטגיית הפיתוח של חיפה: חיפה מהווה מטרופולין עבור כשני מליון תושבים בצפון שכחציים ערבים. מקומה של חיפה כמטרופולין עבור האוכלוסייה הערבית בצפון ואף מעבר לכך הינו טבעי יותר, בעוד שהאוכלוסייה היהודית נוטה לפנות אל מטרופולין תל אביב לעבודה ולשירותים. כמטרופולין העיר נמדדת לא רק באוכלוסייה שגרה בה אלא ביחס למכלול האוכלוסייה לה היא מספקת שירותים.

האוכלוסייה הערבית והשכונות הישנות מהווים את הקשר של העיר לעברה וטיפוחם הוא חלק משמירה על אופייה הייחודי של העיר. ההצלחה הרבה של פיתוח מתחם "המושבה הגרמנית" כמתחם בילויים ותיירות, כמו גם ההצלחה התיירותית של "חג החגים", מעידים על הפוטנציאל לעיר כולה מפיתוח המשלב את האוכלוסייה הערבית. מצד שני, המשך ההזנחה שיוביל לתסכול גובר מאיים על הישגי העיר ויפגע בחזון שלו שותפים כלל תושבי העיר.

בהקשרים אלו היינו רוצים לראות את תכנית המתאר של חיפה כנקודת מפנה הכרחית שבה תוגדר המטרה ויקבעו האמצעים לסגירת הפערים בתכנון ובפיתוח השכונות הערביות ובמתן שירותים לאוכלוסייה הערבית. כדי שחיפה תמצה את פוטנציאל הפיתוח העירוני שלה עליה לתת מענה אמיתי לצרכי הפיתוח של כלל האוכלוסייה – כך שכל שכבות האוכלוסייה יהיו שותפות מלאות לתנופת הפיתוח של העיר וייהנו מפרותיה. לצערנו תוכנית המתאר, כפי שהיא מוצעת, אינה עונה על צרכי האוכלוסייה הערבית ובכך עלולה להעלות את העיר על מסלול מסוכן של הגברת הפערים והמתחים בעיר.

העדר שיתוף אמיתי של הציבור בתהליך התכנון

שיתוף הציבור בתכנון אינו רק חובה פורמאלית שנועדה להעביר את התכנית, אלא אמור להיות חלק מהותי בתהליך התכנון. שיתוף אמיתי צריך בשלב ראשון להגדיר את מטרות התכנון כך שיענו על צרכים אמיתיים של הציבור. בהמשך על הצוות המתכנן לגבש אלטרנטיבות תכנוניות למענה על צרכי הציבור ולהציג אלטרנטיבות אלו בפני הציבור כדי למצוא את המענה הטוב ביותר.

לגבי צרכי הציבור הערבי, בכל מסמכי התכנית אין זכר לצרכים אלו. מכאן שהתכנית כלל אינה מנסה לתת מענה לצרכי הציבור הערבי בחיפה, ומובן ששום אלטרנטיבות תכנוניות לא הוצגו בפני הציבור כדי לסייע בבחירת הפתרונות התכנוניים ההולמים. התעלמות גורפת זו הינה פגם מהותי בתהליך התכנון הגורם לכך שהתכנון אינו הולם את הצרכים.

הצרכים התכנוניים

ניתן להתייחס לצרכים התכנוניים של האוכלוסייה הערבית במספר מישורים מרכזיים:

1.      סגירת הפערים בתשתיות ובשירותים בשכונות הותיקות

השכונות הותיקות של חיפה נבנו ללא תשתית מתאימה לקיום אורח חיים מודרני: לא הוקצו בהן שטחים ירוקים מספיקים, אין פתרונות לחניה, חסרים מבני ציבור ושירותים חברתיים. תכנית המתאר הינה הזדמנות בלתי חוזרת לקבוע כמטרה פתרון בעיות אלו.

העיקרון המוצע בתכנית הינו ציפוף הבנייה והגברת זכויות הבנייה. בהעדר הבטחת תשתיות מתאימות, תוספת הבנייה בשטחים הקיימים תחריף את המצוקה. מצד שני, כיוון שהתכנית מקצה זכויות בניה חדשות, זו ההזדמנות להשתמש בזכויות אלו בחלקן כתחליף לזכויות בנייה קיימות ולפנות שטחים לשיפור התשתיות בשכונות הוותיקות.

