Skip to content

אילן פפה: מדינה דמוקרטית בכל פלסטין אפשרית – דרוש שינוי כיוון בתנועה הפלסטינית

Ilan_Pappe_in_Arara_and_Flag

על ההזמנה להרצאת ההסטוריון אילן פפה בערערה שבמשולש, שהתקיימה ביום שישי ה-12.9, חתומות שלוש תנועות מקומיות של צעירים פלסטינים. ההזמנה להרצאה שהתפרסמה בפייסבוק העידה כי הצעירים רוצים לדון בלב "הבעיה" – ההרצאה תעסוק בפתרון "המדינה הדמוקרטית האחת" וייתקיים דיון פתוח בנושא.

בינואר 2013, כשעוד נראה היה כי האביב הערבי מביא גל דמוקרטי שאין לעוצרו לאזורנו ומפיל בזה אחר זה את משטרי הסדר הישן, אירחנו את אילן פפה ב"חראק חיפה" ושמחנו לשמוע ממנו כי ישראל נמצאת בניגוד לכיוון ההסטוריה. מאז נתקעו גלגלי ההסטוריה במאבקים עקובים מדם ברבות מארצות האזור ורבים מהפעילים איבדו תקווה לשינוי דמוקרטי בעתיד הקרוב.

המתקפה הישראלית העקובה מדם בקיץ האחרון, תחילה בגדה המערבית ובעקבותיה בעזה, והצלחת ההתנגדות הפלסטינית לעמוד מול התקפה זו, ריכזו שוב לרגע את תשומת הלב הבינלאומית בעניין הפלסטיני ואיפשרו לבחון את מערך הכוחות האזורי במבחן התנאים החדשים.

אם משום המצב והאנרגיות החדשות שהופיעו בהקשר של ההתנגדות לטבח בעזה, ואם משום הקהל הצעיר והדיון הנוקב, מצאתי כי הרצאתו של פפה בערערה התעלתה מעל מספר הרצאות שלו ששמעתי בשנה האחרונה. בנוסף לפרטים ההיסטוריים החדשים שלמדתי ולהסבר ההסטורי והאקטואלי בדבר הכרחיות פתרון המדינה האחת, ניסה הפעם אילן גם להתוות צעדים מעשיים לפעולה.

ברוח הטכנולוגיה החדשה, ב-14.9 כבר הועלתה ההרצאה במלואה (בעברית) לאתר youtube לשירות הציבור. כך יכול אני לפטור עצמי מהניסיון לסכם במפורט את ההרצאה ולהתמקד בעיקר, כולל דיון ביקורתי בחלק מהתכנים.

טיהור אתני בתשלומים

ערערה הינה מקום טוב להסביר את שרירותיות "החלוקה הקונספטואלית" של פלסטין בין האיזורים שנתפסו על ידי הציונות בטיהור האתני הגדול של 1948 ובין כיבושי 1967. ערערה, כחלק מואדי ערה, היתה ב-1948 חלק מ"הגדה המערבית", אותו חלק של פלסטין שישראל הסכימה להשאיר בידי הממלכה ההאשמית במסגרת היחסים הטובים בין שתי המדינות. שנה מאוחר יותר נזכרה ישראל כי היא זקוקה לכביש המחבר בין חדרה ועפולה ודרשה מירדן למסור לה את אזור הואדי. רק לאחר איום בפעולה צבאית מצד ישרל "הסכימה" ירדן למסור את השטח והוא הועבר לשליטה ישראלית בקיץ 1949…

הערה הסטורית אחרת המעידה על מלאכותיות החלוקה ועל העדר כל התחשבות בזכויות האדם של התושבים הפלסטינים – בני הארץ המקוריים – מתייחסת להיווצרות רצועת עזה. זהו מתחם מלאכותי שלתוכו נדחסו פליטים מכל אזור הנגב ומישור החוף הדרומי ועד ליפו. מאז נשאר מקומה המיוחד של רצועת עזה כאותו חלק של פלסטין שהציונות אינה רוצה בו, בשל ריבוי תושביו, ואינה יודעת כיצד להיפטר ממנו.

החלק ההסטורי המרכזי בהרצאה התייחס לגדה המערבית והתרכז בחשיבות שמייחסת הציונות לשליטה בה, הן מתוך ראיה הסטורית-דתית והן מתוך תפיסה ביטחונית-גאופוליטית. בהסתמך על הידע ההסטורי שנחשף עם פתיחת הארכיונים על ידי ממשלת ישראל (רוב הארכיונים, כמו דיוני ממשלה, נפתחים אחרי 30 שנה, וארכיונים בטחוניים נפתחים בדרך כלל אחרי 50 שנה) שלל אילן את הנרטיב הציוני המקובל כאילו כיבוש הגדה המערבית היה תוצאת לוואי בלתי צפויה של "תוקפנות ערבית" או "איום בטחוני" ב-1967 והצורך של ישראל להגן על עצמה.

הוא הסתמך על ארבעה נתונים עיקריים:

  1. פעילותו של לובי רחב בתוך הממסד הישראלי למען כיבוש הגדה המערבית, כבר מ-1949. לובי זה כלל מנהיגים בכירים מכל המפלגות הציוניות, קציני צבא ורבים מאנשי הרוח הציוניים. רק עמדתו התקיפה של בן גוריון (למרות היותו הפושע הגדול ביותר האחראי לטיהור האתני ב-48) נגד כיבוש הגדה המערבית מנעה מלובי זה להשיג את מבוקשו כבר קודם. עם הסתלקות בן גוריון מהזירה ב-1963 נפתחה הדרך למימוש המזימה.
  2. ב-1964 מינה הצבא קצין בשם מיכאל שחם, שהיה אחראי קודם לכן על המימשל הצבאי כלפי הערבים בגבולות 1948, על הכנת מנגנון ומדיניות להשלטת משטר צבאי על תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה.
  3. דיוני ממשלת ישראל בעקבות כיבוש הגדה המערבית, רצועת עזה, חצי האי סיני והגולן הסורי ב-1967 מעידים על החלטה נחושה שלא לחזור לגבולות ראשית יוני 67' ולהמשיך את השליטה בגדה המערבית בדרך קבע.
  4. ההתנחלות בכל שטח "פנוי" בגדה המערבית שהחלה תחת ממשלות בראשות מפלגת העבודה בסמוך לאחר כיבוש השטח.

ב-1967 השיגה הציונות את מטרתה ההסטורית בהקמת מדינה אחת בין הים והירדן – מדינה יהודית גזענית ואנטי דמוקרטית. זו המציאות בה אנו חיים ואיתה צריך להתמודד. מה שמקשה על ההתמודדות ועל שינוי המצב הוא מערכת שלמה של שקרים ואשליות המעבירה את התודעה והמאבק הפוליטי למישור אחר – מאבק מדומה בין "תומכי הכיבוש" ו"תומכי השלום" – אותו הגדיר אילן פפה "חיפוש המפתח מתחת לפנס".

שקר הזמניות וזיוף תהליך השלום

חלק ניכר מההרצאה הוקדש להסברים והוכחות כי "הפנס" לא נמצא במקרה במקומו, אלא הוא פרי מדיניות מחושבת היטב שמטרתה להנציח את השליטה הישראלית בכל חלקי פלסטין.

מבחינת הציונות הפיתרון האידיאלי היה להשלים את הטיהור האתני ולשלוט בכל פלסטין. הציונות ממשיכה לפעול למען מטרה זו, אך ישנן מגבלות ממשיות על חופש הפעולה שלה. גם את העובדה שהטיהור האתני ב-1948 לא הושלם במלואו יש לייחס לכוח העמידה, הסומוד, של האוכלוסייה הערבית ולא לשום רצון טוב מצד הציונות. מאז 1967 גורשו מהגדה המערבית ורצועת עזה כ-450,000 תושבים פלסטינים. אבל גם מי שלא גורש בפועל עובר טיהור אתני מסוג אחר: שלילת זכויותיו, הגבלת חופש התנועה שלו, חוסר אפשרות להתפתחות אישית או חברתית, מניעת כל השפעה ממשית בקביעת החוקים והמשטר.

בהתייחסו לדיונים פנימיים שהתקיימו בממשלת ישראל ב-1967 בסמוך לכיבוש, דיונים שהפרוטוכלים שלהם נגישים היום, מספר אילן כי עלו לדיון הצעות לגירוש מיידי של מרבית האוכלוסייה והיו להן תומכים רבים, בעיקר מצד וותיקי הטיהור האתני של 48'. עם זאת היה להנהגה הציונית חשש מפני התנגדות פעילה מצד האוכלוסייה, שחלק גדול ממנה כבר היו פליטים מ-48'. גם נוכחות התקשורת הבינ"ל, שלא הורגשה כמעט ב-48', היוותה גורם מרתיע. בעיקרו של דבר המלחמה ב-67' הסתיימה במהירות רבה מהמתוכנן ולאחר ששכחו הקרבות היה קשה יותר להצדיק פעולה יזומה של טיהור אתני.

במצב זה, ומתוך כוונה מודעת להמשיך לזמן בלתי מוגבל את השליטה בשטח תוך שלילה מוחלטת של זכויות האדם של התושבים, הומצאה נוסחת הקסם של הצגת הכיבוש כזמני, ומכאן שמעמד התושבים יוסדר "עם בוא השלום". מצב זה מאפשר לישראל להמשיך להציג עצמה בעולם כ"מדינה דמוקרטית" ולזכות ליתרונות רבים הכרוכים בכך בזירה הבינלאומית.

מכאן ש"תהליך השלום" והדיבור על "שתי מדינות לשני עמים" אינו מהווה ניגוד לכיבוש, גם לא לכיבוש "הזמני" של 1967, אלא הוא המסגרת הפוליטית והקונצפטואלית שנועדה לאפשר ולהנציח את הכיבוש.