2.      מתן פתרונות לדיור

האוכלוסייה הערבית זקוקה לפתרונות דיור בשל מצוקת הדיור הקיימת, הריבוי הטבעי, המגמה הכללית לשיפור תנאי המגורים ומאזן ההגירה החיובי לחיפה. בעוד שאין אנו דוגלים בתיחום אזורי מגורים על בסיס לאומי, האוכלוסייה הערבית נוטה להתרכז באזורים בהם יש תשתית שירותים מתאימה עבורה ובמיוחד בתחום החינוך, התרבות והחברה. הבניה הצפופה ברחוב המוטראן חג'אר היא דוגמה מובהקת לצורך בבניה לאוכלוסיה הערבית שבהעדר תכנון הגביר ויצר מחדל תכנוני של ציפוף אוכלוסיה ללא תשתית מתאימה.

מתחמי הבניה החדשה המוצעים בתכנית הינם כולם באזורים המרוחקים ממרכזי האוכלוסייה הערבית וללא תכנון מתאים ישרתו בפועל כמעט אך ורק אוכלוסייה יהודית. פתרון מצוקת הדיור מחייב הקצאת מתחמי בנייה חדשים עם תכנון הולם שיבטיח תשתיות מתאימות ושילוב של דיור בר השגה עם שיפור בתנאי הדיור. מתחמים אלו צריכים להיות משולבים עם השכונות הערביות הקיימות או תוך הבטחת תשתיות חינוך וחברה שישרתו אוכלוסייה ערבית באזורים חדשים.

3.      שיפור רמת השירותים – בעיקר בתחומי החינוך, התרבות והחברה

החינוך הינו המנוף העיקרי לצמצום פערים חברתיים, להבטחת המוביליות החברתית ולהשתלבות בכלכלה ובחברה העתידית. החינוך, ובמיוחד החינוך הגבוהה, הוא גם המאפיין החשוב ביותר של העיר כמטרופולין המקרינה על סביבתה.

החינוך הערבי בחיפה מבוסס בחלקו הגדול על מוסדות, וותיקים ברובם, של הכנסיות השונות אשר אינם עומדים בביקוש וסובלים, בין היתר, מהיעדר תשתיות מספיקות ומחוסר אפשרות להתרחבות. החינוך הממלכתי בחיפה סובל גם הוא מחולשה כרונית ומהעדר השקעה מספקת.

תכנית המתאר של העיר חייבת לשנות את המגמה של תת-השקעה בתחום החינוך הערבי ולהניח את היסוד למתן חינוך על הרמה הגבוהה ביותר עם הבטחת כל אמצעים והתשתיות המודרניים. פתרון לעתיד החינוך הערבי יכול להינתן על ידי הקצאת שטח להקמת "קריית חינוך" (או מספר מרכזים) שבה יהיו כל התשתיות כולל שטחים פתוחים ומתקני ספורט ויוקמו מספר מוסדות חינוך שיבטיחו את עתיד החינוך הערבי בחיפה.

גולת הכותרת של קריית החינוך צריכה להיות הקמת אוניברסיטה ערבית בחיפה שתהווה המשך ישיר למוסדות החינוך התיכוני, תחזק את מעמדה של חיפה כמוקד משיכה לאליטות התרבותיות ותקרין ותעצים את האוכלוסייה כולה.

4.      התפתחות המסחר, התיירות והכלכלה

התוכנית מדברת על פיתוח מע"ר בעיר התחתית ועל הדר כאזור התערבות מיוחד ומתעלמת מהצרכים ומהפוטנציאל לתרומה ייחודית של האוכלוסייה הערבית בפיתוח המסחר, התיירות והכלכלה.

בפועל אזור וואדי ניסנאס הינו מרכז מסחרי תיירותי ייחודי המאפיין את חיפה ותורם הרבה למרקם החיים העירוני וזאת בעודו סובל מהיעדר תכנון ופיתוח ומהתדרדרות באיכות החיים של התושבים. בהמשך לוואדי ניסנאס, לכיוון המושבה הגרמנית והעיר התחתית, יש אזור עירוני מיוחד נרחב שבו מתקיימות תשתיות חיי מסחר, תיירות וכלכלה.