ישראל הייתה מתקשה לשווק שקר זה בעולם אם לא היתה מקבלת עזרה מרבים, חלקם מתוך אינטרסים ואחרים מתוך כוונות טובות. הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית ממלאת תפקיד מרכזי במתן אמינות למיצג השווא של תהליך השלום ובעקבותיה גם חלק גדול מההנהגה של האוכלוסיה הערבית הפלסטינית בתוך הקו הירוק. פעילי שלום רבים ברחבי העולם נפלו במלכודת זו.

בינתיים פועלת ישראל בשטח כדי להנציח את שליטתה מכל הבחינות. מתוך כך היא יוצרת מצב שבו גם אם יוכרז קיום מדינה פלסטינית ובראשה אבו מאזן כנשיא לא תהיה לכך כל משמעות מעשית.

מדינה אחת דמוקרטית ושיוויונית לכל תושבי הארץ ופליטיה החוזרים

מול המציאות של מדינה אחת גזענית ומול אחיזת העיניים של תהליך השלום ו"פתרון שתי המדינות" מציע אילן פפה "להתחיל לחפש את המפתח במקום שבו איבדנו אותו".

ראשית עלינו לזהות נכון את הבעיה: לחשוף את הציונות כתנועה קולוניאליסטית, לאפיין את ישראל כמדינת אפרטהייד גזענית. אין ציונות אחרת ואין ישראל אחרת. לעצם החשיפה יכול להיות אפקט עצום, קודם כל בשל חשיבות התמיכה הבינלאומית בישראל כגורם מרכזי בשימור עליונותה במערך הכוחות המקומי, אך גם בשל הקונפליקטים הפנימיים בחברה הישראלית.

מתוך הבנת הבעיה נגזר הפיתרון, והוא מתחיל בדיון בין כל תושבי הארץ בשאלה כיצד לחיות ביחד במסגרת שבה לכולם יש זכויות מלאות ושותפות מתוך שיוויון. במסגרת דיון זה צריכים להשתתף גם הפליטים הפלסטינים, שלהם זכות מלאה לחזור לפלסטין ולקחת חלק בעיצוב עתידה-עתידם. הגדרת המטרה של מדינה אחת לכל תושבי הארץ ופליטיה חשובה כבר היום, כיוון שהיא מגדירה מי שותף בדיון על עתיד זה.

הציונות עשתה הכל, וממשיכה לפעול, כדי לפצל בין חלקי העם הפלסטיני ו"לתקוע" כל אחד בדרך אחרת ללא מוצא. קודם כל באו הרחקת הפליטים ובידוד האוכלוסיה הפלסטינית בגבולות 48'. היום גם מפרידים פוליטית בין הגדה המערבית ורצועת עזה. קביעת סדר יום חדש משותף לכל חלקי העם הפלסטיני מהווה התחלת הדרך אל הפיתרון. הטכנולוגיה יכולה לספק היום בסיס לדיון פתוח מעבר לגבולות ולמחסומים, כפלטפורמה לקשר אינטנסיבי הרבה יותר למציאת הדרך המשותפת.

כל זה לא פשוט – ישנן בעיות של יחסים בין חילוניים ודתיים, בין תושבים ילידים ובין בני הדור השלישי של המתנחלים. צריך חלוקה חדשה של המשאבים לאחר דורות של נישול ואפליה. לא ברור מה אופי החברה ומה המסגרת הפוליטית שנקים ביחד, אבל חשוב ביותר שנתחיל דיון רציני בכך. מעבר לכך יש בפנינו מאבק קשה נגד משטר דיכוי שמציג כל פרספקטיבה שאינה מדינה יהודית גזענית כ"התאבדות" ו"סכנת קיומית".

זאת המשימה ואלו הן הבעיות שעלינו לפתור. עד שלא נראה את הדברים נוכחה אנו מבזבזים זמן יקר. הבנת הבעיה והצגת פיתרון אמיתי יכולים ליצור דינמיקה חזקה שתפעל לשינוי יחסי הכוחות.

תוכנית פעולה

בדיון עם הקהל מנסה פפה לתת כמה מראשי הפרקים לתכנית מעשית שאפשר להתחיל בביצועה כבר עכשיו לפעילות למען מדינה דמוקרטית אחת:

  1. הייצוג הערבי בכנסת הישראלית מהווה יתרון תעמולתי גדול לישראל בהצגת עצמה כדמוקרטיה בפני דעת הקהל העולמית. בפועל אין לחברי הכנסת הערבים שום השפעה ממשית על החקיקה והם מחוץ לתחום בפוליטיקה הקואליציונית. ויתור על הייצוג הערבי בכנסת יהווה מסר חשוב ואפקטיבי לעולם שמחירו המעשי מינימאלי.
  2. אפשר לחפש תחליף לרשות הפלסטינית שלא ישרת את ישראל.
  3. אפשר להקים מסגרות לשיתוף פעולה ובניית תנועה שתאחד את החלקים השונים של העם הפלסטיני.
  4. צריך לפתוח את הדרך ולקרוא ליהודים אנטי ציונים בישראל להיות שותפים מלאים בתנועה פוליטית אחת.

אסור לצאת מהנחה שאנו חסרי אונים ושיש דטרמיניזם הקובע את עליונות ישראל. הפעיל הפוליטי אינו שואל את עצמו "כמה זמן יקח עד שננצח במאבק?" אלא "מה עשיתי היום כדי לקרב את הניצחון?"

בהקשר זה הזכיר פפה את השתתפותו ב-1992 במשלחת שיצאה לתוניס לבקש מערפאת להעלות את זכויות הערבים הפלסטינים בתוך הקו הירוק במסגרת המשא ומתן עם ישראל שהתנהל באוסלו. לדבריו ערפאת ענה שזהו עניין ישראלי פנימי.

הפילוג בהנהגת המאבק הפלסטיני והעדר פרספקטיבה פוליטית ברורה מונעים ניצול נכון של פוטנציאל התמיכה בדעת הקהל העולמית. נכון שישראל ובני בריתה פועלים לחזק פיצול זה, אך בסופו של דבר האחריות לבניית הנהגת המאבק נופלת על הפלסטינים עצמם.

לבסוף קובע פפה כי כאשר העם הפלסטיני יתאחד מאחורי תוכנית פוליטית דמוקרטית ברורה ויבהיר לעולם כי מה שישראל נלחמת למענו הוא הנצחת גזענותה, הציונות תיפול. הוא מבהיר כי קביעה כזאת לא היתה אפשרית בעבר, אך היא מבוססת על קריאת הדינמיקה של יחסי הכוחות והפוליטיקה העולמית היום.

שינוי לטובה ביחסי הכוחות

כמי שחי באנגליה ומעורה בתנועת הסולידאריות הבינלאומית עם העם הפלסטיני, עמד פפה על כך שלמרות חולשת העמדה הפלסטינית המצב הבינלאומי משתנה לטובת העניין. הבעיה הפלסטינית זוכה למודעות ותמיכה בינלאומית יותר מכל מאבק אחר לשחרור לאומי או לדמוקרטיה. בדרך הטבע תנועת הסולידאריות מתחילה כתנועת מחאה עממית אך היא מתחילה להשפיע גם על האליטות ועל החלטות של מדינות ושל חברות כלכליות.

אחד הגורמים המחזקים את הסולידאריות עם המאבק הפלסטיני הוא המשבר המתמשך של המשטר הקפיטאליסטי הבינלאומי בעקבות המשבר הפיננסי שהחל ב-2008. משבר זה הוביל לחוסר אמון גובר בהנהגות הפוליטיות ובאליטות השולטות בכלכלה הבינלאומית. התנועות החברתיות החדשות רואות קשר ישר בין חוסר הצדק הכלכלי "הפנימי" ובין הדיכוי והניצול כלפי עמי העולם השלישי, קשר ישיר בין גורל השחורים בארצות הברית ובין שלילת זכויות העם הפלסטיני. תובנות שהיו בעבר נחלת מיעוט מרכסיסטי "נוקשה" הן היום נחלת ציבור רחב.

הגלובליזציה של הכלכלה הבינלאומית הובילה לגלובליזציה של תנועת המחאה. קיימת היום תחושת סולידריות רחבה ומחויבות לשמירת זכויות האדם.

הוא מספר בפרטים על השגי תנועת החרם (BDS) ועל קשיי ההסברה הישראלית. ישראל משקיעה תקציבי עתק בשיפור תדמיתה – במיוחד בארצות הברית שלכאורה מהווה "משחק מכור". למרות כל זאת המסבירים הישראלים עצמם מודים בכישלון וכי מבחינתם הקמפוסים בארה"ב אבודים.

ההתקפה האחרונה על עזה, שכבר לא הסתפקה בטיהור אתני אלא פנתה לג'נוסייד, הביאה לשיאים חדשים את תנועת הסולדאריות. סטודנטים למשפטים בפקולטות רבות באנגליה השתלטו על משרדי ההנהלה כתמיכה בפלסטינים. על בנייני עירייה רבים ברחבי אנגליה הונפו דגלי פלסטין.

אילן מדגים את הפוטנציאל של תנועת הסולידאריות מנסיונו האישי. שידורי ה-BBC במהלך המתקפה על עזה הצטיינו בחוסר אובייקטיביות משווע ובתמיכה בוטה בעמדת ישראל. כאשר שמע על הפגנת מאות האלפים שהתארגנה בלונדון כנגד המלחמה, הציע למארגנים להעביר את ההפגנה מול משרדי ה-BBC ולעצור שם להביע את מחאתם. ואכן במהלך ההפגנה התיצבו מאות האלפים למחות מול משרדי ה-BBC.

על החברה הישראלית

לשאלה מהקהל בדבר ההקצנה והסחף ימינה בחברה הישראלית ענה אילן כי ככל שהדבר קשה יש בכך גם יתרון. קודם היתה החברה בישראל יכולה להשלות את עצמה שיש דרך שלישית, "יהודית ודמוקרטית". כיום כבר אי אפשר להסתיר את הסתירה והרוב המכריע בחברה הישראלית בחר בגזענות. בחירה זו מקשה על ההסברה הישראלית ותעזור לנו לחשוף בעולם את אופיה האמיתי של ישראל.

מעבר לכך ההכרעה הברורה של הרוב בחברה בכיוון של הקצנה וגזענות יחייב יותר ישראלים לחפש אלטרנטיבה. מה שנעלם ולא יחזור הוא "השמאל הישראלי" שבלאו הכי היה שותף בכל פשעי הציונות. צריך, וזה נהיה יותר אפשרי עכשיו, להסביר לאותם ישראלים שמצפונם מייסר אותם או שרואים את חוסר התוחלת שבדרך הכיבוש והגזענות שאלו נובעים ישירות מאותה אידיאולוגיה ציונית שבה הם מאמינים ושעל ברכיה חונכו.

כבר היום אנו רואים סימנים ממשיים לכך שחלק מהישראלים מסיקים מסקנות מהמצב. למשל, בעוד שבעבר היתה תנועת הסרבנים בעיקרה נגד השירות בשטחים שנכבשו ב-67', היום הזרם העיקרי הוא סרוב כולל לשרת בצבא הישראלי.

ניצחון ציוני פרושו הנצחת אופיה של ישראל כמדינה גזענית. גם אם תצליח ישראל בדיכוי העם הפלסטיני הדבר רק יוביל לעוד מלחמות כנגד העולם הערבי הסובב אותה. בסופו של דבר לישראל כמדינה צלבנית אין עתיד והיא תובס במלחמות אלו, לאחר שבצורה זו אחרת יוסדרו הבעיות הפנימיות בעולם הערבי. מבחינה זו התכנית שלנו היא הפרספקטיבה החיובית היחידה המוצעת גם עבור הישראלים.

בפניה לציבור הישראלי ישנה חלוקת תפקידים ומשימות בין המרכיב הערבי הפלסטיני ובין היהודים האנטי ציונים. חשוב שהתנועה הפלסטינית תסביר לישראלים כי פחות מדמוקרטיה מלאה לכולם ובכל מקום לא תתקבל, ומי שמסרב לכך יוקע כגזען. ליהודים האנטי ציונים יש תפקיד חשוב בהסברה לציבור היהודי. אולם המנוף העיקרי לשינוי רחב יותר בחברה הישראלית יבוא מהשילוב של הוקעת ישראל בעולם והתרחבות תנועת החרם כנגדה, וקריאה ברורה  מצד תנועה משותפת למען מדינה דמוקרטית אחת ליהודים אנטי ציונים להצטרף למאבק למען עתיד משותף.

לקחים מדרום אפריקה

ההשוואה עם דרום אפריקה חזרה פעמים רבות במהלך ההרצאה, ולאו דווקא בקונטקסט הרגיל של איפיון ישראל כמדינת אפרטהייד גזענית או בדבר האפשרות של פיתרון המבוסס על העיקרון הדמוקרטי של "אדם אחד, קול אחד".

האוייב העיקרי שכנגדו דיבר פפה היה הייאוש והתחושה שאי אפשר לשנות. לצורך זה הוא גייס את נסיונו האישי כאשר יצא לאירופה ב-1980 והצטרף לפעילות בתנועה כנגד האפרטהייד. באותה תקופה שררה אווירת נכאים בתנועה, ורבים חשבו כי המאבק העממי לעולם לא יוכל לשנות את עמדתם של מדינות וחברות כלכליות הפועלים לפי אינטרסים ושתמיכתם היא המאפשרת את התמשכות האפרטהייד.  באותה תקופה שלטה באנגליה מרגרט תאצ'ר שהגדירה את נלסון מנדלה כ"ארכי טרוריסט".

עשר שנים מאוחר יותר, תחת לחץ בינלאומי כבד, הכריז דה קלרק על כישלון משטר האפרטהייד וב-1994 עלתה תנועת השחרור לשלטון בבחירות דמוקרטיות.

סיבה אחרת להזדקק לניסיון המאבק בדרום אפריקה היא עמדתה העקרונית של תנועת השחרור שם, בהנהגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ה-ANC), שסירבה לכל פיתרון שלא יתבסס על דמוקרטיה מלאה לכל התושבים. עמדה זו חיזקה את תנועת החרם שמצאה כתובת ברורה לתמיכה ולהכוונה. קשה לראות היום כתובת ברורה של תנועת השחרור הפלסטיני, הן מבחינת הצגת הפיתרון והן מבחינת הכוונת המאבק. הופעה של תנועת מאבק של תושבי פלסטין שתחתור לפרספקטיבה של מדינה דמוקרטית אחת יכולה למלא חלל ריק זה.

עוד לקח חשוב מדרום אפריקה נוגע להשתנות התנאים הבינלאומיים. ארה"ב היתה זקוקה לדרום אפריקה במסגרת המלחמה הקרה הן ככוח מקומי נגד תנועות השחרור השמאליות והן כמקור מרכזי לאספקת אורניום. כל עוד צורך זה התקיים היתה מוכנה ממשלת ארה"ב לעבור לסדר היום על כל הפשעים שביצע משטר האפרטהייד כנגד האוכלוסייה השחורה. התמוטטות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה (גורמים שלתנועת השחרור לא היה כמובן כל חלק בהם) ייתרו את הצורך במשטר האפרטהייד והפכו אותה מנכס לנטל.

באופן דומה תומכות היום מעצמות המערב בישראל כיוון שהיא משרתת את האינטרסים שלהן. אינטרסים אלו משתנים ויבוא היום בו יאבדו המעצמות עניין בתמיכה בישראל. השאלה החשובה היא מי יאבק עד לאותו רגע כך שזכויות העם הפלסטיני לא יישכחו בינתיים ומי יהיה מוכן בשעת מבחן להביא לפרוק משטר האפרטהייד הישראלי?

על ההתנגדות

בדברו על משבר ההנהגה הפלסטינית אומר אילן פפה לצעירים: יש כמה נושאים שאתם צריכים לברר עם עצמכם. אתם יכולים לעשות זאת בלעדי.

למרות זאת נשארו כעשרים צעירים עוד כחצי שעה אחרי ההרצאה לשאול שאלות ולדון בנושאים שונים.

אחד הנושאים שבו רבים מהם אינם רואים עין בעין עם אילן היה נושא ההתנגדות המזויינת. בתשובה לשאלה הדגיש אילן, מצד אחד, כי לעם מדוכא הזכות להאבק לחרותו בכל האמצעים העומדים לרשותו, כולל מאבק מזויין. מצד שני אמר כי אם היה צעיר פלסטיני והיה עליו לבחור בין הקלצ'ניקוב ללפטופ היה בוחר בלפטופ, מתוך שיקול שהוא כלי יעיל יותר במאבק. הוא אף הזכיר כי למאבק המזויין בימינו אין אותו פוטנציאל שהיה לו בשנות ה-60, ימי צ'ה ג'ווארה ועליית המהפכה הפלסטינית.

כפעיל פוליטי נראה לי כי ההיסטוריון פפה איבד כאן לרגע את ההקשר ההיסטורי. נכון כי בדרום אמריקה נפתח תהליך של שינוי דמוקרטי שאיפשר לתנועות השחרור (שרובן נכשלו במאבק המזויין בשנות השישים והשבעים) להביא לשינוי משמעותי באמצעים דמוקרטיים. לעומת זאת, קשה להתעלם מהעובדה שאנו חיים בלב העולם הערבי שבו לא התאפשר עדיין שום שינוי באמצעים דמוקרטיים. מליציות מזויינות מכל הגוונים והסוגים, החל מ"המדינה היהודית" החמושה בנשק אטומי ועד ל"מדינה האיסלאמית" עורפת הראשים, מתחרות בינהן על השלטון באמצעים אלימים.

המאבק המזויין רב השנים הביא עצמאות לתושבי דרום סודן הנלחמים היום אלו באלו. תושבי כורדיסטאן המחולקת, עוד מאבק היסטורי אבוד לכאורה, לא היו יכולים להגן היום על עצם קיומם לולא המליציות החמושות של מפלגת הפועלים הכורדית שעדיין מוגדרת על ידי מעצמות המערב כארגון טרור.

ההתנגדות המזויינת בלבנון הביאה לנסיגה ישראלית בשנת 2000 לאחר 18 שנות כיבוש ועצרה תוקפנות ישראלית נוספת ב-2006. הנסיגה הישראלית מרצועת עזה התאפשרה רק הודות לשתי אינתפאדות עקובות מדם. אפילו המפגינים שוחרי הדמוקרטיה מאנגליה, שפנו להפגין נגד הבי.בי.סי., קרוב לוודאי שלא היו יוצאים מבתיהם, או שהיו מפגינים למען נושא צודק אחר, לולא הדם הפלסטיני שנשפך בעזה.

המאבק המזויין והמאבק הפוליטי אינם ניגודים אלא משלימים זה את זה.

המחיר הכבד שמשלם העם הפלסטיני במאבקו איננו אלא סיבה נוספת לשאול האם ההנהגה הפוליטית של המאבק אכן משרתת נאמנה, במסירות וביעילות, את ההמונים ושאיפתם לשיבה ולחרות? האם אנו הפעילים הפוליטיים, המפגינים, מחזיקי הלפטופ, עושים ככל יכולתנו כדי לבנות תנועה שתביא להסרת שלטון הרשע ולכינון חברה צודקת?