אנו מציעים להגדיר את ואדי ניסנאס כאזור התערבות מיוחד עם קביעת תקנות שיבטיחו את התפתחותו המסחרית ביחד עם שיפור איכות החיים של התושבים.

במקביל אנו מציעים לשנות את התפיסה של העיר התחתית והדר כשני מרכזים עירוניים נפרדים ולהוסיף אזור עירוני מיוחד ברצועה שבין הדר לעיר התחתית – מוואדי סליב ועד המושבה הגרמנית. אזור זה יהווה מרכז עירוני מיוחד שיתבסס על חיזוק ושיתוף האוכלוסייה הערבית מבחינת מגורים, פיתוח חיי מסחר, תיירות, כלכלה ושירותים ציבוריים, עם תשתיות מתאימות ותוספת שטחים ירוקים מטופחים. בתכנון ופיתוח מרכז זה יינתן דגש גם לשמירת כל מה שנשאר מהבניה ומהאופי ההיסטורי הערבי.

שלושה אזורים עלו ביחד, הדר, המרכז העירוני הערבי והעיר התחתית יהוו את הלב העירוני של מטרופולין חיפה.

5.      הבטחת פיתוח משלב ולא ג'נטריפיקציה והדרה

בפיתוח השכונות הוותיקות יש לקבוע כחלק ממטרת התכנית, ולגבות זאת בתקנות מתאימות, הבטחה שהפיתוח ישלב ויחזק את האוכלוסייה המקומית המוחלשת המתגוררת בשכונות אלו ולא יגרום להדרה של אוכלוסייה זו כתוצאה מתהליך ג'נטריפיקציה. בעיה זו יכולה להיות מוחשית ביותר עם תתממש המגמה של פתיחת העיר אל הים ופיתוח מואץ של אזור חזית הים.

6.      שמירה  על מה שנותר מההיסטוריה של חיפה ומהמורשת התרבותית והארכיטקטונית

פיתוח העיר חיפה עד כה כלל הרס שיטתי של חלקים גדולים ממרכז העיר הישן והזנחה רבה. התכנית חייבת לקבוע כמטרה לשמור על כל מה שנשאר מהמורשת התרבותית והארכיטקטונית של העיר. מדובר הן במתחמים שלמים כמו וואדי סליב וקטעים מהעיר התחתית, רח' יפו וואדי ניסנאס והן במתחמים חלקיים של בניה באבן שנשארה בשכונות כמו חליסה, וואדי ניסנאס, וואדי ג'מאל (עין הים) ורחוב אלנבי.

מטרות התכנית המוצעת

נוסח טיוטת  המסמך "הוראות התכנית" כולל 10 מטרות שהציבו המתכננים לפניהם. להקלת הקריאה, מטרות אלו מצורפות כנספח למסמך זה.

בנוסף למטרות המוגדרות אנו מציעים להוסיף שתי מטרות נוספות:

  1. צמצום פערים באיכות החיים בעיר באמצעות שיפור התשתיות והשירותים בשכונות שסובלות ממחסור בשטחי שירות, שטחים פתוחים ומבני ציבור. פיתוח משלב ובר קיימא באמצעות עידוד שיפור תנאי המגורים במקומות בהן קיימת מצוקה ועידוד בניה איכותית של דיור בר השגה ויצירת היצע דיור שיאפשר לבני המקום לצמוח ולהצמיח את האזור.
  2. פיתוח העיר כמטרופולין רב תרבותי. שמירה על מה שנשאר מההיסטוריה הערבית של העיר וטיפוח העיר כמרכז לחינוך ותרבות ערבית. פיתוח והרחבת מרכזי המסחר הערבי בחיפה כחלק מהפיתוח הכלכלי והתיירותי של חיפה.

מובן שקביעת המטרות צריכה להתבטא בהמשך בהוראות התכנית, כמו קביעת אזורי התערבות מיוחדים ותקנות מתאימות לקידום מטרות אלו.