Arara_Pappe_Audience Pappe_in_Arara_with_audience

תושבי "עין אלסית" בעכו בסכנת גרוש

Ein_AlSit_Diwan

 

מעטים המקומות ששומרים על האווירה הנינוחה והפסטורלית כמו שכונת "עין אלסית" בעכו… באמצע השום מקום, או ליתר דיוק כמאה מטר דרומית לקניון, בין מגרש לממכר מכוניות ומשתלה, אנו נכנסים בדרך העפר למתחם המגורים של משפחת חסאן. ארבעה דונם מגודרים ובהם שישה בתים וצריפים נמוכים, נחבאים בין הזיתים ועצי הפרי שבבוסתן. "איננו רוצים דבר מהרשויות", מסכם המארח אבו סארי,  מרוואן חסאן, בתום הביקור, "רק שיעזבו אותנו לנפשנו, לחיות כאן בשלווה כפי שחיינו מזה כחמישים שנה".

בני משפחת חסן הינם פליטים מהכפר "אדדאמון" (الدامون) הנמצא ליד צומת הכניסה לכפר כאבול בגליל המערבי. ב-1948 גורשו מבתיהם והכפר נהרס. הם מצאו מקלט תחילה בכפר טמרה הסמוך ואחרי מספר שנים עברו לעכו. בסוף שנות החמישים עברו להתגורר באזור "אלבסאתין" בדרום מערב עכו בסמוך לים. לאחר שגרו שם כעשר שנים החליטה המדינה  לבנות במקום חדרי נופש לחיילים והביאה לפינוי התושבים הערבים.

ב-1968 קנה אביו של מרוואן, סאלם חסאן, את החלקה ב"עין אלסית" ונראה היה כי נדודיהם הגיעו לקיצם. שם בנו את ביתם והולידו את ילדיהם… הילדים גדלו, התחתנו ובנו בתים בחלקתם שבעין אלסית. כיום מתגוררות במקום שש משפחות, כ-25 נפשות, ארבעה דורות של בני משפחת חסאן.

חרב הגרוש המתהפכת

מאז שבאו לגור בעין אלסית היו בני משפחת חסאן תושבים מוכרים של עכו, משלמים ארנונה ומחוברים לחשמל ולמים. בשנות השבעים אולצו להרוס חדר חדש שנבנה בשל צו של העירייה. במקרים אחרים אולצו להרוס סככות…

ב-1995 ערכה המדינה "הסדר מקרקעין" לגבי אדמות האזור. אדמת "עין אלסית" שבה הם מתגוררים נרשמה בבעלות מנהל מקרקעי ישראל תוך התעלמות מהבעלים המתגוררים במקום. התושבים, שבאותה זמן כבר היו 27 שנה בעלי המקום, לא ידעו על כך דבר.

רק כשבע עשרה שנה מאוחר יותר, בספטמבר 2012, פנו נציגי המנהל אל בית המשפט בתביעה לפנות את בני משפחת חסאן כ"פולשים" לאדמות מדינה ודרשו מהם לעזוב את המקום. אז נודע לראשונה לבני המשפחה על רישום הקרקע כ"אדמת מנהל". בני המשפחה לא ידעו מאיפה צצה הטענה כנגדם ומה עליהם לעשות.

ב-9 במאי 2013, קבעה רשמת בית משפט השלום בחיפה, גילה ספרא ברנע, בתיק מס' 33171-09-12, כי על בני המשפחה "לסלק לאלתר את ידיהם מהמקרקעין… לרבות בדרך של הריסת ועקירת כל שנבנה ו\או ניטע על השטח…"

הרשמת שמעה את טענת בני המשפחה בנושא העיקרי שבדיון, כי השטח נקנה על ידי אביהם וכי רישום הבעלות על שם המנהל נעשתה מאחורי גבם וללא ידיעתם. עקב טענה זו אשרה הרשמת דחייה של 30 יום בביצוע פסק הדין הדרקוני, כדי לאפשר לבני המשפחה לפנות לדיון בבית המשפט המחוזי בעניין תביעת הבעלות שלהם.

למרות זאת הוסיפה השופטת לעצם החלטת הגרוש גם צעדים חריפים נוספים כמו איסור על בני המשפחה להיכנס לשטח בו הם מתגוררים וחיובם בהוצאות המשפטיות של המנהל בסך 7,500 ₪!

הטיהור האתני הורג את נשמת העיר עכו

בינתיים הגישו בני משפחת חסאן, באמצעות עו"ד חליל עוואד, תביעה לבית המשפט המחוזי בעניין בעלותם על הקרקע והשיגו דחיות חוזרות ונשנות לביצוע הפינוי. הדיון הבא נקבע לחודש דצמבר 2014.

אולם חרב הגרוש ממשיכה להתהפך מעל לראשם של בני משפחת חסאן. מינהל מקרקעי ישראל (ששינה את שמות לאחרונה ל"רשות מקרקעי ישראל") ממשיך לפעול בכל האמצעים החוקיים והלא חוקיים כ"מנהל הטיהור האתני" לנישול התושבים הערבים הפלסטינים, תושבי הארץ המקוריים, מכל חלקת אדמה. בתי המשפט ממשיכים במקרים רבים לתמוך ולאשר מדיניות גזענית זאת בצורה שלא היו מאפשרים פגיעה בזכויות האזרחים היהודים ב"מדינת היהודים".

המקרה האחרון שעורר זעם רב בעיר עכו היה ניסיונות הפינוי נגד סלווא זידאן (אם אחמד) מדירתה שעל חומות העיר העתיקה. בכלל, עכו העתיקה הינה יעד מועדף לניסיון שיטתיים לפינוי האוכלוסייה הערבית, עוד מימי התוכנית לפנות את תושביה לכפר אלמכר הסמוך.

אנו יושבים עם מרוואן חסאן בצל העצים בחצרו והוא מבכה את גורלה של עכו. "מדברים על פיתוח תיירותי של עכו ומוציאים את התושבים. זה לא רק בלתי צודק כנגד התושבים, אלא גם בלתי הגיוני כמדיניות לפיתוח העיר. העיר ללא תושביה המקוריים הינה עיר ללא נשמה…"

* * *

מעיין הגבירה

ברישומים בעברית נכתב שם האזור כ"עין אלסיט". אני העדפתי את התעתיק המקובל הנאמן לשם המקורי בערבית "עין אלסית" (عين الست) – מעיין הגבירה.

Ein_AlSit_Entrance Ein_AlSIt_House Ein_AlSit_Olives Eit_AlSIt_Tower

 

זה רק ילד… כל כך קל להרוג, כל כך קשה לכתוב!

נורה על ידי חיילי צהל - הילד ח'ליל אלענאתי ממחנה הפליטים אלפוואר

נורה על ידי חיילי צהל – הילד ח'ליל אלענאתי ממחנה הפליטים אלפוואר

חיילי צבא הכיבוש ירו היום (ראשון, 10.8.2014) למוות בילד ח'ליל אלענאתי במחנה הפליטים אלפוואר שבחברון.

לפי עדות בני משפחתו הילד, בן 11, שהה בפתח ביתו בשעה שנורה. הוא הובא על ידי מתנדבים לבית החולים "אלאהלי" בעודו מדמם, אך הרופאים לא הצליחו להציל את חייו. לפי דברי הרופאים, כפי שנמסרו בעיתונות, הכדור חדר מהגב ויצא מהבטן…

סוכנות הידיעות "רויטרס" בערבית מביאה גם את תגובת צבא הכיבוש, לפיה במקום הייתה "התפרעות אלימה" וכי החיילים "ירו לעבר המסיתים העיקריים וזיהו פגיעה בינהם"!

זהו פשע נוסף במסכת הפשעים הבלתי נגמרת של הציונות כנגד הפלסטינים, תושבי הארץ המקוריים, המגורשים, מנושלים, נכבשים, מנוצלים, מדוכאים ונרדפים בכל אשר יפנו.

לא ידיעה

המשך משטר האפרטהייד והרצח היומיומי מתאפשרים לא רק בגלל הפושעים עצמם הלוחצים על ההדק ואלה ששולחים אותם, אלא גם באשמת מנגנון ההדחקה של החברה האזרחית הישראלית שעבורה רצח הילד ח'ליל אלענאתי כלל אינו ידיעה בעלת משמעות: No News!

נראה מה כתב היום עיתון "הארץ" המתגאה בהיותו נושא דברם של הליברליזם והדמוקרטיה בישראל ולאחרונה אף הכריז על עצמו כ"שמאל".

מותו של הילד ח'ליל לא זכה לידיעה בפני עצמה, אבל הופיע פעמיים במבזקים:

haaretz_on_the_kid_khalil_1

כמו חייל שמקודם בדרגה לאחר מותו, זוכה הילד הפלסטיני לקידום למעמד נער… ואגב, סרקתי את כלי התקשורת הפלסטיניים וכולם מדברים על ילד – "טיפל" בערבית.

ומאוחר יותר, הכתבת גילי כהן, המקושרת לחוגי הצבא, מעדכנת:

haaretz_on_the_kid_khalil_2

למרבה המזל של "הארץ", בימי חרום אלו יש גם "עדכונים שוטפים" ולשם אפשר לזרוק ידיעות שאינן ראויות ל"אייטם" נפרד. וכך אנו רואים מיני-כותרת משנה:

haaretz_on_the_kid_khalil_3

ובגוף העדכונים:

haaretz_on_the_kid_khalil_4

haaretz_on_the_kid_khalil_5

וכך הצליח עיתון הארץ לשמור על שלוות הרוח של קוראיו ולדווח על ה"אירוע" ארבע פעמים בלי להזכיר את המילה המגונה "ילד".

הקושי הזה לאמר את האמת, לספר כיצד צה"ל רוצח ילדים, הופך את פעולת הרצח עצמה לקלה ונפוצה הרבה יותר…

פוסט זה פורסם גם באנגלית.

 

נגיף האבולה הגזעני מחסל את רופאיו

ISRAEL-asirstrik-on-GAZA-death-toll-160-teznewsonline

מאז שהחל הגל העכור והרצחני האחרון להציף את ארצנו אני מעדיף להקדיש את זמני להפגנות. בין ההפגנות יש ללוות בבתי המשפט את עצורי ההפגנות, לשמור על קשר עם המשפחות ולבקר עצורים במעצר בית… על מה יש להתווכח? איזה מילים יכולות להשפיע על מי שלמראה ראשי העוללים המרוצצים בעזה תובע עוד ועוד? איזה טיעון הגיוני יכול לחדור את חומת האטימות של מי שמסרבים לראות את התמונות ועצם הזכרת הנפגעים הפלסטינים כבני אדם "פוגעת ברגשותיהם"?

לכן, כשהשיטה פורחת והשוחט יוצא לשחוט, כנהוג בארצנו מדי מספר שנים, המעט שאנו יכולים לעשות הוא להרים את קולנו בצעקה ברחוב: לעצור את פשעי המלחמה!

פסיכוזה בגטו

יש ניסוי מפורסם בפסיכולוגיה, בו מראים לנבחן על קלף אחד שלושה קווים ועל קלף אחר קו אחד, כאשר ברור כי רק קו אחד בשלישייה תואם בגודלו לקו הבודד. רוב גדול של הנבחנים יזהה בקלות את הקו המתאים. בהמשך הניסוי מכניסים למעבדה מספר משתפ"ים ש"במקרה" מתבקשים לחוות את דעתם לפני הנבחן שלנו, וכולם בוחרים בקו שונה מהנכון. בניסוי המקורי 75% מהנבחנים נכנעו לפחות בחלק מתשובותיהם ונתנו תשובה בלתי נכונה בעליל. חלק השתכנעו בדעת הרוב וחלק אחר העדיף לא לחרוג מהעדר, אבל כולם איבדו את כוח השיפוט מול הלחץ הקבוצתי.

ובניסוי זה לא היו צעקות והאשמות, לא לחץ משפחתי ופסיכולוגי ואיומים על מקום העבודה, לא בריונים שרודפים אחריך עם מוטות ברזל ברחובות…

לפני מספר ימים הרופא הבכיר שהוביל את המלחמה בווירוס האבולה בסיירה לאונה נדבק בעצמו בווירוס ומת כשהיד במאבק להצלת חיי בני עמו.

בימים האחרונים אני צופה לנגד עיני כיצד חלק מאותם בודדים ברחוב היהודי שנלחמים במגפת הגזענות נדבקים בה בעצמם בווריאציות שונות…

מה קרה לאורי משגב?

ב-31.7 פרסם אורי משגב ב"הארץ" מאמר נוקב המתייחס למחלוקת סביב התבטאות של מרצה ב"בר אילן" שהעז להביע (במרומז) יחס אנושי כלפי קורבנות המלחמה בעזה. הוא כותב: ”הרגע הזה מקפל בתוכו עולם ומלואו. הכל כאן. בקליפת אגוז, כפי שאוהבים להתנסח בז'רגון הנמלץ המדוקלם בפקולטות למשפטים. הצדקנות, הקורבניות, הפאניקה, העדריות, הדרקוניות, האלימות. הזרעים הונבטו, הפירות הבשילו והרקיבו. לפנינו הטירוף בהתגלמותו. "

למחרת, ב-1.8, פרסם אותו אורי משגב מאמר נוסף תחת הכותרת "כולם מתים בעזה". לאור העובדה שיותר מ-1500 פלסטינים, רובם הגדול אזרחים, מהם מאות רבות של ילדים, ניספו בהתקפה הישראלית בשבועות האחרונים, ציפיתי למאמר נוסף המסביר את הצורך, לפחות, לראות את התמונה האנושית מכל צדדיה. אולם המאמר עוסק ב"כולם" אחר לגמרי – בתומכי השמאל הציוני שנלחמים כעזה ומתים שם. כמו שניתן לקרוא בשורת הסיכום של המאמר: "עירוניים ומושבניקים וקיבוצניקים, חילונים ומסורתיים ודתיים, ימנים ושמאלנים ומצביעי מרכז. השכול הוא חסר הבחנה. כולם מתים בעזה. לכולם מותר לחיות כאן."

המאמר הוא כניעה מפורשת לטרור הרגשי והפיזי שמפעיל הימין הפשיסטי בישראל: אחרי שהוא מונה בגאווה את אנשי השמאל הישראלי שנהרגו כחיילים בהתקפה על עזה הוא מתחנן כי קורבן זה יזכה אותו בלגיטימיות ובזכות הדיבור בעיני אותו ימין מוטרף שמוביל את המלחמה: "…הם ורבים אחרים שהצטרפו כעת למושג הנורא הזה, "משפחת השכול", ומקוטלגים פה כיום כעוכרי ישראל. על פי הימין הצעקני הם רשאים למות בשדה הקרב או לקבור את ילדיהם ובעליהם בחלקה הצבאית, אבל לא להביע את עמדתם כאזרחים שווי זכויות."

אז, קודם כל, "כולם" יהודי כזה הוא שורש כל רע… אם אורי משגב מקווה לקבל את זכות הדיבור שלו, ואף את הזכות לחיות בארץ, משותפותו במלחמה הנפשעת, הרי שהוא שותף לנרטיב המיליטריסטי-קולוניאליסטי השולל את הבסיס לחברה אזרחית, מקבע את שלילת הזכויות של הערבים הפלסטינים, תושבי הארץ המקוריים, ובדרך אגף מנציח גם את ההיררכיה הפטריארכלית והמרגינליזציה של הנשים.

נאמנים לעקרונות

מבחינה מסויימת השמאל הישראלי המשתתף במלחמות שהוא עצמו יודע כי אינן צודקות הינו גרוע אף מהימין המתלהם המשוכנע בצדקתו.

בזמן מלחמת לבנון הראשונה (1982) היה בחור חיפאי נחמד שהשתתף איתנו בהפגנות נגד המלחמה מראשיתה. לאחר מספר שבועות, כאשר נקרא למילואים, אמר כי הוא חושש ללכת לכלא ולכן יצא ללבנון. זמן קצר לאחר מכן שמענו כי נהרג בלחמה לה קרא "מלחמת שולל"… אולם, בניגוד לחבריו, הוא לא הלך שולל, הוא מת מפחד.

גרועה יותר היא הנכונות להרוג חפים מפשע… כאשר אתה יודע כי ממשלת ישראל לא רק שלא עשתה דבר כדי למנוע את המלחמה אלא היא אחראית במודע ובכוונה רעה להמשך המלחמות הבלתי פוסקות, שום הצדקה של הגנה עצמית אינה עומדת.

הצעד הראשון לפיתרון הוא בעמידה על העקרונות, ולא בניסיון למצוא חן בעיני המסיתים והמפגעים. כך עושים הסרבנים היושבים בכלא בשל סירובם להתגייס לצבא הכיבוש.

אנטי וירוס

נוסחה לחיסון מהיר לכל מי שלא רוצה להיסחף בגל הלאומני: לפני שאת\ה משחרר עמדה לחלל העולם שאל\י את עצמך "איך זה נשמע בערבית?"

הפגנה מעל הכלא הצבאי בעתלית בתמיכה בסרבני הכיבוש והמלחמה: "מסרבים לכיבוש", "הכיבוש מוביל לפשעי מלחמה"

הפגנה מעל הכלא הצבאי בעתלית בתמיכה בסרבני הכיבוש והמלחמה: "מסרבים לכיבוש", "הכיבוש מוביל לפשעי מלחמה"

תמונה

נגיף האבולה הגזעני מחסל את רופאיו

Victims of Israeli Bombing in Gaza

מאז שהחל הגל העכור והרצחני האחרון להציף את ארצנו אני מעדיף להקדיש את זמני להפגנות. בין ההפגנות יש ללוות בבתי המשפט את עצורי ההפגנות, לשמור על קשר עם המשפחות ולבקר עצורים במעצר בית… על מה יש להתווכח? איזה מילים יכולות להשפיע על מי שלמראה ראשי העוללים המרוצצים בעזה תובע עוד ועוד? איזה טיעון הגיוני יכול לחדור את חומת האטימות של מי שמסרבים לראות את התמונות ועצם הזכרת הנפגעים הפלסטינים כבני אדם "פוגעת ברגשותיהם"?

לכן, כשהשיטה פורחת והשוחט יוצא לשחוט, כנהוג בארצנו מדי מספר שנים, המעט שאנו יכולים לעשות הוא להרים את קולנו בצעקה ברחוב: לעצור את פשעי המלחמה!

פסיכוזה בגטו

יש ניסוי מפורסם בפסיכולוגיה, בו מראים לנבחן על קלף אחד שלושה קווים ועל קלף אחר קו אחד, כאשר ברור כי רק קו אחד בשלישייה תואם בגודלו לקו הבודד. רוב גדול של הנבחנים יזהה בקלות את הקו המתאים. בהמשך הניסוי מכניסים למעבדה מספר משתפ"ים ש"במקרה" מתבקשים לחוות את דעתם לפני הנבחן שלנו, וכולם בוחרים בקו שונה מהנכון. בניסוי המקורי 75% מהנבחנים נכנעו לפחות בחלק מתשובותיהם ונתנו תשובה בלתי נכונה בעליל. חלק השתכנעו בדעת הרוב וחלק אחר העדיף לא לחרוג מהעדר, אבל כולם איבדו את כוח השיפוט מול הלחץ הקבוצתי.