הגדרת מתחמי תכנון עיקריים

על פי המתודה של התכנית הגדרת מתחמי התכנון הינה כלי מרכזי לקביעת כיוון התפתחותה של העיר. בהתאם לכך אנו מציעים לשנות את הגדרת מתחמי התכנון בשני ממדים:

  1. הוספת אזורי התערבות בהם זוהה חוסר בתשתיות הולמות וקביעת הוראות תכנון שיתוו דרך להתגבר על מחסור זה. בין מתחמי התכנון שזקוקים להגדרה ולפעולה מיוחדת אנו מזהים, לדוגמה, את שכונת עבאס ואת אזור חליסה.
  2. בתכנית המוצעת מוגדרת העיר התחתית כמרכז עסקים ראשי וכמו כן מוגדרת שכונת הדר כמתחם תכנון עיקרי. המרכז הערבי של חיפה, מוואדי סליב דרך מורדות הדר ועד ואדי ניסנאס והמושבה הגרמנית אינו זוכה בתכנית זו לתשומת הלב הראויה. בהעדר תכנון מתאים תימשך המגמה של הרס אזורים אלו או ניצולם כתחומי חיץ תומכים לפיתוח המרכזים בעיר ובהדר. אנו מציעים לשנות את התפיסה של המרכז העירוני כך שהלב המסחרי תרבותי של חיפה יתוכנן כמכלול אחד החל מוואדי רושמייה במזרח ועד שכונת תחנת הכרמל. בתוך מרכז עירוני זה תהיינה שלוש רצועות משולבות: העיר התחתית, הדר ובינם המרכז העירוני הערבי. ברצועת האמצע מוואדי סליב ועד המושבה הגרמנית יינתן דגש לשמירת האופי הארכיטקטוני של העיר הערבית, ירוכזו השירותים לאוכלוסייה הערבית ותוכן תכנית מתאימה לפיתוח מסחרי ותיירותי.

זכויות בניה ושטחי שירות

במסגרת התכנית, הן במתחמי התכנון העיקריים והן בכלל שכונות העיר, יש מגמה לעידוד תוספת בנייה למגורים. התכנית מתייחסת לצורך להבטיח תשתיות מתאימות ושטחי שירות, כולל מבני ציבור ושטחים פתוחים, אולם עושה זאת כלאחר יד מבלי לקבוע קריטריונים ברורים. במצב בו גם היום שכונות רבות, ובמיוחד השכונות הוותיקות, סובלות מחוסר בתשתיות תחבורה, מחסור בשטחים ירוקים פתוחים ומחסור במבני ציבור, עלולה התוכנית להביא למצב של ציפוף השכונות הקיימות תוך החרפת המחסור בתשתיות ולגרום לפגיעה נוספת באיכות החיים של התושבים.

במסגרת תכנון הולם שיבטיח שיפור איכות החיים של התושבים אנו מציעים:

  1. קביעת קריטריונים ברורים שיבטיחו שיפור ברמת התשתיות ושטחי השרות. קריטריונים אלו צריכים לכלול שטחים ירוקים מטופחים ונגישים לשירות האוכלוסייה. קיומן של תשתיות מתאימות צריך להיות תנאי לכל תוספת בנייה.
  2. הקצאת אחוז מסויים מזכויות הבנייה החדשות הנוצרות על ידי התכנית כתחליף לזכויות בנייה קיימות בשכונות הישנות עבור פינוי שטחים נחוצים להקלת מצוקת התשתיות ושטחי השירות.
  3. מתן העדפה בזכויות בנייה ליזמות של התושבים הקיימים לשיפור תנאי הדיור תוך שיקום ושיפוץ של בתים קיימים.

שטחים פתוחים – תוספת פארק וואדי רושמייה

וואדי רושמייה הינו וואדי גדול הנמצא בלב העיר חיפה ומחבר בין שכונות העיר השונות מאחוזה, רוממה ונווה שאנן ועד ויזניץ, הדר, העיר התחתית וחליסה. הוואדי ניזוק קשות בעת עבודות תשתית להקמת צירי תחבורה. התכנית המוצעת מתעלמת מהפוטנציאל המיוחד של וואדי זה, שבעבר הבטיחו מתכנני העיר להפוך אותו ל"סנטראל פארק של חיפה".

בעבר נקבעו שולי הוואדי באזור העיר התחתית, הדר וחליסה כאזורי בנייה, וזאת בניגוד למדיניות הנקבעת בתכנית המוצעת לפיה ככלל שולי הוואדיות בחיפה יטופחו כשטחים ירוקים. מצד שני אזורי המגורים הצפופים שסביב לוואדי סובלים ממחסור משווע בשטחים ירוקים מטופחים.