ובניסוי זה לא היו צעקות והאשמות, לא לחץ משפחתי ופסיכולוגי ואיומים על מקום העבודה, לא בריונים שרודפים אחריך עם מוטות ברזל ברחובות…

לפני מספר ימים הרופא הבכיר שהוביל את המלחמה בווירוס האבולה בסיירה לאונה נדבק בעצמו בווירוס ומת כשהיד במאבק להצלת חיי בני עמו.

בימים האחרונים אני צופה לנגד עיני כיצד חלק מאותם בודדים ברחוב היהודי שנלחמים במגפת הגזענות נדבקים בה בעצמם בווריאציות שונות…

מה קרה לאורי משגב?

ב-31.7 פרסם אורי משגב ב"הארץ" מאמר נוקב המתייחס למחלוקת סביב התבטאות של מרצה ב"בר אילן" שהעז להביע (במרומז) יחס אנושי כלפי קורבנות המלחמה בעזה. הוא כותב: ”הרגע הזה מקפל בתוכו עולם ומלואו. הכל כאן. בקליפת אגוז, כפי שאוהבים להתנסח בז'רגון הנמלץ המדוקלם בפקולטות למשפטים. הצדקנות, הקורבניות, הפאניקה, העדריות, הדרקוניות, האלימות. הזרעים הונבטו, הפירות הבשילו והרקיבו. לפנינו הטירוף בהתגלמותו. "

למחרת, ב-1.8, פרסם אותו אורי משגב מאמר נוסף תחת הכותרת "כולם מתים בעזה". לאור העובדה שיותר מ-1500 פלסטינים, רובם הגדול אזרחים, מהם מאות רבות של ילדים, ניספו בהתקפה הישראלית בשבועות האחרונים, ציפיתי למאמר נוסף המסביר את הצורך, לפחות, לראות את התמונה האנושית מכל צדדיה. אולם המאמר עוסק ב"כולם" אחר לגמרי – בתומכי השמאל הציוני שנלחמים כעזה ומתים שם. כמו שניתן לקרוא בשורת הסיכום של המאמר: "עירוניים ומושבניקים וקיבוצניקים, חילונים ומסורתיים ודתיים, ימנים ושמאלנים ומצביעי מרכז. השכול הוא חסר הבחנה. כולם מתים בעזה. לכולם מותר לחיות כאן."

המאמר הוא כניעה מפורשת לטרור הרגשי והפיזי שמפעיל הימין הפשיסטי בישראל: אחרי שהוא מונה בגאווה את אנשי השמאל הישראלי שנהרגו כחיילים בהתקפה על עזה הוא מתחנן כי קורבן זה יזכה אותו בלגיטימיות ובזכות הדיבור בעיני אותו ימין מוטרף שמוביל את המלחמה: "…הם ורבים אחרים שהצטרפו כעת למושג הנורא הזה, "משפחת השכול", ומקוטלגים פה כיום כעוכרי ישראל. על פי הימין הצעקני הם רשאים למות בשדה הקרב או לקבור את ילדיהם ובעליהם בחלקה הצבאית, אבל לא להביע את עמדתם כאזרחים שווי זכויות."

אז, קודם כל, "כולם" יהודי כזה הוא שורש כל רע… אם אורי משגב מקווה לקבל את זכות הדיבור שלו, ואף את הזכות לחיות בארץ, משותפותו במלחמה הנפשעת, הרי שהוא שותף לנרטיב המיליטריסטי-קולוניאליסטי השולל את הבסיס לחברה אזרחית, מקבע את שלילת הזכויות של הערבים הפלסטינים, תושבי הארץ המקוריים, ובדרך אגף מנציח גם את ההיררכיה הפטריארכלית והמרגינליזציה של הנשים.

נאמנים לעקרונות

מבחינה מסויימת השמאל הישראלי המשתתף במלחמות שהוא עצמו יודע כי אינן צודקות הינו גרוע אף מהימין המתלהם המשוכנע בצדקתו.

בזמן מלחמת לבנון הראשונה (1982) היה בחור חיפאי נחמד שהשתתף איתנו בהפגנות נגד המלחמה מראשיתה. לאחר מספר שבועות, כאשר נקרא למילואים, אמר כי הוא חושש ללכת לכלא ולכן יצא ללבנון. זמן קצר לאחר מכן שמענו כי נהרג בלחמה לה קרא "מלחמת שולל"… אולם, בניגוד לחבריו, הוא לא הלך שולל, הוא מת מפחד.

גרועה יותר היא הנכונות להרוג חפים מפשע… כאשר אתה יודע כי ממשלת ישראל לא רק שלא עשתה דבר כדי למנוע את המלחמה אלא היא אחראית במודע ובכוונה רעה להמשך המלחמות הבלתי פוסקות, שום הצדקה של הגנה עצמית אינה עומדת.

הצעד הראשון לפיתרון הוא בעמידה על העקרונות, ולא בניסיון למצוא חן בעיני המסיתים והמפגעים. כך עושים הסרבנים היושבים בכלא בשל סירובם להתגייס לצבא הכיבוש.

אנטי וירוס

נוסחה לחיסון מהיר לכל מי שלא רוצה להיסחף בגל הלאומני: לפני שאתה משחרר עמדה לחלל העולם שאלי את עצמך "איך זה נשמע בערבית?"

 

הפגנה מעל הכלא הצבאי בעתלית בתמיכה בסרבני הכיבוש והמלחמה: "מסרבים לכיבוש", "הכיבוש מוביל לפשעי מלחמה"

הפגנה מעל הכלא הצבאי בעתלית בתמיכה בסרבני הכיבוש והמלחמה: "מסרבים לכיבוש", "הכיבוש מוביל לפשעי מלחמה"

חיפה – בירת תרבות ערבית או פרבר שינה של תל אביב?

Haifa_Caesaria_street_view_Iris

Haifa Caesaria street view (painted by Iris in the Warsha)

 

מאת: איריס

אמרה ישנה אומרת, שבארץ יש 2 מקומות נסבלים – חיפה, והדרך אל נתב"ג.  ייסלחו לי תושבי המקומות האחרים בארץ ובעולם, אבל התקופה הארוכה ביותר ששהיתי מחוץ לחיפה בעודי בארץ הייתה בת 8 ימים (כשהשתתפתי כמתנדבת במחנות קיץ) ומ"הטיול הארוך ביותר" שלי בחו"ל חזרתי לעיר, מוכת געגועים, אחרי 40 ימים ולילות תמימים…

זה לא שאין בחיפה גזענות – מספיק ליסוע ברח' רזיאל ולראות איך הבניינים המסוידים והגנון הציבורי משתנים לבתי אבן ישנים ומוזנחים וביניהם שטחים פתוחים מלאי קוצים ברגע בו השכונה היהודית נגמרת והשכונה הערבית מתחילה, לשמוע את פקידי העירייה שהם רוצים לעודד כניסת "אוכלוסייה חזקה" לשכונות כתירוץ להשכרה בזול ליהודים, המצב בו 70% מילדי חיפה הערבים – אוכלוסייה שהיא יותר ענייה מהאוכלוסייה היהודית –  נמצאים במערכת החינוך הפרטית כי העירייה אינה מספקת מספיק בתי ספר ערביים ברמה סבירה,  או לראות את דרישות הקבלה לעבודה בחברות גדולות ומכובדות במת"מ המפרסמות רשימת מקומות מהם הן מגייסות עובדים שבה ניתן למצוא את בנימינה ונשר אך לא את דליה וג'סר אלזרקה, למרות שהישובים הנ"ל הרבה יותר קרובים, כדי לדעת שחיפה הינה חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

חיפה הייתה עיר מרכזית בכלכלה, בתרבות ובפוליטיקה עוד מהמאה ה-19 ועד לשנת 1948, אז גורשה מחצית אוכלוסייתה (יותר מ-70,000 תושבים ערבים).  העיר נותקה מההינטרלנד שלה, שנהרס בחלקו במסגרת הטיהור האתני, והפכה לעיר פועלים מנומנמת. בהמשך הפכה חיפה לפרבר שינה מכוסה ערפיח של תל אביב, אותו עוזבים הצעירים כל עוד נפשם בם ברגע בו הם רק יכולים (אלה שרוצים עיר גדולה עברו לת"א ואלה שאהבו דשא ירקרק עברו למצפים בגליל או לבנימינה).

על חיפה שרו גדולי המשוררים הפלסטיניים. גדולי משוררי ישראל העדיפו לשיר על תל אביב ושאר הישובים שהוקמו ביוזמה ציונית. כשאני מנסה לחשוב על שירים ישראליים אודות חיפה, אני נזכרת רק בשיר שהיינו שרים כילדים: "אז מה שאנחנו מחיפה? / אנחנו מחיפה אז מה? אז מה?" ובכן בשיר של דייוויד ברוזה שאומר:  "יש לי אישה ויש לי ילד / ואבא שלי עובד בנמל / הולכים לישון בדיוק בעשר /  כי לא רוצים לבזבז חשמל // חיפה, חיפה / עיר עם תחתית".

בחיפה נמצאות כל שדרות החברה הערבית, מעניים עד עשירים, ממובטלים דרך פועלים סטודנטים עד יזמים בעלי מקצועות חופשיים ואנשי רוח. השכונות העניות ביותר בחיפה הן שכונות ערביות, אך יש בה גם שכונות ערביות של מעמד ביניים וגם רחובות של מעמד (כמעט) גבוה….. בחיפה היו גם בשנות ה-50' וה-60' בתי ספר ערביים מעולים (בזכות הכנסיות), עיתונים (בזכות הקומוניסטים) וחיי התרבות שסביבם…. בשנות ה-90' והאלפיים, כאשר האדיקות האסלאמית נתנה את אותותיה במשולש, גזענות פרועה השתלטה על גוש דן וסכסוך עדתי העיב על החיים בנצרת, חיפה חיזקה את מעמדה כמרכז חברתי ותרבותי תוסס ומתפתח של האוכלוסייה הערבית בתוך שטחי 1948.  בעיר עמותות וארגונים לא ממשלתיים רבים, מקומיים וארצייים, העוסקים בכל נושאי החברה החל מדת וצדקה, דרך ארגונים פמיניסטיים והתארגנויות של הקהילה ההומו-לסבית ועד למוסדות תרבות ומחקר. בחיפה מתרכזים תיאטרונים, מרכזי צעירים ונוער, להקות מוסיקליות, בתי קפה המהווים מרכזים תרבותיים….

הפיכתה של חיפה למרכז חברתי תרבותי ערבי הצילה את העיר מפריפריאליות מוחלטת. בכדי לשרת את אלפי המבקרים מהמשולש והגליל התפתח אזור המושבה הגרמנית (סביב שדרות הכרמל (בן גוריון) – אזור הבילויים המוצלח ביותר בעיר.

ברור לי שמרבית תושבי חיפה היהודים, אינם מודעים לפריחה התרבותית חברתית הערבית המתרחשת בחיפה. חלק גדול מהם, לו היה שם אליה לב, היה מעדיף פחות פריחה כזאת… אך עדיין, מה שמונע מחיפה להיות פרבר שינה המצטיין בעיקר בזיהום אוויר גבוה היא לא העובדה שיש בה תיאטרון עברי מקרטע ומפעם לפעם הופעות מהמרכז, אלא בכך שכאן נמצא תיאטרון "אלמידאן", התיאטרון הערבי המוביל (בגבולות הקו הירוק), "עדאלה" ארגון זכויות האדם המוביל מבחינת העלאת שאלות עקרוניות נתונות במחלוקת במדינה ובכלל, בהיותה הבירה התרבותית עבור יותר ממיליון ערבים בשטחי 48…

 

תומכי המלחמה תקפו באלימות הפגנת שלום בחיפה בעודם קוראים "מוות לערבים"

rioters_and_police

עדות ראיה מההפגנה נגד המלחמה בחיפה, 19 ביולי 2014

נכתב ב-20 ביולי 2014 על ידי רן בר-און

תורגם לעברית ע”י טל מטלון מהמקור באנגלית ופורסם בדף הפייסבוק של רן

אני הולך לנסות לכתוב את מה שראיתי, שמעתי, וחוויתי בהפגנה נגד המלחמה במרכז הכרמל בחיפה בשבת, ה-19 ביולי 2014. זו הייתה חוויה קשה וטראומטית, מהנוראיות שחוויתי במעל עשר שנים של אקטיביזם. סלחו לי על הכתיבה הלא-מלוטשת. זו נקודת המבט שלי, וככזו, היא מעורפלת. אני יכול לכתוב רק מה שראיתי וחוויתי. כל הזמנים נמסרים בקירוב.

21:00, מול בורקס העגלה, שד’ מוריה, חיפה

בת הזוג שלי (טל מטלון) ואני במכונית של ההורים שלי, בדרך להפגנה שאמורה להתחיל ב-21:30. ככל שאנחנו מתקרבים, אנחנו רואים נוכחות משטרתית כבדה, כולל שוטרים רכובים על סוסים, זרנוק, ומאות שוטרים. כשאנחנו מתקרבים יותר, אנחנו רואים למה הם שם: מעל אלף מפגיני ימין נאספו, שרים, קוראים קריאות, מנופפים בדגלי ישראל, וקוראים לשמאלנים בוגדים.

21:05 אנחנו מתקשרים למארגנים, קצת בפאניקה. אומרים לנו שההפגנה הועברה לצומת כמה מאות מטרים משם, לכיוון מרכז הכרמל (צומת הכניסה לשכונת כבאביר-ט"מ) בדרך, אני רואה שוטר דוחף אדם עם שלט המתנגד למלחמה. האיש מדמם. אחר-כך הוא יגיד לנו שאחד הימנים הכה אותו בפנים.

21:10, בכניסה לשכונת כבאביר, שד' מוריה

אנחנו מגיעים למקום ההתאספות החדש. אנחנו כמעט לבד, מוקפים בהמון שוטרים ממוגנים. בשלב זה, נראה שלצעוד כמתוכנן יהיה חוסר אחריות משווע. מעטים מול רבים אפילו לא מתחיל לתאר את המצב בו היינו. אנחנו הולכים למסעדה סמוכה לכמה דקות.

21:20 אנשים מתחילים להגיע בטפטופים. אני מסתובב, מנסה להסביר לאנשים מה ראינו במעלה הרחוב (הרוב הגיעו מהכיוון ההפוך). אני אקטיביסט כבר הרבה שנים, והייתי במאות הפגנות. מנסיון, אנחנו יכולים להתמודד עם המשטרה, כמעט בכל מצב. אנחנו לא יכולים להתמודד עם כמויות עצומות של מפגיני נגד שרוצים להרוג אותנו. התחושה הכללית היא של בלבול.

21:25 המארגנים מבקשים מאיתנו לקדם אנשים לכיוון הגן הסמוך. אני מבקש מאנשים להתקדם, ורובם מקשיבים. בשלב זה, הרבה ממפגיני הימין הגיעו ונעמדו מולנו, והמשטרה מונעת מהם לחצות את הכביש אלינו. קריאות של "מוות לערבים", "מוות לבוגדים", "מוות לשמאלנים", ועוד, מגיעות מעברו השני ל הכביש. הם מתרבים, ומהר.

21:30 מבקשים מאיתנו לחזור מהגן לכיוון המדרכה, המשטרה אומרת שהם לא יכולים להגן עלינו כשאנחנו בגן. עם כל המהומה, הרוב לא שומעים.

21:45 גם הצד שלנו גדל, אבל הצד השני בקצב גבוה בהרבה. אמורים להגיע אוטובוסים מחלקים אחרים של הארץ. אנחנו קוראים קריאות של אחדות "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", "בעזה ובשדרות, ילדות רוצות לחיות", "בטחון לא בונים על גופות של ילדים", "עזה, עזה, אל ייאוש, עוד נגמור עם הכיבוש", ועוד רבות. שלטים מונפים. דגלים אדומים ודגלי פלסטין. המפגינים בצד השני קופצים, שרים שירים לאומניים, מנופפים בדגלי ישראל ודגלים של יחידות צבאיות, כל העת דוחפים את הקו המשטרתי. בצד שלנו לא דוחפים את השוטרים. אין טעם: אם נפרוץ את השורות נהיה חשופים להמון הזועם.

22:00 האוטובוסים מיישובים אחרים אמורים להגיע. הם לא מגיעים. יש שמועות שהמשטרה חסמה את דרכם.

22:05 אוטובוס אחד מגיע, בקושי רב. לוקח למשטרה רגעים ארוכים להצליח להעביר את האוטובוס בין מפגיני הימין. כאשר הם עוצרים לידנו, אני הולך לברך אותם. מסתבר שזה אוטובוס מנצרת. הצד שלנו גדל קצת יותר. עדיין, הצד השני גדול בהרבה.

מתישהו במהלך שלושים הדקות הבאות מגיע עוד אוטובוס. גילינו, מאוחר הרבה יותר, שהגעתם של ארבעה אוטובוסים נחסמה על ידי המשטרה.

22:45 בינתיים, מספר עימותים קטנים התגלעו בים המשטרה לבין מפגיני הימין. כמה מהם נעצרו. הקריאות מתחזקות משני הצדדים. אנחנו קוראים להמשך החיים, הם קוראים למוות. אני מנסה להשאר קרוב ככל האפשר לחזית, ממש מול שורת השוטרים. הרוחות מתלהטות פה ושם.

כישראלי יהודי, מאוד קשה לי אפילו לחשוב על לנסות להדוף אחורה מפגינים ערבים. זה לא מקומי. יש להם כל כך הרבה יותר על מה לכעוס. הפריווילגיה שלנו, בכך שהמדינה מזהה אותנו כיהודים, עצומה. ובכל זאת, אני לוקח על עצמי, מבלי להתכוון, את האחריות, יחד עם חבריי הערבים. קשה לי לכתוב את הפסקה הזו. אני לא רוצה להצטייר כיהיר. אבל באותו זמן, נראה שהמאמצים שלנו הוערכו על ידי כל אלה שניסו למנוע פגיעות קשות בחברינו.

22:50 כמה מפגינים מהצד שלנו נתלשים מהקהל על ידי המשטרה ונעצרים באלימות. אני מסתכל מעבר לרחוב, ורואה רצח בעיניים של הפאשיסטים. אני לא זורק את המילה הזו בקלות, אבל כאשר כנופיה עצומה קוראת, במילותיהם, למותנו, אני חושב שזו המילה המתאימה.

מאוחר הרבה יותר, אנחנו שומעים שכמה מחברינו הותקפו על ידי הימנים. אף שבור לאחד, כתף שבורה לאחר. אולי יותר.

כמה בקבוקים נזרקים לעברנו. לא הרבה, לפחות לא ביחס למה שיגיע מאוחר יותר.