על התכנית לעצור את הבנייה במדרונות וואדי רושמייה במקום אליו היגיע בפועל ולקבוע את הוואדי כפארק מרכזי המקשר בין שכונות העיר השונות. הטופוגרפיה המיוחדת של הוואדי והעובדה כי הוא זקוק לשיקום יסודי מאפשרות לקבוע אותו כאתר לטיפוח פעילות נופש ותיירות אתגרית.

חזון לעתיד

מעבר לכל הפרטים התכנוניים והצרכים הדחופים של האוכלוסייה הערבית בעיר, תכנית שתתווה דרך לעתידה של חיפה צריכה להיות מבוססת על חזון לעתיד טוב יותר שיכלול:

  1. צדק חברתי – פיתוח לטובת כלל האוכלוסייה, סגירת פערים ומתן מיטב השירותים לכל השכבות החברתיות.
  2. שוויון לאומי – לשים קץ למצב בו האוכלוסייה הערבית מופלית לרעה.
  3. פתרון הסכסוך – חידוש הקשר עם הקהילה הערבית הגדולה שגלתה מחיפה.
  4. השתלבות במרחב האזורי – חיפה כעיר מרכזית במזרח התיכון במעבר על הציר קהיר – ביירות ועיר נמל המקושרת למרחב היבשתי של פלסטין, ירדן וסוריה.

 

 

נספח

מטרותהתוכנית (מתוך טיוטת התכנית)

"תוכנית זו" כוללת את מטרות תוכנית מתאר מקומית כפי שנקבעו בחוק התכנון והבניה 1965

וכן המטרות הבאות:

  1. העלאת רמת הרווחה ואיכות החיים והמגורים בכל חלקי העיר. הגברת יעילות ניצול הקרקע ויצירת עתודות קרקע זמינות לבנייה למגורים.
  2. התאמת מערך התשתיות לצרכים העתידיים של העיר, תוך מיצוי מרבי של משאב הקרקע ופיתוח מושכל בר-קיימא.
  3. קביעת מדיניות פיתוח מאוזנת באמצעות עמידה בקריטריונים סביבתיים גבוהים ושיפור איכות הסביבה בעיר.
  4. פיתוחה של חיפה כמטרופולין הצפוני של מדינת ישראל. העצמה וביסוס מעמדה הכלכלי-חברתי של העיר באמצעות הקמתם וחידושם של מבני ציבור, מוסדות, מוקדי השכלה גבוהה ורפואה וכן באמצעות התייחסות למפרץ חיפה כמתחם מרכזי המקשר בין חלקי המטרופולין.
  5. פיתוח מרכז עסקים ראשי (מע"ר) עירוני ומטרופוליני דומיננטי בעיר התחתית. חיזוקו כמרכז תעסוקה, תיירות, תרבות, מסחר, פנאי ומגורים, הכולל חזית ים עירונית.
  6. שימור התבנית הייחודית והערכים העירוניים הייחודיים של חיפה ושילובם בפיתוח העיר. שימור ומתן ביטוי לאופי המקום על מגוון המבנים והמתחמים לשימור הקיימים,חטיבות הנוף, לרבות חוף הים, נחל הקישון וגדותיו, ואדיות טבעיים, תצפיות נוף, חורשות וכד' וחשיפתם לכלל תושבי העיר ומבקריה.
  7. פיתוח הנמל ועורף הנמל כמוקד פעילות כלכלית ומתן בסיס להרחבת פעילותו.
  8. הבטחת חיוניות שכונות מגורים לאורך זמן באמצעות מתן מענה לפיתוח, התחדשות ושדרוג המרחב הציבורי, תוך שימור האתרים, הצירים והאלמנטים היסטוריים המחזקים את אופיין הייחודי של השכונות.
  9. פיתוח מושכל של מערך התחבורה, באופן התומך בפיתוח העירוני. מתן העדפה לתחבורה הציבורית ופיתוח מערך תנועת הולכי רגל.
  10. שמירה על מירב האפשרויות והגמישות לפיתוח דינמי, בסביבת מציאות משתנה וקביעת בסיס לתכנון עתידי.
תמונה

פניית תושבי ראמיה לחברי מועצת עיריית כרמיאל

פניית תושבי ראמיה לחברי מועצת עיריית כרמיאל

(המכתב שלהלן חולק לחברי מועצת העיר כרמיאל בישיבת המועצה שהתקיימה ביום רביעי ה-2 באפריל 2014. נושא ראמיה לא עלה עדיין על סדר היום של מועצת העיר…)