23:00 מישהו מחליט להתקדם פנימה, לכיוון השכונה, ולהתרחק מהציר הראשי. אנשים מבוהלים, מפגיני הימין ממשיכים להתרבות ולהתקרב.עקרונית, זה אמור להיות סוף ההפגנה. המשטרה מאפשרת לכמה ממפגיני הימין לחצות את הכביש, להתקרב לאוטובוס. שוטרים אחרים מנסים להוביל כמה מהאנשים שלנו לעלות על האוטובוס. האוטובוס יוצא בחזרה לעיר אחרת (נצרת-ט"מ). המשטרה מצליחה רק בקושי לאפשר לאוטובוס לצאת.

23:20 אנחנו מנסים להתפזר. בגדה המערבית ההפגנות מדוכאות באמצעי פיזור הפגנות כבדים. מחוץ לגדה, מעולם לא הייתי בהפגנה שבה ללכת הביתה זה החלק הכי קשה. כמה חברים מתל-אביב מבקשים שנעזור להם להגיע דרך רחובות אחוריים לאוטובוס שלהם (שחיכה בכרמלית – ט"מ). הם לא מצליחים למצוא את כל התל-אביבים. אנחנו עומדים איתם ברחבת הכניסה של בניין, וכמה חברות מנסות לברוח בין הבניינים. פתאום, הן חוזרות בריצה, וצועקות שהימנים מגיעים גם משם. בצדו השני של הרחוב הצדדי הצר, הרבה מהימנים שוב נמצאים מולנו, צועקים ומחווים בידיהם. רואים מעט מאוד משטרה.

23:30 אנחנו מגיעים לפינת הרחוב הבאה. אנחנו בערך 100 בשלב זה, הרבה הצליחו לברוח, אולי באוטובוס, או רגלית בקבוצות קטנות. אי אפשר לדעת. בת הזוג שלי ואני מסכימים שאנחנו נשארים עד שאנחנו יודעים שכולם בטוחים. כל שלוש הפינות האחרות של הצומת, כמו גם מעלה הרחובות והכיכר עצמה, מלאים במפגיני הימין. המצב מבעית. אנחנו מוקפים. השוטרים עומדים באמצע הרחוב, ונראים מבולבלים לחלוטין. הסוסים והזרנוק לא נראים באופק. זו הפעם השנייה בחיי שאני מייחל להגנה משטרתית.

23:40 אבנים מתחילות לעוף לכיווננו. לא הרבה, אבן הן גדולות. יש בינינו אנשים מבוגרים, חלקם בני יותר מ-70. אנחנו משתמשים במוטות של הדגלים כדי להדוף את האבנים, כמו אלות בייסבול. כמה מהאבנים פוגעות באנשים. אנשים מדממים. השוטרים נראים מפוחדים כמעט כמונו, ועדיין הם לא עושים כמעט כלום כדי לעזור לנו לצאת משם. יש להם קסדות. מיותר לציין שלנו אין.

זה לא מפסיק. אנחנו ממשיכים לקרוא את אותן ססמאות: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". זה נראה כל כך חלול בשלב זה, כשמולנו מאות יהודים ציונים שרוצים לראות אותנו בקבר. לא בכלא, אלא מתים ממש. אני מדבר עם כמה אנשים סביבי. מישהו מעז ללחוש את המילה "פוגרום". אלה אנשים מנוסים, ברובם, שלא זורקים מילים סתם.

חצות: שוטר אומר לנו ללכת אחורה. "הולך ליות פה בלאגן" או אומר. רכב הזרנוק מופיע. השוטרים הרכובים מגיעים. אני מוצא את עצמי כמעט חש הקלה. כשהזרנוק מתיז מים ישירות על אחת מקבוצות המפגינים הימנים, עולה צהלה מהצד שלנו. אני ועוד כמה צועקים עליהם להיות בשקט: "אנחנו לא מעודדים את המשטרה, לעולם!"

עוד אבנים. עוד קריאות לרצח. אנחנו עדיין לכודים. כמה אנשים מנסים לדחוף, לברוח מהגיהנום הזה. השוטרים ומפגיני הימין דוחפים אותם חזרה.

00:15, 20 ביולי: המשטרה מנסה לחלץ אותנו. עדין זורקים עלינו אבנים. שוב, לא הרבה, אבל הן מגיעות מכל הכיוונים, גם מבניינים שאנחנו עוברים לידם. שוטרים רצים לתוך כניסות בניינים, דוחפים את אלה שמנסים לתקוף אותנו. הם לא ממש מצליחים.

אני שומע צעקות ורץ לכיוון. אני רואה אחד משלנו על המדרכה, מדמם מהראש. המשטרה מנסה לדחוף אותנו להמשיך. כמה מאיתנו אומרים להם, בטון שמנסה להשאר רגוע, שיש פצוע. שוטר אחד אומר "בסדר, תשאירו אותו שם". אנחנו לא עושים את זה. אנחנו מרימים אותו. הוא בסדר, איכשהו. אדרנלין, אני מניח.

00:30 אנחנו עדיין חצי הולכים-חצי רצים במורד הרחוב, מוקפים ע"י שוטרים. קצת יותר רגוע, אבל מפגיני הימין (אולי, בשלב זה, המתפרעים) עדיין קרובים. אנחנו מוצאים את עצמנו בכיכר. שני שוטרים מתווכחים ביניהם מה לעשות. אנחנו רק רוצים לעלות על אוטובוס. הם כל הזמן משנים את נקודת האיסוף. אני שומע מפקד אחד אומר לאחר שיש עוד מאה ימנים שמגיעים במורד הרחוב. הם לא יודעים מה לעשות. הם פוקדים עלינו לרדת עוד.

00:35 המדרכה בצד שלנו נגמרת. השוטרים אומרים לנו להצטופף בצל אני שומע אחד מהם מזמין אוטובוס ריק, מהר ככל האפשר. שום דבר לא קורה. כולם מותשים. נראה שהמשטרה מצליחה להחזיק את הימנים במעלה הרחוב.

00:45 אוטובוס של אגד עובר, עם בערך שישה נוסעים. המפקד עוצר את האוטובוס, אומר לכל הנוסעים לרדת, וצועק עלינו לעלות. אנחנו לא מאמינים: המשטרה ממש הפקיעה אוטובוס. לוקח לנו כמה זמן, אבל כולנו עולים. שמונים אנשים, דחוסים כמו סרדינים באוטובוס שיכול להכיל חמישים. האוטובוס עולה במעלה ההר כדי להסתובב. תוך כדי סיבוב, פוגעת בו אבן שהושלכה עליו.

00:50 אנחנו מתחילים לשיר. אנשים שרים וצוחקים עם רדת האדרנלין. אנחנו מרגישים בטוחים, לראשונה מזה שעות.

1:00האוטובוס נוסע במורד ההר, לכיוון הים, לנקודת המפגש עם אוטובוס אחר שמחכה לנו (אוטובוס של חברת הסעות, שהביא את המפגינים מסכנין-ט"מ). תוך כדי נסיעה אנחנו רואים מכונית מכוסה בדגלי ישראל לידנו. זה הסין הראשון שזה עוד לא נגמר. הנהג צועק ומחווה לעברנו. חלק עדיין מרגישים בטוחים מספיק לעשות סימני ניצחון עם האצבעות דרך החלון.

1:05 האוטובוס עוצר במגרש החניה מאחורי מסעדת מקסים שעל החוף. אנחנו יורדים מהאוטובוס. אנחנו מנסים להבין לאן ייקח אותנו האוטובוס הבא. אחד המארגנים אומר לנו לעלות על האוטובוס, ונברר אח"כ. רכב הזרנוק עוצר מאחורינו, עם כמה רכבי משטרה גדולים.

1:15 אנחנו על האוטובוס, והליווי המשטרתי שלנו עוזב. אנחנו מתחילים לצאת ממגרש החניה. אננו לבד. פתאום, אנחנו שומעים שתיים או שלוש אבנים פוגעות באוטובוס. שני חלונות מנופצים. אנחנו דוחפים את הזכוכיות המנופצות החוצה, אל הכביש, כדי שלא יעופו פנימה ויפגעו בנוסעים. החלונות השבורים מכניסים רוח ואוויר צלול לאוטובוס. אנחנו מתוחים, אבל אנחנו בטוחים.

1:20 האוטובוס עוצר ליד משרדי חד"ש (במושבה הגרמנית-ט"מ), אחת המארגנות הראשיות של ההפגנה הערב. אנחנו יורדים מהאוטובוס, ומצלמים את הנערים המסמנים V לאות ניצחון באצבעותיהם דרך החלונות השבורים. אנחנו בטוחים. (האוטובוס ממשיך לסכנין – ט"מ)

1:30  אנחנו הולכים למשרדים כדי לעשות תדרוך, להפיץ דוחות, ולהחליט על הצעדים הבאים. מאוחר יותר, בת הזוג שלי ואני יוצאים לקנות קצת שתיה ואוכל לנו ולחברים האחרים.

2:30 אנחנו יוצאים לכיוון תחנת המשטרה (שטרת זבולון-ט"מ) כדי לחכות לשמונת העצורים. חוץ לתחנת המשטרה, סצנה סוריאליסטית כשאנחנו פוגשים פעיל ימין אחד שבא לשחרר את חבריו. הרוחות נשארות רגועות.

4:30 אחרי שעתיים שבהן חיכינו, דיברנו, ניסינו להבין מה קרה ולמה, העצורים משוחררים ללא תנאים. אנחנו מריעים להם.

הולכים הביתה. הולכים לישון

היה לנו מזל: אם האבן היתה פוגעת סנטימטר לצד אחד או אחר, מישהו יכול היה למות. די הרבה נפצעו. אף שבור, כתף שבורה, מפגין אחד שהוכה באלות בראשו על ידי המשטרה. מי יודע מה עוד?

אנחנו חיים כדי להמשיך במאבק.

 shabab_in_broken_bus

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,940 שכבר עוקבים אחריו