לכבוד

חברי מועצת עיריית כרמיאל

הנידון: דרוש פיתרון אנושי

שיאפשר לנו, תושבי ראמיה, לחיות כתושבים שווי זכויות בכרמיאל

 

לרגל ישיבת מועצת העיר היום, החלטנו לפנות אליכם ישירות ובאופן אישי, כדי לעודד אתכם כנציגי ציבור לקחת אחריות, להכיר בזכויותינו הבסיסיות ולפעול למען פיתרון אנושי לבעייתנו.

אנו, כ-170 תושבי ראמיה, חיים היום באדמת אבותינו שעל הבעלות עליה אין חולקים.

ב-1976 הוצא צו להפקעת אדמותינו בטענה של "צרכי ציבור" – אולם אם הצורך הציבורי הינו בנייה למגורים באדמות אלו – הרי שאנו בעלי הזכות הראשונית והטבעית לבנות באדמות אלו.

אנו לא באנו לגור בכרמיאל, אלא העיר כרמיאל היא שבאה אלינו.

אלפים מבני משפחתנו שהתגוררו ב"כפרים לא מוכרים" באזור זכו להכרה בכפריהם, בעוד שתושבי ראמיה מוכרים היום כתושבי כרמיאל. אלא שהכרה זו בנו כתושבי כרמיאל, במקום שתאפשר לנו לבנות את בתינו ותביא לשילובנו כתושבים שווי זכויות בעיר, מלווה בהמשך המצוקה הקשה והמכוונת שממנה אנו סובלים במטרה להביאנו לוויתור על אדמתנו.

אנו מתגוררים בפחונים, צריפים, ובתי אבן – חשופים לחום, לקור ולגשם. כל ניסיון לשפר את מצב הדיור גורר קנסות כבדים והריסות. נמנע מאיתנו להתחבר לרשת החשמל ובשכונה שלנו אין ביוב או דרכים סלולות.

כל מי שרואה בעיניים אנושיות את התנאים הקשים בהם אנו חיים כתוצאה ממדיניות מכוונת זו, יודע כי זו היא חרפה לעיר כרמיאל. הרשו לנו להאמין כי מצב דברים זה אינו מקובל על הרוב המכריע של תושבי העיר, יהודים כערבים.

עבורנו, פיתרון שיאפשר לנו להתחבר לחשמל, לבנות בתים, ולהנות משרותים ותשתיות ברמה המקובלת בעיר – יהווה הקלה ומעט צדק לאחר שנים רבות של סבל. משום תושב בעיר כרמיאל לא ייגרע דבר עם ל-170 תושבי ראמיה יינתן לחיות בכבוד. עבורנו ועבור העיר כרמיאל על כל תושביה, שינוי המגמה מרדיפות ועימות, לכיוון של הכרה ושיווין זכויות, יהווה שינוי גדול ומהותי – שינוי שכולנו מייחלים לו.

ועדת הפנים של הכנסת שדנה לפני מספר חדשים בעניין תושבי ראמיה המליצה לרשות מקרקעי ישראל ולעירייה, לפתוח מיד במשא ומתן עם תושבי ראמיה, כדי למצוא פתרון תכנוני הולם. פסק דין של השופט רניאל בבית המשפט המחוזי בחיפה ב-2009 קבע כי מנהל מקרקעי ישראל הפר את הסכם הפשרה מ-1995 והמליץ למנהל ללכת לקראת תושבי ראמיה. נציגת עיריית כרמיאל הודיעה בדיון בכנסת, כי העירייה פנתה למנהל באותה הרוח אך לא נענתה.

האחריות הראשית לאפשר לתושבי ראמיה לחיות בכבוד, לבנות ולהשתלב בכרמיאל כתושבים שווי זכויות – הינה על ההנהגה הנבחרת של הציבור בכרמיאל.

אל תגידו שלא ידעתם. הפיתרון בידכם, ואינו דורש אלא אנושיות, אחריות ורצון טוב.

בכבוד רב

בשם ועד הפעולה של תושבי ראמיה

סלאח סוואעד   054-5975958

swaid932@gmail.com

2.4.2014

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.